י"ג שנות פיתוח: 1949/50 – 1961/2

הייחוד בפיתוחה של ישראל

כל נסיון למוֹד את פיתוחה של ישראל בקני־מידה רגילים, לתחוֹם מאמציה והישגיה על פי השקעות ותפוקה בענפי־משק מקובלים – יהיה לוקה בחסר, אם לא נראה את ההבדל המהותי ואת הייחוד שבפיתוחה של ישראל לעומת מדינות אחרות.

לפני אלף ושמונה מאות תשעים ושתים שנה נחרבה הארץ, נפלה המדינה והעם הלך בגולה. ומאז החורבן והגירוש מצפה הארץ לשיבת בניה, ומצפה העם להקמת הריסות מולדתו. כיסופי הגאולה וחלום קיבוץ הגלויות, הם אשר הביאו – דרך נהרי דם ודמע – להקמת המדינה. טבעי הוא שחוק־יסוד ראשון, אשר חקקה המדינה מיד עם כינונה, היה חוק השבוּת, האומר: “כל יהודי זכאי לעלות ארצה”.

קוי היסוד של הממשלה אף הם מעמידים “העלאת יהודים מארצות המצוקה ועידוד עליה מארצות אחרות” (קוי היסוד, סעיף 4, תש"ך), כמשימה עיקרית וראשונה של הממשלה והעם. חוק השבות קובע בצורה מכרעת את דרכי בנינה של המדינה, את אָפיה ואת מדיניות הפיתוח שלה.

בעיותינו אינן כבעיותיהן של מדינות פיתוח אחרות שקמו בשנים האחרונות: אלה – עמם או עמיהם ושבטיהם יושבים צמודים לאדמתם, לנופה ולאקלימה, במשך כל הדורות, לרבות מדינות אשר אוכלוסייתן בחלקן הגדול שוכני ג’ונגל הן. ברגע שהשתחררו מכבלי שעבוד מדיני – נמצא כל העם בארצו ועל אדמתו. מלאכת הפיתוח העצומה, הנדרשת במדינות אלה, אינה נדחקת ואינה נרדפת על צואר. היא יכולה להיעשות בכל קצב, בהתאם ליכולת הכספית, הארגונית והתרבותית של בני העם והנהגתו. טבעי הוא, כמובן, שכל עם רוצה בהחשת התפתחותו, התנערותו והתחדשותו, אבל אין זו קטסטרופה לאומית ומדינית אם תהליך הפיתוח יקח יותר זמן.

לא כן המצב אתנו. החרב מתהפכת על ראש עמנו בפזוריו. הבה נקוה כי שוֹאת היטלר היא האחרונה במרטירולוגיה העקובה מדם בחיי התפוצה היהודית. אך גם עכשיו – רדיפה ודיכוי, הפליה וביזוי, טמיעה וניווּן לאוּמי־רוחני הם מנת חלקם ולחם חוקם של אחינו בקהילות ישראל אשר בין הגויים. ומי יודע מה ילד יום. מאז ועד היום הזה נשחקים המיעוּטים היהודים בארצות מגוריהם בין אבני הטחינה ההיסטוריות של המהפכות והקונטר־מהפכות, המתרחשות חדשות לבקרים בארצות שונות, ואף בימים אלה.

הגיון תקומתה של מדינת ישראל, זכות קיומה וחובתה הם – בהושטת פתרון היסטורי נצחי לעם גולה. בהקמת המדינה מושיט נצח ישראל זרוע הצלה לגאון ישראל, לגופו ולרוחו, על־ידי חידוש בסיס טריטוריאלי ריבוני במולדת העתיקה.

יש למהר, איפוא, ולקבץ נידחים, להחיש ולהעביר הגולים, לזרז ככל האפשר עליית חלוצים. יש לרכז ולגייס בקצב מלא ומהיר המונים רבים בארץ השוממה והריקה מאדם. ויש להתיך בכּוּר היתוך ובלחץ של טמפרטורה גבוהה שברי קהילות ומכיתות שבטים לאוּמה מלוכדת, ממוזגת, מתחדשת ויוצרת.

בעוד שאצל עמים אחרים פיתוח כונתו בעיקר ריבוי נכסים חמריים בחקלאות, בתעשיה, בתחבורה וכו', ובקיצור – יצירת משק וכלכלה, מוטל עלינו תפקיד כפול: עיצוב עם בהתהוותו ומשק בהתהווּתו, ואם תרצוּ – עיצוּב עולם שלם רוחני וחמרי, בהתהוותו המתחדשת.

לא מדינה נבובת ערכים אנו מקימים: שיבת עם ישראל למולדתו הקדומה מלוּוה וקשורה ללא הפרד עם המשך וחידוש מערכת ערכים רוחניים ומוסריים, מורשת היצירה הרוחנית של קדמונינו ונביאינו, קשירת הקצווֹת של מיתרי היצירה הרוחנית שנותקו לפני אלפיים שנה. תגליות הארכיאולוגיה הישראלית מגלות מחדש קצה החוטים שנותקו, נוקבות קָצֶהָ החדש של מנהרה, שקָצֶהָ השני נחפר לפני אלפי שנים, והנה נפגשים הקודחים הקדמונים בקודחים החדשים והם רואים איש את אחיו, פנים אל פנים.

לא מגדל בבל אנו בונים. קודם לכל יש להפוך לשון שכוּחה, שנשתמרה כשפת תפילות וספרי־קודש בלבד, לשפה חיה, רוננת ויוצרת, ולהקנותה למאות אלפי הבאים – זקנים, נשים וטף.

לא מדינה לבנטינית ונחשלת חפצים אנו להקים: הוטל על ישראל להקנות חינוך, השכלה ותרבות יסודיים למאות אלפי עולים, אשר התענו במשך דורות תחת עקת ידי הכובשים ואשר נמקו בארצות־מוצאם הנחשלות. הוטל עלינו לקרב לטבע ולאדמה ולמלאכת הכפים עם שעל כרחו הורחק מכל אלה במשך מאות־מאות בשנים, עם שכל עיסוקו בשנות נדודיו היה מסחר או בפרנסות־אויר גלותיות. הוטל עלינו למזג ולהתיך תרבויות שונוֹת ורחוקות, הבאות לארץ ממרחקים – לתרבות לאומית מתחדשת, ולהרחיק זרויות וחשדות בין עדות ושבטים הרחוקים זה מזה כהבדל שבין הארצות בהם חיו במשך דורות.

לכל אלה חייבים לצרף את המשימה האדירה של הגנה על ארץ זו, חלק מנחלת אבותינו שהובטחה לישראל מימות עולם, ושכבשנוה מחדש בדם, יזע, ידע ועמל. גם כשתקרינה מלחמות בין עמים, הרי מלחמה באה והולכת, והעם היושב בארץ לעולם עומד. ואילו אנו עומדים יום־יום תחת איוּם ההשמדה הפיסית, שאינו מרחף על שום מדינה אחרת, על שום קיבוץ אחד נוסף של בני־אדם ברחבי תבל.

העמידה המתמדת על המשמר הצריכה ותבעה עוז ותעצומות נפש, ואמצעים, עוד לפני היות המדינה, ולא כל שכן עכשיו – כאשר שר האומה הנחילנו את הנחלה מחדש.

כל אלה, ויותר מאלה, משמעותם תחיית עם ותקומתו מן היסוד, והם מצטרפים למשימה אשר אותה לא ידע שום עם אחר, אף הנחשל והמפגר ביותר, אף אם בניו החלו זה עתה להגיח מעבותות היער אשר בג’ונגל האפריקאי או ממערות קדם במרומי הרי האטלס. לכן, קני־המידה הרגילים לפיתוחה של כל ארץ אחרת, כגון נתוני ההשקעות והתפוקה, שיעורי הגידול בתעשיה ובחקלאות, אלה בלבד לא יִסכנו לנו בבואנו למדוד את ביצוע מדיניות הפיתוח, משימותיה והישגיה.

השקעות בתחיית עם

תקומתו של עם, בנין משק ושמירה על בטחון, הם פרי חזון שקדם את ראשית המעשה, פריים של הרוח החלוצית המתנדבת, הרצון העשוי ללא חת, היכולת הגנוזה שהתגלתה בשיבת ציון. לא על הכסף לבדו קמו לנו כל אלה. חזון ורוח חלוצית אינם ניתנים למדידה, אך משקלם היה רב ואולי מכריע, ביצירת נכסים פיסיים. ואולם באין ברירה, כאשר אנו באים לבחון ולסכם את מדיניות הפיתוח שנקטנו, אין אנו יכולים אלא להשתמש במספרים וערכים פיסיים וכספיים הניתנים למדידה. וגם כאשר נעסוק במספרים, חייבים להקדים ולאמר, שהחלוקה הרגילה אצל עמים אחרים בין מה שקרוי “השקעות פיתוח” בנכסים חמריים בענפי־משק שונים לבין השקעה בנכסים רוחניים הקרויים “שירותים”, לא תסכון אצלנו. אי־אפשר שלא לראות במתן חינוך לכל דרגותיו, בהקניית השפה העברית, וכן מדע טכני ונכסי־תרבות – כהשקעת פיתוח. וכשם שמתן קורת גג היא השקעת־פיתוח, תנאי ראשון ליצירה ועבודה, כך, בדורנו זה, גם חינוך הוא תנאי בל יעבור ליכולת עבודה ויצירה פוריות. הקמת בתי־חולים והעלאת רמת הבריאות גם הם תנאי לכך. וביצור גבולות והבטחת שלום ושקט גם הם תנאי לכך. אלה הן השקעות בסיס, השקעות בנכסי־צאן־ברזל נושאי־פרי, ואם גם לא ניתן לראות במישרין, ומיד, השפעתם על ענפי משק ועל יכולת יוצרת, הם מן היסודות הראשונים, השקעות בסיס, שבלעדיהם לא ייבנה עם ולא יקום משק.

מכאן שהחלוקה בין מה שנקרא “שירותים” לעם ובין השקעות בפיתוח, היא חלוקה שרירותית במידה רבה. זה נכנס לתחומו של זה, גם אם לא נודע כי בא אל קרבו.

מספר נתונים על ההוצאות הגדולות שהוצאנו במסגרת מה שאנו מכנים “תקציב רגיל”, להשקעות יסוד בבנין עם, ימחישו את היקף המאמץ הכספי בו נשאנו. במשך י“ג השנים (1949/50 – 1961/62) הוצאנו לחינוך בלבד קרוב למיליארד ל”י (במחירים שוטפים), החל מהחזקת רבבות ילדים בגני־ילדים, הקניית חינוך יסודי למאות אלפי ילדים ובני נוער במסגרת חוק חינוך חובה, תמיכה ברבבות נערים בלימודיהם בבתי־ספר תיכוניים ומקצועיים ועד לתמיכות ועידוד החינוך הגבוה לסוגיו השונים, באוניברסיטאות ובמוסדות טכניים, בבתי־אולפנא לאמנות ולתרבות, בישיבוֹת ואולפנים לרכישת השפה ועוד ועוד.

קרוב ל־400 מיליון לירות הוציאה הממשלה בלבד לשמירתה והעלאתה של רמת הבריאות, בעיקר בריאותם של שכבות נחשלות ודלות־אמצעים, וזאת על־ידי אישפוזם של חולי גוף ונפש, הרחבת רשת הרפוּאה המונעת, הקמת בתי־חולים למחלות כלליות ומיוחדות ותמיכה ברשתות בריאות ציבוריות. הישגינו בשטח זה הם רבים ואנו בין המדינות הראשונות בעולם להקטנת תמוּתת תינוקות ולהארכת חיי־אדם. כדי לשמור על בריאותם הנפשית של העולים החדשים הוצאנו 200 מיליון ל“י על עבודות יזומות למען לא להרפות ידי האדם שנועד לעבודה וליצירה, לחשל רוחו, למען לא יכלה כוחו ורוחו לבטלה באכילת לחם־חסד. בהגנה על גבולות הארץ בפני צר ואויב השקענו למעלה משליש הוצאותיו של התקציב הרגיל, וקרוב לרבע מסך־הכל תקציבי המדינה במשך שנות קיומה. כל אלה, ואחרים, מוגדרים כ”שירותים", אך למעשה אלה הן השקעות־יסוד בהפיכת עם גולה ומפוזר לעם אחד. מן הראוי לבחון ולתאר פעם את היריעה למלוא רחבה, את מלוא המאמץ הרוחני והכספי שהושקע בכל המפעלים והמעשים הרוחניים והתרבותיים, בפיתוח חינוך והשכלה, תרבות ואמנות, שהם בני־לואי הכרחיים ויסודיים של בנין עם ומשק. אך מקוֹצר המצע לא תתואר ותיבחן כאן המסכת כולה, ובפרקים הבאים אתרכז רק בהתויית הקוים היסודיים של מדיניות פיתוח והשקעות, ובראש וראשונה השקעות מתקציב המדינה, באותם ענפי־משק שהם כלכליים על פי הגדרתם.

מדיניות המימון ומקורותיו

ההון הממלכתי כמפלס דרך.

במשך י“ג השנים הושקעו בפיתוח הארץ, ממקורות ממלכתיים, ציבוריים ופרטיים, 11 מיליארד ל”י (במחירי 1961). מתוך סכום זה הגיעה ההשקעה הממלכתית ל־4.7 מיליון ל"י.

ידענו שישראל לא נחנה ולא זכתה באוצרות־טבע גדולים ועשירים ואין היא מהוָה, בתקופה הראשונה, נקודת־משיכה להון פרטי המצפה לרוָחים גדולים. ברור היה מתחילה, שלהקמת משק וחברה יידרשו אמצעים לאומיים וציבוריים. עם זאת היתה עמנו ההכרה, שבאיחור־מה, לאחר שההון הלאומי יפלס דרך ויניח יסודות לכלכלה ומשק, יצטרף ההון הפרטי ויתן מאונו וכוחו לבנין הארץ. ואמנם, לולא ההון הלאומי והציבורי הפולס דרכים, ספק אם היינוּ מגיעים היום לאשר הגענו, וספק אם היה ההון הפרטי, השואף בדרך הטבע לרוחים, מוצא סדן לפעולתו. ההשקעות הממלכתיות הן שבנו סדן זה, המושך עתה יותר ויותר הון פרטי להשקעות. תופעה זו אינה מיוחדת לישראל בלבד. מדינות רבות בעולם, וביחוד מדינות מתפתחות, הולכות בדרך ההשקעה הממלכתית כגורם מפלס דרכים ומניח יסודות־משק.

עם פיתוח המשק והגברת יבוא ההון להשקעות, קטן במקצת חלקה היחסי של המדינה במימון הפיתוח (ראה בלוח א'). בעוד שבמחצית הראשונה של התקופה מימנה המדינה כ־48% מכלל הפיתוח, ירד שיעור זה לכ־40% במחציתה השניה¹.

מוקדם לצפות לכך שתפקידו של ההון הממלכתי והציבורי ילך ויקטן בהדרגה וחלקו בבנין הארץ יצטמצם צמצום רב. באמצעים שהושקעו עד כה יישבנו רק את מחציתה של הארץ, המחצית הקלה והנוחה יחסית. בעשור שלפנינו, כאשר הכרח יהיה לנו ליישב ולתעש את מרחבי הנגב השומם ואת אזורי הגליל ולקלוט בהם את המיליון השלישי והמיליון הרביעי – שמוּר מקום נכבד למאמץ ולהון ממלכתי וציבורי. עדיין אין הנגב והגליל בשלים לפיתוח רב־מידות בהון פרטי בלבד.

במדיניוּת הפיתוח שלנו היה נקוט כלל גדול, המנוסח בקוי היסוד של הממשלה בזו הלשון: “למען החשת תהליך התעצמותנו הכלכלית תעודד הממשלה כל יזמה יוצרת של הון פרטי, שיתופי, לאומי, ממלכתי ובינלאומי – של יחידים ושל חברות פרטיות, שיתופיות, קואופרטיביות וקיבוציות מישראל ומחוץ לארץ. לכל התושבים והסקטורים תינתן הזדמנות שוה לתרוֹם תרוּמתם לפיתוח המשק ולביצור עצמאוּתנו הכלכלית” (קוי היסוד, סעיף 10, תש"ך). המשק והכלכלה נבנו על יסודות פלוראליסטיים, ותאי המשק מורכבים מכל גוני המשק הכלכליים, מהקפיטליסטיים ועד הקואופרטיביים־שיתופים. תוך כדי מתן הזדמנות שוה לכולם, ניתנה אפשרות לתחרות בין הגונים השונים, למען תרבה חכמה כלכלית יוצרת.

לוח א'

חלקן של ההוצאות מתקציב הפיתוח בכלל ההשקעות והמקורות לרשות המשק בתקופה 1949 – 1961 (מיליוני ל"י שוטפים)

	ממוצע כולל	1950	1951	1952	1953	1954	1955	ממוצע 50 – 55	1956	1957	1958	1959	1960	1961	ממוצע 56 – 61
סך המקורות1		576	819	1,326	1,666	2,196	2,623		3,185	3,706	4,033	4,539	5,115	6,057
כלל ההשקעות		127	191	296	333	415	551		655	868	897	1,000	1,036	1,318
הוצאות תקציב פיתוח		67	73	101	164	236	299		275	347	371	385	394	511
4. אחוז תקציב הפיתוח מכלל המקורות	9.2	10.6	8.9	7.6	9.8	10.7	11.4	9.8	8.6	9.4	9.2	8.5	7.7	8.4	8.6
5. אחוז תקציב הפיתוח מכלל ההשקעות במשק	43.7	52.8	38.2	34.1	49.2	56.9	54.3	47.6	42.0	40.0	41.4	38.5	38.0	38.8	39.8

---

1. תוצר ועוד עודף יבוא↩︎

המקור: שורות 1 ו־2: לשנים 1950 – 1957 – דו"ח רביעי של מרכז פאלק, ע' 42

עזרת יהדות העולם וגורמים בינלאומיים

רובו של הון הפיתוח הממלכתי, כ־60% ממנו, וכן רובו של ההון הציבורי, באו לנו ממקורות חוץ, ממקורות יהודיים ובינלאוּמיים.

ארץ־ישראל ומדינת ישראל לא היו, ולא יהיו, נחלת העם היושב בציון בלבד. ישראל היא נחלת העם היהודי כולו. היא ביתם של אלו הנרדפים והנדחקים, כמו גם של השבעים והמאושרים, בשעתם הטובה ובשעתם הרעה. אך דרכה כף רגלם על קרקע ישראל, שוים יהיו בזכויות ובחובות עם אזרחי הארץ שבאו הנה בדורות האחרונים.

ישראל היא משאת־הנפש של הגולה היהודית מאז גלינו מעל אדמתנו לפני אלפיים שנה והבאים אליה ליישבה ולכוננה הם שליחי העם בפזוריו. מדיניות העם היהודי היתה בעבר, ותהיה בעתיד – לתמוך בבנין המדינה, בביסוסה ובקידומה. ואולי זה אחד הניסים הגדולים שאירעו לנו, שהעם המפוזר והמפורד במרחקי זמן ומקום, נשאר ער, מוכן ומסוגל, להתנדבות עממית זו. קיומה של מדינת ישראל זקף קומתם ופירנס את גאותם הלאומי־אנושית של יהודי העולם. ספק גדול אם, לולא עזרה זו, היה היום מקום מפלט ליהודי צפון־אפריקה, ארצות אירופה ודרום־אמריקה, ובעתיד אולי גם ליהדות הגדולה של רוסיה. תרומתה ההיסטורית של יהדות הגולה היתה על כן, בדין ובצדק, מקור כספי חשוב לבנין הארץ. זוהי מדיניות של עם גולה, וזוהי מדיניות ישראל בפיתוחה, להיתמך ולהישען על התנדבותו הגדולה של העם בפזוריו.

מקור שני – היא עזרת אומות העולם ומוסדות פיננסיים בינלאומיים. עזרה זו, שקיבלנו ביד נדיבה, בדין הושטה לנו: היתה זאת חובתו החמרית והמוסרית של העולם הנוצרי לעזור לעם היהודי. ראוי לו לעולם כולו לפצות במקצת את העם היהודי על המרטירולוגיה העקובה מדם, על רדיפות ונגישות ושוד, שנמשכו דורות רבים. אך נוסף על כך – ישראל היא פתרון לשאלת היהודים, במצוקתם וברצונם להיגאל. ושאלת היהודים היא בינלאומית, מאז ומקדם. היא מכבידה ומסעירה עמים וארצות זה מאות בשנים. יש לעולם ענין בפתרון שאלה זו. ואמנם, מדינות רבות, ובראשן ארצות־הברית, ראו מחובתן לתמוך חמרית ומוסרית בהקמת בית לעם היהודי. ואין זאת אלא שיד הגורל היתה בכך שמזרח ומערב, כולל רוסיה הסובייטית, התאחדו באותו יום היסטורי באומות המאוחדות להחליט על חידוש קוממיותו של העם היהודי.

הושטה לנו עזרתם הכלכלית והפיננסית של מוסדות כספיים ומדינות עשירות, גם משום שהוכחנו שישראל יודעת להשתמש בעזרה זו במיטב היעילות והכשרון. מלוות ומענקים נושאים בה פרי הילולים, ואינם מתבזבזים לריק. רכשנו לנו אמון מלא כמעט באשר לכושר פיתוח וניצול יעיל של עזרת־חוץ.

אך טבעי הוא הדבר שחלק חשוב של ההשקעות הכספיות בראשית בנינה של המדינה וכלכלתה נועד למפעלי כיבוש ועליה ראשוניים, ליצירת בסיס, שמימונם חייב להיעשות בכספים שאינם חוזרים, ואין לקוות ולתבוע ממפעלים אלה בדור ראשון, שישאו עצמם ויפרעו ההשקעה בהם. לכן כוּונו מאמצינו להשגת מקורות־מימון התנדבותיים, שאינם חייבים להיפרע. מקורות־מימון אלה כוללים בראש וראשונה את תרומת יהדות העולם באמצעות המגבית היהודית המאוחדת, וכמובן גם את השילומים והפיצויים מגרמניה ואת מענקיה הנדיבים של ממשלת ארצות־הברית.

יחד עם כספי ההתנדבות ניתן היה להגשים לאחר קום המדינה את הרעיון שליוה את הוגי הדעות של התנועה הציונית ולגייס מלוה לאומי גדול של מאות מיליוני דולרים, הנפרע והולך. עד סוף 1961־1962 הכניס מלוה העצמאות והפיתוח כ־550 מיליון דולר.

לאחר שהכלכלה הישראלית עברה את שלבי הבראשית, ומפעלים ישראליים החלו לשאת רוחים, הגיעה העת להפעיל רשות השקעות כזרוע נוספת לגיוס הון פרטי, להשקעה ישירה במפעלים ישראליים. כיום פועלות כל הזרועות בתנופה רבתי, כאשר זרם ההון המסחרי הולך וגובר, הן באמצעות רשות ההשקעות, וכן באמצעות צינורות אחרים של חברות־השקעה פרטיות וציבוריות.

כל הכלים שיצרנו הזרימו אלינו במשך 13 שנה, 1949–1961, סכום של 4.5 מיליארד דולר בקירוב, מתוכם כבר פרענו קרוב ל־400 מיליון דולר על אותו חלק שקיבלנו כמלווֹת. אם נמוד סכום זה בשער הנוכחי של הלירה, הרי ערכו מגיע ל־13 מיליארד לירות ישראליות ויותר.

לוח ב'

יבוא הון נטו לישראל (1949–1961)

א. העברות חד־צדדיות (נטו)

		מיליוני דולר	אחוז
1. מגבית יהודית מאוחדת ומוסדות אחרים		1,044	25.7
2. שילומים מגרמניה		659	16.2
3. פיצויים אישיים מגרמניה		441	10.8
4. מענק ממשלת ארצות־הברית		296	7.3
5. מתנות והעברות על־ידי פרטים ועולים		389	9.6
	סה"כ	2,829	69.6
ב. מלווֹת (נטו)
1. מלוה העצמאוּת		420	10.4
2. מלווֹת ממשלת ארצות־הברית		275	6.8
3. מלווֹת אחרים, לזמן ארוך ובינוני		210	5.2
4. השקעות מחוץ־לארץ		218	8.0
	סה"כ	1,223	30.4
	סה"כ כולל	4,052	100.0

ב. מלווֹת (נטו)

1. מלוה העצמאוּת		420	10.4
2. מלווֹת ממשלת ארצות־הברית		275	6.8
3. מלווֹת אחרים, לזמן ארוך ובינוני		210	5.2
4. השקעות מחוץ־לארץ		218	8.0
	סה"כ	1223	30.4
	סה"כ כולל	4052	100.0

השקעות ממקורות־פנים

בהבטחת הבסיס הכספי לפעולה החלוצית שבתקופת הבראשית היה זה כלל גדול במדיניותנו להניע ולדרבן את האוכלוסיה הישראלית לחסוך מעבודתה ויצירתה כדי ליצור חלק גדל והולך של ההון הראשוני הדרוש להשקעות, למען נוכל להשתחרר קמעה מהתלות בהון ומלווֹת מבחוץ. ככל שחָזקה הארץ וככל שהתבססה כלכלתה, ניתן היה, והכרח היה – להגדיל מקורות־פנים להשקעה. הקמנו מכשירים לצבירת חסכונות, כמו קרנות הביטוח הלאוּמי וקופות־הגמל למיניהן, התופסות בישראל, כמו גם בארצות אחרות, מקום כבוד במימון מפעלי־פיתוח ארציים, נוסף לערכם הסוציאלי החשוב – הבטחת האדם בעת זיקנתו ומחלתו.

נוסף לאלה החלו המפעלים התעשייתיים הישראליים, ובעיקר הותיקים שבהם, לצבּוֹר קרנות פנימיות להשקעה מרוחים ומקרנות־פחת, וחלק גדל והולך של המימון הדרוש להרחבת מפעלים, להקמת מפעלי־משנה וחברות־בת – מקורו בקרנות פנימיות אלו.

מקורות תקציב הפיתוח

קרוב למחצית מכלל ההשקעות במשק (44% בממוצע), מומנו ישירות באמצעות תקציב הפיתוח הממלכתי. תקציב זה – 60 אחוז ממקורותיו באו ממקורות חוץ, ויתרם ממקורות־פנים (עיין לוח ג'). מתוך 4.5 מיליארד הדולרים שהוזרמו לארץ בי"ג השנים, עברו דרך תקציב הפיתוח 1.6 מיליארד דולר.

לוח ג'

הרכב ההכנסות לתקציב הפיתוח לפי מקורן ואָפיין בתקופה

1949/50 – 1961/62

(באחוזים)

אופי ההכנסה	סה"כ	מקורות פנים	מקורות חוץ
סה"כ	100.0	39.9	60.1
מלווֹת	60.3	26.4	33.9
תקבולים חד־צדדיים	26.2	–	26.2
הכנסות שוטפות אחרות	13.5	13.5	–

כללו של דבר: מימון הפיתוח הממלכתי נעשה ב־60% על־ידי מלוות, כרבע – על־ידי תקבולים חד־צדדיים, והנותר על־ידי הכנסות שוטפות אחרות ממקורות־פנים (גביית חובות, מכירת רכוש, תקבולים ממפעליה העסקיים של המדינה ויתרת תקבולים על חשבון פנסיות ופיצויים של היחידות והמפעלים העסקיים).

לוח ד'

הרכב ההכנסות לתקציב הפיתוח לפי מקורן ואָפיין בשנים

1949–1951, 1952–1956, 1957–1961

(באחוזים)

אופי ההכנסה	סה"כ	מקורות־פנים	מקורות־חוץ
1949 – 1951
סה"כ	100.0	54.9	45.1
מלוות	93.8	48.7	45.1
תקבולים חד־צדדיים	–	–	–
הכנסות שוטפות	6.2	6.2	–
1952 – 1956
סה"כ	100.0	25.7	73.4
מלוות	44.5	15.7	28.8
תקבולים חד־צדדיים	45.5	–	45.5
הכנסות שוטפות אחרות	10.0	10.0	–
1957 – 1961
סה"כ	100.0	45.1	54.9
מלוות	57.7	73.7	34.0
תקבולים חד־צדדיים	20.9	–	20.9
הכנסות שוטפות אחרות	21.4	21.4	–

מדיניות המימון לתקופותיה השונות מצטיירת מלוח ד'. השנים 1949–1956 עמדו בסימנם של מלווֹת ומענקים. בראשית תקופה זו, עת זרמה העליה בקצב גדול, שומה היה עלינו לבצע את הקליטה בדרך של מלווֹת ארוכי־מועד, ואף לקבל על עצמנו סיכון של לחץ אינפלציוני, כאשר יעשו כל עם ומדינה בימי מלחמה; והרי היתה זו בעצם מלחמת השחרור והפדות האמיתית של העם. בהמשכה של תקופה זו גויסו סכומים נכבדים ממקורות חד־צדדיים – המענק האמריקאי והשילומים מגרמניה וכן מהזרמתם של כספי פנים – מקרנות הגֶמֶל, הביטוח הלאוּמי וקרן הארנונה – לצרכי פיתוח. מאז מלחמת סיני ועד היום אנו נשענים יותר ויותר על מקורות־פנים למימון הפיתוח, מכספי מוסדות חסכון וגמל והפצת ניירות־ערך לציבור הרחב. התבגרותם של מפעלים ישראליים מאפשרת עתה קבלת מלווֹת ממוסדות כספיים בינלאוּמיים למשימות מיוחדות (ים המלח, נמל אשדוד, סלילת כבישים).

אך לא רק בגיוּס כספים ואמצעים חמריים תלוי קצב הפיתוח, ולא בהם בלבד הסתכם המאמץ הממלכתי לקידום המשק והכלכלה. לפיתוח משק מודרני ומשגשג דרושים נסיון וידע, יזמה והעזה, כושר טכני וידיעת שוקים. היה זה כלל יסודי במדיניותנו – לחפש ולגלוֹת, למשוך ולקשר למשק הישראלי כל גרגר של יכולת, כל קורטוב של ידע ויזמה ברחבי העולם ובישראל עצמה. ככל שנעמיק בייצור, ככל שנעבור מפיתוח בסיסי לייצור מורכב, כן נצטרך להגביר המאמץ בשטחים אלה.

אמצעי־הפיתוח הגדולים שהמדינה גייסה, בכסף ובציוּד, בידע וביכולת מתמזגים בשתי־ועֵרב של המסכת הכלכלית הישראלית ומהוים בסיס איתן לפעולתו של הון פרטי וציבורי להמשך המשימה ולהשלמת הבנין.

תנופת הפיתוח

הייחוד בפיתוחה של ישראל

הקמתה של מדינת ישראל ב־1948 נתאפשרה בזכותם של ראשונים, שהניחו יסודות לבנין ישובים מעטים ומפוזרים ברחבי ארץ בלתי־נושבת, החל מימי ביל"ו ומושבות הברון בגליל, בשומרון וביהודה, דרך מפעלם של אנשי העליה השניה והשלישית–כובשי דגניה וכנרת ובוני נהלל ועין־חרוד, וממשיכיהם – ישובי חומה ומגדל, חניתה וטירת־צבי, ועד להתישבות בגוש עציון ובמרחבי הנגב השומם. התישבות חקלאית זו, שמניעיה היו מדיניים, כלכליים וחברתיים כאחד, בוצעה בתנאים עוינים להתישבות ולפיתוח, בימי שלוט התורכים ובימי המנדט הבריטי, שפסגתם היתה גזירות הספר הלבן.

עם קום המדינה שונו פני הדברים תכלית שינוי ונוצרה מסגרת מדינית ובטחונית לפעולה רבתי. המדיניוּת של צירוף דונם לדונם, עולה לעולה, ישוב לישוב, שוב לא ענתה על הצרכים והאפשרויות, וחייבים היינו לסגל עצמנו לשיטות פעולה שיאפשרו קיבוץ גלויות, קליטת המונים, יישוב ארץ ופיתוח משק מסועף – בממדים גדולים פי כמה וכמה, ובאַמות־מידה של בנין עם וארץ.

ראשית דבר הפנינו המבט לניצול האֶלמנטים היסודיים, שהועמדו לרשותנו עם קום המדינה – מים, אדם ואדמה – ומהם לבנות חקלאות איתנה; היא אבן הפינה והיסוד לאומה ולמולדת. שטחה של ישראל השתרע לפנינו, על פני 20 מיליון דונם בקירוב, רובם המכריע ריקים ושוממים מאדם, ומהם עמדו לרשות החקלאוּת הישראלית ארבעה מיליון דונם בקירוב, הניתנים לעיבוד מִיַדִי ללא כל הכשרה מוקדמת, או לאחר הכשרה מועטה בלבד. כיבושה המדיני של הארץ איפשר לנו להפעיל מדיניות מים והשקיה בממדים אזוריים וארציים ולהרחיב שטח ההשקיה בקצב מהיר.

זאת ועוד: עם הקמת המדינה היה הכרח בטחוני ומדיני למלא חללה של ישראל, למען יהפוך הכיבוש הצבאי לעובדה כלכלית ומדינית, והכרח זה אמר לנו – עלו וכבשו, עלו ורשו. והיה הכרח לתת מזון לעם הזה, לישוב הקיים ולעולים החדשים, מן הצומח ומן החי. מדיניות הפיתוח שׂמה על כן עיקר מעייניה בשנים הראשונות בחקלאוּת, תוך כדי התחלת פיתוחם של שאר ענפי המשק – התעשיה, התחבורה, הספנות, התיירות וענפי שירותים שונים, שפותחו תחילה בקצב אטי ולאחר מכן בקצב הולך וגובר.

כאמור הושקעו במשך י“ג שנים, 1949–1961, 11.1 מיליארד ל”י (במחיר 1961) בכל ענפי המשק הישראלי. תקציב הפיתוח הממלכתי היוה את החישוק המאַגד, המכוון והמדריך של ההשקעות כולן, ודרכו הוזרמו 4.7 מיליארד (במחירי 1961) לשלושה שדות־פעולה:

ראשית – לפיתוחם של גורמי־יסוד המהוים שלד ובסיס לבנין המשק, אשר ילך ויקרם עור ובשר וגידים משקיים ענֵפים. שלד בסיסי זה כולל את כל אותם מפעלי משק שהקמתם מוטלת ברוב ארצות העולם על ההון הממלכתי והציבורי – כגון מפעלי מים וחשמל ארציים, דרכי תחבורה, דואר, נמלים ושדות תעופה.

שדה שני לפעולתו של ההון הממלכתי והציבורי היווּ הענפים המשקיים הדורשים השקעות־יסוד גדולות, שההון הפרטי לא היה מסוגל, או שלא היה ברצונו, להשקיע בהם בקצב הדרוש, מחשש של סיכונים שונים, מחוסר סיכוי לרווחיוּת מתאימה ומחוֹסר הון, בעוד שהמדינה חייבת היתה לזרז הקמתם מסיבות מדיניות, חברתיות ומשקיות. לאלה שייכות ההשקעות כבדות־המשקל בהתישבות החקלאית, בשיכון, בספנות, במחצבים ומכרות וכדומה.

שדה־פעולה שלישי להשקעות ממלכתיות היוו ענפי משק שהם בדרך־כלל שדה פעולתו של ההון הפרטי, אך במצב ששרר במשק הישראלי, שהטבע לא חננוֹ בשפע של חמרי־גלם, בטרם נכבשו השוקים ונרכש הידע – היה קצב ההשקעה הפרטי אטי מדי, והעזרה הממשלתית הנרחבת התכוונה לדרבן ולמשוך הון זה להשקעות. לאלה ניתן לשייך בראש ובראשונה את ענפי התעשיה, הפרדסנות, המלונאות, התיירות והשירותים.

ההוצאה השנתית הממוצעת באמצעות תקציב הפיתוח לשלושת שדות־הפעוּלה הגיעה ל־360 מיליון ל"י במחירי שנת 1961.

לוח ה'

הרכב ההוצאות מתקציב הפיתוח לפי ענפי המשק בשנים

1949/50–1961/62

(אלפי ל"י קבועים של 1961)

הענף	כלל ההוצאות בשנים 1949 – 1961	ממוצע שנתי	%
סה"כ	4,716,752	362,825	100.0
חקלאות והשקיה	1,429,168	109,936	30.3
חקלאות	64,860	64,220	17.7
מפעלי מים וניקוּז	594,308	45,716	12.6
חרושת	976,365	75,105	20.7
תעשיה וּמלאכה	523,562	40,274	11.1
מחצבים וּמכרות	165,087	12,699	3.5
חשמל	240,552	18,504	5.1
נפט	47,164	3,628	1.0
תקשורת	815,997	62,769	17.3
תחבורה	405,639	31,203	8.6
דואר	132,067	10,159	2.8
כבישים	278,291	21,407	5.9
בניה למגוּרים	1,098,994	84,538	23.3
שיכוּן	773,539	59,503	16.4
שיכוּן בהתישבוּת	325,455	25,035	6.9
שירוּתים וּמלאי	396,201	30,477	8.4
בנינים למוסדות ציבוּריים וּממשלתיים	160,368	12,336	3.4
תיירות	28,301	2,177	0.6
מפעלים שונים	99,047	7,619	2.1
דמי מחזור	108,485	8,345	2.3

המקור: לשנים 1949–1952: “תקציב הפיתוח” (יולי 1954)

לשנים 1953–1961: דו"חות החשב הכללי

מדד מחירי השקעות: דו"ח בנק ישראל, 1961, עמ' 61 (פרט ל־1949)

החקלאות – ראשונה להשקעות

החקלאות היא אבן הפינה לבנין מולדת ומדינה ולקוממיוּתו של עם. ואכן, בשנים הראשונות לאחר קום המדינה השקענו בחקלאות את עיקר המאמצים, כהמשך לתהליך שהחל לפני שלושה דורות, עם יסוד פתח־תקוה ומקוה־ישראל ובואם של ראשוני הביל"ויים. בתנופה גדולה הקימונו מאות ישובים חקלאיים והפנינו פנינו לחיפוש מים וגילוים. במשך 13 השנים השקענו בכך כ־30% בממוצע מכל תקציבי הפיתוח.

מתוך סך ההשקעות בחקלאות ובהשקיה בהיקף של שני מיליארד ל“י (במחיר 1961) השקיעה המדינה כ־1.4 מיליארד ל”י, והמוֹתר, ברובו הגדול, הושקע באמצעות הסוכנות היהודית, ומיעוּטו – השקעות מרווחי החקלאות עצמה והשקעות פרטיות בפרדסנות.

ההתישבות החקלאית היהודית יצאה נפגעת ממלחמת השחרור, עקב פעולות המלחמה וגיוס טובי האדם שבה לצה"ל. הזדקר בדחיפות הצורך להתחיל בפעולות־שיקום נרחבות של המשקים הקיימים ובפיתוח והכשרת אדמות בחלקי־ארץ נוספים, שמלחמת השחרור הותירה בידינו. אותה שעה החלה זורמת לארץ העליה ההמונית אשר הכפילה ושילשה את הביקוש למוצרי החקלאות. עמדנו, איפוא, מול ייצור מצומצם וביקוש גדל למוצרי המזון, והכרח היה לנו לנקוט תקופה מסוימת חיי צנע קפדניים בצריכת המזון כבצרכים אחרים.

מדיניות הפיתוח וההשקעות שנקטנו, איפוא, בחקלאוּת, היתה – לפתח במהירות את כושר הייצור בשני כיווּנים:

א) במשקים הקיימים הורחב והועמק שטח העיבוד;

ב) הורחבה ההתישבות החקלאית על־ידי הקמת קרוב לחמש מאות ישובים חדשים ויישובן של רבבות משפחות, בתוך ישובים אלה, על הקרקע.

למעלה ממחציתם של ישובים אלה נוסדו בשנות עליה המונית תש“ח – תש”י, כרבע בשנים תשי“א – תשי”ד ויתרם מתשי"ד ואילך.

בשנים האחרונות אנו רואים קצירו המבורך של הזרע שזרענו: ערכו הריאלי של הייצור החקלאי גדל, מיום קום המדינה ועד לשנת תשכ"א, כמעט פי חמישה, והיקף השטח המעובד גדל בתקופה זו מ־1.7 מיליון דונם ל־4.3 מיליון דונם.

בד בבד עם הרחבת החקלאות לצורך הספקת מוצרי מזון טריים לאוכלוסיה, פנינו לענפי חקלאות המשמשים ליצוא ולהספקת חמרי־גלם לתעשיה והרחבנו בקצב מהיר ענפי הפרדסנות, הכותנה, סלק־הסוכר והבטנים.

פיתוח חקלאי רב־היקף זה היוה מבצע קולוניזטורי שכמוהו טרם ידענו, ויחסית – לגודל הארץ ומספר תושביה – אולי טרם ידעה איזו אומה שהיא. היה זה גם מבצע חברתי אדיר. החזון שליוה את העליה לארץ מימי ביל"ו ודגניה הונח ביסודה של ההתישבות ההמונית – חזון של קרקע לאומית ומסירתה לעובדים באשר הם מעבדים אותה, לבל תהיה קנין עובר לסוחר; חזון של עבודה עצמית; שיתוף ועזרה הדדית; קניה ומכירה קואופרטיביים וחינוך משותף; תכנון מוקדם והקצאה שוה של שטחי־קרקע לכל יחידה התישבותית, בהתאם לאזורי הארץ השונים, התנאים האקלימיים, הקרקעיים וכמויות המים. “רפורמה אגררית”, המונחת ביסוד כל מחשבה מיישבת מתקדמת, בוצעה כאן מראשיתה.

צורות ההתישבות שקמו לנו לפני יסוד המדינה שימשו דוגמה להתישבות ההמונית, אך אופי העליה החדשה נתן אותותיו בשינוים של ארחות־חיים, קביעת הוי ונוהגי משק. התישבות קיבוצית ושיתופית דורשת חינוך חברתי מוקדם, הכשרה חלוצית עמוקה והקניית הכרה סוציאליסטית, ואלה לא היו במטענם ובצקלונם של רוב העולים והמתישבים החדשים. המתישבים החדשים לא היו חקלאים ובני חקלאים, ורובם הגדול לא היה אָמון על עבודת כפים ואדמה. מאות בשנים היה מנותק האדם היהודי, יליד הגולה, מן הטבע והקרקע. לכן אין אולי הדברים בהתישבות החדשה נראים היום כנתינתם על־ידי חוזי חזון ההתישבות לפני עשרות בשנים, אולם יש יסוד לקוות שעל־ידי חינוך – מגן־הילדים דרך בית־הספר היסודי ועד חינוך חברתי למבוגרים – יעלה בידינו להעלות התישבות זו למדרגה גבוהה יותר בסולם האידיאי של החזון החברתי, המונח ביסוד השיבה לאדמה, לחקלאות ולחיי שיתוף ושויון.

אמצעים גדולים הפנינו לפיתוח מקורות המים להשקות הארץ. כי הארץ, ארץ חרבה היא ברובה הגדול. המים הם סם החיים ודם התמצית להפרחת השממה, ומלחמה לנו על כל טיפת מים, מלחמה שראשיתה בבארות אברהם אבינו לפני ארבעת אלפים שנה, דרך משה המכה במטהו בסלע להוציא ממנו מים, עד לגילוי מאות מיליוני מטרים מעוקבים במעבה האדמה. מלחמה זו – טרם נשוּר את סופה.

חז"ל אמרו כי אין אונאה בקרקעות, ואנו נוסיף אחריהם – כי אין אונאה במים, כי אין ערוך להם, ולא יסולאו בפז. וספק, אם בטרם נגלה סוד ההתפלה הזולה של מי־ים – יימצאו בידינו מים די הצורך.

מלחמת השחרור זיכתה אותנו בשטחי־קרקע עצומים, אך תוך זמן קצר הסתבר לנו שהגורם המגביל את הפיתוח החקלאי בישראל הם המים ולא הקרקע. מקורות־המים המצומצמים, אף הם מרוכזים באזורי־ארץ מועטים. צפון־הארץ, שהוא עתיר גשמים – שם גם המעיינות, הירדן והירקון, בעוד שהדרום “מנוגב” ממים, כפי שמעיד עליו שמו. כך יצר בורא העולם את ישראל, וקיבלנו על עצמנו, בעזרת תקציב הפיתוח, לתקן את מעשיו. “יוחש ביצוע מפעל המים הארצי והובלת מי הירדן לנגב”. משימת בראשית זו נקבעה בקוי היסוד של הממשלה (סעיף 14, תש"ך).

העברת כמויות־מים גדולות מאזורים רווּי־מים בצפון לאזורי הדרום השחונים, בהם נמצאים מרבית שטחי הקרקע הראויה לעיבוד, לא היתה אפשרית לפני קום המדינה, והתחלנו בפיתוחם של מפעלי־מים ארציים רק לאחר מלחמת השחרור. מבצעים רחבי־מידות אלה תבעו, החל מ־1952־1953, סכום שנתי ממוצע של כ־50 מיליון ל“י (במחירי 1961), ולצורך זירוז השלמת המפעל הארצי אף הגדלנו את ההשקעות במפעלי מים וניקוז במדינה עד ל־80 מיליון ל”י בשנת 1962. כתוצאה מפעולות אלה גדל השטח המעובד בהשקיה בקצב מהיר יותר מגידול השטח המעובד בכללו והגיע ל־1.4 מיליון דונם בשנת תשכ“א – כמעט פי חמישה בהשואה לשנת תש”ט.

בניה ופיזור אוכלוסיה

מקום כבוד בהשקעות בבנין הארץ, שמור ל“בנין” – פשוטו כמשמעו, היינו בניית בתי־דירה לעולים מקרוב באו, ולותיקי הארץ, וזאת מטבע הדברים במדינה הבונה עצמה מהיסוד. סך־הכל הושקעו בבניית בתי מגורים במשך 13 שנה 3.9 מיליארד ל“י (במחירי 1961), ומתוך סכום זה השקיעה המדינה קרוב לשליש, כ־1.1 מיליארד ל”י, שהם 23% מהיקף תקציבי הפיתוח.

המדינה השקיעה את הונה ואונה, במאמץ בלתי פוסק מימיה הראשונים ועד היום הזה, במתן קורת־גג לעולים חסרי־כל, או בעזרה לשיכונם של דלי־אמצעים, שרק עזרת המדינה איפשרה להם לצאת מתנאי־דיוּר עלובים ודחוקים לדירה צנועה אך מרוּוחת, בה יוכלו לגדל ילדיהם בתנאים אנושיים. 70% מהשקעות הממשלה בבניה הופנו לקליטת העליה בישובים חקלאיים ועיירות פיתוח וספר ובשיכוני־עולים עירוניים. ואילו הבניה הפרטית, בטבע הדברים, פנתה לאזורים מאוכלסים המבטיחים רוַח, להרחבת גבולות הערים והמושבות הותיקות, לסיפוק צרכיהם של ותיקי הישוב ובעלי היכולת, או עולים שחסכו עד כדי אפשרות לעקור לבתי־מידות מרוּוחים.

מתן קורת־גג ומחסה לעולים החדשים, שהגיעו במאות אלפיהם בתקופה שלאחר קום המדינה, היה צורך ראשוני. אכן, השתנו התנאים מהתקופה של העליה החלוצית. העליה החדשה לא היתה, כבעבר, עליה של בודדים, בחורים ובחורות רוקים נטולי עול־משפחות, והיה עלינו לטפל ולשכן משפחות ענפות עמוסות זקנים, נשים וטף, והיה הכרח לתת להם מיד מחסה מיקוד החמה, מגשם ומרוח. חייבים היינו ליצור יש מאַין. לא נמסרו לנו בארץ בתים בירוּשה, בתי משפחה העומדים מדורי דורות, לא לותיקי הישוב ולא לעליה מקרוב באה, כשם שלא קיבלנו בירוּשה אדמות מסוקלות, מעוזקות ומוכשרות, ולא יערות ומטעים. העליה שהגיעה אלינו לאחר קום המדינה – בעירום ובחוסר־כל הגיעה, וחייבים היינו לספק לעולים, מיד עם בואם, משרוך נעל ועד קורת־גג.

יש אומרים שההשקעה בדירה אינה השקעה יצרנית, אך כדי שאדם יוכל להיות מועיל בעבודתו, לעשות מלאכתו נאמנה, לייצר בכשרון וברצון, הוא זקוק למזון, לבגד, לדירה ולכל אותם תנאי־חיים שחברה ומדינה מודרנית נוהגות בהם. ועוד, לולא תנועת הבניה האדירה, שסיפקה תעסוקת־מעבר לרבבות עולים, היינו עומדים בסכנת אבטלה המונית בשנותיה הראשונות של המדינה.

מדיניות קליטת העליה, ושיכונה, היתה – פיזור האוכלוסיה ברחבי הארץ, יישוב הגבולות והאזורים השוממים. היה זה כלל גדול במדיניות־הפיתוח הישראלית, כפי שקבעו קוי־היסוד של הממשלה: “טיפוח אזורי הפיתוח הקיימים והתמדה באיכלוס השטחים הריקים בצפון ובמרחבי הדרום והנגב” (סעיף 7, תש"ך).

תנופת הבניה, היו בה עליות ומורדות, בהתאם לגלי העליה:

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה נמצאנו בלתי מוכנים דיינו נוכח גלי־העליה האדירים שבאו עלינו בחתף. הצרכים חייבו פתרונות־ארעי רבים, והארץ מלאה מבנים משונים, “טרום־היסטוריים” – אוהלים, פחונים, בדונים ובלוקונים. קשיי תקופה זו נבעו לא רק מקצב העליה המוגבר, אלא גם מהיות תעשיית חומרי הבניה המקומית מצומצמת ומחמת המחסור באמצעים ובכוח־אדם מקצועי.

בשנים 1952 – 1955 חלה ירידה תלולה בהיקף העליה, ואַרכת־נשימה זו, אשר בעל כרחנו ניתנה לנו, נוצלה לגיוס אמצעים, לשיפור באיכות הבניה, להפסקת הקמתם של אמצעי־דיור ארעיים ולהתחלת מבצע חיסול המעברות.

מאז ועד עתה, וביחוד עתה, נתונים אנו בעיצומה של בניה נרחבת ההולכת ומשתפרת בצורה ובאיכות. במשך השנים הקמנו הזרועות והמנופים לבניה רחבת־היקף, שהשפעתם מכרעת על שינוי נוף הארץ, פיזור אוכלוסייתה ותעסוקת פועליה.

החרושת – מנוף לקליטה וליצוא

שניה בסולם ההשקעות הכוללות ושלישית בסולם ההשקעות הממלכתיות, אך לא בסולם החשיבות, עומדת החרושת, כולל פיתוח המכרות והמחצבים, החשמל וחיפוש אחר מקורות־נפט מקומיים. ההשקעה הכוללת בענפים אלו הגיעה ל־2.5 מיליארד ל“י (במחירי 1961). מהם השקיעה המדינה קרוב למחצית ההשקעה – כמיליארד ל”י, מתוך סיכוי ותקוה שההון הממלכתי יניע וימשוך אחריו הון פרטי לענף רב־חשיבות זה.

בשנותיה הראשונות של המדינה הקדשנו את עיקר המאמץ, כפי שצוין, ליצירת חקלאות איתנה, אך ברור היה לנו שלא על החקלאות לבדה יקום משק לאומי שיאפשר רמת־חיים נאה לאוכלוסיה, מה עוד שהתנאים והאפשרויות של העיבוד והייצור החקלאי מאפשרים עכשיו למשפחה לספק מזונן של 6 – 7 משפחות ועודפים כבדים ליצוא, ועדיין יש כר נרחב להרחבת ייצורה ללא תוספת כוח־אדם וקרקע. ברור היה לנו מראש, שישראל, הנזקקת לייבא מארצות העולם מוצרי־יסוד כמו דלק, חוטים וחמרי־גלם, מן ההכרח שתהיה ארץ של יצוא רב־היקף, אם חפצה היא ברמת־חיים הוגנת לתושביה ולהיות ארץ קולטת עליה. ישראל התברכה אמנם באזורים שתנאיהם האקלימיים והקרקעיים מתאימים לגידול פרי־הדר משובח, לסוגיו וזניו השונים, שהפכו למוצר יצוא ראשון במעלה. חיפשנו, ועדיין אנו מחפשים ומטפחים, ענפי־ייצור חקלאיים שיתרמו תרומתם להגדלת היצוא, אך הגבולות שתחם לנו הטבע בשטחי־קרקע פוֹרים ומתאימים לייצור לשם יצוא ובמים להשקיה הנתונים לנו במשׂוּרה – מגבילים את האפשרויות בשטח זה. לכן, כאשר הגענו למצב בו אנו מספקים את כל צרכי העם הזה במזון (מחוץ לגרעינים, אותם לא נוכל לגדל בשטחה המצומצם של ישראל) וליצוא ניכר של פרי־הדר ומוצרי־חקלאות אחרים – היתה מדיניות הפיתוח שלנו מכוּונת לפרוץ דרך אל ענפי־משק אחרים, שיאפשרו לנו להתגבר על מגבלות הטבע ולהרחיב ייצורנו ויצואנו, בכדי למלא את החסר. נשאנו עינינו אל ענפי התעשיה והמלאכה, התחבורה והתיירות, ונושיט פנינו וידינו לשירותי ידע והנדסה ליצוּא.

“הממשלה תשקוד על פיתוח מזורז של תעשיה קלה וכבדה ועל הקמת תעשיה בסיסית שיש בה להגדיל בטחוננו ועצמאוּתנו הכלכלית; תשקוד על פיתוח אוצרות ים המלח ושאר אוצרות הטבע הגנוזים בחיק האדמה ומימי הארץ. במידת הצורך תקים הממשלה מפעלי פיתוח ברשות עצמה או בשותפות עם הון פרטי מהארץ ומחוץ־לארץ”. זאת נאמר בקווי־היסוד של הממשלה (סעיף 17, תש"ך) וזאת היתה מדיניותנו בפיתוח תעשיה ומחצבים.

פנינו לשדה התעשיה, אף שידענו את צרור הבעיות והסיכון שיש בענף זה, המסובך, הדורש ידע מקצועי רב ומומחיות, ועם הידיעה ששוקי העולם כבר כבושים ומחולקים בין אדירי האומות, בעלות הידע ואוצרות הטבע מדורי דורות.

מקורות אנרגיה

במפעל החשמל בישראל, היוצר אור וכוח, השקיעה המדינה מאות מיליוני ל"י ועוד תוסיף להשקיע בשנים הבאות. מכושר תפוקה של 70,000 קילוואט העלינו כושר הייצור של מפעלי החשמל עד לחצי מיליון קילוואט כיום ועינינו נשואות להרחבה נוספת, שאין להימנע ממנה ככל שמשק הארץ המתפתח זקוּק לכוח מניע נוסף. כשם שמדיניותנו הקרקעית רצתה לראות בעלוּת העם על קרקע ומים, כן שאפנו, כפי שצוין, להשאיר ולמסור לבעלות העם ולפיקוחו שירותים ציבוריים ואוצרות טבע. ואמנם העברנו מפעל החשמל לבעלוּת ציבורית.

לצערנו – לא התברכנו במקורות אנרגיה זולים. אין לנו מים רבים, ולא מפלי־מים ליצירת אנרגיה. השקענו, ונוסיף להשקיע, במחקר ובחיפוש אחר דרכים לניצול מקור האנרגיה האדיר – קרני השמש הישראלית, אך טרם הגענו להישגים בולטים בשטח זה. היות המזרח התיכון – במרחק לא רב מאתנו – מאגר נפט אדיר, דירבן אותנו לחיפושי נפט בקנה־מידה גדול. עד כה מצאנו כמויות קטנות ביחס של נפט וגז, אך אמונתנו ותקותנו עמנו, שעדיין לא גילינו אלא מעט מ“שמן האדמה” הצפוּן במעמקים. בחיפושי הנפט בישראל, שהחלו ב־1953 בעקבות פרסום חוק הנפט הישראלי ותקנותיו, ועד 1961, הושקעו כ־80 מיליון ל"י – ברכישת ציוּד, בקידוחים ובמחקר גיאופיסי, ועוד נידרש להשקעות כבדות בענף זה בשנים הבאות.

כאן המקום להזכיר את המפעל הגדול של הנחת קוי נפט לאורך הארץ, שהעיקרי בהם קו אילת – חיפה, ששינה מן היסוד את מעמדנו וקשרינו למקורות הדלק.

בשקידתנו ודאגתנו להבטיח דלק וכוח מניע למשק הישראלי המתפתח, מצפים אנו ללמוד וליהנות מהישגי המחקר והמעשה בניצול אֶנרגיית האטום, ואנו משקיעים אמצעים רבים בענף זה.

מחצבים ומכרות

השקענו כספים ומאמצים מרובים בחשיפת אוצרות הטבע הטמונים בחיק האדמה, אך בהתאם למה שחשפנו עד כה מתברר לנו, שהטבע לא חנן את ישראל באוצרות מרובים. הקרקע הפוריה והמים ניתנו על־ידי הבורא לצפון ולמרכז הארץ, ואילו בנגב הדרומי ריכז את המחצבים. תנאי המקום הקשים, האקלים החם, היעדרם של דרכי־תחבורה נוחות, המרחק מנמלי השיווק – כל אלה לא היה בהם כדי למשוך הון פרטי להשקעות בניצול מחצבי הנגב, והמדינה נחלצה להשקיע מכספי התקציב במשימת־בראשית לפתח חבל־ארץ נרחב זה ולנצל אוצרותיו.

לאחר שנים של מאמץ בלתי־פוסק, השקעות גדולות בהקמת מפעלים ולימוד שיטתי של התנאים והאפשרויות, הבאנו חלק ממפעלי הנגב למצב בו מוכן הון פרטי – מקומי ובינלאוּמי – להשתתף בבעלותם. ואכן, עומדים אנו לשתף הון זה בפיתוח הנגב, תוך שמירת בעלות חלקית של העם ופיקוח ציבורי על מפעלים אלה.

בין המפעלים העיקריים שפיתוחם מומן מתקציב המדינה ראוי להזכיר את פיתוח אוצרות ים־המלח. ים־המלח הוא אוצר הטבע העשיר ביותר שיש לנו ובו גלומים ודאי אוצרות שטרם חשפנום. חשפנו וניצלנו שדות הפוספטים בנגב. הקמנו את מפעל הנחושת בתמנע והתחלנו בניצולם של מחצבים נוספים.

ההשקעות בפיתוח מקורות הכוח והמחצבים היו השקעות בשירותים ציבוריים החייבים להיות בבעלות העם, או שהיו השקעות מפלסות דרך באזורי־ארץ חדשים ובמוצרי־יסוד.

תעשיה ומלאכה

המדינה נתבעה במקרים רבים, כאשר צרכי המדינה חייבו זאת, להקים מפעלי תעשיה שאליהם לא נמשך ההון הפרטי מנימוקיו הוא, בנגב כבמקומות אחרים. הממשלה לקחה על עצמה את המשימה לסוֹל הדרך ולהקים מפעלים, בהנחה ובתקוה שיבוא היום וישתנו התנאים, ויבשילו המפעלים וישאו פרי, ואז יראה ההון הפרטי אפשרות לרכוש אותם. הממשלה תהיה מוכנה במקרים רבים להעביר מפעלים אלה לבעלות לא־ממלכתית ולהשתמש בתמורה לזינוק נוסף לשטחים וענפי־משק, בהם דרושה פעילות וגישה חלוציים. אך לתקציב הפיתוח נועד תפקיד נוסף, חשוב לא פחות, של מדרבן ומושך הון, ידע ויזמה פרטיים וציבוריים להשקעות בתעשיה, באמצעות הלואות בתנאים נוחים. ומתוך שידענו חשיבותה של התעשיה כגורם מרכזי בפיתוח הארץ, לא חסכנו כל מאמץ בענף זה. אלפי מפעלים בענפי התעשיה והמלאכה השונים הסתייעו בהלואות לפיתוח, ובשנים האחרונות אנו מתחילים לאכול פירותיה של השקעה זו. במשך שש השנים, 1956–1961, גדל מספר המועסקים בתעשיה ב־50%, והתפוקה – ב־80%. עליה ניכרת זו בייצור ובתעסוקה נובעת מהבשלת השקעות של שנים קודמות, שיפור תהליכי הייצור, הגברת הפריון לעובד, פיתוח הידע המקומי וקשירת קשרים עם ידע בינלאוּמי. עם התרחבות התעשיה גדלים גם מקורות המימון העומדים לרשותה, נוסף על תקציב הפיתוח, פנימיים (כגון הפרשות לפחת ורוחים שלא חולקו) וחיצוניים – עקב פיתוחו של שוק המניות ואגרות־החוב, וגידול היקפו של יבוא ההון הפרטי להשקעות.

דומה, כי עוד רבה וארוכה הדרך בפיתוח תעשיה. מחפשים אנו את השביל הנכון, שיוציאנו אל דרך המלך. בעולם שהתקדמותו הטכנולוגית היא מהירה, כאשר מוצרים ושיטות ייצור משתנים כהרף עין, כאשר ההשקעות הולכות וכבדות, והידע הדרוש להפעלת השקעות אלו הוא רב ועצום – פיתוח תעשיה הוא מן הדברים המסובכים ודורשי־מאמץ ביותר. מעמדנו הגיאוגרפי והפוליטי, דלותנו בחמרי־גלם, השוק המקומי המצומצם – כל אלה רק מוסיפים על הקשיים. בשנים הבאות נידרש למאמץ עליון, כדי לבסס לנו תעשיה איתנה, ומאמצנו זה, חרף כל הקשיים העומדים בפנינו, נושאו ומגשימו הוא האדם, הנתבע למאמץ כפול מאשר בארצות העשירות מן הטבע, וצריך לתת ממיטב רצונו וכשרונו כדי למלא את החסר בחמרי־גלם. כל שותפי הייצור – הפועל, המנהל, בעל המפעל, המשווק והיצואן – כולם נדרשים למאמץ זה של הגברת התפוקה ושיפורה, רכישת ידע ונסיון, גילוי יזמה יוצרת ומחדשת.

מדיניות פיתוח התחבורה

1.3 מיליארד ל“י (במחירי 1961) הושקעו בישראל בפיתוח ענפי התחבורה, בים, באויר וביבשה ובפיתוח ענפי התקשורת הפנימית, מהם קרוב לשני שלישים, כ־800 מיליון ל”י, מתקציב המדינה.

מקומה הגיאוגרפי של ישראל ומעמדה הגיאופוליטי – מחייבים מדיניות פיתוח נרחב של אמצעי תחבורה, בים ביבשה ובאויר. היותה של ישראל יושבת על פרשת־דרכים עולמית, לחופם של שני ימים, במקום המפגש בין אסיה ואפריקה ולא הרחק מחופי אירופה; בין המזרח האסייתי והאפריקאי המשתחרר מכבלי נחשלוּת רבת־דורות, בו מאגר עצום של חמרי־גלם, לבין אירופה המפותחת והתעשייתית – נושא עמו חזון של פיתוח יחסי־מסחר ענפים ושל מרכז תחבורה ימי ואוירי, ובעתיד – לכשיושג השלום הנכסף עם שכנינו – תהוה ישראל גם מרכז תקשורת ותחבורה יבשתית. חזון זה הוא רק בתחילת התגשמותו, אך ניצניו כבר נראים באופק, ואליו אנו מכוונים פעמינו בפיתוח אמצעי תחבורה.

אך מאמצינו העקשניים להרחבת נכסינו בים ובאויר היו מכוּונים בשנים שעברו, לשמור, לבצר ולחזק את קשרינו עם העולם הגדול, מול חומת האיבה, שבה מקיפים אותנו מדינות ערב. מדיניותנו כוּונה להקמת צי־סוחר גדול, להעברת נוסעים ומשאות לישראל וממנה, כאשר דרכי היבשה חסומות בפנינו וכאשר חברות זרות נתונות ללחץ בלתי־פוסק מצד שכנינו שלא להפליג לנמלי ישראל. הכרח היה לנו בצי־סוחר גדול לימי־חירום, כדי שנוכל לפרוץ כל טבעת־מצוֹר אפשרית ולספק לישראל את צרכיה החיוניים, אם אניות זרות תסרבנה להפליג לנמלים ישראליים. מאותה סיבה חייבים היינו לפתח את ציינו האוירי, למען נוכל לשמור על קשר מהיר עם העולם החיצוני, בימי שלום ובימי חירום. אך גם לולא עמדנו במצור, כי אז היה עלינו להשקיע ולהרחיב נכסינו בים ובאויר, כי בהם מקור פרנסה ותעסוקה.

ים. – כאמור, אין אנו עשירים באוצרות טבע, כשם שאין אנו עשירים בקרקע חקלאית. היה זה חלומם של דורות קודמים, שהיַמים המלחכים את חופי ארצנו יהיו בסיס להיאחזות ולהתישבות ימית, לריבוי מפרנסים. הים התיכון – שער למערב ולצפון המפותחים והמשגשגים, וים סוף – שער לדרום ולמזרח המשתחררים, הם מקור לא־אכזב לפיתוח עָצמה ימית. שני היַמים הם מקור תעסוקה ופרנסה בכבוד, על־ידי פיתוח צי־דיִג נרחב ועל־ידי הקמת צי־סוחר ענֵף לנוסעים ולמשאות.

ואמנם היתה זו מדיניותה של הממשלה, להקים צי־סוחר ישראלי גדול. צי זה גדל מ־8 אניות במעמס כולל של כ־22 אלף טון בסוף 1948 ל־68 אניות במעמס כולל של 662 אלף טון בסוף שנת 1961. לפי התכנית, הנמצאת כבר בשלבי תכנון וביצוע, יגיע צי־הסוחר הישראלי בשנת 1965 ל־100 אניות במעמס כולל של מיליון טונות.

ישראל דלה אמנם במפרצים ומקומות מעגן, פרט למפרץ חיפה, וההשקעות להקמת נמלים הן גדולות ועצומות, אך השקעות אלו תהיינה כדאיות אם נקים לנו צי ימי גדול ואם נלך בעקבותיהם של עמים קטנים שוכני ימים, כמו יון, נורבגיה והולנד.

עם הרחבת צי־הסוחר וההיקף המתרחב של סחר־החוץ נתנה הממשלה דעתה על הצורך הדחוף להרחבת נמל חיפה ולפיתוחם של נמלים חדשים בדרום. הרחבנו במידה ניכרת את נמל חיפה, אך עם הפיתוח המזורז של הייצור החקלאי והתעשייתי בדרום וניצולם המתקדם והולך של המחצבים בנגב, גמלה ההחלטה להקים את נמל אשדוד. הקמת נמל עמוק־מים בדרום הארץ היא בעלת חשיבות מכרעת לפיזור האוכלוסיה ואיכלוס אזורי־הנגב הצפוניים, להקמתה של עיר גדולה בקרבת גבולנו הדרומי, לפיתוחם של אוצרות הנגב, נוסף כמובן על החשיבות שיש לנמל עצמו, ליצוא ויבוא של סחורות ונוסעים.

נמל שלישי הנמצא בשלבי פיתוח הוא נמל אילת, זו פנינת־הדרום הישראלית, שאנו מצוּוים להפכה לשער כלכלי ומדיני לארצות אסיה, אפריקה ואוסטרליה. נמל זה, שחשיבותו המדינית והבטחונית היא ראשונה במעלה, יאפשר שיווּקם הנוח של מחצבי הנגב, ירחיב סחרנו עם אזורי המזרח והדרום, ישמש נמל־אֵם לספינות הדיג הישראליות בים־סוף ומעגן פריקה לספינות נפט. בפיתוח נמלי אשדוד ואילת, השוכנים לחופיהם של שני ימים, ובהידוק הקשר היבשתי והפעלת צינורות דלק ביניהם, גלום חזון לימים יבואו, להיות ישראל “סואץ” יבשתי ומקשרת בין מזרח ומערב.

אויר. – מדיניות של הרחבה ופיתוח מזורז נקטנו גם בשירותי התעופה, ברכישת מטוסים חדישים, ובפיתוח שדות־התעופה, וזאת, כדי ליצוֹר מקורות תעסוקה, לבצר את קשרינו עם מדינות העולם ולהרים קרן ישראל בעמים.

היתה זו מדיניותנו למשוך לישראל חברות־תעופה זרות, להיות שדות־התעופה שלנו מקום לחניה סופית ולחניות־מעבר בין מזרח ומערב. מדיניות זו נשאה פרי ופרצנו את טבעת המצור והחרם בכמה וכמה כיווּנים. לשם כך חייבים היינו לשפר ולהרחיב את שדות־התעופה שלנו ולהתאימם למטוסים החדישים ביותר המהלכים היום ברחבי העולם ולהרים רמת השירוּתים המקומיים. קצב ההתפתחות הסילוני יחייב אותנו בשנים הבאות להשקיע סכומים גדולים בשכלול השירותים וברכישת מטוסים, למען נוכל לשמור על מעמדנו בעולם התעופה ואף להעלותו.

יבשה. – אך בעוד אנו ממריאים באויר ומפליגים על שבעה ימים, היתה מדיניותנו לפתח גם את רשת־הדרכים היבשתית. מדינה מודרנית מחייבת תנועה בלתי־פוסקת ומהירה של חמרים ואנשים. היא מחייבת פיתוח דרכי תחבורה ורכישת אמצעי־תובלה פנימיים.

יש להוביל חמרי־גלם ממקום הפקתם, בשדה החקלאי או בנגב הרחוק, או מנמלי הארץ, לבתי־חרושת לעיבודם. יש להוביל חמרים ממפעל למפעל, יש להוביל כמויות גדולות של תוצרת חקלאית ממרחקי ארץ למרכזים עירוניים, מהר ככל האפשר, כדי לשמור על איכות התוצרת, ויש להסיע פועלים למקום עבודתם. וקיימת תיירות הולכת ומתפתחת, ותיירים טבעם שהם גומאים מרחקי־ארץ בימים ספורים. על כל אלה יש לזכור שישראל אינה רחבת ידים לרוחב ולעומק, היא צרה וארוכה, והצרכים הבטחוניים מחייבים כושר־ניידות גדול של ציוד וכוח אדם לכל מקום תורפה.

כל אלה חייבו בעבר, ומחייבים כיום, מדיניוּת השקעות רבת־היקף בפיתוח רשת־כבישים מסועפת וטובה, בשיפורן של מסילות־ברזל וברכישת כלי־רכב חדישים. ואמנם, מימיה הראשונים של המדינה נחלצנו למשימה זו – לקשר קצוות ארץ באמצעות רשת־כבישים טובה ומסועפת לצרכי כלכלה ומשק וכדי למנוע ניתוקם האפשרי של חבלי־ארץ מרוחקים. כבדה עלינו משימה זו; כי פיתוח הדרום והנגב, שם חסרו דרכי תחבורה מינימליים, עמד בראש דאגתנו. סלילת הכבישים לסדום, לאילת ולירושלים היו המשימות העיקריות שעמדו בפנינו בשטח זה – מבחינה כלכלית ובטחונית כאחת.

יש לזכור כי בשנתים האחרונות לשלטון המנדטורי לא נבנו כבישים חדשים גם באזורי הארץ המאוכלסים – והכבישים הקיימים נפגעו קשה בתקופת מלחמת השחרור. כפרים שעלו על הקרקע שנים רבות לפני קום המדינה נשארו מנותקים מהדרכים הראשיות. פעלנו על כן להרחבתה ולשיפורה של רשת הכבישים הקיימת – בעקבות גידולה המהיר של האוכלוסיה, פיזורה וגידול מספר כלי־הרכב הנעים בכבישי הארץ. יצוין שבסוף 1948 נעו בכבישי הארץ כ־16,000 כלי־רכב, ואילו בשנת 1960 עלה מספר כלי־הרכב ל־73,000. לכך יש להוסיף גם את השינוי בגדלם ומשקלם של כלי־הרכב, אשר להם השפעה ישירה על הגדלת פחת הכבישים.

כדי לקדם את פני הבאות, נשקיע, בעזרת מימון של הבנק העולמי, סכומים גדולים בפיתוח רשת הכבישים בארץ בחמש השנים הקרובות, כדי שדרכי התחבורה ההומות לא ייסתמו, אלא יהלמו צרכיה של ארץ מתפתחת.

כן השקענו בפיתוח רשת־הרכבות, שנותרה בידינו מתקופת המנדט הבריטי. פיתוח רשת מסילות־ברזל ענפה אינו כדאי למרחקים קצרים ולהובלה של סוגי סחורות רבים הדורשים חלוקה מסועפת בין הלקוחות. אי לזאת ריכזנו מאמצינו בשיפור המסילה הקיימת ובסלילת קוים רק למרחקים גדולים וכאשר מובטחת תנועת־נוסעים ערה, או תנועת משאות כבדים והומוגניים.

סך ההשקעה לפיתוח התחבורה ביבשה, בים ובאויר, במשך י“ג שנות הפיתוח, הסתכם ב־700 מיליון ל”י בקירוב.

מדינה מודרנית מחייבת גם אמצעי־תקשורת מודרניים להעברת אינפורמציה, אשר בלעדיהם לא ייתכנו ייצור יעיל ועבודה פוריה. בפיתוח שירותי הדואר הושקע במשך י“ג שנים סכום של כ־130 מיליון ל”י במחירי 1961. שיפרנו את רשת האלחוט והשקענו כספים מרובים בשיפור שירותי השידור, שחשיבותו ראשונה במעלה לחינוך האוכלוסיה המקומית, לקשר עם מרחבי התפוצה היהודית ולמערכה המדינית והבטחונית.

פיתוח תיירות ושירותים

בידענו המגבלות להרחבת כושר הייצור בחמרים ונכסים ליצוא, נתַנו את לבנו לפיתוחם של ענפי שירותים העשויים להגביר תעסוקה ולשפר מאזן התשלומים. בתיירות ראינו ענף שירות כלכלי ראשון במעלה מסוג זה, שעלינו לטפחו ולעודדו. התברכנו בתנאים ונתונים אידיאליים לביסוס של ענף תיירות נרחב. נופה המרהיב של הארץ, היותה מגוּונת במראֶהָ ונופה – מעִמקי־שפר פורחים ונוף־הרים מרהיב ועד מדבריות ציה ומַעמַקי־ארץ מיוחדים במינם כמו בקעת הירדן וסדום – יש בהם כדי למשוך זרם תיירות גדול לארץ. אך יותר מכך: היות ישראל ארץ עתיקה, ערש דתות עולמיות, מקום בו חי העם היהודי לפני אלפי שנים ויצר את יצירותיו ההיסטוריות, מקום בו חי ישו ונולדה הדת הנוצרית, מקום מקוּדש לעולם המוסלמי – הוא גורם לא פחות חשוב מנופה המרהיב של הארץ למשיכת תיירים מכל קצוות העולם, מכל דת ולאום, ואחרון, אולם ראשון בחשיבות, הוא היותה של ישראל ארץ יחידה בעולם, בה מתחדש עם ונבנית מולדת מהיסוד. המפעל החלוצי רב־ההיקף, צורות ההתישבות ואורח־החיים שאין דומה להם, הרב־גוניות שאין דומה לה של קיבוצי שבטים מכל קצוות תבל ומיזוגם לעם אחד, הפרחת השממות לעמקים פורחים – כל אלה הם אבן־שואבת לעשרות אלפי תיירים מכל עם ולשון, הבאים לראות בפלא, פלא תחייתו של עם מעוּנה ונרדף, שגורלו נחרץ כאילו למָות בידי אדם ושמים, או להתבוללות. אך אם ישראל קוסמת לתיירים מכל העמים, הרי היא מהוָה מוקד־משיכה שאין שני לו לעם היהודי בפזוריו, ליהודים בעלי הכרה לאומית כלאלה העומדים על סף ההתבוללות, הנמשכים בחבלי לבם לראות את מולדתם המתחדשת.

זרם התיירים ההולך וגדל, חשיבותו אינה מסתכמת בהכנסות במטבע־חוץ ובהיותו מקור תעסוקה. תיירים יהודים מכל קצוות העולם נקשרים לארץ בעת ביקורם. מהם המשקיעים מהונם, מהם השולחים את בניהם לביקור וללימודים ומהם אף הופכים ברבות הימים לתושבי קבע. תיירים בני אומות אחרות הופכים בעקבות ביקורם לשליחים נאמנים, תומכים ועוזרים למדינת ישראל בשטחים כלכליים ופוליטיים.

כל אלה מצאו ביטוי במדיניות הפיתוח של הממשלה, במאמציה לפתח את התיירות בישראל. הקמנו גופים מיוחדים לטיפול בתיירים, השקענו כספים מרובים בהקמת בתי־מלון מודרניים, חשפנו עתיקות הארץ שנעלמו במשך מאות שנים כתוצאה מהזנחה והשקענו בפרסומת לעידוד התיירות בקרב מיליוני תיירים פוטנציאליים ברחבי העולם. אנו רואים עתה פריו של מאמץ זה ועוד עינינו נשואות להפוך ענף התיירות לגורם רב־חשיבות בכלכלת הארץ, בהגברת העליה ובחיזוק מעמדנו בעולם.

כאן המקום להזכיר את שיתוף־הפעולה המבורך בין ישראל ועמי אסיה ואפריקה המשתחררים מעול זרים ומכבלי נחשלוּת בת־דורות. היתה זו מדיניותנו מראשית קיומנו, לתרום תרומתנו ולהקנות נסיוננו בהפרחת שממה ובארחות־חיים ומשק לכל דורש. וכה נאמר בקוי־היסוד של הממשלה: “ישראל תמשיך במאמציה לקשר יחסי גומלין של ידידות עם עמי אסיה ואפריקה ותעזור במידת יכלתה הצנועה לפיתוח מדינות צעירות בשטח הכלכלי, התרבותי והחברתי” (סעיף 26, תש"ך). מדיניות הפיתוח של הממשלה השתלבה במאמץ הפוליטי לרכוש אמונן של המדינות החדשות ולעזור להן בפיתוחן על־ידי מימון מפעלי פיתוח בארצות אלו והקניית ידע הנדסי, כלכלי וחברתי, באמצעות שליחים למאות הפזורים ברחבי אסיה ואפריקה ועל־ידי הבאתם של מאות ואלפים מבני העמים האלה להשתלמות בישראל. פעולה ברוכה זו, חשיבותה מרובה, היום ובעתיד, לישראל עצמה ולעמים הנעזרים על־ידיה.

במסכת השירותים החיוניים שהממשלה השקיעה בהם, באמצעות תקציב הפיתוח, מן הראוי להזכיר ההשקעות בשירותים ציבוריים חיוניים, בראש וראשונה בבנינים למוסדות ציבור וממשלה.

הקמנו בתי־חולים, מרפאות ומעבדות לבריאות הציבור; בנינו עשרות אלפי כיתות לבתי־ספר ברמות חינוך שונות ולסוגיו השונים, כולל סיוע בהקמתן של קריות האוניברסיטה העברית והטכניון; בנינים לבתי־משפט; מוסדות לילדים לקויי גוף ושכל; מרכזי־הכשרה מקצועיים ממשלתיים ובנינים ממשלתיים שונים ברחבי הארץ. אין מדינה יכולה להתקיים ללא כל אלה, ולוּ גם יום אחד.

חלוקת תקציב הפיתוח

הרכבו של תקציב הפיתוח במשך י"ג השנים משקף נאמנה את מרכזי הכובד של המאמץ הממשלתי בשנים אלה.

לוח ו'

הרכב ההוצאה לפיתוח ענפי המשק לשלביה

(באחוזים)

הענף	ממוצע כולל	1949– 1952	1953– 1956	1957– 1961	1957 – 1961 (ללא 1958)
סה"כ	100.0	100.0	100.0	100.0	100.0
חקלאות	30.3	31.7	29.7	29.7	28.9
חרושת	20.7	11.8	23.6	25.5	23.4
תקשורת	17.3	24.3	15.4	13.3	13.6
דיוּר	23.3	26.9	17.4	25.1	27.1
שירוּתים וּמלאי	8.4	5.3	13.9	6.4	7.0

בשנים 1949 – 1952, שנות העליה ההמונית, הקטסטרופלית, של שרידי השוֹאה ושל פליטי חרב ממזרח, השקענו עיקר המאמץ בהקמת מקומות דיור לעולים ובפיתוח החקלאות ליצירת מזון. 60% לערך מתקציב הפיתוח הוקדשו בתקופה זו לשתי משימות מרכזיות אלה. אך עם זאת התחלנו בהשקעות ענפות בשירותים ציבוריים בסיסיים ובשיפור עורקי התחבורה ואמצעיה בים, ביבשה ובאויר.

שנות הרגיעה בקצב העליה, 1953 – 1956, שהיו שנות מתיחות בטחונית בלתי־פוסקת, איפשרו התבססות ופיתוח לעומק של המשק הישראלי. בשנים אלו, לאחר שזרענו מאות ישובים חקלאיים ברחבי הארץ, פנינו לפיתוחה של החרושת ולפיתוח מפעלי מים אזוריים וארציים. כיוַנוּ פנינו לניצול מחצבי הנגב, זירזנו הקמתן של תחנות־כוח והרחבת רשת החשמל, הכוַנו עשרות ומאות מפעלי תעשיה ומלאכה חדשים לאזורי פיתוח והשקענו בהרחבתם של מפעלים באזורי הארץ המאוכלסים. העברנו המונים מעבודה יזומה למשק היצרני (האבטלה ירדה בתקופה זו מ־18,000 מובטלים בראשית התקופה ל־12,000 בסופה).

מאז 1957, לאחר מערכת סיני ולאחר שנעלמו שרידי מדיניות הצנע, נכנס המשק לתהליך של פיתוח מזורז, כאשר המאמץ העיקרי שלנו מופנה לביסוסה של ההתישבות הצעירה, לפיתוח מזורז של מפעלי־מים ארציים, לתיעוּש מהיר ולהשקעות גדולות בהרחבת הצי הימי, שירותי התעופה והרחבת רשת התחבורה היבשתית והתיירות. בד בבד עם אלה השקענו סכומים גדולים בבניה לשיכון עולים חדשים, לחיסול מעברות ושכונות עוני ולשיפור תנאי הדיור של הישוב הותיק. בתקופה זו הלך והשתנה מבנה ההשקעות בתעשיה, כאשר ההון הממלכתי משמש גורם מכוון וממלא פרצות, שעה שעיקר המימון בא ממאמצים עצמיים של המפעלים וגיוס כספים מסחריים בשוק הכספים המקומי והבינלאומי.

סיכום וראשית

בשנים שעברו כוּונה מדיניותנו בראש וראשונה להרחבת כושר הייצור הפיסי של המשק הישראלי על־ידי תוספת קדחתנית של נכסי ייצור ושירותים בכל ענפי המשק, וזאת כדי להבטיח תעסוקה למאות אלפי העולים וכדי להקים בסיס משקי בעל יסודות רחבים ככל האפשר. תוך כדי כך היה עלינו לכוון ולחלק את האמצעים שקיבלנו ממקורות חוץ למטרות החיוניות והבסיסיות ביותר, ולעתים חייבים היינו לסטות ממסילות בהן היו נוהגות אולי מדינות העומדות על תלן.

עיקרי מדיניות הפיתוח אותם נקטנו, במשך כל השנים היו:

האדמה והמים – אלה נכסי־צאן־ברזל ויסודות הקיום של עם ומדינה – יהיו בבעלות העם;

בעלות ממלכתית, או בעלות ופיקוח ציבוריים, על שירותים ציבוריים כמו חשמל, טלפון וטלגרף, דרכי תחבורה ומסילות־ברזל, ספנות ותעופה, ופיתוחם של שירותים אלה. השפעה ממלכתית וציבורית מכרעת בהתישבות ובשיכון;

ביסוס חקלאות איתנה – להיותה יסוד איתן לקיום עם ומולדת, לסיפוק צרכי מזון וליישוב שממות הארץ;

תיעוש מזורז וניצול אוצרות הטבע המקומיים למען אַפשר רמת־חיים נאותה ויצירת מקורות תעסוקה לקליטת העליה;

עידוד היצוא והרחבתו – למען נוכל לעמוד ברשות עצמנו ונקטין תלותנו בעזרה מבחוץ;

פיזור האוכלוסיה למען יהפוך הכיבוש הצבאי לכיבוש התישבותי ומדיני, וזאת על־ידי הכוָנת עולים ובני הארץ והזרמת הון ממלכתי לאזורי פיתוח, ליציקת יסודות, הספקת שירותים ותעסוקה, בהנחה שהון זה ימשוך אחריו הון פרטי להמשך המשימה;

יצירת תנאי־חיים הוגנים והכרחיים לישוב החדש והותיק, העלאת רמתו הרוחנית והתרבותית ויכלתו היוצרת, על־ידי מתן קורת־גג, הקניית חינוך על כל דרגותיו, שיפור רמת הבריאות וסיפוק שירותים חיוּניים אחרים באמצעות המדינה.

אם נסב פנינו לרגע קט לעבר הדרך שעברנו – כי אז ניוָכח שאכן עמדה במבחן מדיניות הפיתוח שנקטנו. ועדים המספרים: התוצר הלאומי, שעלה מאז 1950 פי שלושה; מלאי ההון העומד לרשותנו, שגדל פי ארבעה + היצוא, שעלה פי שמונה, ועוד כהנה וכהנה.

אנו עומדים עתה על פרשת דרכים, סיומה של תקופה שהיא ראשיתה של תקופה חדשה. כברת הדרך, שעברנו, תקופת בראשית היתה, תקופת בניית היסודות – יסודות עם ומשק. נאלצנו לפתח כלכלה ומשק בתנאים קשים ובאקלים עויין. וחייבים היינו להקים לעצמנו מחסה ומגן, כדי לגונן על המשק בפני רוחות העולם המנשבות בעָצמה, למען לא יבולע לשתיל הצעיר, לרך הנולד, למען לא יקמול באִבו.

אך השתיל גדל וצומח ועליו להיות לאילן גדול היונק מזונו וחיותו משרשיו הוא. הניצן צריך ליהפך לצמח הנושא פריו; ומשק וכלכלה, כילד, חייבים להתבגר ולהתקיים מפרי עבודתם ועמלם. לא לעולם יעמדו לנו מקורות העזרה מארצות חוץ. עלינו לעמוד על רגלינו ולחיות מפרי עמלנו. ענקי עולם, עשירים, בעלי ידע ונסיון, הון וחמרי־גלם, לוחמים זה בזה על מקום לתוצרתם. אומות קטנות מתאגדות והולכות לגופים גדולים, כדי לעמוד בהתמודדות. השוק האירופי המשותף, שעוד לפני שנים מעטות פיקפקוּ גם המדינוֹת החברות בו אם אמנם יצליח במשימה, הופך במהירות לגוף כלכלי ומדיני אדיר. לכן חייבים אנו לנקוט מעתה מדיניות של התבגרות. לכן על סחרנו ללכת על שבעת היַמים וחמש היבשות, כדי להביא את לחמנו. חייבים אנו לצאת מן החממה שהקימונו ולעמוד פנים אל פנים מול הרוחות המנשבות ולהתמודד על מקומנו בעולם.

מוטב, על כן, שנכין עצמנו למערכה ונרגיל משקנו וכלכלתנו מבעוד זמן לתנאים השוררים במערכת השוָקים העולמית. לכך מכוּוָנים כיום כל הגיגינו ומאמצינו. בידי העם הזה, מנהיגיו ופועליו, נתון הדבר. בהתאפקות בדרישותיו, חסכון בהוצאותיו, ייעול ומסירות בעבודתוֹ ופריון בתוצרתוֹ – טמוּן סוֹד ההצלחה.

ולנגד עינינו המטרה העיקרית: קיבוץ נידחים מקצוי ארץ והפיכתם לעם יוצר, נושא עצמו מבחינה כלכלית ומקיים חזונם החברתי והמוסרי של נביאיו הקדמונים.

בועידה החקלאית התשיעית, ינואר 1960

לפני עשר שנים, כאשר החלו גלי־עליה גדולים, הרגשנו כל אחד במקומו ובשליחוּתוֹ, שמשהו מכה על ראשנו ואומר: גדל! חטוף וארגן וערה יהודים בקרקע! קרא לנוער שיתפשטו בארץ לארכה ולרחבה, יישבוּה ויכבשוה כיבוש התישבוּתי, למען הכוֹת שרשים.

במאבקנו לעצמאות כלכלית נטלה החקלאוּת למן היום הראשון חלק מכריע. במבצע ההתישבות ראינו דרך לשיבת העם אל אדמתו וליישובם של האזורים השוממים בארצנו, הקמת חומת מגן לאורך גבולותיה, אמצעי לקליטת עליה ויצירת מקור פרנסה ואחיזה להמוני העולים לציון וחיפשנו דרך להבטיח לישוב הותיק ולהמוני העולים לארץ מצרכי מזון וכלכלה.

בשנים הראשונות לקום המדינה נשאה בעיקר החקלאות הותיקה, שנוסדה לפני קום המדינה, בעול הבטחת המזון הטרי. לא עברו שנים רבות וההתישבות הצעירה הצטרפה אל אחותה הבכירה, הרחיבה והגדילה את ייצורה החקלאי. היא גם הביאה בעקבותיה מהפכה בנופה של ארצנו. על 256 הישובים העבריים החקלאיים, שהיוּ קיימים בשעת לידתה של המדינה, נוספו 482 ישובים ובכך שילשנו את מספר הישובים החקלאיים. מספר העוסקים בחקלאות גם הוא גדל פי שלושה לערך ומ־30 אלף מפרנסים עברים בחקלאות לפני קום המדינה, הגענו ל־80 אלף, בערך. מספר הנפשות שבסקטור החקלאי מגיע היום ל־400 אלף.

הקמת הישובים החדשים היתה מלוּוה פעולות־פיתוח, שהן היום תפארת מדינתנו ודוגמה לאחרים. הגדלנו את תפוקת המים מ־300 מיליון עד מיליארד ורבע מיליון ממע"ק השנה; השלמנו את מפעל ירקון – נגב המספק מים לאדמות הנגב הצחיחות; החילונו בביצוע שלב ראשון של מפעל המים הארצי; הכשרנו באזורי ההר כ־170 אלף דונם אדמות טרשים לעיבוד חקלאי; נטענו למעלה מ־200 אלף דונם יערות ובהם כשלושים מיליון עצים; סיימנו את מפעל ייבוש החולה ואנו מנצלים את האדמות הפוריות שנתגלוּ מתחת לסוּף הביצה; הקימונו גושי התישבות חדשים ורבים לארכה ולרחבה של הארץ, סביב לערים ולעיירות הקיימות והקימונו התישבות באזורים חדשים אחרים על הכפרים והמרכזים השונים המשתלבים בהם; תקענו יתד נאמנה בעין־גדי, ביטבתה, בעין־יהב; החילונו בפיתוח עדולם, תענך ועוד. מפעלי־פיתוח חקלאיים אלה, ורבים אחרים אשר לא מניתי כאן, גירשו את השממה ואת היתמות, שינו את פניה האפורים־צהובים של אמא־אדמתנו והחזירו לה מקצת מן הצבע הירוק והרענן.

עצמתה הכלכלית של חקלאותנו עולה היום על מה ששיערנו לפני עשר שנים וכאן אולי גם שורש משברי השפע. לא שיערנו מראש כוחה וסגולותיה של חקלאותנו ולא יכולנו לכוון אותה לפי תפוקתה הבלתי־משוערת. היום, עם בוא העודפים וירידת הרווחיות הכללית בחקלאות, ועם הצורך להגביר את חלקה של החקלאוּת במאמץ הכולל לסתימת הפער במאזן התשלוּמים – נתבעים אנו לבדוק אותה מחדש ולהנחוֹתה בדרך ההגיון והיעילוּת הנראים בתקופה זו.

תמורות ושינויים בתנאי־היסוד

תכנון וכיווּן החקלאות חייב להביא בחשבון ארבע תמורות, שחלו בתנאים בארצנו בתקופה האחרוֹנה. המשק המעורב האורגני המונח ביסוד מבנה משקנו החקלאי חייב להתאים עצמו לתמורות הללו לטובת החקלאי ולטובת כלכלתנו כולה. משק מעורב זה היה יצירה היסטורית של מעצבי דמות חקלאותנו. יוסף בוסל, אליעזר יפה, ארתור רופין, עקיבא אטינגר ופרופ' יצחק ווּלקני השכילו לבנות את המשק במתכונת שתאמה את התנאים הכלכליים, החברתיים, הבטחוניים והמדיניים, ששררו בארץ־ישראל בטרם מדינה. המשק המעורב האורגני, שנשען בעיקר על ענפי החצר, יכול היה להחזיק מעמד כלכלי ולהבטיח לבעליו פרנסה נאותה גם ללא תלות ישירה בגודל שטחי הקרקע שלרשותו. בימים ההם, כאשר כל שעל אדמה היה יקר מפז וצריך היה לשמש בסיס להשתרשות ואחיזה של מספר גדול ביותר, היתה נודעת חשיבות עצומה לקיים חקלאים עברים על שטחי־קרקע מצומצמים. כל ישוב היוָה יחידת־משק עצמאית סגורה, שאינה תלויה בסביבה, ועליה היה להחזיק מעמד ללא תלות ישירה וקובעת בגורמים הקרקעיים או האקלימיים. הודות למשק מעורב זה הצליח הישוב העברי בארץ־ישראל להקים נקודות־ישוב מפוזרות באזורים שונים ומרוחקים של הארץ ואלה עזרו לנו להחזיק מעמד הן מבחינה כלכלית והן מבחינה בטחונית בתקופת המאורעות שקדמו למלחמת־העולם השניה ובמלחמת השחרוּר.

מבנה־משק זה התאים לצרכי הישוב העברי בימים ההם, שהיוָה בעיקר הבטחת תוצרת טריה ממשקים עבריים. הדאגה לכלכלת המדינה ואיזון תקציבה לא היתה עלינו. הדגש אשר ההתישבות העובדת שמה על המשק המעורב האורגני, ללא בחינה ממלכתית של מערכת הכלכלה כולה, היתה אחת הסיבות שענף הפרדסנות, שהיוָה גם בימים ההם ענף חקלאי עיקרי של הארץ, היה בעיקר נחלתה של החקלאות הפרטית או הערבית. אולם בשנים האחרונות חלו תמורות ואלו הן:

א. מאזן התשלומים. – מוטלת עלינו החובה הכבדה ורבת־האחריות לדאוג לא רק להקמת מעמד חקלאי ולסיפוק מזונות, אלא גם לכלכלת המדינה. עלינו, איפוא, למצוא ולחשל כלים, אשר באמצעותם אפשר יהיה להתאים את הייצור למטרה הכלכלית העיקרית, והיא סתימת הפער במאזן התשלומים על־ידי הגדלת היצוא ומניעת היבוא בתנאים מתקבלים על הדעת. ואמנם, קיימות אפשרויות מניחות הדעת להרחבת היצוא החקלאי לא רק בענף ההדרים, אלא בענפים רבים אחרים. יצוא הבטנים ניתן להרחבה ניכרת. אפשרויות של ענבי מאכל בעונות המוקדמות אף הן מבטיחות, ולעומת יצוא נסיוני בלבד כיום, נראה שאפשר להגיע ליצוא שנתי של אלפי טונות לשנה. הוא הדין לגבי ירקות בכירים מזנים מיוחדים, ובעיקר עגבניות ותפוחי־אדמה.

אם נדע להתאים את מבנה המשק החקלאי כך, שיהיה מוכשר לגדל גידולי־יצוא אלו בהתאם לדרישות השוָקים בחוץ־לארץ, יש יסוד לתקוה להגיע לכך שנוכל לספק תוצרת חקלאית מגוּונת לשוּקי־חוץ, כשם שעלה בידינו בפרק זמן קצר להתאים את הייצור החקלאי לצרכי השוק הפנימי. נידרש, איפוא, לגדל את גידולי היצוא בשטחים מיוחדים ולא לסמוך על עודפים בלבד; נייצר במיוחד לשם יצוא ונבטיח תוצרת אחידה ובכמויות קבועות; נצטרך לכוון את הייצור לזנים המיוחדים המבוקשים בשוּקי חוץ־לארץ; נצטרך לשמור על איכות גבוהה של התוצרת ועל אריזה מתאימה; נצטרך לעשות מאמצים להוזלת הייצור על־ידי ארגון מתאים של ההובלה והשיווּק. לשם כך עלינו לשפר את הכלים הארגוניים שיטפלו ביצוא החקלאי.

ב. משבר העודפים. – אתמול היתה ברכת השפע והעודפים בירקות, היום – בחלב ובביצים, ואילו מחר עלולים אנו לעמוד בשפע עודף של פירות, כולל הפרי המחופש כיום בשוָקים – הוא התפוח. בחלקו נובע שפע זה מהפיתוח השיגרתי של משקנו לפי מבנה אחיד. החקלאות הצעירה מייצרת היום בפועל רק במחצית אונה – וזאת משום שעדיין לא הבשיל הידע במידה מספיקה, ובשל המחסור החמור באמצעי ייצור. פיתוח החקלאות של הישובים החקלאיים בדפוסים הישנים עלול, איפוא, לספק את המזון הטרי לא רק למיליון השלישי, אלא אף להמשיך בשפע של עודפים הגדלים והולכים. שכן לא רק ההתישבות החדשה מגבירה חילה, אלא גם החקלאים הותיקים רוכשים ידע נוסף ומעלים יבוליהם.

תופעה מרנינה ומעודדת זו מחייבת תכנון הגידולים והמשק החקלאי שימנע להפוך תופעה מעודדת זו לרועץ. על כן חובה עלינו לראות כבר היום את הנולד, והוא: לצמצם או להקפיא את שטחי הענפים בהם הגענו לרוָיה ושאינם תורמים לביסוס כלכלתנו ובמקומם להרחיב את שטחי הגידולים שניתן לייצאם או הבאים לדחוק את תוצרת היבוא.

ג. אזורי־התישבות חדשים. - ואף גם זאת. מאז החלה ההתישבות הציונית בארץ־ישראל ועד קום המדינה, התרכזה החקלאות העברית בעיקר באזורים מצומצמים של הארץ. לא הרחקנו לכת דרומה ולא העפלנו להרים. התרכזנו בפיתוח המשק החקלאי בעיקר בשפלת החוף ובעמקים. רק עם תום מלחמת הקוממיות וכיבושה הצבאי של הארץ התחלנו גם בכיבושה החקלאי. הדרמנו ללכיש ולנגב ועד לערבה הגענו; העפלנו להרי הגליל ויישבנו חלקי ארץ שמיום חורבן הבית לא קמו בהם ישובים עבריים. התכונות החקלאיות של האזורים הללו הן לעתים שונות תכלית שינוי מאזורי ההתישבות המקובלים, אליהם הורגלנו ושאת תכונותיהם הכרנו. אזורים מסוימים בעמק הירדן, באיזור הנגב המערבי ובאופן מיוחד בערבה, יפים ומתאימים לגידול ירקות, פירות ופרחים הניתנים ליצוא; אזורי־ההר מתאימים לסוגי פירות אפילים ולגידולים שהיו עד לשנים האחרונות פרי נחלת הישוב הלא־יהודי בלבד; אזורי־הגבעות נחונו בתנאים טבעיים מצוינים לגידול החרוב ולטיפוח המרעה הטבעי שמהם ייזונו עדרי הצאן והבקר לבשר. ארצנו קטנה, אולם תכונותיהם החקלאיות של אזוריה שונות במידה ניכרת זו מזו. ניצול התנאים הטבעיים מחייבנו להתאים את מבנה המשק בכל איזור לתנאיו המיוחדים כדי להפיק ממנו את התועלת הרבה ביותר.

ד. ענפי־משק חדשים. – נוסף לאזורים חקלאיים חדשים התעשרנו בגידולים וענפים חדשים. לענפי המשק ה“קלאסיים” של החקלאות העברית – פרת החלב, ענף ההדרים, הירקות והפירות המקובלים – התוספו ענפים חדשים שלא היו עד השנים האחרונות בארצנו. כך נוספו כל גידולי התעשיה, ענף הבקר לבשר, ענף פיטום העופות, מיני פירות חדשים וזנים ומינים חדשים של ירקות.

אנו חייבים להביא בחשבון את המערכה המורכבת והענפה של החקלאות המודרנית, את הדרישות הקפדניות והבררניות של השוָקים בארץ ובחוץ־לארץ, ההוצאות הגדולות הנלווֹת לכל ענף ואת הרמה המקצועית הגבוהה הדרושה להנהלה יעילה של הענפים החקלאיים. כל אלה קובעים שיעורי רנטביליות מסוימים לכל ענף ומחייבים לבסס את מבנה החקלאות בעתיד על טיפוסי־משק, שבכל אחד מהם ייכללו הענפים האפייניים לאיזור ובממדים הגיוניים ורנטביליים. כל נסיון לכלול במשק האיכר את מרבית הענפים כדי להפכו ל“מעורב” ככל האפשר, יביא לכך ששטח כל ענף בו יהיה מצומצם ולא יאפשר להגיע ליחידה הרנטבילית.

ולאחרונה, יש להביא בחשבון כי בשנים האחרונות חלה ירידה ברווחיות הכללית בענפים ובגידולים השונים וההכנסה של יחידת־ייצור פוחתת והולכת. הפיצוי לכך הוא הגדלת הפריון; כאן הישועה והברכה. כדי לשמור על הרמה הנוכחית של רמת־החיים לחקלאי ואף לשאוף להעלותה בעתיד – יש להגדיל ממדי כל ענף במשק היחיד, כי רק בדרך זו נוכל לצמצם את הוצאות הייצור, לדחוף את הגדלת היבולים על־ידי התמחות החקלאי במספר ענפים קטן וכתוצאה – להגדיל את רנטביליות משק היחיד ולשמור על הכנסותיהם של החקלאים.

כל אלה תובעים לבסס ולתאם טיפוסי המשק לאזורי הארץ השונים. יש וכדאי לצמצם את מספר הענפים ולעומתו להגדיל ממדי כל אחד מהם. המשק ייבנה על העבודה העצמית של האיכר ומשפחתו. ביסוד של משק מעורב אין לגרוס שבכל משק חייבים להיות כל שבעת המינים בהם נתברכה הארץ. אף מעצבי דמות המשק הלאומי ומניחי־יסודותיו לא גרסו, שכל משק חייב לכלול את כל ענפי המשק.

שלושה טיפוסי משק

שלושה המה אבות הטיפוס של המשק באזורי השלחין כפי שהם מצטיירים כיום בעיני בעלי־המקצועות:

א. משק החלב, שהוא המשכו הטבעי של המשק המעורב האורגני, אולם שונה ממנו במידת־מה בהרכב הפנימי של הענפים. במרכזו תעמוד הרפת ומספר חולבות מתאים לדרישות הרנטביליות של הענף ולצרכי הקטנת ההוצאות הכלליות של קירור, הובלה ושיגור החלב לתעודתו. בצד הענף העיקרי קיימים ענפי־משנה, כמו מטע, ירקות ולול קטן. משק־חלב זה יקום בעיקר באזורים הטיפוסיים לגידול חלב, שאינם יפים להדרים;

ב. משק ההדר, אשר יתרכז באזורי ההדר הטיפוסיים שהם אזורי אדמות קלות וקלות־בינוניות של שפלת־החוף. במשק זה יעמדו בצד ענף הפרדס ענפי־עזר, שיהיו בעיקר הירקות וענף הלול;

ג. משק השדה, אשר יעמוד בעיקר על ענף גידולי התעשיה והשדה, וכענפי־עזר ישמשו ההדרים, ובאזורים המתאימים כאזורי מרעה – הבקר לבשר והלול. זה האחרון הוא הצעיר בין טיפוסי המשק שהזכרנו. רק לפני פחות מחמש שנים התחלנו לפתחו והנה היום הוא מקובל במרבית הישובים שקמו לנו בחמש השנים האחרונות בנגב, בלכיש ובאיזור תענך.

זכורים ההיסוסים, הויכוחים ואף ההתנגדות הגלויה שקדמו להקמת טיפוס משק זה. גם בועידה החקלאית האחרונה היו עוררין על דרך זו בהצביעם על כך שלא ניתן יהיה להבטיח באמצעות משק השדה פרנסה הוגנת לבעליו וכי רק המשק המעורב האורגני מסוגל להחזיק מעמד בתנאי ארצנו. ואמנם, שלבי ההסתגלות למשק זה היו קשים. בשנים הראשונות לקיומו היינו עדים לאכזבות המלוּוֹת רפיון־ידים הן של המתישבים והן של המדריכים ובעלי־המקצוע. בשנה האחרונה החל משק זה לעלות על דרך המלך, הגביר חילו והתעצם, עד כי היום כבר נמוג והולך הספק, ונדמה שאכן דרך זה בה הלכנו היתה מחויבת המציאות ונכונה. אם עדיין קשה מצבם של חלק ממשקי השדה, הרי הסיבה העיקרית לכך היא אמצעי הייצור הבלתי־מספיקים העומדים לרשותם, עקב היותם הצעירים ביותר ובעיקר משום ששטחי השלחין אשר לרשותם עודם מצומצמים. אולם הבסיס עליו הקימונו משק זה נראה עתה נכון ומבטיח.

בעיית משקי ההר והגבעות היא אולי החמורה מכולן. כמה סיבות למצבם המיוחד. רוב ישובי ההר והגבעות מבוססים בעיקר על ענף המטעים, ואלה החלו רק עתה להניב; במספר ישובים מצומצמת מכסת הקרקע מפאת התנאים הטבעיים, ואילו הוצאות הייצור גבוהות. בעיית רווחיות ענף זה עודנה טעונה בירור מקיף. יש למצוא דרכים להגדלת הכנסות מתישבי ההר. דרכים אלו כוללות את הגדלת מכסת הלול ליחידה, הגברת נטיעת החרובים וענבי היין בישובי הגבעות, ובמקרים מסוימים הגדלה של יחידת הקרקע, במידת האפשר. כדי להבטיח למתישב פרנסה נאותה גם בשלב המעבר, עיבדה עתה המחלקה להתישבות תכנית מפורטת, לפיה תושלם הכנסתו של המתישב עד למינימום מסוים שתיקבע על־ידי הבטחת תעסוקת חוץ, ואולי גם מלאכה שתקטן ותלך עם הבשלת ענפי החקלאות. אם החישובים הכלכליים יוכיחו שהחקלאי מנצל במלואם את אמצעי הייצור ואין הוא עדיין מסוגל להגיע להכנסה זו שנקבעה, תושלם הכנסתו על־ידי הבטחה של תעסוקה פרודוקטיבית. במקרים דחוקים ננהג לפי שיטה זו גם בישובים באזורים אחרים.

אמת־המים – עיקר גדול

עלינו לזכור, כי אמת־המים היא אשר צריכה להנחות ולהדריך את מחשבת הפיתוח של החקלאות, ולפיה ישק משק ארצנו. המים מהוים כיום, ובודאי גם בעתיד הקרוב, אמצעי־ייצור המגביל את הפיתוח ועל כן עלינו לטפח אותם הענפים המביאים לנו תמורה – בכסף ובעבודה – הגבוהה ביותר לכל מטר מעוקב של מי־השקאה. לפי מודד זה גידולי היצוּא הם בראש הסולם, גידולי התעשיה באמצעיתו וגידולי המספוא בתחתיתו. בסולם העדיפויות הזה עלינו לטפס בבואנו לבנות את בנין החקלאות.

הדאגה להבטחת שימוש נכון ויעיל במים היא ראשונה במעלה. תוספת המים השנתית הכללית בחמש השנים הקרובות תהיה מצומצמת ולא תעלה על 150 מיליון ממע“ק. נוהגים אנו היום בבזבוז מים משוע בעיקר בעיר, אולם גם בחקלאות. כדי להרחיב את שטחי השלחין בחמש השנים ב־300 אלף דונם ולהגיע לשטח מושקה של 1.5 מיליון דונים בישובים הקיימים בלבד, שומה עלינו להפחית את הבזבוז על־ידי ויסות כמויות המים המיועדים לשימוש בערים וכן על־ידי צמצום מכסות המים לגידולים השונים. מתברר, שנהגנו להפריז באופן ניכר בכמויות המים שהיינו מעניקים לפרדסים. פרדסנים רבים באיזור החוף נהגו להשקות את פרדסיהם ב־800 ואף 1000 ממע”ק מים לדונם בשנה, בעוד שבעלי־המקצוע ממליצים על מכסה שאינה עולה על 700 ממע“ק. זאת ועוד: לדעתם, כמות המים הגדולה לפרדס לא רק שלא הועילה אלא אף הביאה נזקים לעצי ההדר, הפחיתה את היבול ופגמה באיכות הפרי. לגבי גידול הכותנה חשבנו מלכתחילה שיש להשתמש בכמות ממוצעת ארצית העולה על 800 ממע”ק לדונם, ואילו היום מדברים כבר על כמויות־מים קטנות בהרבה. באזורים רבים של ארצנו, ולאו דוקא בגשומים ביותר, מקבלים יבולים יפים גם ב־500 ממע"ק לדונם. הוא המצב ביחס לגידולים רבים אחרים.

על חטא שחטאתי באי־הבאת פרות מקליפורניה

לעתים אני חושב שצדקה עשה אתנו “שר החקלאות” במרומים – שטרם הוצאנו את כל אלפי הלירות שצריך היה להשקיע, לפי המפתח, בהתישבות החדשה.

אנא, הבינו את דברי. אנחנו לוקחים את העולים ישר מן האניה אל הבית, ואם הבית עומד בעדולם – ישר מן האניה לעדולם, ואומרים להם: כאן יבנה איש איש “מדינה”. חשבתי: בדרך־כלל זה תהליך של שנים רבות עד שיקום חקלאי במשק הזה, ובודאי לא מעט כסף ילך לאיבוד, מה שמכנים “שכר לימוד”. ואילו היינו משקיעים עד היום את כל הכספים – מסופקני אם זה היה טוב לחקלאות ולהתפתחותה. אולי, באופן אישי, היה מצבו של מישהו טוב יותר. אבל אינני מדבר על מצבו האישי של פלוני ואלמוני אלא על המצב המשקי הכללי.

אביא דוגמה: אני נושא ב“אשמה”, ללא כפרה, על שלא הבאנו בשעתו עוד 20 אלף פרות מקליפורניה ולא השקענו בזה הון תועפות. אל תאמינו ל“שם הרע” שהוציאו עלי, שאינני אוהב פרות; אך כל דבר טוב במידה. לבנו מתרונן כאשר אנו שומעים שחברים בקיבוץ ובמושב מעלים את הישגיהם במשקיהם. כמה עמל ואהבה השקענו עד שהגענו להישגים אלה, שהם הגבוהים ביותר בעולם, אבל נדמה לי בכל זאת שהכל צריך להיות במידה, במשׂוּרה. המחשה על שינויים מסוימים בתכנון המשק טובה היא למשק ולחקלאות, וטוב שאנו במצב שיש לנו עוד אפשרות להשקיע מיליון ל"י כדי להכניס שינויים הדרושים לטובתו של המשק. הייתי רוצה שגישה זו תהיה נחלת הכלל; כי אם מחר נודיע למספר ישובים, שאיננו נותנים להם כסף לרכּוֹש עוד פרות – הרי זה מתוך כוָנה טובה ועל דעת הכלל הגדול.

ועל ענף הרפת בכללו.

הענף הזה הוא השני בגדלו והראשי במעלתו מבחינת ההספקה של מזון חלבוני זול לעם, הספקת זבל לשמירת פוריות השדות ואיזון עבודתו של החקלאי בחקלאוּת הישראלית. עד לשנים האחרונות היה הענף הזה ציר המשק בהתישבות העובדת הקיבוצית והמושבית כאחד.

הופתענו מן ההתפתחות, מן התפוקה ומן השיאים שהושגו. אמנם בחלק ניכר של חקלאינו – ובעיקר בהתישבות החדשה – יש עוד לעשות הרבה בשטח יעילות העבודה והעלאת תנובת הפרות. העודפים הנוכחיים בחלב, העליה הצפויה של התנובה במשקים הצעירים והמפגרים מחייבים לתחם, ויהא אפילו רק לתקופת מעבר, את גודלה ומתכונתה של רפת החלב. היום מונה הרפת בארצנו כ־62 אלף פרות חולבות והיא מספקת חלב בשפע לאוכלוסיה, ויש אפילו עודפים.

התנובות העולות מראות ללא כל צל של ספק, שרפת בהיקף דומה תספיק בעוד 4 – 5 שנים גם לאוכלוסיה החזויה של שנים וחצי מיליון נפש, ולמעלה מזה. אינני רואה סיכוי להגדלת תצרוכת החלב. זכורה התקופה שלפני 4 – 5 שנים, בה תבעו רבים רפת בכל משק ומשק, הן המושבי והן הקיבוצי. תביעה זו היתה מלוּוָה בהנחה שצריכת החלב לנפש עתידה לעלות באופן ניכר. התחזיות הללו נתבדו. לא חלו שינויים מכריעים בצריכת החלב, ונקל לשער את המשבר הרציני ואת הסכנה האמיתית לקיומם של המתישבים, שהיו באים אלינו היום, אילו שעינוּ לתביעה זו.

“משבר הרנטביליות” בחקלאות

הירידה ברווחיות ענפי החקלאות, או כפי שרבים מכנים אותה היום “משבר הרנטביליות” בחקלאות, מחייבת אותנו לתכנון זהיר. כדי להבטיח את החקלאים מפני ירידה ברווחיות, צריכה הרפת וכן, כמובן, כל שאר הענפים, להתרכז באזורים הטיפוסיים לכך וביחידות מתאימות. מכאן שישובים רבים שאין להם עדיין רפתות, ואף אחרים שכבר היום מחזיקים רפת, יעדיפו לחסל בתחומיהם את הענף כדי לאפשר את קיומו האיתן במשקים הטיפוסיים לכך; במקום רפת הם ימצאו פרנסתם בפיתוח ענפים אחרים מתאימים לאזורם ולשוָקים.

אני יודע שיש ישובים שחסרה להם קרקע ואין להם די לפרנסתם. אנחנו מחפשים דרכים להבטיח את קיומם. אנחנו מתחילים בנטיעת עשרות אלפים דונמים חרובים על־יד הישובים הללו וגם במרחקים מסוימים. כשיתחיל מטע זה להניב פרי ולהיות ענף מכניס נחלקוֹ בין המתישבים. מדובר גם על פיתוח הלול.

המחלקה להתישבות יודעת את המצב בישובי ההר. באופן תיאורטי ידענו מראש, כי קשה יותר להתישב בהר מאשר בסביבת דגניה או בעמק יזרעאל, אולם כיום אנחנו יודעים זאת באופן מעשי יותר. מסתכמת הנחה, שהמוסד המיישב יצטרך ללווֹת את המתישבים עד שתהיה להם הכנסה מתאימה מענפי החקלאות, מלאכה או עבודות־חוץ; עליו לשאת באחריות, להשתתף בצורות שונות בעזרה למתישבים, עד אשר יגיעו להכנסה מענפי החקלאות. אני מאמין שנעמיד את הישובים האלה על רגליהם ועל הענפים החקלאיים.

לפני שעליתי על הבמה ישבתי בין השורות ושוחחתי עם מספר חברים, נציגי הישובים. שמעתי הערות על חשבון המוסדות המיישבים ועל חשבון שרים, כולל שר האוצר. שאלתי אחד מהם: הגד נא, יקירי, האם יודע אתה מהו האחוז מתקציב האמצעים הציבוריים של המדינה והסוכנות – ואנחנו חולשים רק על אמצעים אלה – שהושקע בהתישבות החקלאית? אינני רוצה להגיד לכם את האחוז שהוא נקט, אבל אגלה אותו לועידה כולה: 40 אחוז מן האמצעים הנ"ל מושקעים בהתישבות החקלאית, וגם השנה הושקע אחוז כזה.

גם השנה יושקעו קרוב ל־175 או 180 מיליון ל"י בהתישבות. יש צורך גם בתעשיה. גם בהתישבות עצמה יש צורך בתעשיה. צריך להעסיק עוד עשרות אלפי אנשים, כי עדיין לא השרשנו את כל האנשים בעבודה יוצרת, לא בחקלאות ולא בערים ולא בשכונות־ספר ובעיירות־ספר. אדם בשליחות ציבורית חייב להקשיב לביקורת ולבדוק את עצמו לאור דבריה. אני שואל: מה לעשות לכרמנו בנקודה זו – מה אפשר לתבוע מהממשלה והסוכנות – ולא נעשה?

שיכון וביסוס

לא כל הכללה נכונה, ועל כן אין לדבר במושגים כוללים. לא כל ההתישבות, לא בקיבוצים הצעירים ולא במושבים, גרה בבלוקונים; לא כולה היא ללא גג; לא כל הבלוקונים סדוקים, ולא כל הגגות התמוטטו. יש כ־3 – 4 אלפים בלוקונים שעדיין לא שינינו אותם לבתים. יאמרו: החבר אשכול הבטיח. – נכון! יש להיזהר בהבטחות. לשליחו של הברוֹן רוטשילד קל יותר להבטיח, כי הברוֹן יודע מה הסכום שהוא רוצה להוציא. אנחנו פועלים מתוך תקוה ולפי “חשבון” של סיכויים להצלחת המגבית וריכוז תרומות; וקורה לעתים שהעם מכזיב תקווֹתינו, ואז אין לנו ברירה. אולי נגיע לזמן, שהעם במדינה יהיה אחראי יותר לתקציב ההתישבות ויוכל להגדיל חלקו בו. אבל בינתים אם התורם לא תרם – מנין נקח? ואז גם ההבטחות מאחרות להתממש, אבל סופן להתממש, ולוּ באיחור.

אני מקוה, כי הדברים שאומר עכשיו עשויים להקל על מצב־רוחם של אותם 3,000–4,000 בעלי הבלוקונים במושבים ושל אותם מאות ואלפים בישובים קבוצתיים, שהשיכון הוא בראש דאגתם. אני מאמין ששאלת הבלוקונים תיפתר תוך שנתים, ולכל היותר – תוך שלוש שנים, אם לא תהיינה קטסטרופות. בשעתו, כאשר ישבו במחנות 150 אלף עולים, היה דיור כזה נחשב כארמון, כי אז גרו באוהלים, וגם לרכישת אוהלים לא היה כסף. יצאנו למרחבי השדות עם שוכני בלוקונים והחילונו לבנות עיר וכפר, וכעבור זמן שינינו את הבלוקונים והגדלנום, חלקם פי שנים ויותר.

התלוננו כאן, שבבתים רבים אין עדיין שירותים. שאלתי את עצמי לא אחת, ואני מאמין שיימצאו חברים שיהיו שותפים לשאלתי: האומנם יחידים אנחנו בעולם שלא לכל התושבים יש שירותי־בית? יודע אני מדינות חזקות יותר, עשירות יותר, עומדות על תלן דורי דורות, שיש בהן מאות ואלפים בתים ללא שירותים. אינני אומר, שמישהו מאתנו אינו זכאי לדירה נוחה. כולנו בני מלכים, ולכולנו מגיע הכל. אבל האם כל מדינה נתנה שירותים כאלה לאזרחיה? הבה נצא לעולם, נסייר וניוכח. טוענים: מדוע לבעלי מקצועות חפשיים מגיעים שירותים, ולמתישב לא? אין ביכלתי, אפילו כחבר ממשלה, לשנות את סדרי העולם, כדי שלא יהיה מקום לטענה כזאת. גם אם כל לבי הוא לטוענים, אין בידי לענות על השאלה, מדוע לאחד יש יותר ולאחד פחות. אנחנו בונים עתה בתים לא כל כך גרועים גם בהתישבות, אבל טיפוס אחר. תוך שנתים, אני מקוה, תיפתר בעיית השיכון הגרוע בהתישבות.

וכי תשאלו: מה על ביסוס? והח' הרצפלד, בין שאר דבריו, שאל: כלום אי־אפשר להשיג עוד 50 מיליון ל"י בכל שנה למטרה זו בצורת הלואה? – מכיון ששאל זאת קבל עם ועדה, עלולים לחשוב שאשכול אינו רוצה, והממשלה והסוכנות אינן רוצות. לא לשם ויכוח אני יכול לענות לו: הלא הכסף שלנו הוא בחלקו הגדול מלוה, וכלום ניתן לאמר: 50 מיליוֹן לירות ביני ובינך מה הן? אך אני מודה ומתודה שאינני יודע את הדרך להשיג את המיליונים החסרים. גם הרצפלד ניסה אשתקד לגייס אמצעים נוספים. אנחנו מגייסים אמצעים, חלקם על מנת לא להחזיר, בתרומות, וחלקם במלווֹת. בכל זאת אני חושב, שתוך 4 – 5 שנים יושקע בהתישבות הזאת כל מה שאנחנו חייבים על פי התכניות שלנו ונסיים פרשת הביסוס.

הצמדה – הכרח המציאות

אני רוצה שחברים ידעו את דעתי בשאלה זו. מי שגורס הצמדה, איננו מתכוון שהמוסד המתכנן, המדינה או הסוכנות, יקבלו מהמתישב אגורה אחת יותר מאשר קיבל מן העם או מן המדינה בנכסים ממשיים. אני מוכן מראש להתחייב בשם המדינה, או בשם הסוכנות, שברבות הימים והדורות (כי החוזה הוא ל־40 – 50 שנה) לא ייגבו חובות מההתישבות העובדת, אם הכנסתה תהיה באמת כזאת שבקושי תבטיח קיום למתישב. אקבל סמכויות לחתום על חוזה שהעם יסתפק בהחזרת 80% או אפילו 70% מהשקעותיו בנכסים ריאליים. ההצמדה מכוּונת לכך, שאם תוך 10, 20, 40, 50 שנה יקרו דברים במדינה, שיורידו את ערך המטבע ב־50% (באמריקה יורד ערך הדולר כל שנה) – יהיה ערך לחוב המוחזר. אנחנו רוצים ליישב על הקרקע עוד מאות אלפים יהודים, והדור הזה חייב לדאוג שלפחות חלק מהבאים יצוידו כפי שצוידו קודמיהם. אינני יודע אם האמצעים של היום יעמדו לרשותנו בעוד עשר שנים. הכוָנה היא שבחוב המוחזר אפשר יהיה ליישב עוד יהודים. הלא כולנו מאמינים ורוצים ומצפים לא למיליון השלישי בלבד, אלא גם למיליון הרביעי. אפשר שהמצב יהיה כזה, שהמתישב לא יוכל להחזיר אף אגורה אחת – והרי גם אז לא תנשל המדינה את מתישביה. מההתנגדות הנמרצת להצמדה, שנשמעה כאן, משתמעת כאילו כוָנה לא להחזיר כלל את ההלואה. ומה אם לא תהיה דוולוּאציה? המתישבים חותמים על סכום בתוספת רבית מסוימת, ועליהם להתחייב לשלם כפי שעשו ראשוני ההתישבות העובדת, אשר חתמו על חוזים ושילמו.

בביסוס הישובים החדשים יש להשקיע 350 מיליון ל“י. אמר חביב, ובצדק, שהמכסה הזאת, שהסוכנות נותנת למתישב, היא רק חלק מן התקציב, ואחר־כך היא מעבירה אותו לרשות הממשלה ואומרת: בבקשה, טפלי בחלק האחר. סכום זה מצטרף לעוד מאות מיליונים ל”י. את הכספים האלה צריכים להשיג בחלקם ממַלוים. הרצפלד ניסה להשיג מִלוה נוסף ונענה על־ידי אִיק"א, שהסכימה להלווֹת ל־15 שנה בריבית גדולה יותר מאשר אתם משערים, ובהצמדה. תארו בנפשכם, אם מכאן תצא הפקודה: בלי הצמדה! – האם זה יקל על גיוס אמצעים ועל השגת מלוה לשנים רבות? ראיתי חובה לעצמי לא להסתיר את דעתי. הייתי מאושר אילמלא הייתי צריך לחשוב את המחשבות האלה, אבל אני שמח שלפני שנים חשבנו על כך והנהגנו את ההצמדה במדינתנו הצעירה, באשר היא מצוּוה ועומדת לקלוט רבבות ומאות אלפים אנשים נוספים ותנאי בטחונה הם כפי שהנם, גם באשר היא צריכה לבנות הכל מחדש, והיא עלולה להיות נתונה לתנודות פיננסיות. אני מאמין שהנכסים שהושקעו בארץ יהיו מקור הכנסה להשקעות מחודשות; ואולי אפילו לאותו המשק המשלם את חובו – לפיתוחו, ואולי להתישבות בנו של אחד המתישבים החדשים.

יש ישובים רבים שכבר מתקיימים מהכנסות ענפי משקם, אמנם עדיין לא ברמת ההתישבות הותיקה, אבל גם ההתישבות הותיקה לא התחילה ברמה הקיימת. אי־אפשר בנשימה אחת לדבר גם על רצון של כיבוש וחלוציות וגם על רמת־חיים, שאחרים הגיעו אליה לאחר שלושים שנות עבודה. אלה הם דברים פשוטים וגלויים, אבל אני חייב להגיד אותם. יש תקופת מעבר, ועוד תגיעו למצב של נהלל, כפר־ויתקין ואחרים. לפי שעה גם הממשלה וגם הסוכנות היהודית משקיעות מיליונים לירות – בצורה זו או אחרת – בסובסידיה לחלב, לירקות ולענף הלול. בכפרים שעוד אין בהם ענפי משק, או שהענפים עדיין בלתי מכניסים, עלינו לשאת באחריות למינימום מסוים, כי זו שותפות גורל.

תכנון החקלאות הוא הלכה מסובכת. זהו תהליך מתמיד, ויש צורך להתאימו מפעם לפעם לתנאים המשתנים. היום זוהי בעיית העודפים והצורך בפיתוח טיפוסי משק מסוימים, ואילו מחר עלולים אנו לעמוד בפני בעיות חדשות שתחייבנה תכנון וגישה חדשים. בשטח זה קשה לדעת מה תלד תקופה. עם זאת ברור שחייבים אנו לבצע את אשר נראה לנו היום כהכרחי.

לקראת העשור השני

הרשו לי עתה לגלוש ממלאכת ההוֹוה ולעבור לתיאור המחר, כפי שהוא מצטייר בעיני רוחי. בתום חמש השנים הקרובות אני רואה את מאות הישובים החדשים מבוססים ומצוידים בכל אמצעי הייצור, אדמותיהם מושקות, מטעיהם מניבים פרי, יבולי השדות עולים ופרנסת עובד־האדמה מובטחת. עד אז נשלים את השיכון, נתקינוֹ ונתאימו לצרכים. רמת־החיים של העולה החדש והנוער, שנאחזו בעשור הראשון ברחבי ארצנו, תעלה ותשתוה עם זו הקיימת כיום בהתישבות הותיקה.

לכל זה נזדקק לאמצעים כספיים עצוּמים. בחמש השנים הקרובות נצטרך להקציב סכומים ניכרים לביצוע מפעל המוביל הארצי, אשר שלבו הראשון יושלם תוך חמש־שש שנים. כן נקדיש תשומת־לב מיוחדת לביסוסה של ההתישבות החדשה. אם נצעד בכיווּן הרצוי יכול נוכל בתקופה האמורה להשיג את משימתנו.

שטחי ההדרים יפשטו על פני כל שפלת החוף ואף ידרימו ויחדרו לנגב המערבי, נטועים וערוכים לפי כל הכללים החדשים של החקלאות המתקדמת, מאורגנים סביב בתי־אריזה מרכזיים, שמהם תישלח תוצרתנו המהוללה באיכותה, במראֶהָ, בעטיפתה ובאריזתה לכל שוּקי אירופה; שטחי השלחין אף הם יוסיפו להקטין את השממה ולדחוק את המדבר, בהם יצמחו גידולי תעשיה שונים, שישמשו בסיס לתעשיות חדשות. בשיפולי הגבעות ובמורדות ההרים יחלו מטעי החרובים לתת את פריים, מזון לבהמה ולעוף, ולצדם ישגשגו מטעי השקדים ויוריקו כרמי היין, בשטח של 100 אלף דונם. צלעות ההרים החשופות בשטח של 150 אלף דונם נוספים יסורגלו בקוי המדרגות, פרי הכשרת הקרקע ואות למלאכת־המחשבת של עובדי הקרן־הקיימת; מעליהם יוריקו וילבלבו עוד 200 אלף דונם יערות חדשים להנאת העין ותועלת המשק כאחד.

גם בתקופה זו, שעיקר מלאכתה ותכלית מאמציה יהיו מוקדשים לביסוס הקיים ולחיזוק היש, לא נרפה ידינו כליל מלהרחיב את גבול התישבותנו ולבצר את הספר. אני מקוה שיעלה בידינו להקים היאחזויות וישובי־ספר בהתאם להכרח. פתח־תקוה חדש נפתח לנו אולי בערבה. אם נשכיל דעת, נוכל להפוך את קללת המקום לברכתו. הנסיונות הראשונים בעין־גדי ויטבתה הוכיחו, כי תנאי האקלים השוררים בערבה מגדלים גידולי־קיץ בעיצומו של חורף. פרי גידולים אלה יכול להיות מיועד לשוָקים רחוקים, המשלמים בעין יפה עבור פרח, פקעת, פרי או ירק, המושטים להם מחוץ לעונתם. עלינו להשתמש ביתרון זה שהעניק לנו הטבע, לחיזוק מעמדנו בערבה ולפיתוח חקלאות־יצוא מיוחדת וקוסמת. גידולי הידרופוניקה רומזים לנו דוקא שם ומחכים לטיפול ופתרון.

בתום חמש השנים יגיעו אלינו לראשונה מימיו של הירדן דרך השלב הראשון של המוביל הארצי. נוכל אולי להשתמש בחלקם לתנופה מחודשת בהתישבות החקלאית שלנו, בעיקר במישורי הנגב הפוֹרים והשוממים. עם כל אלו נמשיך במאמצים לפענח את מסתרי הטבע ולמצוא את הסוד של התפלת מי הים לשימוש בחקלאוּת.

אם כל זאת נעשה, תביא מלאכת הפיתוח החקלאית ברכה למשק ארצנו. הייצור החקלאי הכולל עתיד לעלות בתקופה זו בעיקר בשל הרחבת שטח השלחין ופיתוח ענפי היסוד. בסוף תקופה זו יגדל הייצור הכולל בכ־300 – 400 מיליון ל"י. הייצור החקלאי הכולל יחסוך למדינה בין 90 ל־110 מיליון דולר לשנה, מזה כ־85 מיליון דולר מיצוא חקלאי וכ־20 מיליון דולר על־ידי דחיקת יבוא של מוצרים רבים ושונים.

לא רק בשטח הקידמה החמרית והבסיס הכלכלי ייראו אותות מלאכתנו; התישבותנו החקלאית זקוקה לנכסי רוח לא פחות מאשר לנכסי חומר. תורחב רשת בתי־הספר האזוריים, בתחומי החקלאות החדשה והותיקה כאחד; יתוסף חינוך חקלאי־מקצועי; נטפח את מרכזי התרבות של ישובי העולים. דור חדש עומד על מפתן החיים. הבנים החוזרים משירותם בצבא מחפשים דרך להיקלט במשקי ההורים ולעזור על־ידם בפיתוחו וקידומו של המשק. הם ימשיכו במשימות ובמסורת המפוארת של ההתישבות החקלאית שהיתה מאז ומתמיד לא רק חלוץ המעשה, אלא גם חלוץ הקידמה הרוחנית והחברתית של הישוב העברי בארץ.

תקותי כי נתכנן את חקלאותנו בתבונה ובנאמנות; נבססה, נוציאה מבהלת העודפים ונכוונה לאפיקים הרצויים והנכונים והיא תשמש עמוד־יסוד בכלכלת הארץ ותביא ברכה למדינה ולחקלאים כאחד.

הבשוֹר – לשם מה?

שאלה זו יכולים לשאול גם המאמינים וגם הספקנים; גם אלה שלבם פתוח מלכתחילה לכל עשיה, וגם הניגשים בחששות לכל מחשבה ומעשה החורגים מן המסגרת שקבעו מלכתחילה כנכון וכאפשרי. האם עכשיו – ישאלו השואלים – הוא הזמן המתאים לצאת בתכנית רבת־היקף, גדלת־ממדים, להקים עוד כפרים, עוד ישובים, להרבות חקלאים וחקלאות?

לדידי, זה הזמן, זה המקום וזה המעשה.

לשם הבנת החשיבות המכרעת שיש לענין הבשׂוֹר שׂומה עלינו לחזור אל ראשית ימיה של התנועה ולזכור, כי עיקרו של המעשה הציוני והסוציאליסטי הגואל של מפעלנו בארץ, לא היה במעשה עצמו אלא בעושה. תנועתנו ראתה מתחילתה את עיקר תפקידה בפניה אל האדם ובעיצובו מחדש. האדם הוא הבסיס לכל מעשה ואבן־היסוד של החברה.

והנה דוקא בשנות המדינה, שנות המסה והמעש, אנו עדים לפער הגדול בין המעשה הגואל ובין האדם הצריך גאולה. העלילות והנפלאות שהתרחשו לעינינו לא היה כמותן מימי תחילת התנועה הציונית. תוך עשור אחד נשתנו פני הארץ, צצו כפרים, הוריקו שדות, עלו ארובות־חרושת מעשנות, מים הוזרמו בצינורות ענק, כבישים חגרו לארץ, ערים גדלו ועיירות הוקמו, ירדנו אל בטן האדמה להוציא אוצרותיה והמראנו השמימה לנטות קשר בין ארצנו לעולם, אניותינו חוצות ימים ואוקינוסים – וכל זה מעשיהם של יהודים.

ומול מעשה נהדר זה – תחושת אי־נחת, דיבורים והרגשה של אי־שקט. גם בין העושים בעבודה הגדולה וגם בין הנקראים לה, ואינם עושים אותה. מה הסיבה לפער זה?

דומה עלי שדוקא גדלוּת המעשה, דוקא היקפו הרחב הוא שהגדיל את הפער. בימיה הראשונים של התנועה היו אנשיה מעט. כל אדם הרגיש עצמו כאילו הוא אחראי לגורל התנועה. הוא בחן עצמו – אם נמצא באמת בנקוּדת־המוקד של המאבק להקמת חברה ומדידה; הוא היה השופט והנשפט כאחת, הדיין ומבצע הפסק. בתקופה זו צמחו לנו האנשים שראו עצמם חלוצים לכל דבר ולכל מעשה, מתפרצים תמיד אל נקודת־התורפה ומגשימים בגופם את כל צויה של הציונות החמורה, של המאבק הגדול להקמת חברה חדשה, שלמה וצודקת.

תחושת הגורליות שבהכרעה האישית הניעה חלוצים מאז ימיה הראשונים של ההתנדבות, אבל דומה שבשנות הארבעים היא הגיעה לשיאה בכך שהיא הקיפה דור שלם – את כל הדור הראשון של בני הארץ – ילידיה וחניכיה. שנות המאורעות, מלחמת העולם, המאבק ומלחמת העצמאוּת והתפקידים שהללו הביאו אתן, הטילו את חובת ההכרעה האישית לא על קומץ אידיאליסטי נבחר, אלא על כל הדור הצעיר הזה. תחושת־אחריות זו העלתה את הדור לגבהים בל־ישוערו. מול אתגר זה גילו הצעירים את מלוא יכלתם הנפשית ומסירותם. הם תרמו לאומה ולעתידה את כל שהיה להם – נעוריהם, שנותיהם, בריאותם ואף חייהם. לכל אלה היה התגמול הגדול – ידיעתם כי הם שהכריעו את הכף וקבעו דינה של האוּמה, לחיים ולעצמאות.

רק בהביאנו בחשבון את המידה הגבוהה של ההתנדבות שנדרשה – ושהיתה – בשנים אלו, ניתן להבין את המשבר שפקד את הדור הזה, ואת דור אחיו הצעירים לאחר הקמת המדינה. על אף גודל המשימות והמידה הרבה של ההתנדבות שנתגלתה בפרטים גם לאחר הקמת המדינה, חל שינוי ביחס בין הפרט למשימות, שינוי שגרם לתחושה של “משבה החלוציות” ו“התרופפות המתח”.

עליית ההמונים, שהגיעה גלים־גלים, שינתה במידה רבה את דמותה של החברה כפי שנצטיירה בעינינו. עליה זו של אודים מוצלים מאש ושל עדות שהיו מאות בשנים מנותקות מגוף העולם היהודי ומחזונו הלאומי והחברתי החדש לא יכלה להיות מבצעת החזון של גאולה כפולה. מאידך גיסא תכף לחץ הצרכים להקמת “נחלה מבוהלת” וחייב עבודת חפזון, בלי לבססה ביסוס רעיוני בלבבות העושים במלאכה. בעוד שהעליה החלוצית, אשר באה לפני הקמת המדינה, היתה סלקטיבית, חברתית ורוחנית – החל עכשיו עולה הוד מעלתו העם בהמוניו.

גם בתהליך ההכוָנה של הקמת החברה ומוסדותיה, חלו שינויים רבים.

כדי לפתור את שפע הבעיות שהוטלו עליה – הקימה המדינה כלים מנגנוניים מיוחדים שכל אחד מהם טיפל בבעיה אחת. מפעלי העליה, ההתיישבות, הפיתוח, השיכון, הבטחון והשירותים הסוציאליים – אשר קודם לכן היו נחלת אלה שראו עצמם, ובצדק, שליחי העם – החלו בהכרח לתבוע מנגנונים של עובדים שזו נעשתה מלאכתם. על אף ההתנדבות והאידיאלים שפעמו בלב עושי המלאכה, לא יכלו שיטות הביצוע החדשות להשאיר אלא מקום מועט לפרט ולהכרעתו המוסרית האישית. ממדיהן של המשימות קבעו זאת. לא היו שהות ואפשרות לבדוק את מניעיהם של עובדי מנגנונים אלה – אם הם עושים מלאכתם רק משום שהם יודעים חשיבות המעשה וקדושתו, או משום שזו מלאכת יומם וזו פרנסתם. בתנאים אלה היה על הצעיר, שבגר בתוך המדינה ונכנס לעולם העשיה במתכונתו החדשה, להסתגל לכללים הבלתי־אישיים של התקופה. ניטלה ממנו ההכרה האישית לגבי נקודת המוקד, נדמה היה לו שאין חשיבות למעשהו האישי.

מצב זה הוא שגרם לעובדה, שבעוד שבעשר השנים הראשונות למדינה נעשו דברים מופלאים, אשר מבחינה חמרית ומדינית לא נעשו כמותם במשך חמישים שנות התישבות בארץ, הרי מבחינה רוחנית פקד את הדור הצעיר משבר חמור של הרגשת תלישות מהמעשים המופלאים שהתרחשו מסביבו. הנוער ראה עצמו נדחק ממרכז העשיה לאגפים. הוא לא ראה דרך למלחמה במצב חדש זה ונדמה היה לו כאילו אין לו דרך לקבוע, והוא יכול או להסתלק לחלוטין מתחום העשיה – ולהפוך נשמה תועה ללא דרך ומטרה תנועתית – או לנסות להסתגל למצב החדש ולמצוא בתוכו את מקומו הזעיר. נוסף לכך נתנו המדינה שקמה ומנגנוניה המתפתחים אפשרויות רבות להתקדמות אישית לכל מי שגילה רצון ויכולת. בעוד שהיו שפרשו מעשיה והפכו לאנשי שולים, בחרו רבים לפנות איש לבצעו הפרטי. ההליכה בדרך הראשונה מביאה לידי ניהיליזם, וההליכה בדך השניה – לידי קארייריזם. ואם כי לא הכל נפגעו – רבים היו חללי מגפות אלו. מול שני זרמים איתנים אלה נראו כקילוח דק אותם מעטים, יחסית, שהוסיפו ללכת בדרך החלוציות שמלפני המדינה – אותם חברי משקי ספר, אותם מתנדבים לפעולה במושבי עולים, אותם מבצעי משימות מיוחדות בצבא וכו'. אלה – שההקרבה והמסירות, הסכנה והדומיה היו מנת חלקם – רשמו ורושמים דפים חדשים ומופלאים יום־יום בספר החלוציות וחזון הגאולה. אבל גם להם וגם לאלה שליווּם והדריכום בדרכם היתה הרגשה כאילו אין מעשיהם בזרם הראשי של חיי המדינה. הרוב הגדול של הדור הצעיר ישב ויושב בעיר כשהוא חי רק את חייו הפרטיים שלו, בציפיה להתקדמות אישית ולהנאה פרטית, מבלי שים לב למשמעות מעשיו לגבי כלל המדינה והחברה.

תהליכי עזובה פנימית זו, שחרשו בנפשו של הדור הצעיר, התחוללו בימים בהם היו הממשלה ושאר המוסדות עמוסי מאמץ בנסיונם לכוון את כלל התהליכים החברתיים במדינה ולא להיסחף אחריהם. העליה ההמונית הטילה על הממשלה תפקידים דחופים ביותר שחייבו ריכוז כל מחשבה, המאמץ והמעשה. הצורך בהפיכה מהירה של מיליון עולים ממכיתות עם ושברי עדוֹת לעם אחד, אחיד בתרבותו, המכה שרשים במולדתו, מגן על עצמו, מפרנס עצמו, מקים משק ומבססו – חִייב מתן עדיפות לכל הבעיות הכרוכות בעליה זוֹ. באותו זמן היה נדמה שהדור הצעיר, שנולד והגיע לבגרות בארץ־ישראל, עמס אתנו יחד במשימה זו כשם שנשא על גבו את משא מלחמת העצמאוּת. כשוך גלי סערת העליה, לאחר שהמדינה “זכתה” להפסקת נופש – נתפנתה תשומת־הלב לבדיקת בעיות דור זה. וכשנברר כי אכן נוצר פער בין תפיסת הגאולה הלאומית והחברתית, כפי שתפסו אבות הישוב וראשוני תנועת העבודה ובין “סתימת החזון” של הדור הצעיר – יש להתפנות לטפל בכל מאודנו בבעיה.

הפוגה כפויה זו בעליה היא שעת כושר לבדק ביתנו, להעמקת שרשיו, הן החמריים והן הרוחניים. בעשר השנים הראשונות למדינה אכלנו מהקרן האידיאית והחינוכית שנצטברה בעשרות שנות החלוציות. עכשיו ניתנה בידינו שהות להתמסר מחדש לחינוך הדור הצעיר – ילידי הארץ ובני עולים – להדרכתו במעגלי האידיאה החברתית והחלוצית האישית. כיום נמצאים בארץ מאות אלפים בני נוער שעתידם טרם נקבע – החל מתלמידי שביעיות ושמיניות ונער עובד וכלה ברופאים, מהנדסים או סופרים צעירים. לפני כל אלה, אשר נדמה היה כאילו אין להם מטרה וייעוד חלוצי חברתי בבנין המולדת, כאילו העליה ההמונית תפתור בשבילם את כל הבעיות הכלכליות והחברתיות – לפניהם עלינו להעמיד אתגר חדש, פעולה יוצרת ומלהיבה, העשויה להביאם למיצוי עצמיותם ויכלתם במסגרת המבצעת משימה לאוּמית וחברתית ממדרגה ראשונה, אשר כמוה לא נשא הנוער הישראלי כקולקטיב מאז ימי מלחמת העצמאוּת. עם ביצוע משימה זו יחזור הדור הצעיר לביצורם ולביסוסם של המוסדות החברתיים־האידאיים של מפעלנו – הגשמה חלוצית סוציאליסטית ובניית חברה חדשה.

לשם גאולת נפש קולקטיבית זו, בראש וראשונה, מוצעת הקמת חבל הבשור. רק בשורה שניה באות בעיות הכלכלה והחקלאות שהחבל יעזור בפתרונן, וזאת – על אף חשיבותן הרבה של בעיות אחרונות אלו.

חבל זה הוא שיתן בידינו את האפשרות לשוב אל המקורוֹת. שם נקים עשרות כפרים, קבוצות וקיבוצים וכן מושבים, בהם יקום שיתוּף־אמת, כאשר חזוהו ראשוני מסיידיו של המושב – אליעזר יפה ואנשי נהלל וכפר־יחזקאל. בין הקיבוצים והמושבים יקומו מרכזים כפריים, שיספקו שירותים לישובים שמסביבם. שם תקום גם עיר שתהיה לא רק מרכז לכפרים שמסביבה, אלא גם תשרת אותם ותהיה חלק אורגני מהנוף החקלאי שמסביבה.

בחבל זה נוכל לבדוק מחדש דרכינו בשורה של ענינים. עם הקמת “תנובה” היתה ביסודה מחשבה על איחוד גורלו של החקלאי ושל משווק תוצרתו. רצינו למנוע מצב בו יתעשר הסרסור בשעה שהיצרן יסבול מעוני. אבל עם הגידול הרב בייצור, ועם הניתוק שנוצר בדרך הטבע כמעט בין היצרן לצרכן, נתפרדו האינטרסים והתנאים. כיום אין מחלק החלב יודע כלל אם החקלאי סובל משנה רעה או נהנה משנה ברוכה – הוא את הכנסתו הקבועה מקבל. עכשיו ניתן בידינו סדן חדש, הזדמנות למנוע זאת.

גם במושבים חדשים אלה, ולא רק בקיבוצים ובקבוצות, נוכל לקבוע שהיחידה המושבית תהיה של 150 משפחות, ולא 100 בלבד. ב־50 המשפחות הנוספות יהיו כל אנשי השירותים, שיפעלו אורגנית בתוך הכפר ולא מחוצה לו, שותפים בטוב וברע. במושב כזה תהיה מידה גדולה מאד של ערבות הדדית וסיוּע הדדי, כאשר חזוהו ראשוני התנועה.

אנשי השירותים יעסקו לא רק בשיווּק התוצרת, אלא גם בהובלתה. אף הכנסות התחבורה תהיינה שייכות לישובים. אותה שיטה תופעל גם לגבי התעשיה החקלאית. בתעשיה שאינה חקלאית ניתן לבנות שלל צורות – ייתכנו קואופרטיב, מפעל הסתדרותי, שותפות בין ישוב לקואופרטיב, שותפות בין כמה ישובים.

הישובים יכולים להתאגד לקהילות־קהילות, שבטבורם המרכזים הכפריים. קהילות אלו תהיינה גדולות למדי כדי שבתוכן יימצא מקום לאנשים בעלי השכלה גבוהה, מורים, אגרונומים, מהנדסים וכו'. ניתן אף להעז ולחשוב על כך שקהילות אלו הן שיכינו לעצמם את העתודה של בעלי המקצועות החפשיים.

הקמת חבל זה תתבע מאמצים שכליים, נפשיים, רוחניים ואידאיים רבים. ניתן להפכו למרכז לפיתוח אטמוספירה חברתית ותרבותית חדשה – מבתי־חרושת־ומלאכה ועד לבתי־ספר יסודיים, תיכוניים ואף גבוהים. זה אתגר למהנדסי־ייצור, למורים, לאגרונומים ולסופרים; לכל אשר יתנו יד ושכם לנסיון נועז זה. גם מדינתנו הקטנה והצעירה כבר זכתה ל“תנודות אוכלוסיה” ולמעבר הדרגתי של מרכזי הכובד של האוכלוסיה ושל התרבות. אין כל סיבה שההצבר החדש של כוח־אדם צעיר, משכיל ומאומן לא ייצוֹר מרכז תרבותי חדש, ובמקום שישא עיניו צפונה, אל אורות הכרך, יראו יושבי הכרך בבשור מרכז תרבותי המעניק ומשפיע על העיר ועל הארץ.

תכנית זו היא המשך הגיוני של גושי ההתישבות העובדת בעמק הירדן, גוש חרוד ועמק בית־שאן, אבל הפעם ייעשו הדברים בתכנון מפורט, בחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה”, ובשימת דגש על שותפות העבודה ושותפות האינטרס וההנאה בין כל המבצעים, ויוגש לה כל הסיוע המקצועי, הכספי והמוסרי הדרוּש.

האיזור יהיה יחידה בפני עצמה. כל המפעלים הדרוּשים לעיבוד תוצרת האיזור יוקמו בו, מפעלי הלואי – אף הם. כן יוקמו מפעלים ומוסדות אשר גם הם אינם דרושים לצרכי האיזור בלבד. הרי ריכוז זה של אוכלוסיה יעשה את החבל למקום הטבעי להם.

אבל עם כל חשיבות התכנון תלויה הצלחתה הכלכלית של התכנית יותר מכל במתישבים עצמם: במסירותם, בכשרם המקצועי וביכלתם להשתלט על אמצעי הייצור שיינתנו להם. יהיה עליהם להפיק תוצרת מכסימלית בעונה שהיא דרושה וכדאית. מתוך ידיעת תנאי השוק תנסה המדינה לתת להם אפשרות לתנאי־חיים הולמים והוגנים, אבל את האפשרות יצטרכו הם עצמם להפוך לעובדה על־ידי השקעת עבודה ונסיון, יזע וידע.

מאחר שמשק זה יהיה בנוי בעיקרו על יצוא – פרדס, פירות, ירקות וסוגים אחרים של תוצרת חקלאית – יש יסוד להניח שהכנסת החקלאי לא תפגר גם אחרי הכנסתם של בעלי מקצועו חפשיים, ולא יידרש מאלה ויתור גדול כדי שיבואו וישתפו גורלם במפעלו.

תועיד נא הממשלה חבל זה לסדן ליצירה, ביצוע ומחשבה לדור הצעיר. משימת דור היא, וראשונים בנושאי המשימה חייבים להיות בני העליות הראשונות, שעד הקמת המדינה. ואינני מתכוון לאותו הנוער שהוא כבר כיום בכוּר העשיה בדגניה ובנהלל, בעין־חרוד ובמשמר־העמק. מפעלם ברוך וכבר משמש מופת ודוגמה לאחרים. עיקר כוָנתי לבנים ונכדים של בני עליות עם קום המדינה, אשר מסיבות שונות עזבו או לא הצטרפו לדרך החלוציות הבונה.

כשם שבני ביל"ו, העליה השניה והעליות שאחריהם פרצו דרכם, סללו מסילות ומשכו אחריהם, בכוח המופת, אלפים ורבבות – כך יוכלו בנים אלה להתחיל במלאכה חדשה, לרקום חזון חברתי חדש, ואף אחריהם יבואו המונים־המונים. ירימו הם את הדגל ומובטחני שבני העליה החדשה יהיו אתם. ובראש, ראשונים, נקראים ללכת מוריו ומנהיגיו של דור צעיר זה – האינטליגנציה והמשכילים, המורה והסופר, הצייר והמהנדס.

אנשי חבל הבשור יבטיחו לעצמם, מלבד בסיס כלכלי תגמולים חשובים פי כמה – הרגשת הסיפוק וההזדמנות ליצירת מסגרת חיים ותרבות חדשה. אני מאמין שהרמת משא זה תגוֹל מעל עומסיו ומעלינו את הרגשת המועקה של חוסר מעש, חוסר מטרה ודרך, שליוותה את הצעיר בארץ בשנים האחרונות. הצעיר היוצא לבשור ימצא בבניית ארץ חדשה את ייעודו. הפיכת חבל עזוב מאדם לגן פורח, הקמת משק, בניית חברה חדשה היוצרת את כליה היא, אמצעי ביטויה העצמי ואף תרבותה שלה – והכל במסגרת עצמאית – זהו אתגר שלא היה כמותו לנוער הישראלי זה זמן רב. זה אתגר שרק הוא יוכל לו והוא נקרא להיאבק עמו. וכשיצליח – יש סיכוי שייפתח פתח לפתרון בעיות האדם בחקלאוּת שלנו.

במשימה זו ישמשו המדינה והמוסדות המיישבים רק מלוים, שיתנו מיטב נאמנותם ורצונם. אבל הם יתנו רק את המסגרת; את התוכן יתנו המתישבים. מעבר לשלב התכנון יקום הבשור רק עם מסירותם ועבודתם של מתיישביו. בשדה הקרב נערכים המחנות. הנוער יוצא למערכה – עם עצמו, על עצמו, למען עתידנו וחזוננו.

ספטמבר 1960

בפתיחת קו הגז – 14 במאי 1961

עומדים אנחנו היום על אדמה רווּית היסטוריה. כאן ניהל אברהם אבינו מאבקו ב“עמק השׂדים, הוא ים־המלח”, לפדוֹת את לוט משביוֹ. ראשית צעדי אבותינו הקדמונים נעשתה בנגב, בו כרו בארותיהם, נטו את אהליהם וקראו בשם אלוהיהם. כאן הצמיחו את המושגים הנשגבים של אמונה בבורא אחד.

בימים אלה היינו עדים לתגליות המקשרות אותנו עם פרק מזהיר של עמידה ישראלית נגד הכוח האדיר של רומי – מעטים נגד רבים – כדי להגן על עצמאוּת ישראל וחירותה מפני הכובש. מימי אברהם אבינו ועד לימי בר־כוכבא ספגה אדמה זו את חזון עמנו ואת המאבק לקיומו ולעצמאותו.

התורה מספרת על החבל הזה “ועמק השׂדים בארות בארות חמר”. מי יודע אם אין זה סימן לנו, להדריכנו בחיפוש אחרי האוצרות הטמונים באדמת ישראל, ואולי הם רמז לבארות הגז, ואולי – לעוד ספונות.

בארותינו (זוהר וכידוד) מעידות על כך שטמון בהן גז השוה בערכו הטרמי לשנים וחצי מיליון טון שערכם מאה מיליון ל"י. גז זה יסופק גם למפעל ים המלח ויחסוך למפעל כ־40% מהוצאותיו לדלק, שהוצאו עד כה.

ייאמר “יישר כוח” לחברת נפטא ולאנשיה אשר העזו והשקיעו אמונה, ממון ומאמצים בקידוחי הבארות ובגילוי הגז בזוהר ובכידוד. הנני תקוה שעם ראשית ניצול הגז תמשיך ותראה חברת נפטא ברכה בפעולותיה ובמאמציה.

וברכה לבבית למניחי הצינור שארכו 29 ק"מ. הנחתו נמשכה 125 יום. ויצויין שכל העבודה – מיצירת הצינור והנחתו ועד הפעלתו – נעשתה על־ידי עבודה עברית.

אמרו כי בנגב חסרים שני דברים: מקורות כוח ומים. והנה יש מקורות כוח בנגב – גם גז וגם נפט. כוח זה יפעיל את מכונותיהם של המפעלים בדימונה ובאורון והגז ייהפך לא רק למפעיל, אלא גם לחומר־גלם במפעלים העתידים לקום בעיר ערד, אשר בין שני שדות הגז – זוהר וכידוד.

ועדה בינמשרדית במסגרת משרד העבודה יושבת על מדוכת התכנון של העיר. נוסף לכך כבר מבוצעות עבודות ראשונות הקשורות בסלילת דרכים ובהנחת צינור מים אשר יביא בעוד כשלושה חדשים מים חיים לעיר העתידה, עיר אשר תתבסס, בין השאר, על ניצול חמרי הגלם שיופקו מהגז וישמשו יסוד לתעשיה פטרוכימית. וזאת נוסף לתכנון תעשיה פטרוכימית בחיפה, שתתבסס על ניצול מוצרי־לואי מבתי־הזיקוק.

נוסף לכוח – פועלים אנו להבאת מים מן הצפון אל הדרום, ובאילת מנסים אנו להמתיק מי הים להשקאה ולשתיה.

עם הכוח ועם המים ועם אוצרות הטבע העשירים שבים־המלח ועם חמרי הגלם במקומות אחרים בנגב – עלינו לגלות עוד ערך מהפכני ויוצר, והוא – רוח האדם ומסירותו. חלוציותם של בני ישראל, החוזרים למולדתם, בשותפות עם עם ישראל – המה המנוף המאפשר לנו להפוך מדבר וערבה למקומות ישוב ויצירה.

במעמד זה ברצוני לציין גם את מפעל מלוה הפיתוח, שבאמצעיתו משקיעים מאות אלפי יהודים ברחבי העולם את כספם בפיתוח משקנו. סגן נשיאו של המפעל, ד"ר שווארץ, משתתף אתנו היום בשמחתנו. זוהי שותפות שתמשיך להווֹת מנוף לפיתוח הנגב והחיאתו, מנוף שבאמצעיתו יקומוּ איזור ערד, מפעל הבשור וערים וכפרים, אשר ירחיבו את תחומי יצירתנו ויגבירו את בטחוננוּ.

ואסיים בדברי הנביא יחזקאל: “בן־אדם, שים פניך דרך תימנה, והטף אל דרום, והנבא אל־יער השדה נגב. ואמרת ליער הנגב, שמע דבר ה‘, כה אמר ה’ אלוקים, הנני מצית בך אש…” (יחזקאל כ"א ב').

עם יובל החמישים לייסודן של דגניה, אם הקבוצות, והסתדרות הפועלים החקלאים בארץ־ישראל, מן הראוי לסקור את הדרך בה עברה מחשבת ההתישבות החקלאית משלהי המאה הי“ט ועד ל”בר־מצוה" למדינת ישראל.

גישושים ראשונים ליישוב הארץ

מבנה החקלאוּת בארץ־ישראל בטרם החלה ההתישבות העברית היה של משק משפחתי, בו שימש האיכר הערבי צרכן עיקרי לפרי אדמתו. שיטות העבודה במשק היו פרימיטיביות ומבוססות בעיקר על עיבוד־בעל. ימיו של משק זה, הידוע בארץ בכינויו “משק הפלח”, כימי דורות רבים, עליו היתה פרנסתם העיקרית של תושבי הארץ הערבים. עיקר ייצורו של המשק היה גידולי פלחה שונים, בעיקר דגנים. בצד ענף עיקרי זה כָּלל המשק ענפים שונים אחרים בהתאם לתנאי האיזור: מטעים אֶכסטנסיביים של זית, תאנה, רימון ועצי־פרי אחרים; גידולי קטנית וירקות לצרכי המשפחה ועדרי צאן ובקר שניזונו על מרעה טבעי. כלי־העבודה הפרימיטיביים, המעדר ומחרשת המסמר המפורסמת הרתומה לשור וחמור, היו מלאכת־בית. הפלח היה מתקין במו ידיו את מרבית צרכי משפחתו החל מבקתתו וכלה בכלי־העבודה ובלבושו.

לחקלאות־בראשית זו נקלעו אנשי העליה הראשונה והביל"ויים, אשר יסדו בארץ את מושבות המטעים הראשונים פתח־תקוה, ראשון־לציון, נס־ציונה, זכרון־יעקב וגדרה.

מושבות אלו היו שונות לחלוטין ממשק הפלח הנזכר. המתישבים ראו בעבודת האדמה את משאת־נפשם, הם נכספו לזכּוֹת להוציא לחם מהאדמה ולהכות שרשים בקרקע המולדת. הם היטיבו להבין, כי לא על הפלחה יוכל להתפרנס איכר עברי, ועל כן ניסו לגוון את משקם, אולם בקרב הימים החלו להזניח את ענפי המזרע וביססו את משקם על מטעים בלבד. מכסת הקרקע למשפחה היתה שונה ממקום למקום וממשק למשק, אם כי בדרך כלל היתה היחידה המשפחתית בת עשרות רבות של דונמים. גדלוֹ וחד־ענפיוּתו של המשק הביאו לעומס עבודה בעונה שאין להתגבר עליו אלא על־ידי העסקת פועלים שכירים. כתוצאה מבנין בלתי־נכון זה של המשק, לא נתגשמה התקוה ליצירת דמות של איכר עברי המושרש באדמתו ומעבדה במו ידיו ומתפרנס מפרי עמלו. נוסף לכך בוצעה הרחבת המטע – במיוחד ענפי היין – ללא כל בחינה של אפשרויות השיווק, וכתוצאה מכך נוצרו עודפים, והיין נאגר במרתפים ואין דורש לו.

בעוד מושבות ראשונות אלו מפלסות לעצמן נתיב ונאבקות על קיומן, החל גל התישבותי חדש בראשית המאה הנוכחית. נוסדו מושבות הגליל – סג’רה, כפר תבור, מנחמיה ויבנאל. מתנחלים אלה ניסו להקים משק משפחתי היונק חיוּתוֹ מן הקרקע והעובד אותה במו ידיו.

מתישבים אלה החלו מחפשים דרך חדשה להשגת המטרה. הם ניסו לבסס את המשק על גידולי פלחה מאחר שמשק כזה – בניגוד למשקי המטעים – יש בו כדי לקשור את האיכר לאדמתו ולאפשר לו לעבוד בעצמו. תקותם היתה שמשק זה יוכל להבטיח רמת־חיים הולמת לאיכר אם ישופרו הזרעים, שיטות העיבוד והמיכון, אשר יביאו לרמת יבולים גבוהה יותר. ברם, התקוות שקיוו המתישבים לשנות את אָפיו של המשק לא נתגשמו. על אף מכסת הקרקע הגדולה במשק הפלחה היו ההכנסות נמוכות, שכן שיטות העבודה היו פרימיטיביות והיבולים נשארו ירודים. ועל כל אלה נשאר הצורך בהעסקת פועלים שכירים.

עבודה עברית – היסוד לקיומנו בארץ

המפנה בא עם העליה השניה. השקפת עולמם של אנשי־עליה אלה חדורה היתה רעיונות לאומיים וחברתיים חדשים. גישתם לבעיות ההתנחלות בארץ־ישראל ובמיוחד להטם לכיבוש העבודה העברית, הם שהביאו לתמורה בדרך ההתישבות החקלאית. חדורי אמונה בדרכם ובהלך־מחשבתם ומלאי התלהבות למשימתם החדשה הגיעו אנשי העליה השניה למכורתם, וכך אמרו:

“במה נשיג אנו, כלומר העם העברי, זכות מוסרית על ארץ־ישראל קולטורית, אם לא נעבוד בעצמנו…? מי אינו מרגיש בושה, כשרואה שכל שעל אדמה, שבא לידינו בכל כך צער, מעובד בידי אחרים. אם אנו איננו יכולים להרגיש בזה ודאי שעוד רחוקים אנו מתחיה לאומית אמיתית” (א.ד. גורדון, 1904).

כיבוש העבודה ועבודה עצמית היו המגמות העיקריות באותה תקופה והן שהביאו לחיפושי דרך אחרי צורת משק חקלאי עצמאי אשר תאפשר הגשמת רעיונות אלה. כשלב ראשון להכשרת פועלים עברים לחקלאות וכיבוש מקומות עבודה בשבילם בגליל נוסדה ב־1907 בסג’רה אגודת “החורש”, שחבריה הכשירו עצמם לעבודה חקלאית, ובעיקר לעבודה במשקי הפלחה אשר במושבות הגליל. בפיתוחו של ענף זה כענף ראשי במשק, ראו דרך נאותה לכיבוש שטחים נרחבים ולמימוש הקשר החי בין משפחת האיכר העובד לבין אדמתו. אנשי עליה שניה אלה נכנסו איפוא למעגל ייסוד ישובים העומדים על ענף הפלחה. כזאת היתה החוה אשר נוסדה ב־1908 בכנרת, וכזאת היתה גם דגניה בראשית דרכה. אפייני הדבר כי קבוצות אלו נוסדו בגליל, בו קיוו המתישבים לבניית צורת־חיים חדשה שתהיה חלוצית יותר ושונה מצורת־החיים שהתגבשה במושבות המטעים של יהודה, אשר לא נראתה למתישבים כמגשימת האידיאלים, שלשמם עלו ארצה. ברם, אף מתנחלים אלה, שהיו מצוידים באומץ־לב ולא נרתעו מדרכים ושיטות מהפכניות ומשינוי ערכין, הגיעו להכרה שמשק הפלחה הבלעדי בתנאים ששררו אז אין בו כדי לקשור את האיכר לאדמתו ואינו יכול לספק את צרכי הישוב בארץ במזונות, צרכים שילכו ויגדלו עם ריבוי הישוב. ועל כל אלה אין הוא מבטיח לבעליו רמת־חיים מינימלית לפי דרישותיו התרבותיות של המתישב היהודי. כך התחילה מנסרת בחללו של עולמנו הכרת הצורך בגיוון המשק והנוף; צף רעיון חדש – המשק המעורב.

המשק המעורב בגלגוליו

רעיון חדש זה צץ בקצוות שונים של מחנה הפועלים. נימוקים רבים הביאו את מצדדיו להעדפתו על פני המטעים או הפלחה המונוקולטוריים.

בשנת 1912 פנה יוסף בוסל ז“ל, שנמנה על מייסדי אום ג’וני, היא דגניה, למשרד הארצישראלי בהצעה למפנה מוחלט בשיטת פיתוח ענפי המשק. הצעתו היתה להקים משק מגוּון שישלב את היתרונות של משקי המטעים מצד אחד ושל משקי הפלחה מצד שני, ועל אלה להוסיף גם ענפי בעלי־חיים ולהוציא בדרך זו את המשק מ”עקרוּתוֹ" ומבדידותו. בפנייתו למשרד הארצישראלי בשנת 1912 כתב בוסל בענין זה:

“אנו יודעים עכשיו מה הם השיפורים הנחוצים כדי שהעובדים יקבלו שכר הוגן והון ההשקעה יקבל ריבית מספקת… הגענו על כן לידי הכרה שאי־אפשר לבסס את המשק על יסוד של פלחה בלבד. חוץ מזה גם הקרקע יגדל וילך משנה לשנה אם לא ידאגו למחזור של זרעים… המטעים יש להם ערך כפול בשבילנו. ראשית, מספקים הם עבודה גם בזמן שאין עבודה בפלחה ועל־ידי כך נעשית הפלחה זולה יותר. חוץ מזה נמצא בהם אחרי שנים אחדות מקור של הכנסה… גם משק החלב וגידול בקר נודע להם ערך כפול בשבילנו. החלב מביא הכנסה ומוזיל את משק הבית… וגם הזבל של הרפת נחוץ מאד בשביל השדות”.

במלים אלה הצליח יוסף בוסל ז“ל לתאר את יתרונותיו של המשק המעורב לחקלאי העברי ואת התקוה שהוא נושא בחוּבוֹ לשיפור מצב המתישבים. הצעות אלו, אשר נתקבלו על דעת המשרד הארצישראלי, מהווֹת ציוּן־דרך במפעל ההתישבות החקלאית בארץ־ישראל. ד”ר ארתור רופין ז"ל ראה וציין יתרונות נוספים למשק המעורב: הגיווּן בענפים מאַזן את לוח העבודה, מגביר את בטחונו של המתישב, ומעל לכל נותן להפיק מכסימום של תוצרת מן המשק; כלומר מביא להקטנת מכסת הקרקע. הצורך בצמצום מכסת הקרקע נבע מהידיעה ששטחה של הארץ קטן, והשטח שניתן לרכישה הוא מצומצם ביותר והקרקע שעמדה לרשות ההתישבות היתה מועטת ואילו הצרכים גדולים ויש על כן להשתמש בה בחסכון.

באותה תקופה החלה בדיקה שיטתית של הענפים העתידים לשמש יסוד למשק המעורב בחוה חקלאית שהוקמה בבן־שמן ובראשה יצחק אלעזרי־וולקני ז"ל. בחות בן־שמן יש למצוא את ראשיתו של המחקר החקלאי בישראל, החיפוש אחרי משק חקלאי מעורב ומגוּון הבנוי לפי עקרונות מכוּונים ומוגדרים.

בחוה זו עשו נסיונות ראשונים בטיפוח הפרה ההולנדית, המשפיעה הרבה חלב, וסיגולה לתנאי הארץ; בה נחקרו ונלמדו הלכה למעשה השיטות לטיפול בענפים ונקבעו היסודות של מחזור הזרעים; בה נבחנו גזעים שונים של תרנגולות מטילות, סוגי ירקות וזניהם, על תכונותיהם העיקריות.

על יסוד הנסיון שנצטבר בדגניה, בכנרת ובבן־שמן הציע ב־1916 עקיבא אטינגר ז"ל לבסס את המשק החקלאי בארץ־ישראל על חמישה הרכבים עיקריים של המשק המעורב. הרכבים אלה היו: משק מעורב אכסטנסיבי; משק מעורב – חלב; משק מטעים; משק שלחין אינטנסיבי – הכולל מטעים, מספוא, ירקות ורפת – ומשק ירקות אינטנסיבי.

באותם ימים, ימי מלחמת־העולם הראשונה, חיפש המשרד הארצישראלי דרכים לביסוס הפועלים השכירים במושבות המטעים ובפרדסים והשרשתם בקרקע. דאגה זו באה גם מתוך רצון להעלות יותר מתישבים על הקרקע ולקשרם לעבודתה, וגם מתוך רצון להעלות את רמת הכנסתם, וזה משום ההכרה שביסוס פועלי המטעים יתרום לכיבוש העבודה, בה ראה הישוב באותם הימים חזות רבה וחשובה. אחת הדרכים העשויות להביא להשתרשות הפועל השכיר באדמתו נראתה בשילוב העבודה השכירה והעבודה העצמית במשק. בנידון זה אמר כותב שורות אלו בשנת תרע"ז (1917) בפנייתו בשם הסתדרות פועלי יהודה למשרד הארצישראלי:

“בשנים האחרונות ראינו שאחרי עונת העבודה בפרדסים ובבציר באה תקופה ארוכה של חוסר־עבודה וממילא גם חוסר אמצעים לקיומו של הפועל. בשביל לקדם את פני הרעה אנו מסדרים תמיד בעזרתכם עבודות עצמיות כגון בחרים ועבודות ירקות שלא דורשים השקעות הון גדול באינבנטר מת… מנקודת ההשקפה של העבודה, ההצעות האלו הן היחידות שיש להן זכות קיום…”

גם כאן נראה החיפוש אחרי גיוון תעסוקת הפועל החקלאי לשם הבטחת פרנסה הוגנת, תעסוקה במשך כל חדשי השנה ואספקה עצמית של מזון.

ייסוד שכונות הפועלים בעין־גנים, נחלת־יהודה, כפר מל"ל (עין־חי) ואחרות וגיוון ענפי המשק בהן היוו שלב ראשון בדרך ליצירת משק האיכר העצמאי. משק־העזר בשכונות הללו, אשר נועד להשלים את הפרנסה והתעסוקה של פועלי המטעים, היה שונה ממקום למקום. בנחלת־יהודה הוא עמד על 10 דונם ואילו בעין־גנים – על 15 דונם. אולם המגמה הכללית היתה דומה: להבטיח את יציבותו של הפועל השכיר ולקשרו לאדמתו.

גם בנסיון זה לא נמצא הפתרון לבעיית העבודה העברית במשק המטעים ולהבטחת רמת חייו של הפועל. משום כך קמו גם על שיטה זו מערערים, שחתרו לנטישה מוחלטת של שיטת שכונות הפועלים ומשקי העזר. במקום זה הם הציעו ליסד משק חקלאי עצמאי, משק של איכר.

אליעזר יפה ז"ל הציע בשנת 1919 צורת־התישבות חדשה – המושב – אשר דוגמה ראשונה לה היתה נהלל. וכך כתב בחוברתו הידועה “יסוד מושבי עולים”:

“אנו שואפים להתישב בתור איכרים זעירים על אדמת הקק”ל ולסדר לנו משק חקלאי מעורב אשר יספק לנו קודם כל את צרכי ביתנו למן הלחם והירק ופרי העץ ועד החלב והביצים והדבש והבשר, וגם חלק מתלבושתנו נשיג מצמר אשר נגזוז".

צורת התישבות זו פתרה את הבעיות שעמדו בפני ההתישבות במסגרת התנאים שהיו אז.

בשנות העשרים השתרש והלך המשק החקלאי המעורב בהתישבות שהוקמה בעמק ובשפלת החוף, אולם טרם נוצרו דפוסים מוגדרים. שטח הקרקע המיועד ליחידת המשק לא היה אחיד והרכב הענפים היה שונה מישוב לישוב, וממילא גם אפשרויות ההכנסה. חלק מהמתישבים הגיע להכנסות גבוהות, ואילו אצל אחרים היו אמצעי הייצור מצומצמים מכדי לאפשר להם הכנסה מתאימה. למען הביא את המשקים לכדי מכנה משותף מבחינת אמצעי הייצור שלהם הקימה ההנהלה הציונית בשנת 1929 ועדה לקביעת “מפתחות” להתישבות באזורי הארץ השונים. ועדה זו שהיתה מורכבת מה"ה יצחק אלעזרי־וולקני (וילקנסקי). ש. צמח, ד. שטרן ולוי שקולניק (אשכול) הציבה לה למטרה לבחון ולקבוע את שבע הנקודות הבאות:

א. רמת־חיים מסוימת;

ב. מקורות־הכנסה בטוחים לפי המצב הקיים בחקלאות בארץ;

ג. יחידת־השטח ההכרחית לקיים משפחה בעבודה עצמית;

ד. אמצעי־התוצרת [הייצור] הדרושים לציוד מלא של יחידה;

ה. אמצעי־התוצרת [הייצור] הדרושים לציוד חלקי של יחידה;

ו. תקופת־מעבר הכרחית;

ז. אמצעי־התוצרת [הייצור] ההכרחיים למשקי המעבר.¹

הועדה לא עסקה בתכנון חבל ארץ חדש אלא בויסות ההתישבות הקיימת. היא עמדה בפני עובדות של הגבלה בקרקע ומים, וישובים קיימים שתוכננו עוד קודם לכן ללא שיטה מוגדרת או עקרונית מסוימת. משום כך היתה הועדה כבולה במידה רבה למציאוּת, אולם עם זה היא ניסתה להכניס שיטה מסוימת למבנה המשק החקלאי העברי בארץ.

הועדה הגיעה לידי הכרח למיין ולסווג את הישובים הקיימים לטיפוסים העיקריים הבאים:

א. המושבות באיזור אדמת בעל כבדה (עמק החוף, עמק יזרעאל והגליל). לגבי הללו קבעה הועדה כי “כמקורות הכנסה בטוחים יש לראות רק תבואות שעברו מבחינה טכנית את תקופת הנסיון ומבחינה מסחרית הן בנות־התחרוּת… באיזור אדמת בעל הכבדה… ניתנת האפשרות להגיע אחרי הכשרוֹת מסוימות למחזור שדות שגידולי מספוא תופסים בו מקום בראש. ענף החלב נמצא במעלה ראשונה במקורות ההכנסה… שניים בהכנסה הם ענף העופות והירקות… לענף המטעים בחבל אדמת בעל כבדה יש בלי ספק עתיד, אולם ההוֹוה עוד לא התברר עד כדי שישמש בסיס נאמן למחיית העובד… לפי המצב הקיים יש להקצות בכל יחידה רק חלקות מטעים מצומצמות כדי הספקת צרכי הבית בלבד בפירות”.

ב. המושבים באיזור אדמת בעל כבדה. “משקי מושבים אלה – לפי דו”ח הועדה – נמצאים בתקופת מעבר מגרעינים לחלב“. משום כך קבעה הועדה לאיזור זה שני סוגי משקים; משקי מעבר שעמדו על 280 דונם ואשר נועדו אחרי האינטנסיפיקציה והמעבר מגרעינים לחלב – להיות מחולקים לשני משקי קבע העומדים על 140 דונם כל אחד, כדברי דו”ח הועדה:

"הכלכלה הלאוּמית מחייבת, איפוא, חלוקת תפקידים במשקים שהמוסד המיישב יוצר:

1. להביא לידי שכלול המשקים הקיימים שאין להם תקנה אלא בהגדלת מספר הפרות מחמת צרוּת שטחיהם וצפיפות אוכלוסיהם;

2. לייעד את אדמת השלחין הכבדה למשקי חלב;

3. להשתמש באיזור אדמת בעל כהוראת השעה למשקים אכסטנסיביים, עד אשר שאלת תעשיית החלב תמצא את פתרונה המלא והרצוי".

הרכב הענפים במשקי המושבים היה שונה בהתאם לאיזור בו מצוי המשק, אולם המסגרת הכללית היתה דומה: משק מעורב אכסטנסיבי הכולל ענף הרפת והלול, וכענפי־עזר משמשים המטעים והירקות. ב“משקי המעבר” היו בדרך כלל רק 2 פרות חולבות ואילו במשקי הקבע – 6 פרות חולבות.

ג. המשקים באזורי אדמת שלחין כבדה. לאזור השלחין בעמק בית שאן, עמק הירדן ומישור החוף הציעה הועדה משקים העומדים על 25 דונם בהשקאה מלאה. ציר המשק הוא הרפת שעמד על 8 פרות, כדברי הועדה: “אנו לוקחים כמד הכנסה את המחלבה”. ענפי־עזר היו הירקות והמטעים ובמיוחד מטעי התאנים.

ד. המשקים באיזור המעורב של אדמת שלחין ואדמת פלחה חרבה. משקים אלה בגוש נוריס [גוש חרוד] עמדו על 145 דונם והיו דומים איפוא במכסת הקרקע למשקי הקבע באדמות בעל כבדות. את מבנה המשקים הללו סיכמה הועדה כך:

“אם נשאיר את המחלבה, לפי שעה, עד בירור שאלת המטעים, כמד הכנסה יהיה צורך להעמיד את המחלבה ברובה על 10 דונם, לאמור – החזקת 4 פרות. את הסכום החסר למאזן הקצוב במשקי קבע יהיה צורך למצוא במכירת גרעינים”.

לכל טיפוסי המשק שהוצעו – המשקים האכסטנסיביים של 25 דונם והאינטנסיביים על 25 דונם – היתה צריכה להיות, לפי התכנית, הכנסה משוערת שוה פחות או יותר, שנראתה דרושה לקיום משפחה חקלאית.

בקביעת “מפתחות” אלה להתישבות יש לראות פעולה ראשונה של תכנון חקלאי ממלכתי המיועד לקבוע את דפוסי המשקים באזורי הארץ השונים ובתנאים השוררים בכל מקום ומקום. מ“מפתחות” אלה התפתחו ברבות הימים טיפוסי המשק המותאמים לתנאי כל איזור.

עם הרחבת אזורי השלחין בארץ־ישראל והכנסת אדמות נוספות למעגל ההשקיה הציע פרופ' יצחק ווּלקני לצמצם את מכסת הקרקע במשקים המעורבים האֶכסטנסיביים, להפכם לאדמת שלחין ולעבדם אינטנסיבית, ובכך לאפשר צמצום מכסת הקרקע עד ל־25 – 30 דונם. הקטנה זו של מכסת הקרקע היתה דרושה כדי לאפשר ניצול מכסימלי של כמות הקרקע שעמדה לרשות ההתישבות וכדי לשמור על העבודה העצמית במשק הבית, כפי שציין אז הפרופ' וולקני:

“כל הגדלת שטח למעלה מכוחות העבודה של המשפחה מוציאה את המשק מגדרו, מוליכה למיכון שלא במקומו, להגדלת ההשקעות ולסיבוך המשק”.

משק זה, שהיה יציר מחשבתו של ווּלקני ואשר נקרא “המשק המעורב האורגני”, הפך לאב־טיפוס המשק העיקרי בחקלאות העברית עד לשנים האחרונות, אבל הצלחתו במתן תשובות לבעיות החקלאות גרמה לכך שמבנה משק זה הועתק בכל הארץ והמתישבים וגם המוסדות הכניסו את כל הענפים לתכנונו של כל ישוב חדש מבלי לשים לב במידה מספקת לתנאי האקלים והקרקע השונים מאיזור לאיזור.

יתרונותיו וערכו של המשק המעורב

באותם שנים, עד הקמת המדינה, הצליח המשק המעורב כמשק אינטנסיבי העומד על הרפת, גידולי מספוא וירקות ומילא את התפקידים שיעדו לו מייסדיו ומטיפיו. משק זה הצליח לקשור אליו את המתישב ומשפחתו ויצר קשר אורגני בין אדם לאדמתו. בדרך זו הביא המשק ליצירת הוַי קרקעי בראשיתו, היונק מעמקי האדמה ונוטע בלב המתישב את הרגשת המולדת והבטחון.

הגיוון בענפים איפשר עבודה עצמית והביא ליצירת קשר בלתי־אמצעי בין האיכר לאדמתו והסיר מביניהם את המחיצה הנוצרת עם החזקת פועלים שכירים, דבר האפייני למשק החד־ענפי. גיוון הענפים הבטיח, כמו כן, הכנסות מאוזנות על פני כל חדשי השנה.

למשק זה נודעה גם חשיבות מדינית ממדרגה ראשונה: בימים ההם, בטרם היות המדינה, עמדו לרשות ההתישבות העברית שטחי קרקע מצומצמים ומוגבלים. כל שעל אדמה היה יקר מפז ונקנה בכסף מלא. היתה חשיבות מכרעת להקמת משקים חקלאיים המאפשרים קיום והכנסות גם משטח מצומצם, למען אפשר לנו אחיזה באדמת ישראל.

המשק המעורב האורגני, שבמרכזו ענפי החצר – הרפת והלול, נתן הכנסות גבוהות יחסית והבטיח תעסוקה מלאה לבעליו גם ללא שטחי־קרקע נרחבים וללא מים רבים. מבנה מיוחד זה איפשר לישוב העברי בארץ־ישראל להקים נקודות התישבות בחלקים שונים של הארץ ובדרך זו לתקוע יתדות־נקודות באזורים שונים, נפרדים זה מזה, ולעתים גם במרחק רב זה מזה. הגיוון הרב של המשק והיותו יחידה כלכלית סגורה על כל השירותים הדרושים ליחידה כזאת איפשרו למשקינו החקלאיים להחזיק מעמד בימי הסער, לנוכח התקפות פורעים. המשקים יכלו להתקיים אף בהיותם מנותקים מכל שאר חלקי הארץ, וזאת הודות לעובדה שכל משק היוה “ממלכה” בפני עצמה. המשק עשוי היה לספק את צרכי בעליו לא רק במזון אלא היוה גם יחידה קהילתית תרבותית עצמאית על כל השירותים הדרושים ליחידה כזאת, כגון שירותי חינוך, שירותי בריאות וכן שירותים כלכלים עצמאיים שונים, כגון סככות מיון, בתי־אריזה, מחלבות וכדומה.

עם זה היו קהילות עצמאיות אלו קשורות ביניהן בקואופרציה אנכית שהקיפה את הארץ. קואופרציה זו התבטאה בהקמת מוסדות קניה ומכירה – “תנובה” ו“המשביר”. הישובים הובילו תוצרתם למרכז השיווק שנמצא לעתים מרחק עשרות רבות של קילומטרים מהם. הוא המצב גם בשטח רכישת הציוד האישי והחקלאי, אשר הובל מן המרכז העירוני הרחוק לישוב החקלאי.

לעומת זאת היו הקשרים והתלות הכלכלית והחברתית בין ישוב למשנהו רופפים. במקרים רבים לא היה קשר אפשרי, בהיות נקודות ההתישבות רחוקות זו מזו ומבודדות. ואילו במקרים אחרים, בהם היו קיימים גושי התישבות מרוכזים, כמו בעמק הירדן או בעמק יזרעאל, טרם התפתחו היחסים והצרכים עד כדי שילוב בין ישוב למשנהו, בהיות כל מעייני המתישבים נתונים להקמת ישוביהם וביסוסם.

המשק המעורב התרכז בייצור תוצרת טריה, משום שבאלה לא עמד בפני התחרות של יבוא מעבר לים, כמו סוכר, שמנים, קמחים וסיבים, כך שהספקת מצרכי מזון בלתי טריים הוסדרה בימי שלום על־ידי יבואנים ובימי מלחמת־העולם על־ידי ממשלת המנדט. ריכוז זה בתוצרת טריה היה כדאי גם מבחינת היצרן. נטיה זו התחזקה על־ידי תכיפותם של מאורעות דמים. חוסר הבטחון לגבי יום המחר אילץ את הישוב העברי להרבות בייצור תוצרת טריה, כדי להבטיח סוג מזון זה לאוכלוסיה במקרה של סגירת מקורות האספקה של המשק הלא־יהודי. חשיבות תוצרת המשק העברי בלטה במיוחד במאורעות 1936 – 1938 כשפחתה, עקב השביתה הערבית, גם התחרות התוצרת הטריה הערבית, ועיקר האספקה לאוכלוסיה היהודית באה מהמשק החקלאי העברי. כך הובטחה לישוב העברי מלוא תצרכתו במזון זה.

בהשקיפנו היום על המשק העברי בתקופה ההיא נראה שאכן משק זה היה יציר התקופה. הוא מילא את צרכי הישוב העברי כתוצרת שנדרשה; היה מותאם לתנאי הבטחון, איפשר כיבוש שטחי קרקע להתישבות והוא אשר קשר לראשונה את המתישב לאדמתו והביא ליצירת רובד אנושי חקלאי שהטביע חותמו על חיי החברה והתרבות של הישוב העברי.

עם כל היתרונות שמנינו לעיל וכל המעלות הטובות שבמשק המעורב, הרי ככל שגדל היקף ההתישבות בלטה יותר ההפרזה והשאבלונה המזיקה שבהקמת משק מעורב אחיד כמעט בכל אזורי הארץ. כבר בועידה החקלאית השלישית בשנת 1926 אמר כותב השורות הללו: “ענף כי יצליח באיזה מקום, מיד תוקף בולמוס הענף הזה מקומות אחרים, שאינם מתאימים לפיתוחו כלל… שוכחים, כנראה, שיש לנו אזורים שונים בארץ. בכלל, ישנה במשקינו נטיה לשאבלונה ולדרך סלולה”. ובועידה הרביעית של ההסתדרות בשנת 1933 ציינתי: “צריך להביא בחשבון שבמקום אחד האדמה כבדה ובמקום שני היא קלה, פה משק פלחה ושם משק הדר, שם – רחוק מהעיר, ופה – קרוב לעיר… אסור לתנועת המושבים להתעקש ולהגיד: רק משק מעורב. אין לתחוֹם תחומים: עד כאן הקדוּשה ותוּ לא”.

אולם היתה זו רק סנונית ראשונה אשר התכוונה לבשר שינויים בתכנון הארצי של התישבותנו החקלאית.

תמורות יסוד בכלכלה ובחקלאות

הקמת המדינה הביאה לתמורות במבנה הכלכלה בכלל והפיתוח החקלאי בפרט. מטרות הפיתוח הכלכלי וכיווּנו נשתנו תכלית שינוי. גורמים חדשים הקובעים את כיווּני הפיתוח הדרושים הופיעו, ואילו אחרים חשיבותם פחתה.

בשנים הראשונות להקמת המדינה גדלה האוכלוסיה ואילו הספקת מוצרי המזון מן המשק הערבי והארצות השכנות נפסקה כליל. במצב זה הועמדה החקלאות בפני הצורך להבטיח גידול מהיר בהספקת המזון הטרי לאוכלוסיה הגדלה במהירות. הביקוש לתוצרת מקומית גדל במהירות, ובשנים הראשונות לא עלה בידי החקלאות להדביקו. ייצור הירקות, החלב, הבשר והביצים הורחב במידה רבה ואף־על־פי־כן עברנו תקופת מחסור בתוצרת חקלאית.

פתרון הבעיה הזאת היה אחת הסיבות העיקריות לזירוז ההתישבות ההמונית, שהתחלנו בה בשנת 1949. ואכן, תוך תקופה קצרה של כמה שנים הצליחה החקלאות להתארגן ולהרחיב את הייצור עד כדי הספקה סדירה ומלאה של כל מצרכי המזון הטריים. השוקים נתמלאו שוב תוצרת חקלאית מגוּונת ומשובחת, ואף הגענו לעודפים בכמה מוצרים.

בהיותנו שקועים בתקופה זו, 1948 – 1952, בהבטחת תצרוכת הארץ במזון טרי לא נתפנינו להרחיב ולאקלם גידולים וענפים חדשים, וכיווּני הגידול העיקריים היו בענפים המסחריים, בעיקר בירקות. ברם, עד מהרה הוכר הצורך לפתח ענפים אשר יתרמו לאיזון הכלכלה ושיפור מאזן התשלומים של המדינה – תפקידים שקודם לא הוכנסו לשיקולי התכנון, שכן האחריות לבעיות אלו היתה בידי ממשלת המנדט. מעתה הוטל על מערכת הכלכלה להגביר את הייצור המחליף את היבוא, או זה המכוּון ליצוא. לשם כך החילונו בחיפוש אחרי ענפים חקלאיים וגידולים חדשים. למשק החקלאי החלו חודרים גידולי התעשיה; התחלנו בהרחבת שטחי הפרדסים; חיפשנו סוגי ירקות ופירות אחרים המתאימים ליצוא; הוחל באיקלומם של זני־בקר מיוחדים לבשר. תוצאות פעולות אלו היתה גיווּן הייצור החקלאי והכנסת מינים וזנים חדשים המחייבים טיפול ולימוד מיוחד. נדרשנו להתאים כלים מיוחדים לעיבוד ואיסוף התוצרת ולהקים מיתקנים למיון ואחסנה וכדומה.

גם אזורי ההתישבות וממדיה נשתנו תכלית שינוי. הצורך הבטחוני הדחוף ביישוב כל חלקי הארץ ופינותיה – אזורי הספר והאזורים הפנויים והריקים בחלקים הפנימיים של הארץ – הביאו להתפשטותה ולהתפזרותה של החקלאות על פני אזורים רבים ושונים. מספר הישובים החקלאיים גדל פי שלושה לערך, והוא הדין לגבי מספר העוסקים בחקלאות; וכך, מהתישבות מצומצמת ממדים, המרוכזת בעיקר בעמקים הפנימיים ובשפלת החוף, הגענו להתישבות החובקת את כל הארץ והמגיעה עד לעין־גדי ויטבתה בדרום ועד לפסגות הרי הגליל. אם כבר לפני שלושים שנה נשמעה הטענה שאין ליישב כל האזורים באותו מבנה־משק, שכן אינם דומים זה לזה בתנאיהם הטבעיים, הרי עתה התבלט פי כמה השוני בין האזורים, הוברר בעליל שאיזור איזור ותכונותיו; יש אזורים שיסכנו לגידולים מסוימים, ואילו אזורים אחרים טובים לגידולים אחרים.

בצד שינויים פיסיים אלה התחוללו גם שינויים בעלי אופי אחר. שיטות הייצור החקלאי בעולם התקדמו והתקדמות זו הגיעה גם אלינו. גבר השימוש במכונות, והיה צורך בהתמחות מקצועית רבה של האיכר והתרכזותו במספר ענפים. לנטיה זו תרמה גם הירידה ברווחיות של כמה מענפי החקלאות, שחיזקה את הצורך להשתית את המשק על יחידות־ייצור גדולות יותר, המתוכננות בצורה המאפשרת שימוש נכון ויעיל במכונות ובכל חידושי הטכנולוגיה וההתמחות.

בינתיים נתגלה כי השתנו גם הגורמים המדיניים, שקבעו בעבר את מבנה המשק. נעלם הצורך לצמצם את יחידת הקרקע ולהקים משקים מרובי אוכלוסין על שטח קטן. במקומו בא, כפי שראינו, הצורך להרחיב תחומי הההתישבות לכל פינות הארץ, שכן שטחי הקרקע שהועמדו לרשות החקלאות שוב לא היו מוגבלים כבימים עברו, ובשנים הראשונות לקום המדינה אף עמדו שטחים ניכרים בשממונם וחיכו לידו הגואלת של המתישב.

הקמת המדינה העברית על צבאה הדואג לבטחון ביטל את הצרך להסתמך בהגנה על הישובים עצמם, מה שהביא בעבר להקמתם כיחידות כלכליות וחברתיות סגורות. הוא איפשר את המעבר מתכנון ההתישבות כנקודות־נקודות סגורות לתכנון אזורי רחב־ידים וגדל־ממדים, הנשען על התכונות הטבעיות – האקלימיות והקרקעיות – של כל איזור ואיזור.

החקלאות בעקבות התמורות.

הזכרנו, שעם הקמת המדינה התרכז הייצור החקלאי בענפי־משק ספורים בלבד. המתישבים החדשים עסקו בעיקר בענף הירקות. היה בהם מחסור ניכר באותה תקופה. הם נוחים לגידול בשפלת החוף, בה התרכזה ההתישבות בשנתים הראשונות לקום המדינה, אותם הכיר החקלאי העברי, ונוסף לזה ההכנסה מהם היא מידית וגבוהה יחסית, וללא השקעה גדולה. כל הסיבות הללו גרמו לכך שהמשק החקלאי בהתישבות החדשה התחיל בהתמחות בענף הירקות, אף כי לכאורה הוקם משק זה על עקרונות המשק המעורב האורגני.

עם תמורות היסוד בתנאי הכלכלה והחקלאות הכירו העושים במלאכה, לא רק למעשה אלא גם להלכה, בצורך לשינויים ולחריגה מן המקובל.

כתוצאה מחיפושי דרך להשתלבות מתאימה של החקלאות בפתרון בעיותיה הכלכליות של המדינה ולהבטחת פרנסה הוגנת ורמת־חיים מתאימה לחקלאי, צצה במוסדות המיישבים הצעה שהיתה חריגה מעקרון המשק המעורב האחיד. הוצע ליצור טיפוסי־משק נבדלים המותאמים לתנאים המיוחדים שבאזורי הארץ השונים. לפי ההצעה יהיו בכל טיפוס־משק ענף עיקרי אחד או שנים אשר יהוו את ציר המשק וסביבם כמה ענפי־עזר. בדרך זו יישמר העקרון של עבודה עצמית תוך כדי פיתוח ענפי־המשק העיקריים ושמירה על כך שהם יהיו ביחידות־ייצור גדולות. בתחימת כל ענף לאיזור המתאים לו מבחינת תנאי האקלים והקרקע וייצור רב־ממדים יש כדי להבטיח ייצור זול באיכות גבוהה.

במסגרת זו נועד “משק השדה” להיות המרכז לייצור גידולי התעשיה למיניהם, המיועדים רובם ליצוא או לדחיקת יבוא. “משק ההדר” יהיה המרכז לייצור פרי ההדר וליצוא, ואילו “משק החלב”, שהוא למעשה יורשו של המשק המעורב האורגני, יהיה המרכז לייצור החלב. שאר המוצרים החקלאיים כגון ירקות, פירות, ביצים ובשר יהיו ענפי־משנה וייתחמו גם הם לאחד מטיפוסי המשק המתאימים להם.

הצורך בהתמחות וקביעת טיפוסי־משק שונים חייב שינויים מרחיקי־לכת בתכנון המשק המושבי, שכן ביחידת קרקע קטנה מביא גיווּן יתר של המשק בהכרח לפיצול יתר של השדות והענפים. במשק הקיבוצי שונה המצב. הגיווּן הרב בענפים אינו חייב להביא בכל המקרים להקמת משק העומד על יחידות־ייצור קטנות מדי. עם זה, גם במשק הקיבוצי הוכר בצורך לעבור להתמחות, לצמצם את מספר הענפים ולהגדיל ממדי כל אחד מהם.

מעבר זה מטיפוס משק אחיד בעיקרו – למספר טיפוסי־משק, הן בסקטור המושבי והן בסקטור הקיבוצי, נמצא עתה עדיין בשלבי ההתפתחות הראשונים, אולם הוא חודר והולך לכל ההתישבות החקלאית בישראל, ותיקה וצעירה כאחד.

התפתחות נוספת הנמצאת עדיין בתהליך ההתהוות ושמקורה בשינוי התנאים היא המעבר ממשק סגור המהוה יחידה כלכלית ותרבותית עצמאית למבנה אזורי, שבו מהוה הישוב החקלאי חוליה אחת במבנה האזורי.

מבנה אזורי זה, אשר נוצר לראשונה עם ראשית ההתנחלות בנגב, בשנים 1951 – 1952, עת הוקמו ישובים חקלאיים במתכונת של “גרעינים” מסביב למרכז שירותים אחד, נשתכלל ודפוסיו נשתפרו ונתגבשו עם יישובו של חבל לכיש.

עיקרו של המבנה האזורי הוא: תכנון כולל של איזור שלם, על הישובים החקלאיים שבו ועל מרכזיו העירונים והכפריים. הישובים החקלאיים מתוכננים בקבוצות של ארבעה־חמישה ישובים הסמוכים זה לזה, ובטבורם מוקם מרכז כפרי שמתפקידו לספק שירותים לישובים הסובבים אותו. הישוב החקלאי היחיד לא יהוה מעכשיו יחידה עצמאית ואין בו כל אותם השירותים הנפרדים שהיו מצויים בישובים שהוקמו בעבר, לפני קום המדינה. בכפר נמצאים רק אלה מבין השירותים שהחקלאי נזקק אליהם יום־יום, כמו גן־ילדים, בית־כנסת וכדומה. כל שאר השירותים: צרכניה מרכזית, מרפאה מרכזית, מועדוני־תרבות, סככות־מיון־ואריזה לתוצרת, תחנת טרקטורים וכדומה – מצויים במרכז הכפרי ומשרתים לא ישוב אחד, אלא מספר ישובים, המונים יחד כמה מאות משפחות.

מבנה אזורי זה מאפשר הוזלה ניכרת ושיפור השירותים, דבר שכמעט איננו אפשרי בישוב הצריך לקיים ולממן בעצמו את כל רשת השירותים למיניהם. המרכז הכפרי מהוה מקום־מגורים מתאים לעובדי הציבור השונים המשרתים את כל ישובי האיזור, כגון רופאים, אחיות, מורים, טכנאים וכדומה, אשר נוח להם ונוח לישובים שיתגוררו במקום מרכזי ומרוחק מידה שוה מכל הישובים באיזור.

המבנה האזורי מאפשר להקים באזורים החקלאיים – במרכזים הכפריים או במרכז העירוני של האיזור – גם מפעלי תעשיה, ובעיקר מפעלים לעיבוד ראשוני של התוצרת החקלאית המיוצרת בישובי האיזור והמחייבת עיבוד מסוים. הקירבה של מיתקני התעשיה לשדה מביאה להוזלת תהליך הייצור, ובדרך זו – בעקיפין – להגדלת רווחיות החקלאי. זאת ועוד, חלק ממיתקני התעשיה הללו עתידים ברבות הימים לעבור לבעלותם של החקלאים ובדרך זו לשמש מקור הכנסה נוסף לחקלאי ודרך לקליטת עודף כוח־האדם, ובעיקר בני המתישבים, שייאָלצו לחפש להם עבודות שונות מחוץ לחקלאות.

כתוצאה, מהוה המרכז הכפרי כעין חוליית־בינים בין העיר לבין הכפר ומאפשר לתושביו, שהם בעיקר אנשי השירותים, ליצור להם הוי משותף, שיש בו גם מן ההוי העירוני וגם מן ההוי הכפרי. השכנות הקרובה של משרתי הציבור, שהם בעיקרם אנשים בעלי השכלה וידע טכני וחינוכי־תרבותי, מאפשר להם לקיים בינם לבין עצמם חיי חברה תקינים, דבר שקשה לקיימו במסגרת הצרה של הכפר החקלאי.

המבנה האזורי, מלבד מעלותיו הכלכליות, תורם לקירוב לבבות ומיזוג־יתר בין יוצאי הגלויות השונות. אופי העליה לישראל בשנים האחרונות, ובעיקר העליה מארצות המזרח, הוא כזה שלא ניתן למזג יוצאי גלויות שונות בכפר אחד. העולים הללו באים בקבוצות של “בתי־אב” (“חמולות”) שהפרדה ביניהם איננה אפשרית ולא רצויה. כן עלולים להתעורר קשיים אם נשכן בישוב אחד קבוצות של “בתי־אב”, שכן עלול הדבר להביא בדור זה לחיכוכים בין מתישבים ולהקשות על ניהול חיי־כפר תקינים. לעומת זאת מאפשר המבנה האזורי ליישב בכל כפר קבוצה אֶתנית אחידה, ואילו המוסדות המשותפים במרכז הכפרי מביאים בהדרגה ובאטיות לקירוב בין יוצאי הגלויות השונות ללא משברים בכפרים עצמם. באופן זה תורם כל כפר תרומתו ומשפיע על סביבתו הקרובה, וכולם מושפעים מהמרכז הכפרי, ובפרט כשנוער וילדים יוצאי גלויות שונות ו“בתי־אב” שונים לומדים ומבלים בצוותא במוסדות שבמרכז האזורי. כך מתגבשת בהדרגה באיזור סינתיזה אנושית חדשה, הנותנת תקוה למיזוג־גלויות מלא.

השינויים הללו במבנה החקלאות בארצנו – המעבר מטיפוס המשק האחיד למספר טיפוסי־משק העומדים על התמחות, והמעבר ממבנה של נקודות חקלאיות קטנות בודדות ומרוחקות, למבנה אזורי – הם איפוא תולדה של התמורות הכלכליות והחברתיות שהחלו מאז קום המדינה, כשם שהמשק המעורב צמח ועלה מתוך התנאים המיוחדים של משקי המטעים והפלחה ומחיפושי הדרך למניעת עבודה שכירה זולה ולהצמדה אורגנית יותר של המתישב למשקו.

החקלאות חלק ממסכת של תכנון כולל

כבר ראינו כי התמורה העיקרית אשר חלה עם הקמת המדינה הטילה את הישוב למלאכת בנייתה של הכלכלה הלאומית בכלל ותכנון החקלאות בפרט כיסוד לכלכלה הלאומית.

בתקופה הראשונה להתנחלותנו בארץ היתה מחשבת התכנון מוגבלת לנקודה החקלאית הבודדת: ראינו רק את הישוב הבודד וכל מעיינינו היו בחיפושי דרך לפיתוחו ולקידומו על־ידי שיפור השיטות האגרוטכניות, מחזור זרעים תקין, מלחמה במזיקים ובמחלות וכדומה. לאחר מכן, עם הכרזת בלפור, הורחבו המושגים. מתוך מגמתנו לבסס התישבות עובדת החילונו בתכנון אזורים שלמים של הארץ, כגון עמק יזרעאל, עמק הירדן, גוש הקישון וכדומה. עם קום המדינה עמדנו בפני תכנון ארצי של כלכלתנו וחקלאותנו, כדי להתאימה לקליטה ולפיתוח מהירים. היה עלינו לקבוע מה, איך וכמה נגדל בארץ מכל גידול, היכן נגדל כל דבר ואיך נתאים את הייצור בכל איזור ואיזור לתנאים המיוחדים השוררים בו.

כשכתב יצחק אלעזרי־ווּלקני – בתחילת המאה – את מאמרו המפורסם “המשק הלאוּמי המעורב” היינו עדיין רחוקים מאד מתכונן חקלאי כולל ואף לא עסקנו ביישובם של אזורים שלמים. היטיב והרחיק יצחק אלעזרי־ווּלקני לראות את העתיד. הוא ראה בארץ מעשה־מקשה אחד המחייב תכנון כולל של החקלאות, של המשקים, כדבריו:

“המשק המעורב של הפרט פוגש, כאמור וכמבואר, במעצורים מן הטבע שלא נתגבר עליהם, ולכן אין לנו דרך אחרת אלא לכונן לנו משק ללאומי מעורב, משק לאומי שלא יהיה אמנם מורכב מאבני בנין, שכל אחת מהן מוצקה, אבל מכולן יחד תיברא ותיכונן אותה החומה הבצורה…”

הנה כי כן הכיר כבר יצחק אלעזרי־ווּלקני בכך שהשוני בתנאים באזורי הארץ אינו מאפשר פיתוח משקים זהים ויש, לכן, לתכנן כל משק ומשק בארץ כך שסך־הכל הייצור בכל המשקים החקלאיים יהיה תואם את הצרכים של העם והמדינה. כיום מוחשי ביותר צורך זה. דרוש תכנון ארצי של החקלאות למען הגיע לייצור חקלאי מאוזן שיענה על צרכי המדינה: מצד אחד ייצור לתצרוכת פנימית, ומצד שני ייצור לשם יצוא. תכנון ייצור זה יותאם לתנאים האגרוטכניים, האקלימיים והקרקעיים הקיימים בכל איזור ואיזור בארץ כדי שיהיה כדאי.

תוך מלאכת ההתישבות הגענו מבנין הנקודה הבודדת דרך האיזור לתכנון כלל חקלאותנו. יציאתנו מן הנקודה אל האיזור ומן האיזור לכל הארץ היתה פרי התפתחות כלכלתנו וישובנו ויכלתנו ההתישבותית. הנקודה ההתישבותית הבודדת היתה איפוא נקודת ארכימדס, עליה השעננו את מנוף מעשינו בבואנו להרים את המשימה ההיסטורית הגדולה המוטלת עלינו: הקמת עם עובד והשתרשותו באדמתו.

יוני 1961

בכנסת, 13 בנובמבר 1962

…עוּבדת־יסוד במציאותנו היא שבידי הלאום נמצאים 92.6 אחוז מקרקעות המדינה, ואינני מוַתר על 0.6 אחוז, שכמה מחברי הכנסת שכחו בנדיבותם הרבה בדבריהם. רבים ציינו עובדה זו בשמחה, אחרים הפכוה יסוד לטרוניה – הייתכן? המדינה מחזיקה באחוז כה גבוה של הקרקעות, כמעט כולן, ולמרות זאת אין היא עושה כדי למנוע, או לפחות לבלום, את הספקולציה בקרקע, המשתוללת זה שנים ברחובנו?

היכן נמצאת קרקע הלאום?

צר לי, צר לי מאד לומר, שגם השמחים וגם המתלוננים חטאוּ בפשטות־יתר. אמת, בידי האומה 92.6 אחוז מהקרקע, אלא שהצגת מספר זה כשלעצמו – מבלי לבדוק מה מאחריו – מטעה ומבלבלת. רובה הגדול של הקרקע הלאומית אינו נכנס כלל למעגל העיסקות בקרקע. הקרקע הלאוּמית היא בנגב ובערבה, בהר רמון ובנחל גרופית, בעמק ובגליל. כאן בעלות הלאום היא מלאה.

לעומת זאת בקרקעות העירוניות, שהן קרקע פורה לספקולציה, אין חלקם של מקרקעי האומה אלא מעט מזעיר. בשפלת החוף, בין גדרה לחדרה, אין אחוז הקרקעות העירוניות הפנויות, השייכות לרשוּת הפיתוח או לקרן הקיימת, עולה על עשרה אחוזים בערך, כולל חולות ראשון־לציון ושטחים כיו"ב. קרקעות אלה שמורים ברובם כרזרבה לבניית שיכוני עולים ושיכונים עממיים אחרים וממילא אינם יכולים להיות גורם משפיע, מכוון ומוַסת, לאותו שוק ספקולטורי־פראי, עליו דובר בכנסת.

מה הסיבות לספקולציה?

ספקולציה זו סיבותיה כפולות. היא ניזונה מביקוש מתמיד לקרקע מצד תושבי הארץ ומשקיעי־חוץ כאחת. יש כסף ליהודים והם רוצים ומבקשים להשקיעו בנכסים של ממש, שהם גם בטוחים וגם מבטיחים רווחי־הון כבדים. יודעים הם שהמדינה מתפתחת, שאוכלוסייתה תגדל בזכות העליה וממילא יגדל הביקוש לדירות ולבנינים. כמות הקרקע העירונית מוגבלת. עוד יותר מוגבלת כמות הקרקע בערים הגדולות, וּודאי שמועטת כמות הקרקע באותם מרכזים שהכל רוצים ביקרם, תרתי משמע. עמנו – בצפיפות ניחא לו. כתוצאה מכך רוצים ורצים הסוּפרמרקט והבנק להיות דוקא במרכז תל־אביב ולא על ראש התבור או בלב המכתש. לכן עולה ברחוב דיזנגוף מגרש בן 800 מטר מרובע, מה שקרוי דונם של בני־ברק, מיליון ל“י. לכן נמכרים בצפון תן־אביב מגרשים במאות ל”י המטר. זאת לא ניתן לשנות בצורה יסודית. גם אם היתה הממשלה בעלת כל הקרקע, הרי במרכזי האוכלוסיה והמסחר היה ערך הקרקע גבוה יותר מאשר בפרברים. ומוצדק הדבר מבחינה כלכלית בתנאי כל משטר, ואפילו סוציאליסטי, שכן בדרך זו תושג ההקצאה היעילה ביותר של גורמי הייצור. אם כך, מה הממשלה כי תלינו עליה? האם יכולה היא, האם צריכה היא להתערב? אינני סבור כך. עלינו רק להבטיח במצב זה שהמדינה תקבל מעסקים אלה את המגיע לה, במסגרת מס שבח מקרקעין, מס הכנסה ורווחי החברוֹת.

מה צריכה הממשלה לעשות נגד הספקולציה?

דומני שאין איש בין חברי הכנסת המתנגד לכך שאם אדם בישראל רוצה בקניית דירה מרוּוחת ביותר, הבנויה דוקא על קרקע פרטית ובאיזור מיוחס, והוא מוכן לשללם עבור זה במיטב כספו – אין למנוע בעדו. איננו רוצים ואיננו יכולים למנוע זאת, אם כי ודאי שנביא בחשבוֹן טעם מעוּדן זה, ואמצעים כספיים אלה, במדיניוּת המסים שלנוּ.

האם יש הגיון בכך שהממשלה תזרוק לשוק אלפי דונמים של קרקע עירונית, שהם אגב אינם לה, ובמיוחד באזורי התורפה – כדי, כביכול, להוריד את מחירי דיור־הלוקסוס הזה? האם תהיה לכך השפעה על מחירי הדירות? האם תועבר ההוזלה לקוני הדירות? מסופקני. האם אותה שכבה של אזרחים היכולים, או סבורים שהם יכולים, לקנות דירות בחמישים־ששים אלף ל"י, אם לא למעלה מזה – הם הלקוחות הראשונים בתור למדיניות סוציאלית ולסובסידיוֹת ממשלתיוֹת? האם ספסרי הקרקע, שיבלעו את ההוזלה, הם הנזקקים לעזרתנו? מי לכפכם יתקע שהם לא ישמרו על קרקע זו עד שיעלה מחירה?

שיכון עממי

בעיות חמוּרוֹת יותר מתעוררות כשאנו עוברים לדון בבעיית דיורם של המוני העם. הממשלה רואה עצמה אחראית להבטחת שיכון הולם לשכבות הרחבות – לעולים חדשים, למעוטי־יכולת, לדיירי משכנות־עוני ולזוגות צעירים. לשם כך הקימונו כמה מכשירים, מהשיכון העממי ועד ל“חסכון לבנין” והמפעל לשיכון מפוני משכנות־עוני. בשיכונים אלה גרים יותר ממיליון נפש, ותשלומיהם בעד הדירות והקרקע, אם בעד רכישה ואם בעד שכר דירה, הם נמוכים ביותר. לא שמענו טענות שמשרד השיכון מספסר בקרקעות. ההוצאה לקרקע במפעלי משרד השיכון נעה בין 50 ל“י מינימום ל־700 ל”י לחדר במקומות הטובים ביותר שבצפון תל־אביב. מזה רק שליש נכלל במחיר היסודי של הדירה: שני השלישים האחרים הם היסוד לתשלום דמי־חכירה שנתיים בשעור 4% לשנה, המגיע בדירות של שלושה חדרים לתשלום שבין 4 ל־56 ל"י לשנה.

חברות־השיכון הפרטיות

חברות־השיכון הפרטיות עמדו בויכוח זה, ולא רק כאן, באש עזה של ביקורת. טענו נגדן שהן קונות וחוכרות קרקע במחיר נמוך ומוכרות ומחכירות אותו ביוקר רב, כך שהן נהנות מרֶנטה קרקעית גבוהה, שאין לה כל הצדקה כלכלית. אינני מן הנלהבים לצורה זו של יזמה פרטית – למסחר בקרקע. עם זה דומני שעלינו להתיחס לבעיה זו בפרופורציה הנכונה ולראות את מלוא מאזנן של החברות.

בכנסת ובועדות נזרקו נתונים על קרקעות בערי פיתוח, שמחירם מגיע ליותר מעשרת אלפים ל"י לדונם. האם נבדק מה עומד מהצד השני? מַהן הוצאות הפיתוח הכולל – כבישים, מים, חשמל, ביוב – ופיתוח המגרשים עצמם? האם הובא בחשבון מהו ההפרש בין דונם ברוטו לדונם נטו – כמה שטח יש להפריש לכבישים, גנים, בניני ציבור וכדומה? הפרש זה יכול להגיע עד ל־50 אחוז. לא הובא בחשבון שמחיר הקרקע המופרשת למפעלי תעשיה ומלאכה הוא נמוך בהרבה ממחיר הקרקע לשיכון.

כן דאגה הממשלה לכך שבמקרים של הקצאת שטחים גדולם יעלו התשלומים לממשלה עבור הקרקע שהיא מוכרת, בהדרגה, בהתאם לעליית ערך הקרקע. והם מגיעים, לדוגמה, במקרה אחד, עד 2,300 דולר לדונם. איננו מוכנים להיות חסידים שוטים. אנו מוכנים למכור בזול, אם נהיה בטוחים שההוזלה תועבר לקונה הסופי, ולא אחרת.

עם זה אין להכחיש שהיו בעבר מקרים, בהם לא הושם לב במידה מספקת לצד זה. כיום מדיניותנו היא שלא להקצות בבת־אחת שטחי־קרקע גדולים לחברות פרטיות בערים ובקירבתן. אנו מפעילים עכשיו הסדר חדש לפיו תינתן לחברה, הרוצה בפיתוח שטח גדול, אוֹפציה על שטח זה לתקופה סבירה. אבל נעמיד לרשותם את הקרקע רק בהדרגה, בהתחשב בגודל השטח שהיא מצליחה לפתח ולבנות בכל שנה. מחירי הקרקע ייקבעו בכל שנה לגבי השטח שייבנה בשנה הבאה, בהתחשב בתנאי השוק ובמחירים שהחברה דורשת עבור הקרקע מלקוחותיה. ייתכן והסדר כזה יחייב אותנו לבצע בעצמנו את הפיתוח הכללי של שטחים גדולים מסוג זה, ולא נירתע מכך.

ברצוני להוסיף בנקודה זו, שכל הפיתוח העירוני שלנו מתבצע במסגרת התכנון הארצי הכולל, המביא בחשבון את צרכי פיזור האוכלוסיה והצורך בחסכון בקרקע חקלאית.

ערי הפיתוח

אחרת היא מדיניותנו בערי הפיתוח. כאן אין הקרקע נמכרת כיום. אנו מחכירים אותה ומשתדלים שדמי ההחכרה ישקפו את ערכה הממשי של הקרקע. איננו מתכוונים למכור קרקעות בערים אלו עד שהן תגענה לפיתוח מלא, ואז ייקבעו תנאי הבעלות בהתאם לרמה הכלכלית אליה יגיעו הערים בזכות השקעות הענק של המדינה והציבור בהן. לכלל זה יש יוצא־מן־הכלל אחד – אנו מוכרים קרקעות הדרוּשות להקמת מפעלי תעשיה ומלאכה בערים אלו, במידה שמכירה זו היא תנאי להקמת המפעלים.

החכרת קרקעות ומבנים עירוניים

עד כאן מסכת מכירות קרקע. מסכת ההחכרות היא סבוכה יותר, ושתים פרשיותיה – קרקעות המדינה, ואלו של הקרן הקיימת. מאז הקמת המדינה אנו מחכירים קרקעות המדינה ורשות הפיתוח. בחוזי החכירה נאמר במפורש כי הקרקע מוחכרת למטרה המוגדרת של השתכנות עצמית. למעשה התרוקנה הוראה זו מתכנה. החוכרים, המשלמים מדי־חכירה אפסיים, מעבירים את זכותם על הקרקע לאחרים, תמורת סכומים נכבדים ביותר “לפי רוח הזמן”, והמדינה אינה נהנית מזה כלל, או רק במידה מועטת.

בעיית הקרקע קשורה גם בעשרות אלפי מקרים בבעיית המבנים; כוָנתי בזה לנכסי הדיור של רשות הפיתוח. מספרם עולה על ששים אלף. חברי כנסת רבים טענו נגד ההכנסות הנמוכות של הרשות מנכסיה אלה – הכנסות שאינן עולות על מחצית האחוז של ערך המבנים. מצב זה הוא תוצאת שכר־הדירה הנמוך, בגלל חוק הגנת הדייר ומצבם הסוציאלי של הדיירים, הגורמים למיעוּט הכנסות, ומצב המבנים הגורם לריבוי הוצאות החזקה ושיפוצים. הייתי שמח מאד אילו חברי הכנסת, הטוענים בתוקף כזה נגד חוסר היעילות של רשות הפיתוח, היו נותנים יד למאמצינו להגדיל את ההכנסה על־ידי גביית דמי־חכירה ושכר־דירה ריאליים יותר. אבל, לצערי, לא זכינו לעידוד כשניסינו, לפני כשנתים, להעלות את דמי־החכירה לגובה המוצדק מבחינה כלכלית. להיפך, כאן נשכחו הבדלי אידיאולוגיה וצדדים והזעקה הקיפה את המחנה מקצה אל קצה. מובן, אך מקרה הוא שהימים היו ימי ערב בחירות.

אנו רואים את הפתרון לבעיה זו במכירת המבנים הראויים לדיור, בהריסת המבנים הרעועים ובפינוי הדרגתי של המבנים הקיימים על קרקע המיועדת לצרכי ציבור. מובן, שבמכירת המבנים נדאג לקבלת מחיר מתאים. במידה ומחירי הבניה והדיור בשוק כולו יעלו בעתיד, ישתקף הדבר גם במחירי מבנים אלה.

קרקעות עירוניות של קק"ל

באדמות העירוניות התפוסות של הקרן הקיימת חמורה הבעיה עוד יותר. חוזי החכירה של הקרן הקיימת אוסרים במפורש העברת הקרקע. הם קובעים כי במידה שנסתיים שימושו של החוכר בקרקע למטרה שלשמה נמכרה – על הנחלה לשוב לבעליה, לקרן. תקנה זו הפכה אות מתה. החוכרים מעבירים זכותם, ואילו הקרן הקיימת נאבקת בכל מקרה להציל בדל־אוזן מזכויותיה, בצורת דמי הסכמה.

אנו מנסים כיום לקבוע עקרון, שבכל מקרה של העברת הזכות תחולק תוספת הערך של הקרקע, מעל למה שהשקיע המתישב בפיתוחה, בינו לבין הקרן הקיימת לפי היחס של שני שלישים ושליש. נראה לנו שזה המינימום שעלינו לדרוש ואינני מבין את הטענות של חברי הכנסת המדברים בנשימה אחת נגד דמי ההסכמה ונגד בזבוז רכוש האומה.

קשה הוא הפתרון לבעיית אדמות הקרן הקיימת בצורה בה אנו מנסים לפתור את בעיית מבני רשות הפיתוח. לפי עקרונות הקרן הקיימת אין הקרקע ניתנת למכירה. דומה שהגיע הזמן לחשוב על המשמעות המעשית של עקרון זה. אם יש לקרן בעלות נומינלית על שטח עירוני תפוס ובנוי, אם ההכנסה משטח זה היא פרוטות בלבד – האם לא נהיה נאמנים יותר לרוח מייסדי הקרן הקיימת, אם נמכור קרקע זו במחיר הוגן ונשתמש בתמורה לפיתוח הארץ, וקודם כל להכשרת קרקעות נוספות? האם יכולים אנו כיום לראות בשטחים אלה באמת את “קרקע הלאום”? האם איננו בעינינו כמתעתעים? האם לא הגיע הזמן להקדיש לנושא זה מחשבה נוספת? אם הלל הזקן לא חשש לשנות דין השמיטה והיובל, והתקין פרוזבול – האם עלינו לחשוש לשינוי הלכה אשר, אחרי הכל, אינה למשה מסיני? היו חברי כנסת שציטטו פסוקים כגון: “והארץ לא תמכר לצמיתות”. אבל הייתי שמח אילו עמד אורך־רוחם לקרוא את כל הפרק, אשר בו נאמר “וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו, לא יצא ביובל” – הרי הכשר מהתורה למכירת קרקעות עירוניות.

המשמעות הסוציאלית של דמי־חכירה נמוכים

לפני שאסיים פרק זה, מן הראוי שנבדוק עוד אספקט אחד למדיניות הקרקע – האספקט הסוציאלי. נניח שנישאר נאמנים לעקרון החשוב של הספקת קרקע לאומית בזול – לקונים, לחוכרים ולשוכרי הדירות. האם ימנע הדבר קניה ומכירה, רוָחים ורנטה? אינני סבור כך. אבל, אפילו נצליח, בתוקף פקידים ושוטרים, למנוע סחר־מכר – האם יתבטא הדבר בהוזלת שירותים וסחורות? או אולי אין כאן אלא הנאה מסובסידיה סמויה, המגיעה בשנה להרבה עשרות ואולי מאות מיליוני לירות, שכל המשק נושא בה, בצורת מסים גבוהים יותר על הכלל. אינני רואה כל הצדקה סוציאלית או כלכלית לסובסידיה מעין זו, שאינה קשורה במצב כלכלי או סוציאלי, אלא רק במזל ובגורל שהביא את האדם ארצה כמה שנים לפני חבריו.

עקרונות מדיניותנו הקרקעית

אסכם את הקוים המנחים את מדיניותנו הקרקעית היום, והריהם לפניכם:

א. הממשלה שומרת ותשמור על העקרון שקרקע חקלאית לא תימכר. זו בודאי הקרקע, עליה נאמר “והארץ לא תמכר לצמיתות”;

ב. אנו נבטיח קרקע במחיר זול להמוני העם המבקשים להשתכן בתנאים אנושיים. לשם כך אנו משריינים רזרבה קרקעית ומתכננים את מדיניותנו לטוָח ארוך. כבר כיום העמיד מינהל מקרקעי ישראל לרשות משרד השיכון, בשפלת החוף בלבד, שטחים המספיקים לבנין 150 אלף יחידות־דיור נוספות, המספיקות ליותר מששים ריבוא איש, וזה בצפיפות מועטת ובתכנון הרחוק מ“גרוד שחקים”. במידת הצורך יועמדו לרשות המשרד שטחים נוספים, ברחבי המדינה, כמו גם במרכזי האוכלוסיה, בהתאם למדיניות פיזור האוכלוסיה;

ג. הממשלה מוכנה למכור לדיירים ולחוכרים קרקע תפוסה ומיושבת על מבניה בערים הגדולות. נתבע מחיר הוגן, בהתחשב, כמובן, בהשקעת המתישב, זכויותיו וערך הקרקע;

ד. בערי הפיתוח נמסרת הקרקע בתקופה זו בחכירה בלבד;

ה. כדי למנוע התעשרות בלתי־צודקת על חשבון קרקע הלאום, על הנובע מכך, תקצה הממשלה קרקע עירונית לחברות־בניה רק בתיאום לקצב־הבניה הממשי, תוך שמירה שדמי המכירה והחכירה יעמדו ביחס מתאים לערך הקרקע באותו זמן;

ו. מגרשים פנויים בודדים בערים הגדולות יימכרו על־ידי הממשלה במחירי השוק ובמכרזים פומביים;

ז. הממשלה תוסיף להקצות קרקע לבניני ציבור ולמפעלי תעשיה ומלאכה במחירים נאותים;

ח. בקרוב נגיש לכנסת תיקון לחוק מס שבח מקרקעין, שיבטיח חלקו של הכלל בהנאה מעליית ערך הקרקעות הנובעת מפיתוח המשק בכללותו;

ט. איננו רואים אפשרות, צורך ותועלת ב“זריקת” קרקעות לשוק בקנה־מידה גדול במטרה להוריד מחירים, אם כי – כאמור – נוסיף לדאוג לשיכון המוני העם בתנאים מתאימים.

בהתאם לכך אנו מוכנים למכור קרקע מסוגים אלה: 1. נכסי הדיור של רשות הפיתוח לדיירים; 2. הקרקע עליה הם יושבים – למשתכנים בערים הגדולות; 3. שטחים למבני תעשיה ומלאכה לפי בקשת היוזמים; 4. מגרשים בודדים בערים הגדולות. כן נמכור, במידת הצורך, שטחים גדולים לפיתוח מרוכז בתנאים עליהם דיברתי לעיל.

הכנסת זוכרת בודאי שחוק מקרקעי ישראל התיר לממשלה למכור קרקעות עירוניות עד לשטח כולל של 100 אלף דונם. עד היום נמכרה כבר כמחצית השטח.

דמי הסכמה

ומכאן לבעיות הקונקרטיות שהעלו חברי הכנסת בדבריהם.

שמחתי שכל חברי הכנסת שדיברו, בין אלה שבקואליציה ובין שבאופוזיציה, שיבחו את פעולת מינהל קרקעי ישראל. ודאי לי שהמינהל ראוי לשבחים, והם ישמשו לעובדים עידוד להמשך עבודתם המסורה והחשובה.

חבר הכנסת שיכמן העלה בדבריו בעיות דמי הסכמה, שגובה הקרן הקיימת לפני העברת זכות החכירה, וטען לכפילות בינם ובין מס שבח מקרקעין. ההחלטה על כך נתקבלה בועדה מיוחדת שהוקמה לבדיקת הדבר וחקרה את הבעיה לעמקה.

מס שבח מקרקעין נגבה מאדם שהשקיע מכספו בקניית הקרקע וזו השביחה. החוכר אדמת הקרן הקיימת לא השקיע דבר מכספו ולא נטל עליו כל סיכון, ומשום כך מוצדק הדבר שישלם לקרן הקיימת דמי הסכמה, שהם רק חלק מתוספת־הערך, שזכה בה, כמעט, מן ההפקר. גם מועצת מקרקעי האומה, בה מיוצג הציבור, הסכימה לכך. עם שאני בטוח בצדקת עמדה זו לא אתנגד אם יועלה נושא זה לדיון בועדת הכספים, במידה וחבר־הכנסת הנכבד לא השתכנע לאחר הסבר זה.

אילמלא הייתי מנוסה בכגון דא הייתי תמה על התרעומת שלו – למה ניסינו להעלות את דמי החכירה בהתאם לחוזה עליו חתמו המשתכנים? זה – בצד טענות על שיעור ההכנסה המעט מנכסי המדינה – כלום לא הא בהא תליא?

הפקעת קרקעות לצרכי ציבור

בעיית הפקעת הקרקעות אינה מהקלות. החוק מאפשר, כידוע, לשר האוצר להפקיע לפי שיקול דעתו כל קרקע הדרושה למטרות ציבוריות. עם זה ראינו לנכון למנות ועדה מייעצת ליד מועצת המינהל שתבדוק כל הצעה בדיקה יסודית ותמליץ המלצותיה בכל מקרה ומקרה. הועדה בודקת אם אמנם שטח מסוים זה דרוש ואם לא ניתן לקבלו בדרך אחרת, פרט להפקעה. אנו מעדיפים, כמובן, לנסות לרכוֹש את הקרקע מהבעלים, ולוּ גם במחירים גבוהים יותר מאשר מחירי השוק, אולם איננו מוכנים להיכנע לסחיטות. עלי לציין כי לא הובא לפנַי אף מקרה אחד בו הופקעה קרקע, כשהבעלים היו מוכנים בכלל להיכנס למשא־ומתן.

הפיקוח על רוכש הקרקעות

חבר הכנסת חזני העלה בעיית הפיקוח על רוכש הקרקע והבטחת מילוי המטרה לשמה הוקצה הקרקע. ברצוני להשקיט חרדתו הכנה. בהתאם לנוהג הקיים במינהל מקרקעי ישראל, אין הקרקע מועברת על שם הקונה אלא לאחר שבוצעה המטרה לשמה נרכשה הקרקע.

אין לו לחשוש, שמא נמכור קרקע שניזקק לה בעתיד לצרכי ציבור. אין המינהל מוכר קרקע, גם אם היא במגרשים בודדים, אלא בהתאם לתכניות בנין ערים, הקובעות מה הם והיכן הצרכים בקרקע ציבורית, ובאילו שטחים ניתן לבנות למגורים.

אשר להבטחת שמירת השבת. כבר בעתיד הקרוב ביותר יוכנס סעיף לחוזי רשות הפיתוח ונכסי המדינה המחייב את חוכר הקרקעות להימנע בימי שבתות ובחגי ישראל מכל עבודה בנכס המוחכר, בדומה לסעיף הקיים בחוזי הקרן הקיימת.

מכירת קרקעות לפרטים

חבר הכנסת בנטוב, בדרכו שלו, היה יותר הרצפלדי מהרצפלד, אם זה בכלל אפשרי. הוא יודע בדיוק לאן נושבת הרוח, ואף יודע שאותו משרד קצר־ראות – האוצר – מתרשם כל כך מכל מי שמנפנף בדולר אמיתי או מדומה. מובן שכשחבר הכנסת בנטוב היה אחראי על קטע בחזית הכלכלית, היה הוא זהיר יותר ומתרשם פחות. מהיכא־תיתי. אבל אם חושש חבר הכנסת שלא תישאר רזרבה להתישבות, תנוח דעתו עליו.

אינני מוכן לקבל את התביעה להפסיק את מכירת הקרקעות בכלל. לעומת זאת, נשמור על ייעוד הקרקע ונמנע העברת קרקעות חקלאיות לפיתוח עירוני.

החקלאות היא מקצוע והיא אמצעי לפרנסה ולקיום בכבוד. אבל ההתישבות החקלאית העובדת היא בשורה הראשונה שליחות לאומית חלוצית וכיבושית. בידיה לכוון ולהשפיע כלכלית, חברתית ורוחנית על מהלך העניינים בארץ. השאיפה והזכות להגמוניה של תנועת־העבודה בכלל וההתישבות העובדת בפרט בעם ובארץ, שרשיהם נעוצים בהרגשת השליחות, בדרכי מילואה, בדאגה לכלל ובאחריוּת מקיפה וכוללת.

מֵי חרדה – ובשעל אדמה

מכל הנגלות לנו עד כה, אין ארצנו בין העשירות ביותר באוצרות טבע. לא פונקנו, אם כי לא קופחנו. נקוה שעוד שמור לנו במעבה האדמה עושר לטובה, ואנו טרם גילינוהו. עלינו לנהוג, איפוא, קפדנות, חסכון ומשקיות חמוּרה בכל מה שהעניק לנו הטבע ובכל מה שמצוי כבר בעין.

אדמה ומים הם בלי ספק מאוצרותיו של הטבע, שהעניק והעמיד לרשות האדם. האדמה ניתנה לאדם לעבדה, להכשירה ולהפרותה, להיותה למחיתו. גם שני האֶלמנטים האלה, שהם יסוד עולם, ניתנו לנו לא ביד רחבה, וביחוד המים נתונים לנו במשׂורה. בעשׂור הבא ניתקל בבעיית חוסר מים, ולא במגבלות קרקע לעיבּוד ולהתישבות.

מחציתה הגדולה של הארץ אינה טועמת כמעט טעמם של גשמי ברכה. גם חלק הגון בדרומה של המחצית הצפונית זקוק לתוספת־מים רצינית למען הנב יבולים שיקיימו בעליהם ברמה רצויה לנו, ומתוך שטח קטן המאפשר התישבות צפופה. שומה עלינו לעשות כל מאמץ כדי להכשיר, ככל האפשר, כל שעל אדמה – לעיבוד. כל טיפת מים להשקיה תנוצל־נא בשׂום שכל ודעת.

בקבעי הנחת־יסוד זו אקוה כי ביטחתי את עצמי מכל לזות־שפתים מרושעת, כי מזלזל אני, כביכול, בחקלאות וכי שיניתי את טעמי בכל הנוגע לערכה המוסרי, החינוכי, המדיני והבטחוני של התישבות עובדים על אדמתם. כמאז ומקדם רואה אני בחקלאות אבי תחיית העם ואם כל חי. כאן מכה העם שרשיו. הם אשר יצמיחו תרבותו וישועתו.

עם קום המדינה הקימונו מפעל התישבות חקלאית רבת־מימד־והיקף. החקלאות הותיקה העובדת הגיעה להישגים מקצועיים חשובים והיא מניבה יבולים מפוארים. בעקבותיה החברתיים והמשקיים צועדת גם ההתישבות הצעירה. החקלאות העובדת שׂמה לה למטרה לספק קודם כל מזון לעם הארץ, לאוכלוסיה הגדלה והולכת, להבטיח עצמאות וחוסר תלות העם במזונותיו היסודיים, עד כמה שאפשר.

אין אנו יכולים לקיים משק אוטרקי, לא בתעשיה ולא בחקלאות. יותר מדי קטנה הארץ ועניה בחמרי־גלם. אין ארצנו די גדולה בכדי שתוכל לספק כל המספוא והדגן לבהמה, לעוף ולאדם. אמנם, ברוֹב המכריע של יתר סוגי המזון מסוגלת הארץ לספק לאוכלוסיה במידה הרבה יותר גדולה מזו של עכשיו, בשלמות או בחלק, הכל לפי התכנון הנבון והיעיל.

רמת־החיים שלנו די גבוהה. בכדי לספק צרכי הרמה הזאת, גזירה היא שנייצא הרבה ונייבא הרבה מן החוץ, וביחוד חמרי־גלם ומכונות. בדברנו על החקלאות יש, לכן, לבדוק מתקופה לתקופה שבע בדיקות, כיצד ליהנות מן הקרקע לאזוריה על הצד המשקי והכלכלי הטוב ביותר, כמה ואיך לייצר, מה לייצר לצריכה עצמית ומה לייצא לארצות־חוץ, כיצד להשתמש בכל ממע"ק מים ביעילות המכסימלית מנקודת־מבט ההכנסה לחקלאי ולכלל המשק הלאוּמי. משימתנו כבוני מולדת על משקה החקלאי והתעשייתי אינה פשוטה וחד־משמעית. מורכבת היא ואחריותה כפולה ומכופלת. חלוציותו של המשק החקלאי העובד המאורגן, הקיבוצי והמושבי, היא ממושכת ומתמדת ומתבטאת בנכונות לבדיקת הדרך כפעם בפעם ובנכונות למאמצים של התאמה לצרכי הכלל.

אבאר דברי בהדגמה קונקרטית:

סיסמה נזרקה בציבורנו: כל צרכי השוק הפנימי בצרכי מזון – לרשות המשק החקלאי. ומקובל לתבוע: הבו תוצרת חקלאית בכל תנאי, בכל כמות, בכל מחיר; אם לא לשוק המקומי אז ליצוא בין שנמצא השוק ותנאיו הולמים, ובין שאינם, וכל זה, כמובן, מתוך כוָנות טובות. אולם נאמר כבר: “הדרך לגיהנום רפודה כוָנות טובות”.

נראה נא איך תתבטא סיסמה זאת בגידול סלק לתעשיית סוכר, למשל, שהוא מצרך עממי ראשון במעלה. היקף צריכת מתקרב ל־100 אלף טון לשנה. בתנאים שלנו יעלה לצרכן טון סוכר 850 ל“י מייצור מקומי, בעוד שאפשר לייבא מן החוץ במחיר שנתי ממוצע של 300 ל”י לטון, אם לא למטה מזה. מן הדין ומן ההגיון שנייצר בעצמנו חלק מסוים של הסוכר הנצרך. אבל אם ניכנע לסיסמת “מאה אחוזים ייצור עצמי”, נידחף לדרך כלכלית שיש בה מן הטירוף. לגידול סלק נחוצים, כידוע, בין היתר, קרקע ומים. המים שברשותנו אינם מרובים. “מי מריבה”, הם, כידוע, והם גם יקרים. וחובתנו היסודית לחפש ולגלוֹת אפשרות שימוש חקלאי במים בצורה הרנטבילית ביותר ולא ללכת שבי אחרי סיסמת־סרק של מאה אחוז צריכת השוק למשק החקלאי.

יצוין, כי בעצם קיימת, ביחס לסלק סוכר, הסכמה אילמת, שאין עוררין עליה. תעשיית הסוכר שלנו מצומצמת כיום בגבול של שליש מן התצרוכת. עד כאן, ולא תעבור, בשנים הקרובות.

חייבים אנו לחפש ולגלות גידולים אחרים ושימושים אחרים לכל טיפת מים שאנו חסים עליה, ל“מי החרדה” היקרים שלנו. ואין זה מן הנמנעות, אם רק לא נתעקש להיאחז בצפרנים בהנחות ובסיסמאות שהזמן והחיים מתקוממים נגדן. וזאת, כמובן, בתנאי שכל טיפת מים תשוּמש לענף חקלאי אחר ולא יבולע לחקלאות בהיקפה.

אביא עוד דוגמה – יצוא ביצים. מובטחני שבין החקלאים בקבוצה ובמושב, אשר חושבים מחשבת הכלל ורואים את מלאכתם כשליחות בחזית תקומת העם במולדתו, מעטים המה היודעים מצב הרנטיביליות של ענף זה בחלקו המכוּון ליצוא. מעטים יודעים כי למען אפשר לחקלאי להשתכר תמורת עבודתו וטיפולו המייגע אגורה אחת או שתים לביצה, צריך אוצר המדינה להוסיף מקופתו 3 – 5 אגורות, כסובסידיה ליצרן – בשביל הצרכן בחוץ־לארץ.

אין אני קובל על ההכרח להעניק סובסידיה לענפים מסוימים מכספי משלם המסים; מנהג הוא בעולם, וכך נוהגים גם אנו. החקלאות והחקלאים נחוצים למדינה והם נחשבים בעיניה מאד מאד. חשבונה של המדינה הוא בעצם מורכב יותר, והיא יודעת שבזאת היא מונעת ייקור סל המזונות להמוני העם ולשכירים במקצועות חשובים אחרים. במנעה ייקור המזונות היא מקלה על עצמה מלאכת כיבוש שוָקים לתוצרתה התעשייתית והחקלאית ולשירותים השונים, כגון תחבורה באויר ובים, והיא גם מסירה מכשולים ואבני־נגף מעל דרך התיירים לישראל, ענף שגם החקלאוּת בארץ זקוּקה ותלוּיה בו בתוצרתה. מוסד הסובסידיות הפועל במידה נכונה ובתנאים מסוימים יש לראותו בעין יפה בימינו. פיתוח הלול לגידול ביצים הכרחיים לנו, לסיפוק צרכי העם; ואמנם, הביצה בישראל זולה במחירה. פיתוח ענף זה הכרחי לנו גם משום שיש אזורים בישראל שהלול הוא בסיס לקיומם. מצוָה וגזירה עלינו להיאחז ולהתנחל בהר. תנאיו לא קלים. אנו מטפסים על ההר, מגששים וכושלים, קמים ומתאוששים וממשיכים הלאה עד אשר נסול הדרך. בהעדר ענפים מכניסים רבים אחרים ניאלץ לאחוז בהר גם בייצור ביצים ליצוא, בתנאים רעים. אבל הדין וההגיון מחייבים שתיתנן קודם כל זכות־בכורה לישובי ההר למכור בשוק המקומי, על פני חקלאים אחרים שיכולים לפתח, ואשר פיתחו בהצלחה ובכבוד, ענפים אחרים. ויִקר המקרה, והוא אינו בודד, וישוב חקלאי פלוני או אלמוני פיתח בהצלחה רבה ענפים חקלאיים המכניסים לו ביד רחבה. ואם אותו ישוב מגדל גם עופות וביצים ומשווק, נניח, 10 – 20 – 30 מיליון ביצים לשנה, הרי באשר השוק הפנימי שלנו אינו קולט כל הביצים המוטלות בארץ, נאלצים לשלוח לשוקי חוץ־לארץ גם עשרות מיליוני ביצים של ישוב משגשג ובעל הכנסה יפה ולשגר לו, “בדין, צ’יק של כספי סובסידיה בגבול חצי מיליון או שלושת רבעי עד מיליון ל”י לשנה. דבר שהוא, בלית ברירה, הכרח ברזל ולא יגונה, כאשר המדובר בישוב הררי – הופך כאן לאבסורד כלכלי.

עם כל הקושי שבדבר, יש לשנות את המצב. אין הצדקה לשלם כאן סובסידיה. בישובים כאלה יש לצמצם בצורה דרסטית ומוחלטת את תוצרת הביצים. אין לשעות לטענות של “והחקלאות מה תהא עליה?” במקרים כאלה אין להתעטף באיצטלה של קדושת החקלאות. לא יבולע לחקלאות ולאידיאה שלה ולא כלום. יתקיים הישוב ויתקיימוּ החקלאים על ענפים מכניסים ומכובדים אחרים שהספיקו לפתח בעזרת הם.

ובודאי שאין כל טעם והצדקה לשלם סובסידיה למספקי ביצים, החיים בישובים עירוניים ועירוניים למחצה, אשר בשבילם הלול הוא בבחינת “הובי” וענף צדדי, המכניס כספי סובסידיה הבאים מכיסו של משלם המסים, עם כל התוצאות המזיקות שבדבר. בלולים אלה אין כל חלוציות ואין כל אידיאה ואין כל כיבוש.

ואשר לפרות החלב ולמשק החלב. על הפרה גאוָתנו. עזרתה היתה רבה להקים את המשק החקלאי בעמקים, בשפלה, באיזור החוף ובכל מקום אחר. היא סייעה להקים ולחנך דור חקלאים אנשי־שדה. בעטיה התבשמנו בריח החציר היבש והמספוא הירוק ובריח הרפת, והיא סיפקה לנו את הזבל לדשן את הקרקע הרעבה מדורי דורות. הפרה נתנה לנו את כוס החלב להזנת האוכלוסיה המבוגרת ואוכלוסיית הילדים, מזון בריא, מגדל ומצמיח. לא אחשוש להגיד כי אהבנו את הפרה, מלכת המשק, נסיכת חצרו של החקלאי בקבוצה ובמושב, אותה ואת ולדותיה. הפרה נענתה לנו והגיעה לשיאים של תנובה. עדר הפרות שלנו הוא, נדמה לי, שני בעולם – בתנובתו הממוצעת, המגעת ל־4,500 ליטר באזוריה השונים של הארץ. באזורים מסוימים מגיעה הרפת לממוצע של 5,000 – 5,500 ליטר ומעלה. פרות בודדות מגיעות ל־7 – 8 אלפי ליטר לשנה ואף לרבבת הליטרים יגיעו. טוב ויפה. והנה הגענו למצב של מבול חלב ואין שותה ואין צורך.

בשנה החולפת ייצרנו 265 מיליון ליטר חלב לערך, וכנראה עוד היד נטויה. הישוב בגדלו היום ובהרגלי המזון של אוכלוסייתו, לארצות מוצאה, מסוגל לצרוך 170 מיליון ליטר חלב שתיה וכל תוצרת ניגרת, וגם קצת גבינה מן העודפים. זה הכל. אין אני עומד על הדיוק שבמספר 170 מיליון ליטר. מוכן אני לקבל, לצורך הדיון, כי הצריכה הניגרת מגיעה ל־170 – 200 מיליון ליטר. כידוע הנהיגה הממשלה תשלום סובסידיה לחלב, כדי לאפשר לספק לאוכלוסיה מזון טבעי, בריא ומחַסן זה, בזול. טעמה וחשבונה של הממשלה אתה, והם מוסברים מנקודת־מבטה הכלכלית הכללית ומנקודת־מבט מחירו של סל־המזון להמוני העם והשפעתו על תנאי השכר והייצור בארץ. מוֹתר החלב, שהוא למעלה מן הכמות של 170 – 200 מיליון, מופנה לתוצרת רכה וקשה, כגון חמאה וכל מיני גבינות. ליטר חלב המיועד לתוצרת זו יקבל מן השוק רק 12 אגורה לליטר, ונתבעת כמובן סובסידיה של 20 אגורה, בעוד שהסובסידיה לחלב ניגר היא פחות ממחציתו של סכום זה. נמצא, שכדי לספק גבינה מתוצרת עצמית ומפרות מיוחסות, אשר כל מחסורן עלינו – על האֵבוס, על המזון, המרוכז הקנוי ועל החציר הירוק שאנו מגדלים ברוב עמל וב“מי חרדה” ו“מי מריבה” יקרים מאד – אנו משתמשים בקירוב למאה מיליון ליטר חלב. הסובסידיה לכמות חלב זו תעלה לעשרים מיליון ל"י לשנה.

לשם יצירת 100 מיליון ליטר חלב, צריך להחזיק 20 אלף פרה. להחזקתן ולהזנתן של פרות אלו אנו זקוקים לפחות ל־30 מיליון ממע“ק מים. “המים האחרונים” האלה, עלולים לעלות לנו 30 אגורות לממע”ק, אם לא למעלה מזה. בעוד שנה־שנתים, לכשיוזרמו מי הירדן דרומה, ניאלץ להכניס לתקציב כ־30 מיליון ל"י סובסידיה למים, באשר לא נוכל לחייב את החקלאי במלוא מחירם של מים אלה, שיעלו כה הרבה בגלל תנאינו המיוחדים.

אנו מטפלים, כידוע, בהתפלת מים ועוקבים אחרי כל מה שנעשה ומתחדש ומתגלה בנידון זה ברחבי העולם. אפילו אליבא דאופטימיסטים, לא נגיע בעשור הקרוב למים מותפלים שמחירם יהיה למטה מ־40 – 50 אגורה בגובה הים. כמובן שיכולים להתרחש ניסים, אבל אין סומכין עליהם בחישובים כלכליים והתישבותיים. האם רשאים אנו לבזבז בתנאים אלה את הנוזל היקר הזה? האם לא נחטא בזאת חטא כבד לכלכלתנו הלאומית? האם לא מן הדין הוא שנרצה לייבא מן החוץ גבינה וחמאה במחירים סבירים ומוזלים ונשתמש במים היקרים שלנו לגידולים ולמטרות יותר מכניסים? חלב שתיה ותוצרת ניגרת דין הוא שנייצר בעצמנו, לספק את כל הצריכה. גבינות קשות ותוצרות אחרות דומות – לאו דוקא. אין אבסורד גדול יותר מהחלת מנהג 100% על תוצרת זו בתנאינו אנו.

מוכן אני להודות שלא בנקל ניתנים שינויים משקיים כאלה לביצוע חדשים לבקרים. מסכים אני כי בבואנו להקטין ולצמצם ייצורו של ענף זה או אחר בישובים שהכנסתם בינונית ולמטה ממנה, חייבים לתת את הדעת ויחד לחפש ולתכנן תמורה מתאימה, למען נשמור על רמת־הכנסה הוגנת של החקלאי. במה דברים אמורים? בהכרת צדקתה של התביעה לבטל ה“גזירה” של 100% בכל תנאי ובכל מחיר. כאשר נכיר בזאת, נעלה על דרך החיפושים הרציניים, וכאשר נחפש – נמצא. קודם כל נחליט כי בשנים הקרובות לא נרחיב בשום אופן את הרפת ולא נבזבז מים יקרים מפז. כצעד שני נבדוק את מצב משקי החלב בכל רצועת החוף. כל הישובים החקלאיים ברצועת החוף, שעיקר משקם והכנסתם על פרדס יסודם, אינם זקוקים לחלב ואינם רשאים לקבל סובסידיה. אדמתם ומימיהם מאפשרים לגדל ירקות שהארץ זקוקה להם יותר ויותר. האיזור מתאים לגידול בטנים, אבוקדו, תות־שדה ואולי עוד גידולים אחרים לשם גיוון המשק. ישנם גם מושבים הנמנים על ההתישבות החדשה באזורים שונים, שניתן למנוע מהם פחות רפת חלב ולהמירה בענפים אחרים. נזכור, שהסובסידיה הנתבעת לחקלאים המספקים 15 – 20 – 25 אלפי ליטר חלב נוספים בולעת בשנה אחת סך של 3 – 4 – 5 אלפים ל"י. בכספים אלה, בצירוף התמורה הכספית של הפרות שתימכרנה, אפשר לפתח ולבסס ענפים אחרים ומתאימים.

מארס 1963

בפתיחת הועידה של התאחדות בעלי התעשיה, 28 ביוני 1963

נעים לי מאד, ואני שמח, דוקא הערב, ערב ראשון בתפקידי החדש, להיות אתכם ולהביא לבית־היוצר הזה את ברכת הממשלה וברכתי אני. יש לנו בתי־יוצר אחדים, לא כל כך רבים, היוצרים את הדברים היסודיים בכלכלתנו, שהם נדבכים לעצמאותנו הכלכלית: משפחת האדמה, משפחת המים – כי המים בישראל לא יסולאו בפז – ובית־היוצר הזה, שהוא אולי, בממדיו הנרחבים, אפילו גובר על בית־היוצר של החקלאים. היו זמנים, בשחר עבודתנו, שהאמנו, כי בשובנו לארצנו יהווּ החקלאים 70 – 80 אחוז מישובנו. כל אחד חלם על משק וחקלאות כמתכונת אותה ארץ שממנה בא בנעוריו.

הדברים משתנים ומתפתחים, ודומני שאין עכשיו חילוקי־דעות על תפקיד התעשיה בבנין הארץ, שצריכה להיות עמוד־התווך במשקנו, בד־בבד עם עמוד־התווך של החקלאות. התעשיה והמלאכה, המסתייעות במכונה היוצרת, שיד האדם שלטת בה, הן עתה המנוף השני בכלכלתנו.

שני בתי־היוצר המיוחסים האלה – החקלאות והתעשיה – מקיפים עתה פחות מהמחצית (42 אחוז בקירוב) מכל כוח העבודה בישראל. והדבר הזה חייב להדאיגנו. התרופות שהציעו כאן להעלאת אחוז הכוח היצרני בישראל – הלואי ותועלנה, אבל אינני בטוח שיש בהן לרפאנו. יש לחפש דרכים לתיקון המצב.

מישהו אמר כאן: הקושי הוא לא כל כך בחוסר אשראי כמו בחוסר ידים עובדות. לדעתי, חסרים בכלל יהודים בארץ הזאת. אפשר שגם היום אנו יכולים להגדיל את פריון העבודה ואת הייצור ואף כשרנו ויצואנו, ולכך יש לאמץ את כל כוחנו, אבל אין די בזה. חסרים לנו עוד יהודים. אילו זכינו להביא בתקוּפה הקרובה עוד מיליון יהודים היינו ממילא מגדילים את כוח הייצור, ואפילו בשביל שוק הצרכנים המקומי.

בתבעי יותר ייצור, יותר אנשים לעבודה בייצור ופחות אנשים בשירותים – אינני מתכוון להקל במשהו בערכם המכריע של מורים, רופאים, אחיות, אנשי תורה ומחקר. אלה בני־לוָיה הכרחיים לעבודתנו, אבל קודם כל נחוצים לנו אנשים לעבודה בחקלאות ובתעשיה.

יש בינינו הנוטים למחשבה כי כבר הגענו לגבול בחקלאות. ודי עוד ידובר על כך רבות, בקשר למים ולדרכי השימוש בהם. אך הפעם לא ארחיב את הדיבור על כך ואייחד את דברי על התעשיה.

עד עכשיו עמדה התעשיה יפה במבחן הגידול. אינני נוטה לטון האֶלגי שנקט מר קליר בעשותו את חשבון ההכנסות והרוָחים של התעשיה ובניתוח מצבה בכלל. מי יתן ונוכל להבטיח בהרבה מקצועות – גם בתעשיה – מה שהושג עד עכשיו. דומני שאין יסוד רב לטון העצוב לגבי התעשיה.

עלי לשבּח את התעשיה שעשתה השנה שירות חשוב למדינה. היא נתבעה לאתגר של השתתפות במאמץ הלאומי הכולל לייצוב המחירים, ובדרך־כלל היא עמדה בו. מן הראוי ומן הדין שהדבר הזה ייאמר על־ידינו, אנשי הממשלה, בישיבה חגיגית של התאחדוּת בעלי התעשיה. דומני שתסכימו אתי, כי ייצוב המחירים תרם תרומה רבת־ערך לגידול המשק הלאומי והיה לברכה גם לתעשיה וגם לציבור העובדים. שמחתי בדברי מר קליר שאישר כי יד הממשלה היתה בייצוב זה. את דבריו שמע ראש העיר הגדולה ביותר בארץ ואשמח אם הוא ימסור על כך לראשי הערים הקטנות יותר.

דוּבר בקשר לחשיפת הייצור החקלאי ליבוּא. הרבה מאמצים, בירורים והסברות נעשו, על־ידי שר המסחר והתעשיה ועל־ידי שר האוצר של אתמול ושל שר האוצר החדש, בענין זה. ואנשי התעשיה היו עדים לכך. אני רוצה לציין את הדבר הזה לשבחם. דומני, שכולנו יחד משכנו את העגלה והעלינו אותה על הדרך. אני משוכנע כי אם לא יעמוד לתעשייתנו הכוח להתחרוֹת בשוקי תל־אביב וחיפה וירושלים, היא לא תוכל לעמוד בהתחרות גם בשוקי העולם, שכן כידוע “אין רחמים בדין”. לא תועיל לנו כל החיבה שמגלים כלפינו וכל הטפיחה על שכמנו. אחרי כל דברי אהדה יש המוסיפים: ישראל הקטנה וההרואית, היודעת להתגבר על כל־כך הרבה מכשולים, תדע גם להתגבר על הפנים הזעומות שהשוק הבינלאומי יעמיד נגדה.

חשיפת היבוא לא נועדה בעיקרה לשמש אמצעי לייצוב המחירים. החשיפה היא צורך התעשיה עצמה, לשם ייעולה והגדלת כושר ההתחרות שלה. ההתחרות מתחילה כאן, בבית, באפשרות לעמוד גם נגד היבוּא, כמובן – לא יבוּא פראי, יבוּא ללא כל רסן.

אני מאמין כי פניה של האסיפה השנתית הזאת הן לקראת משימה עיקרית: ייצוב בשנים הבאות. שמחתי לשמוע הערב את הצליל הזה גם מפי מר קליר. אודה כי הדבר בא מנבכי התעשיה עצמה. לפני שבועות מספר, בישיבה משותפת, אמרו נציגי התאחדות בעלי התעשיה: נעשה מאמץ לחפש דרך ליציבות לשנה, שנתים, שלוש. לי עצמי היתה הרגשת נחת מהדברים האלה. כי כאשר יצאנו לדרך הזו לפני שנה, היו לי קצת ספקות וחששות, והנה ראיתי שהדבר נקלט. ואמנם, איננו יכולים לראות את עצמנו נבנים רק על ההון שיבוא מן החוץ. בנידון זה אנו נתקלים לעתים בהבדלי דעות. אתם אומרים: מכירה רבה וגדלה בארץ, ואילו אנו אומרים: קצת יותר חסכון במשקנו, כדי להשתמש באמצעיו לפיתוח המשקי.

אני רוצה לקוות, שבמאמץ משותף נגיע ליציבות, לחסכון, לעצמאוּת כלכלית ולפחות תלוּת באחרים. כבר אמרתי זאת בכנסת, ואני אחזור על כך גם כאן: תלות כלכלית, בהכרח, גם כאשר אין רוצים ואין מרגישים בה, מביאה גם לתלות מדינית־בטחונית, ואל תבקשו לפרט יותר את דברי.

יש לדאוג לפריון הייצור, לשיפור האיכות, לחדירה נוספת לשוָקים חדשים – עם כל החומרה הכרוכה במושגים האלה במצבנו כיום כלפי שוקי העולם. גם התאחדות בעלי התעשיה וגם הפועלים – הכל שותפים במלאכת היצירה הזאת, ויש לעושת הכל להתגבר על הקשיים. שכן הבעיה היסודית לגבי עתידנו היא – מה תהיה דמות משקנו?

אם מותר לחזוֹת את העתיד לבוא בשנים הקרובות – וזו “מחלה” שדבקה בנו, וטוב שתידבק בכל אחד מאתנו – הרי אני חולם על משק מתקדם ורמת־חיים אירופית אצלנו כמו בנורבגיה ושוייץ. ואין זה מן הנמנע. אבל כדי להגיע לכך אנו נתבעים להרבה דברים. משק מסוג זה אינו יכול להסתגל וליצור בכוח עצמו. לשם כך דרוש פיתוח. רבות דובר שאיננו עשירים בחמרי־גלם, ואנו זקוקים לשוקי העולם כדי לקנותם מהם. וזה אחד הנימוקים לתביעה שלנו: כדי שיהיה לנוּ במה לשלם בעד חמרי יבוא, עלינו לייצר הרבה ליצוּא. הייצור למען היצוא אינו יכול להיות ענין שולי בלבד, כלומר: שנייצא חלק קטן מן הייצור. היצוא שלנו לא ייוָשע משאריות השוק המשותף. נגזר עלינו להגיע למשק אשר ייצא 30 – 40 אחוז מייצורו.

עיקרו של הייצור יהיה מבוסס על תבונת־כפים ועל מדע וידע, וישראל סבא, השב ומתחדש במולדתו, חייב לתבוע זאת מעצמו ולתקן את הפגמים במשקו, כי לפי שעה אין לנו להציע דברים אחרים. האדם משלנו צריך לתת מעצביו, משכלו ומכשרו – דברים שאינם חסרים לעמנו.

ולבסוף, שתי משאלות לי ממשפחת התעשיינים, וכאשר אפגש עם חוגים אחרים אולי אדרוש זאת גם מהם. הבית הזה על בעליו, פועליו ומהנדסיו – מכולם נדרש כיבוש רציני ויסודי בתעשיה, כדי שתוכל להיאבק על מקומה בעולם הגדול. וקודם כל תשומת־לב רבה ומיוחדת להכשרת העובדים ולרכישת ידע. והדבר הזה נתבע מכולם – מבעלי המפעל ועד לצעיר הפועלים. חוששני שאנו עוד רחוקים מאותו ידע שאליו הגיעו באירופה, ובפרט באמריקה. ואת ההכרה הזאת יש להנחיל גם לדוֹר החדש, לבניכם ולבנותיכם, ולבני הפועלים והמהנדסים. אינני רוצה להיכנס עתה לבעיית ההכשרה לקראת החיים הניתנת לתלמידים בבית־הספר התיכון ובבית־הספר המקצועי. הידע אינו ענין שבטבע האדם ואינו עובר בירוּשה מאב לבנו, ועל כן זה אחד הדברים שאנו צריכים לתת עליו את דעתנו ונפשנו.

והדבר השני – אוכלוסיית הארץ מרוכזת בפחות ממחציתה האחת של הארץ ויש לדאוג לפיתוחה של מחציתה השניה. באתי לכאן מפגישה עם בניכם ובנותיכם בצבא־הגנה־לישראל אי־שם בארץ. היתה שם הצגה הנדסית של הצבא, שגם היא קשורה קצת עם התעשיה. ראיתי, למַה מכשירים בנינו את עצמם – לשמור על גבולות ישראל – ואמרתי: חסר לנו עוד מיליון אנשים גם בשטח הזה, כשם שחסרים לנו להחיאתה של המחצית השוממה.

והתביעה הזאת מופנית מכבר לא רק למיליון שטרם בא אלינו, אלא גם – וקודם כל – לישראלים שהם שנים רבות בישראל. אל נחכה עוד. החלק הצפוני של הארץ יש בו כבר מים ונמלים; יותר קל לחיות בו. כולנו קיבלנו הרבה מן המוכן, מראשוני ראשוניה של תל־אביב ושל ישובים אחרים, שכבר אינם בחיים. ולעומת זאת עדיין ריקה ושוממה מחציתה השניה של ישראל, ובכמה דברים היא קשה יותר לאיכלוס. ואולי זה רק נראה כך, לפני שמתישבים שם. אל נשאיר איפוא את המלאכה לחדשים בלבד, שיבואו. אתם יודעים מאילו ארצות באים יהודים, ומה הם מביאים אתם: פחות יכולת ופחות כשרון, מכמה וכמה סיבות.

זה שנים מלוָה אותי הדאגה הזאת. פעם, בחזרי מסיבוב בג’יפ לרגל תפקידי, בהתישבות החדשה, נסעתי ישר אל משרדו של אריה שנקר המנוח. אמרתי לו: ידידי שנקר, עברתי עתה על־יד דימונה השוממה; הגיעה השעה שסוף־סוף תתחיל לעשות משהו חלוצי בשביל המקום הזה. חשיבותה של “לודזיה” בחולון היא רק משנית; מכור אותה ולך לדימונה ותעשה דובליקט של “לודזיה”. ולא, חלילה, משום שיש לי דבר נגד גידולו הנפלא של הישוב הקיים בצפון, אלא שדואג אני לחלק שלא זכה לגידול. בנינו ובנותינו עוסקים בהרי יהודה בהנדסה של מיקוש ופריצה והסוָאה, כדי להבטיח את הארץ הזאת. בלי מפעלי תעשיה ומלאכה מפותחים, במרחבי השממה, תכבד מאד המלאכה עליהם.

אני מפנה איפוא אליכם את שתי משאלותי:

א. דור או דורות של אנשי ידע מקצועי, אנשי השכלה, תעשיינים ואנשי חינוך, שישתפו עצמם במפעל הזה. הממשלה תעשה בעיקר למעוּטי יכולת ואמצעים, שהם יכוונו את עצמם ומשפחותיהם לשם;

ב. יקומו בתוכנו אנשים המושרשים בתעשיה, וביניהם אנשי מפעלים, והם יהיו החלוצים שינחו את העולים החדשים בהכשרתם בתעשיה, כשם שעשו אנשים מהמושבים והקבוצות בהדרכת העולים החדשים בחקלאוּת. יש בין המדריכים האלה משפחות בנות שלושה דורות. ראיתי סבתא ונכדה בין המדריכות. בעזרתם הקימונו 500 כפרים, ומדוע ייבצר ממנו לעשות כך גם בתעשיה? זה בנפש התעשיה, בנפש העם היהודי ובנפש המדינה, כי גם עתה כשאנו מתאספים בשנה ה־15 לאחר קום המדינה, ואנו עוסקים במספרים ובמאזנים ומתוכחים על ריבית – הרי אנו בוני המדינה־המולדת.

בהפנותי אליכם את שתי תביעותי, אני רוצה לאחל לאסיפה דיון פוֹרה תוך חשיפת אמת של הבעיות, לא רק לרוחב אלא גם לעומק. שתי משאלותי הן לעמקם של הדברים.

בטוחני שיש פה מאגר רציני מאד של בני־אדם אשר יוכל לזאת. תחשפו את יכלתם הפנימים ואת ניצוץ הקדושה הטמון בתעשיינים ובחקלאים.

בחנוכת העיירה כרמיאל, 29 באוקטובר 1964

העיר כרמיאל נועדה להיות עיר ואם בישראל, מנוף למדינה להרים את משא משימותיה היסודיות: עליה ופיתוח.

חזון שיבתנו אל עבודת האדמה, אל הטבע ואל מקורותיו, מלוה את תחייתנו הלאומית מראשיתה. בלי המסד החקלאי שהונח על־ידי החלוצים הראשונים ובידי ממשיכיהם, בלי מופת אישי וארגון תנועתי וממלכתי, לא היינו מגיעים לאשר הגענו. בשחר תחייתנו חלמנו, שחלק גדול מעמנו יחיה על עבודת האדמה במולדתו. מאז קרו כמה דברים. פעמַים ושלוש קוצץ שטח הארץ, שונתה מפתה המדינית והצטמקו גבולות השטחים המהוים כיום את מדינת ישראל, שבהם ניתן לעמנו להתנחל. מצד שני, איפשרה ההתקדמות המדעית והטכנולוגית הפקת תוצרת חקלאית מרובה בכוח־אדם מועט יחסית ובשטחים מצומצמים. גילינו ישראל־של־מטה חדשה: מקורות מים במעמקי האדמה, שלא ציפו להם המומחים. אימצנו שיטות עבודה חדישות. הבאנו אתנו מהפכה בחקלאות. כך שבנו אל הארץ־ארצנו ונתקרבנו אל אדמתנו. כך יצרנו וניצור בסיס ומקום לקיבוץ גלויות ולבנין עם. אולם לא על החקלאות לבדה יחיה העם, בודאי לא בימינו.

בהכרח ובהכרה אנו מפנים פנינו אל התיעוּש. ישראל נועדה לעליה גדולה מקצוי עולם ורק הרחבת הבסיס התעשייתי של משקנו יתן לנו את האפשרות לקלוט שבי מולדת. הרעיוֹן הזה לובש צורה ממשית. החרושת מתפתחת, ובשילוב עם הבסיס החקלאי שהוקם ועם ענפי־משק אחרים נבנית המדינה. מבחינה זאת סמלי הוא תפקידה של כרמיאל: גם עיר תעשיה, מלאכה ותיירות בפני עצמה, וגם מרכז עירוני לאיזור חקלאי גדול בגליל המערבי, על כפריו הקיימים ועל אלה שיקומו.

כרמיאל ומבצע הפיתוח החקלאי של הגליל נארגים למסכת אחת של חידוש נעורי הגליל לרווחת כל תושביו, ותיקים כחדשים, יהודים כערבים ודרוזים. אנו מתכננים הקמת עשרות ישובים חקלאיים. נעקור סלעים וטרשים, נכשיר קרקע. לא נָצֵר רגלי כפרים קיימים – אנו יוצרים ממש קרקע בראשית לישובים שנקים. נהפוך שטחים, שלא צלחו אלא למִרעה עזים, לשטחי עיבוד אינטנסיבי. צאו וראו כיצד יוצרים אדמה על־ידי עקירת סלעים גדולים בעזרת בולדוזרים.

כולנו מרבים לדבר על איכלוס הארץ לאזוריה ועל הבאת עולים אליהם. לא יקום איכלוס צפוף בלי חרושת ולא יהיה קיום לאוכלוסיה בלי הקמת מפעלי חרושת באזורים אלה. פיתוחם של אזורי תעשיה ומלאכה חדשים, על שירותיהם ושיפור שיטות־עבודה ושיווק בכפרים החקלאיים הותיקים ואלה שעוד יקומו – זוהי הדרך המבטיחה ביותר לשלב חבלי־ארץ מעוטי פיתוח ואוכלוסין בתשתית המשקית של חיינוּ; כך נפַתח מוקדי משיכה ותעסוקה חדשים לעולים, לנוער מבני האיזור וממקומות אחרים, לרבות תושבים ותיקים מקצות הארץ, שירצו לצרף מנסיונם למעשה חדש.

ומצרכיהם הישירים של התושבים – אל צרכי המדינה: הקמת עיר־חרושת אחוזה ושלובה בפיתוח תעשיה מודרנית, שתגביר את כושר התחרותנו בשוקי העולם. שר האוצר הביע לא מכבר אכזבה, על שמדינות השוק האירופי המשותף לא נענו לנו כפי בקשתנו. אולם, יש גם דברים התלויים בנו. ולאלה אנו נתבעים. אנו חייבים לפתח כושר־ייצור־והתחרות שיוכל להיענות לאתגרים של שוָקים עולמיים ולעמוד בהתחרות.

אנו מצוּוים לפתח תעשיה וחקלאות, וזאת במאמץ גדול, כדי לעמוד בהתחרות. מי שמבקש להניא אותנו ממעשה פיתוח כזה, חוטא חטא כפול ומכופל: למדינה, לציווּיי חייה ולהתפתחותה, ואף לתושבי האיזור הותיקים שאת עניניהם הוא מבקש, כביכול, לשרת. ענינו האמיתי של כל תושב באיזור הזה הוא בפיתוח הנושא בחוּבּו תעסוקה ורוָחה לכלל ולא בהגנה עקרה על נחשלוּת ועל קפאון. שמרנות קפואה, המתעטפת באיצטלה מתחסדת של קידמה חברתית – פסולה היא. מפעלי הפיתוח העירוניים והכפריים שלנו ונשאים בחובם שגשוגי רוָחה וקידמה לאיזור כולו. למען תושבי האיזור עצמם, לא ייתכן שיופרעו מפעלים כאלה. לא במקרה פתחתי דברי על ערך החקלאוּת לארצנו ולתחייתנו הלאוּמית. אנו חרדים על כל דונם קרקע הראוּיה לעיבוד חקלאי, שלא ינוצל לצרכים עירוניים. בכל זאת, לא הצלחנו למנוע זאת בכל מקום; רבבות דונמים אדמה טובה, אפילו לפרדסים, “נאכלו” בידי ערים קיימות ומתפתחות. לא תמיד עמדנו בלחץ הנסיבות. נוכחים פה ראשי ערים, שבתיהן נבנו על אדמת פרדסים שנעקרו, על אדמה חקלאית טובה. אכן, אם יש צורך בקליטת עולים חדשים לא יגונה ההכרח להשתמש באדמה חקלאית לבניה.

כרמיאל תוכננה מתוך דאגה מכסימלית לשמירה על קרקע חקלאית. רק עשירית מן השטח המיועד לעיר היא אדמה הראויה לעיבוד: חמש מאות דונם בלבד מתוך חמשת אלפים.

בבואנו לתכנן עיר חדשה זו ננצל את הנסיון הטוב ונלמד מן המשגים שבעבר, מבחינה פיסית, משקית וחברתית גם יחד.

אנו מקימים בצפון עיר מתוכננת מראשיתה. למדנו את כל הלקחים מקרית־גת ומדימונה, מאילת ומעבדת ומערי עולים שבאזורים אחרים. למדנו דרכי יישובם של עולים חדשים בעיר ודרכי שילובה של עיר חדשה ברקמת המדינה. עתה יכולים אנו לגשת למשימות תכנון כשאנו מלומדי נסיון ומצוידי פתרונות שהושגו במקומות אחרים בדרך של מסה ומעש. נימנע אולי משגיאות ישנות; אבל אני יכול, בשם כל הבונים והמיישבים, להבטיח שגיאות חדשות: הדרך היחידה שלא לעשותן היא לא לעשות כלום.

לא נשעה לרואי־שחורות שבתוכנו. איני זוכר תכנית רבת תנופה ודמיון בשדה ההתישבות בארץ, שלא קמו עליה, בראשיתה, מלעיזים המצוידים במטען פסבדו־מדעי כבד, אשר שללו את המעשה העומד לקום. למן היום שקבעה ועדת־חקירה אנגלית, בעקבות מאורעות 1929, כי אין בארץ “מרחב תנועה אפילו לחתול אחד נוסף” ועד למומחים האלמונים בימינו, המצוטטים בהרחבה ובהנאה בכמה עתונים, ועד למאמרים חתומים בשמות ובפסבדונימים, כל אימת שמדובר על מפעל חדש – אחד הוא הפזמון.

מי שעינו אינה למוּדה להבחין ולראות ערכם של מפעלים בראשיתם – ילך וילמד מן המפעלים העומדים על תלָם: מדימונה, שקטני השגה קראו לה דמיונה; ומחבל לכיש, שלא האמינו בעתידו. עתה דימונה היא עיר ואם בישראל, עיר תעשיה, וחבל לכיש הוא מקור חשוב לאספקה חקלאית, מפעל מפואר של קליטת עליה ושל סיגול עולים לתנאי הארץ.

אוי לנו מרואי־שחורות: אין הם לומדים מן העבר. לפני קצת יותר משנה התנבא אחד העתונים כי פיתוח הגליל והבשור הן תכניות מנותקות והמציאות; פיתוח תעשייתי עירוני וחקלאי אינו אלא “על הנייר”. החרה־החזיק אחריו עתון אחר שקבע – מפי מומחים, כמובן – כי לא נבדקו כלל התנאים. אך תוך חודש או חדשיִם נתבררה מעשיותן של התכניות הללו גם לשני העתונים האלה. לא עברו אלא חמישה חדשים ואותם עתונים עצמם התחילו מדברים על שינוי מעשי בראשית, על תכנית הקורמת גידים ובשר, כלשונם.

אולם נניח לאלה. מותר גם לי לעשות פעם חשבון עם העתונאים. המתנחלים בכרמיאל מיטיבים לדעת מכולנו. כאן אתם בונים עיר אחות לערי הגליל, מרכז כלכלי, תרבותי ומינהלי לאיזור כולו, מקור פרנסה למתנחלים ולתושבי האיזור גם יחד. קרב יום ולא נוכל לתאר לעצמנו את נוף המדינה בלי כרמיאל, כשם שהוא לא יתואר כיום בלי באר־שבע החדשה.

הישוב היהודי בגליל לא פסק מעולם. עד לקום המדינה ממש נאחז באדמת הגליל שריד אחרון לישובים היהודיים, פקיעין, שבניו לא הלכו מעולם בגולה. העלאת תפקידו ויכלתו של הגליל בקליטת עליה והגדלת משקלו בפיתוח הארץ לגבי היהודים, הערבים והדרוזים – חוליה משותפת היא לחידוש עברם של העם ושל הארץ ולבניית עתידם גם יחד.

ואתם, ראשונים לאנשי כרמיאל, ראשונים להתנחלות, שאו ברכה ביום זה. תזכו לראות בפריחת עירכם ובשגשוג הגליל כולו, על כפריו הישנים והחדשים, שעוד יקומו. תזכו לחיי שלוה ושלום.

יכלתנו המשקית, פרי נסיוננו בקליטת עליה, בהתישבות ובשיכון, מיטב הכושר התעשייתי, נכונותו החלוצית של הנוער – כל אלה יבואו וימצאו את ביטוים בעיר החדשה הזאת.

הקמת חבל לכיש היתה אחד הפרקים המפוארים במסכת ההתישבות שלנו, אולם אין אנו יכולים לראותו כפרשה בפני עצמה. יסודות התכנון, המחשבה והביצוע הלכו ועוצבו במחלקה להתישבות של הסוכנות בעקבות הנסיוֹן המעשי שנרכש בשנות ההתנחלוּת הקודמות, תוך פעולות בלתי־פוסקות בשטח.

בשנות 1948 – 1950, במציאות של המחנות והעליה ההמונית מצד אחד ומרחבי הארץ העומדים בשממונם מצד שני, נחלצה המחלקה להתישבות להוצאת המשפחות מן המחנות אל השדות השוממים. תחילה – לכפרים הנטושים ואחר־כך לשרשרת מתוכננת של ישובים בכל אזורי הארץ, בהיקף שלא היה לו תקדים. רעיון יישובו של איזור ארץ שלם בתכנון משולב טרם התאזרח אצלנו. הוא בא בבחינת “סוף מחשבה במעשה תחילה”, מתוך הקמת נקודות בודדות שהצטרפו לאזורים. יסודות הרעיון, לפתור במשולב את בעיות שממת האדם ושממת הארץ, גובשו מ־1951 ועד לתחילת 1954, כאשר חלה אתנחתא בקצב הקמתם של ישובים חדשים. אז באה שעתו של ביסוס מאות הישובים שהוקמו, שעתה של ההכללה התכנונית מן הנסיון שנרכש. היתה לנו שהות לסכם פעולות ולהתוות תכניות לבאות, להבטיח שלא יישנו שגיאות ישנות (אף כי ידענו שלא יהיה מנוס משגיאות חדשות, תוֹצר־הלואי ההכרחי של עשיה רבתי). ואמנם, לפני שניגשנו לתכנונו ולביצועו של חבל לכיש היתה תמונת החבל בהירה כנגד עינינו, ודרכי הפעולה מחוּוָרים לנו.

נימוקים רבים חָברו להקמת חבל לכיש בשנת 1954 דוקא, והמכריע שבהם היתה, בלי ספק, בשורת העליה ההמונית מצפון־אפריקה אשר התדפקה על שערינו. כדי לעצב דרכי־קליטה יצרניים וחיוביים לעליה זו, היה עלינו להפנותה להתישבות באזורי הארץ, שעמדו ריקים מישוב יהודי ול“אזורי הפיתוח” השונים, כפי שנוהגים לכנות אזורים אלה היום. לעליה הצפוּיה קראנו בשם “עליית הצלה”, ועל רקע זה החילונו להכין במחלקה להתישבות את תכניות הקליטה.

ב־2 ביולי 1954 צוינו שלוש אפשרויות להקמת ישובים בשנת תשט“ו, וכך הן הוגדרו אז: א. עליות מדרום לירקון – 800 יחידות; ב. עליות מצפון לירקון – 1,500 יחידות; ג. באזורי ההר והגבעות – 700 יחידות. סה”כ – 3,000 יחידות. האפשרויות א' וג' הן־הן המהוות כיום את חבל לכיש.

אבל מלבד השיקול ההתישבותי הטהור עמדה לפנינו השאלה הבטחונית. מילוי חללו של חבל־ארץ זה – חבל לכיש – היה כורח ברור מלכתחילה; הכיבוש בהתישבות, החייאת השממה, הם הנותנים טעם וקבע לשליטה המדינית והצבאית. וחבל לכיש היה פירצה פעורה. שני עיכובים עיקרים היו לחוסר פעולתנו ליישובו:

ראשית – גם לשטחי־התישבות אחרים הלכנו מתוך כורח בטחוני חמוּר לא פחות, ומתוך תיאוּם מלא עם הרשויות המתאימות;

שנית – באיזור הצחיח הזה לא נראתה אפשרות מעשית להקמת ישובים חקלאיים. היו, אמנם, כמה נסיונות. באיזור הזה הוקמו לראשונה “כפרי הפלחה”, הזכורים לעוסקים בהתישבות כפרשת יסורים, עבודות צדדיות יזומות לתושבי כפרים, שנראו כחסרי בסיס חקלאי רציני, כדי שיתפרנסו בהן. היה מחסור חמור במים, בס"ה 300 – 400 מילימטר גשם בשנה – על גבול כדאיות הפלחה.

אבל באותה שנה נשלמה והלכה הנחת קו ירקון – נגב ואפשרויות התישבותיות חדשות ונרחבות הועמדו בפנינו. דוקא אדמתו של החבל נענית יפה למי השקאה, ועם בואם של מים חיים אלה יכולנו לגשת לסתימת החלל הריק שנפער בלב ארצנו, בין ישובי הדרום לבין ישובי הנגב. הרעיון היה להקים חבל־ארץ שלם, המיושב כולו ברציפות, על ישוביו כולם ועל עיר־שדה במרכזו, חבל שיוכל לקלוט את גל העליה הגדול בהעלם אחד ויסתום בתנופה התישבותית אחת פירצה בטחונית חמוּרה בלב ארצנו.

היה גם גורם משקי. ההתישבות החקלאית בארץ התבססה עד אז על המשק המעורב, אשר במרכזו ענף הרפת ועיסוקו בגידולי ירקות, ביצים ופירות. עיקר ההכנסות באו מענפי חצר. כל משק ומשק היוָה יחידה עצמאית בלי יחסי־גומלין הכרחיים בין משק למשנהו ובלי תלות בתנאים הקרקעיים והאקלימיים המיוחדים לאיזור שבו הוא נמצא. היחס הכלכלי שבין המשק החקלאי לבין המרכז העירוני הסמוך לא היה אלא יחס שבין צרכן ליצרן.

התנאים הכלכליים ששררו בתקופת המנדט התאימו להקמת משק זה, כי לא עלינו חלה הדאגה לאבות מזון ולסיבים ולאיזון מאזן התשלומים של אוכלוסיית הארץ. עם קום המדינה השתנו התנאים שינוי יסודי. הָראינו לדעת – ודוקא מאורעות של השנים 1954 – 1956 הדגישו זאת ביתר שׂאת – שעלינו להתאים את כלינו הכלכליים, וכל הכרוך בהם, למצב החדש. שומה היה עלינו לחתור ולהתקיים מעמל כפינו בלבד. צורך לאומי זה הביא שינוי מעמיק בתפיסה המשקית ודחף את מתכנני ההתישבות החקלאית לעצב “טיפוסי משק” חדשים, המתאימים ומסתגלים לתנאי האיזור בו הם יושבים, ומשום כך מנצלים תנאים אלה ניצול מלא ומתאים.

הנקודות החקלאיות, שהוקמו לפי טיפוסי־המשק החדשים, שוב לא יכלו להווֹת יחידות בפני עצמן ולא נמצאה להן זכות־קיום כלכלית מלאה ויציבה, אלא כחוליוֹת בשרשרת של ארגון אזורי כולל. ארגון זה חייב היה לכלול לא רק את הישובים החקלאיים אלא אף את המרכזים העירוניים או העירוניים למחצה אשר באיזור. עיקר הייצור שוב לא כוּון במישרין לצרכן, אלא שימש בסיס לתעשיה חקלאית ענפה בדרגות פיתוח שונות. כל איזור חקלאי בעל ממדים מתאימים הִצְריך מרכז תעשייתי בתוכו. משקי איזור מסוים הפכו, על כן, להיות קשורים הדדית במפעלים תעשייתיים אשר קלטו ועיבדו את התוצרת החקלאית.

בה בשעה השתלבה במחשבת ההתישבות האזורית גישתנו לבעיית חידוש דמותו של האדם היהודי, של העם היהודי. מראשית ימיה של הציונות המעשית דיברנו על מיזוג גלויות ועדות. אולם רק בשנות החמישים הועמדנו לפני הבעיה בממדים כאלה. איך מקרבים בני גלויות שונות, זה לזה ברמתם? איך הופכים איש־אויר לאיש־אדמה, קהילה החיה בשולי החברה – לחברה יוצרת?

אחר נסיונות קודמים, ביקשנו הפעם לפתור את בעיית מיזוג הגלויות על־ידי הקמתם של כפרים אורגניים מבחינה עדתית: ראינו כמה וכמה מקרים של חיכוכים בין עדות, שפגמו ביסודות החברתיים המלכדים את הכפר, וביקשנו להימנע מזאת. הנסיון לימדנו לחפש שויון על־ידי העלאת רמה ולאו דוקא על־ידי הטלת אנשים שונים למחיצה אחת בלי זיקה אורגנית ביניהם. המגע בין יחידות חברתיות אורגניות כאלה נשמר גם להבא, אולם מוֹקדם הועבר מן הכפר, על מסגרותיו האינטימיות, אל המסגרות המשותפות שבמרכז האזורי, המשרת כמה כפרים שמסביבו. צעדנו צעד חשוב קדימה והוא הוכיח את יעילותו המלאה. באמצעות המרכזים האזוריים הושג גם חסכון רב ורמה גבוהה יותר של שירותים. כך הקימונו – במרכז האזורי – בית־ספר אחד לכמה כפרים, מרפאה אזורית משוכללת וכדומה.

זה היה רקע הדברים שהביאנו להקמתו של חבל לכיש. בחדשי יוני־יולי־אוגוסט 1954 דנו בהנהלת המחלקה להתישבות של הסוכנות ביישובו של החבל וב־25 ליוני, בישיבת הנהלת המחלקה, קיימנו דיון בשאלת אפשרויות התישבות בשנת תשט"ו.

מתכננינו, שרגילים היו בעבודה קדחתנית, בדקו תוך ימים ספורים את התכניות המוצעות. ואמנם, ב־18 ליולי הונחה לפנינו תכנית התישבותית שנקראה בשם: “בחינת אפשרויות ההתישבות באיזור בית־ג’וברין – ברור־חיל (הצעת תכנון אזורי)” והיא התכנית הראשונה ליישובו של חבל לכיש.

כל המעיין בה, בתכנית זו, ובמפה הצמודה אליה, יכול לראות עד כמה הגשמנו, הלכה למעשה, את המטרות שהעמדנו בפנינו בבואנו ליישב את חבל לכיש.

ענין מיוחד בתכנית ההתישבות של חבל לכיש גילה דוד בן־גוּריון, אשר ביקש ואף קיבל מאתנו אינפורמציה מלאה על המעשה שעמד להיעשות ואף נרתם לפעולה נמרצת למען החבל, תוך רצון להפנות בני־נוער ישראלים להשתתפות במעשה־ההתישבות הגדול הזה.

לביצוע תכנית זו על היקפה הנרחב הקימה המחלקה להתישבות “צוות פעולה” מיוחד, בעל סמכויות של “חבל”, ככל שאר “חבלי” המחלקה להתישבות. כלומר, צוות בעל כושר־פעוּלה שלרשותו עומד מנגנון־עובדים משלו, צוות תכנון וביצוע וגזברות בעלת אפשרוּת פעוּלה ממושכת. בראש החבל הועמד אריה (“ליובה”) אליאב. העובדים לא ראו את משימותיהם כראות עבודה מינהלית שיגרתית. בפעם הראשונה ניתנה לצוות זה לבצע תוך שנה־שנתים יישובו של חבל־ארץ שלם. זה היה אתגר מלהיב.

ועוד חידוש יסודי הונהג בהתישבות חבל לכיש. עד אז הושהו העולים תקופות ארוכות במעברות אוֹ במחנוֹת עד להתישבוּתם החקלאית. להתישבותו של חבל לכיש הופנו האנשים הַישֵׁר מן האניה אל הכפר. לשיטה זו נודע גם חסרון ברור – המתישבים באו בלי הכשרה מוקדמת. כדי לתקן זאת הוכשרו הכפרים לקליטת המתישבים, הוכנו רשת כבישים ומים לשתיה, ועם הגיעם למקום הוכנסו לצריפים וקיבלו ציוד ראשוני. בכל כפר קיבל את המתישבים צוות מדריכים, חקלאים מנוסים. להבטחת פרנסתם של המתישבים החדשים, עד שיפיקו רוָחים ממשקיהם, ניתנה להם תעסוקה מלאה, גם מחוץ לעבודת האדמה. המתישבים הועסקו בעבודות בניה, ייעור ועוד.

תחילה הועסקו המתישבים העצמאיים כפועלים שכירים, גם במשקים שייעודם היה מושבי וגם באלה שכוּונו לקראת משק קיבוצי. עיבוד שטחי־השלחין הנרחבים נעשה על־ידי רשות מינהלית אזורית בהדרכתם של אנשי ההתישבות הותיקה. רשויות אלה יכלו לנהל ולפתח את משקי האזור רק באופן מרוכז וכולל, באזורי התישבות אחידים ורצופים. עם התבססותם של המתישבים בחקלאות, פורקו החווֹת בהדרגה והאדמה חולקה בין המתישבים, בחלקות גדלות והולכות. כיום – פרנסת המתישבים אך ורק על חלקת אדמתם.

מתוך מחקר, אשר נעשה לאחרונה במחלקה להתישבות של הסוכנות, אפשר לעקוב אחר התפתחותם של מושבי לכיש בהשוָאה לכלל המושבים בהתישבות הצעירה.

באופן כללי אפשר לגלות מגמה של התפתחות מהירה הרבה יותר במושבי לכיש מאשר בכלל המושבים בארץ בין השנים 1958 ל־1963. מגמה זו ניכרת בהשוָאה לישובים אחרים בתנאי קרקע ומים שוים.

בשנת 1958 היה אחוז מושבי לכיש, אשר סוּוגו כישובים “מפגרים”, גדול יחסית מאשר בארץ בכלל; ואילו בשנת 1963 קטן אחוז זה במושבי לכיש מן האחוז הכללי בשאר אזורי הארץ. בישובי כמה עדות מתקרב אחוז זה לאפס. באופן כללי קיימת מגמת התקדמות גם בקבוצות הישובים, אשר סוּוגו כישובים “בינוֹניים” וכישובים “מתקדמים”. היא מודגשת יותר במושבים המאוכלסים יוצאי ארצות אפריקה ואסיה. כאמור, ההשוָאה היא בתנאים שוים של קרקע, מים ומוצא המתישבים.

השוָאה זו לא הובאה כדי להעדיף את מתישבי לכיש על מתישבי שאר אזורי הארץ; היא באה ללמד כמה שגיאות תוקנו בבואנו להקים את חבל לכיש. ישובי לכיש נהנו, בפשטות, משגיאותינו במפעלי ההתישבות הקודמים, שגיאות שלא חזרנו עליהן. ממש כך עתידים מפעלי התישבות חדשים לזכּוֹת מן הנסיון שנרכש בעת הקמת חבל לכיש.

חשיבותו של חבל לכיש, כאחד ממפעלי הפיתוח המרכזיים במדינה כיום, טמונה לא רק בממדיו, אלא בעיקר בתכנו ובמגמותיו. הרעיונות המונחים ביסודה של תכנית ההתישבות האזורית באו לענות על הצרכים העיקריים של המדינה כמעט בכל שטחי חייה. ביצור בטחון המדינה, קליטת עליה, מיזוג גלויות וסתימת הפער בין העולים לבין הותיקים, כיבוש השממה, פיזור האוכלוסיה, הפניית כוחות העבודה לתעסוקה יצרנית, הרחבת ההתישבות, הגברת הייצור החקלאי למען שיפור המאזן המסחרי של המדינה – כל אלה משימות ראשיות העומדות ברומו של עולמנו, כולם באו על ביטוין במפעל ההתישבות בלכיש.

1965

בכנסת, 24 במאי 1965

…יש דבר אחד שמעמדו בתוך משרד ראש הממשלה הוא בעל אופי עקרוני, קשור קשר בל־יינתק עם תפקידיו של ראש הממשלה: מתן תחושת הכיווּן לעבודת הממשלה, להתפתחותה של המדינה. אני מתכוון לתכנון לזמן ארוך, לנסיון למצוא את המכנה המשותף, את הערוץ המשותף והמתואם לתחזיות העתיד הנעשות, מנקודות־מבט שונות, במשרדי הממשלה לשטחיהם.

שני כלים ארגוניים עומדים למטרה זאת לרשות משרד ראש הממשלה ושניהם עוסקים בעתיד: הרשות לתכנון כלכלי והמועצה הלאומית למחקר ולפיתוח. אם יורשה לי, רוצה אני להקדיש את עיקר דברי לבעיות התכנון לעתיד, תכנון המשק המשולב בתכנון המחקר. דומה, כי אין הזדמנות נאותה מזו להביא לכנסת – ובאמצעותה לעם כולו – את הודעת אחריותנו לגבי העתיד, את ההכרח לכלכל את מעשינו בהווה מתוך התיחסות מתמדת לצרכי הדורות הבאים, להמוני העולים שעדיין לא באו ושיגדילו – כפי שאני מקוה – את אוכלוסייתנו באלפי רבבה רבים בשנים הקרובות.

בדברנו על תכנון כלכלי, אין הכונה למשק כלאיזה דבר מנותק משאר שטחי חיינו. חסננו המשקי משפיע במישרין על מבנה החברה שלנו; בדומה לכך – יכולת המשק וחסננו החברתי גם יחד מעצבים באורח בלתי־אמצעי את מידת כוננותנו הבטחונית. לכן, האומר “תכנון”, אומר “חיזוק המדינה” מכל בחינה חיונית, גם אם איננה משקית במובן הצר של המושג.

יתר על כן: שיקולים שאינם משקיים דוקא, שיקולים שמקורם הוא חברתי ובטחוני, כגון פיזור האוכלוסיה, איכלוס מלוא הארץ, דוקא הם המחייבים תכנון מחושב יותר. אלה אינם יעדים “טבעיים” כביכול להתפתחות כלכלית, אם איננה מודרכת על־ידי שיקולים לאומיים כלליים. כל אחד יבין, כי נקל יותר לדרוש תודעה של פיזור האוכלוסיה ממתכנן ממלכתי מאשר מתעשיין, מסוחר או ממתישב זה או אחר, העומד בפני החלטה של כדאיות פרטית, היכן עליו להתישב ולפעול.

אפשרויות התכנון שלנו אינן דומות למה שמצוי בארצות מסוימות, שבהן מרוכז כל הכוח המשקי בידי המדינה. אנו מקימים משק מעורב, אנו חיים במשק ממלכתי ופרטי מעורב, משק הנתון להשפעות מכריעות מבחוץ בדברים יסודיים – מספר האנשים, יבוא הון פרטי, ממלכתי וציבורי ועוד.

בתנאים אלה יכולים אנו לעסוק בתכנון ישיר, לטוח ארוך, בעיקר לגבי מעשי המדינה והציבור, ובראש ובראשונה ביחס למפעלי תשתית – אינפראסטרוקטורה בלע"ז – כגון מים, חשמל, תחבורה, שיכון וחינוך. לגבי מפעלים פרטיים וציבוריים בודדים, ולטוח קצר יותר, ייתכן תכנון מסגרת, תכנון של צעדי עידוד והכונה המפנים את ההתפתחות – יחד עם מפעלי התשתית – לכיוון הרצוי באופן כללי. עלינו לקבוע את קוי ההתפתחות הרצויה לפי המשאבים המצויים בידינו כדי להגיע לניצולם האופטימלי לאורך ימים. עלינו להביא לידי כך שהשיקולים הציבוריים והפרטיים לטוח קצר ייעשו מתוך ידיעה של תחזית העתיד לטוח ארוך יותר.

לאור ההנחות האלה צריך לראות גם את עבודתה של רשות התכנון כפי שנעשתה עד כה. היא מנסה להתווֹת תכנית מפורטת למדי עד לסוף העשור, גם לפי ענפים, כגון חקלאות, תעשיה וכו' וגם לפי תחומים, כגון השקעות, כוח־אדם, מחקר.

התכנית מביאה בחשבון יעדים של גידול, של צמצום הפער במאזן המסחרי, של פיזור האוכלוסיה ושל הרחבת שירותי־יסוד חברתיים ובעיקר החינוך. את כל אלה עלינו לעשות מתוך שמירה על צרכי הבטחון ההכרחיים, שתביעותיהם המוחלטות והיחסיות לא יקטנו בעשור הזה.

לקראת סוף העשור תובע מאתנו התכנון הקטנה ניכרת של הפער במאזן המסחרי, פיתוח מוגבר של ענפי המשק המבטיחים יצוא, ובעיקר יצוא תעשייתי, קליטתה הראויה של עליית רוָחה, איכלוס ברחבי הארץ, שמירה על קצב הגידול המהיר של התוצר הלאומי ועל ערכי החברה שיצרנו.

המשק כולו יהיה זקוק לייעול ולהגנה מפני מגמות אינפלציוניות, תוך הקפדה על מדיניוּת־הכנסות נאותה וצודקת. כדי שיימצאו לנו המשאבים לתיעוש מזורז, לעידוד היצוא, להשקעות בריאות – חייבים אנו להאט את קצב הגידול בהכנסות הפרט. אם אין אנו רוצים שיאכל ההווה את העתיד, ששנים טובות אחדות יביאו אותנו לשנים רזות, ביום שיצטמצמו מקורות יבוא ההון, צריך כבר מעתה הגידול בצריכת הפרט להיות לא בששה אחוזים בשנה כמו עכשיו, אלא בשלושה אחוזים בלבד. גידול של ששה אחוזים בשנה, אם נקח את המצב לפני חמש שנים כיחידת מדידה, פירושו שהשנה היה הגידול בצריכת הפרט בעשרה אחוזים! אין מָשלו של גידול כזה גם בארצות מפותחות ביותר, ואצלנו הוא בא תוך כדי עליה גדולה, כלומר הצריכה הכללית עלתה עוד יותר. מגן־עדן כסילים כזה אורבות סכנות חמוּרות לעתיד. צמצום הגידול המופרז איננו קרבן חמוּר לציבור החי ברמת־הכנסה ממוצעת של ארץ תרבותית.

ידועה הטענה של “טוּל קורה” לגבי הממשלה, כלומר הגידול בהוצאה הציבורית. אבל הרי גם הוצאה זו מיועדת בסופו של דבר לפרט; דוקא משום כך מופנית תביעה נמרצת עוד יותר לפרט שיצמצם את גידול צריכתו.

תכנית זו לזמן קצר לפי ערך, עד סוף העשור, מחייבת כמובן מחשבת תכנון מסגרתי על מערכות שלמות של מפעלי תשתית, בקוים כלליים, מעבר לזמן הזה. תכנון אינו יכול לחזות הכל מראש, אבל הוא חייב ללמוד את האפשרויות ולהקים מסגרות שיקלטו את החידוש המבורך בבואו. במלים אחרות ־ הוא צריך להיות ערוך לסטרוקטורה ולא לקוניונקטורה, לשטוח, לתאום, לקביעת מגמות חברתיות ראויות, לחלוקה נכונה של המשאבים הלאומיים, עם כל הגמישות המתחייבת מן הקצב המהיר של החידוש הטכנולוגי.

יש איפוא לתכנון משמעות מוחשית גם לגבי פיתוח המחקר לצורותיו. הייתי אומר המחקר הבסיסי והמחקר המיושם, לולא ניטשטשו כל־כך התחומים בין השנים במציאות של ימינו. המדוּבר איננו כל־כך בהפרדה בין תחומי מחקר כמו בהבטחת הרציפות, התנועה הדו־סיטרית של רעיונות ושל יכולת בין המעבדה לבין הסדנה, מה שקוראים בשם רצף טכנולוגי. דרושה גם נכונות קליטה של הישגים מדעיים בענפי המשק וגם יכולת להזין את המחקר המדעי במשאלות המשק ובצרכיו החיוניים; דרושה התאמה הדדית בלתי־פוסקת, הפרשת קרנות למחקר; דרוש תכנון שיעצב דפוסים לכל אלה. כדי לעודד קליטת החדש בתעשיה, צריך לפעמים המחקר, המאורגן בידי הממשלה, להרחיק לכת בפעולתו אף יותר מן הנהוג במדינות אחרות.

בודאי, לא בכל שטח יכולים אנו להתחרות בתנופת המחקר ובהיקפו עם מעצמות אדירות כוח ומשאבים. יש דברים שלא יהא בכוחנו להרימם. יש שטחים שאין לחדור לתוכם ברצינות אלא מתוך תנופה גדולה באמצעים ובאדם. אולם יש חשיבות, ולוּ גם צנועה, בהשתלבוּת במאמץ העולמי – גם כדי לתרום לקידום האנושות כולה וגם כדי ליצור בית־קליטה טבעי לחילופי הידע המצטבר בעולם הגדול.

תפקידה של המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח הוא לשקוד על התחומים הללו, גם על תכנון לטוח ארוך וגם על הפעלת המחקר, המצוי והמתוכנן, בשירות המדינה, מתוך ניתוח צרכי המחקר התעשייתי ושל אפשרות הכניסה לשטחים חדשים.

כשאנו סוקרים את היש המדעי במדינה, יכולים אנו לרשום בסיפוק הישגים לא מבוטלים בשטחים שונים. המדובר הוא גם במחקרים תיאורטיים, דוגמת אותו הישג מפואר של איש־מדע ישראלי בפיסיקה עיונית, או מחקרים שנעשו בביולוגיה חדישה, וגם בשטחים בעלי משמעות ברורה לגבי משק הארץ. אזכיר כאן הישגים במחקר המים – חקר המקורות הקיימים, שימוש יעיל במים בחקלאות, שימושים חדשים במי מלח.

אציין פיתוח סוגי דשנים חדשים המבוססים על פוספטים; מחקר חקלאי מסועף, ששיפר את מעמדנו בשוקי העולם; עבודות על חיסון עץ מפני אש; ידע ונסיון בשימוש באנרגיה גרעינית לימי שלום, ידע שיעמוד לנו עתה בבואנו לפתור את בעיות המים והכוח החשמלי לעתיד על־ידי כור משולב בשיתוף עם ארצות־הברית. בשטח זה, של המתקת מי־ים, נעשתה עבודה חשובה ביותר: פוּתח ידע בסיסי חדש בניצול טוב יותר של אנרגיה לצרכי המחקר וכן בתהליכי המתקה חדישים ומקוריים.

ומן היש ליזמה בשטחים חדשים.

אזכיר כאן לדוגמה, אבל זאת רק דוגמה, את ענין חקר הימים, האוקיאנוגרפיה. ברור לנו, כי זהו שטח שאליו יופנו מאמצי העולם כולו בימים הבאים. במידת יכלתנו עלינו לתפוס את מקומנו בתחום הזה שהוא בראשית פיתוחו, והוא מבטיח הרבה מאד. הרי – לדוגמה – אפילו בשטח המזון אין האדם מנצל עד היום את הים אלא כפי שניצל הצייד הפרימיטיבי את היער, לציד, לפני שגילה האדם את החקלאות. אנו מגדלים דגי מים מתוקים בבריכות (והרי מים מתוקים מצויים אצלנו בצמצום). האומנם לא ייתכן לגדל דגי־ים בשיטה מתאימה, במים שהטבע נותן לנו בכמויות בלתי־מוגבלות, שלא לדבר כבר על הים כמקור לאוצרות הטבע ואולי אף לאנרגיה.

בתחום אחר – ההתקדמות בחקר האזורים הצחיחים, בהפרחת השממה. וכאן יש בעבודתנו משום תרומה לקידום הדעת האנושית ואולי גם לרווחת האדם בבוא המועד.

מכאן לשטחים הצמודים במישרין להעלאת יכלתנו התעשייתית. עומדים אנו לפני הקמתו של המרכז למחקר תעשייתי בשיתוף עם האו"ם, שיהא מעין מסגרת גג, גם למפעלים קיימים וגם למפעלים שעוד יקומו. פיתחנו מחקר נרחב בשטחי הפלאסטיקה, המזון והסיבים. אנו פונים לבדיקת האפשרויות התעשייתיות בתחום האלקטרוניקה ובניצולם של חמרי טבע המצויים כאן. נמצא בראשית פעולתו המערך הפארמאקולוגי, שתפקידו לבדוק את אפשרות השימוש הרפואי בחמרים שחוקרינו מגיעים אליהם במעבדותיהם.

כל אלה משתלבים וחייבים להשתלב בתכנון התיעוש המוגבר שלנו, שלא נהיה עוד כאותם גנרלים מפורסמים המתכוננים יפה יפה – למלחמה שעברה. המפותחות שבארצות העולם נמצאות בעיצומה של המהפכה התעשייתית השניה, מהפכת האוטומציה. הישגיה לא יבואו אלינו מאליהם, בלי מאמץ מתוכנן ומודע.