רקע
לוי אשכול
הבשור – אתגר לדור

הבשוֹר – לשם מה?

שאלה זו יכולים לשאול גם המאמינים וגם הספקנים; גם אלה שלבם פתוח מלכתחילה לכל עשיה, וגם הניגשים בחששות לכל מחשבה ומעשה החורגים מן המסגרת שקבעו מלכתחילה כנכון וכאפשרי. האם עכשיו – ישאלו השואלים – הוא הזמן המתאים לצאת בתכנית רבת־היקף, גדלת־ממדים, להקים עוד כפרים, עוד ישובים, להרבות חקלאים וחקלאות?

לדידי, זה הזמן, זה המקום וזה המעשה.

לשם הבנת החשיבות המכרעת שיש לענין הבשׂוֹר שׂומה עלינו לחזור אל ראשית ימיה של התנועה ולזכור, כי עיקרו של המעשה הציוני והסוציאליסטי הגואל של מפעלנו בארץ, לא היה במעשה עצמו אלא בעושה. תנועתנו ראתה מתחילתה את עיקר תפקידה בפניה אל האדם ובעיצובו מחדש. האדם הוא הבסיס לכל מעשה ואבן־היסוד של החברה.

והנה דוקא בשנות המדינה, שנות המסה והמעש, אנו עדים לפער הגדול בין המעשה הגואל ובין האדם הצריך גאולה. העלילות והנפלאות שהתרחשו לעינינו לא היה כמותן מימי תחילת התנועה הציונית. תוך עשור אחד נשתנו פני הארץ, צצו כפרים, הוריקו שדות, עלו ארובות־חרושת מעשנות, מים הוזרמו בצינורות ענק, כבישים חגרו לארץ, ערים גדלו ועיירות הוקמו, ירדנו אל בטן האדמה להוציא אוצרותיה והמראנו השמימה לנטות קשר בין ארצנו לעולם, אניותינו חוצות ימים ואוקינוסים – וכל זה מעשיהם של יהודים.

ומול מעשה נהדר זה – תחושת אי־נחת, דיבורים והרגשה של אי־שקט. גם בין העושים בעבודה הגדולה וגם בין הנקראים לה, ואינם עושים אותה. מה הסיבה לפער זה?

דומה עלי שדוקא גדלוּת המעשה, דוקא היקפו הרחב הוא שהגדיל את הפער. בימיה הראשונים של התנועה היו אנשיה מעט. כל אדם הרגיש עצמו כאילו הוא אחראי לגורל התנועה. הוא בחן עצמו – אם נמצא באמת בנקוּדת־המוקד של המאבק להקמת חברה ומדידה; הוא היה השופט והנשפט כאחת, הדיין ומבצע הפסק. בתקופה זו צמחו לנו האנשים שראו עצמם חלוצים לכל דבר ולכל מעשה, מתפרצים תמיד אל נקודת־התורפה ומגשימים בגופם את כל צויה של הציונות החמורה, של המאבק הגדול להקמת חברה חדשה, שלמה וצודקת.

תחושת הגורליות שבהכרעה האישית הניעה חלוצים מאז ימיה הראשונים של ההתנדבות, אבל דומה שבשנות הארבעים היא הגיעה לשיאה בכך שהיא הקיפה דור שלם – את כל הדור הראשון של בני הארץ – ילידיה וחניכיה. שנות המאורעות, מלחמת העולם, המאבק ומלחמת העצמאוּת והתפקידים שהללו הביאו אתן, הטילו את חובת ההכרעה האישית לא על קומץ אידיאליסטי נבחר, אלא על כל הדור הצעיר הזה. תחושת־אחריות זו העלתה את הדור לגבהים בל־ישוערו. מול אתגר זה גילו הצעירים את מלוא יכלתם הנפשית ומסירותם. הם תרמו לאומה ולעתידה את כל שהיה להם – נעוריהם, שנותיהם, בריאותם ואף חייהם. לכל אלה היה התגמול הגדול – ידיעתם כי הם שהכריעו את הכף וקבעו דינה של האוּמה, לחיים ולעצמאות.

רק בהביאנו בחשבון את המידה הגבוהה של ההתנדבות שנדרשה – ושהיתה – בשנים אלו, ניתן להבין את המשבר שפקד את הדור הזה, ואת דור אחיו הצעירים לאחר הקמת המדינה. על אף גודל המשימות והמידה הרבה של ההתנדבות שנתגלתה בפרטים גם לאחר הקמת המדינה, חל שינוי ביחס בין הפרט למשימות, שינוי שגרם לתחושה של “משבה החלוציות” ו“התרופפות המתח”.

עליית ההמונים, שהגיעה גלים־גלים, שינתה במידה רבה את דמותה של החברה כפי שנצטיירה בעינינו. עליה זו של אודים מוצלים מאש ושל עדות שהיו מאות בשנים מנותקות מגוף העולם היהודי ומחזונו הלאומי והחברתי החדש לא יכלה להיות מבצעת החזון של גאולה כפולה. מאידך גיסא תכף לחץ הצרכים להקמת “נחלה מבוהלת” וחייב עבודת חפזון, בלי לבססה ביסוס רעיוני בלבבות העושים במלאכה. בעוד שהעליה החלוצית, אשר באה לפני הקמת המדינה, היתה סלקטיבית, חברתית ורוחנית – החל עכשיו עולה הוד מעלתו העם בהמוניו.

גם בתהליך ההכוָנה של הקמת החברה ומוסדותיה, חלו שינויים רבים.

כדי לפתור את שפע הבעיות שהוטלו עליה – הקימה המדינה כלים מנגנוניים מיוחדים שכל אחד מהם טיפל בבעיה אחת. מפעלי העליה, ההתיישבות, הפיתוח, השיכון, הבטחון והשירותים הסוציאליים – אשר קודם לכן היו נחלת אלה שראו עצמם, ובצדק, שליחי העם – החלו בהכרח לתבוע מנגנונים של עובדים שזו נעשתה מלאכתם. על אף ההתנדבות והאידיאלים שפעמו בלב עושי המלאכה, לא יכלו שיטות הביצוע החדשות להשאיר אלא מקום מועט לפרט ולהכרעתו המוסרית האישית. ממדיהן של המשימות קבעו זאת. לא היו שהות ואפשרות לבדוק את מניעיהם של עובדי מנגנונים אלה – אם הם עושים מלאכתם רק משום שהם יודעים חשיבות המעשה וקדושתו, או משום שזו מלאכת יומם וזו פרנסתם. בתנאים אלה היה על הצעיר, שבגר בתוך המדינה ונכנס לעולם העשיה במתכונתו החדשה, להסתגל לכללים הבלתי־אישיים של התקופה. ניטלה ממנו ההכרה האישית לגבי נקודת המוקד, נדמה היה לו שאין חשיבות למעשהו האישי.

מצב זה הוא שגרם לעובדה, שבעוד שבעשר השנים הראשונות למדינה נעשו דברים מופלאים, אשר מבחינה חמרית ומדינית לא נעשו כמותם במשך חמישים שנות התישבות בארץ, הרי מבחינה רוחנית פקד את הדור הצעיר משבר חמור של הרגשת תלישות מהמעשים המופלאים שהתרחשו מסביבו. הנוער ראה עצמו נדחק ממרכז העשיה לאגפים. הוא לא ראה דרך למלחמה במצב חדש זה ונדמה היה לו כאילו אין לו דרך לקבוע, והוא יכול או להסתלק לחלוטין מתחום העשיה – ולהפוך נשמה תועה ללא דרך ומטרה תנועתית – או לנסות להסתגל למצב החדש ולמצוא בתוכו את מקומו הזעיר. נוסף לכך נתנו המדינה שקמה ומנגנוניה המתפתחים אפשרויות רבות להתקדמות אישית לכל מי שגילה רצון ויכולת. בעוד שהיו שפרשו מעשיה והפכו לאנשי שולים, בחרו רבים לפנות איש לבצעו הפרטי. ההליכה בדרך הראשונה מביאה לידי ניהיליזם, וההליכה בדך השניה – לידי קארייריזם. ואם כי לא הכל נפגעו – רבים היו חללי מגפות אלו. מול שני זרמים איתנים אלה נראו כקילוח דק אותם מעטים, יחסית, שהוסיפו ללכת בדרך החלוציות שמלפני המדינה – אותם חברי משקי ספר, אותם מתנדבים לפעולה במושבי עולים, אותם מבצעי משימות מיוחדות בצבא וכו'. אלה – שההקרבה והמסירות, הסכנה והדומיה היו מנת חלקם – רשמו ורושמים דפים חדשים ומופלאים יום־יום בספר החלוציות וחזון הגאולה. אבל גם להם וגם לאלה שליווּם והדריכום בדרכם היתה הרגשה כאילו אין מעשיהם בזרם הראשי של חיי המדינה. הרוב הגדול של הדור הצעיר ישב ויושב בעיר כשהוא חי רק את חייו הפרטיים שלו, בציפיה להתקדמות אישית ולהנאה פרטית, מבלי שים לב למשמעות מעשיו לגבי כלל המדינה והחברה.

תהליכי עזובה פנימית זו, שחרשו בנפשו של הדור הצעיר, התחוללו בימים בהם היו הממשלה ושאר המוסדות עמוסי מאמץ בנסיונם לכוון את כלל התהליכים החברתיים במדינה ולא להיסחף אחריהם. העליה ההמונית הטילה על הממשלה תפקידים דחופים ביותר שחייבו ריכוז כל מחשבה, המאמץ והמעשה. הצורך בהפיכה מהירה של מיליון עולים ממכיתות עם ושברי עדוֹת לעם אחד, אחיד בתרבותו, המכה שרשים במולדתו, מגן על עצמו, מפרנס עצמו, מקים משק ומבססו – חִייב מתן עדיפות לכל הבעיות הכרוכות בעליה זוֹ. באותו זמן היה נדמה שהדור הצעיר, שנולד והגיע לבגרות בארץ־ישראל, עמס אתנו יחד במשימה זו כשם שנשא על גבו את משא מלחמת העצמאוּת. כשוך גלי סערת העליה, לאחר שהמדינה “זכתה” להפסקת נופש – נתפנתה תשומת־הלב לבדיקת בעיות דור זה. וכשנברר כי אכן נוצר פער בין תפיסת הגאולה הלאומית והחברתית, כפי שתפסו אבות הישוב וראשוני תנועת העבודה ובין “סתימת החזון” של הדור הצעיר – יש להתפנות לטפל בכל מאודנו בבעיה.

הפוגה כפויה זו בעליה היא שעת כושר לבדק ביתנו, להעמקת שרשיו, הן החמריים והן הרוחניים. בעשר השנים הראשונות למדינה אכלנו מהקרן האידיאית והחינוכית שנצטברה בעשרות שנות החלוציות. עכשיו ניתנה בידינו שהות להתמסר מחדש לחינוך הדור הצעיר – ילידי הארץ ובני עולים – להדרכתו במעגלי האידיאה החברתית והחלוצית האישית. כיום נמצאים בארץ מאות אלפים בני נוער שעתידם טרם נקבע – החל מתלמידי שביעיות ושמיניות ונער עובד וכלה ברופאים, מהנדסים או סופרים צעירים. לפני כל אלה, אשר נדמה היה כאילו אין להם מטרה וייעוד חלוצי חברתי בבנין המולדת, כאילו העליה ההמונית תפתור בשבילם את כל הבעיות הכלכליות והחברתיות – לפניהם עלינו להעמיד אתגר חדש, פעולה יוצרת ומלהיבה, העשויה להביאם למיצוי עצמיותם ויכלתם במסגרת המבצעת משימה לאוּמית וחברתית ממדרגה ראשונה, אשר כמוה לא נשא הנוער הישראלי כקולקטיב מאז ימי מלחמת העצמאוּת. עם ביצוע משימה זו יחזור הדור הצעיר לביצורם ולביסוסם של המוסדות החברתיים־האידאיים של מפעלנו – הגשמה חלוצית סוציאליסטית ובניית חברה חדשה.

לשם גאולת נפש קולקטיבית זו, בראש וראשונה, מוצעת הקמת חבל הבשור. רק בשורה שניה באות בעיות הכלכלה והחקלאות שהחבל יעזור בפתרונן, וזאת – על אף חשיבותן הרבה של בעיות אחרונות אלו.

חבל זה הוא שיתן בידינו את האפשרות לשוב אל המקורוֹת. שם נקים עשרות כפרים, קבוצות וקיבוצים וכן מושבים, בהם יקום שיתוּף־אמת, כאשר חזוהו ראשוני מסיידיו של המושב – אליעזר יפה ואנשי נהלל וכפר־יחזקאל. בין הקיבוצים והמושבים יקומו מרכזים כפריים, שיספקו שירותים לישובים שמסביבם. שם תקום גם עיר שתהיה לא רק מרכז לכפרים שמסביבה, אלא גם תשרת אותם ותהיה חלק אורגני מהנוף החקלאי שמסביבה.

בחבל זה נוכל לבדוק מחדש דרכינו בשורה של ענינים. עם הקמת “תנובה” היתה ביסודה מחשבה על איחוד גורלו של החקלאי ושל משווק תוצרתו. רצינו למנוע מצב בו יתעשר הסרסור בשעה שהיצרן יסבול מעוני. אבל עם הגידול הרב בייצור, ועם הניתוק שנוצר בדרך הטבע כמעט בין היצרן לצרכן, נתפרדו האינטרסים והתנאים. כיום אין מחלק החלב יודע כלל אם החקלאי סובל משנה רעה או נהנה משנה ברוכה – הוא את הכנסתו הקבועה מקבל. עכשיו ניתן בידינו סדן חדש, הזדמנות למנוע זאת.

גם במושבים חדשים אלה, ולא רק בקיבוצים ובקבוצות, נוכל לקבוע שהיחידה המושבית תהיה של 150 משפחות, ולא 100 בלבד. ב־50 המשפחות הנוספות יהיו כל אנשי השירותים, שיפעלו אורגנית בתוך הכפר ולא מחוצה לו, שותפים בטוב וברע. במושב כזה תהיה מידה גדולה מאד של ערבות הדדית וסיוּע הדדי, כאשר חזוהו ראשוני התנועה.

אנשי השירותים יעסקו לא רק בשיווּק התוצרת, אלא גם בהובלתה. אף הכנסות התחבורה תהיינה שייכות לישובים. אותה שיטה תופעל גם לגבי התעשיה החקלאית. בתעשיה שאינה חקלאית ניתן לבנות שלל צורות – ייתכנו קואופרטיב, מפעל הסתדרותי, שותפות בין ישוב לקואופרטיב, שותפות בין כמה ישובים.

הישובים יכולים להתאגד לקהילות־קהילות, שבטבורם המרכזים הכפריים. קהילות אלו תהיינה גדולות למדי כדי שבתוכן יימצא מקום לאנשים בעלי השכלה גבוהה, מורים, אגרונומים, מהנדסים וכו'. ניתן אף להעז ולחשוב על כך שקהילות אלו הן שיכינו לעצמם את העתודה של בעלי המקצועות החפשיים.

הקמת חבל זה תתבע מאמצים שכליים, נפשיים, רוחניים ואידאיים רבים. ניתן להפכו למרכז לפיתוח אטמוספירה חברתית ותרבותית חדשה – מבתי־חרושת־ומלאכה ועד לבתי־ספר יסודיים, תיכוניים ואף גבוהים. זה אתגר למהנדסי־ייצור, למורים, לאגרונומים ולסופרים; לכל אשר יתנו יד ושכם לנסיון נועז זה. גם מדינתנו הקטנה והצעירה כבר זכתה ל“תנודות אוכלוסיה” ולמעבר הדרגתי של מרכזי הכובד של האוכלוסיה ושל התרבות. אין כל סיבה שההצבר החדש של כוח־אדם צעיר, משכיל ומאומן לא ייצוֹר מרכז תרבותי חדש, ובמקום שישא עיניו צפונה, אל אורות הכרך, יראו יושבי הכרך בבשור מרכז תרבותי המעניק ומשפיע על העיר ועל הארץ.

תכנית זו היא המשך הגיוני של גושי ההתישבות העובדת בעמק הירדן, גוש חרוד ועמק בית־שאן, אבל הפעם ייעשו הדברים בתכנון מפורט, בחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה”, ובשימת דגש על שותפות העבודה ושותפות האינטרס וההנאה בין כל המבצעים, ויוגש לה כל הסיוע המקצועי, הכספי והמוסרי הדרוּש.

האיזור יהיה יחידה בפני עצמה. כל המפעלים הדרוּשים לעיבוד תוצרת האיזור יוקמו בו, מפעלי הלואי – אף הם. כן יוקמו מפעלים ומוסדות אשר גם הם אינם דרושים לצרכי האיזור בלבד. הרי ריכוז זה של אוכלוסיה יעשה את החבל למקום הטבעי להם.

אבל עם כל חשיבות התכנון תלויה הצלחתה הכלכלית של התכנית יותר מכל במתישבים עצמם: במסירותם, בכשרם המקצועי וביכלתם להשתלט על אמצעי הייצור שיינתנו להם. יהיה עליהם להפיק תוצרת מכסימלית בעונה שהיא דרושה וכדאית. מתוך ידיעת תנאי השוק תנסה המדינה לתת להם אפשרות לתנאי־חיים הולמים והוגנים, אבל את האפשרות יצטרכו הם עצמם להפוך לעובדה על־ידי השקעת עבודה ונסיון, יזע וידע.

מאחר שמשק זה יהיה בנוי בעיקרו על יצוא – פרדס, פירות, ירקות וסוגים אחרים של תוצרת חקלאית – יש יסוד להניח שהכנסת החקלאי לא תפגר גם אחרי הכנסתם של בעלי מקצועו חפשיים, ולא יידרש מאלה ויתור גדול כדי שיבואו וישתפו גורלם במפעלו.

תועיד נא הממשלה חבל זה לסדן ליצירה, ביצוע ומחשבה לדור הצעיר. משימת דור היא, וראשונים בנושאי המשימה חייבים להיות בני העליות הראשונות, שעד הקמת המדינה. ואינני מתכוון לאותו הנוער שהוא כבר כיום בכוּר העשיה בדגניה ובנהלל, בעין־חרוד ובמשמר־העמק. מפעלם ברוך וכבר משמש מופת ודוגמה לאחרים. עיקר כוָנתי לבנים ונכדים של בני עליות עם קום המדינה, אשר מסיבות שונות עזבו או לא הצטרפו לדרך החלוציות הבונה.

כשם שבני ביל"ו, העליה השניה והעליות שאחריהם פרצו דרכם, סללו מסילות ומשכו אחריהם, בכוח המופת, אלפים ורבבות – כך יוכלו בנים אלה להתחיל במלאכה חדשה, לרקום חזון חברתי חדש, ואף אחריהם יבואו המונים־המונים. ירימו הם את הדגל ומובטחני שבני העליה החדשה יהיו אתם. ובראש, ראשונים, נקראים ללכת מוריו ומנהיגיו של דור צעיר זה – האינטליגנציה והמשכילים, המורה והסופר, הצייר והמהנדס.

אנשי חבל הבשור יבטיחו לעצמם, מלבד בסיס כלכלי תגמולים חשובים פי כמה – הרגשת הסיפוק וההזדמנות ליצירת מסגרת חיים ותרבות חדשה. אני מאמין שהרמת משא זה תגוֹל מעל עומסיו ומעלינו את הרגשת המועקה של חוסר מעש, חוסר מטרה ודרך, שליוותה את הצעיר בארץ בשנים האחרונות. הצעיר היוצא לבשור ימצא בבניית ארץ חדשה את ייעודו. הפיכת חבל עזוב מאדם לגן פורח, הקמת משק, בניית חברה חדשה היוצרת את כליה היא, אמצעי ביטויה העצמי ואף תרבותה שלה – והכל במסגרת עצמאית – זהו אתגר שלא היה כמותו לנוער הישראלי זה זמן רב. זה אתגר שרק הוא יוכל לו והוא נקרא להיאבק עמו. וכשיצליח – יש סיכוי שייפתח פתח לפתרון בעיות האדם בחקלאוּת שלנו.

במשימה זו ישמשו המדינה והמוסדות המיישבים רק מלוים, שיתנו מיטב נאמנותם ורצונם. אבל הם יתנו רק את המסגרת; את התוכן יתנו המתישבים. מעבר לשלב התכנון יקום הבשור רק עם מסירותם ועבודתם של מתיישביו. בשדה הקרב נערכים המחנות. הנוער יוצא למערכה – עם עצמו, על עצמו, למען עתידנו וחזוננו.

ספטמבר 1960



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49249 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!