רקע
יעקב הורוביץ
הגיעה השעה: דמדום במערכה אחת

הנפשות:    🔗

מרוסיה, גויה אוקראינית כבת 40

איוואן, אחיה, שוטר אוקראיני

קצין, נאצי

גיטלי, כבת 40

איציק, בעלה, כבן 50

ליאו, כבן 20 בנם

יורי, כבן 12 בנם

רעיה כבת 16 בתם

המלאך הגואל

חיילים נאצים


(בתוך חלופה אוקראינית בכפר. מימין מיטה; משמאל, בעורף, תנור. בחזית שולחן וספסל. על גבי התנור שכובה גיטלי).

מרוסיה: בקרוב יהיה לנו לחם. (רודה מהתנור) לחם יהא. (פוזמת) לחם, לחם לחם! והיא שותקת… (מרמזת לגיטלי) מדברים אליה כדבר איש אל רעהו, והיא כמו אבן, לא עלינו טפו! מה יש? צרות? שמעתם כמוהו, צרות? גם לנו צרות, לכולם יש צרות, אח, צרות רבות היו ויהיו תמיד. טפו! וצרות רבות יהיו לכולם עד סוף כל הדורות. טפו! והנה סוף־סוף — לחם, ימח שמו, וכל זמן שיש לחם בבית… שותקת, תפח רוחך! את הנשמה את מוציאה ממעיך, והיא שותקת. אבל כשהיית גברת באדרת, לא היית שותקת כדג מפונדרק. בימים ההם דיברת, אוהו, ודוקא לא כל כך מעט.

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: נו, טוב. (כמרגיעה) אני יודעת, כולנו יודעים… בעלך… בניך… כל המשפחה…שילמו להם ליהודים החזירים המטונפים הללו. אבל הגי נא, גם לי היתה בת… נו, יאַדזיה, את זוכרת?

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: ואני, ימח שמי, כפי שאת רואה אותי, לעולם לא אשכח לך, מה שנכון — נכון. יאמרו מה שיאמרו על היהודים, ואני לא אשכח. אני אז… כלומר אני הרה. חלופה משלי — אין. קרקע משלי — אין. בעל משלי — אין. לחם חסד של קרובים, תפח רוחם, אני אוכלת. והם כמידת קרובים טובים: נו, מרוסיה חביבה, מה כריסך מכרס? טפו, פרצופי גויים שכמותכם! את זוכרת?

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: את זוכרת, ודאי שאת זוכרת, הלא את היחידה שרחמיך נתגלגלו עלי. ריחמת אותי, יונתי, לביתך אספת אותי, גג לראשי נתת לי, ומיטה לכריסי ופת לחם לקיבתי. את ולא אחרת. ולא אשכח, חי הגואל, אמן ואמן!

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: נו, ילדתי, אצלך ובביתך, ילדתי, יונתי, ואפילו דוקטור הבאת בשבילי. כזה נחמד עם משקפים של זהב. כך נולדה יאדזיה שלי, ימח שמה. אצלך נולדה ואת היית כמו אמא, חי הגואל, כמו אמא. גם בשביל יאדזיה וגם בשבילי, ימח שמנו וזכרנו. את זוכרת? ואם את אינך זוכרת, אני זוכרת. וזה די.

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: ואחר שגדלה, כלומר יאדזיה שלי, ימח שמה, מי שלח אותה למנזר של האחיות הרחמניות ללמוד חכמה? ומי נתן את הכסף לקנית החלופה הזאת? ומי דאג לימי זקנתי?

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: יודעת, יודעת אני. היטב חרה לך שיאדזיה שלי למדה כל מיני צרות במנזר האחיות הרחמניות. — הפולניות המחורבנות הללו, טפו. אפילו שם פולני נתנו לה שם. הלא שם למדה שאצל היהודים הכל מטונף. כל איש יודע: יש יהודים טובים ויש רעים, יש עושי חסד ויש מוצצי דם; ומה בכך? כלום את אשמה (מסתכלת בפחד ססביבותיה) שיש כל מיני יהודים?

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: אני יודעת, את שותקת משום אותה בת ממזרת שלי, שגדלה ונתחנכה על חשבונך, ולבסוף לא מצאה חן בעיניך. מה יש? גם בעיני לא מצאה חן. בידוע, הדור הצעיר, ימח שמו! זקנים, זהו דבר אחר לגמרי. הם כמו היין הטוב. הלא כך היית מספרת גם על הבנים שלך. ומה יאדזיה שלי צריכה להיות יוצאת מהכלל?

גיטלי (שותקת).

מרוסיה: מילא. גדלה הנסיכה שלי. לא לשמחה גדלה, ימח שמה. ושמא לא היתה יפה הממזרת שלי. ודאי יפה. כל הבחורים עפר לרגליה. כולם, תפח רוחם. כל האוקראינים המטונפים, ימח שמם! (בחימה) מה את שותקת? שמא משום שהיא הלשינה? מה הרעש. רבים עשו זאת, רבים ורבים, ימח שמם וזכרם! חי הגואל, החשבון הוא בין הצעירים, יאדזיה שלי וליאו שלך זה חשבון אחד, ואני ואת זה חשבון אחר… לא כך, יונתי? (פתאום נפתחת הדלת. מופיע איוואן במדי המשטרה האוקראינית).

איוואן: הייל!

מרוסיה: הייל? הייל בייל עליך! איזה חג לך היום? איוואן שכמוך, פרצוף של גוי שכמוך!

איוואן: די, די, אחות. כל הנזהר בלשונו, את יודעת, זונה אמך הארורה. אוכל תני ואַל תבלבלי את המוח. כי אפילו אַת אחות, החובה הלאומית גדולה אף מאחות.

מרוסיה: הביטו נא, חובה לאומית! באיזו שקולה למדת מהי החובה הלאומית שלך, מח מטומטם שכמוך. הא לך אינטליגנט, אדבוקאַט, דה… דגנראט נפוח בחסד הגרמנים!

איוואן (גוער): די! די אני אומר!

מרוסיה: גראף פוטוצקי שכמוך!

איוואן: גראף או לא גראף, הגראפים הפולנים הללו — היו ואינם, זונה אמם הארורה! אוקראינים יהיו כאן, אוקראינים ישלטו כאן ודי! (כחוזר על שיעור שלמד בעל פה) בני הזנונים הפולנים מזה והחזירים הרוסים מזה — יקח השד המחורבן את אלו ואת אלו. והנה הגרמני בא ואומר לך: אתה אוקראיני ימח שמך ואני עוזר לך. ומה רע בזה?

מרוסיה: אוקראיני? הביטו נא. בחסד הגרמנים. ומה הם נותנים לאוקראיני זה? שמירה במחנה הסגר. ציד יהודים מסתתרים. חלק בשוד. ובעיקר… הצימוק העיקרי: חלק ברצח. אבל את הפיקוח על קרונות המוות, חששו למסור לכם, הכלבים!

איוואן: די, די אני אומר… ודי! ואם לא תחדלי — אני… חי הגואל, אני אאסור אותך.

גיטלי (פתאום): הניחי לו!

מרוסיה: הנה… פתאם פתחה פיה, האחות. כאתונה של בלעם. נו, טוב טוב. אני אשתוק. אוקראיני, יהא אוקראיני ימח שמו, ובלבד שתסתלק מכאן, צרה צרורה שכמוך! (מגישה לו קערה)

איוואן (אוכל): אוקראינים טובים, (לוגם מבקבוק שמוציא מכיסו) לא פולנית, ולא… (אוכל ולוגם) לא אונגרית ולא צ’כית ולא רוסית…

מרוסיה: כמובן, הטוב מכולם מי שמזרז לרציחות.

איוואן: בת זונה ארורה! הלא את כל הסודות שלך אני יודע, הכל, אפילו את כל אותן “אחיות” שלך. די, אני אומר לך בפעם האחרונה!

מרוסיה (מתפרצת): אחיות, אחיות… ומה היית עושה אתה בלי האחיות הללו? ממי למדת לומר מוּה אם לא מהאחיות הללו, גבור שכמוך! גם באחיות בועט, הביטו נא, (מאיימת) תיכף אני…

איוואן: טוב, טוב. (אוכל ולוגם) בעצם זה לא אני… לא אני… אבל אין ברירה… בכל הבתים עושים כך… בכל מקום צריך לעשות כך… מלחמה, הלא?

מרוסיה (כמתפכחת): מה צריך לעשות בכל הבתים, ימח שמך שכמוך? איזו צרה צרורה וברורה וארורה אתה נובח שוב?

איוואן: לא נורא, באמת, חי הגואל, לא כל כך. נצטמצם במקצת, לא נורא באמת, אבל בלי זה אי אפשר…

מרוסיה: דבר, חיה אוקראינית שכמוך, דבר כבר.

איוואן: ולעולם מוטב ברצון, כאילו בלי אונס… אני, את מבינה, הלא אני צריך להיות לדוגמא…

מרוסיה: מה קרה? אתה מספר לנו או…

איוואן: זה לא אני, זה הקומאנדיר… הוא אמר: מוטב בן זנונים שכמוך, שתזמין קצין, מוטב קצין לפי הזמנתך במקום השד יודע מי…

מרוסיה: איזה קצין ואיזה קומאנדיר?

איוואן: זה הקומאנדיר שלי, של המשטרה האוקראינית שלנו, הוא פשוט אמר… בקיצור, קצין יתאכסן אצלנו.

מרוסיה: גרמני? נאַצי?

איוואן: ומה? טאַטאַרי?

מרוסיה: והיכן? הלא אנו כל כך צפופים ודחופים. אני ואתה והיא (מצביעה על גיטלי) והחזירה שלנו… ומה יהיה כשיאדזיה שלי תשוב?

איוואן (בלעג): יאדזיה, יאדזיה שלך? הגברת הממזרת שלך. ח־ח־ח! היא כבר לא תשוב, יאדזיה הגרמנית שלך, הפולקסדויטשה שלך… (דופקים) הנה, הנה כבר באו. (הדלת נפתחת מתוך בעיטה חזקה. נכנסת פלוגת נאצים. מתיצבת בשורותים ובינות לשורות נכנס קצין נאצי).

קצין נאצי (מרכיב מונוקל, מסתכל): ברפת זו? במאורת כלבים זו?

איוואן (מצדיע): הבית וכל אשר בו, אשר סביבו, ואשר בקרבו, מסורים לחסדו וחרבו, הייל!

קצין (לאיוואן): לפי הפקודה האחרונה אסור להשתמש בברכת הייל לכלבים אוקראינים, בנת?

איוואן: לפקודתך, אדוני הקצין.

קצין: והמיטה שם? זו המיטה בשבילי? כמו במאורה של טרוגלודיטים, איזה סרחון!

איוואן: לפקודתך, אדוני הקצין.

קצין: ומכשפה זו?

איוואן: לשרותך אחותי, אדוני הקצין.

קצין: ועכשיו להסתלק! בהמות אוקראיניות שכמוכם! (את גיטלי המקופלת תחתיה על התנור, לא ראה) להסתלק אמרתי! באנדיטים, טרוגלודיטים, פאראזיטים!

איוואן: לפקודתך, אדוני הקצין. (מרוסיה מתמהמהת, משום גיטלי, אבל איוואן מוציאה בכח. החיילים הנאצים עוברים בסך. הם מתפזרים, מפשפשים בכל הפינות, בודקים אם אין משהו חשוד, מסתדרים שוב, ולאות מצד הקצין, מסתלקים).

קצין: הסתלקו… קולוסאַל, כמו מכונה! (מפתח חגורו) נוח יותר אילו היה מישהו מתנגד במקצת. כלומר כמו שאמר הפירר קולוסאַל: לעולם יש להמנע מהתנגדות גדולה ומאורגנת, אבל איזו התנגדות קלה, בפרט של יחידים — זה דוקא קולוסאַל. אותה יש לחסל מיד, ביד ברזל, לאות ומופת! בדיוק מאַכסימאַלי. זוהי נחת זרועו של הגזע הצפוני, העליון! (גיטלי זזה, הקצין קופץ על רגליו בבהלה) מי שם? (נרגע) קרויץ־דונר־ווטר! הייל היטלר! עייפתי… לא קלה העבודה. החזית כל כך גדולה. ואת הרייך מפציצים… (בלחש) אומרים, שכמו מכונה, בדיוק מאַכסימאַלי, עיר אחר עיר נחרבת… אדרבא, יסבלו קצת גם הציבילים האנטי־נאצים הללו, רחשת כינים מטונפת! אין דבר, לפירר קולוסאל יש עוד נשק סודי! אומרים, שהוא מייגע את עצמו עד כדי שגעון. בדיוק מאכסימאלי. קולוסאל! אבל גם אנחנו איננו יושבים בחיבוק ידים, כמו מכונה! הנה בראשון חיסלנו כך וכך מאות נפש, פולנים, שבויים, רוסים והשאר יהודים, מהם שליש תינוקות, שליש נשים — קולוסאל! הכל אנו עושים בדיוק של רגע למען ההסדר החדש של העולם. בשני לחודש שוב חיסול גדול. את הקברות חפרו בעצם ידיהם… אחר שאזלה התחמושת הרוסית, שהשתמשנו בה מטעמי חסכון, קברנו את הנותרים חיים, בדיוק מאכסימאלי. פקודה היא פקודה: יש לחסוך את התחמושת בשביל מקרים דחופים יותר. בינתים חיסלנו את היהודים וקצת גם עמים פחותים אחרים. שחררנו את העולם ממליונים אחדים של אוכלוסים מיותרים. פנינו מקום לקולוס הגרמני העליון כמו מכונה! (דפיקות. הקצין קופץ על רגליו, שולף אקדח, נרגע שוב) כמו מכונה שאינה יודעת ליאות ופחד. שום… שום פחד! (מתוך התלהגות סאדיסטית) אחר כך יכולנו בעצם לנוח. הלא עברנו על מכסת ההשמד הקבועה לפי התכנית בדיוק של רגע. אבל החיילים, המאומנים כמו מכונה, פאר הכח הגרמני, קולוסאל — שדיים חתכו, עינים ניקרו, לשונות תינוקות גזרו במספריים. כך. פקודה היא פקודה בדיוק של רגע. הלא כך אמר הפירר קולוסאל: לעולם אין למנוע שעשועים רוחניים כאלה מחייל נאצי טוב. והלא… הלא זה כל שכרם על שרותם המסור כמו מכונה לרעיון, למפלגה, לפירר, לעתיד האומה, לאנושות החדשה! עייפתי… כל כך הרבה חיסולים! סוף־סוף יש גבול גם לכח עבודתו של נאצי. אלפי גוויות, רבבות… חזירים פולנים, רוסים, צ’כים, בלגים, צרפתים, ובעיקר יהודים… את כולם חיסלנו! אבל האמת, אין מתחשבים אצלנו בכח עבודתו של אדם. האמת, זה למעלה מכוחנו. זהו פשוט מאמץ בלתי אנושי. עה… עייפתי! (מתפרקד על המיטה, נרדם).

גיטלי (מציצה): נרדם… הה, אמא שלי, דומה שנרדם. (דפיקות בתנור) רגע, רגע. קודם כל צריך לברר אם באמת נרדם. היי… הייל היטלר! (מחכה) אינו זז. הה, אמא שלי, מילא, דומה שאתה יכול לצאת. (מהתנור יוצא בזחילה בנה יורי, כבן 12, מחזיק פנס חשמלי גדול)

יורי: שלום, אמא!

גיטלי (נופלת על צואריו): יורי, יורי שלי, הה, אמא יקרה שלי.

יורי: די, די, אמא. בלי פנים חמוצים. סוף־סוף לא צריך להתיאש.

גיטלי (בדמעות): כל כך הרבה זמן לא ראיתיך, מלאך שלי, אוצר שלי, נשמה שלי! (פתאום רואה את הפנס) וזה מה לך?

יורי: זה? זוהי תוצרת גרמנית, הפלא ופלא. וזה נחוץ מאד, משום שבימים אלו משובשות הדרכים במעגלי צדק.

גיטלי: דרכים? צדק? מה אתה סח, רבונו של עולם? (דופקים בחלון).

יורי: אמא, דופקים.

גיטלי: בזהירות בזהירות, מלאך שלי, מי יודע מי שם…

יורי: זה ודאי אבא.

גיטלי: אבא? הלא… הלא הכוהו… בגבו… בסכין… אמא שלי, לא, לא, לא!

יורי: אבל אמא, הוא הסתתר, עשה כמוך, מצא מקום סתר אצל אחד… אחד בלבול־מח. (פותח את החלון) הכנס, אבא, אפשר. (נכנס איציק, כבן 50, בחליפה מצוחצחה להפליא, נשען על את חלוד ומזוהם כעל מקל).

גיטלי: איציק!

איציק: גיטלי!

גיטלי: לא, לא, אמא שלי, לא אוכל להאמין, רבונו־של־עולם, לא אוכל…

איציק: גיטלי, מתוקתי, נעימתי, בבת עיני, את מוכרחה, את מוכרחה להאמין למראה עיניך, הנה את רואה, זה אני!

גיטלי: אבל הסכין… הסכין בגב… אמא שלי!

איציק: סכין פה, סכין שם, (עושה תנועות להטוטן) קליפת השום, נעימתי, כל זה היה ועבר… הלא זה אפס, ועוד שלשה אפסים, מתוקתי, פשוט בלי נסים ונפלאות, קיפלו את הסכין, ריפאו אותי, והנני.

גיטלי: אבל הבגדים, הבגדים הללו.

איציק: הלא זאת היא חליפתי החדשה, חליפת הכסף, תפרתי אותה, את זוכרת, לחתונת הכסף שלנו.

גיטלי (מצביעה על האת שבידו): ומה זה?

איציק: זה? זה סתם כך למזכרת.

גיטלי: אבל כיצד? כיצד כל זה, רבונו־של־עולם?

איציק: מה זאת אומרת כיצד, הכל הסתדר פשוט, בלי נסים ונפלאות. הלא את יודעת, מי כמוני יודע להסתדר. את הכומר את זוכרת?

גיטלי: הכומר? הלא הוא שונא ישראל, אמא שלי, רבונו־של־עולם

איציק: ואפילו אוכל אדם. אפס ועוד שלשה אפסים, נעימתי, צרור של ממתקים… את מבינה? מטבעות!

גיטלי: מטבעות? הלא שדדו, הכל לקחו, אפילו סדין אחד, מגבת אחת לא השאירו לנו, אמא שלי.

איציק: הלא זה פשוט, בלי נסים ונפלאות: בעלי החובות הנחמדים. החזירו. ממש התחננו שאקח. יש עוד שנים־שלשה אנשים הגונים בעולם. (דופקים בדלת) דופקים? מי הוא זה?

יורי: זה ודאי ליאו. (רק עתה מבחין איציק בנוכחותו).

איציק: יורי? אתה כאן?

יורי: ומה חשבת, שאני בשמים?

איציק: שלמה המלך שלי, נסים ונפלאות שלי!

גיטלי (בפחד): הלא דפקו.

יורי: מיד. כבר אני פותח. (פותח את הדלת. נכנס ליאו, כבן 20 במדי פרטיזאנים. מעלה אחריו עריסת ילדים).

גיטלי: ליאו! אמא שלי!

איציק: הביטו נא, מדים!

יורי: פרטיזאן. הו, הוא ספר, כמה גשרים פוצצת? כמה נאצים פספסת? הגד.

ליאו (פורץ אל אמו): אמא!

איציק (מרגיע): נו, נו, נו.

גיטלי: בכור שלי, קדיש שלי, גבור שלי!

יורי: העיקר שיהא גבור, גבור באמת, ולא רק אצל אמא.

איציק: שוב שלמה המלך שלי? הס, הס. זוהי כבר שאלה אחרת לגמרי.

ליאו (משתחרר מחיבוקי אמו): אבא, אתה שוב מתוכח?

איציק: אילו בקולי שמעתם…

יורי: יודעי, יודעים. כולם עד אחד היו מתים על קידוש השם.

גיטלי: ילדים, ילדים, רבונו־של־עולם, הלא זה אבא שלכם.

ליאו: כך? אבא? ומשום כך הוא צודק? משום כך צדקו כל האבות? הלא אמרתי לכם, אילו כובשים היינו את… האוירונים, האגסים הפורחים, דאוני הענק, אילו היינו קונים אוירונים ועוד אוירונים, וכולנו היינו עולים, ממריאים וטסים.

יורי: חכמים בלילה, הרי לא רצו, הגדולים הללו לא רצו?

גיטלי: ילדון שלי, הלא עודך ילד, רבונו־של־עולם!

יורי: פסוק מפורש: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז!

איציק: זוכר, זוכר הקורקבן את הפסוקים!

ליאו (מצביע על יורי): הוא צודק, הפזמון הישן, אילו פחות תורה ויותר חכמה. (לאביו) ואתה וכל הפמליא הבצקה הזאת… (בחימה) הינשופים החשוכים הללו, הכרוכיות המטומטמות, הללו, הוליכו שולל… את הנוער היקר הזה!

גיטלי: הס, הסו, ילדים! אמא שלי.

ליאו: אלמלי כל בועטי ציון הללו, ואותם ידידים הפכפכים…

יורי: כי אז?

ליאו: יבאייה! כי אז, כי אז היינו מפריחים מיליון, מיליון ילדים ועוד מיליון נשים ועוד מיליון גברים…

גיטלי (בחפשה נושא אחר לשיחה, מצביעה על העריסה): מה זו לך?

ליאו: זוהי… הניחי, אמא, לא תביני… זוהי עריסת העתיד.

גיטלי: עתיד? עתיד למי?

(בין כה וכה מופיעה בחלון רעיה, כבת 16, חומד של ילדה, בכתונת לבנה וארוכה, שערותיה יורדות על כתפיה, על מצחה סרט מעין עטרה, שרווליה נרחבים מעין כנפים).

יורי (הראשון שהרגיש בהופעתה, מעלה אצבע לשפתו כמרמז לה): פססס!

רעיה (בלחש, ליורי): אמא יודעת כבר?

יורי (בלחש): מה יודעת כבר?

רעיה: שעוד היום תהיה החתונה.

יורי: פססס… היא חושבת שכולנו חיים.

רעיה: איזו שטות, אמא, אמא המסכנה.

קצין (מתהפך פתאום על משכבו כבתוך סיוט. נחרתו פולחת את האויר).

איציק וליאו (פורצים בצחוק): חחח!

יורי: ממש כחזיר.

ליאו: ואינו יודע…

איציק: כי הגיע שעתו.

גיטלי: איזו שעה?

רעיה: אמא, שעתו, שעתו השחורה. (כולם מפנים ראשיהם אליה).

גיטלי: רעיה, רעיה, בבת עיני! (מתנפלת עליה, מנשקת, ואחר־כך בודקת אותה מכף רגלה ועד קדקדה) וזאת היא באמת את, רעיה, רעיה שלי, פניך כל כך שקופים, אמא שלי, וכמה יפית, ואיזו כתונת יקרה, ואיזה זוהר נוהר ממך! רבונו־של־עולם, מעולם לא ראיתיך כך!

איציק: (אל אחרים): פססס…

יורי (מתפרץ): אין דבר, אמא, היא באמת בחורה יפה.

רעיה (ליורי): תודה.

גיטלי (כנזכרת): ואף אתה, יורי, כל כך אחר, אמא שלי, לא כמו תמיד, איזה פיקח, איזה מבין, רבונו־של־עולם!

איציק (מרגיעה): הבנים שלנו, בלי עין הרע, כולם ברוך השם בלי נסים ונפלאות…

גיטלי: איציק, דומה שאתה שוב מסתיר משהו ממני… וגם אתה, הלא אינך זקן, רבונו־של־עולם, כאילו בחור, כמו ביום… ביום החתונה. אתה כל כך יפה, איציק, אמא שלי!

ליאו: ואותי? אותי שכחת, אמא?

גיטלי: חס ושלום. כיצד אשכח אותך, בכור שלי, גבור שלי, אתה הלא תמיד היית יפה, כל כך יפה, רבונו־של־עולם, הלא אתה…(פתאום מפסיקה) וכיצד… כיצד ברחת מהם? הלא הם תפסוך, הלא ראיתי, בעצם עיני ראיתי כיצד…. את עיניך…במגלב, כך אחת, אחת ושתים….

רעיה: איזו שטות? חלמת… חלמת חלום רע, אמא!

גיטלי: לא, לא, לא, בתי, ואותך, רבונו־של־עולם! אמא שלי… (בזעקת חרדה) הלא את השדיים שלך… הלא ראית… היכן השד הימני שלך? היכן… (בו ברגע זוחל ויוצא מתחת למיטת הקצין הנאצי הנוחר — המלאך הגואל. ולא היית יודע שהוא מלאך משום מדי הפארטיזאנים שעליו, אלמלא הכנפים הורודות הצמודות לכתפיו. על גבו נאד גדול).

המלאך הגואל: הססס….

רעיה: וכי מה?

המלאך הגואל (מצביע על הקצין): אין להעירו. עוד כמה רגעים עד שתגיע השעה.

כולם (בצער, בזה אחר זה): חבל. כל כך חבל! (בו ברגע נמוגים כולם, חוץ מגיטלי והמלאך הגואל, אבל אחר־כך מדי הגיע תורם לדבר, הם מופיעים שוב).

גיטלי: מי זה? (בחרדה): מי אתה? רבונו־של־עולם! איציק, היכן אתה, רבונו־של־עולם! מי זה?

איציק (מופיע): זה? אינך מכירה אותו? הלא זה… זה הידיד הלבן שלי.

יורי (מופיע): חבר עליון שלנו.

ליאו (מופיע): חבר לנשק!

גיטלי (נזכרת): נשק! הה! רוצחים… אלפים… מתים… הבנים שלי! אמא!

המלאך הגואל: הססס… (האחרים מרגיעים את גיטלי).

רעיה (מופיעה, למלאך הגואל): למה באת לכאן?

המלאך הגואל: לשאול לדעתכם. שכן מנהג הוא בישיבה של מעלה…

גיטלי (מפסיקה): בישיבה של מעלה? אמא! היש עוד ישיבה של מעלה?

המלאך הגואל (ממשיך): ואמנם בישיבה של מעלה אין עושים דבר, בלי לשאול לדעתם של הנוגעים־בדבר.

גיטלי (משתחררת מחיבוקי בניה, מתפרצת): שרפו… את כל הבתים… את היקרים… אפילו חולים…אפילו פצועים… יונקים… את כולם… (פורצת בצחוק איום) חחח! ואת האמהות לא שאלו!

איציק (אל המלאך הגואל): שמעת?

יורי: לא נכון. אותי לא שרפו, אותי השליכו חי לקבר האחים.

ליאו: ובי, בי ירו תחילה.

רעיה: איזו שטות. אותי אינסו, ואחר־כך ריסקוני אברים אברים…

המלאך הגואל: יש. הכל יש כאן. (מצביע על הנאד שעל גבו) מתמלא והולך נאד הדמעות.

גיטלי (בהתגבר שגעונה): אינסו… ריסקו…קברו חיים… שרפו! רבונו־של־עולם, את כל התינוקות! (כמחפשת) אזנים, היכן אתן? עינים, היכן אתן? אי לב שלא התפלץ? אי אם בעולם שלא תתפלץ? חחח! את האמהות לא שאלו. (יוצאת בריקוד שגעוני לקראת המלאך הגואל. פתאם ביללה) את תינוקי, השיבו לי את תינוקי! (מתמוטטת).

המלאך הגואל: ומה בקשתכם כי אמסרנה?

איציק: מות לרוצחים!

רעיה: חרפת עולם למטמאי המין האנושי!

יורי: לא די. זה לא די!

ליאו: מלים… רק מלים כל כך חוורות.

המלאך הגואל: שמעתי.

איציק: ועמי עולם? מה דין עמי עולם, הרואים ואינם עושים מאומה?

ליאו: שמע! ההבטחה הגדולה, זכור את ההבטחה מהר המוריה!

המלאך הגואל: שמעתי.

גיטלי: כל האמהות, כל העולם נשרף!

רעיה: הגידה נא אתה, היש עוד תקוה לעולם… שיהא עולם טוב יותר?

איציק: אבל בתי, הלא העולם הזה מת.

גיטלי: קין הגולם הרג את הבל התינוק… חחח! (מתעודדת) לשרוף את קין! לשרוף את הגולם! רבונו־של־עולם!

רעיה (למלאך הגואל): הגידה, היש עוד תקוה לעולם?

יורי: אל תפצירי, זהו סוד דיפלומאטי.

ליאו: ואני אומר לכם בשם כל הלוחמים, בשם כל החללים בשדות הקטל אני אומר לכם: עולם של צדק תנו לנו!

יורי: ואותנו, אותנו אל תשכחו ביום הדין, את קרבנות הטומאה אל תעיזו לשכוח!

רעיה: איזו שטות. אני אפתור לכם: בשביל מעשי הנקם יש כבר החלטה, אך בשביל איזה דבר אחר…

המלאך הגואל: שמעתי, שמעתי.

יורי: אבל דמנו, דמנו צועק, דמנו יצעק בעולם ולא ידום!

המלאך הגואל: שמעתי.

ליאו: שמע העולם, יסורינו איומים, ישענו אחד!

(נחרת הקצין הנאצי גוברת והולכת. כולם נסוגים מפניה. פתאום צפצוף חודר).

המלאך הגואל: הגיע! הגיעה השעה! (גיטלי שולפת לפיד בוער מהתנור ויוצאת שוב בריקוד. דפיקות בהולות בדלת. האחרים זורקים בנאצי מי את האת, מי את העריסה, ומי את הפנס. ונמוגים והולכים. גיטלי לבדה ממשיכה בריקודה. הדלת נפרצת בכח. חיילים נאצים טורדים את הקצין ממשכבו. יריות).

חילים (במקהלה): פארטיזאנים! פארטיזאנים! (התרוצצות כללית).

קצין (מחכך עיניו): איזו אש! מה האש? מי האש? (כאחוז עדיין חבלי חלום).

חיילים: התנפלות! מן המארב! פארטיזאנים!

קצין (מתאושש): להורג! בני תערובות! מיד להוציא לפועל. את כולם! אש, אש! (מפינות החדר בוקעת להבה. פתאום מגלה הקצין את גיטלי המדליקה בלפיד שבידה פינה חדשה) הנהי! הבוגדת במולדת הגרמנית! הבוגדת בפירר! מוות לבוגדים!

גיטלי (ממשיכה): העולם נשרף, האמהות נשרפו, מאכולת אש!

קצין (יורה בה מאקדחו): אש!

גיטלי (כורעת תחתיה, במותה): אליכם, אליכם אני הולכת, יקירי, בני יקירי! (יריות קרובות מאד. להבה אדירה. בצעקה) שמע העולם, יסורינו איומים, ישענו אחד!

מקהלת פארטיזאַנים (מבחוץ): מוות לנאצים! מוות לרוצחים! מוות לטומאת האדם!


מסך.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49714 יצירות מאת 2747 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21199 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!