בכנסת, 25 ביוני 1963

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,

התפטרותו של ראש הממשלה מר דוד בן-גוריון חייבה הרכבת ממשלה חדשה. יודע אני ועֵד שהעם לשורותיו שמע וקיבל בצער עמוק את החלטתו של דוד בן-גוריון לפרוש מתפקידו הרם ורב-האחריות ולהחזירו לנשיא המדינה, למען יטיל תפקיד זה על חבר כנסת אחר. ביום ד', 19 ביוני 1963, קרא לי נשיא המדינה והטיל עלי את התפקיד להרכיב ממשלה, להציגה לכנסת ולקבל אֵמונה.

מדבריו של הנשיא, וממגעים עם מפלגות שונות, באתי לידי מסקנה שיש צורך ורצון כללי להחיש את הקמת הממשלה ולקצר ככל האפשר את תקופת המעבר. פניתי למפלגות, שהיו שותפות בממשלה, בהצעה להמשיך את הקוֹאליציה במתכונתה הקיימת ולאפשר להעמיד מיד את הממשלה, על הרכבה המחודש, למבחן אֵמונה של הכנסת.

אני שמח להודיע שמפלגות אלו הראו אחריות ממלכתית לצרכי המדינה, ולאחר משא-ומתן שקיימנו בימים אלה הכירו בצורך להקים את הממשלה במהירות, במתכונתה הקודמת.

הריני מתכבד איפוא להציג לפני הכנסת ממשלה הנתמכת על-ידי כל סיעות הקואליציה הקודמת: מפלגת פועלי ארץ-ישראל, המפלגה הדתית-לאומית, מפלגת אחדות העבודה – פועלי-ציון, פועלי אגודת ישראל, השיתוף והאחוה, הקידמה והפיתוח. הממשלה החדשה היא ממשלת המשך. תכנית פעולתה לשנים הבאות תונחה על-ידי העקרונות שגובשו בקוי-היסוד אשר הוגשו לכנסת הרביעית ביום 16 בדצמבר 1959 וחזרו ושימשו בסיס לממשלה שהוצגה ביום 2 בנובמבר 1961, פרט לשינויים שחלו בקוי-יסוד אלה עקב החקיקה של הכנסת הרביעית והחמישית. לנוחות חברי הכנסת הונחו על שולחנה קוי-יסוד אלה. כן יחייבו אותנו ההסכמים הקואליציונים הקיימים.

על אף ההמשכיות בהרכב המפלגתי ובתכנית, שונה ממשלה זו מקודמתה. דוד בן-גוריון לא יעמוד, לצערי הרב, בראשה. במשך עשרות בשנים בטרם זכינו לעצמאות ואחרי הקמת המדינה עמד דוד בן-גוריון, כמעט ללא הפסק, בראש מאבקנו הלאומי. בחזונו המרקיע, בראייתו המפוקחת, בעוז החלטתו ובכושר ביצועו הוא הנחה את עצמו במאבקים גורליים, שהביאו להקמת המדינה ולקיבוץ גלויות וקבעו את מעמדה בעולם ואת דמותה מבית. יותר מלכל אדם אחר בדורנו יאה לו התואר “מקים המדינה”. העם כולו רוחש לו אהבה, הערכה ותודה עמוקה.

הוא השכיל לרתום את כוחות הנפש והגוף של האומה הישראלית המתחדשת, לכוונם לביצוע המשימות העצומות שהוטלו על דורנו בצו ההיסטוריה היהודית. מתוך אמונה לוהטת בייעודו של עמנו הנצחי ידע להתגבר על מכשולים בדרך – על שטנה ואיבה מסביב ועל אדישות מחוץ. הוא השׂכיל למנוע רפיון מבית.

נשען על מפעלי הכיבוש של ראשוני בוניו של הישוב ועל כיסופי הדורות, חישל בעוז ובעקשנות את מכשירי תקומתנו הלאומית – את המדינה ואת צבאה, את צה"ל, אשר מיגר אויבים שקמו לכלותנו והציב גבולות ישראל. הוא נאבק על הגשמת חזון הדורות, נאבק ויכול.

הזדהותו עם מיטב שאיפות התקומה שפעמו בעמנו במשך אלפיים שנות גלות וסבל, היא שתקבע לדוד בן-גוריון את מקומו בהיסטוריה, כאחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו בכל הדורות. מקום זה שמור לו בזכותו הוא, מעבר לכל תפקיד ותואר רשמי.

ממשלה זו אשר יש לי הכבוד להציגה לפניכם והאחריות הכבדה לעמוד בראשה, תמשיך בדרך בה הלכו הממשלות הקודמות תוך התאמתה לנסיבות המשתנות.

לנגד עינינו תעמודנה אותן המטרות: בנינה של מדינת ישראל ועמה, חתירה לשלום, ביצור בטחונה, ביסוס מעמדה הבינלאומי, קליטת עליה, ייצוב כלכלתה, גיבוש תרבותה, סתימת הפערים התרבותיים ועיצוב משטר חברתי, דמוקרטי וצודק מבחינה סוציאלית. נוסיף לבנות חברה, בה יוכל כל אדם לפתח את מלוא יכלתו ויתרום את תרומתו לכלל; חברה שכל אזרח יתגאה בה, כל יהודי ירצה להזדהות אתה וכל אדם יכבד אותה.

משחר ימיו היה המפעל הציוני בארץ חדור אמונה ששלום ושיתוף-אמת בין עמי המרחב אפשריים, והם מבטאים את האינטרס האמיתי של העמים ומאוייהם. אמונה זו אתנו עד היום. הממשלה תחתור, בכל הדרכים, לשלום שיתבסס על כבוד הדדי ועל שמירת עצמאותן ושלמותן הטריטוריאלית של כל מדינות האיזור. לצערנו, לא נראה הדבר כי שלום זה קרוב; גם בהיות ממשלות ערב שרויות בסכסוכים חריפים בין זו לזו, אינן פוסקות מלראות באיבה לישראל יסוד משותף לכולן. במקום מאמצים משותפים של עמי האיזור לקראת שלום ופיתוח, אנו עדים לתנועת “אחדות” שפירושה השתלטות של מדינה אחת על מדינות אחרות. בהגברת מגמות “איחוד” זה באה לידי ביטוי מפורש השאיפה להכחיד את מדינת ישראל. אין לראות בשעה זו כיצד יתפתחו המאבקים בתוך העולם הערבי. אך המדיניות התוקפנית הנקוטה על-ידי מנהיגותן של מדינות ערב כיום, ופעולתן לרכוש ולפתח נשק-התקפה חדיש ביותר הנועד להשמדת ישראל, מחייבות אותן לכוננות בטחונית מתמדת.

מדינת ישראל חזקה היא ערובה למניעת מלחמה באזורנו, ובסופו של דבר – להבטחת השלום בו. הזוממים פעולות-איבה נגדנו לא ינסו לבצע מזימתם אלא אם כן יהיו סבורים שיצליחו בה. חלילה. מכאן שחיזוק ישראל חייב להיות לא רק מטרה חיונית לישראל, אלא גם לכל הממשלות והמוסדות הבינלאומיים החרדים לשלום באיזור ובעולם כולו.

נוסיף ונתבע מכל מדינות העולם שוחרות-השלום לפעול במלוא יכלתן והשפעתן להניא את שליטי ערב מלכת בדרך התוקפנות וההרפתקנות הצבאית, הנושאת בחובה הרס ואבדון, ולהביאם לידי הכרה שמשא-ומתן ישיר בין ישראל ומדינות ערב הוא הדרך היחידה להשגת השלום או להתקדמות לקראתו. ועידת מדינות אפריקה באדיס-אבבה העידה שההכרה בצורך לפתור בעיית המזרח התיכון בדרכי שלום מתחזקת והולכת.

התנגדות בינלאומית תקיפה ומפורשת ללוחמוּת ערבית ולרוח האיבה, התנגדות שתתבטא בבמות בינלאומיות אחרות – באו"ם ובארגונים אזוריים – עשויה להביא את שליטי מצרים ושאר ארצות ערב לידי הכרה שהעולם כולו סולד ועייף ממדיניות הלוחמּת נגד ישראל, ושהגיע הזמן לחפש דרכים חיוביות לפתרון בעיות האיזור. אך כל עוד לא הושג מבוקשנו זה, יש לראות בשמירת כוחה המרתיע של ישראל ערובה מכרעת לשמירת השלום באיזור.

על המעצמות מוטלת חובה מיוחדת להבטיח שלא יוָצר איזון בנשק לרעת ישראל ולטובת המאיימים להכחיד אותה. מי יתן וזכינו לפירוק-נשק כללי בישראל ובארצות ערב, לפיקוח הדדי מוסכם, באופן שהמדינות יוכלו להפנות אמצעיהן המוגבלים להעלאת רמת חייהם של התושבים.

אנו מעריכים את עזרתן של המדינות שתרמו לחיזוקה הבטחוני של מדינת ישראל מול הסכנות האורבות לה, אך הממשלה תוסיף לחתור ולשכנע מדינות ידידותיות בצורך להגביר בעזרה מדינית וכלכלית את גורמי ההרתעה המעשיים והמדיניים, הנחוצים כדי למנוע פעולות תוקפניות נגדנו. בשנים האחרונות נתחזק מעמדה המדיני של ישראל, נתרבו והעמיקו קשרי היהידות שלה בכל היבשות. כן נודעת למדינתנו אהדה רבה בדעת-הקהל העולמית. נוסיף לחתור להידוק יחסינו המדיניים והכלכליים עם כל המדינות במערב ובמזרח ובכל היבשות, הרוצות בכנות בשיתוף-פעולה עם מדינתנו. נחפשׂ דרכים לחזק את קשרינו המדיניים והכלכליים עם כל המדינות שביבשות אירופה ואמריקה, נוסיף לשתף פעולה במידת יכלתנו עם המדינות החדשות באפריקה, באסיה ובאמריקה, שיצאו בשנים אלה אל מרחבי הקוממיות, לאחר שהיו נתונות דורות רבים לשלטון זר. ניאבק להחדרת ראיה נכונה של דמות מפעלנו היוצר, להגברת ההבנה לעניננו הצודק ולמהותנו המתקדמת.

נגביר בהתמדה את מאמצינו לרכוש לעצמנו ידידות ואמון בקרב אומות העולם בכל היבשות. נשמיע קולנו ונתן ידנו במוסדות האומות המאוחדות ובכל מעמד בינלאומי שאנו משתתפים בו למען שלום אמת, קידמה כלכלית, שויון והגנת זכויות האדם מפני קיפוח והפליה גזענית ודתית.

אין אנו מפריזים בהערכת יכלתה של מדינת ישראל לקדם את פתרונן של בעיות בינלאומיות כלליות. אך ממשלה חדשה המוקמת בירושלים, עיר השלום, אינה יכולה להסיח דעתה כליל מן הסכנות והסיכויים שהם מנת חלקה של האנושות כולה.

אני תקוה כי דורנו, שאין כמוהו בהיסטוריה להשתלטות על איתני הטבע, ישכיל לכוון כוחו זה לאפיקי השלום והרוָחה, ולא, חלילה, למטרות של השמדה הדדית. גורל אחד מאַחד עכשיו את כל העמים – לשבט או לחסד, לגאולה או לאבדון. ניתן הדבר ואף חיוני ביותר לחתור להידברות בין העמים, מעבר למחיצות העבר ומעֵבר למאבק אינטרסים ואידיאולוגיה.

כל המדינות, שביניהן נטושה מחלוקת, ברירה פשוטה לפניהן – דו-קיום או אי-קיום. זה הדין בהתמודדות הגושים הגדולים, והוא הדין, בסופו של חשבון, לגבי עמי אזורנו. כיסופי השלום העולמי, שניתן להם ביטוי ראשון קולע בישראל, אינם רק חזון מופשט לאחרית הימים.

השלום נעשה תנאי הכרחי לעצם קיומה של האנושות, והחתירה אליו היא מצוה ראשונה של ממשלות העולם. אנו מאמינים שהוא יבוא, ומצדנו נעשה כל מה שביכלתנו כדי לקדמו.

תוך כדי שאיפה כנה לשלום בעולם ובאזורנו, ולמען קיים את השלום, תעמיד הממשלה את ביצור הבטחון בראש פעולתה. היא תפעל להשיג ולפתח את הציוד החדיש ביותר, הדרוש לשם בטחון המדינה ועמה. היא תמשיך בקשרים עם מדינות ידידותיות העוזרות למדינתנו.

נפעל להעלאה מתמדת של רמתו המקצועית, החלוצית והמוסרית של צה“ל – צבא העם. הצבא יוסיף לשרת באמונה את האומה בכל שטח, בו ייקרא לפעול. נמשיך בהקניית ידע והשכלה לחייל ובהחדרת רוח חלוצית ואזרחות טובה לכל בנינו ובנותינו המשרתים בו. נפעל לטיפוח סגל המפקדים של צה”ל, נעודדם להשתלמות מתמדת לשם העלאת רמתם ונטפח את הכרת הערך והתפקיד המרכזי שהם ממלאים והרגשת האחריות הגדולה המוטלת עליהם ומחייבת אותם בלי הפוגה, בכל עת ובכל שעה. נשמור על אָפיו של צה"ל כצבא דמוקרטי המטפח את האדם, מעלה אותו ומאפשר לו לבטא את מלוא אישיותו.

בטחון ישראל הוא דאגת העם. הממשלה תפעל לחיזוק התודעה הבטחונית של הציבור כולו. לאָשרנו, מוכיחות כמעט כל המפלגות שטובת המדינה קודמת אצלן לכל שיקול אחר; הן דנות בבעיות הבטחון מתוך אחריות ממלכתית ושיקול עניני. נשמור ונטפח אחריות לאומית זו.

הממשלה מציבה לעצמה משימה יסודית להמשיך בהעלאת רמת החינוך וההשכלה בכל שדרות העם, יהודים ולא יהודים. מידת יכלתה של חברה מודרנית לענות לאתגרים המיוחדים של הדור הזה מותנית בראש וראשונה ברמת השכלתם ותודעתם של אזרחיה.

במדינתנו יש לחינוך חשיבות מיוחדת. נוכל לעמוד במאבקינו הבטחוניים והכלכליים רק אם רמתו ההשכלתית והתרבותית של האדם הישראלי תעמוד על גובה מתאים, רק אם מספרם של בעלי הידע וההשכלה, בכל התחומים, יגדל במהירות בהתאם לגידול הצרכים הכלכליים ולייעוד מדינתנו בעולם הדעת והרוח.

בחינוך עיוני ומקצועי טמון המפתח העיקרי להבטחת שויון-אמת בין השכבות השונות. כל עוד בני העליה החדשה ובני שכבות העוני לא יזכו למלוא האפשרות של חינוך, לכל שלביו וצורותיו, יכבד עלינו להשיג שויון-אמת בכלכלה ובחברה. התחלנו לפעול במיוחד להעלאת רמתם החינוכית של בני שכבות אלו – ונגביר פעולה זו.

בהעלאת רמת החינוך כונתי לא רק להקניית השכלה וידע רעיוני ומקצועי, אלא אף להשרשת ערכי רוח ומוסר. נשאף להביא לתלמיד את מיטב מורשתה של רוח ישראל, להבטחת הרציפות ההיסטורית של עמנו ולהגברת הקשר עם חיי היהודים בתפוצות. נַקנה גם את האידיאלים הגדולים של האנושות כולה, למען יהא האדם בישראל ספוג ערכים ישראליים ואנושיים של מסירות לכלל, עזרה הדדית, סובלנות ושמירה על כבוד האדם.

למורה העברי תפקיד בעל אחריות לאומית עליונה. יותר מכל אחד, נקרא הוא לעצב את דמותו הרוחנית של הדור הבא. אחריות זו תובעת ממנו מאמץ להשתלמות עצמית ולפעולה תוך הרגשה חלוצית ותוך מסירות ונאמנות לערכים. אני מקוה כי מיטב הנוער המשכיל והמתלמד יראה בהוראה שליחות לאומית עליונה, וביחוד בישובי הספר ובישובי העולים, ויחיה עמם את חייהם. הממשלה מצדה תתמיד במאמציה להרמת קרנו של המורה בישראל ולהעלאת רמתו המקצועית החינוכית.

כן תראה הממשלה חובה מיוחדת לקדם את מפעלי הספרות, האמנות והיצירה לכל סוגיה ולהמשיך במאמצים להרים קרנם של נושאי התרבות והיצירה בישראל.

חשיבות מיוחדת נודעת לפיתוח המדע הצרוף והשימושי. לישראל יצא מוניטין כאחת המדינות בהן קיים מחקר מדעי ברמה בינלאומית מכובדת. נוסף על המחקר המדעי הצרוף, המהוה תרומה ישראלית למאמץ המחקר הכללי הנעשה בעולם, עלינו לפתח את המדע השימושי המיועד במישרין לפתרון הבעיות במאמצינו להגביר את קצב הפיתוח של ארצנו.

הממשלה תקדיש אמצעים ומאמצים להמשך פיתוח החקלאות, התעשיה והמלאכה. כדי להגדיל את הייצור, לייעלו, להוזילו ולהגדיל את כושר ההתחרות של מוצרינו בארצות חוץ. נפעל כדי לכוון מתישבים ויצרנים חלוציים לאזורי הארץ הבלתי-מיושבים בנגב ובגליל, ליישב אזורים אלה ולהפריח את השממה.

נעודד את כל הענפים המביאים לידי הגדלת הכנסות-החוץ שלנו ולידי תעסוקה יצרנית – הספנות, התעופה, התיירות והפיננסים.

מטרתה של הממשלה היא עיצוב חברה המושתתת על עקרונות הצדק הסוציאלי. נפעל כדי לשמור על רמת-חיים הוגנת לעובדים בחקלאות, בתעשיה ובשאר המקצועות היצרניים וכדי למנוע התעשרות בלתי-מוצדקת ובלתי פרודוקטיבית של יחידים וקבוצות על חשבון הכלל. לצורך זה נשתמש במערכת המסים, במדיניות התקציבית והכספית ובשאר האמצעים העומדים לרשות הממשלה.

נפעל כדי להעלות את רמתה של מערכת הייצור, להעמיד לרשותה את החידושים והשכלולים של הטכנולוגיה החדישה.

זכינו, ותודות למאמצי הממשלה התקרבנו ליציבות של מחירים והגענו לשער-מטבע אחיד. כדי לבצר את הכלכלה ולהגדיל את היצוא נתאמץ להבטיח המשך היציבות, לבלום את הלחץ האינפלציוני מצד בעלי ההכנסות הגדולות, להגדיל את פריון העבודה וייעולה, להוזיל את השירותים על-ידי ייעול והקטנת שעורי-רוח מוגזמים.

נחתור בכל כוחנו להקטין את מידת תלותנו בעזרת חוץ. הישענות על עזרה זו לאורך ימים – סכנה בה, לא רק לכלכלתנו, אלא גם לחסננו הבטחוני ולמעמדנו המדיני. אני מאמין שבהירתם המשק כולו למאמץ, יפחת הגרעון במאזן החוץ שלנו ותלותנו הכלכלית תצטמצם ותלך.

לשם כך נחזק את קשרי המסחר שלנו עם כל הארצות במערב ובמזרח ונהדק את הקשרים עם גורמים כלכליים בינלאומיים. ניאבק על זכותנו להבטיח אפשרות של יצוא גדול וגדל, לכל הארצות, ובפרט לארצות השוק המשותף, עד להשגת מלוא עצמאותנו הכלכלית. הממשלה תתכנן את פעולתה הכלכלית ותתאם את מדיניותה בכל התחומים כדי להשיג מטרות-יסוד אלה.

הממשלה תפעל בהתמדה להבטחת השתלבותם המלאה של האזרחים הערבים והדרוזים בכל שטחי החיים, היא תמשיך במאמצים לפיתוח משקם, להעלאת רמת חייהם, לעידוד ההשכלה ולשיפור השירותים הניתנים להם בכפר ובעיר.

אנחנו רואים בעם היהודי, באשר הוא, שותף נאמן לנו בהקמתה ובחיזוקה של מדינתנו – מדינת היהודים. לשותפות כזאת אין דוגמה ואין תקדים בתולדות העמים. עלינו להביא לידי כך שהשותפות החמרית של יהדות המערב תיהפך לשותפות רוחנית, וכי ערכי עמינו הנצחיים – ספר הספרים, השפה העברית ותולדות עמנו – יהיו לנחלתו של כל יהודי בעולם. על ישראל להיות מרכז לעליית יהודים ולהתעלותו של העם היהודי.

הממשלה תוסיף ותעודד את העליה מכל הארצות. נעשה הכל כדי לקלוט בעבודה, בהתישבות החלוצית, בשיכון ובחברה, את העולים מארצות המצוקה ולהשרישם בחיי העבודה בארץ.

כן תפעל הממשלה לעידוד העליה מאצות השפע. נחתור ונחפש דרכים חדשות להביא לארץ חלוצים ובני-נוער, אנשי-מדע-ורוח. נפעל לחיזוק התנועה הציונית, כדי שתשמש קשר עם העם היהודי וגשר לעליה מארצות אלו. העליה מארצות הרוָחה, ייתכן שהיא תובעת פחות מאמץ כלכלי, אבל היא מחייבת מאמץ רוחני גדול יותר.

ידענו, מדינת ישראל אינה יכולה להתחרות בארצות המערב העשירות ברמת החיים או בשפע התרבותי. אך נוכל להציע לעולה סיכוי להשתתף בבניית מפעל אדירים. נוכל להעניק לו את זכות השירות לעמו המתחדש, את טעם החלוציות, את החדוה של יצירת יש מאַין, את הידיעה כי העם והארץ זקוקים לו כאן ותובעים כל יכלתו – את כשרו האנושי והמקצועי. כדי שנוכל לתבוע עליה מארצות אלו, עלינו לתבוע מעצמנו יתר חלוציות, יתר מסירוּת, יתר הזדהות עם הכלל.

תביעה זו – ליתר הרגשת הזדהות עם הכלל – היא תביעה שעלינו להפנותה לכל שכבה וקבוצה בישוב. מדינתנו היא מדינה דמוקרטית, הנותנת אפשרות ביטוי לכל שכבה ולכל קבוצה. מסורת זו של דמוקרטיה וחופש טבועה עמוק ביסודה של החברה הישראלית. הממשלה תפעל להבטחת חופש זה בכל השטחים, אבל זכות החופש – חובת האחריות בצדה.

החברה הישראלית עודה בהתהווּתה. הלחץ עליה מחוץ ומבית – רב. עודנו נאבקים על בטחוננו, על ייצוב כלכלתנו, על גיבושנו החברתי, על רמתו התרבותית ועל ערכינו. בתנאים אלה הכרח הוא שכל יחיד וכל קבוצה התובעים תביעותיהם יראו לא רק את עניניהם הם, לא רק את האינטרס החלקי שלהם, אלא גם את צרכי הכלל המחייבים כל אחד לריסון עצמי. ראִיה זו מותר לדרוש במיוחד מבעלי ההשכלה והידע – האינטליגנציה של העם, העומדים בעמדות-מפתח, התורמים לקידום תרבותו של העם והישגיו המדעיים והטכניים, ומצוידים בידיעת המצב – מהם מותר לדרוש יתר אחריות והבנה.

ברוח זו, של תביעה מעצמנו ומן הזולת, מתיצבת הממשלה למשפט הכנסת והציבור. המשימות המוטלות עלינו, על כולנו, כבדות הן. כדי לבצען כראוי, יידרש כל הכוח שנאגר באומה זו במשך השנים. אנו מאמינים שאם נעשה כמיטב יכלתנו – נצליח.

אנו יודעים שאין ממשלה זו מייצגת את כל הגומרים המדיניים והקוֹנסטרוּקטיביים בארץ. עם זאת אנחנו מאמינים שכל הכוחות בממשלה ומחוצה לה יתנו ידם להשגת המטרות המשותפות.

איני מתעלם מקיומם של גישות שונות וחילוקי-דעות עקרוניים. אנו רוצים לקוות שהויכוחים וחילוקי-הדעות בינינו יהיו על רקע של מטרות משותפות וכלליות, שיתנהלו ברוח טובה ובצורה הוגנת וענינית, ושהביקורת תהיה לשמו – לשם המעשה – ולא לשמה, לשם ביקורת גרידא.

הממשלה תעשה כל מאמץ כדי לגבש את הכוחות החלוציים והבונים בארץ באחדות פעולה ותשמח לשתף כל מי שמוכן לפעול על בסיס העקרונות הלאומיים והחברתיים שפורטו בקוי-היסוד בדבָרַי היום.

עמדתי רק על כמה בעיות של יסוד חיינו ועל מדיניות הממשלה לגביהן. תכנית הממשלה בכללותה מפורטת בקוי־היסוד ותבוא בודאי לידי ביטוי בדיונים מפורטים בעתיד. מטרותינו – רבות ונועזות. הקשיים – רבים וחמוּרים. אני מקוה שהממשלה הזו תוכל לקשיים ותתקדם לקראת השגת המטרות.

בפתיחת מושב הכנסת, 21 באוקטובר 1963

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,

בפתיחת מושב החורף אתכבד לסקור בפני הכנסת מספר בעיות אשר העסיקו את הממשלה בחדשי קיומה ואציין קוי פעולה לעתיד.

עניני בטחון

בתקופה זו פקדו את העולם מספר התפתחויות מבשרות תמוּרה. למעלה ממאה ממשלות חתמו על הסכם המעצמות הקובע איסור חלקי של הניסויים הגרעיניים. בהמשך נחתם הסכם בין ממשלות ארצות-הברית, ברית-המועצות ובריטניה בדבר איסור השימוש בנשק גרעיני בחלל החיצון.

אין הסכמים אלה מחסלים עדיין את מחסני הנשק במדינות העולם ואין הם פותרים את הבעיות השנויות במחלוקת בין גושים וממשלות, אף-על-פי-כן, יש לייחס חשיבות רבה לסימנים אלה של מאמץ להפוגה. זהו הסכם בינגושי, המרחיק לכת ביותר לגבי הנשק הגרעיני מאז ראשית העידן האטומי, שהחל לפני 19 שנה. וזאת לזכור: ההסכמים באו לאחר מתיחות מסוכנת ביותר ביחסים הבינגושיים לרגל משבר קוּבּה.

האם לפנינו ראשיתה של הפשרה מתרחבת, או מקרים בודדים, שאחריהם סוף פסוק? – לעתיד הפתרון. אולם עצם הציפיה והתקוה הרוֹוחות ברחבי עולם מהוות גורם בינלאומי בעל-ערך.

ממשלת ישראל הצטרפה להסכם מוסקבה והביעה את שאיפתה העמוקה לצעדים חיוניים נוספים בעקבות הסכם בינגושי זה.

אנו שותפים לכיסופיהם של כל העמים שוחרי השלום ולא נעלם מאתנו, כי המתיחות הבינגושית היתה אחד המכשולים – אם כי לא המכשול היחיד – בפני התקדמות לקראת שלום באזורנו. ככל שהמתיחות תפוג בעולם, כן יתבלט לשלילה מאמץ אויבינו להפריד את המזרח התיכון ממעגל ההפשרה הכללית. אך נדע כי עוד רבה הדרך עד להפגת-מתיחות שלמה וכללית.

נדמה לי כי דוקא באזורנו מתבלט ניגוד משוע בין תקות השלום לבין מציאות האיבה. כל המקשיב לנאומיהם של נציגי מדינות ערב מאז הסכם מוסקבה, או לשידורי הרדיו של בירות ערב, לא יקלוט עדיין צליל חדש המרמז על שינוי כלשהו ביחסן העויין של מדינות ערב אל מדינתנו. יוצא, שבזירות הבינלאומיות הגדולות מוכרזת תורת הדו-קיום ופסילת המלחמה כדרך ליישובם של סכסוכים בין מדינות, ואילו בפי הממשלות הערביות שגורים עדיין איומים על עצם קיומה של מדינת ישראל. אין המדובר בהצהרות מילוליות בלבד. הצהרות אלה מלווֹת בזרימת נשק תוקפני בכמות שופעת ובדרגת הרסנות גבוהה יותר ויותר.

המתיחות במזרח התיכון אינה מוגבלת למעגל היחסים שבין ישראל לבין מדינות ערב בלבד. גם מחוץ למעגל זה נמצא האיזור תוסס ומתלקח עקב המגמות לאיחוד ולהאחדה, אשר מטרתן הראשונה היא השתלטות מדינה אחת על שאר המדינות הערביות, ובסוף המסע – איוּם על קיומה של ישראל. המאורעות בתימן מעידים כי אין נשיא מצרים נרתע מלהפעיל את נשקו בהיותו סבור, בצדק או בטעות כי השעה משחקת לו.

אשר למדיניותה של ממשלתנו:

א. ההכרזות ההולכות ונשנות על כונות התוקפנות מחייבות אותנו לערנות, לשכלול מתמיד של ציודנו ולהכשרת כוחנו האנושי. הממשלה תשקוד על טיפוח מתמיד של צבא-הגנה-לישראל, המהוה את כוחנו הבטחוני המרתיע, אשר אין לו תחליף.

ב. נחתור במקביל לחיזוק גורמי סיוע מדיניים ולגיוס התנגדות בינלאומית רבת-תוקף, יעילה ונמרצת לכל פגיעה בריבונותה ושלמותה של ישראל, תוך שאיפה כנה וחתירה מתמדת לשלום עם עמי האיזור בו אנו שוכנים.

הגברת כוננותנו הבטחונית היא צו קיומנו הלאומי. כוחו ויכלתו של צבא-הגנה-לישראל מותנים ברוחו, בפיקודו ובחימושו. הממשלה עושה ותתמיד לעשות כל שביכלתה כדי להגביר ולפתח את גורמי עצמתו ותועלתו של צה"ל. מתעוררות כאן מכלול בעיות שאין הכנסת מצפה ממני שארחיב עליהן את הדיבור במעמד זה. לכנסת יש נוהלים מוסמכים לבירור והכרעה בענינים אלה.

חובת המדינות שוחרות השלום

עם טיפוח עצמאותנו הבטחונית, לא נשחרר מאחריותן הבינלאומית את שאר המדינות שוחרות השלום, שבכוחן להצטרף בדרכים שונות למשימת ההבטחה של השקט באזורנו ושלמותן ועצמאותן של המדינות באיזור. סיכויי ביצוע משימה זו יגברו, אם מדינות אלה יביעו בצורה היעילה, הגלויה, הממשית והמחייבת ביותר את התנגדותן מראש לכל פגיעה בעצמאותן של מדינות האיזור. הגיון זה, הוא שהנחה את ראש הממשלה ושר הבטחון הקודם, דוד בן-גוריון, בחדשים האחרונים לפני פרישתו. בפנותו לממשלות רבות בעולם בהצעה שיגבירו את ערנותן לסכנת התוקפנות ואת פעולתן המדינית והמעשית נגדה – כל אחת לפי יכלתה ושיעור כוחה והשפעתה. במיוחד כבדה אחריותן של המעצמות הגדולות, באשר גדולה יכלתן להפעיל אמצעי הרתעה למען השלום באזורנו. הממשלה ממשיכה ותמשיך לפעול גם בכיוון זה.

בדבּרי על הדרכים בהן מסוגלות מדינות מחוץ לאזורנו לסייע לביצור השלום בתוכו, אינני מתכוון רק ל“מצות עשה”. ניתן לעזור גם על-ידי מצות “לא תעשה”. מדינות השואפות לשלום ולשקט באזורנו חייבות למנוע הספקת נשק הרסני למדינות אשר נכונותן להפנותו למלחמת תוקפנות. כן ירוַח לאיזור, יוסר איום ויימנע מכשול מעל דרך השלום, אם יפסיקו מדענים גרמנים ואחרים לחזק את מכונת התוקפנות המוקמת והולכת במצרים. ממשלתנו תוסיף לפעול נגד סיועם של מדענים וטכנאים גרמנים לתכניות המצריות להתקפה על ישראל. אנו מצפים כי הממשלה הפדרלית של גרמניה תגיש בקרוב ל“בונדסטאג”, בהתאם להחלטה שנתקבלה ב“בונדסטאג” פה אחד ביום 28.6. 63, חוק למניעת פעולות אלו.

דיברתי על שנים מיסודות מדיניותנו: על פיתוח כוחנו העצמי ועל העמדת אומות העולם בפני אחריותן לביצור השלום באיזור זה. כידוע לכנסת נזדמן לי ולחברי בממשלה לתת ביטוי תכוף לעקרון יסודי במדיניותנו – לשלום. לא אחת בתולדות מפעל תקומתנו השמענו מטרות גדולות כשנעדרו לכאורה סיכויי הגשמתן באותה שעה. סופם של רעיונות אמיתיים וחיוביים לפלס דרך, במוקדם או במאוחר. מדוּבּר כאן ברעיונות, שהגשמתם עשויה להביא תועלת הדדית רבה לכל הנוגעים בדבר.

בעיותיו האמיתיות של המזרח התיכון הן בעיות הדלוּת, הרעב, החולי והבּוּרוּת השוררים בו. רק הסתלקות ממדיניות הלוחמה תוכל להביא בעקבותיה גישה חיובית של ארצות האיזור ומנהיגיהן לבעיות-יסוד אלה.

בכל האיזור מופנים כיום מאמצים פיסיים ורוחניים ואמצעים עצומים לחימוש ולכוננות מלחמתית אשר בכנפיה הרס וחורבן. הפניית אמצעים עצומים אלה לאפיק חיובי ושיתוף-פעולה פורה בין עמי האיזור עשויה להביא בעקבותיה פיתוח ובנין, פריחה כלכלית, שגשוג חברתי והעלאת רמת החיים של המוני העובדים והפלחים באיזור כולו. אזורנו שרוי, איפוא, בין שתי אפשרויות. האפשרות האחת היא המשך קו הלוחמוּת הערבית וההתגוננות הישראלית. אם ייגזר עלינו גורל זה, נעמוד בו בעתיד כפי שעמדנו בו בעבר. אך קיימת אפשרות אחרת, זו של יחסי שלום לטובת שני העמים.

שאיפתנו זו לשלום מכה הדים גוברים בתודעת העולם. בויכוח הכללי בעצרת האו"ם, בדיון החשוב שהתקיים לפני כחדשיִם במועצת הבטחון, בועידת מדינות-אפריקה באדיס-אבבה, בועידת האינטרנציונל הסוציאליסטי באמסטרדם ובמעמדים אחרים – התבררה מעבר לכל ספק הסתייגותם של מרבית האנשים האחראים מהאיבה שרוחשים לנו שכנינו. אך אחזור ואדגיש כי כל עוד לא חלה התקדמות לקראת שלום וכל עוד קיימת סכנת פעולות-איבה בגבולותינו, ננקוט אמצעים נאותים למניעתם ובלימתם של מעשי אלימות מכל צד.

בהודעתי בכנסת מיום 26.8.63 הסברתי שיקולינו להביא את פרשת רצח אלמגור¹ לשולחן מועצת הבטחון. נראה לי בסיכום כי שקלנו נכון. אמנם יש להצטער צער רב על שלא כל המעצמות האחראיות מטעם מגילת האו"ם לחיזוק השלום והבטחון הבינלאומיים, ואשר בשעתו נמנו על התומכים בהקמת מדינת ישראל, נתנו את ידם להחלטה בגנות הרצח והתוקפנות, אך אותה הצבעה, בה התלכדו נציגי אמריקה הצפונית והדרומית, אירופה, אפריקה ואסיה, הפגינה דאגה בינלאומית רחבת-היקף לשמירת השקט בגבולותינו. אני מקוה כי דבריהם הנמרצים והצבעתם רבת-המשמעות של רוב חברי מועצת הבטחון יעורר הד גם מעבר לגבול הסורי.

בהזדמנות זו יורשה לי לנגוע במשמעותם של הסכמי שביתת-הנשק. חשיבותם של אלה טמונה בעקרון המרכזי המונח ביסודם: כלומר, בהנחה המובנת ומוסכּמת מאליה של מעבר דחוף לשלום ובהימנעות מכל מעשה הסותר מגמה זו. בשעת חתימתם לא עלה על דעת איש ש-15 שנה אחרי חתימתם על הסכמי שביתת-הנשק לא תחול התקדמות לקראת שלום קבע. שום צד לא העלה על דעתו אפשרות כזאת.

על כן אין תנאי ההסכמים הולמים תמיד את המציאות הנוכחית. חולשתם מתגלית, למשל, בכך שועדות שביתת-הנשק אינן מבחינות היטב בין מתקיף למתגונן לבל יהיו שניהם צפויים לגינוי שוה עקב שימוש בכוח. אין להשלים עם השיטה הגורסת שויון בדינו של רוצח ודינו של הממאן להירצח, בין תוקף ומתגונן.

מחובתי להביא לתשומת לבכם כי אנו רואים בדאגה חמורה את העובדה שממשלת סוריה טרם נענתה לפנייתו של נשיא מועצת הבטחון מיום 3.9.63 בדבר חילופי־שבויים כוללים בין ישראל וסוריה. ביום 4.9.63 הודיעה שרת-החוץ, כי ישראל נענית לקריאת נשיא מועצת הבטחון ומוכנה לחליפין מידיים וסימולטניים של כל העצורים, כולל שלושת החטופים, אשר הוזכרו בדין-וחשבון של המזכיר הכללי של האו“ם למועצת הבטחון. ממשלת סוריה לא נענתה עד כה לפניָה זו וגם לא לפניות הרבות של נציגי האו”ם. המשך הקפאון בענין זה גורם למתיחות חמורה.

קשרינו עם מדינות שונות.

מן הראוי להתעכב על קשרינו עם מדינות שונות בעולם. באמריקה הצפונית והדרומית, באירופה המערבית, באפריקה ובמדינות רבות באסיה מתהדקים קשרינו ומתעמקת פעולתנו משנה לשנה. אזכיר במיוחד את מקומה של ישראל במאמצי הפיתוח של המדינות הצעירות. הדבר בא לידי ביטוי נוסף בחדשים האחרונים עקב חילופי ביקורים ממלכתיים וביקוריהם של חברי ממשלה ונציגים אחרים ממדינות מתפתחות בישראל, כדי לדון על שיטות ארגון חיי כפר ועל בעיות רבות חשובות אחרות הקשורות במשימת הפיתוח.

ישראל נותנת את ידה למפעלים הבינלאומיים המתגשמים במסגרת “עשור הפיתוח” שעליו הכריז האו“ם ולמאבק נגד הרעב המתנהל מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו”ם. אך עיקר פעולות השיתוף הבינלאומי עם המדינות המתפתחות מתבטא בהגשת סיוע טכני במסגרת סדרה של הסכמים והסדרים מיוחדים עם קרוב ל-100 ארצות.

עד כה שיגרה ישראל לארצות אלה כ-850 מומחים ויועצים המהוים את צוותי השיתוף והפיתוח של ישראל במדינות המתפתחות. נוסף על כך שירתו, ועדיין משרתים בארצות אלה מאות רבות של מומחים ובעלי מקצוע שנשלחו על-ידי חברות כלכליות ישראליות, פרטיות וציבוריות כאחד.

כ-4,500 משתלמים וסטודנטים בני ארצות אלה השתתפו עד היום במאות קורסים וסמינרים, שנערכו בארץ. ניתנה להם האפשרות להתבונן בעבודתנו, ללמוד ולחקור נסיוננו באותם השטחים בהם האירה ההצלחה פניה לנו, כגון: החקלאות, הקואופרציה, נח"ל, חינוך נוער ועוד. בתוך מספר זה כלולים 220 צנחני קונגו, אשר חלק מהם עדיין שוהה בארץ וכן למעלה מ-100 קצינים וטייסים בני ארצות אפריקה ואסיה. אנו מתברכים בהזדמנות הניתנת לנו לשתף פעולה ועצה עם עמים אחרים, לתועלת הדדית. קשרים הדוקים אלה מהוים מקור השראה לנו לא פחות מאשר למדינות המתפתחות.

דיוני המושב ה-18 של עצרת האו“ם הם בעיצומם. משלחתנו בראשותה של שרת-החוץ עומדת על משמר ענינינו ותורמת את חלקה בדיונים לקידום השלום, להבטית שויון זכויות האדם והתנגדות לאפליה. בדיונים במוסדות האו”ם תהיה הזדמנות למשלחת הישראלית להביא את עמדתם ושאיפותיהם של אזרחי ישראל ושל העם היהודי כולו לגבי מצבם של יהודים בארצות, בהן נשללת הזכות להביע את זיקתם לערכי היהדות, ולבוא במגע עם יהודים בשאר הארצות.

אין בדעתי לסקור במפורט את כל מערכותינו הבנלאומיות. אך אינני יכול לפסוח על חזית-פעולה חשובה, שטרם הגענו בה לתוצאות רצויות, והדבר מצער ומדאיג. מאז התחלנו לקשור מגעים עם השוק האירופי היינו עדים להתפתחויות חשובות בהרחבת קשריה של הקהיליה האירופית בתוך היבשת ומחוצה לה. מזדקרת העובדה כי מאז התחלנו במשא-ומתן עם השוק נחתמו הסכמי התקשרות עם מדינות רבות באפריקה ובמזרח הים התיכון ואילו במשא-ומתן עמנו טרם נשא פרי. על רקע זה גוברת ציפייתה המוצדקת של ממשלת ישראל לראות התקדמות דחופה במילוי הדרישות שהעלו נציגיה בפני שרי הקהיליה האירופית. עמי אירופה ומדינותיה יודעים היטב כמה חיוני לנו היצוא אליהן. אירופה המערבית הנה השוק העיקרי ליצוא תוצרתנו ובו בזמן אנחנו רוכשים במדינות אלה סחורות בשוֹוי כפול ממכירותינו להן. גדולה היא ההתחייבות המוסרית מצד מדינות השוק כלפי ישראל והן עומדות כיום במבחן רציני.

משק וכלכלה

אשתקד הקדשנו עיקר מאמצינו לייצובו של המשק על יסוד שער המטבע החדש. מאמצים אלו נשאו פרי. היתה זו אחת השנים היציבות ביותר מבחינת רמת המחירים, על אף ההשפעות האינפלציוניות הבלתי-נמנעות של הפיחות.

בד בבד עם יציבות המחירים גדל הייצור בקצב מהיר וקוימה רמה גבוהה של פעילות כלכלית ותעסוקה. היקף ההשקעות בכל ענפי המשק הוסיף להתרחב ותנופת הפיתוח נמשכה. תוספת כוח עבודה, שמקורה בעליה החדשה ובאוכלוסיה הקיימת, נקלטה בענפי המשק ללא קושי.

בעקבות הפיחות חל שיפור במאזן התשלומים והוא עשוי להתבטא בהקטנת הגרעון במאזן המסחרי בסכום של כמה עשרות מיליוני דולרים, לפי אומדן מוקדם – כדי 80 מיליון דולר בשנת 1963.

הקשיים הגוברים בהגדלת היצוא עקב אי-התקשרותנו עם הקהיליה האירופית מחייבים מאמצים נמרצים להגברת היעילות, הגברת פריון הייצור והוזלת המוצר המקומי, דבר העשוי להווֹת תמריץ חשוב לייעול המשק והוזלת המוצר.

כוח האדם העומד לרשותנו הופך יותר ויותר לגורם מגביל לגבי היקף הפיתוח. משום כך נודעת חשיבות לשימוש היעיל בו. מפאת היותנו מעטים, עלינו לייצא תוצר מקצועיוּת, ולא תוצר עבודה פשוטה. דבר זה מחייב העלאת רמתו ההשכלתית והמקצועית של העובד. מגמה זו תמצא ביטוי בתקציבי החינוך הכללי והמקצועי של הממשלה ובהרחבת היקף הפעולה של מוסדות המדע והמחקר. הממשלה תפעל להגדלת מקורות התעסוקה באזורי הפיתוח, להעלאת רמת השירותים ולהפיכת אזורים אלה לאבן שואבת לנוער מקומי.

העול העיקרי בהרחבת היצוא וביסוסן של עיירות הפיתוח מן ההכרח שיפול על שכם התעשיה. התוצר התעשייתי הוסיף גם בשנה זו להתרחב בקצב מהיר ולהגדיל מספר המועסקים. דומני כי בעתיד יהיה צורך לשים דגש מיוחד על ברִירה (סלקציה בלע"ז) של הפיתוח התעשייתי לאותם ענפי התעשיה, המבוססים על כושר מדעי וטכנולוגי, תוך ניצול הפוֹטנציאל הרב העומד לרשותנו בתחום זה. המוח היהודי ותבונת הכפים חייבים להשתלב בפיתוח ענפי העתיד בתעשיה.

הממשלה תוסיף לשקוד על קיום היציבות גם בעתיד. באמצעות מדיניות פיסקלית וקרקעית מתאימה היא תעשה למניעת שיעורי-רוחים מופרזים. היא תפעל למניעת לחץ אינפלציוני, הנובע מהזרמת-כסף יתירה ותנקוט אמצעים למניעת עליית הוצאות הייצור. יידרש המשך שיתוף הפעולה מצד התעשיינים, החקלאים, הסתדרות העובדים וענפי ייצור ושירותים אחרים במאמץ כולל לייצוב המחירים. אני תקוה כי במאמצים משותפים של כל הגורמים הללו נוכל להבטיח יציבות מחירים גם להבא. ברם, יציבות המחירים אינה מטרה לעצמה, אין היא אלא אמצעי למטרה. היעדים המרכזיים של המשק הם המשך גידולו ופיתוחו לשם קליטה מהירה של העליה והשרשתה באזורי הארץ השונים. הגשמת יעדים אלה הם בראש דאגתנו.

לאחרונה הקדשנו תשומת-לב מיוחדת לחבל ארץ גדול וחשוב – הוא הגליל. הגליל מצפה להמשך פיתוחו ויישובו ועתה הגיע תורו. אנו מעבדים תכנית ליישובו של מרכז הגליל על-ידי הקמת ישובים חדשים, תכנית לפיתוחו והכשרתו של האיזור לטובת כל תושביו – יהודים, ערבים ודרוּזים כאחד.

על פרטי התכנית עובדים המוסדות המתאימים ויובאו לידיעת הכנסת בבוא העת. זו משימה למדינה ומשימה לנוער ועלינו לבצעה תוך שנים מועטות. אני מקוה כי פיתוח חקלאי ותעשייתי מקיף ומודרני של איזור זה, על שירותיו הציבוריים, יאפשר בקרב הימים לתושבים יהודים, ערבים ודרוזים, ובמיוחד למשכילים ובעלי יזמה שביניהם, למצוא את מקומם בחיי הכלכלה והתרבות של האיזור.

מדיניות המיסוי

לפני כששה חדשים מונתה ועדה ציבורית לבחינת מס ההכנסה במגמה להבטיח הגשמת-יתר של עקרון הצדק הסוציאלי והתקרבות לגביית מס אמת, תוך התחשבות בתנאים הכלכליים של משק המדינה. הנני מקוה שהממצאים הראשונים של הועדה יובאו בקרוב לידיעת הממשלה וינחו אותה במדיניותה בשטח זה. הרצון להתקדם בהגשמת עקרון הצדק הסוציאלי עומד גם מאחורי ההצעה שהועלתה לאחרונה בדבר מס רווחי-הון.

עניני העליה

שנת תשכ“ג היתה שנת ברכה מבחינת ממדי העליה. ראויה לציון מיוחד הגברת עלייתם של יהודים מארצות רוָחה, ובעיקר מאמריקה הדרומית. יש יסוד לקוות כי שיעור העליה מארצות רבות יהיה נכבד גם בתשכ”ד.

לחברי הכנסת ולציבור ידועה הערכתנו הגדולה להשתתפות החמרית והרוחנית של העם היהודי בתפוצות במאמצי העליה והקליטה. לצערנו אין תרומתם בשנים האחרונות עונה על הצרכים המרובים בקליטתם של יוצאי ארצות עניות ונחשלות. הסוכנות היהודית, לצערנו, נאלצת לבקש מהמדינה לשאת באחריות גדלה והולכת, משנה לשנה, למימון הקליטה והשיכון של העולים החדשים. תהליך זה מעורר דאגה לגבי העתיד ואני מביע כאן את הקריאה ואת התקוה כי מנהיגי הקהילות היהודיות בעולם הרוָחה יכירו בדחיפות הבעיה ויפעלו לתקנתה.

תוך מאמצים תקציביים גדולים מדביקה הממשלה את קצב העליה ומספקת דיור מתאים לשיכון כל העולים החדשים ובמידה מסוימת גם לנזקקי־דיור אחרים. כונתי לשיכון בהתישבות, שיכון לזוגות צעירים ולחיסול משכנות עוני בעיירות הפיתוח. ערד בנגב וכרמיאל בגליל נבנות והולכות. תשומת-לב מוגברת תינתן לקליטתם התרבותית והחברתית של העולים. הקליטה, במובנה העמוק, פירושה תהליך ממשוך ומתמיד, מאמצים רבים גם לשיפור הרמה ההשכלתית במקומות בהם היא מפגרת ושילובם של העולים בחיי התרבות והחברה.

העלאת רמת החינוך

בהציגי את הממשלה לפני הכנסת אמרתי, כי נוסיף לייחס עדיפות ראשונה לקידומו של מפעל החינוך. במרכז דאגתנו יעמדו הילדים הזקוקים, עקב נסיבות חברתיות וכלכליות, לטיפוח חינוכי מיוחד, במטרה שידביקו את ההישגים הארציים הכלליים. בהתאם לכך יובטח המשך התנופה להגשמת מפעלי חינוך שהוכיחו את יעילותם המובהקת ויופעלו תכניות חדשות להעלאת הרמה הכללית של בית-הספר היסודי ושל מוסדות החינוך והעל-יסודי והגבוה.

יצוין כי 103 אלף תלמידים, שהם יותר מ-25% מכלל התלמידים בבתי-הספר היסודיים, לומדים השנה ב“מוסדות טעוני טיפוח”. נגביר מאמצים בכיוון זה. נפעל להדרכת מורים המלמדים במוסדות אלה ולחיבור ספרי-לימוד מתאימים וכן לשכלול מסלולי לימוד שיאפשרו לכיתות נחשלות להשיג את התכנית הממלכתית בדרך מותאמת להן.

תורחב שיטת יום-הלימודים הארוך, חודש הלימודים הנוסף ושיעורי העזר. כן תגש הממשלה להרחבת רשת גני חינם לבני שלוש וארבע ותיבחן באופן יסודי האפשרות לחקיקת חוק שיאריך לימודי-חובה חינם לשנתים נוספות. הכונה היא לבני חמש-עשרה – שש-עשרה שנה.

העלאת רמת החינוך היא הדרך העיקרית להגשמת מיזוג אמת של גלויות ולחיסול אי-שיויון בין בני עדות שונות ויוצאי גלויות שונות. בדורנו, החינוך הוא הקובע מקומו של האדם בבטחון, בכלכלה ובחיי הציבור. הוא מאפשר הידברות בין אנשים ומציאת מכנה משותף ביניהם, שהוא חזק יותר מהמוצא וכולו תלוי רק באדם עצמו ולא בירושת דורות.

עניני חקיקה

אציין כי הכנסת החמישית במושבה הנוכחי תעמוד בפני תכנית חקיקה ענפה וחשובה.

בשלבי הכנה בועדות השונות של הכנסת נמצאות הצעות בעלות חשיבות קונסטיטוציונית ועקרונית גדולה, כגון: “חוק יסוד נשיא המדינה”, “חוק הירושה”, “חוק סדר הדין הפלילי” ו“חוק לשון הרע”.

מספר הצעות-חוק נוספות נמצאות בשלבי הכנה בממשלה ויוגשו, אני מקוה, לכנסת במושבה הנוכחי, והן: “חוק יסוד הממשלה”, “חוק ניירות-ערך (הנפקה ומסחר)”, שיסדיר את פעולות הבורסה ואת המסחר בניירות-ערך, “חוק העמותות “חוק המרשם”, “חוק רישוי עסקים” והצעות תיקונים ל”חוק שירות המדינה (גימלאות)" ול“פקודת ביטוח כלי רכב מנועי (סיכוני צד שלישי)”.

בעת ובעונה אחת נמשכת התקדמות שיטתית בהגשמת תכניתה של הממשלה להחלפת החוקים העותומנים והמנדטורים בחוקים ישראלים. התכנית כוללת בין השאר את החוק האזרחי (מג’לה), דיני קרקעות ופקודת החוק הפלילי פרקים פרקים.

עניני הערבים והדרוזים

בעסקי בבעיות פנים ברצוני לייחד את הדיבור על כמה ענינים הנוגעים לאזרחים הערבים והדרוזים במדינה. בעיות אלה מעסיקות את משרדי הממשלה ומהן נמצאות בדיון בועדות שונות של הכנסת. אגע היום רק באחדוֹת מהן:

א. פיצויים. – מאז החלה פעולת תשלום הפיצויים בשנת 1954, לפי חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין, חיסלה הממשלה תביעותיהם של כ-9,600 אזרחים מקרב האוכלוסיה הערבית. שולמו כ-14 מיליון לירות וכן הועברו לבעלותם של התובעים 37,000 דונם ברחבי הארץ. כ-2,500 תביעות נוספות נמצאות בטיפול.

ברצוננו להסדיר סופית את בעיית הפיצויים. הממשלה מוכנה לקבוע מועד סופי להגשת התביעות ולהעמיד לרשות פעולה זו את התקציב והקרקע הדרושים לכך.

ב. תכנון הבניה באזורים הערביים. – השגשוג הכלכלי במדינה ניכר בסקטור הערבי כבסקטור היהודי. בדרך הטבע גרם הדבר גם להרחבת הבניה בפרברי הכפרים הערביים. המצב הכלכלי השפיר מאפשר בניית בתים חדשים ההולכים ומוקמים בכפרים ובעיירות הערביות. לצערנו אין הבונים מקפידים תמיד על תכנון ועל כללי מיתאר. והדבר לא ייתכן.

אמנם רק חלק מהישובים הערביים והדרוזיים זכה לתכנית מיתאר, והעדר תכניות מקשה על קבלת רשיונות. אנו מחפשים דרכים להחיש את הפעולות האדמיניסטרטיביות לרישוי בניה ולהקל על קבלת רשיונות. מן הראוי ומן הדין הוא שאזרחים שומרי חוק וסדר יבינו כי שמירה על חוקי הבניה היא קודם כל לטובתם הם ולטובת כפריהם. תכנון יעיל מאפשר אספקת השירותים הדרושים לכפר ביעילות ובתנאים חסכוניים.

בניה בלתי-חוקית על אדמת המדינה, בשמוּרוֹת-יער ובשטחים שנועדו למטרות ציבור שונות – כל אלה לא ייתכנו ולא ייסבלו: דין אחד לרמת-גן ולחיפה, לכפר-סבא ולטירה, לטייבה ולשפרעם.

ג. משכילים ערביים. – מספר הזוכים בהשכלה תיכונית וגבוהה מקרב האוכלוסיה הערבית והדרוזית נמצא בגידול מתמיד. בשנת 1953 סיימו 15 תלמידים לימודיהם בבתי-ספר תיכוניים ואילו בשנת 1963 עלה מספרם ל-189.

כדי לעזור לסטודנטים מחוסרי אמצעים בשנות לימודיהם האחרונות וכדי לעודד הכשרתם המקצועית של בוגרי בתי-ספר תיכוניים, תוקם קרן כספית ציבורית מיוחדת להלואות. הקרן תנוהל בשיתוף עם הסתדרות הסטודנטים ותעמוד לרשות הנזקקים לה מקרב הסטודנטים – יהודים, ערבים ודרוזים, כדי לאפשר להם לסיים את חוק לימודיהם.

ד. פיתוח הכפר הערבי והדרוזי. – הממשלה התוותה תכנית-חוֹמש לפיתוח האיזור הערבי אשר בביצועה הוחל לפני כשנה וכן השלימה סקר של הכפרים הערביים והדרוזיים אשר יסייע בעבודת הפיתוח החקלאי. במסגרת תכנית-החוֹמש זכו מספר רב של ישובים ערביים לכבישים, אספקת מים, חשמל ושירותי בריאות ומפעלי שיכון. בקרוב תובא לדיון ולאישור המוסדות המוסמכים תכנית להגדלת שטחי השלחין בכפרים בכ-30 אלף דונם ושטחי המטעים – בכ-10 אלפים דונם.

זה עתה הושלם השלב הראשון של התכנית להספקת מי שתיה וחצר לכפרים הערביים. עד סוף השנה הנוכחית יסופקו מים במסגרת תכנית זו לעשרה כפרים נוספים באיזור הגליל. ובזאת נגיע לכך שלשבעים אחוזים של הכפרים הערביים תהיה הספקה סדירה של מי שתיה וחצר, דהיינו ל-72 מתוך 104 כפרים, ובחלק ניכר מכפרים אלה גם מי השקאה.

בעקבות פעולות הפיתוח שנעשה מאז קום המדינה, גדלו בכפרים הערביים שטחי ההשקיה פי ארבעה, שטחי גידולי השדה – פי שלושה, שטחי-הירקות פי שבעה, ייצור החלב פי שלושה, בשר בקר פי שמונה, ובשר צאן – פי תשעה לערך. התקדמות ניכרת חלה גם בתחום הארגוני. נציגי החקלאים הערבים והדרוזים שולבו במועצות הייצור והשיווּק העוסקות בתוצרתם. הוקמה מועצה לייצור ולשיווּק טבק בראשות נציגי המגדלים הערבים והדרוזים. כן תוקם בקרוב מועצה לייצור ושיווק זיתים, בה יהיה רוב לנציגי המגדלים הערבים.

לפני כשנה הוקם בנצרת מרכז ארצי לחקלאות הערבית. משרד זה מטפל בכל השאלות הקשורות בקידום ופיתוח החקלאות בכפר הערבי. עם הקמת מרכז זה שולש מספר המדריכים המיוחדים לכפרי הערבים והדרוזים והוחל בארגון קואופרטיב של שיווק התוצרת החקלאית.

ה. הממשל הצבאי. – בקוי היסוד של הממשלה נאמר: “אמצעי הבטחון באזורי הגבולות מחויבי המציאות, עקב סירובן של המדינות הערביות שכנות לעשות שלום עם ישראל, יצומצמו אך ורק לצרכי בטחון ממשיים וחיוניים ולא יפגעו ללא צורך והכרח בחופש התנועה של תושבי הגבולות”.

האזורים הקרויים “איזור ממשל צבאי” נבדלים כיום משאר חלקי הארץ מבחינת מעמדם המשפטי או מבחינת פעולות גורמי הממשלה האזרחיים. על אזורים אלה מונו אמנם וממונים מפקדים צבאיים, בתוקף תקנות ההגנה, אולם גם על שאר חלקי הארץ מונו וממונים מפקדים כאלה. זה שנים שהמפקדים הצבאיים באזורים הללו אינם מטפלים בענינים הנוגעים לבעיות האזרחים אלא בבעיות בטחוניות בלבד. כדי להסיר ספק, רצוני להבהיר שהמפקדים הצבאיים באזורי הממשל הצבאי אינם פועלים במסגרת עצמאית, אלא נתונים לפיקודם ולפיקוחם המלאים של גורמי הפיקוד הצבאי לדרגותיו ולשלביו. מה שמייחד את האזורים הללו משאר חלקי הארץ זוהי בעיקר סגירתם, החלקית או המלאה, לתנועה חפשית מתוכם או לתוכם, וזאת לצרכי פיקוח בטחוני. כיום זקוק כל תושב של האיזור לרשיון כדי לצאת מתוכו.

בעקבות בדיקה חוזרת ויסודית, כפי שאנו נוהגים לערוך מדי פעם, בכונתי להורות על הנהגת שינוי מרחיק לכת. עקב שינוי זה תשוחרר כל האוכלוסיה הערבית בגליל ובמשולש, פרט למספר קטן של ישובים השוכנים על הגבול ממש, מחובת רשיון-תנועה אישי.

מעתה רשאי כל תושב של אזורי הגליל והמשולש לצאת מתוכם ולחזור אליהם ללא צורך ברשיון אישי. תוגבל רק, במידת הצורך תנועתם של אזרחים שהם בבחינת “סיכון בטחוני” על-ידי צוי-הגבלה אישיים.

לדאבוני מחייבים יחסי האיבה ופעולות ההסתה כלפי ישראל בארצות ערב המשך קיומה של עין פקוחה במקומות רגישים מבחינה בטחונית. לא נוכל לבטל את עצם הפיקוח הצבאי כל עוד לא חלו שינויים במצב הבטחוני היסודי של ישראל.

מגיני שבת המחללים כבודה

לא אוכל לסיים הודעתי בכנסת בלי לנגוע בתופעה מצערת של נסיון אומלל הנעשה על-ידי קבוצה קטנה של תושבי ירושלים להשתמש באלימות של ידוּי אבנים בשבת בעוברים ושבים ברשות הרבים, של תקיפת שוטרים, פציעת אנשים וכדומה. הגנה על השבת על-ידי חילול כבודה, חילול כבוד ירושלים וחילול יסודות חופש המצפון ומניעת כל כפיה דתית הם כנועצים סכין באחדותנו הלאומית. אלימות גוררת אלימות, ושתיהן כאחת פסולות. הממשלה לא תתיר לאלה לכפות סדרים ברחובות ירושלים. הממשלה תחזק ותאמץ את המשטרה לעמוד על מטרתה להגן על החוק ולקיים את הסדר על כנו.

לא עת ריב אחים ומלחמת תרבות ודת לנו עכשיו. הימים הם ימי כינוס פזורי ישראל וקיבוץ הגלויות. מתקבצים ובאים אחים גולים מכל קצוי עולם. אהבת ישראל מצוה להקהות ולהסיר ככל האפשר מחיצות עדתיות ומריבות דתיות. לא באלה ניוָשע. על קיבוץ נידחי ישראל, ליכודם ואיחודם לעם אחד המקיים חופש מצפונו וחירותו – תפארתנו.

בעניני מצפוּן ודת עומדת החברה הישראלית על ברית של סובלנות הדדית שמצאה את ביטויה במגילת העצמאות, בה מבטיחה המדינה חופש דת ומצפון לכל אזרחיה. איש איש במצפונו יחיה במולדתו ובביתו. על רשות הרבים תשמור ותגן הממשלה. “כל שומר שבת כדת מחללו, שכרו הרבה מאד על פי פעלו”. אין הוא אפוטרופוס לאחרים.

בסיימי אביע תקותי, כי הכנסת תעמוד לימין הממשלה במילוי המשימות המוטלות עליה ובשמירת רוח החופש והאחדות.

בכנסת, 9 במארס 1964

אישי היושב ראש, כנסת נכבדה,

שלא כמנהגי בשנים קודמות אני מגיש הפעם לבית תקציב קטן. אולם אף שהגשתי במשך שנים בכנסת את תקציב המדינה, ואילו הפעם אינני מדבר על מיליארדים, לא אקל ראש גם בתקציבו הצנוע של משרד ראש הממשלה, שאינו עולה אלא לסכום של פחות מ-16¹/₂% מיליון לירות.

הסקירה הכתובה על פעולותיו הרי היא לפניכם. אייחד הפעם את הדיבור על כמה בעיות עיקריות שאנו מנסים למצוא את פתרונן במסגרת המשרד.

המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח

קודם כל משהו על המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח, שעבודתה כּרוכה בבעיות המדע במדינה.

אפשר לשאול: הלא המחקר מתנהל כיום במדינה במוסדות שונים, גם בתוך מסגרת הממשלה וגם מחוצה לה, האם לא מוטב לנו שנקדיש את מרצנו לפיתוח המוסדות הקיימים ולטיפוחם ולא נקים ולא ניצור מכשירים, שמא נרבה כפילות?

ובכן, לדעתי אין כל אסון אם אנשים ומוסדות רבים עוסקים באותה בעיה עצמה, בפרט – אם היא חשובה ודוחקת. במה דברים אמורים? –כשכל אחד ואחד גישתו לפתרונה היא שונה. הרי אלפי אנשי מדע חוקרים, למשל, את מחלת הסרטן, ואין איש קובל על הכפילות שבדבר. אם יש קובלנה, הרי היא זו: שעדיין לא נמצאה התרופה. הבעיה איננה, איפוא, הכפילות אלא התקשורת, התיאום והארגון. אין רע בכך, שחוקרים שונים – או אף מוסדות שונים – עוסקים באותו ענין עצמו, ובלבד שידע כל אחד ואחד מהם מה נעשה אצל חברו ומה השיג, כדי שלא יחזור כל חוקר על מה שכבר נעשה במקום אחר. וכאן, כאשר אנחנו מדברים על תכנון ועל קישור, כבר נגענו באחד המוקדים העיקריים של עבודת המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח.

אחת הפעולות החשובות שמועצה זו ביצעה השנה היא גיבוש תכנית ארצית להפעלת מחקר לפיתוח התעשיה. את חשיבות הדבר אין צורך להסביר. עצם רמת המחקר במדינה גבוהה למדי. השאלה המכרעת היא ניצול התוצאות למען המשק.

בחקלאות, למשל, יש לזה מסורת. החקלאות הישראלית התבססה על מחקר ולמדה להשתמש בתוצאותיו. די אם אזכיר את איקלומו של הבקר ההולנדי בארץ סובטרופית, את התפתחות המדגה, את גידולם של עצים טרופיים, ירקות חורף, את איקלום סלק הסוכר בעונה מתאימה ועוד ועוד, כדי שתראו עד כמה קלטה החקלאות שלנו את הישגי המחקר והפכה אותם להישגי משק.

לא כן בתעשיה. אם יש דוגמאות בתעשיה לקליטת מחקר חדש, הרי הן בעיקרן דוגמאות של תעשיה הקשורה בחקלאות, כגון: ייצור המבוסס על הדרים, ייצור דשנים וכדומה.

לפי תכניתה של המועצה, שקיבלנו אותה ושכבר התקדמנו בהגשמתה, דאגנו קודם כל לכך ששמע הנעשה בעולם יגיע לידי התעשיה. הקימונו את המרכז לאינפורמציה מדעית וטכנולוגית ועוד. אבל כדי שהתעשיה תיהנה מתוצאות המחקר, חייבת היא עצמה לעסוק בו. לכן יצרנו את הקרן לייזום מחקרים, המממנת מחקר בתוך התעשיה. אנו מתכוונים להפעיל גם חברה לניצול המצאות, שמתפקידה לממן את הפיתוח הסופי.

קיבלנו את המלצת המועצה להקים מרכז למחקר תעשייתי, החייב לראות את ייעודו בקידום התעשיה, בשיפור תהליכיה וביצירת תהליכי ייצור ומוצרים חדשים. אנו מנסים לגייס לכך את עזרת האו"ם ואני מקוה שנצליח להקימו עוד השנה.

חשוב שנדע שלא נוכל להיות סמוכים בענין זה על שולחנם של אחרים. מי שמבקש לקנות היום יֶדע בשוק, אינו קונה אלא יֶדע מיושן. וכי איזו תעשיה תיפרד מן הידיעות שנקנו לה בעמלה בטרם תנצל אותו היא עצמה? גדולה מזו. גם לגבי מחקר בסיסי אי-אפשר לחיות על חשבון הנעשה אצל אחרים; וזה הכלל: כדי שנוכל לקלוט ידע – צריך לקיים מחקר.

מחוץ לתחומי התכנון, התיאום וההדרכה, תרשו לי להזכיר עוד שטח אחד בפעולת המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח. אני מתכוון לייזומם, לארגונם ולניהולם של מפעלי מחקר הדרושים לנו במישרין במפעלנו ההתישבותי ובפיתוח הארץ

במכון לחקר הנגב בבאר-שבע נסתיימו לא מכבר המחקרים על אפשרות ניצול מי התהום המלוחים שבנגב. שיטה חדשה פותחה על-ידי החוקרים שם ועכשיו נעשה נסיון, שיימשך כשנה, כדי להיוכח אם אמנם תאפשר לנו שיטה זו לנצל את כל מי התהוֹם המלוחים המצויים בנגב בקנה-מידה גדול ובתנאים ממשיים, ולא רק במעבדה. המכון חוקר מה הם התנאים הטובים ביותר לאיקלום אנשים בתנאי מדבר, איך אפשר למדוד את מידת איקלומם.

פעולה רבה נעשית שם לחקר השפעת המלח והיובש על הצמחים ונעשים נסיונות לאקלם בנגב צמחים שהצליחו במדבריות העולם. אזכיר כאן עוד את העבודה על ניצול אנרגיית השמש, שנעשתה גם במכון זה וגם במעבדה הישראלית לפיסיקה. חשיבות-משנה נודעת לכך מצד הסיוע לפתרון בעיותיהם של ישובים קטנים ומנותקים ממקורות-כוח אחרים.

חלק גדול מן הדברים הללו הם ענפי-מחקר, שבהם יכולים אנו אולי לתרום לקידום המדע בעולם, לא רק תרומה ממשית אלא גם תרומה סגולית; כלומר תרומה שאיש לא ייטיב לתרום מאתנו, תרומה שאיש לא נחלץ לה מלבדנו.

בבואנו להרחיב ולטפח פעולה זו נתקלים אנו בכמה וכמה בעיות. ראשית, נחוצים עוד חוקרים שיקדישו זמנם ומאמציהם למחקר לטובת המדינה. קשה להשיג את החוקרים האלה כיום. מסגרת ממשלתית איננה, בנוהג שבעולם, מרכז-המשיכה הטבעי ביותר לחוקרים ולאנשי מדע. המדובר לאו דוקא בתנאי שכר. לא תמיד מיתרגמת ההכרה בחשיבות המחקר לרשות המדינה לתודעה של ערך החוקר בשירות המדינה. ממשלה אינה נותנת פרופסוּרוֹת. כללי מינהל ציבורי נגזרים לפי אמת-מידה משלהם.

יש למצוא את הפתרון גם להקמת עתודה של אנשי מדע וטכנולוגים המסוגלים לא רק לחקור אלא גם לנהל מחקר.

ועוד הערה אחת לסיום הפרק הזה.

בשטח המחקר, ודאי, יותר מאשר בשטחים אחרים, אין אנו “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. הבעיות הפוקדות עתה עמים בעולם כולו לא יפסחו גם עלינו. המקום המרכזי שרכש המדע והמחקר בעולם כולו יחייב בסופו של דבר גם אותנו, כשם שהוא כבר מחייב אחרים, לחשוב על אספקט המדע והמחקר בכל בעיה העולה לדיון. אם כיום מיוצב האספקט של עניני חוץ בכל דיון העולה על שולחן הממשלה, הרי בודאי לא ירחק היום שגם האספקט המדעי והמחקרי של כל בעיה יצטרך לבוא לכלל ביטוי. פירושו של דבר אולי הפקדת שר מיוחד על עניני המדע והמחקר בארץ, כדוגמת מדינות אחרות. הבעיות הכרוכות בדבר אינן פשוטות כלל ועיקר. בודאי ייערך גם אצלנו אותו ויכוח שנערך עכשיו, למשל, באנגליה, בין המשרד המטפל בעניני חינוך לבין השר המטפל בעניני מדע על מקומו של החינוך הגבוה. בודאי תישאל השאלה באיזו מידה כדאי לרכז תחת גג אחד פעולות הנעשות כעת במסגרת משרדים שונים.

כל הדברים הללו לא ייפתרו במחי יד אחת ואף לא ביום אחד. אולם ברבות הימים בודאי שלא נוכל להתחמק מן הצד העקרוני של הבעיה, מייצוגו של המדע והמחקר בכל דיון רציני על בעיות הארץ, העם והמדינה. ואם יקום משרד למדע, הרי שהמועצה הלאומית למחקר ולפיתוח תהוה את גרעינו היסודי.

הפעולה בקרב המיעוטים הלאומיים

ברצוני לעבור עתה לשטח אחר והוא פעולת הממשלה בקרב המיעוטים. לפני כשנתים היתה לי הזכות להודיע על “תכנית חמש השנים לפיתוח הכפר הערבי והדרוזי”. כמה גלגולים עברו על התכנית הזאת. תחילת היה היקפה 55 מיליון ל"י. בשלב זה מדובר על 70 מיליונים, ועוד היד נטויה.

עכשיו, משנכנסנו לשנת-התקציב השלישית לביצועה, יש לנו מד-התקדמות ממשי, שנוכל לקבוע לפיו – בכלכלה, בתכניות פיתוח, בחינוך – מה הושג ומה כברת-הדרך שעדיין עלינו לעבור.

התכנית, וכל מערכת מעשינו בקרב האזרחים הערבים והדרוזים, בנויות על מתן עדיפות לתשתית החברתית והמשקית, אינפרא-סטרוּקטוּרה בלע"ז: כבישים, מים, חשמל וחינוך.

באותם הימים שישבה ועידת פסגה ערבית על המדוכה איך למנוע מים מאדם, מאדמה ומבהמה בישראל, חנך שר-החקלאות בישראל שני מפעלי מים שיביאו מים זורמים, זו הפעם הראשונה (אולי הייתי אומר בפעם הראשונה אחר אלפיים שנה, אבל גם אז לא היו), לתוך אלפי בתים ערביים בכפרים נוספים. לא היה אף כפר אחד, מתוך 104 כפרים ערביים, שהיו בשטח המדינה עם הקמתה, שהיו בו מים זורמים. כיום יש מים זורמים ביותר מחציים. זו רק דוגמה אחת, ויהיה המשך לכך. לעיני כולנו עומדת דמותה של האשה הערביה הנושאת מים על ראשה. מפעלי-המים משחררים אותה מן העמל המפרך הזה. אולי יבוא, בעקבות ההקלה הממשית, גם שידוד-מערכות חברתי שיקרב את האשה הערביה למעמד שוה-זכויות. ייאמרו הדברים באזני נשים ובנות ערביות הנושאות עיניהן למעמד הראוי לאשה בת דורנו במדינה מתקדמת. נקוה כי לא ירחק היום בו יתנו, האשה הערביה והנוער הערבי שוחר הקידמה, את ידם לעיצוב חברה חדשה, בה תשוחרר האשה מעמלה המפרך ומנחיתות חברתית ותרבותית גם יחד. וזאת רק דוגמה אחת מני רבות, שבהן משתלבות הפעולות הכלכליות והחברתיות זו בזו. כך מפתחת הכלכלה את החברה, והחברה – את התרבות.

דחיפה ועידוד ניתנו לחברות כלכליות ולגורמים שונים לעשות למען פיתוחו של הכפר הערבי. כך, למשל, פיתח את פעולותיו הבנק הערבי הישראלי. חברוֹת פיתוח, בשיתוף הון יהודי-ערבי, נרתמות להקמת שיכונים ומפעלים. בעקבות חברות ציבוריות נכנסות עתה לפעולה זו גם חברות פרטיות המבקשות להקים מפעלים שונים.

אני חייב לומר כאן דברים אחדים על פעולתה של לשכת היועץ לעניני ערבים ודרוזים במשרד ראש-הממשלה. אינני מתכוון לומר, כי לשכת היועץ היא העושה את כל הדברים הללו. מבחינת התקציב תמצאו, למשל, את הסכומים הנוגעים למפעלי הפיתוח השונים בתקציבי המשרדים הנוגעים בדבר. הם העושים את הפעולה וברצוני להביע כאן הערכה למאמץ שהשקיעו ולהישגים שהעלו. תפקידה של לשכת היועץ היא לתבוע, להפעיל, להדריך, לעודד, לעזור בתכנון ולתאם. היועץ מטה אוזן לתביעות, לטענות מדומות ואמיתיות גם יחד. הוא המגייס את תמיכת ראש-הממשלה בדרישות שיש להן צידוק.

בנאומי בכנסת ב-21.10.63 היתה לי ההזדמנות להרחיב את הדיבור על התכנית לפיתוח הגליל. זהו מפעל פיתוח לכל הגליל, יהודים ובני המיעוטים גם יחד, אלה היושבים בו ואלה שיתוספו אליהם. זוהי בשורת ישועה לנשכחים, מאין דרכים, תאורה ומים.

הפיתוח יקיף את הישובים הקיימים ואת הישובים שיקומו. הוא יתפשט על החקלאות, על המלאכה ואולי גם על החרושת, אם יהיו התושבים מסוגלים ומוכנים לקלטה.

מה שהייתי רוצה להטעים עכשיו הוא שהנסיון שנרכש, למשל, בחבל לכיש, או באזורי התישבות אחרים עומד עכשיו לרשות התכנית לפיתוח הגליל על בעיותיו הקשות.

כולנו זועזענו ממכת החצבת שהוכו בה ילדי כפר גלילי אחד. ונחרדנו לא רק משום שמתו ילדים. כל אחד מאתנו, שהוא אב לבנים ולבנות, אינו זקוק למלים כדי להסביר זאת. מות ילדים הכה גם בישובים אחרים, גם ישובים יהודיים. אלא שבמקרה זה עברו ימים רבים עד שבכלל נודע הדבר, עד שחוּדש הקשר עם הכפר המנותק מאין דרך.

את הכביש יכולים אנו לסלול, טלפון יכולים אנו להתקין. חובתה של הממשלה לדאוג שתנאי החיים בכפרי ישראל – עבריים, ערביים, דרוזיים – בכל הכפרים, לא ייפגעו מחמת ניתוק. אולם אין אנו יכולים לבטא דאגה זו אלא ביצירת הכלים. החינוך וההתקדמות החברתית חייבים להכשיר את האדם שישתמש בהם לרווחת ביתו ולטובת הכלל, או אף שיתגבר על חוסר כלים.

הרבה תלוי בקליטת המאמצים שלנו על-ידי האוכלוסיה עצמה. יש איזה פירוש עממי על הפסוק, “ה' ילחם לכם ואתם תחרישון”: ה' יתן לכם לחם, אולם אתם חייבים לחרוש. הבעיה כאן היא עידוד היזמה בקרב אוכלוסיית הכפרים הערביים והדרוזיים עצמה. אם עדיין לא השגנו את כל הדרוש, למשל, בארגון מוניציפלי של הישובים הללו, הרי זה לא משום שהממשלה לא ניסתה לעשות כל מה שביכלתה. מחובתי לפנות בדברי אל יושבי הכפר הערבי והדרוזי. אין להשליך את כל היהב על הממשלה לבדה. לשם פיתוח דרושה התפתחות. דרושה נכונות מאורגנת לעזרה הדדית ועצמית של התושבים, לא פחות מאשר החלטות של מתכננים. לא די שהפרה רוצה להיניק – צריך שהעגל יהיה מסוגל לינוק.

אם לא יבוא המסד החברתי בקרב הכפרים עצמם, תכבד עלינו המלאכה מאד. וייאמר כאן לדור הצעיר המתחנך לפי מושגים של מדינה חדשה, שלא יתבייש בכפרו ולא יטוש אותו. על הנוער הערבי המשכיל להפנות את פניו אל העם ולהטות שכם כדי להעלותו ולשלבו שילוב נאמן בחיי המדינה.

פעולה נוספת הקרובה לנושא זה והמיועדת להעלאת רמת ההוראה בקרב המיעוטים, היא תחילתם של שידורים לבתי-ספר בערבית. אני מקוה שנגיע לכך בקרוב וגם התלמיד הערבי ייהנה מן הברכה של העשרת הכלים העומדים לרשות בית-הספר.

לפני כשבוע הונחה אבן-יסוד לבית-מדרש למורים ערבים. במועצה לתרבות ולאמנות פועלת ועדה לעניני מיעוטים הדנה בדברים כמו ספרות, מילגות, העשרה הדדית יהודית-ערבית בנכסי תרבות ועוד.

ובקשר לכך לא הייתי רוצה לפסוח על פעולה אחת של לשכת היועץ לעניני ערבים והיא עידודם של מכשירי קירוב בין שני העמים, אם זאת מגמה מזרחית בבתי-ספר, אם אלו השתלמויות, אם זאת הפגשת נוער מבין שני העמים ונקוה להמשך לכך.

ולא אוכל לסיים פרק זה בדברי בלי להעלות נקודה החוזרת ועולה בכל דיונינו בתחום המיעוטים, אולם למרות זאת (ואולי דוקא משום כך) צריך שהדברים ייאמרו. כונתי לענין הממשל הצבאי. לפני כחמישה חדשים נכנסו לתקפם התיקונים שביטלו את הצורך ברשיונות-תנועה לגבי כמעט 90% מן התושבים שבאזורי הממשל. מעשה זה הולם מה שאמרנו כל השנים: אין הממשלה רואה את קיומו של הממשל הצבאי כמטרה בפני עצמה. זהו אמצעי הכרחי לבטחון המדינה. אנו מקוים, כי התפתחות החיים תוכיח, כי התמורה הגדולה שחוללנו היתה לטובת המדינה ובטחון כל יושביה. במידה שיאפשרו זאת תנאי הבטחון, נמשיך בצמצום ההגבלות באזורי הממשל הצבאי.

התיירות

אמרתי בראשית דברי כי תקציב משרד ראש-הממשלה הוא קצת פחות מ-16 וחצי מיליון לירות. כשליש מן הסכום הזה הוא תקציב לעניני תיירות. כבר בשנה שעברה היו הכנסות התיירות 8.5% מהכנסות היצוא של המשק, וזאת מלבד חברות התעופה והספנות הלאומית שלנו. התיירות היא הראשונה בין ענפי הייצור לגבי הערך המוסף שלה – 73%.

התפתחות רבה עברה על התיירות בכלל, ובעיקר בארצות אירופה. התפתחות תיירות-נוער רבתי. וההתחרות באגן הים התיכון המזרחי היא גדולה מאד. יש עמים שאין להם בעיות בטחון חמורות כל-כך, שאין להם בעיות התישבות ופיתוח, והם יכולים להקדיש אמצעים גדולים הרבה יותר למשיכת תיירים, מפרסומת ועד פיתוח בפנים הארץ. עלינו לעמוד בהתחרות זאת, וחברת התיירות עושה בענין זה כמיטב יכלתה.

נזכיר כאן עוד את שיתוף הפעולה של חברת התיירות עם גורמים מקבילים בארצות אחרות ואת הופעתה הגוברת כגורם מייעץ למדינות ידידותיות. ייתכן שיש מקום לחוק תיירות, שבמסגרתו יוכלו לפעול כיאות ולהתפתח ענפי-התיירות השונים.

יש גם בעיה של הוזלת הנסיעה לארץ בפועל ממש. לאור נסיון החדשים האחרונים צריכים אנו לבדוק בדיקה מתמדת אם התקדמנו די בענין זה. יש חילוקי דעות בענין כמו טיסות שכר, העומד לבדיקה מחדש, לאור הנסיון של עונת התיירות האחרונה.

לא מעט התקדמנו בעידוד תיירות עממית על-ידי אכסון זול במחנות נופש, בבתי-הארחה בקיבוצים ובאכסניות נוער. התקדמות בשטח זו בולטת כמובן הרבה פחות לעין מבניית מלונות-פאר ולכן גם מדברים עליה פחות. אולם היא מצויה.

בתוך דיון כזה על הצד המשקי והארגוני של התיירות אַל לנו לשכוח דבר שהוא, אולי, העיקר: את התיירות כמבצע-הסברה אדיר, הסברה ציונית והבאת דבר המדינה לעולם גם יחד.

קשה להעלות על הדעת אמצעי אחר שיוכל להשתוות עם התיירות כמכשיר הסברה. כולנו יודעים על בעיית העליה של יהודי ארצות הרוָחה. העליה משם אינה גדולה, אולם התיירות גדולה. אולי – כך על כל פנים עלינו לקוות – תהיה התיירות לרבים מהם הגשר לעליה, להם ולבניהם. איני יודע אם את כולנו החכים אוירה של ארץ-ישראל, אבל אולי יש בו, כפי שאומר השיר, “איזה משהו”, משהו המשאיר את אותותיו ביהודי הבא לכן, הרואה את הארץ, את אנשיה ואת מעשיהם. אבל גם לגבי התייר שאינו יהודי, אין דומה מראה-עינים למשמע-אזנים. כל הסברה, כל פרסומת, כל הוצאה, כל מודעה בעתונים גדולים – אינם יכולים להשתוות לשבוע אחד, ואפילו ליום אחד, בתוך הארץ עצמה.

כמו בכל שנה, נפתחו גם השנה לתיירים ולאזרחי ישראל גם יחד גנים לאומיים חדשים. עם התפתחות הפעולה הזאת הוקמה עכשיו רשות הגנים הלאומיים, וזהו מאורע בשטח זה.

לענין זה, של שיפור נוף הארץ, צמוד דבר שימורם של אתרים היסטוריים. קשה שלא להתרגש לשמע הידיעות ב“קול ישראל” על עבודת החופרים במצדה בראשותו של הפרופסור יגאל ידין, שגילו את חמודות ארמנותיו של הורדוס, על ציורי הקיר ועל הפסיפסים שבהם; כאשר נזרק אור על אורח חייהם של הקנאים ועל מציאות החיים היהודיים של ימי הבית השני. המגילות התנ“כיות והאחרות, שנמצאו במקום, מגלות לעינינו את ספרות התקופה ואת חייה בפניה האמיתיים. כך מתחזקת החוליה שבינינו לבין מצדה; משמעותה הסמלית לגבי דורנו עלתה מחדש ב”מסדה" של המשורר יצחק למדן, קומץ נאמנים דבקו במקום עצמו לעלות אליו, לחקרו ולטפחו, עד שבא מועד החשיפה הגדולה.

אולם לא רבים מתארים לעצמם במה כרוכה חשיפתו של אתר כזה, בכל חשיבותו הארכיאולוגית והלאומית. כל זמן שהיתה מצדה מכוסה עפר לא היה צורך לדאוג לשמירתה. העפר שמר עליה. כעת חייבים אנחנו בשמירתה, והפעולה לשיפור המקום ולשימורו נעשית בד בבד עם חשיפתו. סכומי-כסף גדולים וזמן יידרשו להשלמת המלאכה. נשתדל למצוא את הכסף ונקוה שהציבור יבין את ההכרח להוקיר רגלי מבקרים ממצדה עד שייכון השימור.

כאמור, זהו רק מבחר קצר, מעין אפס קצהו, מכל מכלול הבעיות שמשרד ראש-הממשלה מוצא את עצמו עוסק בהם.

הקושי להקיף את בעיות משרד ראש-הממשלה בסקירה כזאת נובע מאָפיו המיוחד: שאר המשרדים יש להם נושא עיקרי, ואילו משרד ראש-הממשלה הוא מעין צרור של יחידות שאין מן ההכרח שיהא בינן קשר עניני וטבעי. אולם כמעט לכולן יש יסוד משותף: אלה הן יחידות כלל-משרדיות. הן משרתות את כל משרדי הממשלה או את קצתם, אם זה תכנון כלכלי או סיוע טכני, סטטיסטיקה, הסברה, גנזך המדינה, או “קול ישראל”, שביחס אליו אנו עומדים בשלב מתקדם להקמת רשות השידור.

אולי אפשר להוציא מכלל זה את היחידות העוסקות בתיירות במישרין או בעקיפין. אולי אין סיבה ארגונית לצירופן למשרד ראש-הממשלה דוקא, אף כי יש לכך סיבות עניניות ומעשיות משכנעות. על-כל-פנים נדמה לי שאין לנו להתחרט על כך. במשרד ראש-הממשלה נמצאו יזמה, העזה, כושר מעשה והתמדה, שהעלו את התיירות לאחד מענפי ההסברה והמשק החשובים ביותר במדינה. לא המדרש עיקר אלא המעשה.

וכ“עולה חדש” (יחסית) במשרד ראש-הממשלה, אולי מותר לי לומר, שיש בזה משהו אפייני. המשרד מסרב, תמיד סירב, לשקוט על שמריו ולשקוע בשיגרה. הוא תמיד מוכן להיחלץ למשימות חדשות. רעיונות ומפעלים זכו לא פעם לדחיפתם הראשונה, או אף לגאולתם, במשרד זה.

יוזם, מתסיס, דוחף, עושה צבת ראשונה, עומד בפרץ בתנופת העזה – כזה הוא משרד ראש-הממשלה, וכזה הוא צריך להיות.

בכנסת, 18 במארס 1964

אישי היושב-ראש, כנסת נכבדה,

היו נואמים, והצטיין בזה חבר-כנסת לנדאו, שביקשו לנצל את הויכוח כדי להגיב על דברים שפורסמו בעתון¹ ושאינם שייכים לא לדיון הזה, לא לבית הזה ולא לתקציב משרד ראש-הממשלה. הערכות על מאורעות היסטוריים הן לדעתי נושא מוזר בהקשר זה. הדברים נאמרו, מכל מקום, והייתי רוצה להעיר על כך בקצרה.

כמו כל פרק היסטורי גדול, כן גם מלחמת הקוממיות היא מסכת משולבת של שלל גורמים חיצוניים ופנימיים גם יחד: צבאיים, מדיניים, חברתיים, משקיים וכיוצא באלה. כל אחד מאתנו מהרהר לפעמים בשאלה, ולפעמים בקול רם, מה היתה יכולה להיות התוצאה אילו היה אחד הגורמים הללו מופיע בצורה שונה.

קשה לפסוק הלכות בענין כזה. לכן, מטבע הדברים, יש מקום לחילוקי-דעות, בפרט כשהדיווּח על הנאמר איננו מדויק ביותר. אולם למעלה מכוח בינתי הוא, משהופכים הערה כזו לנושא ניפוח פרלמנטרי, להתקפה מעַוֶתת ומעוּותת על האיש שהוא לכל הדעות אדריכלה הראשי של קוממיות ישראל בארצו.

אפשר היה, אולי, לפטור זאת במשיכת כתף, לולא הנסיון המרושע לרקום את אגדת “הסכין בגב”. את המיתוס הזדוני כי חיילינו הגיבורים יכלו להגיש לנו על מגש של כסף נצחונות לא שיערנום ולא שיערו אבותינו, ורק ההנהגה המדינית היא שנעצה פגיון בגבם; רק היא הפסידה ליד שולחן הדיונים את הנצחון, שהיה בתחום הישג היד בשדה-הקרב.

כולנו יודעים את אימת השוֹאה העולמית ששוחררה מסוגרה על-ידי הפצת אגדות כאלה במקום אחר. מי שיש לו זיק של אחריות ציבורית חייב ללמוד את הלקח הזה ולדעת מה הוא עושה.

הסמיכו לענין זה העלאת-גרה בויכוח על ספר תולדות ההגנה. אינני רוצה לחזור אליו. רק שאלה אחת בפי: מהו המעורר אתכם לחזור שוב ושוב על הנסיון להפוך את העבר לויכוח פוליטי בוער? האין זה אלא מפני דלות המעש והתושיה בהוֹוה?

מי פוגע בירושלים כבירת ישראל?

ובענין אחר – האשימו כאן את הממשלה בפגיעה במעמדה של ירושלים בירת ישראל. אני רוצה לדעת, חבר הכנסת לנדאו, מי פוגע במעמדה של ירושלים כבירה? האם פוגע בה מי שמביא את צה"ל למצעד בבאר-שבע כדי להנות בו את תושבי הנגב? או שמא פוגע מי שנות לכך פירוש עקום, היאה לפרלמנט של שדרות רוטשילד, כאילו מעמדה של ירושלים הוא בכלל נושא למיקוח או לויתורים תחת לחץ ידידותי או אחר? אני מסכים כי יצירת רושם כזה הוא “חמוּר, מסוכן ופוגע”. למה, חבר הכנסת לנדאו, אתה יוצר אותו? מצעדים בירושלים היו – ויהיו.

מה שנוגע להעברת משרדי הממשלה לירושלים, אין הממשלה יושבת בחיבוק ידים. המדפיס הממשלתי מועבר לירושלים, ואושרה גם הקצבה לבניה בקריה כדי לקלוט משרדים נוספים. רק לפני כעשרה שבועות החליטה הממשלה על מסגרת הפעולות משנת התקציב הבאה ואילך וּועדת שרים תקבע את סדר העדיפויות והעברה. אני מקוה כי תוך שנים אחדות נעביר את משרדי הממשלה לירושלים בקצב התלוי באמצעים העומדים לרשותנו וכן בבעיות התעסוקה, העליה והקליטה הכרוכות בדבר הזה.

בכלל, מן הראוי שנזכור כולנו, שהעברה לירושלים איננה ענין לממשלה לבדה. אם רוב עתוני ישראל מופיעים בתל-אביב, חייבת לשכת העתונות הממשלתית לשרת אותם שם. אם מרכזי מפלגות ומוסדות ציבור מרוכזים בתל-אביב, הרי שאתם, חברי הכנסת, ואני עבדכם, מטריחים את עצמנו לשם לפחות פעם בשבוע להשתתף בישיבות. ייתכן שזה טעון שינוי; מכל מקום הדבר לא יקום במאמר פה של הממשלה בלבד.

יחסים בינלאומיים

חבר הכנסת סנה בא אלינו, כרגיל, בשורה ארוכה של קובלנות על שלא שינינו את המציאות המדינית שבה אנו חיים. דומני, שלא השמיע את דבריו במקום הנכון. את הטענה על שאין שלום בינינו ובין הערבים טוב היה להפנות אל השליטים המסרבים להכיר בקיומנו. העדר יחסים דיפלומטיים עם הודו ועם סין – שוב לא אנו גרמנו לו, ובודאי לא אנו המעכבים שיפור יחסים עם ברית-המועצות.

הייתי רוצה לומר, בענינים אלה, כמה דברים לא בהקשר לויכוח הזה, אלא כדי שיהיו ברורים ומחוּורים לנו לעצמנו ולכל המוכן לשמוע את דברינו. מדיניותנו היא מדיניות של שלום אמת. אנו הרוצים בו ולנו הזכות להתריע על שעדיין לא בא.

אלא שעלינו לזכור ולהזכיר: לא יקרב את השלום מעשה חד-צדדי של הכרה בזכות הפליטים לחזור. שליטי ערב מעוררים את בעיית הפליטים בצורה זו לא כדי לפתרה ולא כדי למצוא דרך לשלום. הם מנציחים נגע ומנצלים אותו כמנוף לסילוק מדינתנו מעל המפה. עד עתה לא הכירו שליטי ערב בעצם העקרון של דו-קיום בשלום לגבי ישראל. אילו הכירו בכך, הרי חזרנו ואמרנו שאנו מוכנים לדון עמהם בלי תנאים. לפי שעה הם המתנים תנאים, תנאים לא לשם שלום, אפילו לא לשם שיחות, אלא כדי להרסנו מבית. האם זו דרך לשלום או למלחמת השמד? נאצר הוא שאמר, לפני כחודש, כי “בעתיד צפויה מלחמה עם ישראל, ואת תאריכה נקבע אנחנו”. כך הוא מדבר אל עמו; עם זרים הוא מדבר לעתים חלקות, טוען שהוא מתגונן. לכן יהיה הדבר חרות בתודעתנו ויישמע באזני ידידים, מיהו הצופה למלחמה בישראל ורוצה לקבוע את תאריכה.

וייאמר כאן גם באזני מעצמות גדולות. אנו קבלנו את עקרון הדו-קיום. אנו נענינו בחיוב להצעתו של ראש ממשלת ברית-המועצות לעקור את רעיון השימוש בכוח מכלל האמצעים לפתרון בעיות גבולות. נאצר הוא שדחה עקרון זה לגבי ישראל. אין זה מועיל לשלום אם דיבורו של נאצר יישאר אחרון בנושא זה. צריך שהשפעת המעצמות הגדולות, השפעתם על יוזמי הקריאה לחדול משימוש בכוח, תהיה על צדו של השלום, על צדו של עקרון הדו-קיום, על צדה של הפגת המתיחות, על צדה של אפשרות שיחה. ידע זאת העולם וישמע זאת נשיא מצרים.

אנו מעונינים בהרמוניה, בהידברות, בהפגת המתיחות, בדו-קיום בין המעצמות הגדולות. זוהי הקרקע הנוחה ביותר לצמיחת השפעה חיובית על שליטי ערב, לביטול הפיתוי להתחרות בהספקת נשק לממשלות המכריזות על כונות השמד.

מבחינה זו, כל סכסוך גדול וקטן, מן הויכוח שבין ברית-המועצות לבין סין ועד לקשיים פנימיים במדינות קרובות יותר, נושא סכנות לעולם כולו ולאיזור, ואיננו רצוי לנו כמדינה, כשם שהוא מצער אותנו כחברים במשפחת העמים.

דבר אחד מעל לכל: שום פתרון לא ייכון בלי הידברות, הידברות על שלום ואפילו על בעיית הפליטים כשהיא לעצמה. התנאי לכך – הנכונות לדבר, הנכונות להכיר בעובדת קיומנו.

החוזרים על תעמולה מרוקנת מתוכן, בדבר תלות ישראל בהון זר, עושים עָול, אי-צדק ושירות רע לענין. הם מביאים ידידים לידי ראיה מוטעית ומסולפת ומספקים לשליטי ערב אמתלה למדיניותם העוינת, הנושאת בכנפיה חרם, איבה וצחצוח חרבות.

מדינת ישראל קמה מתוך פריקת שעבוד גלויות בעולם ועול זרים בארץ. עיקר כוחה בא לה – מראשיתה ועד היום הזה – ממשאבי העם היהודי ומכמיהתו לגאולה. לפי עצם מהותה מסמלת המדינה את השחרור מתלות בזרים ואת התעצמותו של עם, כשוה בין שוים. הושטנו ונושיט יד עוזרת לעמים שזכו מקרוב בחירותם. אנו יצאנו משעבוד גלויות והם השתחררו משעבוד מלכויות. עזרתנו מכוּונת לסעדם בצעדיהם הראשונים כאומות שווֹת זכויות וערך במשפחת העמים. כשיצאנו, תוך מאבק דמים, מתחום האפוטרופסות הבריטית לפי מנדט בינלאומי, תמכו בנו רוב אומות העולם, וארצות-הברית וברית-המועצות בכללן.

“ההון המונופוליסטי” המשתלט

אנו זקוקים ליבוא הון ואנו זקוקים לסחר בינלאומי עם ארצות השוק המשותף ועם מדינות אחרות. סחר פירושו יחסים כלכליים. מה החטא איפוא במאבק על שוק, על דריסת רגל בשוק המשותף? אולי יעיד עצם הקושי שבדבר, כי המדובר הוא בהישג בשבילנו ולא ברצון השתלטות מצד אחרים? יבוּא הון פירושו מתן אפשרות להון הזה לפעול. האם כרוך הדבר הזה דוקא בהשתעבדות? וכי מיהו ההון המונופוליסטי הגדול המשתלט עלינו? הגיע הזמן לפוצץ את הבועה הזאת, לבקש שאנשים רציניים, לפחות, יחדלו מבדותות כאלה. למי איפוא הכונה? לתרומות העם היהודי בעולם כולו לקליטת פליטים, שנפלטו בעירום ובחוסר כל מארצות מוצאם? או שמא למלוה העצמאות והפיתוח – מאות מיליוני דולרים שהועמדו לרשות הממשלה לעשות בהם כטוב בעיניה, בריבית של ארבעה אחוזים בסך-הכל? או המדובר במשקיעים קטנים ובינוניים, שמתוך אהבת ישראל וזיקה אליה, מרצון לראות בקוממיות העם היהודי בארצו, הביאו לנו מחילם ומן הידע שלהם (דבר שלא יסולא בפז בימינו אלה)? או שמא מדובר כאן בהחזרת הגזל מן העם היהודי בשילומים ובפיצויים אישיים? והלא אלה הם עיקר האמצעים הגדולים שהוזרמו לארץ בסכומים עצומים לשם פיתוחה.

לא הייתי מתעכב על זה כל-כך הרבה לולא הרצון למנוע מתן חרב בידי שונאינו ומנדינו, ביודעים ובלא יודעים. אינני מקבל את הדעה כי כל המדינות המקבלות עזרה כלכלית, אם מארצות-הברית ואם מברית-המועצות, נעשו תלויות ממילא במעצמה המסייעת ואינני מקבל את הטענה כי סחר גורר בהכרח השתעבדות מדינית.

פוליטיזציה ודיפוליטיזציה של המנגנון.

דוּבר כאן על מנגנון שהוא “מעור אחד” מבחינה מפלגתית. אינני יודע מנין לחברי הכנסת האינפורמציה הזאת. אני עצמי, למשל, אינני יודע לאיזה מפלגה שייכים רוב המכרים של העובדים הבכירים במשרדי. חשבתי: אולי אינני יודע מפני שאני חדש במקום. משנתעוררה השאלה בכנסת, שאלתי את המנהל הכללי, וגם הוא איננו יודע על כולם. ואלה שהשתייכותם ידועה לאחד משנינו – רובם אינם חברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל. אני יודע דבר אחד: אני בטוח בנאמנותו של כל אחד מהם למדינה ובמסירותו לעבודה.

בכלל קורה אצלנו דבר משונה כאשר מדובר על דפוליטיזציה של מנגנון המדינה: כאשר מישהו חושב שהפקידים הם ממפלגה אחרת הוא טוען שזוהי פוליטיזציה, והיא כמובן פסולה; וכאשר אותו אדם עצמו דורש למנות פקידים ממפלגתו שלו, למשל, למַנות ל“קול-ישראל” אדם בזכות השקפותיו ולא בזכות כשרו המקצועי, הרי זו דפוליטיזציה כשרה למהדרין.

ההתקפה על “קול-ישראל” הפכה פחות או יותר למסורת בויכוח על תקציבו של משרד ראש הממשלה. דוקא השנה, בניגוד לשנים קודמות, לא ניסה איש להביא סימוכין של ממש לטענות. חבר הכנסת בנו כהן אומר, שיש לו תיק עבה של טענות נגד שירות השידור. הייתי יכול לנחם אותו שהתיק שלי ושל חברי עבה עוד יותר. גם אני שומע לפעמים שידורים, ולעתים אני גם מעיר עליהם. יש לי הרושם שמתוך הקפדה על הגינות ציבורית מטים עובדי "קול-ישראל את הכף לצד השני. באנגלית קורים לזה “להישען אחורנית”, והממשלה יוצא מקופחת קצת. אינני יודע מה מטרת הדיבורים האלה על תיק עבה, בפרט שאין אפילו דוגמה אחת בצדם. אולי הכונה איננה אלא להרבות לחץ על עובדי שירות השידור כדי שיוסיפו לשאת פנים למתנגדי הממשלה, כדי שלא להיכשל, חס וחליל, באופיציוזיוּת.

בפרוס השנה השבע־עשרה לעצמאות ישראל, אני מביא את ברכת הממשלה לבית ישראל במדינה ובתפוצות הגולה. תהא שנת העצמאות הבאה שנת עליה, בטחון ובצרון.

נאחל ביום זה לעם בישראל ובתפוצות להעמיק ולהאדיר את תודעת הייעוד הלאומי המשותף לביצור המדינה ולשגשוגה ולמלא את החיים בתפוצות תוכן יהודי.

שוב זכינו והיתה לנו השנה שעברה שנת עליה; הועמדנו במבחן כשרונו להעלות ולקלוט – ועמדנו בו בכבוד.

העליה של השנה הזאת מקרבת אותנו עוד יותר לדליית אוצרות האנוש של עמנו מגלויות המצוקה הפתוחות לעליה. נציין זאת בסיפוק ובדאגה גם יחד. הסיפוק – על המעשה הגדול שנעשה במשך השנים הללו, ובשנה האחרונה, והדאגה היא להמשך.

יהא לבנוּ מופנה ביום זה לפתיחת שערים ולחידוש המגע עם אותם קיבוצי ישראל, ובהם אחד גדול ונכבד מאד, שעודם מנותקים מחיי העם ומהשתתפות במעשה הגאולה.

נַפנה ביום זה את עינינו גם אל ארצות הרוָחה, בתביעה אל קיבוציהם היהודיים, שיתנו מבניהם ומחילם לביצור המדינה בכמות ובאיכות. נגלה בתוך עצמנו את הכוח לסייע להם לחשוף מחדש את ניצוץ המהות היהודית של חייהם ולעשות דרכם לאורו.

בבואי לומר עתה דברים לסיכום השנה שחלפה ולהתויית דרכנו להבא, אפתח בבעיות בטחון. אינני בא לבטא בכך סולם חשיבות, אלא את הרעיון הפשוט, כי בלי שיובטח קיומה הפיסי של המדינה לא נוכל לעשות דבר בשטחי חיינו האחרים.

עברה עלינו שנת שלוה יחסית בגבולות. לצערי, לא לוּוה הדבר הזה בהפוגת איומי מלחמה מצד שכנינו; לא קם בהם הרצון להשלים עם קיום ישראל כיסוד להסדר של שלום.

אויבינו מתנשאים להכריז, כי סוף המלחמה עם ישראל לבוא; הם מדמים בנפשם, כי הם אשר יקבעו את תאריכה. חייבים אנו להקשיב לאיומים. הם מצוים עלינו כוננות גם לימים הקרובים, וגם לימים רחוקים יותר, כאשר יאמרו אויבנו בלבם, כי נתעצמו דים לשוב ולנסות לבצע את מזימותיהם. עלינו להיות מוכנים באיכות הנשק ובכמותו, באיכות אדם ובבצרון המשק, להדוף את אויבינו ולשבור את העוז שיצברו. עלינו לשמור על כוחו המרתיע של צה"ל, כדי שלא תעלה על לב המחשבה הנפשעת, כי אפשר לנסות ולהתגרות מלחמה בישראל.

בשנה שחלפה הגברנו את כוחנו בהעלאת רמת הצבא, בקליטת רכש חדש ובהרחבת הייצור העצמי. משהו מזה ישתקף מחר במצעד צה"ל בבאר־שבע. עלינו להאדיר את כוחנו בכל אלה – ובשכמוֹתם – גם בשנה הבאה, באשר חפצי חיים אנו.

וצורך לבבי הוא לי היום לשלוח מכאן ברכה מיוחדת לצבא־הגנה־לישראל ולעובדי מערכת הבטחון כולה. בידיכם הנאמנות מופקדים חיינו, קיום המדינה ועתידו של עם ישראל. אתם עושים את מלאכתכם במסירות גדולה, תוך קשיים רבים ולעתים אף תוך אלמוניות מוחלטת. תחזקנה ידיכם.

אותה דאגה, להבטחת קיומה של המדינה מול פני מזימות אויבים, מונחת ביסוד מחשבתנו גם ביחסי־החוץ שלנו.

נמשיך במאמצינו לכונן יחסי הידברות ושלום. איננו נתפסים לראִיה הפשטנית, כי הניגוד היהודי־ערבי הוא הקו המפריד היסודי בין כל העמים במזרח התיכון. ההפרדה החמורה היא בין עמים שוחרי שלום ובין תוקפנים. כשם שעלינו להיות נכונים לקדם פני סכנות מצד תוקפנים, כן עלינו לתור אחרי כל גורם, בלי הבדל אומה ולשון, הרוצה להרבות שלום ויציבות באיזור, ולהושיט לו יד לשלום ולידידות.

ואכן, מעבר לחומת ההתנכרות המקיפה אותנו נתַנו ונִתן יד לעמים המחדשים את חייהם. אלה הם, ברובם הגדול, עמים שנשתחררו זה לא כבר מאפטרופסות זרה. יש ביכולתנו לבוא אליהם כאחים לשחרור מעול זרים ולהעניק להם את פרי הנסיון והידע שרכשנו בבנין הארץ והמדינה – במדע ובחרבה, בטכנולוגיה ובערכים. במאמץ להבטיח יציבות ושלום באיזור נועד תפקיד נכבד למעצמות הגדולות. היה זמן, והוא איננו רחוק, כאשר מנו כהישג את עצם ההכרה בקיום ישראל. עתה יבואו נא אדירי עולם ויסייעו לכל ארצות האיזור במלאכת ההתפתחות, בהעלאת רמת החיים והחברה ובהשגת יציבות ושלום. המדובר הוא בפיתוח אמיתי, המבטיח רוָחה להמונים מבית והמבטל את האפשרות להפנות את מרירותם כלפי חוץ. יתחרו המעצמות בעזרה כזאת, ולא במתן נשק בידי מתנכלים, המכריח גם אותנו להקדיש לענין הבטחון חלק גדול מן האמצעים המיועדים לפיתוח בונה ויצרני והמחייב אותנו לחפש ולתבוע את כלי־המגן הדרושים.

נענינו, במלוא האחריות והרצון הטוב, ליזמה להוציא מכלל האמצעים לפתרון סכסוכים בינלאומיים את השימוש בכוח הזרוע. אנו זכאים לצפות לכך, שיוזמי הקריאה הזאת, וגם מעצמות אחרות, יבהירו הבהר היטב לשכנינו, שעקרון זה חל על הכל, בלי יוצא מן הכלל.

אין מדינה יכולה להתראות כשוחרת שלום, על־ידי נקיטת עמדה חיובית לגבי סכסוכים שאינם נוגעים לה, ובאותה שעה לצחצח חרבות למלחמה בשכניה הקרובים. לפי שעה לא קיבלו עליהם אויבנו את עקרון הקיום־יחד אפילו בדיבור פה ואיומי האלימות נמשכים. נעריך כל גילוי עמדה ברורה מצד מעצמות ידידותיות, שלא יינתן לאיש לאסור עלינו מלחמה.

אך לא די לנו בדיבור פה לביצור בטחוננו, ואף לא נוכל להסכים לתלות ברצונם הטוב של אחרים לשבט או לחסד. כמו בכל שטחי יצירותינו – במשק, בחברה ובתרבות – נוסיף להישען בראש וראשונה על עצמנו, ואנו מצוּוים על האדרת כוחנו העצמי.

שמחנו לכל עזרה שניתנה לנו בעבר, לביצור יכלתנו המשקית, וידענו לנצלה כראוי. האנושות עומדת עתה על סף תקופה, שבה ינוצלו אוצרות מי־הים להרויית אדם ואדמה. בעיית המים מחריפה במקומות רבים. אנו חיים באחד המקומות המעטים שבהם חריפה השאלה לאלתר. אנו מקוים להיות חלוצים בשטח זה, של המתקת מי הים, לרווחת תושבי המדינה וארצות האיזור ולתועלת העולם כולו. נדע להעריך כל עזרה, בידע ובאמצעים, למטרה זו.

ועוד: אנו נכנסים עתה לשלב ממשי ביחסנו עם ארצות השוק האירופי המשותף. זו רק ראשית מצערה. עדיין אנו רחוקים מהשגת הדרוש לנו. אין אנו פטורים מעשיית כל מאמץ להרחבת אפשרויות היצוא שלנו להידוק קשרי הסחר, כדי שנוכל להתפתח ולהתקדם לקראת עצמאות כלכלית. רק עצמאות כלכלית היא שתתן משמעות מלאה לעצמאותנו המדינית ותשיב לנו זכותו וכבודו של עם חי על עמלו. אין זו משימה לשנה אחת; זוהי התויית כיווּן ונטיית קו. חייבים אנו לצמצם עד סוף העשור הזה את הפער בין היבוא לבין היצוא שלנו ולהתקרב לחיסולו במשך השנים. הדבר מחייב מאמץ עצום בפריון הייצור ובאיכותו. כן חייבים אנו לנהוג סדר עדיפויות חמור בבואנו לספק תביעות כלכליות.

אכן, אחוזה ודבוקה התפתחותנו המשקית בסולם ערכינו החברתיים. לא תכּוֹן חברתנו על סולם הערכה, קיבוצית ואישית, לפי מידות ההנאה מן החברה ולא לפי מידת התרומה לחברה. עולם הפוך שכזה הוא המביא אצלנו לידי תביעות מן המדינה, גם מצד שכבות שאינן דוקא מקופחות ונחשלות, לפעמים – תוך פגיעה קשה בצרכי הכלל. הוָי־חיים פסול, הרצוף צריכת ראוָה, של מעטים האצים להעשיר והנוחים לבזבז, אינו צריך להיות אור רמיה, הקורא לתבוע עוד ועוד.

כל שטחי העשיה שלנו, כל משימותינו המרכזיות, תלויים לא במעט בדמות החברה שאנו יוצרים וביכלתנו להתלכד סביב ערכים חברתיים ולאומיים. להשבת כבודם של ערכים, זקוקים אנו לחינוך מכוּון. אנו נתבעים להרחבת החינוך לסוגיו במשמעות של השכלה וידע. השגנו בזה הרבה ועדיין לא די בכך. אבל לא נוכל להקנות דעה בלי להקנות רוח; לא נוכל לרכוֹש קנינים, אם נשליך מאחורי גֵוֵנוּ ערכים. ההתנדבות, ההיחלצות, ההליכה לפני המחנה, מה שאנו מכנים בשם חלוציות אישית, חייבת ללווֹת אותנו בדרכנו שנים רבות.

המדינה חייבת להיערך למשימה חלוצית קיבוצית ממושכת, עליה ליצור את המסגרת, לגייס ולספק אמצעים, לתת את הכיווּן, לעודד, לדרבן ולהמריץ. בכל אלה זקוקה היא לנושא אנושי חלוצי חי המזהה את עצמו עד תום השליחות כבדת־ההיסטוריה שנטלנו על עצמנו.

חגי עצמאות לשמחה!

ג' אייר תשכ"ד – 15 באפריל 1964

בכנסת, 27 באוגוסט 1964

אישי היושב־ראש, כנסת נכבדה,

אני מתכבד להודיע לבית את החלטות הממשלה בענין “בני־ישראל”, שאושרו אתמול לאמור:

1. ממשלת ישראל חוזרת ומצהירה, כי היא רואה בעדת “בני־ישראל” מהודו יהודים לכל דבר בלי שום סייג והבדל, שוים בזכויותיהם לכל שאר היהודים לכל ענין, כולל עניני אישות;

2. בעיות הנישואין של “בני־ישראל” נפתרו עקרונית. החלטות א' וב' של מועצת הרבנות הראשית מיום ח' במרחשון תשכ"ב אומרות ברישא שלהן:

א. לא התעורר ספק לגבי יהדותם של “בני־ישראל”, ומתקופה קדומה מוחזקים הם מיוחסים לזרע ישראל…;

ב….קובעת המועצה שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של “בני־ישראל”, ולפיכך מותרים הנישואין עמם;

ובשנים האחרונות, לאחר הסידורים שנעשו, לא נודע אף על מקרה אחד של מניעת נישואין למעשה;

3. תלונת נציגי העדה נוגעת להנחיות שהוצאו מטעם הרבנות הראשית לגבי נוהג עריכת הנישואין, בהישען על הסיפא של הסעיפים הנ"ל. הוברר, כי עדת “בני־ישראל” וכן חלקים גדולים של הציבור היהודי בארץ אינם משלימים עם המשך קיומן של ההנחיות. הרגשת אפליה הפכה את הענין לבעיה ציבורית חריפה, המחייבת שניתן דעתנו עליה;

4. לאחר דיון בשתי ישיבות מגלה הממשלה את דעתה כי חיוני הדבר, שהרבנות תתחשב בדעת הציבור ותמצא את הדרך להפיג את הטעמים לתחושת הקיפוח ולהסיר כל מניע להרגשת אפליה;

5. הממשלה מביעה צער וגנאי לתופעת הלואי הפסולה, חסרת האחריות ופגומת הטעם שהשתרבבה בהפגנת רחוב.

עד כאן החלטות הממשלה. אוסיף עליהן עתה כמה דברי הסבר.

עדת “בני־ישראל” היא קיבוץ יהודי היושב בהודו דורות רבים. מעטות הידיעות המדויקות על תולדותיהם עד לפני כ־200 שנה, שאז נתחדש הקשר בינם לבין קיבוצים יהודיים אחרים שבאו עמהם במגע. הם מונים כשלושים אלף איש בסך־הכל, ולשמחתנו קרוב לשליש מהם כבר עלו לארץ עוד לפני קום המדינה. זרם העליה הגדול מהודו התחיל לפני כשתים־עשרה שנה. הם עלו לכאן מכוח חוק השבוּת. הם הובאו ונתקבלו כאן כמובן, כמו כל העולים, בלי שום הסתייגות.

בעיית נישואין בין בני העדה הזאת לבין יהודים אחרים נתעוררה לראשונה עם התישבות יהודים בבליים בהודו במאה שעברה. הבעיה העסיקה לסירוגין את הרבנות כאן זה עשרים שנה ב“שאלות ותשובות”. בלי שאכניס את ראשי בעניני הלכה אציין, כי הבעיה סבבה בעיקר על נוהל הגיטין והייבום אצל העדה. כבר לפני עשרים שנה ניתנו תשובות־היתר על־ידי הרבנים הראשיים דאז, הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב הראשי הראשון־לציון בן־ציון מאיר חי עוזיאל, זכר צדיקים לברכה.

חוסר פתרון כללי לבעיה זו מצד הרבנות, וכן מקרים שבהם סירבו רבנים שונים להשיא יהודים מבני העדה, גרמו למרירות רבה בקרב “בני־ישראל” ולתגובה אוהדת להם בציבוריות כולה, והם החלו במאבק.

לפני קצת פחות משלוש שנים נתנה מועצת הרבנות דעתה לענין וקבעה בהחלטותיה בין השאר “שאין כל יסוד לאסור נישואיהם של ‘בני ישראל’ ולפיכך מותרים הנישואין עמם”. הרב ניסים הוסמך להעביר את החלטות הרבנות הראשית לרבנים בצירוף הסברים והנחיות. הרב ניסים פירסם את ההנחיות. אף שנוסחן לא נראה לרבים, נדמה היה, שנעשה צעד חשוב לסילוק הקשיים והיתה הרגשה שהונחה אבן־יסוד לגשר, שישמש אותנו בתקופת המעבר.

אף שמבחינה מעשית לא היה מקרה של מניעת נישואין מאז, הרי מבחינה ציבורית רחבה יותר לא השיגו ההנחיות את מטרתן. “בני־ישראל” חידשו את המאבק. מאז 21 ביולי השנה הם פתחו בשביתות, בשביתות־רעב ובהפגנות שהיו מלוּוֹת כמה גילויים שאינם מכובדים. עם זאת זכה עצם המאבק להבנה, לתמיכה ואף להזדהוּת מצד הציבור הרחב.

התביעה העיקרית שהעלו בני העדה היא ביטול הנחיות הרבנות. ההוראות המחייבות חקירה־ודרישה מיוחדת לגבי מבקשי נישואין מ“בני־ישראל” נראו כסותרות את הקביעה העקרונית שהם יהודים לכל דבר. ממה־נפשך: אם ההלכה מחייבת בדיקות דומות לגבי כל יהודי שיש ביחס אליו בעיה – מה טעם להוציא הנחיות מיוחדות בכלל? ואם אין כל היהודים חייבים בבדיקה כזאת, צריך דינה של עדת “בני־ישראל” להיות כדינם של כלל בני־ישראל. תוספת כאב נגרמה על־ידי הניסוח בהנחיות, כי החקירה מתחייבת רק במקרה של “בקשה לרישום נישואין של אחד מעדת ‘בני־ישראל’ עם מי שאינו מבני עדה זאת”. כלומר – לא איכפת לרבנים כלל מה נעשה בקשר לנישואין בתוך העדה עצמה. הבחנה זו אין לה אחיזה בנוסח החלטות מועצת הרבנות, שהסמיכו את הרב נסים לשלוח הנחיות לרבנים רושמי הנישואין.

לשמחתי מסתבר, כי אין כל ויכוח על עצם יהדותם של “בני־ישראל”. כל הגורמים המוסמכים במדינה, ובכללם שר הדתות והרבנים הראשיים, הצהירו על כך בפומבי פעמים רבות. אחינו הם, ויבורכו בתוכנו, ואין הם פסולים בשבילנו לשום ענין. כמו לגבי כל ענין ציבורי ומשפטי אחר, אין עדות לגבי נישואין ולגבי הקמת משפחות משותפות לבני עדות שונות. יש כלל ישראל בעולם ויש יהודים השבים למולדתם וכולם שוים זה לזה ויקרים לכולנו.

יכולות, כנראה, להתעורר בעיות הלכה לגבי קיבוץ יהודי שהיה מנותק זמן רב מקיבוצים אחרים, מטעמים שאינם תלויים באיש. איני רוצה להיות משים עצמי רב ופוסק בעניני הלכה טהורים. אך גדלותם של דיני ישראל ושל דייניו במשך הדורות באה מכוחם להשיב על צרכי ההוֹה את התשובה המתחייבת מחיי העם היהודי בנסיבות ההיסטוריות הקיימות.

“הנסיבות ההיסטוריות הקיימות” המכריעות לגבי דורנו פירושן תקומת ישראל במדינתו וקיבוץ גלויות. אנו מצפים, וזכאים אנו לצפות, לפתרון של אהבת ישראל, פתרון שיניח לנו לקבץ נדחי ישראל בלי שום מכשול וסייג.

מתוך שיקולים כלל־יהודיים מפקיד חוק הנישואין והגירושין שלנו בידי הרבנות כוח הכרעה בעניני אישות של יהודים. אבל שטר זה שוברו בצדו: על הרבנות לקיים את הגדולה במצוֹות דורנו – לאפשר לעם לחיות את חייו ולקבץ כל נדחיו.

וייאמר כאן, כי מבחינה רחבה יותר חורגים הדברים שענינם מיוחד ל“בני־ישראל”. אנו מקוים ומצפים לעליה גדולה שתבוא מקיבוצים יהודיים רבי־מספר ביבשות שונות: יש בהם שלא יכלו בדורות האחרונים לקיים אורח־חיים לפי ההלכה, ועל כן הוּשווּ מבחינה זו לאנוסים. יש בהם שארגנו את חייהם הלאומיים והדתיים בדרכים שונות מן הנהוג אצלנו. העלאת אחים אלה וקליטתם הן בגדר פיקוח נפשה של המדינה. העליה היא הערובה המכרעת לגידולה לשגשוגה ולביצורה בכמות ובאיכות.

יקום־נא בהנהגה הדתית הכוח להקל, למצוא את הפתרון העולה בקנה אחד עם הציווּי הלאומי העליון. כן עשו גדולי ישראל בכל הדורות, כשהשעה היתה צריכה לכך, משנתקלו באנומליות, שמקורן בפזורי עם ישראל לגלויותיו. בנפשנו הדבר הזה. על הרבנים לקבל עליהם עול מצוה זו, לראות את הנולד ולא להביא לידי קונפליקט הרה־תוצאות בין הדין לבין צרכי האומה הקמה לתחיה, קונפליקט העלול לערער את מעמדן הבלעדי ואת סמכות המסגרות שנקבעו אצלנו להסדר עניני אישות.

נאמר, כי למעשה לא נמנע מאיש להתחתן בשל הנחיות הרבנות. במקרים מסוימים הן עזרו להכריע לקוּלא. הוסבר כי ההנחיות לגבי “בני־ישראל” באו כדי להקל. טוב לשמוע את הדבר, וזה חשוב מאוד. אך לא די בכך. עובדה היא כי אנו עומדים לפני זעמה של עדה בישראל, הרואה את עצמה נעלבת, נפגעת ומקופחת, באשר נישואי בניה יוחדו להנחיות מיוחדות. צריך להבין לרגישות עדה בישראל, רגישות שלא עברה מן העולם עם הפירוש, כי כונת ההנחיות היא לכל היהודים הבאים מארץ רחוקה. קשה גם לרדת לסופו של פירוש זה, שהרי קליפורניה רחוקה מבומביי, ואף יש לחשוש כי תחת אשר יפתור ניסוח זה את בעיית “בני־ישראל” הוא עלול לעורר בעיות קשות בשטח חמוּר וחיוני למדינה לעתיד.

נוח לו לאדם שיטילוהו לתוך כבשן אש משילבין פני חברו ברבים; פני חברו, היחיד, אמרו – פני עדה שלמה בישראל לא כל שכּן. גרימת הרגשת קיפוח לעדה יהודית, כשלעצמה, היא חבלה בקליטתה החברתית, החשובה לא פחות מן הקליטה המשקית. מבחינה זו בלבד טוב להנחיות הללו שלא נבראו משנבראו.

אם היה צורך בהנחיות אלה להקל על המעבר – עשו את שליחותן. עתה לא נותר בהן אלא המיותר והמרגיז, ומן הדין שאכן תמצא עתה הרבנות את הדרך להפיג כל חשש קיפוח, להסיר כל מניע וכל טעם להרגשת אפליה. לא ייעשה שירות לענין על־ידי נפנוף בחרב ביטולו של השויון העקרוני והכללי של “בני־ישראל” בקרב עם ישראל. על כגון דא נאמר: חכמים, היזהרו בדבריכם. לא יהיו הדברים האלה כחומר ביד היוצר בידי רבנים.

ומלים אחדות מעל בימת הבית הזה ל“בני־ישראל” עצמם. אחינו אתם. לגבינו אתם בני־ישראל, בלי מרכאות. כולנו שותפים לרצון העז לראותכם בבוני מולדתנו, בתוך כלל ישראל. ייעשה כל דבר שאפשר כדי שתהיה ההכרה הזאת נחלת כל גוף ציבורי במדינה וכל יחיד בעם. הציבוריות הישראלית תעמוד לימינכם בדבר הזה.

הממשלה בטוחה בשותפות הכנסת לאהדה ולהזדהות עמכם. עם זאת יש לשלול דרכי־מאבק בלתי־מכובדים, שבהם שותפו משפחות על נשותיהן ועל טפן, שהתגוללו ימים ולילות בראש חוצות, והפגנות שבהן התירו לעצמם יחידים מעשים חסרי אחריות וטעם טוב, שיש לגנוֹתם ושאיני רוצה לתאר אותם כאן מפני כבוד הבית. מעשים כאלה אינם אלא מתן נשק בלתי־צודק לחבלה במאבק הצודק כשהוא לעצמו. בודאי עוד נכונו לנו מאבקים ציבוריים במדינתנו. ניזהר שלא נבייש את עצמנו במידות מקולקלות.

אסיים בהבעת תקוה, כי במאמצי כולנו תימצא הדרך לחיים משותפים, חיים של כבוד הדדי, חיים של מדינה המכבדת חוקיה, חיים של עם מחדש עצמאותו ומקבץ נדחיו, חיים של אהבת ישראל.

בכנסת, 7 בדצמבר 1964

אישי היושב־ראש, חברי הכנסת,

קצת יותר מששים ריבוא היינו כאן, הישוב היהודי, בארץ בקום המדינה. מאז קלטנו בערך כפלים כמספר זה עולים מכל יבשות תבל, דוברי עשרות שפות, חניכי תרבויות שונות בדרגי התפתחות שונים ומשונים. גם כיום רק כשמונים אחוז מיודעי קרוא וכתוב בארץ קוראים וכותבים עברית. אחוז קטן קצת יותר יודע ומדבר עברית כשפה יחידה או ראשונה. הפער התרבותי משתרע מאנאלפאביתים ועד לבחירי המדע והתרבות שלנו, למן ממציאי מכשירים טכניים מורכבים ואמצאות מדעיות אחרות ועד לאלה שרכשו בארץ הרגלים ראשונים בשימוש באביזרי הציביליזציה.

הנושא של דיוננו הוא, איפוא, המצב החברתי במדינה על רקע של קליטת עליה גדולה ורבת־אנפין. הייתי רוצה שנקבל מושג כולל על מה שנעשה בשטח זה, ועוד יותר על מה שטעון עשיה. ניגשנו לעצב עם ולבנות מדינה בקפיצת־הדרך. לא אחת היה עלינו להעביר ציבורי אנשים ומשפחות לא רק ממקום למקום אלא ממש מתקופה לתקופה, מתרבות לתרבות, ממשטר למשטר.

אין מעשה יחיד, המגלם את קפיצת־הדרך הזאת. החוליות הדבוקות והשלובות זו בזו: חינוך, שיכון, פיתוח, התישבות חקלאית, בריאות, הוי, שילוב חברתי ומדיני – כל אלה מכתיבים את הקצב של “קפיצת־הדרך” שלנו. אין אנו יכולים לצפות לפתרון כולל מתוך הבקעת דרך, מתוך ברק־תרו בלע"ז, בשטח אחד בלבד. ולא למעשה יחיד אנו נקראים אלא לתשלובת דאגות ומעשים של חידוש, בלי שיבולע לערכים קיימים ולענין עצמו מחמת הקפיצה הפתאומית. כל זה טווי, שזור וארוג למסכת אחת.

על ישוב של כ־650 אלף יהודים, שהיו בארץ בקום המדינה, נוספו עד היום כמיליון וחצי יהודים, החלק המכריע מזה עלה מארבע כנפות הארץ. כל מה שנעשה בארץ, מאז קום המדינה, נעשה מכוח העליה הזאת ומסביבה. העולים, על ארצות מוצאם ועל עדותיהם, בנו את המדינה בגופם. ההתישבות החדשה מאז קום המדינה, העירונית והכפרית גם יחד, היא התישבות של עולים; הוא הדין בהרחבת ממדיהם ואוכלוסייתם של הישובים הקיימים.

העברת המוני יהודים ממקומותיהם לכאן לא היתה מלאכת טרנספורמציה אלא מלאכת טרנספלנטציה, על כל הטיפול המסובך שהדבר מחייב בכל חלקי הצמח, בשרשיו ובענפיו.

נעקרו קהילות שלמות, שבטים שלמים, בתי־אב ומשפחות, ונטענום מחדש במולדתם. הקימונו קהילות חדשות לנחמנו על הקהילות שנעקרו מגוף העם בשנות השוֹאה. הדבר חייב מטאמורפוזה של ציבור ומטאמורפוזה של בני־אדם. כשם שנבנית כאן קהילה יוצרת במחובר לאדמתה ולמקורות הטבע, לאחר שחרבה קהילה שחיה את חייה בשולי חברה זרה ובסדקיה, כן נוצר כאן אדם בונה המפרנס בעמלו את המדינה הזאת על חרבותיו של איש בינים, “איש אויר”, מן הגטו ומן ה“מלח” המנותק מאדמת ארץ מושבו. אמרתי “נבנה על חרבותיו”, אבל בעצם גם מכוח המשכיותם של ערכי תרבות ושל כוחות חיוּת יהודיים. שרידי קהילות בעולם הביאות אתם ערכי תרבות במובן הרחב ביותר, מכלול יחסים בין אדם לחברו ובין אדם לקהילתו. העולים הביאו אתם הוָי, אפשר לומר “שולחן ערוך” ו“אורח חיים” בכל המובנים; דבר זה מחייב אותנו להימנע מלשבור דפוסים היסטוריים מרוב להיטות של מיזוג, לפני שנוצרו דפוסים חדשים. חלקה הגדול של העליה הלך להקים ערים חדשות ולמלא את הקיימות. כאן נמצא את מאות האלפים, כשהם פזורים בשלושים ערים ועיירות בערך.

ננקוט רק דוּגמה אחת: נשוה נגדנו את באר־שבע ואת גידולה הכביר: מעיירת־מרכז זעירה לבדוּיים לכרך מרכזי בנגב המתאכלס; באר־שבע, שמנתה כ־60 אלף איש כבר לפני שנה – גדלה פי שבעה ויותר במשך ארבע־עשרה שנה.

אזכור, כי לפני שנים, לפני היות זרם העליה הגדול, נהגתי לומר באסיפות פועלים עירוניים ותיקים: “הנה ימים באים ובין כל שנים מכם ישב איש שלישי חדש”. עתה יושב הותיק האחד בין שני חדשים. התעסוקה היא אחד הסולמות החשובים ביותר לקידום חברתי של העולים. ערכו של מסלול ההתקדמות הזה עולה עם המעבר מעבודות דחק למקצועות יצרניים. עוד לפני כשבע שנים הועסקו כמעט שליש מפועלי עיירות הפיתוח בעבודות יזומות, וכבר לפני שלוש שנים – פחות מ־5%. כיום קשה למדוד את זה אפילו באחוזים. במקביל חל המעבר מעבודה בלתי־מקצועית למקצועית, מעבודות ארעי לעבודות קבע. רבים מן העובדים הבלתי־מאומנים שלפני כמה שנים הם כיום מנהלי ענפים. על כל פועל תעשיה שהיה בארץ עד קום המדינה נוספו שני עולים חדשים.

כמחצית מחמישים אלף חברים בועדי עובדים ובועדי פועלים הם עולים חדשים, וחלק ניכר מהם – מארצות אסיה ואפריקה. בערי פיתוח, בעיקר, גוברת שותפותם של העולים בנשיאה באחריות במוסדות ההסתדרות המקומיים.

כמובן, יש עוד מה לעשות בשטחים אלה. מלכתחילה, בדרך־הטבע, חודרים עולים חדשים, יחסית, יותר לקבוצות־תעסוקה מעוטות־גמול ולדרגים נמוכים בתוך הקבוצות. כך היה גם בארצות הגירה אחרות. הגורמים לכך היו בעיקר פערים בהשכלה ובידע טכני ואחר, לפעמים – פערים בהשכלה פורמלית, הבדלים בערכן הממשי של תעודות פורמליות מארצות שונות, וכתוצאה מזה גם משפטים קדומים לא מוצדקים גם לגבי מקצועות שביחס אליהם אין הבדל. עלינו להחזיק טובה לקבוצה של סטודנטים מצפון־אפריקה, שביקשה ללמוד את הבעיה, ולאחר שלמדה אותה לא ביקשה פורקן ברגשות קיפוח אלא יצאה בהכרזה חמורה מאוד באמרה, כי יהדות צפון־אפריקה באה לארץ, מה שהם קוראים, “ערופת ראש”: כלומר, בלי אותם האנשים שתפסו מקום נכבד בקרב אחיהם בחוץ־לארץ והעדיפו שלא לעלות לישראל. ודרך אגב, אני שמח לבשר, שקבוצה גדולה של סטודנטים כאלה, מבין רבים שנשארו בצרפת, כבר עלתה לארץ בשנה זו, ורבים עוד יבואו, במאמצים של הסוכנות היהודית ובעזרת הממשלה, ועוד היד נטויה.

גורמים מעכבים אחרים הם הסטראוֹטיפים הפסיכולוגיים, שנוצרו לגבי עדות ואפילו סטראוטיפים חיוביים, כלומר דעות קדומות, ואפילו חיוביות, המשבצות את האיש מראש באיזה יחס מוקדם.

המכשול הצפוּן בגישה סטראוטיפית חיובית לאיזו קבוצת עולים טעון קצת הסבר. הנה יש, למשל עדוּת, כי יוצאי ארץ אחת שהיגרו לא לישראל כי אם לאירופה מצליחים שם בבתי־הספר יותר מאשר אצלנו. מתגנבת המחשבה שמא נובע הדבר מכך, ששם נדרש מהם מאמץ, נדרשת יזמה ואמביציה, הדבר מוטל עליהם; אין ממי לתבוע ואין ציפיה לטיפוח מלמעלה, כמו אצלנו. ובכל אופן יש לציין את הקידום בתעסוקה ואת העליה ההדרגתית ברמה הכלכלית.

בריכוזי עולים, מן הצפון ועד הדרום, כבר ניכרת גם ראשית צמיחה אורגנית אמיתית של עילית מנהיגות מקומית, ששרשיה נעוצים במקום ושחוג ראייתה איננו מצטמצם, בכל זאת, רק בתחומי ישוב או עדה. בכמה דרכים למדו בני עילית זו את תורת המיזוג והאחריות הציבורית לזולת. יש בהם ששירתו בצה"ל ועלו לדרגות סַמלים וקצינים, ויש מהם שהתקדמותם חלה בנתיבי ההוראה או הפעילות המקצועית.

אפשר להעלות דמות קבוצת־על, איש העילית, של נציג מקומי, ששרשיו נעוצים במקום עצמו, ובכל־זאת אין חוג ראייתו מצטמצם בתחומי ישוב אחד. הנה, למשל, מורה, שהגיע לכאן בנעוריו, בעל השכלה תיכונית, או קצת יותר, והיה שותף ללבטי הישוב החדש מימי היותו מעברה. תוך כמה שנים של פעילות חינוכית ניצל אפשרויות להשתלם, היה למורה מוסמך ולמנהל בית־ספר יסודי ואף על־יסודי, ומכאן נקרא לפעילות ציבורית. כאשר איש כזה הוא ראש מועצה, הרי הוא ממש איש המקום, איש הקולט עליה שאיננו מאנשי “כשבתאי”; איש שלבטי ראשונים שלו אחוזים ודבוקים במקום־מושבו ממש ולא בביצות שהיו לפני עשרות שנים במקומות שהעולים החדשים אינם יודעים תודלותיהם. איש כזה חייב היה, לא פחות מחלוצים ראשונים, להיאבק עם שממה, אולי בשינוי אחד: פחות שממה פיסית ויותר שממה חברתית. כשהוא מייצג ישובו – משנתו ערוכה על פיו ומטענו הרעיוני ברור. אין לו שום בעיות של גשר־הידברות עם הותיקים ממנו. צמיחה טבעית כזאת של עילית מנהיגה, מתקנת מאליה את האיזון העדתי בעמדות המפתח. לגבי העולה החדש מארצות אירופה המגיע למקום, המציאות של “פרנס הקהל” שעלה מארצות אסיה ואפריקה, היא דבר טבעי ומובן מאליו. הוא הותיק, הוא הוקלט.

כך משתלבים עולי הגולה בשרשרת החלוצים שבנו את הארץ מאז היות תנועת ההיאחזות וההתישבות הציונית: שרשרת העליה הקולטת עליה.

גולת הכותרת של פעלה של העליה החדשה היא ההתישבות החדשה, שהנה בעיקר התישבות של עולים. התרומה שתרמו ותורמים לקיום המדינה, בגופם ממש, האנשים, הנשים והטף, שבאו לכאן ברובם בלי הכנת הגוף ובלי הכשרת הנפש, בלי שנות חריש של תנועה מדינית מאורגנת ושל חלוציות אידאית מודרכת, תרומה זו – אין לה שיעור, אין ערוֹך לה. מכוח התמורה ההיסטורית שנתחוללה בחיי עם ישראל, הם נשאו – אובייקטיבית – בתוכם, על גבם ואתם את מטען ההגשמה החלוצית; הם נעשו חלוצים, הם למדו לאהוב את הארץ הזאת, לחונן עפרותיה ולגונן על אדמתה. הם ממלאים את חללה השומם של המדינה, בהר וגיא, הם נכונים לכיבושים חדשים, להפרחת שממות שנותרו ושייהפכו לגן פורח בעזרת מי תהום, מי המוביל, ובבוא היום – בעזרת מי־ים מומתקים. הם סיגלו לעצמם במאמץ גדול את יצירתנו החברתית השיתופית על צורותיה, ובעיקר בדמותו של המושב.

רכישת הנכסים ויצירתם, סיגול המבנה החברתי גררו עמם סיגול ערכים והרגשת שותפות. בני מושבי־עולים רואים את עצמם – ופועלים – כבני מושבים ותיקים לכל דבר. אזכיר כאן תופעה אחת הבאה ללמד על הכלל: הנטיה הגוברת של בני מושבי־עולים, המתגייסים לצה"ל, לנהוג כחבריהם בני המושבים הותיקים ולהתיצב ליחידות המחייבות מידה גדולה של חלוציות ושל מסירות נפש כגון: צנחנים. מכל הבחינות עומדים הם בתביעות הרמה הגבוהה הנדרשת שם.

כשאני מדבר על התמורה שחלה בבני־אדם בישובי־העולים, עומדות לפנַי דמויות חיות. הנה, בקוים כלליים במקצת, דמות אחת. נקרא לה בשם ראובן. ראובן היה בעל־מלאכה קטן בעיירה זעירה בצפון פרס. עלה לפני כ־12 שנה, בקושי ידע את מלאכתו שלו וכמעט אנאלפאבית. אם היו לו שרשים בדת ישראל, לא היו לו שרשים בדעת ישראל. הוא עלה עם משפחה גדולה, קרובים וקרובי קרובים, מה שקוראים “חמולה”. ראשית דרכו היתה מעברת פחונים באחד האזורים החמים ביותר בארץ. שנתים התפרנס בעבודות דחק, ונשאר בעצם אכסטריטוריאלי גם בשטח וגם במובן החברתי, ובארצו ובאזורו. לא הכה שרשים כאן; נותקו השרשים ונשברו המסגרות שהיה רגיל בהם במקומו. סרה אימת ראש השבט ובטל פחד השוטר והז’אנדארם. ניתן לומר, שמעשהו הישראלי הראשון היה לימוד תורת ההתפרעות, הצעקה ושבירת השמשות.

כעבור שנתיים באה אליו פניה מתנועת המושבים להצטרף לגרעין העולה להתישבות. לא ברור אם הבין בדיוק למה מתכוונים, אבל ברור שידע שהמעברה אינה טובה; וכעבור שנה כבר אנו מוצאים אותו במושב בחבל התישבות. מה אומר לכם? מושב זה, בראשיתו, לא היה טוב בהרבה מן המעברה. המתישבים שוּכּנו בצריפונים משומשים המשמשים כיום לאיסום. השתוללות הרצח של הפדאין היתה בעיצומה. אבל שני דברים השתנו מיד: חיכו להם במקום מדריכים חקלאיים ותיקים, והעבודה שהתחילו לעסוק בה, אפילו כשהועסקו כשכירים, לבניית בתים לעצמם, היתה עבודה יוצרת. עברו חדשים עד שהבין ראובן, והבינו חבריו, שאין זו מעברה חדשה ושהבית שהוא בונה מיועד לו. תחילה, בתקופת המעבר, ביקש לעצמו מפלט בעראק והדבר השפיע כמובן על העבודה. המחאה הקולנית גברה. היו קשיים אפילו בסידור השמירה. כשהובאו למקום עוד כמה משפחות, מאיזור גיאוגרפי סמוך בחוץ־לארץ, צמחה יריבוּת המלוּוה קטטות. כשהוקמו מוסדות במקום קיבלה היריבות צביון “פוליטי” יותר: ויכוח על עמדות בועד ועל נוסחי תפילה. לאט־לאט ובהדרגה צצו ניצני הבנה. טעם העבודה היוצרת, טעם הבניה, שהיא בנין עתיד לעצמם ולבניהם אחריהם, עשו את שלהם. אין זאת כי אספה אמא־אדמה בנים אלה אל חיקה ומן האדמה החלו יונקים כוחות חדשים; רגליו של אנטיאס נחו על הקרקע.

כעבור שנה נכנסו לבתיהם החדישים ראובן וחבריו שאך בקושי ידעו להשתמש בהם. הם התחילו כעובדים שכירים של המוסד המיישב בחלקות הכפר עצמו ועדיין לא תפסו שאלה יהיו חלקותיהם שלהם; אבל למדו זריעה מהי, עישוב מהו, קילטור מהו, קציר ואסיף, קטיף, בציר, אריית תאנים וגדירת חרובים מה הם; פתאום גילו שהם מגדלים משהו שאפשר להתפרנס בו, לאכול – ולמכור. את עקרון הערך העודף, במשמעו היסודי ביותר, גילה ראובן בשלב זה באוח עצמאי. הוא גילה על נקלה את ההפרש בין ערך התוצרת שהוא מגדל לבין שכר־העבודה שהוא מקבל – את הערך העודף. הוא גילה שהוא מנוצל, שאינו מקבל את מלוא התמורה בעד עבודתו. הוא בא בשאלות חמורות אלה אל האחראים לחבל־ההתישבות הזה. הוא לא ידע – אבל לרגע הזה הם חיכו. מיד, או כמעט מיד, קיבל ראובן לעיבוד עצמאי חלק מן החלקה המיועדת לו – 5 דונם, בליווי אזהרה, שישמע היטב לעצותיהם של המדריכים. תחילה סבור היה ראובן, שירבה את רכושו אם יוסיף מים וזבלים מעל למכסה ונענש מיד ביבול רע, ורק אז הבין שאין “מסדרים” אותו. הוא מעבד כיום 30 דונם והוא כבר יודע איך לעבד, ועוד עתידה חלקתו לגדול, כשיחולקו עצי הפרי המעובדים כיום כחוה על־ידי הכפר כולו. אל משקו המפואר והמצויד בטרקטור קטן אנוּ מביאים אורחים מחוץ־לארץ ומתגאים בהישג.

התמורה דרמטית עוד יותר בבנו של ראובן, נקרא לו שמעון. הוא למד בבית־הספר, או לפני שבא לשם, שירת בצה"ל ורכש מקצוע וראשית הבנה בפעולה משולבת, בעזרה הדדית. בן אחר של ראובן לומד בבית־ספר חקלאי. יש בביתו חשמל, דוּד שמש לחימום מים, מקרר, כירים של גז ומקלט רדיו. משקו של ראובן ומשקי חבריו הם מקור עיקרי לאספקה החקלאית שלנו. ראובן ושמעון רואים את עצמם שותפים שלמים בבנין המדינה.

תופעה זו של השתלבות במבנה המשקי והחברתי, של רכישת צורותיו ושל סיגול ערכיו, היא האפיינית למערכות הקליטה החברתית ומיזוג העדות, היא, ולא דיבורי המקוננים הערטילאיים הרוֹוחים אצלנו בדבר התפרקות מערכים, כביכול. והלא נהפוך הוא: שני שלישים מן האוכלוסיה, ברובם המכריע, לא הביאו עמהם ערכי חלוציות מבית אבא, לא היה להם ממה להתפרק, והיה להם מה לרכּוֹש. הם עמדו במבחן זה בכבוד בכוּרי המצרף של החברה שלנו – בהתישבות, בבתי־הספר ובצבא.

משמעות המיזוג בהתישבות זו, על הריכוזים העדתיים שבה, איננה ביטול השוני, נטישת הערכים שהובאו מארץ המוצא, אלא עידונם ושיפורם, העלאת הרמה וסיגול ערכינו המשותפים. הכפר בחבל לכיש מתמזג עם נהלל על־ידי השתלבותו כשוה ביצירת המדינה כולה, במשקה, בחברתה ובהוי.

אין צורך להיות מומחה לבעיות קליטה ומיזוג כדי לראות מיד את המקום המרכזי שנועד לחינוך בתהליך זה. ודוקא בחינוך קשה קפיצת־הדרך ביותר. אפשר להחיש הקמת בית, אי־אפשר להחיש את גידולו של הילד. והשאלה מסובכת עוד יותר מפני שספק הוא, אם היא ניתנת להיפתר בדור אחד: הרמה הנדרשת להשכלת הבנים נובעת גם מרמתה התרבותית והרוחנית של המשפחה. האפשרות של ילד ללמוד ולקלוט תלויה באוירה של הבנה בבית ואפילו במגבלות פיסיות כגון: תנאי שיכון. מה בצע בבית־ספר טוב, אם אין לילד פינה להכין את שיעוריו, אם אין הבנה ועזרה מצד ההורים. מאמצים אדירים נעשים בשטח זה ומאמצים גוברים והולכים נדרשים מאתנו ככל שעולות דרישותיה של החברה לחינוך.

מאז קום המדינה גדל מספר התלמידים כפלים כגידול האוכלוסיה; חינוך חובה חינם הוגשם במלואו במסגרת החוק; חצי גילאי 3־4 הזקוקים לכך לומדים חינם בגן; המספר גדל בכל שנה, ותוך שנתים־שלוש יוקפו כל הנזקקים; התרחב החינוך העל־יסודי ובעיקר המקצועי בתעשיה, בים ובחקלאות; בהדרגה חדל שכר־הלימוד להיות גורם מונע להמשך חינוכו של הילד. פיתוח החינוך על כל שלביו, מפעלי הטיפוח, בית־הספר הכוללני המאפשר מעבר ממגמה למגמה, טיפוח מיוחד של מוכשרים, בנין החינוך המקצועי והתאמתו לצרכיו של משק מפותח, הרחבת החינוך הגבוה פי חמישה מאז קום המדינה – כל אלה משתלבים בפעולה לצמצום הפער בין שכבות חברתיות.

מפעלי הטיפוח החינוכיים שלנו – בשיטות הוראה, בארגון כיתות, בהתאמת חומר הלימוד, יום הלימודים הארוך – הם נושא להתענינות מקצועית בעולם החינוך כולו. כבר רואים אנו ברכה במאמצינו להצר את הפער העדתי: מבין בני עולים מארצות אפריקה ואסיה נמצאים כבר קרוב לשתי רבבות בגני־ילדים לגילאי 3 – 4; הם מהוים 60% מגני־ילדים לגילאי 5; 34% בבתי־הספר היסודיים; 20% בבתי־הספר התיכוניים של בוקר וערב; למעלה מ־35% בבתי־הספר המקצועיים; 39% בבתי־הספר החקלאיים; 14% בכיתות־המשך של ההתישבות העובדת; 25% בבתי־מדרש למורים ולגננות; 12% במוסדות להשכלה גבוהה. לא נאמר די בהישגים, אבל זה הרבה; בני העולים מארצות אסיה ואפריקה הם כבר כיום כרבע ממספר הלומדים בבתי־ספר על־יסודיים – יותר מ־22 אלף. זה מספר מעודד, אף שאפשר כמובן למתוח עליו ביקורת משתי בחינות: רבע, זה פחות ממשקלם באוכולוסיה; וחוץ מזה חייבים אנו להגיע לידי מצב שבו יקבלו כל הילדים חינוך על־יסודי, ועדיין לא הגענו לכך.

עוד ידנו נטויה. בחמש השנים הבאות אנו שואפים להכפיל את מספר הילדים בגנים. חינוך־חובה חינם יורחב לפחות בשנה נוספת. כארבעים אלף ילד יתוספו לבתי־הספר העל־יסודיים ובתוך זה יוכפל החינוך המקצועי. ועדיין אין זה סוף התהליך.

לכל הדברים הללו דרושה, כמובן, תנופה גדולה בהכשרת מורים. על כך יש להוסיף את הפעולה התרבותית בקרב המבוגרים, ובעיקר את המבצע המקיף לביעור הבערות, שכלל עד כה רבבה של לומדים. ותצוין עזרתן של החיילות במבצעים אלה. ניתן לומר כי בסך־הכל נחלץ גדוד שלם של חיילות לעזרת החינוך.

וכשאנו עומדים בסוגיה זו של חינוך מבוגרים, איך לא נזכיר מעשי התנדבות של יחידים ושל קבוצות שחידשו אצלנו את מסורת ה“הליכה אל העם”. כולנו יודעים על מעשי המופת של יעקב מימון בירושלים, והיו גם מעשים אחרים. למרות היקיפם המצומצם של מעשי ההתנדבות הללו, יש להחשיב אותם מאוד, כי הם מתוים דרך נכונה שיש לפתחה בכל מאמצי כוחנו. כי מה היתה ה“הליכה לעם” ברוסיה? בחורים ובחורות יהודיים הצטרפו אל טובי האינטליגנציה הרוסית, שהיתה לה הרגשת אשמה וחובה לגבי בערותו ודלותו של הכפר הרוסי. בני־נוער יהודים הלכו להביא את אור ההשכלה והדעת אל איכרים נכרים ונבערים, שהרעל האנטישמי העמיק וחילחל בתודעתם, ולא אחת יצאו משם בשן ועין.

האומנם ייבצר מהנוער ומהאינטליגנציה אצלנו להיחלץ למפעל כזה בקרב עמם שלהם? ולא רק במבצעי לימוד בפועל־ממש המדובר. יש להעמיק גם תודעה של שכנות טובה כפשוטה, קשירת קשר הדוק בין משפחה למשפחה, מעבר לגבולות של עדה ושל ותק בארץ. ואין הדבר הזה מוטל על שכבה אחת בלבד, נאמר: על ילידי הארץ או על הותיקים שעלו לפני קום המדינה. הכלל הגדול של “עליה קולטת עליה” חל גם על ענין זה. מי שנמצא חמש שנים בארץ יש לו חובה מוסרית לגבי שכנו הנמצא בה שנתיים בלבד. יש למצוא דפוסים ארגוניים להיחלצות בשטח זה ולהפכה לתנופה לאומית רבתי. אך מלבד הדפוסים הארגוניים דרושה לכך, בראש ובראשונה, מידה גדולה של הכשרת הלבבות.

הזכרתי קודם את הקשר הקיים בין כל שטחי הפעולה לביטול הפער החברתי, ובמיוחד את הקשר בין חינוך לשיכון. שוב צריך לציין קודם־כל את היקף המעשה עד היום. כ־300 אלף דירות נבנו לקליטת עולים, מלבד ההשתכנות במבנים קיימים. הדירות שנבנו במיוחד לקליטת עליה שוב אינן מספיקות במקרים רבים, לא מצד המספר ולא מצד הגודל. נעשה מאמץ לתת למשפחות גדולות דירות גדולות יותר מאשר למשפחות קטנות. בכל זאת נוצרה צפיפות בקרב בעלי משפחות גדולות ופירושו של דבר, שוב, בעיקר בין עולי ארצות אסיה ואפריקה.

הקשיים שגרמו להתהווּת בעיות הצפיפות הם, מצד אחר: מספר הדירות הגדולות לא היה מספיק; לא אחת עמדנו לפני ברירה מרה אם לספק דירה לעוד משפחת עולים המכה על קדקדינו ואומרת “קלוט!”, או לתת למישהו דירה גדולה יותר, וכמובן נאלצנו להחליט לתת קורת גג לעוד משפחת עולים. מלבד זאת נוצרה צפיפות גם בדירות שניתנו קודם בתאנים שוים, נניח – לזוג צעיר בלי ילדים, אלא שמשפחה אחת גדלה יותר ואחת פחות. וכך נוצר אי־שויון במקום שהיה שויון מלכתחילה. כך מוצאים אנו בסופו של דבר צפיפות גדולה יותר בקרב משפחות שעלו מארצות אסיה ואפריקה, ונעשים כעת מאמצים גדולים לפתרון הבעיה על־ידי הרחבת שיכונים קיימים ועל־ידי הגברת התנופה בפינוי משכנות העוני, במידת יכלתו של משקנו.

הזכרתי, בצד החינוך, את צה“ל כגורם עיקרי במיזוג עדות ושכבות חברתיות. נציין את מהלך התקדמותם של בני עולים בצה”ל, את המאמץ הגדול המושקע בהקניית השכלת־היסוד והכנה לתעסוקה, בשליחת שרשים בארץ. בולט הערך העצום של השירות הצבאי בהריסת מחיצות בין שכבות עליה ובין עדוֹת. ערך לא מבוטל יש בשטח זה לקשירת קשר־ידידות אישי, פשוטו כמשמעו, עם חיילים אחרים. גדולה מזו: כאן ניתנת ההזדמנות המוחשית לקידום חברתי נראה לעין על־ידי עליה בדרגה. אחוז הקצינים בני עליות מארצות אסיה ואמריקה עולה בהדרגה משנה לשנה. יש בכך כמובן קשיים, שלא נתגבר עליהם אלא עם עליית רמת ההשכלה הכללית. אבל כבר כיום מקביל אחוז מפקדי הכיתות מארצות אלה, פחות או יותר, לאחוזם באוכלוסיה.

יש לי, כידוע לכם, קצת רתיעה מפני דברים וביטויים המגלים יחס של התנשאות בהשואה עם עמים אחרים. בכל זאת, כשאני בא לסכם את ההישג ולהעלות את הבעיות בקליטת עליה ובמיזוג גלויות, איני יכול שלא להיזקק להשואה. אני, לפחות, איני מכיר אף ארץ הגירה אחת שעמדה לפני בעיית קליטה בהיקף כזה ושעשתה כל כך הרבה להצלחתה. ענין ההיקף טעון קצת הסבר. זה איננו ענין של מספרים בלבד; גם במספרים ההיקף אצלנו יחיד במינו, ביחס לגודל האוכלוסיה הותיקה וביחס למשך הזמן; אבל על זאת יש להוסיף את יסוד הגיווּן והשוני בארצות מוצאם של העולים שקלטנו. זה חייב אותנו למאמץ קליטה חמרית ותרבותית בקנה־מידה גדול, תוך התמודדות עם בעיות שאין להן אח ורע בעולם כולו.

התמונה הכללית היא, איפא, תמונה מעודדת. הושגה רמה של התקדמות, של הצרת הפער, של מיזוג. אין זאת אומרת שניתן לנו כל מבוקשנו. יתר על כן: חבלי ראשית ירדו לעולם כרוכים בצרות הנובעות דוקא מהתקדמות ידועה.

כך, למשל, אם נזכיר את המיזוג בצה“ל, שעליו דיברנו זה עתה, עומדים אנו לפני בעיית הקליטה החברתית של משוחררי צה”ל. במשך שנות שירותם הוגרלו חיילינו בחברה חסרת מחיצות, אם מחיצות מוצא ואם מחיצות הוי. לא תמיד מוצאים הם מציאות זהה בשובם לחיי האזרח; רבים מתגברים על הקשיים ומוצאים את מקומם, לא תמיד מיד ולא תמיד כולם. כך עלולה להיוָצר הרגשת מרירות דוקא מתוך ראשית הפתרון.

הזכרנו קודם את צמיחתה של עילית מנהיגה. על כולנו, על כל הרשויות, הגופים, ההסתדרויות והמפלגות, לעשות בשטח זה מאמצי עידוד בלתי־פוסקים. ואין הכונה כאן להליכה בדרך הקלה, לטיפוח עסקנות שסימן היכרה הוא עדתי. דרך זו, בקלותה המדומה, עלולה להוליך אותנו לפתרונות דמגוגיים, המחפים במלל קיצוני, או בסיסמאות־קיפוח עדתיות, על העדר פתרון אמיתי. הדרך הנכונה היא שילוב מאמציה של הציבוריות הותיקה בהתעצמות חברתית של ציבורי העולים מבפנים. ההשפעה מבחוץ והצמיחה מבפנים צריכות לינוק זו מזו ולהפרות זו את זו. שוב יש להביא כאן בחשבון צמיחת בעיות דוקא מתוך ראשית הפתרון.

ועוד דבר: הבעיה העדתית קיימת לא מפני שיש מצד אחד משפטים קדומים ומצד אחר הרגשות־קיפוח מוצדקות ולא מוצדקות. הבעיה קיימת מפני סכנה חמורה אחת, שאסור לנו להסיח ממנה את הדעת אף לרגע: הבדלי־מוצא עדתיים והבדלי מצב חברתי וכלכלי המזדמנים יחד.

הזכרתי תופעות כאלה בתחום השיכון ובמידה מסוימת גם בתחום החינוך. אבל מפני דרישותיה של חברה תעשייתית מודרנית משתקפת, כמובן, ההשכלה גם ברמה שאליה מגיעים אחר־כך התלמידים בשוק העבודה. כך מוצאים אנו שההכנסה החודשית הממוצעת של ילידי אסיה ואפריקה, שעלו אחרי קום המדינה, נמוכה ביותר ממאה לירות מזו של ילידי אירופה ואמריקה שעלו מאותו הזמן. אבל גם ילידי אירופה ואמריקה שעלו בימי המדינה, זוכים להכנסה הנופלת במאתים לירות מן ההכנסה החודשית הממוצעת של ילידי ישראל. אם נראה עובדה זו, נבין יותר את סיבות הפער גם ביחס לעולי אסיה ואפריקה. לכך צריך להעיר עוד שתי הערות: האחת, שבכלל ההישג בתחום זה הוא לא רע – יותר מ־615 לירות לחודש בממוצע ארצי; והשניה, שילידי הארץ, ילידי אירופה ואמריקה, הזוכים להכנסה חודשית גבוהה יותר, אינם קוצרים בזה את פרי עמלם בלבד: הם נהנים ממטען של דורות, שנתנו אפשרויות חינוך גדולות יותר לא רק להם אלא גם להוריהם ולפעמים גם להורי הוריהם. אם אנחנו מתכוונים ברצינות לסתום פריצה זו, עלינו לדעת שזוהי, לכל הפחות, משימה של דור שלם.

למצב הכלכלי יש כמובן השלכה מידית על המעמד החברתי. שוב, אין אנו דלים מתופעות מעודדות. אחוז הנישואין בין בני עדות שונות נמצא בעליה מתמדת. הוא עלה מפחות מ־10% ב־1952 על לקרוב ל־15% כעבור עשר שנים. בשנתון הסטטיסטי האחרון אנו מוצאים כי גידול כזה חל גם במקרים שהבעל בא ממשפחה של יוצאי אירופה וגם במקרים שהבעל בא ממשפחה של יוצאי אסיה ואפריקה. עדיין מרובים יותר, בין הזוגות הבין־עדתיים, המקרים שהבעל הוא ממשפחה של יוצאי אירופה, אולם גם המקרה ההפוך אינו נדיר והגיע לקצת פחות מ־6% עד לפני שנתים. המספרים הללו מעידים על התקדמות, אבל עדיין אין היא מספיקה.

כל אחד מאתנו יכול לומר, מנסיונו האישי, כי במידה שנעלם הפער החברתי, מאבד בהדרגה ההבדל העדתי את משמעותו. אם אין אנו מתענינים בשאלה במיוחד, קשה לנו לפעמים לומר מה מוצאו העדתי של איש זה או אחר מחברינו לעבודה או מבני חוגנו החברתי. אנו מצוּוים, איפוא, לעשות לפתרון הבעיה החברתית בקנה־מידה נרחב, להתמיד לעשות מעשים המצמצמים את הפער בין השכבות ולהימנע ממעשים המנציחים אותו. אל נשלה את עצמנו כי יש למישהו פתרון מיַדִי ושלם. ואם גם “לא עלינו המלאכה לגמור” – לא עלינו ולא בידינו – הרי אין אנו בני־חורין ליפטר הימנה; אין אנו רשאים לחדול ממסכת רצופה של מעשים, כי בה חזות הכל.

הדברים אחוזים ושלובים בבעיות הכלליות של פיתוח המשק. ככל שנרבה בפיתוח יצרני ובתיעוש, נפתח נתיבות ושבילים חדשים לעליה חברתית. אין להצטמצם ויש לפרוץ את המעגל המניח כיום התקדמות בעיקר בשירותים, בתיווּך ובמידה ידועה בחיים הציבוריים, המפלגתיים והמדיניים. מערכת חינוך מקיפה וגמישה, בלי לותר על רמה, תוך יצירת תנאים חברתיים וכלכליים המאפשרים ניצול מלא של החינוך ותוך קישור דינמי של החינוך לסיכויי התעסוקה במשק מתפתח, הם מבחינה זו ציווּיים עליונים. החינוך ופיתוח המשק משלימים זה את זה: לתעשיה החדשה דרושים עובדים בעלי ידע; לעובדים בעלי ידע דרושות אפשרויות קליטה בתעשיות חדשות.

אל כל המעשים הללו צריך להילווֹת, כאמור, מעשה רב של הכשרת הלבבות. את הוייתנו התרבותית המשותפת עלינו לבנות גם מתוך קשר אל הרובד הקדום המשותף לכולנו וגם מתוך יניקה ממיטב המורשת של כל שבטי ישראל בייחודים ובאחדותם גם יחד.

מבחינה זו חשוב ביותר טיפוח התודעה העצמית, תודעת המורשת המיוחדת לכל עדה, בתוך התודעה הכללית של עם ישראל. חשובה החדרת ידיעת תולדות ישראל לשכבות רחבות, על תולדותיה של כל עדה ועדה, ותרומה ליצירת התרבות הלאומית שלנו בתקופות שונות. לא רגשי נחיתות ולא רגשי התנשאות, אלא בן־העם המכיר בערכו ובערך שבטו כדבר המובן מאליו וכחלק מן הכלל הגדול. ועל כל אלה לא אלאה מלהזכיר את קירוב הלבבות, את חובת השכנוּת הטובה, את מצות ההיכירות ההדדית – את ההליכה לעם. בהעלאת הרמה החינוכית, החברתית והכלכלית, בקירוב הלבבות, במגע התרבותי, בייצוג מדיני הנובע מהבשלת כוחות פנימיים והמשולב בצמיחה אורגנית טבעית – בכל אלה נהיה לעם אחד.

דברי תשובה

בכנסת 18 בינואר 1965

אישי היושב ראש, חברי הכנסת,

נאה לה, לכנסת, לסכם דיון זה דוקא היום, בט"ו בשבט, שבו חל יום הולדתה. טוב כי דוקא ביום זה מסיימת הכנסת את הדיון בבעיה מרכזית לחיינו, האחוזה והדבוקה בכל מעשינו היום־יומיים ובחזון הגדול המנחה אותם – ואותנו – גם יחד.

בעיית השוני בין הגלויות נוצרה בהבדלים שבדרכי השעבוד והרדיפה בתקופות שונות ובקרב עמים שונים. הגדיר זאת, לפני קצת פחות מאלף שנים, אחד מגדולי המשוררים שלנו, באמרו:

מחוצים לחוצים/ סובלי מעמס,

בזוזים וגזוזים/ נתונים למרמס –

עד אנה ד'/ אזעק חמס,

ולבבי בקרבי/ המס ימס?

זה כמה שנים – עובדים למס,

ישמעאל כאריה/ ועֵשו כתחמס –

זה יניחנו/ וזה יקחנו,

ולמה לנצח תשכחנו?

כך ראה את הדברים רבי שלמה בן־גבירול, גולה ספרד, שהיתה אז גולת ישמעאל. כך חייבים אנו לראות את הדבר עד היום הזה. על הגולה הקרויה בפיו גוֹלת עֵשו עלה הכורת מבחינה פיסית. רק שארית הפליטה נותרה לעליה ולבנין העם והארץ אחרי השוֹאה.

ובגולה שבארצות ישמעאל פגעה בדורות האחרונים הדלות החמרית וקפאון ההתפתחות של ישמעאל עצמו. אנו מצוּוים להתגבר על שתי הפגיעות הללו שפגעה בנו ההיסטוריה, במידה שעם יכול להתגבר עליהן, בכוחות מאוחדים. לגבי חידוש המולדת ומיזוג גלויות, זוהי – אם תרצו – כל התורה כולה על רגל אחת.

כשעברתי על הסטנוגרמה של הויכוח ראיתי שכמעט יכול אני לותר על דברי תשובה. הרי בעצם אין בינינו חילוקי דעות לגופו של ענין וגם לא לגופה של ההערכה היסודית. הבעיה היא חברתית בעיקרה. ככל שנעשה לפתרון בעיות החברה, ליתר צדק, ליתר שויון, לביטול פערים, למתן הזדמנות נאותה לבני שכבות סוציאליות שונות, להעלאת הרמה ולחיזוק השכבות החלשות – נעשה למיזוג גלויות.

חבל, כי גם על רקע זה, של אחדות גישה יסודית, נמצאו חברי כנסת שלא ויתרו על עוקצנות ופולמוס, מהם כאלה שאיני יכול שלא להגיב עליהם.

הנה דיבר חבר הכנסת בגין על “כרטיס המפלגה” כדבר המביא עמו הפליה עדתית, וידוע לכרטיסה של איזו מפלגה הוא מתכוון: למפלגה הגדולה, הראשית בארץ, לא למפלגתו שלו, בה אין, כידוע, רבב; היא כולה תכלת, או שמא תכלת־לבן. “בואו חשבון”, חבר הכנסת בגין. מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שבצוארה מבקש אתה לתלות את הקולר, יכולה להתמודד בגאוה עם כל מפלגה בארץ מבחינת הגיווּן העדתי של חבריה, מבחינת התמיכה שהיא זוכה בה באזורי התישבות של עולים חדשים, מבחינת אפשרויות הקידום החברתי והמדיני שיש לעולים בתוכה, בכל שלוחותיה במפלגה, בהסתדרות ובמדינה. זוהי היטפלות חסרת־שחר למפלגה שעשתה למען מיזוג גלויות יותר ממישהו אחר בארץ הזאת; שנשאה בעיקר העומס של הפעולה הזאת, אם בממשלה ואם בסוכנות ואם בהתישבות העובדת. על זאת, חבר הכנסת בגין, לא היה לך להוסיף דבר פרט ל“מענה־לשון” סטנדרטי על עניני עבר, שאתה מדביק אותו בכוח לכל נושא.

אני מצטער, ונראה לי שהכנסת כולה צריכה היתה להתפלא ולהתמרמר, על כי מצאת לנכון להצמיד לענין זה גם חזרה על עלילה שהופצה לפני קרוב לעשרים שנה ממקור זר, כאילו יושב־ראש הנהלת הסוכנות באותם הימים נזקק לעלילה עדתית כדי להסתייג מפעולות הטרור בשיחתו עם מיניסטר בריטי. אין לי ספק, כי הסוכנות הטלגרפית שהפיצה באותם הימים את הידיעה שהוכשלה על־ידי מקור דלוח שהתכוון לזרוע מדנים עדתיים בקרב העם היהודי, שנאבק על בנין ארצו ועל עצמאותו. כולנו יודעים כי בשעות מתיחות בינלאומית נוהגים עיתונאים מסוימים שלא להרהר לפרקים אחר מקורותיהם, ואנשי־זדון משתמשים בדבר זה. אבל אינני יודע ואינני מבין איך מלאוֹ לבו של חבר כנסת במדינת ישראל העצמאית לחזור על שקר גס ומיושן ולתת לו מהלכים מחדש.

כמה חברי כנסת הדגישו, כאמור, את הצד החברתי, את הצורך בגישור על הפער. למגמה זו שותפת בודאי חברת הכנסת אֶמה תלמי, ואינני מבין מדוע חייבת היתה להיזקק לפולמוס עוקצני כדי להסכים אתי. אבל אם זה רצונה – יבוּשׂם לה. ואגב, חברת כנסת יקרה, אגלה לך סוד: עשירים ואצים־להעשיר יש ברוך השם מכל העדות.

חבר הכנסת ברוך עוזיאל דיבר כאן, מתוך מגמה חיובית, על הצורך לעקור משפטים קדומים המביאים לידי הפליה. מגמה זו משותפת לכולנו. אני רוצה רק להזכיר, כי מלבד המשפטים הקדומים קיימות, לצערנו, גם סיבות אובייקטיביות, של מועד עליה, של קצב ההתערות החברתית, המשקית והתרבותית, המביאות לידי ריבוד חברתי לפי קוים עדתיים. דבר זה יוצר הפליה אובייקטיבית, שההתגברות עליה באה מתוך נקיטת אמצעים ומאמצים חברתיים כלליים. לא, חבר הכנסת עוזיאל: לא אי־ידיעת האידיש היא המכשול להתערות אלא אי־ידיעה, מתוך מיעוט הנכסים התרבותיים שגולות ידועות ציידו בהם את הקיבוצים היהודיים. התרופה לא תימצא במה שאתה קראת בשם “החזרת הלפיד” מעדה לעדה – גם זו גישה עדתית בדלנית. הפתרון הוא בעיצובה של הויה משותפת, מתוך השלכת כל הלפידים כולם למדורה הלאומית הגדולה, שתאיר לכולנו ותחמם את כולנו בשוה.

כמה חברי כנסת מן הסיעות הדתיות טענו כאן טענות הגיוניות: הם אמרו, כי היסוד הדתי המשותף לעם ישראל כולו צריך למלא פונקציה ממזגת. הגיונה של הטענה הזאת לא עמד, לצערי, במבחן המציאות. יש לפעמים הרושם, כי בשטח הזה דוקא רב הפירוד העדתי יותר מאשר בשטחים החילוניים. אינני יודע מה סיבת הדבר, אבל זוהי מציאות. יש חברים מעדות הקרויות מזרחיות, שאינם רוצים לשמוע כלל על ביטול הרבנות הכפולה, מכיון שלדעתם זה יביא לידי מונופוליזציה “אשכנזית” של חיי הדת. הדבר הזה אומר דרשני ומחייב, לדעתי, את הקרובים ביותר אל הענין הזה לבדיקה עצמית קפדנית ולמחשבה קונסטרוקטיבית.

אני אסיר־תודה לאותם חברי כנסת שהעלו כאן בעיות ונקודות־אור שלא עמדתי עליהן בדברי פתיחתי. חבר הכנסת קול דיבר על הכוח המאחד והמלכד במפעל המפואר של עליית הנוער, העושה הרבה למיזוג עדוֹת ולהעלאת רמתן. אחרים דיברו על הצורך בהקפדה על כך שהעתון לא יחנך לעדתיוּת, השכילו לפרט את המאמץ החינוכי הגדול הנעשה בידי הממשלה, הממלא תפקיד ראשון במעלה בענין זה, דוגמת צה"ל; דוּבר על הצורך בהתאמת מסגרות הבחירה והייצוג אצלנו למבנה האוכלוסיה ועוד. ועל כולם – טובה היתה ההדגשה על הפעלת הגורם הציבורי בהתגברות על זרוּת ארצות המוצא. המדובר הוא גם בארגונים וגם ביחידים; והחובה מוטלת לא רק על הותיקים ממש, אלא גם על הותיקים יחסית, שמספרם גדול הרבה יותר. היו גם כמה הצעות טובות. לחבר הכנסת ביבי הייתי רוצה לומר, כי רוב ההצעות שהעלה הן ענין לפעולה חברתית ותקציבית. אולם אם יש תופעה שלילית זו או אחרת שצריך ואפשר להילחם בה באמצאות החוק, יובא־נא הדבר, אחרי לימוד ובדיקה מתאימים, לפני המחוקק.

אלה הם עיקרי הערותי לדברים שנשמעו בדיון. ועתה אני רוצה לחזור ולהדגיש את האמצעים העיקריים שיש בינינו כדי להתגבר על בעיות מיזוג הגלויות, ואני מתכוון לצמצום הפער ולהעלאת הרמה.

יש ואנו צועדים בכיווּנים אלה בלי שיודגש בשעת מעשה הערך החיובי שיש לו לגבי מיזוג חברתי. כזהו, למשל, התיקון שתוקן לאחרונה במדיניות מס־ההכנסה שלנו. התיקונים האלה מכוּונים לצמצום הפער הכלכלי והחברתי, ליתר שויון בהנאה מן החברה על־ידי הנחות מרחיקות־לכת לשכבות החלשות. אין לי ספק כי גם התוצאה החברתית לא תאחר לבוא.

כי מה עשינו בעקבות המלצותיה של ועדת צדוק? אם ההפחתה הממוצעת במס הגיעה לעשרה אחוזים בערך, הרי ההפחתה למשפחות מרובות־ילדים היא כמעט כפלים. הגדלנו במידה ניכרת את שיעורי שכר העובדים הפטורים ממס. ששים אלף משלמי מסים בעבר יהיו פטורים עתה מכל מס, וזה שוב חל בעיקר על משפחות מרובות־ילדים. נסו לתרגם זאת משפת המספרים לשפת החברה! והלא המדובר הוא בשכבות סוציאליות, שעליהן הכביד אפילו מס קטן, ואם הוא בוטל – זוהי הקלה ניכרת. אל ההקלות האלה מצטרף גם הפטוֹר משכר לימוד בבתי־ספר על־יסודיים, דבר שעליו נדבר עוד מעט.

צעד אחר –פעולת הממשלה לחיסול משכנות העוני. עם כל ההגבלות שהמציאות התקציבית והכלכלית מחייבת אותנו, נבנות וייבּנו בשנים אלה כאלפיים עד אלפיים חמש מאות דירות לשנה לפינוי משכנות העוני. מלבד זאת עוזבות כאלף משפחות בשנה את משכנות העוני ועוברות לדירות טובות יותר בעזרת הממשלה. כאשר דיברתי על אלפיים, עד אלפיים וחמש מאות, דירות לשנה, דיברתי על בניה תקציבית בלבד.

עם חקיקת החוק החדש, הנמצא בשלבים אחרונים של עיבוד בממשלה, יתעצמו האפשרויות הרבה יותר. תוך שנים אחדות נוכל כנראה להכפיל את מספר הדירות שאנו בונים. אני מקוה שהחוק המוצע יוגש לכנסת עוד במושב זה. הוא יאפשר לממשלה לגשת לפתרון הבעיה בתנופה גדולה ובאמצעים התואמים את היקף המצוקה.

זאת ועוד. הדיור הצפוף חופף את הריבוד החברתי־עדתי במדינה. כדי להילחם בו, ניתנת האפשרות לעולים להרחיב את שיכוניהם, וכאלף משפחות עושות זאת בכל שנה. בשנים האחרונות הועברו, נוסף על כל אלה, כשבעת אלפים משפחות מרובות־ילדים מדירות קטנות לדירות גדולות יותר. הדירות הקטנות שהתפנו נמסרו למשפחות קטנות של עולים חדשים, או לזוגות צעירים.

כל המעשים האלה מצטרפים למסכת אדירה של פעולת שיכון ופיתוח המכוּונות להבקיע את החזית באחת הגזרות הקשות ביותר במלחמתנו בפער החברתי והעדתי. וכבר אמרנו, כי שיכון נאות הוא תנאי הכרחי גם לחינוך. חכמינו אמרו, כי דירה נאה היא בכלל הדברים המרחיבים דעתו של אדם. ובודאי שזהו תנאי להרחבת דעתו של ילד, הזקוק לפינה להכנת שיעוריו, לקריאה, ללימוד. שיכון וחינוך – אלה הן שתי הזרועות העיקריות של תנועת המלקחים הגדולה לפיצוח הפער החברתי.

וכאן אני מגיע לאחרון אחרון חשוב ומכריע – החינוך.

אמרנו, כי מאז קום המדינה גדל היקף מערכת החינוך כפלים כגידול האוכלוסיה. כלומר – אם האוכלוסיה גדלה פי שלושה, גדל החינוך פי ששה. מה פירוש הדבר? פירושו קודם כל חדירה לתוך השכבות החלשות. הגשמתו המלאה של חוק חינוך חובה, הפיתוח הרב בכל שאר הדרגים בחינוך – אלה הזרועות שאחזו בציצית ראשם של ילדי השכבות האלה ונתנו בידם כלים לשותפות מלאה בחברה.

מספר אחד שמעתי רק אתמול, בישיבת הממשלה, מפי שר החינוך: כארבעה־עשר אחוז מתלמידי בתי־הספר הגבוהים הם כעת בני־משפחות שיצאו מאסיה ומאפריקה. תאמרו – לא די בכך? אני מסכים. אבל רק לפני ארבע־חמש שנים היו רק חמישה אחוזים!

אנו נמצאים בתהליך של התקדמות מתמדת, של התפתחות בלתי פוסקת. ואל נשכח כי בעולם כולו הולכים לבתי־ספר גבוהים קודם כל בני משפחות משכילות ועמידות. אפילו בברית־המועצות, שבה יושבת כמחצית האוכלוסיה בכפר, באים כמעט כל הסטודנטים ממשפחות עירוניות. מה קרה אצלנו לגבי העליה מארצות מסוימות? כבר הזכרתי, בדברי הפתיחה שלי, ממצא של קבוצת סטודנטים מארצות צפון־אפריקה שקבעו, כי העליה מארצות אלה באה אלינו – ואני מצטט – “ערופת ראש”, כשהצמרת האינטלקטואלית, הציבורית והכללית העדיפה להגר למקומות אחרים. עדיין מצפה ישראל לצמרת הזאת. בינתים עושים אנו, ונוסיף לעשות, מאמץ על־אנושי לגדל לנו צמרת ידע וחברה מבני השכבות החלשות.

ומקבוצת הגיל הגבוה ביותר בין הלומדים – אל הצעירים ביותר: ילדי הגנים בני שלוש וארבע. מחצית הילדים הזקוקים לכך כבר לומדים כיום בגנים חינם. ההוצאה מסתכמת ב־8 מיליון ל“י. תוך ארבע־חמש שנים נקיף את כל הזקוקים לכך. לקראת השנה החדשה אנו משקיעים 4 מיליון ל”י, כדי להוסיף להם כיתות, ועוד היד נטויה.

ביטול הפער בין ילדים הוא ראשית ביטולו של הפער בחברה כולה. תוך ארבע שנים יורחב חינוך חובה חינם בשנה אחת נוספת לפחות, וגם דבר זה מכוּון להביא את ברכת הדעת לשכבות‏־עם רחבות יותר. אנו שואפים לכך, שבהדרגה יהיה אצלנו חינוך על־יסודי חובה חינם. בשלבים הראשונים נבטיח חינוך־חינם סלקטיבי, לפי הכנסת המשפחה לגולגולת. תוך ארבע־חמש שנים יתוספו כ־40 אלף ילד לבתי־הספר העל־יסודיים ונכפיל את מספר הילדים המקבלים חינוך מקצועי.

כדי ליצוֹר לילדים הזקוקים לכך את תנאי הלימוד העל־יסודי הדרושים יהיו בשנה הבאה יותר מאלף ילדים בפנימיות, ועוד כמספר הזה בפנימיות־יום. אנו מוצאים כ־300 אלף ל"י לשנה על שיעורי־עזר לילדים הזקוקים להם. תוך שלוש־ארבע שנים תקיף רשת החינוך העל־יסודי חלק גדול מאזורי הפיתוח.

ושוב אני מגיע לצעד שמשמעותו חברתית כללית, אבל הוא תורם תרומה מיוחדת למיזוג גלויות: ארבע דרגות ההכנסה ששוחררו השנה משכר־לימוד מקיפות שליש הלומדים במוסדות העל־יסודיים. ושוב – הנהנים העיקריים הם יוצאי אסיה ואפריקה.

בוודאי תתענינו לשמוע, כי אנו משקיעים יותר מ־13 מיליון ל“י לשנה במפעלי טיפוח בחינוך היסודי – יום־לימוד ארוך, כיתות מיוחדות ועוד, מלבד הסכומים שבתי־ספר אלה מקבלים בדומה לאחרים. טיפוח זה מקיף, בצורות שונות, 125 אלף ילד. 12 מיליון ל”י לשנה מוקדשים לעזרה בצורות שונות בדרגי־חינוך גבוהים יותר, כגון: פטוֹר משכר־לימוד וכיוצא בזה. אנו שוקדים על תכניות הרחבת העזרה לילד הלומד ולסטודנט הלומד, גם מעבר לשכר־הלימוד עצמו, כדי לסייע בידו ובידי משפחתו לקיים אותו כילד, או כבחור, לומד שאינו משתתף בקיומה בכלכלי של המשפחה. כל הדברים האלה תורמים למהפכה אנושית ולאומית עצומה בשכבות־עם רחבות.

מילים אחדות בענין הייצוג הציבורי והמדיני. מי שמכיר קצת את נוף הרשויות המקומיות ומועצות־הפועלים שלנו, שלא לדבר על ועדי עובדים ואגודות מקצועיות, יודע מה רבה ההתקדמות בענין זה. ידוע לי, כי הגדולה במפלגות ישראל עושה גדולות בטיפוח עילית חדשה ומושרשת בקרב כל גוני ציבוריות העולים. הבה נקוה כי גם אחרים ילכו בדרכה, וזה ייהפך למנוף לשיתוף עשיה לאומית ושליחות לאומית.

המשק והחברה חייבים להתפתח ולהיות ערוכים לקלוט את הדורות המתבגרים לפי הכושר שנעניק להם. דבר זה חל גם על המינהל הציבורי לכל ענפיו, החייב גם הוא בערנות מתמדת לקליטת הכוחות החדשים הצומחים לנו ככל שמאמצינו נושאים פרי.

אני בטוח כי לא ירחק היום, והמוצא העדתי המפריד יטושטש ויישאר רק כמקור גאוה רוחנית לנכדינו, שיספרו לבניהם על המורשת המיוחדת שתרמו דורות אבותיהם, מארצות מוצאיהם השונות, לשגשוג ישראל בארצו ולתולדות ישראל בכלל.

שידור ב“קול ישראל”, 18 בדצמבר 1964

ב־1954 בוצעה בלי ידיעת הממשלה, פעולה מסוימת, שמטעמים בטחוניים אינני בן־חורין לפרש את טיבה. פעולה זו פגעה בענינים חיוניים של המדינה. במהלך השנים נתקיימו כמה בירורים שהיו מיועדים להבהיר את הרקע לאותה פעולה, ובמיוחד לגלות מי נתן את ההוראה לביצועה. ב־1960 נדונה בעיה זו בועדה ממשלתית שהשתתפו בה שבעה שרים, בראשותו של שר המשפטים דאז. מסקנותיה של אותה ועדה אושרו על־ידי הממשלה וקיבלו חיזוק על־ידי הכנסת.

ביום 22 באוקטובר 1964 פנה ראש־הממשלה הקודם, מר דוד בן־גוריון, לשר המשפטים וליועץ המשפטי ותבע מינוי “ועדת חקירה מורכבת משופטי בית־המשפט העליון, לבדוק את סירוב הממשלה בזמנה למנות ועדת־חקירה משפטית, כאשר דרש הקצין הבכיר, ומינוי ועדת־שרים של שבעה במקום זאת, ואם נוהלה של ועדה זו ומסקנותיה תואמים האמת, הצדק וחוקי המדינה”. בתזכיר שני, שהוכן בידי עורכי־דין מטעמו של חבר הכנסת מר דוד בן־גוריון, באה תביעה נוספת, שתיחקר פרשת “העסק הביש”, ואם שר הבטחון דאז נתן את ההוראה לביצועו, או שהקצין הבכיר פעל על דעת עצמו שלא בידיעת השר.

היועץ המשפטי הביע את דעתו לשר המשפטים נגד תביעתו של חבר הכנסת בן־גוריון להקים ועדה שתחקור את פעולתה ומסקנותיה של ועדת השבעה. אשר להצעה לחקור מחדש את הפעולה הידועה בשם “העסק הביש”, הרי לא המליץ היועץ המשפטי על עריכת חקירה כזו. הוא מנה נימוקים בעד ונגד, הביע ספק אם יש אפשרות להוציא את האמת לאור בדרך זו וקבע כי “השאלה איננה משפטית בלבד אלא לא פחות מזה מדינית וציבורית”.

גם אנשי־משפט דגולים אחרים, מהם שהתיעצתי אתם אישית, מהם שפירסמו דבריהם בעתונות – הסתייגו מההצעה להקים ועדת חקירה לעסק הביש. אין שום יסוד להניח, כי הקמת ועדת חקירה מחויבת המצפון המשפטי. לא. אין זה צו בלתי מעורער של המצפון המשפטי.

שר המשפטים בהתבססו על הצעת היועץ המשפטי, חיוה דעתו אף הוא שאין להקים ועדת חקירה שתחקור את פעולתה ואת מסקנותיה של ועדת השבעה. שר המשפטים הציע לעומת זאת להקים ועדה שתחקור את פרשת 1954. עם זאת הוא הודיע, כי אין הוא רואה בדחיית הצעתו סיבה להסקת מסכנות. בכל מדינה חפשית מתוקנת מתבררת מחלוקת כזאת, בין שני אזרחים, לא בועדת חקירה, אלא בבית המשפט. במקרה זה יודעים גם שני בעלי הריב, כי בתי־המשפט פתוחים לפניהם. אולם הם לא פנו לבתי־המשפט ושניהם מתנגדים לבירור אף בועדת החקירה.

לעומת הבחינה המשפטית אשר תיארתי לכם, קיימים שיקולים מדיניים וציבוריים שהם, לדברי היועץ המשפטי, לא פחות חשובים, ועליהם עמדתי במכתבי לנשיא. שנים הם העקרונות שהיו מונחים ביסוד מכתבי זה: העקרון הממלכתי, כי הממשלה זכאית וחייבת להחליט בענינים המסורים להחלטה חפשית, במסגרת הסייגים המוכתבים על־ידי אמון הכנסת ואמון שולחיה; והעקרון השני הוא של טובת המדינה, המחייבת אותנו שלא להיגרר להתעסקות מקיפה בפרשיות העבר, שיש עמה נזק פנימי וחיצוני גם יחד.

משקל מיוחד בנידון זה נודע לדעתו של האיש שהיה ראש הממשלה ב־1954 והמתמצא בכל הסתעפויותיה של הפרשה. ראש הממשלה דאז, מר משה שרת, הביע לא פעם את דעתו הנמרצת, כי חידוש החיטוט בפרשה זו עלול לפגוע קשה בענינים חיוניים של המדינה.

אילו היתה המדינה בת־חורין לשקול את כל הנימוקים בעד ונגד הקמת ועדת חקירה, כמיטב אחריותה ושיקול דעתה, יש לי כל יסוד להניח, כי לא היתה מחליטה להקים ועדה כזו. אך בינתים נוצרו תנאים בינמפלגתיים שיש בהם כדי לשלול מרוב חברי הממשלה את האפשרות לדון ולהכריע לפי מצפונם במסגרת אחריותם הממלכתית הבלעדית. זוהי הסיבה להתפטרותי.

כעת אני עומד בראש מה שקרוי “ממשלת מעבר”, אף כי אין הכינוי הזה מעוגן בחוק. החוק אומר בפשטות: הממשלה ממשיכה בתפקידה עד שתקום ממשלה אחרת. הבטחתי בכנסת, כי גם במצב זה תוסיף הממשלה לשקוד על כל עניניה החיוניים של המדינה, אך אין זה מצב היכול להימשך בלי גבול.

בסדרי־השלטון הפרלמנטריים שלנו, היה הדבר מסתיים בהקמת ממשלה חדשה, אם על בסיס הכוחות הנערכים בתוך הכנסת הקיימת, ואם על־ידי בחירות חדשות, המביאות אתן כנסת חדשה, ומתוכה ממשלה חדשה.

על האפשרויות האלה אני רוצה לומר מלים אחדות. קודם כל על בחירות חדשות. כשהן לעצמן, אין בחירות צריכות להפחיד איש מאתנו. הן עצם מעצמו של משטר דמוקרטי. כשהבחירות במועדן, כדאי המאמץ הלאומי הגדול המושקע בו, בכוח־אדם ובכוחות־משק רבים. ארבע שנים בין בחירות לבחירות אינן מועד ארוך מדי. מי שמצוי אצל עניני תכנון באיזה שטח שהוא, אם במשק, אם בבטחון ואם בכל שטח אחר, יודע זאת. להפסיק את חייה התקינים של המדינה, את פעולתו הרגילה של הממשל, ולהטיל את כולנו לתוך המאמץ האנושי והמשקי לעתים תכופות יותר – זהו דבר מזיק לכל שטחי חיינו.

אינני שש, איפוא, לבחירות חדשות בטרם זמנן. אפנה עכשיו אל האפשרות האחרת, הקמת ממשלה חדשה על בסיס הכנסת הקיימת. הסיבות שהביאו להתפטרות הממשלה לא עירערו את הבסיס הפרלמנטרי של הממשלה ואת אמון הכנסת בה.

הינינים הדחופים העומדים לפנינו בקליטת עליה, במיזוג גלויות ובפיתוח, שלא לדבר כלל על בטחון המדינה ועל מעמדה בעולם, תובעים מאתנו את החשת הקמתה של הממשלה שתוכל לפעול במלוא הסמכות הפרלמנטרית.

חיוני ודחוף שנתיצב בזירה הבינלאומית במלוא שיעור קומתה של ישראל, כמדינה השוקדת על בנין חברתה, ובמידת יכלתה הצנועה, על קידום האנושות לשלום, לשויון ולפיתוח. עיניהם הנדהמות של אחינו בתפוצות וידידינו ברחבי עולם נעוצות בנו בציפיה דחופה שנשוב למסלול חיינו התקינים. לפנינו משימות גדולות.

בכנסת, 22 בדצמבר 1964

אישי היושב־ראש, חברי הכנסת,

לפני שבוע בדיוק מסרתי הודעה לבית הזה על התפטרות שהגשתי יום קודם, ב־14 בדצמבר, לנשיא. נערך אז דיון ואיני רואה צורך לחזור עתה על ענין ההתפטרות. אעיר רק, באופן כללי, כי מה שאירע איננו חורג בשום פנים מן המנהג המקובל במדינות בעלות ממשל דמוקרטי. שבע־עשרה שנה אינן פרק זמן ארוך בחייה המדיניים של אומה. בהדרגה בונים אנו את חיינו הממלכתיים תוך מאבק מתמיד, התגוננות ומפעלים אדירים בקליטה ובפיתוח. אנו משתחררים בהדרגה מהרגלים ומדרכי נוהג שיסודם בהעדר גוף ממלכתי ומסגלים לעצמנו את כוחה, את דרכי ארגונה ואת מוסרה של מדינה מתוקנת. אנו מצוּוים לשקוד על טהרם המוסרי ועל הגיון פעולתם הממלכתי של מוסדות המדינה, וכל החרד לערכים אלה אינו יחיד ואינו בודד ומבודד בעם. עזה אמונתי ותקותי שזוהי נחלת הכלל כולו.

שלשום, ב־20 בדצמבר, הטיל עלי נשיא המדינה, שניאור זלמן שזר, להרכיב ממשלה. הממשלה שאני מציג לפניכם הפעם זהה בהרכבה המפלגתי והאישי עם הממשלה שהתפטרה לפני שמונה ימים. אני רוצה להשתמש בהזדמנות זו כדי להודות למפלגות ולשרים שנחנו בתחושת השעה ולא הכבידו על מעשה הרכבת הממשלה, שקמה תוך פחות מארבעים ושמונה שעות אחרי שהנשיא הטיל עלי את התפקיד.

הממשלה תוסיף לפעול על סמך קוי היסוד וההסכמים הקואליציוניים שהיו בתקפם בימי הממשלה הקודמת, ואיני צריך לומר שנשקוד על ביצועם ועל מילוים.

היה אולי מקום להרחבת המעגל הקואליציוני, אבל דבר כזה היה מחייב, כמובן, זמן ממושך יותר. הזמן הזה לא עמד לרשותי גם משום שאנו עומדים בשנה האחרונה של תקופת הכנסת הזאת וגם משום שחָזקה עלי מצוַת הנשיא והציבור גם יחד, להחיש את מעשה ההרכבה.

בדרך כלל רוצה אני לומר, כי יש משום בגרות פרלמנטרית בסיום קאדנציה של הכנסת כסדרה וכהלכתה, בלי הקדמת בחירות, ויש לשאוף לכך. יש אומרים כי ארבע שנים בין בחירות לבחירות אף הן אינן תקופה מספקת; אולם דומני שאין חולק, כי אין זאת תקופה ארוכה מדי, אם אמנם רוצים אנו שממשלה תוכל ליטול על עצמה משימות תכנון בכל שטחי חייה של המדינה ואף לבצע את תכניותיה. הגם שאנו מצטערים על שהיה הכרח להגיש התפטרות לנשיא ולגרום, אמנם, לשבוע שהיה מבחינה פורמלית “בין מלכות למלכות”, אינטרגנום בלע"ז, איני סבור שהדבר הסב נזק ממשי. לא היתה שום אוירה של “מעבר” בממשלה, אולי משום שהיינו בטוחים כולנו כי היא תתחדש במהרה. המשכנו לשקוד על כל אותם הענינים השוטפים שממשלה מצוּוה לשקוֹד עליהם במדינה, כלפי פנים וכלפי חוץ.

הנה בעצם יום התפטרותי הגיש שר־האוצר לכנסת את תקציב המדינה לשנת הכספים 1965־1966. בלי שאכנס לתחומו של שר־האוצר, רוצה אני לציין את מגמות היסוד של הממשלה שבאו לידי ביטוי בתקציב זה והן מתוות את דרכי פעולתה של הממשלה בשנה הבאה: התמדה בהגברת כושר הקליטה, הפיתוח והשיכון; צמצום הפער במאזן התשלומים; מלחמה בניפוח הצריכה האישית והציבורית; ראשית הרחבה של גיל החינוך, וכונתי הפעם להרחבת המסגרת לגילאי 3 – 4, עם תנופת־פיתוח גדולה בתחומי ההשכלה והמדע.

התפתחות רבה עוברת עלינו בשטח ההשכלה הגבוהה. הפעם רוצה אני לציין במיוחד את התפשטות הלימודים הגבוהים בעוד שתי ערים: בחיפה ובבאר־שבע.

מלבד המוסד הותיק, הטכניון המתרחב והולך, ניתן עתה בחיפה חינוך אוניברסיטאי ליותר משבע־מאות תלמידי יום בפקולטות למדעי הרוח והחברה. זהו יסוד להתפתחות נרחבת בעתיד, גרעין לאוניברסיטה בחיפה.

גרעין להתפתחות החינוך הגבוה קיים עתה גם בבאר־שבע והתפתחותו בעתיד תשתלב בצמיחתה של בירת הנגב שהיתה לעיר ואם בישראל ומונה כבר כיום מאות אקדמאים. כבר עתה משתתפים בה עשרות תלמידים בקורסים להשתלמות ובלימודי הביולוגיה. לרשות החינוך המדעי בדרום יעמדו במשך הזמן גם המעבדות ומיתקני המחקר של המפעלים בתוך באר־שבע ובסביבתה. אני בטוח, כי התפתחותו של הנגב והתפתחותה של בירתו יתבעו ויצדיקו תנופה גדולה בשטח זה.

על זאת יש להוסיף, כמובן, את ההתפתחות הרבה העוברת על מוסדות ההשכלה הותיקים והחדשים בירושלים, בתל־אביב וברחובות. במשך השנה שנותרה לתקופת הכנסת נראה את ראשית פריים של מאמצים שנעשו בידי הממשלה בשטחים שונים. בימים אלה נבחרה החברה שתבצע את הסקר הדרוש בשביל הכוּר המשולב לייצור חשמל ולהמתקת מי־ים. עם תום עבודתה נתעשר בידע, ונקוה, כי נהיה קרובים יותר לראשית הביצוע. ברכת מי המוביל הארצי, וברבות הימים גם המים המומתקים, תשנה את המפה החקלאית של המדינה, ולא רק החקלאית. נזכה לראות את התכניות ליישובו של חבל הבשוֹר מתבצעות בקצב מהיר יותר. והוא הדין ביחס ליישוב הגליל המרכזי, אשר את ראשיתו כבר אנו רואים היום. והייתי יכול להוסיף ולמנות עוד ועוד, כגון תוצאות הרחבת מפעל ים־המלח ומפעלים אחרים.

מבחינה אחת אין הממשלה, שאני מציג היום, דומה לקודמתה. אם מותר לי להעיד על עיסתי – אומַר שזהו שינוי לטובה. יהיה לנו מעתה שר ומשרד לתיירות.

איני צריך להרבות דברים על חשיבותה של התיירות לנו, גם מבחינת ההסברה בעולם, גם מבחינת הידוק הקשרים עם העם היהודי בתפוצותיו וגם מבחינת המשק. הכנסותינו מן התיירות משתוות כבר עתה להכנסותינו מענף היצוא החקלאי הגדול שלנו – מההדרים. עדיין לא הגענו לשיעור שתופסת התיירות בהכנסתן של ארצות התיירוּת הקלאסיות, אבל אין לי ספק שהפיתוח בשטח זה יתרחב וילך ואתו תגדל חשיבותו היחסית של הענף הזה למשקנו.

הדבר מחייב, כמובן, שימת־לב וטיפוח רב. לא ייתכן שבדרג הממשלתי יהיה טיפוח זה מיוצג על־ידי שבר קטן מזמנו של ראש־הממשלה העסוק בדרך הטבע בדברים אחרים. ההחלטה להקים משרד תיירות היא מסקנה הגיונית מן ההישגים ומן הצרכים בשטח זה.

לפני שמונה שנים קמה חברת התיירות ליד משרד ראש הממשלה, ומאז גדל פי שבעה מספר התיירים לשנה, וההכנסות גדלו פי שלושה־עשר ויותר, וזאת בענף יצוא שהערך המוסף שלו גבוה במיוחד. מלבד זאת הושקעו השקעות עצומות במפעלי תיירות, הורחב המעגל הגיאוגרפי והחברתי גם יחד של התיירים והתהדקו הקשרים עם עמים ועם קיבוצים יהודיים. נקוה כי השר והמשרד החדש על חברותיו יוסיפו תנופה להתפתחות זו.

מניתי רק כמה דברים שהממשלה נתונה בתוך תהליך עשייתם והיא תמשיך בהם. כמובן שאין, ולא יכול להיות, שינוי לגבי המטרות הגדולות הניצבות לפני הממשלה.

כמקודם, נעלה על ראש מעיינינו את ביצור בטחונה של המדינה, את כוחה להרתיע תוקפן ולעמוד בפניו, אם יהא צורך בכך, ולהדפו. היו לי לא מכבר הזדמנויות, גם בבית הזה וגם מחוצה לו, לעמוד על אָפיה החדש־ישן, ארוך־הטוח, של התוקפנות הנאצרית. הדברים הללו עומדים בעינם והוא הדין במסקנות המתחייבות מהם. רמז לכוננות המגן בא לידי ביטוי במה שאירע לא מכבר בגבולנו הצפוני. ואם יהיה לנו צורך בתזכורת, באה לנו התזכוֹרת הזאת.

איני יכול שלא להביע צערי העמוק, על שברית־המועצות ראתה להמשיך במנהגה הקשוח ושוב הטילה וטו על הצעת ההחלטה שהועלתה בענין זה במועצת הבטחון. גם ההצעה האמריקנית־בריטית, שזכתה בתמיכת הרוב המכריע של מועצת־הבטחון והוכשלה, לקוּיה בהתחמקות מהצבעה על התוקפן האמיתי – הסורים. אבל גם הצעה מתחמקת זאת הופלה בכוח הוטו הסובייטי, וזאת רק משום שהמציעים סירבו להפוך את האמת על פיה ולהאשים אותנו בתוקפנות. הוטו הוטל רק משום שעמי העולם לא הסכימו לגנוֹת את ישראל על התגוננותה מפני הפגזת־רצח שכוּונה לישובים קיבוציים שלוים, על נשיהם ועל טפם. זהו המשך לגישה חד־צדדית ומתעלמת, תוך התיצבות לימין אויבינו בנפש.

במקביל לשקידה הישירה על בטחוננו, חייבים אנו להוסיף ולטפח ידידות עמים ומדינות לישראל. עצם קיומה של ידידות זו מצטרף במישרין ובעקיפין ליכלתנו להרתיע תוקפנות. אציין כאן, בראשי פרקים, כמה מן המאמצים המשתלבים במגמתנו זו.

היתה לי ההזדמנות לדווח לכנסת על ביקורי בוושינגטון ובפאריס. נמשך והולך המגע עם ארצות־הברית. היחסים מתנהלים ברוח של הבנה ושל ידידות בשטחים חשובים. דבריו של הנשיא ג’ונסון, בדבר שמירת עצמאותן ושלמותן של מדינות האיזור, קיבלו תוקף־משנה לאחר שהוא זכה ונבחר בידי עמו למשרתו הרמה לארבע השנים הבאות.

ידידותנו עם צרפת עומדת במרכזה של ידידות מתחזקת בין ישראל לבין אירופה המתאחדת כולה. בעת ביקורי בפאריס הפגין הנשיא דה־גול את רצונו לקדם את יחסי ישראל־צרפת בלי שמגמת היחסים הטובים בין ארצו לבין מדינות ערב תפגום בידידות זו. אותו הכלל חל גם על יחסי ישראל עם בריטניה בהנהגתה החדשה.

לענין יחסינו עם אירופה יש לצרף את ההסכם שנחתם בקיץ עם הקהיליה הכלכלית האירופית, היא השוק המשותף. ההסכם נחתם אחרי משא־ומתן ארוך, מייגע ומסובך במשך שנים.

כבר בעת פתיחת השיחות הרשמיות בשלהי 1962 – ואפילו לפני כן – הבענו את דעתנו כי רק הסדר מקיף של חברוּת, או לפחות איחוד מכס או איזור סחר חפשי יוכל לפתור את בעיית יחסינו עם השוק. עם זאת קיבלנו את דעת ידידנו בקהיליה, כי ההסכם, מלבד ההקלות הכלכליות שיש בו, הוא שלב ראשון בדרך לפתרון מקיף, שאחריו יבואו שלבים נוספים.

אנו ממשיכים במאמצינו להרחבת ההסכם, בעיקר נוכח ההתפתחות שחלה בקהיליה בכיווּנים העלולים לסכן את יצואנו לארצות השוק, ובפרט את יצוא ההדרים. הכונה היא לסכנה הצפונה באפשרות הרחבתו של איזור העדיפות הכלכלית. ביקשנו לכנס את הועדה המעורבת שנקבעה בהסכם שלנו עם השוק, ותוצאות דיוניה יהיו אבן־בוחן למימוש תקותנו, כי ההסכם שנחתם אינו אלא שלב ראשון.

גם להבא, ועם כל ידיעתנו את חומרתו של הקו שבא לידי ביטוי במועצת הבטחון, נוסיף לשקוד על כל אפשרות להמשכו ולהידוקו של הדו־שיח עם ברית־המועצות. תמכנו בלי סייג בהצעה הסובייטית המכוּונת למנוע שינויים טריטוריאליים בכוח הזרוע. שמנוּ לב להודעת מיניסטר־החוץ הסובייטי, כי העקרון חל על כל המדינות הריבוניות בלי יוצא מן הכלל. ממגעים האחרונים מסתבר, כי ברית־המועצות שואפת ליחסי שכנות טובה עם כל מדינות האיזור שלנו כמו גם לשכנות טובה בתוך האיזור והיחסים בין ישראל לבין מדינות ערב בכלל זה. קביעת עקרון כזה עשויה להוציא את המזרח־התיכון ממערבולת ההתגוששות בין כוחות חיצוניים כדי שיוכל האיזור כולו להתקדם ולשגשג.

אנו ממשיכים במדיניות השיתוף עם ארצות אסיה ואפריקה ועם המדינות המתפתחות באמריקה הלאטינית. שרת־החוץ ושגן ראש־הממשלה ביקרו לא מכבר בארצות האלה, ויהיה המשך לכך.

ישראל מקוָה ומאמינה כי המדינות המתפתחות לא יתנו את ידן למעשים או לגילויים שאינם מתישבים עם יחסי הידידות הקיימים בינן לבין ישראל.

עקרונות עמדתנו הבינלאומית עולים במידה רבה מתוך גישתנו לבעיות שמניתי: שמירת השלום על יסוד עצמאותן ושלמותן של כל המדינות, השלמת תהליך הדה־קולוניזציה, הגברת הפעולה הבינלאומית נגד הפליה גזעית, דתית, לאומית וכיוצא בהם, עידוד הפיתוח וייצוג המציאות הבינלאומית כמו שהיא, גם במזרח הרחוק, באומות המאוחדות, מתוך שויון בריבונות, בזכויות ובחובות.

קרה כך, שבשבועות האחרונים היתה לי ההזדמנות לעמוד בהרחבה רבה על כמה וכמה בעיות במדיניות־החוץ, הבטחון והפנים שלנו. לא הייתי רוצה לחזור על הדברים כאן בפירוט, וכשאני מבקש את אמון הכנסת והעם לממשלה הזאת, אני מסתמך גם על המעשים ועל העמדות שהעליתי לפניכם באותן ההזדמנויות. ארשה לעצמי להפנות שימת־לב מיוחדת לדברי הפתיחה לויכוח על מיזוג עליות.

אני יודע, כי מוזר אולי לבוא בתביעה כזו בשנת בחירות, אבל שמא מותר לקווֹת כי גם עתה יש יסוד לתקוה, שהבעתי כשהצגתי את הממשלה לפני הכנסת לפני שמונה־עשר חודש. הבעתי תקוה כי “הויכוחים וחילוקי־הדעות שיהיו בינינו יהיו על רקע של מטרות משותפות וכלליות, שיתנהלו ברוח טובה ובצורה הוגנת וענינית, ושהביקורת תהיה לשמו – לשם המעשה – ולא לשמה, לשמה של הביקורת”.

כפי שאמרתי, אין חידוש מפלגתי ואישי בממשלה כשם שאין שינוי בעקרונות תכניתה של הממשלה. משום כך אף ראיתי אפשרות להעלות קוים מעטים בלבד מתוך התכנית הזאת. אתכבד להציג בפניכם את חברי הממשלה בשמותיהם ובתפקידיהם ואבקש להביע אמונכם בה.