רקע
לוי אשכול
הישגים, בעיות ועתידות בהתישבות

בועידה החקלאית התשיעית, ינואר 1960


לפני עשר שנים, כאשר החלו גלי־עליה גדולים, הרגשנו כל אחד במקומו ובשליחוּתוֹ, שמשהו מכה על ראשנו ואומר: גדל! חטוף וארגן וערה יהודים בקרקע! קרא לנוער שיתפשטו בארץ לארכה ולרחבה, יישבוּה ויכבשוה כיבוש התישבוּתי, למען הכוֹת שרשים.

במאבקנו לעצמאות כלכלית נטלה החקלאוּת למן היום הראשון חלק מכריע. במבצע ההתישבות ראינו דרך לשיבת העם אל אדמתו וליישובם של האזורים השוממים בארצנו, הקמת חומת מגן לאורך גבולותיה, אמצעי לקליטת עליה ויצירת מקור פרנסה ואחיזה להמוני העולים לציון וחיפשנו דרך להבטיח לישוב הותיק ולהמוני העולים לארץ מצרכי מזון וכלכלה.

בשנים הראשונות לקום המדינה נשאה בעיקר החקלאות הותיקה, שנוסדה לפני קום המדינה, בעול הבטחת המזון הטרי. לא עברו שנים רבות וההתישבות הצעירה הצטרפה אל אחותה הבכירה, הרחיבה והגדילה את ייצורה החקלאי. היא גם הביאה בעקבותיה מהפכה בנופה של ארצנו. על 256 הישובים העבריים החקלאיים, שהיוּ קיימים בשעת לידתה של המדינה, נוספו 482 ישובים ובכך שילשנו את מספר הישובים החקלאיים. מספר העוסקים בחקלאות גם הוא גדל פי שלושה לערך ומ־30 אלף מפרנסים עברים בחקלאות לפני קום המדינה, הגענו ל־80 אלף, בערך. מספר הנפשות שבסקטור החקלאי מגיע היום ל־400 אלף.

הקמת הישובים החדשים היתה מלוּוה פעולות־פיתוח, שהן היום תפארת מדינתנו ודוגמה לאחרים. הגדלנו את תפוקת המים מ־300 מיליון עד מיליארד ורבע מיליון ממע"ק השנה; השלמנו את מפעל ירקון – נגב המספק מים לאדמות הנגב הצחיחות; החילונו בביצוע שלב ראשון של מפעל המים הארצי; הכשרנו באזורי ההר כ־170 אלף דונם אדמות טרשים לעיבוד חקלאי; נטענו למעלה מ־200 אלף דונם יערות ובהם כשלושים מיליון עצים; סיימנו את מפעל ייבוש החולה ואנו מנצלים את האדמות הפוריות שנתגלוּ מתחת לסוּף הביצה; הקימונו גושי התישבות חדשים ורבים לארכה ולרחבה של הארץ, סביב לערים ולעיירות הקיימות והקימונו התישבות באזורים חדשים אחרים על הכפרים והמרכזים השונים המשתלבים בהם; תקענו יתד נאמנה בעין־גדי, ביטבתה, בעין־יהב; החילונו בפיתוח עדולם, תענך ועוד. מפעלי־פיתוח חקלאיים אלה, ורבים אחרים אשר לא מניתי כאן, גירשו את השממה ואת היתמות, שינו את פניה האפורים־צהובים של אמא־אדמתנו והחזירו לה מקצת מן הצבע הירוק והרענן.

עצמתה הכלכלית של חקלאותנו עולה היום על מה ששיערנו לפני עשר שנים וכאן אולי גם שורש משברי השפע. לא שיערנו מראש כוחה וסגולותיה של חקלאותנו ולא יכולנו לכוון אותה לפי תפוקתה הבלתי־משוערת. היום, עם בוא העודפים וירידת הרווחיות הכללית בחקלאות, ועם הצורך להגביר את חלקה של החקלאוּת במאמץ הכולל לסתימת הפער במאזן התשלוּמים – נתבעים אנו לבדוק אותה מחדש ולהנחוֹתה בדרך ההגיון והיעילוּת הנראים בתקופה זו.


 

תמורות ושינויים בתנאי־היסוד    🔗

תכנון וכיווּן החקלאות חייב להביא בחשבון ארבע תמורות, שחלו בתנאים בארצנו בתקופה האחרוֹנה. המשק המעורב האורגני המונח ביסוד מבנה משקנו החקלאי חייב להתאים עצמו לתמורות הללו לטובת החקלאי ולטובת כלכלתנו כולה. משק מעורב זה היה יצירה היסטורית של מעצבי דמות חקלאותנו. יוסף בוסל, אליעזר יפה, ארתור רופין, עקיבא אטינגר ופרופ' יצחק ווּלקני השכילו לבנות את המשק במתכונת שתאמה את התנאים הכלכליים, החברתיים, הבטחוניים והמדיניים, ששררו בארץ־ישראל בטרם מדינה. המשק המעורב האורגני, שנשען בעיקר על ענפי החצר, יכול היה להחזיק מעמד כלכלי ולהבטיח לבעליו פרנסה נאותה גם ללא תלות ישירה בגודל שטחי הקרקע שלרשותו. בימים ההם, כאשר כל שעל אדמה היה יקר מפז וצריך היה לשמש בסיס להשתרשות ואחיזה של מספר גדול ביותר, היתה נודעת חשיבות עצומה לקיים חקלאים עברים על שטחי־קרקע מצומצמים. כל ישוב היוָה יחידת־משק עצמאית סגורה, שאינה תלויה בסביבה, ועליה היה להחזיק מעמד ללא תלות ישירה וקובעת בגורמים הקרקעיים או האקלימיים. הודות למשק מעורב זה הצליח הישוב העברי בארץ־ישראל להקים נקודות־ישוב מפוזרות באזורים שונים ומרוחקים של הארץ ואלה עזרו לנו להחזיק מעמד הן מבחינה כלכלית והן מבחינה בטחונית בתקופת המאורעות שקדמו למלחמת־העולם השניה ובמלחמת השחרוּר.

מבנה־משק זה התאים לצרכי הישוב העברי בימים ההם, שהיוָה בעיקר הבטחת תוצרת טריה ממשקים עבריים. הדאגה לכלכלת המדינה ואיזון תקציבה לא היתה עלינו. הדגש אשר ההתישבות העובדת שמה על המשק המעורב האורגני, ללא בחינה ממלכתית של מערכת הכלכלה כולה, היתה אחת הסיבות שענף הפרדסנות, שהיוָה גם בימים ההם ענף חקלאי עיקרי של הארץ, היה בעיקר נחלתה של החקלאות הפרטית או הערבית. אולם בשנים האחרונות חלו תמורות ואלו הן:

א. מאזן התשלומים. – מוטלת עלינו החובה הכבדה ורבת־האחריות לדאוג לא רק להקמת מעמד חקלאי ולסיפוק מזונות, אלא גם לכלכלת המדינה. עלינו, איפוא, למצוא ולחשל כלים, אשר באמצעותם אפשר יהיה להתאים את הייצור למטרה הכלכלית העיקרית, והיא סתימת הפער במאזן התשלומים על־ידי הגדלת היצוא ומניעת היבוא בתנאים מתקבלים על הדעת. ואמנם, קיימות אפשרויות מניחות הדעת להרחבת היצוא החקלאי לא רק בענף ההדרים, אלא בענפים רבים אחרים. יצוא הבטנים ניתן להרחבה ניכרת. אפשרויות של ענבי מאכל בעונות המוקדמות אף הן מבטיחות, ולעומת יצוא נסיוני בלבד כיום, נראה שאפשר להגיע ליצוא שנתי של אלפי טונות לשנה. הוא הדין לגבי ירקות בכירים מזנים מיוחדים, ובעיקר עגבניות ותפוחי־אדמה.

אם נדע להתאים את מבנה המשק החקלאי כך, שיהיה מוכשר לגדל גידולי־יצוא אלו בהתאם לדרישות השוָקים בחוץ־לארץ, יש יסוד לתקוה להגיע לכך שנוכל לספק תוצרת חקלאית מגוּונת לשוּקי־חוץ, כשם שעלה בידינו בפרק זמן קצר להתאים את הייצור החקלאי לצרכי השוק הפנימי. נידרש, איפוא, לגדל את גידולי היצוא בשטחים מיוחדים ולא לסמוך על עודפים בלבד; נייצר במיוחד לשם יצוא ונבטיח תוצרת אחידה ובכמויות קבועות; נצטרך לכוון את הייצור לזנים המיוחדים המבוקשים בשוּקי חוץ־לארץ; נצטרך לשמור על איכות גבוהה של התוצרת ועל אריזה מתאימה; נצטרך לעשות מאמצים להוזלת הייצור על־ידי ארגון מתאים של ההובלה והשיווּק. לשם כך עלינו לשפר את הכלים הארגוניים שיטפלו ביצוא החקלאי.

ב. משבר העודפים. – אתמול היתה ברכת השפע והעודפים בירקות, היום – בחלב ובביצים, ואילו מחר עלולים אנו לעמוד בשפע עודף של פירות, כולל הפרי המחופש כיום בשוָקים – הוא התפוח. בחלקו נובע שפע זה מהפיתוח השיגרתי של משקנו לפי מבנה אחיד. החקלאות הצעירה מייצרת היום בפועל רק במחצית אונה – וזאת משום שעדיין לא הבשיל הידע במידה מספיקה, ובשל המחסור החמור באמצעי ייצור. פיתוח החקלאות של הישובים החקלאיים בדפוסים הישנים עלול, איפוא, לספק את המזון הטרי לא רק למיליון השלישי, אלא אף להמשיך בשפע של עודפים הגדלים והולכים. שכן לא רק ההתישבות החדשה מגבירה חילה, אלא גם החקלאים הותיקים רוכשים ידע נוסף ומעלים יבוליהם.

תופעה מרנינה ומעודדת זו מחייבת תכנון הגידולים והמשק החקלאי שימנע להפוך תופעה מעודדת זו לרועץ. על כן חובה עלינו לראות כבר היום את הנולד, והוא: לצמצם או להקפיא את שטחי הענפים בהם הגענו לרוָיה ושאינם תורמים לביסוס כלכלתנו ובמקומם להרחיב את שטחי הגידולים שניתן לייצאם או הבאים לדחוק את תוצרת היבוא.

ג. אזורי־התישבות חדשים. - ואף גם זאת. מאז החלה ההתישבות הציונית בארץ־ישראל ועד קום המדינה, התרכזה החקלאות העברית בעיקר באזורים מצומצמים של הארץ. לא הרחקנו לכת דרומה ולא העפלנו להרים. התרכזנו בפיתוח המשק החקלאי בעיקר בשפלת החוף ובעמקים. רק עם תום מלחמת הקוממיות וכיבושה הצבאי של הארץ התחלנו גם בכיבושה החקלאי. הדרמנו ללכיש ולנגב ועד לערבה הגענו; העפלנו להרי הגליל ויישבנו חלקי ארץ שמיום חורבן הבית לא קמו בהם ישובים עבריים. התכונות החקלאיות של האזורים הללו הן לעתים שונות תכלית שינוי מאזורי ההתישבות המקובלים, אליהם הורגלנו ושאת תכונותיהם הכרנו. אזורים מסוימים בעמק הירדן, באיזור הנגב המערבי ובאופן מיוחד בערבה, יפים ומתאימים לגידול ירקות, פירות ופרחים הניתנים ליצוא; אזורי־ההר מתאימים לסוגי פירות אפילים ולגידולים שהיו עד לשנים האחרונות פרי נחלת הישוב הלא־יהודי בלבד; אזורי־הגבעות נחונו בתנאים טבעיים מצוינים לגידול החרוב ולטיפוח המרעה הטבעי שמהם ייזונו עדרי הצאן והבקר לבשר. ארצנו קטנה, אולם תכונותיהם החקלאיות של אזוריה שונות במידה ניכרת זו מזו. ניצול התנאים הטבעיים מחייבנו להתאים את מבנה המשק בכל איזור לתנאיו המיוחדים כדי להפיק ממנו את התועלת הרבה ביותר.

ד. ענפי־משק חדשים. – נוסף לאזורים חקלאיים חדשים התעשרנו בגידולים וענפים חדשים. לענפי המשק ה“קלאסיים” של החקלאות העברית – פרת החלב, ענף ההדרים, הירקות והפירות המקובלים – התוספו ענפים חדשים שלא היו עד השנים האחרונות בארצנו. כך נוספו כל גידולי התעשיה, ענף הבקר לבשר, ענף פיטום העופות, מיני פירות חדשים וזנים ומינים חדשים של ירקות.

אנו חייבים להביא בחשבון את המערכה המורכבת והענפה של החקלאות המודרנית, את הדרישות הקפדניות והבררניות של השוָקים בארץ ובחוץ־לארץ, ההוצאות הגדולות הנלווֹת לכל ענף ואת הרמה המקצועית הגבוהה הדרושה להנהלה יעילה של הענפים החקלאיים. כל אלה קובעים שיעורי רנטביליות מסוימים לכל ענף ומחייבים לבסס את מבנה החקלאות בעתיד על טיפוסי־משק, שבכל אחד מהם ייכללו הענפים האפייניים לאיזור ובממדים הגיוניים ורנטביליים. כל נסיון לכלול במשק האיכר את מרבית הענפים כדי להפכו ל“מעורב” ככל האפשר, יביא לכך ששטח כל ענף בו יהיה מצומצם ולא יאפשר להגיע ליחידה הרנטבילית.

ולאחרונה, יש להביא בחשבון כי בשנים האחרונות חלה ירידה ברווחיות הכללית בענפים ובגידולים השונים וההכנסה של יחידת־ייצור פוחתת והולכת. הפיצוי לכך הוא הגדלת הפריון; כאן הישועה והברכה. כדי לשמור על הרמה הנוכחית של רמת־החיים לחקלאי ואף לשאוף להעלותה בעתיד – יש להגדיל ממדי כל ענף במשק היחיד, כי רק בדרך זו נוכל לצמצם את הוצאות הייצור, לדחוף את הגדלת היבולים על־ידי התמחות החקלאי במספר ענפים קטן וכתוצאה – להגדיל את רנטביליות משק היחיד ולשמור על הכנסותיהם של החקלאים.

כל אלה תובעים לבסס ולתאם טיפוסי המשק לאזורי הארץ השונים. יש וכדאי לצמצם את מספר הענפים ולעומתו להגדיל ממדי כל אחד מהם. המשק ייבנה על העבודה העצמית של האיכר ומשפחתו. ביסוד של משק מעורב אין לגרוס שבכל משק חייבים להיות כל שבעת המינים בהם נתברכה הארץ. אף מעצבי דמות המשק הלאומי ומניחי־יסודותיו לא גרסו, שכל משק חייב לכלול את כל ענפי המשק.


 

שלושה טיפוסי משק    🔗

שלושה המה אבות הטיפוס של המשק באזורי השלחין כפי שהם מצטיירים כיום בעיני בעלי־המקצועות:

א. משק החלב, שהוא המשכו הטבעי של המשק המעורב האורגני, אולם שונה ממנו במידת־מה בהרכב הפנימי של הענפים. במרכזו תעמוד הרפת ומספר חולבות מתאים לדרישות הרנטביליות של הענף ולצרכי הקטנת ההוצאות הכלליות של קירור, הובלה ושיגור החלב לתעודתו. בצד הענף העיקרי קיימים ענפי־משנה, כמו מטע, ירקות ולול קטן. משק־חלב זה יקום בעיקר באזורים הטיפוסיים לגידול חלב, שאינם יפים להדרים;

ב. משק ההדר, אשר יתרכז באזורי ההדר הטיפוסיים שהם אזורי אדמות קלות וקלות־בינוניות של שפלת־החוף. במשק זה יעמדו בצד ענף הפרדס ענפי־עזר, שיהיו בעיקר הירקות וענף הלול;

ג. משק השדה, אשר יעמוד בעיקר על ענף גידולי התעשיה והשדה, וכענפי־עזר ישמשו ההדרים, ובאזורים המתאימים כאזורי מרעה – הבקר לבשר והלול. זה האחרון הוא הצעיר בין טיפוסי המשק שהזכרנו. רק לפני פחות מחמש שנים התחלנו לפתחו והנה היום הוא מקובל במרבית הישובים שקמו לנו בחמש השנים האחרונות בנגב, בלכיש ובאיזור תענך.

זכורים ההיסוסים, הויכוחים ואף ההתנגדות הגלויה שקדמו להקמת טיפוס משק זה. גם בועידה החקלאית האחרונה היו עוררין על דרך זו בהצביעם על כך שלא ניתן יהיה להבטיח באמצעות משק השדה פרנסה הוגנת לבעליו וכי רק המשק המעורב האורגני מסוגל להחזיק מעמד בתנאי ארצנו. ואמנם, שלבי ההסתגלות למשק זה היו קשים. בשנים הראשונות לקיומו היינו עדים לאכזבות המלוּוֹת רפיון־ידים הן של המתישבים והן של המדריכים ובעלי־המקצוע. בשנה האחרונה החל משק זה לעלות על דרך המלך, הגביר חילו והתעצם, עד כי היום כבר נמוג והולך הספק, ונדמה שאכן דרך זה בה הלכנו היתה מחויבת המציאות ונכונה. אם עדיין קשה מצבם של חלק ממשקי השדה, הרי הסיבה העיקרית לכך היא אמצעי הייצור הבלתי־מספיקים העומדים לרשותם, עקב היותם הצעירים ביותר ובעיקר משום ששטחי השלחין אשר לרשותם עודם מצומצמים. אולם הבסיס עליו הקימונו משק זה נראה עתה נכון ומבטיח.

בעיית משקי ההר והגבעות היא אולי החמורה מכולן. כמה סיבות למצבם המיוחד. רוב ישובי ההר והגבעות מבוססים בעיקר על ענף המטעים, ואלה החלו רק עתה להניב; במספר ישובים מצומצמת מכסת הקרקע מפאת התנאים הטבעיים, ואילו הוצאות הייצור גבוהות. בעיית רווחיות ענף זה עודנה טעונה בירור מקיף. יש למצוא דרכים להגדלת הכנסות מתישבי ההר. דרכים אלו כוללות את הגדלת מכסת הלול ליחידה, הגברת נטיעת החרובים וענבי היין בישובי הגבעות, ובמקרים מסוימים הגדלה של יחידת הקרקע, במידת האפשר. כדי להבטיח למתישב פרנסה נאותה גם בשלב המעבר, עיבדה עתה המחלקה להתישבות תכנית מפורטת, לפיה תושלם הכנסתו של המתישב עד למינימום מסוים שתיקבע על־ידי הבטחת תעסוקת חוץ, ואולי גם מלאכה שתקטן ותלך עם הבשלת ענפי החקלאות. אם החישובים הכלכליים יוכיחו שהחקלאי מנצל במלואם את אמצעי הייצור ואין הוא עדיין מסוגל להגיע להכנסה זו שנקבעה, תושלם הכנסתו על־ידי הבטחה של תעסוקה פרודוקטיבית. במקרים דחוקים ננהג לפי שיטה זו גם בישובים באזורים אחרים.


 

אמת־המים – עיקר גדול    🔗

עלינו לזכור, כי אמת־המים היא אשר צריכה להנחות ולהדריך את מחשבת הפיתוח של החקלאות, ולפיה ישק משק ארצנו. המים מהוים כיום, ובודאי גם בעתיד הקרוב, אמצעי־ייצור המגביל את הפיתוח ועל כן עלינו לטפח אותם הענפים המביאים לנו תמורה – בכסף ובעבודה – הגבוהה ביותר לכל מטר מעוקב של מי־השקאה. לפי מודד זה גידולי היצוּא הם בראש הסולם, גידולי התעשיה באמצעיתו וגידולי המספוא בתחתיתו. בסולם העדיפויות הזה עלינו לטפס בבואנו לבנות את בנין החקלאות.

הדאגה להבטחת שימוש נכון ויעיל במים היא ראשונה במעלה. תוספת המים השנתית הכללית בחמש השנים הקרובות תהיה מצומצמת ולא תעלה על 150 מיליון ממע“ק. נוהגים אנו היום בבזבוז מים משוע בעיקר בעיר, אולם גם בחקלאות. כדי להרחיב את שטחי השלחין בחמש השנים ב־300 אלף דונם ולהגיע לשטח מושקה של 1.5 מיליון דונים בישובים הקיימים בלבד, שומה עלינו להפחית את הבזבוז על־ידי ויסות כמויות המים המיועדים לשימוש בערים וכן על־ידי צמצום מכסות המים לגידולים השונים. מתברר, שנהגנו להפריז באופן ניכר בכמויות המים שהיינו מעניקים לפרדסים. פרדסנים רבים באיזור החוף נהגו להשקות את פרדסיהם ב־800 ואף 1000 ממע”ק מים לדונם בשנה, בעוד שבעלי־המקצוע ממליצים על מכסה שאינה עולה על 700 ממע“ק. זאת ועוד: לדעתם, כמות המים הגדולה לפרדס לא רק שלא הועילה אלא אף הביאה נזקים לעצי ההדר, הפחיתה את היבול ופגמה באיכות הפרי. לגבי גידול הכותנה חשבנו מלכתחילה שיש להשתמש בכמות ממוצעת ארצית העולה על 800 ממע”ק לדונם, ואילו היום מדברים כבר על כמויות־מים קטנות בהרבה. באזורים רבים של ארצנו, ולאו דוקא בגשומים ביותר, מקבלים יבולים יפים גם ב־500 ממע"ק לדונם. הוא המצב ביחס לגידולים רבים אחרים.


 

על חטא שחטאתי באי־הבאת פרות מקליפורניה    🔗

לעתים אני חושב שצדקה עשה אתנו “שר החקלאות” במרומים – שטרם הוצאנו את כל אלפי הלירות שצריך היה להשקיע, לפי המפתח, בהתישבות החדשה.

אנא, הבינו את דברי. אנחנו לוקחים את העולים ישר מן האניה אל הבית, ואם הבית עומד בעדולם – ישר מן האניה לעדולם, ואומרים להם: כאן יבנה איש איש “מדינה”. חשבתי: בדרך־כלל זה תהליך של שנים רבות עד שיקום חקלאי במשק הזה, ובודאי לא מעט כסף ילך לאיבוד, מה שמכנים “שכר לימוד”. ואילו היינו משקיעים עד היום את כל הכספים – מסופקני אם זה היה טוב לחקלאות ולהתפתחותה. אולי, באופן אישי, היה מצבו של מישהו טוב יותר. אבל אינני מדבר על מצבו האישי של פלוני ואלמוני אלא על המצב המשקי הכללי.

אביא דוגמה: אני נושא ב“אשמה”, ללא כפרה, על שלא הבאנו בשעתו עוד 20 אלף פרות מקליפורניה ולא השקענו בזה הון תועפות. אל תאמינו ל“שם הרע” שהוציאו עלי, שאינני אוהב פרות; אך כל דבר טוב במידה. לבנו מתרונן כאשר אנו שומעים שחברים בקיבוץ ובמושב מעלים את הישגיהם במשקיהם. כמה עמל ואהבה השקענו עד שהגענו להישגים אלה, שהם הגבוהים ביותר בעולם, אבל נדמה לי בכל זאת שהכל צריך להיות במידה, במשׂוּרה. המחשה על שינויים מסוימים בתכנון המשק טובה היא למשק ולחקלאות, וטוב שאנו במצב שיש לנו עוד אפשרות להשקיע מיליון ל"י כדי להכניס שינויים הדרושים לטובתו של המשק. הייתי רוצה שגישה זו תהיה נחלת הכלל; כי אם מחר נודיע למספר ישובים, שאיננו נותנים להם כסף לרכּוֹש עוד פרות – הרי זה מתוך כוָנה טובה ועל דעת הכלל הגדול.

ועל ענף הרפת בכללו.

הענף הזה הוא השני בגדלו והראשי במעלתו מבחינת ההספקה של מזון חלבוני זול לעם, הספקת זבל לשמירת פוריות השדות ואיזון עבודתו של החקלאי בחקלאוּת הישראלית. עד לשנים האחרונות היה הענף הזה ציר המשק בהתישבות העובדת הקיבוצית והמושבית כאחד.

הופתענו מן ההתפתחות, מן התפוקה ומן השיאים שהושגו. אמנם בחלק ניכר של חקלאינו – ובעיקר בהתישבות החדשה – יש עוד לעשות הרבה בשטח יעילות העבודה והעלאת תנובת הפרות. העודפים הנוכחיים בחלב, העליה הצפויה של התנובה במשקים הצעירים והמפגרים מחייבים לתחם, ויהא אפילו רק לתקופת מעבר, את גודלה ומתכונתה של רפת החלב. היום מונה הרפת בארצנו כ־62 אלף פרות חולבות והיא מספקת חלב בשפע לאוכלוסיה, ויש אפילו עודפים.

התנובות העולות מראות ללא כל צל של ספק, שרפת בהיקף דומה תספיק בעוד 4 – 5 שנים גם לאוכלוסיה החזויה של שנים וחצי מיליון נפש, ולמעלה מזה. אינני רואה סיכוי להגדלת תצרוכת החלב. זכורה התקופה שלפני 4 – 5 שנים, בה תבעו רבים רפת בכל משק ומשק, הן המושבי והן הקיבוצי. תביעה זו היתה מלוּוָה בהנחה שצריכת החלב לנפש עתידה לעלות באופן ניכר. התחזיות הללו נתבדו. לא חלו שינויים מכריעים בצריכת החלב, ונקל לשער את המשבר הרציני ואת הסכנה האמיתית לקיומם של המתישבים, שהיו באים אלינו היום, אילו שעינוּ לתביעה זו.


 

“משבר הרנטביליות” בחקלאות    🔗

הירידה ברווחיות ענפי החקלאות, או כפי שרבים מכנים אותה היום “משבר הרנטביליות” בחקלאות, מחייבת אותנו לתכנון זהיר. כדי להבטיח את החקלאים מפני ירידה ברווחיות, צריכה הרפת וכן, כמובן, כל שאר הענפים, להתרכז באזורים הטיפוסיים לכך וביחידות מתאימות. מכאן שישובים רבים שאין להם עדיין רפתות, ואף אחרים שכבר היום מחזיקים רפת, יעדיפו לחסל בתחומיהם את הענף כדי לאפשר את קיומו האיתן במשקים הטיפוסיים לכך; במקום רפת הם ימצאו פרנסתם בפיתוח ענפים אחרים מתאימים לאזורם ולשוָקים.

אני יודע שיש ישובים שחסרה להם קרקע ואין להם די לפרנסתם. אנחנו מחפשים דרכים להבטיח את קיומם. אנחנו מתחילים בנטיעת עשרות אלפים דונמים חרובים על־יד הישובים הללו וגם במרחקים מסוימים. כשיתחיל מטע זה להניב פרי ולהיות ענף מכניס נחלקוֹ בין המתישבים. מדובר גם על פיתוח הלול.

המחלקה להתישבות יודעת את המצב בישובי ההר. באופן תיאורטי ידענו מראש, כי קשה יותר להתישב בהר מאשר בסביבת דגניה או בעמק יזרעאל, אולם כיום אנחנו יודעים זאת באופן מעשי יותר. מסתכמת הנחה, שהמוסד המיישב יצטרך ללווֹת את המתישבים עד שתהיה להם הכנסה מתאימה מענפי החקלאות, מלאכה או עבודות־חוץ; עליו לשאת באחריות, להשתתף בצורות שונות בעזרה למתישבים, עד אשר יגיעו להכנסה מענפי החקלאות. אני מאמין שנעמיד את הישובים האלה על רגליהם ועל הענפים החקלאיים.

לפני שעליתי על הבמה ישבתי בין השורות ושוחחתי עם מספר חברים, נציגי הישובים. שמעתי הערות על חשבון המוסדות המיישבים ועל חשבון שרים, כולל שר האוצר. שאלתי אחד מהם: הגד נא, יקירי, האם יודע אתה מהו האחוז מתקציב האמצעים הציבוריים של המדינה והסוכנות – ואנחנו חולשים רק על אמצעים אלה – שהושקע בהתישבות החקלאית? אינני רוצה להגיד לכם את האחוז שהוא נקט, אבל אגלה אותו לועידה כולה: 40 אחוז מן האמצעים הנ"ל מושקעים בהתישבות החקלאית, וגם השנה הושקע אחוז כזה.

גם השנה יושקעו קרוב ל־175 או 180 מיליון ל"י בהתישבות. יש צורך גם בתעשיה. גם בהתישבות עצמה יש צורך בתעשיה. צריך להעסיק עוד עשרות אלפי אנשים, כי עדיין לא השרשנו את כל האנשים בעבודה יוצרת, לא בחקלאות ולא בערים ולא בשכונות־ספר ובעיירות־ספר. אדם בשליחות ציבורית חייב להקשיב לביקורת ולבדוק את עצמו לאור דבריה. אני שואל: מה לעשות לכרמנו בנקודה זו – מה אפשר לתבוע מהממשלה והסוכנות – ולא נעשה?


 

שיכון וביסוס    🔗

לא כל הכללה נכונה, ועל כן אין לדבר במושגים כוללים. לא כל ההתישבות, לא בקיבוצים הצעירים ולא במושבים, גרה בבלוקונים; לא כולה היא ללא גג; לא כל הבלוקונים סדוקים, ולא כל הגגות התמוטטו. יש כ־3 – 4 אלפים בלוקונים שעדיין לא שינינו אותם לבתים. יאמרו: החבר אשכול הבטיח. – נכון! יש להיזהר בהבטחות. לשליחו של הברוֹן רוטשילד קל יותר להבטיח, כי הברוֹן יודע מה הסכום שהוא רוצה להוציא. אנחנו פועלים מתוך תקוה ולפי “חשבון” של סיכויים להצלחת המגבית וריכוז תרומות; וקורה לעתים שהעם מכזיב תקווֹתינו, ואז אין לנו ברירה. אולי נגיע לזמן, שהעם במדינה יהיה אחראי יותר לתקציב ההתישבות ויוכל להגדיל חלקו בו. אבל בינתים אם התורם לא תרם – מנין נקח? ואז גם ההבטחות מאחרות להתממש, אבל סופן להתממש, ולוּ באיחור.

אני מקוה, כי הדברים שאומר עכשיו עשויים להקל על מצב־רוחם של אותם 3,000–4,000 בעלי הבלוקונים במושבים ושל אותם מאות ואלפים בישובים קבוצתיים, שהשיכון הוא בראש דאגתם. אני מאמין ששאלת הבלוקונים תיפתר תוך שנתים, ולכל היותר – תוך שלוש שנים, אם לא תהיינה קטסטרופות. בשעתו, כאשר ישבו במחנות 150 אלף עולים, היה דיור כזה נחשב כארמון, כי אז גרו באוהלים, וגם לרכישת אוהלים לא היה כסף. יצאנו למרחבי השדות עם שוכני בלוקונים והחילונו לבנות עיר וכפר, וכעבור זמן שינינו את הבלוקונים והגדלנום, חלקם פי שנים ויותר.

התלוננו כאן, שבבתים רבים אין עדיין שירותים. שאלתי את עצמי לא אחת, ואני מאמין שיימצאו חברים שיהיו שותפים לשאלתי: האומנם יחידים אנחנו בעולם שלא לכל התושבים יש שירותי־בית? יודע אני מדינות חזקות יותר, עשירות יותר, עומדות על תלן דורי דורות, שיש בהן מאות ואלפים בתים ללא שירותים. אינני אומר, שמישהו מאתנו אינו זכאי לדירה נוחה. כולנו בני מלכים, ולכולנו מגיע הכל. אבל האם כל מדינה נתנה שירותים כאלה לאזרחיה? הבה נצא לעולם, נסייר וניוכח. טוענים: מדוע לבעלי מקצועות חפשיים מגיעים שירותים, ולמתישב לא? אין ביכלתי, אפילו כחבר ממשלה, לשנות את סדרי העולם, כדי שלא יהיה מקום לטענה כזאת. גם אם כל לבי הוא לטוענים, אין בידי לענות על השאלה, מדוע לאחד יש יותר ולאחד פחות. אנחנו בונים עתה בתים לא כל כך גרועים גם בהתישבות, אבל טיפוס אחר. תוך שנתים, אני מקוה, תיפתר בעיית השיכון הגרוע בהתישבות.

וכי תשאלו: מה על ביסוס? והח' הרצפלד, בין שאר דבריו, שאל: כלום אי־אפשר להשיג עוד 50 מיליון ל"י בכל שנה למטרה זו בצורת הלואה? – מכיון ששאל זאת קבל עם ועדה, עלולים לחשוב שאשכול אינו רוצה, והממשלה והסוכנות אינן רוצות. לא לשם ויכוח אני יכול לענות לו: הלא הכסף שלנו הוא בחלקו הגדול מלוה, וכלום ניתן לאמר: 50 מיליוֹן לירות ביני ובינך מה הן? אך אני מודה ומתודה שאינני יודע את הדרך להשיג את המיליונים החסרים. גם הרצפלד ניסה אשתקד לגייס אמצעים נוספים. אנחנו מגייסים אמצעים, חלקם על מנת לא להחזיר, בתרומות, וחלקם במלווֹת. בכל זאת אני חושב, שתוך 4 – 5 שנים יושקע בהתישבות הזאת כל מה שאנחנו חייבים על פי התכניות שלנו ונסיים פרשת הביסוס.


 

הצמדה – הכרח המציאות    🔗

אני רוצה שחברים ידעו את דעתי בשאלה זו. מי שגורס הצמדה, איננו מתכוון שהמוסד המתכנן, המדינה או הסוכנות, יקבלו מהמתישב אגורה אחת יותר מאשר קיבל מן העם או מן המדינה בנכסים ממשיים. אני מוכן מראש להתחייב בשם המדינה, או בשם הסוכנות, שברבות הימים והדורות (כי החוזה הוא ל־40 – 50 שנה) לא ייגבו חובות מההתישבות העובדת, אם הכנסתה תהיה באמת כזאת שבקושי תבטיח קיום למתישב. אקבל סמכויות לחתום על חוזה שהעם יסתפק בהחזרת 80% או אפילו 70% מהשקעותיו בנכסים ריאליים. ההצמדה מכוּונת לכך, שאם תוך 10, 20, 40, 50 שנה יקרו דברים במדינה, שיורידו את ערך המטבע ב־50% (באמריקה יורד ערך הדולר כל שנה) – יהיה ערך לחוב המוחזר. אנחנו רוצים ליישב על הקרקע עוד מאות אלפים יהודים, והדור הזה חייב לדאוג שלפחות חלק מהבאים יצוידו כפי שצוידו קודמיהם. אינני יודע אם האמצעים של היום יעמדו לרשותנו בעוד עשר שנים. הכוָנה היא שבחוב המוחזר אפשר יהיה ליישב עוד יהודים. הלא כולנו מאמינים ורוצים ומצפים לא למיליון השלישי בלבד, אלא גם למיליון הרביעי. אפשר שהמצב יהיה כזה, שהמתישב לא יוכל להחזיר אף אגורה אחת – והרי גם אז לא תנשל המדינה את מתישביה. מההתנגדות הנמרצת להצמדה, שנשמעה כאן, משתמעת כאילו כוָנה לא להחזיר כלל את ההלואה. ומה אם לא תהיה דוולוּאציה? המתישבים חותמים על סכום בתוספת רבית מסוימת, ועליהם להתחייב לשלם כפי שעשו ראשוני ההתישבות העובדת, אשר חתמו על חוזים ושילמו.

בביסוס הישובים החדשים יש להשקיע 350 מיליון ל“י. אמר חביב, ובצדק, שהמכסה הזאת, שהסוכנות נותנת למתישב, היא רק חלק מן התקציב, ואחר־כך היא מעבירה אותו לרשות הממשלה ואומרת: בבקשה, טפלי בחלק האחר. סכום זה מצטרף לעוד מאות מיליונים ל”י. את הכספים האלה צריכים להשיג בחלקם ממַלוים. הרצפלד ניסה להשיג מִלוה נוסף ונענה על־ידי אִיק"א, שהסכימה להלווֹת ל־15 שנה בריבית גדולה יותר מאשר אתם משערים, ובהצמדה. תארו בנפשכם, אם מכאן תצא הפקודה: בלי הצמדה! – האם זה יקל על גיוס אמצעים ועל השגת מלוה לשנים רבות? ראיתי חובה לעצמי לא להסתיר את דעתי. הייתי מאושר אילמלא הייתי צריך לחשוב את המחשבות האלה, אבל אני שמח שלפני שנים חשבנו על כך והנהגנו את ההצמדה במדינתנו הצעירה, באשר היא מצוּוה ועומדת לקלוט רבבות ומאות אלפים אנשים נוספים ותנאי בטחונה הם כפי שהנם, גם באשר היא צריכה לבנות הכל מחדש, והיא עלולה להיות נתונה לתנודות פיננסיות. אני מאמין שהנכסים שהושקעו בארץ יהיו מקור הכנסה להשקעות מחודשות; ואולי אפילו לאותו המשק המשלם את חובו – לפיתוחו, ואולי להתישבות בנו של אחד המתישבים החדשים.

יש ישובים רבים שכבר מתקיימים מהכנסות ענפי משקם, אמנם עדיין לא ברמת ההתישבות הותיקה, אבל גם ההתישבות הותיקה לא התחילה ברמה הקיימת. אי־אפשר בנשימה אחת לדבר גם על רצון של כיבוש וחלוציות וגם על רמת־חיים, שאחרים הגיעו אליה לאחר שלושים שנות עבודה. אלה הם דברים פשוטים וגלויים, אבל אני חייב להגיד אותם. יש תקופת מעבר, ועוד תגיעו למצב של נהלל, כפר־ויתקין ואחרים. לפי שעה גם הממשלה וגם הסוכנות היהודית משקיעות מיליונים לירות – בצורה זו או אחרת – בסובסידיה לחלב, לירקות ולענף הלול. בכפרים שעוד אין בהם ענפי משק, או שהענפים עדיין בלתי מכניסים, עלינו לשאת באחריות למינימום מסוים, כי זו שותפות גורל.

תכנון החקלאות הוא הלכה מסובכת. זהו תהליך מתמיד, ויש צורך להתאימו מפעם לפעם לתנאים המשתנים. היום זוהי בעיית העודפים והצורך בפיתוח טיפוסי משק מסוימים, ואילו מחר עלולים אנו לעמוד בפני בעיות חדשות שתחייבנה תכנון וגישה חדשים. בשטח זה קשה לדעת מה תלד תקופה. עם זאת ברור שחייבים אנו לבצע את אשר נראה לנו היום כהכרחי.


 

לקראת העשור השני    🔗

הרשו לי עתה לגלוש ממלאכת ההוֹוה ולעבור לתיאור המחר, כפי שהוא מצטייר בעיני רוחי. בתום חמש השנים הקרובות אני רואה את מאות הישובים החדשים מבוססים ומצוידים בכל אמצעי הייצור, אדמותיהם מושקות, מטעיהם מניבים פרי, יבולי השדות עולים ופרנסת עובד־האדמה מובטחת. עד אז נשלים את השיכון, נתקינוֹ ונתאימו לצרכים. רמת־החיים של העולה החדש והנוער, שנאחזו בעשור הראשון ברחבי ארצנו, תעלה ותשתוה עם זו הקיימת כיום בהתישבות הותיקה.

לכל זה נזדקק לאמצעים כספיים עצוּמים. בחמש השנים הקרובות נצטרך להקציב סכומים ניכרים לביצוע מפעל המוביל הארצי, אשר שלבו הראשון יושלם תוך חמש־שש שנים. כן נקדיש תשומת־לב מיוחדת לביסוסה של ההתישבות החדשה. אם נצעד בכיווּן הרצוי יכול נוכל בתקופה האמורה להשיג את משימתנו.

שטחי ההדרים יפשטו על פני כל שפלת החוף ואף ידרימו ויחדרו לנגב המערבי, נטועים וערוכים לפי כל הכללים החדשים של החקלאות המתקדמת, מאורגנים סביב בתי־אריזה מרכזיים, שמהם תישלח תוצרתנו המהוללה באיכותה, במראֶהָ, בעטיפתה ובאריזתה לכל שוּקי אירופה; שטחי השלחין אף הם יוסיפו להקטין את השממה ולדחוק את המדבר, בהם יצמחו גידולי תעשיה שונים, שישמשו בסיס לתעשיות חדשות. בשיפולי הגבעות ובמורדות ההרים יחלו מטעי החרובים לתת את פריים, מזון לבהמה ולעוף, ולצדם ישגשגו מטעי השקדים ויוריקו כרמי היין, בשטח של 100 אלף דונם. צלעות ההרים החשופות בשטח של 150 אלף דונם נוספים יסורגלו בקוי המדרגות, פרי הכשרת הקרקע ואות למלאכת־המחשבת של עובדי הקרן־הקיימת; מעליהם יוריקו וילבלבו עוד 200 אלף דונם יערות חדשים להנאת העין ותועלת המשק כאחד.

גם בתקופה זו, שעיקר מלאכתה ותכלית מאמציה יהיו מוקדשים לביסוס הקיים ולחיזוק היש, לא נרפה ידינו כליל מלהרחיב את גבול התישבותנו ולבצר את הספר. אני מקוה שיעלה בידינו להקים היאחזויות וישובי־ספר בהתאם להכרח. פתח־תקוה חדש נפתח לנו אולי בערבה. אם נשכיל דעת, נוכל להפוך את קללת המקום לברכתו. הנסיונות הראשונים בעין־גדי ויטבתה הוכיחו, כי תנאי האקלים השוררים בערבה מגדלים גידולי־קיץ בעיצומו של חורף. פרי גידולים אלה יכול להיות מיועד לשוָקים רחוקים, המשלמים בעין יפה עבור פרח, פקעת, פרי או ירק, המושטים להם מחוץ לעונתם. עלינו להשתמש ביתרון זה שהעניק לנו הטבע, לחיזוק מעמדנו בערבה ולפיתוח חקלאות־יצוא מיוחדת וקוסמת. גידולי הידרופוניקה רומזים לנו דוקא שם ומחכים לטיפול ופתרון.

בתום חמש השנים יגיעו אלינו לראשונה מימיו של הירדן דרך השלב הראשון של המוביל הארצי. נוכל אולי להשתמש בחלקם לתנופה מחודשת בהתישבות החקלאית שלנו, בעיקר במישורי הנגב הפוֹרים והשוממים. עם כל אלו נמשיך במאמצים לפענח את מסתרי הטבע ולמצוא את הסוד של התפלת מי הים לשימוש בחקלאוּת.

אם כל זאת נעשה, תביא מלאכת הפיתוח החקלאית ברכה למשק ארצנו. הייצור החקלאי הכולל עתיד לעלות בתקופה זו בעיקר בשל הרחבת שטח השלחין ופיתוח ענפי היסוד. בסוף תקופה זו יגדל הייצור הכולל בכ־300 – 400 מיליון ל"י. הייצור החקלאי הכולל יחסוך למדינה בין 90 ל־110 מיליון דולר לשנה, מזה כ־85 מיליון דולר מיצוא חקלאי וכ־20 מיליון דולר על־ידי דחיקת יבוא של מוצרים רבים ושונים.

לא רק בשטח הקידמה החמרית והבסיס הכלכלי ייראו אותות מלאכתנו; התישבותנו החקלאית זקוקה לנכסי רוח לא פחות מאשר לנכסי חומר. תורחב רשת בתי־הספר האזוריים, בתחומי החקלאות החדשה והותיקה כאחד; יתוסף חינוך חקלאי־מקצועי; נטפח את מרכזי התרבות של ישובי העולים. דור חדש עומד על מפתן החיים. הבנים החוזרים משירותם בצבא מחפשים דרך להיקלט במשקי ההורים ולעזור על־ידם בפיתוחו וקידומו של המשק. הם ימשיכו במשימות ובמסורת המפוארת של ההתישבות החקלאית שהיתה מאז ומתמיד לא רק חלוץ המעשה, אלא גם חלוץ הקידמה הרוחנית והחברתית של הישוב העברי בארץ.

תקותי כי נתכנן את חקלאותנו בתבונה ובנאמנות; נבססה, נוציאה מבהלת העודפים ונכוונה לאפיקים הרצויים והנכונים והיא תשמש עמוד־יסוד בכלכלת הארץ ותביא ברכה למדינה ולחקלאים כאחד.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47972 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!