רקע
דוד בן־גוריון
1.jpg

 

הקבר הראשון בכנרת    🔗

בו נקבר בדמי ימיו חברנו היקר מ. מ. שמואליביץ–“ממשי”–ביום כ“ח אייר תרע”א.

יהי זכרו ברוך

 

הודעות    🔗

יחד עם בני משפחתו וקרוביו מתאבלים על מותו כל חבריו וידידיו, כל הפועלים והעובדים באי, שהמירוהו, הוקירוהו וכבדוהו.

המערכת והוה"מ.

- - - -

משתתפים אנו בצער המשפחה שמואלי על מות בנם היקר:  רחשי הכבוד וההוקרה לזכרו, שהשאיר המנוח בלב חבריו וידידיו, יהיו נא לטפת נחמה לבני משפחתו באסונם הגדול.

הועד של סניף “הפועל הצעיר” ביפו.

- - - -

– – מביעים אנו את רגשי השתת תביעים אנו את רגשי השתתפותנו בצער המשפחה שמואלי על המות הפתאומי של בנם היקר.

חברי ימה.


 

הודעה ותנחומים, “הפועל־הצעיר”, תרע"א, 17.    🔗

מ. מ. שמואלי 

מ. מ. שמואלי, או בשמו הרוסי שמואלביץ, היה מהחלוצים המשכילים המעטים בארץ־ישראל, שהמירו את הספר והעט במחרשה ובאת, ואשר ראו את דרך גאולת העם בגאולה העצמית של היחיד על־ידי עבודה בארץ־ישראל. 

פועל טוב וחרוץ היה שמואלי ויחד עם זה עסקן־ציבור מסור ורציני. הבעיות המסובכות של חיי הפועלים היהודים בארץ־ישראל העסיקו אותו תמיד. את הגיגיו ודעותיו ביטא מזמן לזמן ב“הפועל הצעיר”, ברשימותיו בחתימת ממשי. הוא היה חבר פעיל בהסתדרות “הפועל הצעיר” ובהסתדרות פועלי הגליל. 

הציונות היתה עבורו לא שאיפה ערטילאית לאידיאל רחוק, כי אם שרות־חיים וחובת יום־יום. מה ערך לאידיאל, שאינו מתגלם ואינו מתגשם בחיי יום־יום? כל שבא לתרגם למעשה את שאיפתו לארץ־ישראל יהודית, עליו לקיימה על־ידי עבודה בארץ. 

ארץ־ישראל תהיה של יהודים כאשר הארץ תיבנה, תתחדש ותיברא בעבודה עברית.

יש על כן לעבוד בארץ, עבודת־כפיים ממש. עבודה מתמדת ללא הפסקה, בכפר ובעיר, במחרשה ובפטיש – זהו עיקר העיקרים, הצו היסודי של האידיאל הציוני. את הצו הזה יש להגשים – גם כאשר הוא מטיל חובה כבדה. 

שמואלי מילא את הצו הזה בנאמנות, עד רגע חייו האחרון. 

הוא ידע, שהעבודה מסכנת את חייו; הוא ידע שלבו חלש, כי הוא עלול לא לעמוד במאמץ פיסי. אך מחיים חשובה עבודה, כי בה טעם החיים ותכנם, בה מילוי התפקיד והמטרה. שמואלי היה עקבי.

שש שנים חי בארץ – ועבד בה. בפטיש ובפצירה בסיתות אבנים בירושלים, במעדר ובמזמרה בכרמי יהודה ובפרדסיה, במחרשה ובמגל בשדות הגליל; בכל מקום שהיה צורך לסלול דרך חדשה לעבודה עברית – שם היה שמואלי. 

שמואלי היה אחד הפועלים היהודים בארץ־ישראל, שהכירו כי אין החלוץ נרתע משום קושי, כי רבים הם המכשולים, קשה הדרך, אך אחרת אין. 

חובתו של החלוץ להתגבר על הכל – החל כל אחד מעצמו, מה“אני” הגלותי הישן, וגמור במוות. כל אחד חייב להיות מוכן ללכת לקראת המוות ללא מורך־לב. שמואלי לא ידע פחד. מעבודתו לא הפסיק עד שפקע לבו. 

בדרכו מחות כנרת למגוריו בבית־המנוע על שפת הירדן, מת שמואלי פתאום מהתקפת לב. היה זה בשנה הששית לחייו בארץ, כ“ח באייר תרע”א, כאשר עבד ב“קבוצת־ירקות” בכנרת. 

ד. בן־גוריון 

“יזכור”, ניו־יורק, תרע"ז.

 

ציונים     🔗

מן השומרים הנופלים ידעתי רק את ברל; ואולם מן הפועלים אשר מתו מתוך עבודתם זכיתי לדעת, וידיעה יותר קרובה, לא אחד. הוא, שמואלי, אחד מאלה אשר ידעתי היטב, הוזמן להשתתף בקובץ “יזכור”, להזכיר בדבר־מה את חבריו המובהקים, שנפלו חלל, ובינתיים נפקד מקומו – וגם הוא בנזכרים. 

שמואלי לא נפל חלל – לבו נקרע. סופו הוכיח, שלבו היה מחומר יותר דק ביחס לאחרים. ואולם הוא לא רצה לדרוש ברופאים, פן יאסרו עליו את העבודה, פן יגזלו ממנו את עיקר חייו. 

איזהו הרוח האמיץ? – זה שיש בו בכדי לאמץ את הגו החלש. בזה ייבחן הרוח. ורוחו של שמואלי – הבחינה עלתה לו יפה. הגוף החלש אמר: גיבור אני – והיה גיבור… 

מעטים היו חייו, איזו שלושים שנה, אבל כמעט כל מה שעבר על המחשבה היהודית בשנים האחרונות, כל זעזועי חייה מצאו הד בנפשו: תורה, השכלה, חסידות, סוציאליות – והמדרגה האחרונה….בחול המועד סוכות שנה זו, באחת הישיבות של אסיפת “הפועל הצעיר” הששית, היה הדבר. הנאספים התחבטו בשאלת־השאלות: היכן הם כל אותם שבאו לפני שנים אחדות לעבוד בארץ־ישראל? האמנם גם כוחם של אלה לא היה אלא בפה? ומדוע נשארנו מעט מן המעט? מדוע דוקא עכשיו כשהצורך בפועל עברי הוא הכל – אין זה האחרון בנמצא? היכן הם טובי בניה של עמנו? העוד לא אבדה, איפוא, תקותנו? 

 אז קם הוא – צעיר גלוח וספור כאיש־צבא, צהוב וכחוש, בטוז’ורקה1 לא פרנטית כל עיקר, בעל קומה למעלה מבינונית, בעל תנועות של מי שהקדיש לפניו כל חייו לתורה, בעל ראש מוקף מטפחת לבנה פלחית (בחינת “והיה ביום ההוא”… “לא נביא אנוכי – איש עובד־אדמה אנוכי”… מזכריה!) ובהפסקות ובגמגום, בחשאי ובביישנות (בחינת “ולשונך אדביק אל חכך” מיחזקאל!) אבל בעקביות ובהירות ועקשנות קיצונית, עמוסית (“בוקר אנוכי ובולס שקמים. אתה אומר לא תינבא… לכן כה אמר”…) הזכיר לחבריו: – אם אמצא חמישה… אם אמצא אפילו צדיק אחד… ונשאתי לכל המקום… כך נאמר לאברהם אבינו… אין אנו צריכים להתייאש… כל אחד מאתנו שעובד את עבודתו!…לא בידינו להציל את העם… אפשר שאין המיוחס רוצה כבר בגאולה… אפשר שהוא רוצה, אבל אין כבר כוח לגאולה… כל אחד מאתנו מציל את עצמו… כל אחד מאתנו העוזב את העיר… את “הנשיאים והרוח – וגשם אין”… כל אחד העובד בארץ־ישראל… עבודת כל אחד מאתנו… גואלת אותנו… בוראת קרקע מתחת לרגלינו… מבטיחה את קיומנו… אני רוצה לומר: כל יהודי… בזכות כל אחד… 

נאמרו הדברים: אפילו צדיק אחד. זו, כמובן, היתה הוספתו הוא: ספר בראשית דורש לא פחות מעשרה… 

אפילו צדיק אחד… 

והוא היה האחד, האחד מן היחידים, איש מן המציאות היום־יומית, איש המבין את המציאות ותנאיה, איש החולם להתבסס על הקרקע ועושה הכל בשביל ביסוס זה – ויחד עם זה צדיק וטהור, טהור ועדין – וחזק כצור; טוב ואמיץ – והכל מבפנים. 

באחוזת “כנרת” עבד האיש. 

י. ח. ברנר

“הפועל הצעיר”, תרע"א, 22.


 

על קברו של חבר     🔗

גל נמוך ומאורך של אבנים קטנות על שפת הכנרת תחת החלול “כרך” – הנה מה שמצאתי מ“ממשי” החביב בעברי בשבת האחרונה את “כנרת”. הדקירה החדה אשר עקצה את הלב לשמועה הראשונה על־דבר מותו, נשנתה הפעם וביתר שאת. בשום אופן לא רציתי להאמין במשך כל השבוע, שאמנם שמואלביץ מת, אבל עכשיו, למראה הגל הזה, אשר חברי העיד עליו, כי הוא הוא אשר תחתיו הורידו את “ממשי”, הוכרחתי להסכים, שאמנם איננו עוד בין החיים. הלב מתכווץ, ובמוח עוברות (ברגע אחד) חמש השנים וחצי, אשר בהם הכרתיו והתרועעתי אתו, במומנטים השונים שבהן. 

הנה הולך אני מואדי־חנין לרחובות, בסוף החורף תרס"ו, הוא חורף העליה הגדולה של הצעירים, והנני נפגש עם פנים חדשות: צעיר צנום וחיור, השואלני לבית־העבודה של הטבק. מהשאלות השכיחות נודע לי, כי הוא היה מורה בעיירה שבפלך צ’רניגוב ומטרתו לעבוד בארץ־ישראל. “המיטמורפוזה לא תעלה בידך”! עברה באותו רגע 

המחשבה במוחי בוודאות גמורה. בעוד שנה וחצי, ושמואלביץ בא ירושלימה: “רוצה אני להתבסס בארץ”, אמר לי אז, והתחיל לומד את מלאכת הסתתות, אשר “בצלאל” התחיל להנהיג: פקפוקי בנוגע לחולשתו וקושי העבודה שבחר לו הוכרחו להתפזר, כי לא עברו שני חדשים, וכבר ש. יודע את העבודה והנהו מהיחידים, שבין חמישים התלמידים, אשר הרויחו את לחמם ממנה. שם התחיל גם להתעסק בעבודת סניף הסתדרותנו שבירושלים ונקשרתי אליו בידידות רבה. בחג הסוכות ההוא (תרס"ח) השתתף באסיפת הצירים שביפו, וכולנו נוכחנו איזו נפש חמה שוכנת בגוף אדיש זה לכאורה: בחום והתלהבות מרובה הגן על דעותיו. לא עברו ימים מועטים, ושמואלביץ בא אלי להיפרד: “הרופא אוסר עלי לסתת אבנים, והנני הולך גלילה”… ועדיין הוא חיור ורזה כשהיה, והימים תחילת “היאוש” הידוע… התענינתי הרבה בגורלו, אבל לא הייתי כבר מתפלא כששמעתי בכל פעם, ששמואלביץ הוא פועל טוב בגליל. 

התחיל מופיע עתוננו, וש. התחיל, בתור “ממשי”, משתתף בו השתתפות רבה: גם בכל האסיפות הכלליות היה משתתף, ושם היינו נפגשים, אבל ביחוד התקרבתי אליו והחילותי מכבד אותו בשנה האחרונה. כשביקרתי את כנרת באלול שעבר, מצאתי קבוצה של “קבלנים” וש. בראשה. בגאון רב הראה לי על ה“כרך” (היא עיר “טרכיה” לפנים) אשר החצי ממנה ניקתה הקבוצה מהאבנים, “ושזה עלה בזול מאוד”. ואמנם גדול עד להפליא היה הקונטרסט שבין החלק המנוקה להבלתי־נקי. בשמחה סיפר לי, כי הקבוצה עומדת לקבל “עוד עבודה היסטורית אחת: ייבוש הביצה אשר עומדת כבר אולי אלפים שנה”. ויחד עם זה הספיק לנקות הרבה שדות בכנרת מהסידרות. לפני הסוכות נסע ליפו וסר ללון אלי, בשיחה סיפר לי, כי “מיסיה” יש לו – להביא פועלים חדשים לגליל; ופתאום התעורר: “התדע, לוקח אני עלי להמציא לאותו הפועל, הלהוט אחרי ממון, אלף פרנק לשנה. צריך רק להתמסר לעבודה. הנה גם אני קימצתי כסף מהעבודה בשנה זו”. 

ובדבריו אלה, בזמן שיציאת הפועלים את הארץ גברה כל־כך, הרגשתי איזה מין החלטה, איזה מין בטחון שלא הורגלתי אליו בזמן האחרון, ונתברר לי הדבר יותר תיכף אחרי זה, באסיפתנו הכללית האחרונה. “אני אומר שיש מקום להפועל האינטליגנטי בארץ;” צריך “רק להחליט להשאר בתור פועל ולשכוח את האפשרויות האחרות”, והספקטיקים היותר גדולים לא העזו להתנגד לו, בהשוותם את הגוף הרזה הזה עם הטון הבטוח והמחליט. כשעשו נסיון בשנה זו עם מגדלי הירקות בכנרת, היה הוא אחד המנסים, ושם הרגיש את עצמו בביתו; כשלפני הפסח עברתי את הבית של ה“ירוקים” (כפי שנקראו בפי יתר הפועלים) אשר על הירדן, ביקשני להשתדל שהועידה המפלגתית תהיה באום־ג’וני: “הלא פה נהיה בבית”. ואמנם “בביתו” היינו, בעת שהיה לוקח את המשוטים ומעבירנו את הירדן בסירתם, סירת ה“ירוקים”, ובעת הריקודים המרובים בשבוע של פסח האחרון אשר בילינו יחד, לא יכולתי גם בזמן ההתלהבות היותר מרובה לבלי להתפלא על החום שבו הוא רוקד – כל־כך לא התאים זה לגופו המרושל. נפש חמה ועדינה שאי־אפשר היה לבלי לאהוב. 

ממשי היה המגשים היותר בולט והיותר טיפוסי של החלוציות. את המהפכה בחייו הפנימיים עשה והצליח, והראה בזה דרך לרבים; ואת הנשמה הטהורה והנוחה בודאי לא ישכחו חבריו. 

“הפועל הצעיר”, תרע"א, 17 

נ. טברסקי


 

בפינה לזכר מ. שמואלי (ממשי)    🔗

הירדן הצר והאפור. מימיו העצבניים זורמים־נופלים כהים־דלוחים לתוך ים־הכנרת הרחב, השקט, המחייך חיוך נצחני כחול־בהיר. חצי־אי זעיר – הַכֶּרַךּ. בית בודד ננס בעל שתי קומות. למטה – מכונת־מוטור להניע משאבה השקאה. למעלה – חדר ד' על ד'; קרשים על גבי פחי נפט ריקים; שנים־שלושה ארגזי־עץ הפוכים – מעון, מעון פועלים. קבוצת נסיון קטנה, ראשונה לעשיית גני־ירק שיתופיים, ליצור ירק “עצמי”, “יהודי”. אנשים בעלי עבר שונה ומיוחד; כל אחד – חידה סתומה לרעהו; עכשיו הם ארבעה ירקנים יהודים. כל אחד מהם – ביום עם המעדר וערוגת העגבניות שלו, בערב עם צרור ספריו ומחשבותיו. 

ליל־מזרח שקוע במחשבה מסתורית עמוקה, מפתה ומושך אליו את היום הבהיר גלוי־הלב הצוהל והקורן, מאהיל עליו באפריון עבה של אפלה שחרחורת, מחר שבת: יום מנוחה נעימה, יום תעיה בהרים ובעמקים. הלילה ליל־שימורים הוא, ליל התגלות פנימית שופע סודות ורזים. 

בחדר אפלולי, ליד חלון פתוח, שחוח – יושבים שלושה. הוזים, חולמים. עינים, סגורות למחצה, מביטות לתוך תוהו חסר־דמות, לתוך תהום־חשכה: האם צבי־ענק הם אלה, האם רוכסי־הרים גבנוניים? וחרוזים־צלילים נוגים נמשכים אי־שם ממרחקים: או־אז־או. האם מחנה תנים פראים בוכה־מקונן ביבבה־יללה מזעזעת על אבדן־מה? אולי – רעבים, מתגעגעים הם על ארוחות־ליל דשנות מימים עברו, על גופות גיבורים של חללי מלחמות קדומות? ואולי… 

המיה קלה נשמעה מעבר אחר – סירות־צדף עצבניות ונבוכות נתקלות בדרכן באבנים חלקלקות, משקשקות במים? חלום זועות הבהיל צפרים נרדמות, והן רועדות ומנדנדות זלזלי האיקליפטוסים הבודדים? הקשב: פעמונים נבובים מצלצלים חרש־חרש בקצב אטי, שרים שיר־נדודים נצחי לאבק־דרכים – אורחה, אורחת גמלים באה מחורן!

ומיד, בין הגנים, בשדרות הצבר הדוקרני נשמעות יריות. הומים, צורחים: דיר־בא־לאך2!. מגרשים שודדי דרכים שלא היו, שדים ושדות מדומים וה…פחד שתקף נודדי־ליל תמימים ובעלי הזיות!

הרעש הצורם נדם. חזן־האורחה חוצה את דממת־הליל בסלסול מינורי כל־נדרי’אי. לבבות השלושה נכבשים, מתמלאים הרהורי תשובה, הרהורי־חרטה אף על עוונות וחטאים שמעולם לא עיוו ולא חטאו. רק עכשיו הם נזכרים ברביעי: למה כה איחר לשוב, איפה הוא מתמהמה זמן כה רב? מתבוננים היטב, מתאמצים לחדור במבטים 

נוקבים בחושך. מרחוק ריטט אור, בבית החומה האדום, ַ בחות כנרת. לשם הלך הרביעי עם גמר העבודה: לשובב קצת את הנפש, הצמאה היום משום מה לקול רעש אדם. 

– מה קרה אותו?

וליל המזרח מקסים; כובל שלושה בני־אדם בכבלי־קסמים; מכניע, משעבד את רצונם – רחשים של חובה, אהבה ומסירות־נפש לחבר נעדר נוקבים את המוח, מוחצים את הלב. והרגלים נצמדו למקומן – אינן נעות, אינן זזות! 

והוא הרביעי – עם ערוב היום, יום ערב שבת עם חשכה, שלחו לו מראש הרי־הגליל חיוך של תתחדש. 

– בפעם הראשונה אני מתלבש כאן בארץ בחליפה קיצית מודרנית כזו הלבנה והמגוהצה! –

ושם על סף הדלת לפני הזגוגית המלוכלכה (בשעת הדחק, היא מראה) הפליט פיו באחרונה –: 

– בדיוק ככה היה מראה פני שם. קראתי אז, זכורני, על שפת הים באודאסה אתה יחד…–

פקעת שחרחורת – אולי קרע ענן־טל, אולי עטלף – חלפה עברה ביעף, הנה־הנה נוגעת היא בעפעפי העינים: סוף־סוף הקיצה את הנרדמים מתרדמה, שנסך עליהם ערב מקסים. 

אחרי חיפושים רבים נתקלו צעדי השלושה הרטובים מטל בזוג רגלים – בלטו החוצה מעומק חפירה, חפירת השקאה. לא רחוק משדרות הצבר. הרביעי, עם החליפה הלבנה המגוהצה: פיו סתום, ממולא רגב אדמה שחורה, אדמת הכרך. 

חדר קטנטן. אור כהה מהבהב, אור נר החלב, שלושה צללים חיורים־חיורים קפואים ביגונם מביטים סהרורים בפני הרביעי: מראהו – מראה הדונג, מוטל פרקדן על קרשי עץ ארוכים. זר, מרכיב משקפי פאנסנא, מטפל בו: בודק, לוחץ, דופק. עינים מלאות חרדה וצפיה מתרכזות בהבעת פני הזר הקרירים: מתאמצים לקרוא את גזר הגורל. 

מקרה מות! – מכריזות אבטומאטית שפתים רשמיות חלקלקות, מגולחות־שפם.

שבץ הלב! 

– ואולי… ואולי… בדיוק שם, סמוך לשדרות: לפני כשעה – שירה השתפכה, עברו?.. 

– אילמות שפתי הרופא הזר, שחום הפנים, אחיהם של ההם

אילמים רגבי־האדמה השחורה; אילם ומלא רז עכשיו הכרך – ענני טל עטו עליו, כיסוהו עב כבד־כבד. 

– משה שויגר

מתוך הספר “אור חזויות”.


 

קבוצת אריסים על הכרך     🔗

– – מאז באנו ראשונה לגליל השתדלנו לעבוד באופן “חפשי”. קיבלנו קבלניות גדולות, הגדולות ביותר לפי מושגי הזמן ההוא. כאשר שבנו מסג’רה לכנרת התחזק הרצון הזה יותר וסידרנו קבוצה קבלנית להכשרת השדות: סיקול אבנים ועקירת “סדריות”, אשר אדמת חות כנרת והמושבה היתה עשירה בהן. כך עבדנו גם בקציר התבואה “לפי הדונם”. לקבוצה הקבלנית הצטרפו כמה חברים “עצמאיים” וביניהם ממשי (מנחם שמואלביץ), זכרונו לברכה. אולם חוט־השדרה היה – השלישיה. אחר־כך הצטרף אליה יצחק פיינרמן, מפועלי החוה, אשר דבק בה ונהיה לחבר הגרעין הראשון שלנו. באותו הזמן קיבלנו את הקבלנות הגדולה לסיקול ראשון של הּכרּך וניקויו משיחים. הכרךּ היה כולו קרקע־בתולה, בלתי־חרושה, כי האבנים כיסו כמעט את כל פני האדמה 

– – אחרי “מלחמת הכּרךּ” וגמר סיקולו, התחילה גם הפקידות – בודאי תחת ההשפעה הברוכה של המשרד הארץ־ישראלי – לחפש “ריפורמות”, והיא הציעה חלקות, חמישה־עשר דונם החלקה, לארבעה אריסים לשם עיבוד אינטנסיבי של ירקות, חיטה “סינית” וצמר גפן. זה היה הנסיון הראשון של אינטנסיפיקציה, אשר לא קדם לה כאן כל נסיון שהוא. החוזה היה עם כל אחד לחוד. 

– – קיוינו ליבול ולשם הובלתו לטבריה רכשנו סירה. היא עגנה בירדן מול “טירת המוטור”, ושיּוטיה פרושים על פני כנרת. גם היא מצדה הוסיפה רחשים וחיים. 

אופן חיינו בבית המוטור כיצד? ביום כולם עובדים, כל אחד בחלקתו, ונעזרים ומשתתפים יחד בכל עת הצורך. החלקה של השלישיה עם החבר הרביעי שהצטרף אליה היתה “משותפת”. כל יום היה תורן, אשר אחרי העבודה היה צריך להכין אוכל. לרוב היתה “נעמדת” לבישול על הפרימוס דייסה מאורז עם צימוקים. ובינתיים מתחילים 

החברים עם התורן בהורה, והיו מרפים ממנה כאשר עלה העשן של הדייסה באפס. והדייסות היו נאכלות מעושנות. 

מותו של ממשי (מנחם שמואלביץ) ז"ל: יום אחד היה הוא התורן. מאוחר בערב הלך למושבה להביא לחם. אחרי שעות, כאשר לא חזר, הלכו לחפשו ומצאוהו מת בשביל המוביל מהחווה למשכננו, לבית המוטור. רווחה הדעה שהוא מת משבץ הלב.

אולם משה שוייגר, שהיה אז בכנרת, העלה אפשרות אחרת: באותו זמן עברה במקום שיירת גמלים. והיו מספרים על שבט בידואים שהיו רוצחים אנשים על־ידי מיתה בחנק. הם היו ממלאים את פיו של קרבנם באדמה, סותמים ומהדקים חזק. את ממשי מצאו 

כשפניו למטה, פיו מלא אדמה ונעליו מן הצד, לא על רגליו. כך מת האיש בעל שאר דבקות לארץ ולמפעל תקומתנו, היה מריץ מכתבים מהגליל ל“הפועל הצעיר” אשר היו רוויים תסיסה ורצון. הוא היה המת הראשון בכנרת ובבית־הקברות שלה. זכרו בין מניחי יסודות ובוני הארץ! 

– בנציון

מתוך הספר “כתבים ודברים”.


 

הפועל שמואלי     🔗

במשך זמן קצר, פחות משנה, הקריב המושב הצעיר כנרת שלושה קרבנות, כולם צעירים, כולם רעננים ומלאי־חשק החיים והעבודה. בתחילת החורף מתה רבקה צ’יז’יק, באמצעו – מאיר אינגברמן, ועכשיו – נפל קרבן חדש: בכ"ח באייר מת פתאום מהתפלצות הלב הפועל שמואלי. 

בתחילת הלילה בא שמואלי מביתו לחווה, לקח לחם ושב אל מעונו, שעל שפת הירדן בבית המניע־הקיטורי. אחרי שעה קלה עברו שני אנשים על־יד אחת התעלות ויראו והנה איזה דבר לבן בתוך התעלה. מיהרו לחווה וקראו לאנשים. כשבאו מצאו את שמואלי כשהוא גוסס, ראשו כבר קר, וגופו עדיין חמים… 

המנוח היה אחד מטובי החלוצים שבפועלים, איש שידע להגשים את חלומותיו בחיים. שש שנים עבד וחי בתוכנו ורבות עברו עליו. בעונת הסתתים עבד בירושלים כסתת, אולם מחולשת לבו הוכרח לעזוב מלאכתו. בקרוב אנו מוצאים אותו בתור פועל־אדמה במקומות שונים בארצנו. בשנה האחרונה עבד בקבוצת מעבדי־הירקות בכנרת. פועל חרוץ היה שמואלי, נושא שאיפות ורעיונות חדשים. מעל עמודי “הפועל הצעיר” היה מביע את שאיפותיו, דעותיו ותקוותיו (בשם “ממשי”).

שמו של החבר שמואלי לא ישכח, ותמונתו הרוחנית תישאר חיה זמן רב בלב כל אלה שמשתתפים בפועל בהגשמת רעיון עמנו בארצו. 

“האחדות”, תרע"א,32.


 

אחי מנחם     🔗

אבי היה מוסמך לרבנות ולשחיטה, אבל לא עשה מהן קרדום לחפור בהן. הוא עסק במסחר בעיירתנו. היה חובב ציון נלהב והתפילה “ותחזינה עינינו בשובך לציון” היתה לו לא רק תפילה בלבד, כי אם שאיפה להגשמתה. היינו שמונה ילדים במשפחה, חמישה בנים ושלוש בנות, אחי מנחם מנדל שמואלי (סומילוביץ) היה הרביעי במשפחה.

2.jpg

נולד בשנת האב 1879 (תרל"ט) בעיירה נוסובקה, פלך צ’רניגוב באוקראינה. משנתו הרביעית עד הבר־מצוה למד בחדר. היה שובב גדול ולא רצה ללמוד. בשנתו השלוש־עשרה חל שינוי רב ביחסו ללימודים. התחיל ללמוד עם אבא לימודי־קודש, התמסר ברצינות ובהתמדה רבה ללימודים, הצטיין ורכש ידיעה רבה בהם. התחיל גם לעיין בספרי חול וללמוד לימודים כלליים בשפה הרוסית בלי עזרת מורה והתקדם התקדמות רבה גם בלימודים אלו. משראה כי בעיירתנו אין לו עוד כל אפשרות להתקדם, החליט לנסוע לעיר גדולה ללמוד. 

בשנתו השבע־עשרה נסע לקורסק. דודנו הרב דקורסק עזר לו להסתדר. עשה היכרות עם סטודנטים יהודים ובעזרתם התחיל להתכונן כאקסטרן לבחינות בגימנסיה, לאחר מאמץ של ארבע שנים בלימודים התגבר על כל המכשולים שהממשלה היתה שמה לתלמידים יהודים ועבר את בחינות הבגרות בהצטיינות, ביחוד במתימטיקה. באותה שנה נקרא לצבא ושירת בחיל הרכב שלוש שנים ושמונה חדשים. בשנת,1905 זמן מה אחרי השחרור מהצבא, עלה לארץ ישראל. 

על חייו בארץ ידעו לספר חבריו בעבודה ובתנועה יותר ממני. ארשום רק מקרים בודדים. בשנים הראשונות לבואו לארץ עלה לירושלים, למד סיתות אבנים, אבל לא עסק בעבודה זו זמן רב. משחלה והתחיל לירוק דם אסרו עליו הרופאים לעבוד בעבודה זו. כשנרפא ממחלתו עלה הגלילה ועבד בחקלאות. 

הוא היה מראשוני נושאי הרעיון של ייסוד קבוצות חקלאיות. השתתף בעיבוד ומשלח מימורנדום לד"ר רופין על רעיון זה. בשנת 1909 עליתי גם אני לארץ־ישראל.

הוא גר אז בימה (יבנאל) ועבד בסיקול אבנים ושירוש שדרות. מאז ועד יומו האחרון גרנו יחד או במקום קרוב לזה. כשלושה חדשים עסקנו בעבודה זו בימה. משנרכשה אדמת מגדל מידי הגרמנים, עבדנו במדידת שטח הקרקע של מגדל וגרנו בטבריה. כשלושה או ארבע חדשים עבדנו בעבודה זו ואחר־כך עברנו לכנרת והסתדרנו שוב בעבודה הקבלנית של סיקול אבנים ושירוש סידרות. 

כעבור זמן מה נכנסתי לעבוד בחות כנרת ואחי חלם על יסוד תחנת נסיונות לחקלאות בזעיר אנפין לפי השיטה היפאנית. לבסוף עלה בידו לארגן קבוצה כזאת יחד עם שלושה חברים ששמותיהם נדמה לי היה צירנומרסקי, נפתלי ופינרמן, הם הסתדרו על חלקת אדמה של קרן־הקיימת בכנרת סמוך לכרך והתחילו בעבודת הנסיונות. 

בליל כ“ח אייר שנת תרע”א הלך למושבת כנרת לקנות לחם לקבוצה ומשאיחר לשוב יצאו החברים לחפשו ומצאוהו מת בתעלה, קרוב לבית בו גרו. הוא נקבר לרגלי הכרך על שפת ים הכנסת. הקבר הראשון בכנרת. 

עזריאל שמואלי 

מיאמי, פלורידה



  1. אפודה  ↩

  2. להזהר  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2700 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!