בכנסת, 27 באוגוסט 1964

אישי היושב־ראש, כנסת נכבדה,

אני מתכבד להודיע לבית את החלטות הממשלה בענין “בני־ישראל”, שאושרו אתמול לאמור:

1. ממשלת ישראל חוזרת ומצהירה, כי היא רואה בעדת “בני־ישראל” מהודו יהודים לכל דבר בלי שום סייג והבדל, שוים בזכויותיהם לכל שאר היהודים לכל ענין, כולל עניני אישות;

2. בעיות הנישואין של “בני־ישראל” נפתרו עקרונית. החלטות א' וב' של מועצת הרבנות הראשית מיום ח' במרחשון תשכ"ב אומרות ברישא שלהן:

א. לא התעורר ספק לגבי יהדותם של “בני־ישראל”, ומתקופה קדומה מוחזקים הם מיוחסים לזרע ישראל…;

ב….קובעת המועצה שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של “בני־ישראל”, ולפיכך מותרים הנישואין עמם;

ובשנים האחרונות, לאחר הסידורים שנעשו, לא נודע אף על מקרה אחד של מניעת נישואין למעשה;

3. תלונת נציגי העדה נוגעת להנחיות שהוצאו מטעם הרבנות הראשית לגבי נוהג עריכת הנישואין, בהישען על הסיפא של הסעיפים הנ"ל. הוברר, כי עדת “בני־ישראל” וכן חלקים גדולים של הציבור היהודי בארץ אינם משלימים עם המשך קיומן של ההנחיות. הרגשת אפליה הפכה את הענין לבעיה ציבורית חריפה, המחייבת שניתן דעתנו עליה;

4. לאחר דיון בשתי ישיבות מגלה הממשלה את דעתה כי חיוני הדבר, שהרבנות תתחשב בדעת הציבור ותמצא את הדרך להפיג את הטעמים לתחושת הקיפוח ולהסיר כל מניע להרגשת אפליה;

5. הממשלה מביעה צער וגנאי לתופעת הלואי הפסולה, חסרת האחריות ופגומת הטעם שהשתרבבה בהפגנת רחוב.

עד כאן החלטות הממשלה. אוסיף עליהן עתה כמה דברי הסבר.

עדת “בני־ישראל” היא קיבוץ יהודי היושב בהודו דורות רבים. מעטות הידיעות המדויקות על תולדותיהם עד לפני כ־200 שנה, שאז נתחדש הקשר בינם לבין קיבוצים יהודיים אחרים שבאו עמהם במגע. הם מונים כשלושים אלף איש בסך־הכל, ולשמחתנו קרוב לשליש מהם כבר עלו לארץ עוד לפני קום המדינה. זרם העליה הגדול מהודו התחיל לפני כשתים־עשרה שנה. הם עלו לכאן מכוח חוק השבוּת. הם הובאו ונתקבלו כאן כמובן, כמו כל העולים, בלי שום הסתייגות.

בעיית נישואין בין בני העדה הזאת לבין יהודים אחרים נתעוררה לראשונה עם התישבות יהודים בבליים בהודו במאה שעברה. הבעיה העסיקה לסירוגין את הרבנות כאן זה עשרים שנה ב“שאלות ותשובות”. בלי שאכניס את ראשי בעניני הלכה אציין, כי הבעיה סבבה בעיקר על נוהל הגיטין והייבום אצל העדה. כבר לפני עשרים שנה ניתנו תשובות־היתר על־ידי הרבנים הראשיים דאז, הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב הראשי הראשון־לציון בן־ציון מאיר חי עוזיאל, זכר צדיקים לברכה.

חוסר פתרון כללי לבעיה זו מצד הרבנות, וכן מקרים שבהם סירבו רבנים שונים להשיא יהודים מבני העדה, גרמו למרירות רבה בקרב “בני־ישראל” ולתגובה אוהדת להם בציבוריות כולה, והם החלו במאבק.

לפני קצת פחות משלוש שנים נתנה מועצת הרבנות דעתה לענין וקבעה בהחלטותיה בין השאר “שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של ‘בני ישראל’ ולפיכך מותרים הנישואין עמם”. הרב ניסים הוסמך להעביר את החלטות הרבנות הראשית לרבנים בצירוף הסברים והנחיות. הרב ניסים פירסם את ההנחיות. אף שנוסחן לא נראה לרבים, נדמה היה, שנעשה צעד חשוב לסילוק הקשיים והיתה הרגשה שהונחה אבן־יסוד לגשר, שישמש אותנו בתקופת המעבר.

אף שמבחינה מעשית לא היה מקרה של מניעת נישואין מאז, הרי מבחינה ציבורית רחבה יותר לא השיגו ההנחיות את מטרתן. “בני־ישראל” חידשו את המאבק. מאז 21 ביולי השנה הם פתחו בשביתות, בשביתות־רעב ובהפגנות שהיו מלוּוֹת כמה גילויים שאינם מכובדים. עם זאת זכה עצם המאבק להבנה, לתמיכה ואף להזדהוּת מצד הציבור הרחב.

התביעה העיקרית שהעלו בני העדה היא ביטול הנחיות הרבנות. ההוראות המחייבות חקירה־ודרישה מיוחדת לגבי מבקשי נישואין מ“בני־ישראל” נראו כסותרות את הקביעה העקרונית שהם יהודים לכל דבר. ממה־נפשך: אם ההלכה מחייבת בדיקות דומות לגבי כל יהודי שיש ביחס אליו בעיה – מה טעם להוציא הנחיות מיוחדות בכלל? ואם אין כל היהודים חייבים בבדיקה כזאת, צריך דינה של עדת “בני־ישראל” להיות כדינם של כלל בני־ישראל. תוספת כאב נגרמה על־ידי הניסוח בהנחיות, כי החקירה מתחייבת רק במקרה של “בקשה לרישום נישואין של אחד מעדת ‘בני־ישראל’ עם מי שאינו מבני עדה זאת”. כלומר – לא איכפת לרבנים כלל מה נעשה בקשר לנישואין בתוך העדה עצמה. הבחנה זו אין לה אחיזה בנוסח החלטות מועצת הרבנות, שהסמיכו את הרב נסים לשלוח הנחיות לרבנים רושמי הנישואין.

לשמחתי מסתבר, כי אין כל ויכוח על עצם יהדותם של “בני־ישראל”. כל הגורמים המוסמכים במדינה, ובכללם שר הדתות והרבנים הראשיים, הצהירו על כך בפומבי פעמים רבות. אחינו הם, ויבורכו בתוכנו, ואין הם פסולים בשבילנו לשום ענין. כמו לגבי כל ענין ציבורי ומשפטי אחר, אין עדות לגבי נישואין ולגבי הקמת משפחות משותפות לבני עדות שונות. יש כלל ישראל בעולם ויש יהודים השבים למולדתם וכולם שוים זה לזה ויקרים לכולנו.

יכולות, כנראה, להתעורר בעיות הלכה לגבי קיבוץ יהודי שהיה מנותק זמן רב מקיבוצים אחרים, מטעמים שאינם תלויים באיש. איני רוצה להיות משים עצמי רב ופוסק בעניני הלכה טהורים. אך גדלותם של דיני ישראל ושל דייניו במשך הדורות באה מכוחם להשיב על צרכי ההוֹה את התשובה המתחייבת מחיי העם היהודי בנסיבות ההיסטוריות הקיימות.

“הנסיבות ההיסטוריות הקיימות” המכריעות לגבי דורנו פירושן תקומת ישראל במדינתו וקיבוץ גלויות. אנו מצפים, וזכאים אנו לצפות, לפתרון של אהבת ישראל, פתרון שיניח לנו לקבץ נדחי ישראל בלי שום מכשול וסייג.

מתוך שיקולים כלל־יהודיים מפקיד חוק הנישואין והגירושין שלנו בידי הרבנות כוח הכרעה בעניני אישות של יהודים. אבל שטר זה שוברו בצדו: על הרבנות לקיים את הגדולה במצוֹות דורנו – לאפשר לעם לחיות את חייו ולקבץ כל נדחיו.

וייאמר כאן, כי מבחינה רחבה יותר חורגים הדברים שענינם מיוחד ל“בני־ישראל”. אנו מקוים ומצפים לעליה גדולה שתבוא מקיבוצים יהודיים רבי־מספר ביבשות שונות: יש בהם שלא יכלו בדורות האחרונים לקיים אורח־חיים לפי ההלכה, ועל כן הוּשווּ מבחינה זו לאנוסים. יש בהם שארגנו את חייהם הלאומיים והדתיים בדרכים שונות מן הנהוג אצלנו. העלאת אחים אלה וקליטתם הן בגדר פיקוח נפשה של המדינה. העליה היא הערובה המכרעת לגידולה לשגשוגה ולביצורה בכמות ובאיכות.

יקום־נא בהנהגה הדתית הכוח להקל, למצוא את הפתרון העולה בקנה אחד עם הציווּי הלאומי העליון. כן עשו גדולי ישראל בכל הדורות, כשהשעה היתה צריכה לכך, משנתקלו באנומליות, שמקורן בפזורי עם ישראל לגלויותיו. בנפשנו הדבר הזה. על הרבנים לקבל עליהם עול מצוה זו, לראות את הנולד ולא להביא לידי קונפליקט הרה־תוצאות בין הדין לבין צרכי האומה הקמה לתחיה, קונפליקט העלול לערער את מעמדן הבלעדי ואת סמכות המסגרות שנקבעו אצלנו להסדר עניני אישות.

נאמר, כי למעשה לא נמנע מאיש להתחתן בשל הנחיות הרבנות. במקרים מסוימים הן עזרו להכריע לקוּלא. הוסבר כי ההנחיות לגבי “בני־ישראל” באו כדי להקל. טוב לשמוע את הדבר, וזה חשוב מאוד. אך לא די בכך. עובדה היא כי אנו עומדים לפני זעמה של עדה בישראל, הרואה את עצמה נעלבת, נפגעת ומקופחת, באשר נישואי בניה יוחדו להנחיות מיוחדות. צריך להבין לרגישות עדה בישראל, רגישות שלא עברה מן העולם עם הפירוש, כי כונת ההנחיות היא לכל היהודים הבאים מארץ רחוקה. קשה גם לרדת לסופו של פירוש זה, שהרי קליפורניה רחוקה מבומביי, ואף יש לחשוש כי תחת אשר יפתור ניסוח זה את בעיית “בני־ישראל” הוא עלול לעורר בעיות קשות בשטח חמוּר וחיוני למדינה לעתיד.

נוח לו לאדם שיטילוהו לתוך כבשן אש משילבין פני חברו ברבים; פני חברו, היחיד, אמרו – פני עדה שלמה בישראל לא כל שכּן. גרימת הרגשת קיפוח לעדה יהודית, כשלעצמה, היא חבלה בקליטתה החברתית, החשובה לא פחות מן הקליטה המשקית. מבחינה זו בלבד טוב להנחיות הללו שלא נבראו משנבראו.

אם היה צורך בהנחיות אלה להקל על המעבר – עשו את שליחותן. עתה לא נותר בהן אלא המיותר והמרגיז, ומן הדין שאכן תמצא עתה הרבנות את הדרך להפיג כל חשש קיפוח, להסיר כל מניע וכל טעם להרגשת אפליה. לא ייעשה שירות לענין על־ידי נפנוף בחרב ביטולו של השויון העקרוני והכללי של “בני־ישראל” בקרב עם ישראל. על כגון דא נאמר: חכמים, היזהרו בדבריכם. לא יהיו הדברים האלה כחומר ביד היוצר בידי רבנים.

ומלים אחדות מעל בימת הבית הזה ל“בני־ישראל” עצמם. אחינו אתם. לגבינו אתם בני־ישראל, בלי מרכאות. כולנו שותפים לרצון העז לראותכם בבוני מולדתנו, בתוך כלל ישראל. ייעשה כל דבר שאפשר כדי שתהיה ההכרה הזאת נחלת כל גוף ציבורי במדינה וכל יחיד בעם. הציבוריות הישראלית תעמוד לימינכם בדבר הזה.

הממשלה בטוחה בשותפות הכנסת לאהדה ולהזדהות עמכם. עם זאת יש לשלול דרכי־מאבק בלתי־מכובדים, שבהם שותפו משפחות על נשותיהן ועל טפן, שהתגוללו ימים ולילות בראש חוצות, והפגנות שבהן התירו לעצמם יחידים מעשים חסרי אחריות וטעם טוב, שיש לגנוֹתם ושאיני רוצה לתאר אותם כאן מפני כבוד הבית. מעשים כאלה אינם אלא מתן נשק בלתי־צודק לחבלה במאבק הצודק כשהוא לעצמו. בודאי עוד נכונו לנו מאבקים ציבוריים במדינתנו. ניזהר שלא נבייש את עצמנו במידות מקולקלות.

אסיים בהבעת תקוה, כי במאמצי כולנו תימצא הדרך לחיים משותפים, חיים של כבוד הדדי, חיים של מדינה המכבדת חוקיה, חיים של עם מחדש עצמאותו ומקבץ נדחיו, חיים של אהבת ישראל.