אני פותח את ארון הספרים של זכרוני ומתחיל בודק באצטבאות שבו, אני שוקל בידי ספר אחר ספר, חוברת אחר חוברת, בהם כריכות־הדר כבדות משקל, בהם מועט המחזיק מרובה, בלויי־שמות ושיירי־ספרים — וגם דפים מרעננים, אותיות מאירות עיניים… בכל־מכל־כל. אחדים מהם היו לי ידידים נאמנים, חברים־לדרך יקרים זה שנים רבות. דבריהם ליווני בכל אשר פניתי, לחשו לי סודות מתוקים, גילו לי עולמות פז, הכניסוני לפני ולפנים של היכלות ופלטרין מסתוריים, הטעימוני מגנזי הגנזים באדרא רבא של הרעיונות, ויישנוני לקול פעמוני הכסף של חלומות אדם מעמיקים. אבל רק אחדים. הספרים האחרים נשתמרו בזכרוני על פי צורת הכריכה, צבע הניר, שיטת הסידור — אבל הדפים שבתוכם כאילו עבר עליהם מחק, כאילו לא נגע בהם מכבש הדפוס מכל וכל. ניר חלק. חבל על העבודה בהכנתם — חבל על העמל לרוץ בהם בעיני סקרנות ותשוקת דעת סוערת… חבל־חבל על לילותי! ואף־על־פי־כן, יש ויש, יש ספרים קורעי אשנבים גם היום. ולא רק הידידים מהימים ההם. הנה הופיע ספר חדש. מים לצמא. שתה, ידידי. שתו, דודים. גם אני שתיתי ורוויתי.
מיהו גיבור הספר? לא אחד דגול מרבבה, אף לא דור, ולא מערכת טיפוסים — משפחה, מעמד, עם. בעל המחבר ממשיך להשחיל את חוט המחשבה הביולוגית, המפרפרת במוחות מימי האשל הרב דארווין. הוא ממשיך רעיון קודם בדבר פריה ורביה מלאכותית ומשוכללת, שמעלתה העיקרית היא מניעת המקריות ועיצוב היש לפי תכנית מתוכננת ומתוקנת על צד ההגיון הישר. הגיבור כאן הוא הרעיון: קבוצת אנשים, שנוצרה באופן אחיד, זה עם זה, זה בצד זה, זה תאום לזה, מחומר אחד קורצו, בתנאים שווים בתכלית השוויון נולדו במעבדה. על פי זריקה מיוחדת בגוף העוּבר פותח בהם חוש מיוחד — חוש ההשתייכות ההדדית. כל אחד מהם יודע על מציאות חברו, חושב גם את מחשבתו ומרגיש גם את הרגשתו, כואב גם את כאבו. לא בדרך גילוי חיצוני, אלא מניה־וביה קיים קשר חי ביניהם. ששה המה התאומים, שיצאו לכבוש את העולם ולהעמידו על בסיס מחודש. שש מנורות הגיון בוערות בששה ראשים כדי ליצור תגבורת כוח השכלי, הפועל להפליא לעומת כל אשר היה עד כה. המחשבה הביולוגית מפציעה והולכת, חוק חלוקת התפקידים בא על שכרו: הנה חילקו ביניהם ששת האלופים את העולם הפנימי. פלוני הוא רק ההגיון הטהור, אלמוני רק הרגש המזוקק, השלישי החשדן העקבי, הרביעי רחב־המבט הוא המדחיף שחקימה וכו'. אבל כולם ספוגים מהות האחרים ועוצם נפשיותם. נתגשמה כאן רק תגבורת של חומר מוחני בנקודה אחת. זהו נסיון חדש לחדור לפני ולפנים של ההוויה, העפלה להבין יותר, להקיף יותר, להתרומם לעילא ולעילא מן האפשרי עד כה.
ומה הן התוצאות? לפי תקנות מסוימות מטעם הששה זחלו החיים. כידוע: אֶבוֹלוּציה. תהליך אטי — אבל בטוח. בטוח. הנה לקט מעט מהם:
חילוף חמרים: הואיל והלידה והמוות הם צורה ביולוגית של חילוף חמרים והתממשות האנרגיה החיונית, הוחלט לשים קץ ללידה ולמוות גם יחד על ידי חילוף החמרים בגופים נבחרים מן הקיימים כבר. על ידי כך מתגשם החלום הישן־נושן על המוות למוות, אבל יחד עם זה: סרח־העודף של החיים הגורם לפורענות — מתחסל מעצמו.
גיוון היש: יש לשים קץ לנסיינות העיוורת של הטבע, העלולה, בתנאים מסוימים, להעדיף את המזיק על המועיל. לעומת זאת יש לנסות הרכבי חיים שונים לפי שיטתיות מדעית כדי לקבוע מדי פעם איזה הרכב הוא המועיל יותר. מכל מקום מתקבל כקרוב לודאי שמושגים כגון אופי, דת, לאום, לשון וכד', אותן אבני היסוד של השגת האדם מאז — אינם אלא אביזרים חולפים, אמצעי־עזר זמניים לעומת כח החושב של האדם, שהוא לבדו הקיים והעיקר.
תזונה וחום: תזונה וחום במידה מספקת, ניתנים לכל המורשה לחיות בלי שום קשר למכסת עבודתו וטיבה. הואיל ודכאון כלכלי גורר אחריו עקלקליות נפשית, שעל פי טעות של פסיכולוגים ניסו לשרשה בדרכי הסבר — הוחלט לחסל דכאון נפשי מכל מין שהוא.
ביטול הבדלי המין: הואיל ותפקידה של הפריה־ורביה נמצא טפל ומיותר, מתבטלים הבדלי המין (שפותחו לרגלי צורך ביולוגי זמני), ועם ביטול זה נעלמים מאווירת הנפש ערפלי־הארס, כגון: קנאה, צרות־עין, נקם וכו'. (הסעיף האחרון עורר חילוקי דעות רציניים בין האלופים. האלוף הממונה על הרגשות טען כי האהבה היא כח בונה שאין־למעלה־ממנו, ועם חיסולה ייבש מקור הקונסטרוקטיביות הרוחנית. לעומתו קטרגו אחרים: אמנם האהבה היא כח בונה, אבל אין היא קשורה במינים, כפי שמצינו אהבת אלהים, נפלאה־מכל־נפלא, ששרשיה נעוצים בספר־תהלים, היא המנצנצת בספרי בעלי הסוד מכל הגזעים, כגון בקשת האלהים של הצופיים אדירי הרגש, או של הנזירים הקורנים בימי הבינים החשוכים — היא היא שמצאה ביטוי נשגב במושג AMOR DEI INTELLECTUALIS של שפינוזה, הנשר בבני אדם. מכאן שביטול המין אינו גוזר כליה על האהבה, אלא מגבירה לעילא ולעילא, מזקק אותה מן הקליפות הטמאות, ומכשירה לשמש מנוף רוחני במרומי העתידות).
תקנות כאלה וכיוצאות באלה הונהגו בזאת אחר זאת. אֶבוֹלוּציה. תהליך אטי — אבל בטוח. תם סדר הלידות, אבל יש תמותות טבעיות בין אלו, שששת האלופים לא מצאו אותם ראויים לחיי עולם. תהליך אטי — העולם כמנהגו נוהג. והנה שוד ושבר: זקן האלופים הוא שגרם לכך. ושאר תאומי הכח ידעו ושתקו. כי מה יעשו לאחיהם שראו בקלקלתו. האמנם זוהי קלקלה?
ולעצם המעשה: לפתע פתאום הביע זקן האלופים, נפטון בכבודו ובעצמו, את משאלת לבו לאמור: זה שנים שאני מרגיש, כי אני חסר משהו. היום דומני, כי חסר אני… אשה… אוהבת! אשה! הרי… נתבטל המין. הרי הנשים מתו. כמעט שאין אשה בעולם. מכל מקום, לא תמצא אשה צעירה, חביבה, כלילת יופי ויעלת חן. והזקנות, האל־מיניות… לא! הרי לאלו יש לכל היותר מגרעות של אשה בלי מעלותיה בצדן. אני יודע — הטיח נפטון הזקן — כי רק אשה אוהבת היתה משפיעה עלי מקרן השפע הרוחני, שהלכה הלוך והתרוקן בדרך האֶבוֹלוּציה — האטית אך הבטוחה.
ובינתים העולם אינו העולם שהיה. תהליך האֶבוֹלוּציה הגיע לנקודת מפנה. נתברר האופק החדש. בלי רחמים נספו כל שואפי רצח, כל אנשי הרס, כל מפיחי קנאה, כל נושפי נקם, כל בעל חי, כל צומח, כל חידק… נשארה רק שארית פליטה, יחידי סגולה, שהאלופים שׁמרו עליהם למען המשך החיים הקונסטרוקטיביים: האלופים עצמם. רק הם לבדם. כל הארץ נהפכה למחסן חומר גלמי מזה ולבתי־חרושת, המספקים תחליפי חיונה, מזה. לא ים ולא יערות, לא הרים ולא עמקים, לא ערים ולא כפרים — אלא מחסנים ובתי־חרושת. אחיד הוא מראה העולם. אחיד, תכליתי ואיתן.
והנה בליל סהר אחד… סליחה, הרי לא היה כבר לא יום ולא לילה, לא שמש ולא ירח, הלא את מרץ החום וההקרנה של השמש והירח אספו במחסני החומר הגלמי לצרכי הכלל. אם כן יש לגרוס, כי ברגע מסויים של חשבון־נפשׁ, הביע (בלי אומר ודברים) נפטון הזקן לאֶרוס, הצעיר שבבני האלופים, את משאלת לבו. הלא — כך התגלגלה המחשבה — כל רעיון זקוק לרעיון שכנגד כדי להתחסן ולהתגבר ולהגיע לעוצם משפיע ופועל. ועתה הנה הצלחנו להסיר מעל דרכנו כל המתנגד לרעיוננו הגדול. עתה אין שום רעיון־שכנגד, שום עזר כנגדנו, היאך נוכל להתקדם גם להבא? אין שום אשה בינינו, אף לא נסינו כפי שעלה במחשבתנו תחלה, ליוצר יצורים לנסיון תכליתי, כדי לברר, מיהו ומהו היצור המועיל ביותר. הגענו לנקודת הקפאון והיאך נפשירנו? בו ברגע נתגלה לשניהם, לנפטון הזקן ולאֶרוס הצעיר, שהנה הנה נמצא החסר הגדול… גילוי, השראה קדושה לשניהם, זעזוע איתנים, שעת הרת עולם. הלא אהבו זה את זה, הלא נפשם יצאה מזה לזה מאז, והם לא ידעו. שנים רבות הרגיש אישׁ את עצם רעהו, ולא ידעו כי עצם אחד הם ובשר אחד. והרי הם רוצים ליצור, הם רוצים בביטוי חי למיזוג רוחם, באיזה סמל ממשי לכוחם המאוחד והמוגבר. ילד! אכן: אין הבדלי מין, נתייתרה הכפילות של גבר ואשה. אבל הלידה… כך ילדו את פרי־דת־און, או כפי שנקרא גם בלשון נקבה: אפרודיתה.
עצם מעצמותיהם ובשר מבשרם של נפטון ואֶרוס היה פרידתון מן הבחינה הגשמית, אבל אמודאי המחשבה כנפטון ופרפר הרגשׁ כאֶרוס. זה היה יצור מעבדה מחוסן מפני כל פגע אפשרי מיום הוולדו. ויתום היה. כי הוריו־מחולליו מתו במעבדה מכח התפוצצות מקרית בשעת יצירתו. ארבעת האלופים האחרים ידעו ושתקו. נסיון להרכבה חדשה: פרידתון. שוב זיווג אחר הפרדה. האמנם הכרחי היה הנסיון הזה?
פרידתון היה אחד. יחיד. כי האלופים האחרים, דודיו, הזדקנו והלכו. שיטת חילוף החמרים חדלה מהשפיע. והשאר — הלא נתפוררו זה כבר. העולם נצטמק. החמרים נידלדלו, המכונות העייפות הוסיפו עדיין לעבוד יום ולילה מכח האינרציה. וזולתן: היצור האחד־היחיד פרידתון. הבודד. היודע:
“אני הנני העולם ומלואו. אני ואין זולתי. אני הנני המרץ הפועל. אני החי — ואין עוד. אני התקווה האחרונה והחי האחרון”.
זאת ידע פרידתון ובכה מרוב בדידות. מחשבות שעשעוהו אף הוגיעוהו. את חמרי החיונה היה מחליף לעת מצוא. אבל אין כל שינוי. היה ממיר את הרכביו הגשמיים באחרים — אבל לא ראה ברכה במעשיו. כי הכל היה נשאר כמקודם: העולם סביבותיו והעולם בתוך תוכו. חוסל עצם תהליך השינוי. אי אפשר היה לשנות דבר. זה היה שמשון עיוור — אבל בלי דלילה ובלי פלשתים. ולאט לאט גברה בלבו השנאה העזה אל העולם הזה, שאין לו חליפין — אל עצמו. לאט־לאט השתלטה עליו מחשבת ההרס הגדול — הרס כל חי. הרס כל תקווה. עתה הוא גדעון שאין לו תקנה. זהו פתרון כל הפתרונות (הזהו?) — תשובה לכל התסביכים. הקץ לכל הבעיות…
ושאר המעשים והפעולות הלא הם כתובים בספר המוקדש לבעל החי האחרון: פרידתון — איש המעשה.
*
בעל המחבר פרש לפני קוראיו פרשת נפתולי רוח במשבצת ססגונית, המרהיבה את העין ומלהיטה את כח הדמיון. בעיות המדע מצאו כאן מעין תשובה ופתרון. נסיונות מפוקפקים של אנשי מעבדה לבשו כאן בשר ודם. נוסחאות פיסיקליות וחימיות, חישובים מתימטיים ואסטרונומיים יבשים, התקשטו בספר זה באצטלות צבעונין מבריקות, והשפיעו מכוחם על המחשבה והרגש, קרעו אשנבים לראות את הנולד — עמק בכא של נפתולים ונגישות, אפילו אחר תקופת הדמע והדם שלנו, שרק קץ הגיוני אחד מובטח לה: קץ כל הקצין. העלול ספר זה להשפיע על בעלי התריסין, ולוא רק על אחדים מהם? לא ייתכן. שום דבר לא יעכב את מהלך הענינים, המוכרחים להתגלגל בערוץ המיועד. אין מפלט. ומבלי משים אתה רוצה להחליט: אם כך, הרי מוטב להחיש את מהלך העניינים. כי לשם מה ולתכלית מה הפרפורים הבטלים? ואנו מחכים לבוא פרידתון — הגואל!
היבוא באמת?
*
ולבסוף לא נותר אלא לציין כגון דא: ספר כזה לא נכתב — לא על ידי האקסלי האנגלי ולא על־ידי סופר לועזי אחר. אמנם מסרו לי בסוד, כי ספר כזה נכתב, ואני חזרתי ומסרתי את הדבר בסוד לקוראי. ואם ציינתי את השם האקסלי, הרי זה רק כדי לעורר קצת עניין (ועם מר האקסלי הסליחה) — אף כי ייתכן, שגם שמו של סופר לועזי נכבד שוב אינו משפיע היום על הקורא העברי שלנו. מכל מקום, הנני נכון לגלות את שמו של בעל המחבר האמיתי למו"ל, שיהיה נכון להוציא לאור את הספר. אבל רק לו. ועוד זאת: את סליחתו של בעל המחבר אני מבקש — אם סרסתי שלא במתכוון את כוונותיו. ולקהל קוראי אני מודה, אם עוררתי אצלו עניין — ולוא רק במקצת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.