ספר זה מוקדש לג’ים

א

קאראמפּאוּ הוא חבל-מרעה רחב-ידים בצפון מאֶכסיקו החדשה. זוהי ארץ שכריה דשנים ועדרי צאנה ובקרה פּורים, ארץ רמות ובקעות ופלגי-מים זכים המתאחדים בהמשכם בנהר קאראמפּאוּ, אשר על שמו נקרא האיזור כולו, והמלך, אשר רדה ביד חזקה בכל מרחביה, היה זאב אפור וזקן.

לוֹבּוֹ הזקן, או “המלך”,כפי שכינוהו המאֶכּסיקאנים,היה מנהיגה הענק של חבורת זאבים אפורים, אשר שׂמה למשיסה את עמק קאראמפּאוּ במשך שנים מספר. כל הרועים והבוקרים הכירוהו היטב ובכל אשר הופיע עם חבר מרעיו – הטיל חיתתו על עדרי-הבקר, וזרע זעם בין אדוניהם. לוֹבּוֹ היה ענק שבזאבים, וכגודל קומתו כן רוב עוזו וחכמתו. קול שאגתו בלילה היה מוּכּר היטב ונקל היה להבדילוֹ מקול מרעיו. זאב רגיל כי ייליל בסביבות מחנה הרועים, ולוּ גם מחצית הלילה, לא יתנו הללו ליבם עליו, אך רעם שאגתו של המלך הזקן כי ידרדר במורד הקניון – ויחרד השומר וידע שעם אור-הבוקר יגלה סימני פשיטות חדשות ועקוּבות-דמים בעדריו.

חבוּרתו של לוֹבּוֹ הזקן לא היתה גדולה. מעולם לא הבנתי את פּשר הדבר, כי מטבע הדברים הוא שבהגיע זאב למעמד ולשלטון כשלו, הוא מושך אחריו רבים. אפשר שכך היה רצונו, ואפשר שבשל מיזגו האכזר לא נתלקטו אליו רבים. ודאי הדבר, שבתקוּפת-מלכוּתו האחרונה, לא היו ללוֹבּוֹ אלא חמישה נאמנים בלבד. כל אחד מהללו היה זאב בעל מוניטין, ורובם קומתם גדולה מהרגיל. ביותר הצטיין המשנה-למפקד, שהיה ענק כדבעי, אך גם הוא נפל הרבה מן המנהיג בקומתו ובגבורתו. לבד שניים אלה התנכרו עוד אחדים מן החבורה בתכונותיהם. אחד מאלה היה זאב לבן ויפה-תואר, שהמאֶכּסיקאנים כינוהו בּלאנקה; כנראה שהיתה זאת נקבה, זוּגתו של לוֹבּוֹ. השני היה זאב צהוב שהצטיין במהירותו, ולפי השמועה צד כמה פעמים אנטילופּות¹ למאכל החבורה.

הנה כי כן, היו הזאבים האלו מוּכּרים היטב לבוקרים ולרועי-הצאן. לעתים נראו לעין ולעתים קרובות מכן נשמע קולם. גורלם היה קשור בגורל הבוקרים, אשר שאפו בכל-לב להשמידם. לא היה בעל-עדרים אחד בקאראמפּאוּ אשר לא היה נותן בחפץ-לב רבים משווריו חלף גולגלתו של אחד מזאבי לוֹבּוֹ. אך דומה היה כאילו חייהם כשוּפים, שכּן סיכלו כל תחבוּלה להרגם. הם בזו לכל הציידים, שׂמוּ לשחוק את כל הרעלים, ובמשך חמש שנים, לפחות, היו נושכים נשך מרועי קאראמפּאוּ בשיעור של פּרה ליום. לפי אומדנה זו, טרפה החבורה למעלה מאלפיים ראש-בקר ומן המיטב, כי כידוע לכל, הללו נוטלים היו לעצמם תמיד את המשובחות בבהמות.

הדעה המהלכת כי הזאב שרוי תמיד במצב של גוויעה וברעבונו נכון הוא לטרוף מכל-הבא-בכף, שום סמוכין אין לה מן המקרה דנן, כי בוזזים אלה היו תמיד דשנים וטובי-מראה, ובררנים-דקדקנים לגבי מיני המאכלות. כל בהמה אשר פגר או חולה או נגועה, היתה להם בבחינת טמא ואסור-בנגיעה וכן לתועבה היתה להם כל חיה אשר הורגה בידי הרועים. לחם-חוּקם, דבר יום-ביומו, היה נתח רך של עגלה בת-שנה אשר זה עתה הומתה. לא לטעמם היו פר או פרה זקנים, ואם כי מפעם לפעם היו מזדמנים לידם עגל בן-יומו או סייח, ברור היה שאין בשרם של אלה מאכל תאווה להם. כמו-כן היה ידוע כי לא נתאוו ביותר לבשר-כבש, אם-כי נהגו לעתים לחמוס כבשים לשם השעשוע. לילה אחד, בחודש נובמבר 1893, הרגו בּלאנקה והזאב הצהוב מאתיים-וחמישים ראש צאן, כנראה לשם התענוג בלבד, ולא גרעו אפילו נתח מבשרם.

אלו הן דוגמאות ספורות המלמדות על טיבה של חבורת-שודדים חמסנית זאת. שנה-שנה נוסו תחבולות חדשות כדי לחסלה, אך ככל אשר עמלו אויביה לכלותה – כן עצמה ונידשנה. פּרס גדול הוכרז על ראשו של לוֹבּוֹ, ועקב זאת, עמלו רבים להטמין לו רעל בכל מיני צורות מחוכמות, אך תמיד הצליח לוֹבּוֹ לגלוֹתוֹ ומעולם לא נכשל בנגיעה בו. רק מדבר אחד ירא – מכלי-ירי. ובידעוֹ היטב כי כל אנשי החבל נושאים נשק, לא אירע גם פּעם אחת שיתקוף אדם או יתייצב נגדו. היה זה חוק בל-יעבור לחבורתו – לברוח ולהסתתר מדי היראות אדם לאור היום, ולוּ גם במרחק רב. משפּטוֹ של לוֹבּוֹ וחבוּרתו לטעום רק מאשר טרפו במו-כפּם, הוא שהצילם ממוות, פּעמים אין-ספור, וחוש-ריחו המחודד, שגילה את מגע-יד האדם או את הרעל עצמו – היה להם למגן בכל עת תמיד.

פּעם שמע אחד מרועי-הבקר את תרועת-האזעקה הידועה של לוֹבּוֹ הזקן, וכאשר קרב בהתגנב, מצא את חבוּרת קאראמפּאוּ בתוך בקעה-צרה, בה “שׂמוּ מצור” על עדר-בקר קטן. לוֹבּוֹ ישב על גבי תלולית שמן הצד, ואותה שעה עמלו בּלאנקה וחבריו ל“נתק” מן העדר פרה צעירה אשר יאתה להם. אך הבהמות עמדו כגוּש אחד וראשיהן חוצה וקרניהן לטושות נוכח האויב בשורה אחת ללא פרץ, עד שנבהלה איזו פרה מפּני הזאבים המסתערים עליה וניסתה לסגת אל מרכזו של הגוש. רק מחמת פּרצים אלה עלה ביד הזאבים לחבול בגוּפה של העגלה הנבחרת ואף-על-פי-כן לא הצליחו להכריעה. נראה, כי לבסוף פּקעה סבלנותו של לוֹבּוֹ; הוא עזב את עמדתו על הגבעה, ובהשמיעו שאגה גדולה, זינק אל העדר. השורה המבוהלת נתפּלגה מפּני עוצם-התקפתו והוא פרץ אל בין הפּרות פּנימה. עתה נפוץ העדר לכל צד כרסיסי פּגז מתפּוצץ. כל עוד רוחה בה ברחה העגלה הנבחרת על נפשה, אך בטרם עברו שניות-מספר הדביק אותה לוֹבּוֹ ותפסה. באחזוֹ בעורפה עצר בה פּתאום ובכל כוחו הפּילה לארץ. נראה שההלם היה עצוּם, כי הפּרה התהפכה ורגליה למעלה. גם לוֹבּוֹ התהפך אפיים ארצה, אך מיד התאושש ורעיו התנפּלו על הפּרה המיסכנה והרגוּה לאלתר. לוֹבּוֹ עצמו לא השתתף בהריגה; כיון שהפיל את הקרבן, כאילו אמר: “מדוע לא יכול היה אחד מכם לעשות זאת מיד, בלי לבזבז זמן רב כל-כך?”

עתה רכב האיש כנגדם בקול צעקה, והזאבים נסוגו, כדרכם. היה בידו בקבוק של סטריכנין, ולפי שידע כי משפּטם לשוב ולאכול מן הבהמה שהרגוּ במו-כפּם, נזדרז ויצק רעל בשלושה מקומות על גוּף העגלה המובסת – ונסתלק. אך למחרת בבוקר, בבואו למצוא את קרבנותיו מתים, כאשר קיווה, גילה כי הזאבים אמנם אכלו את בשר בעגלה, אך את כל חלקיה המורעלים הקפידו לבתר והשליכום הצידה.

אימת הזאב הגדול גברה והלכה בין הרועים ומשנה לשנה נקבו פרס גבוה יותר על ראשו, עד אשר הגיע לבסוף ל-1000 דולאר. היה זה ודאי הפרס הגדול ביותר שהוכרז אי-פעם על ראשו של זאב. ורבים הפּושעים אשר נתפסו חלף פרס קטן מזה. צייד-נודד אחד מטאֶכּסאס בשם טאֶנאֶרי, שלבו נפתה אחר הפרס, בא יום אחד בדהרה אל הקניון של הקאראמפּאוּ, מצוייד במיטב הכלים לציד-זאבים – ברובים מצויינים ובסוסים, ובלהקת כלבי-זאב ענקיים. הרחק במישורי “ידית המחבת”² הרגו, הוא וכלביו, מספר לא-מעט של זאבים, ועתה לא היה כל ספק בלבו, שבעוד ימים ספורים תהיה גולגלתו של לוֹבּוֹ תלויה ומתנדנדת על יתד אוכפו.

אמיצים וגאים יצאו הוא ובני-לווייתו לצידם עם שחר חיוור של בוקר קיץ, ועד מהרה השמיעו הכלבים הגדולים קולות רננה לאמור, כי הנה הם כבר בעקבות טרפם. בטרם עברו שני מילים, נגלתה לעיניהם חבוּרת-קאראמפּאוּ האפורה. הרדיפה היתה מהירה וסוערת. תפקידם של כלבי-הזאב היה לעכב את הזאבים עד שיקרב הצייד ויירה בהם. דבר זה קל היה במישורי טאֶכּסאס הפּתוּחים, אך כאן שונה היה מבנה הקרקע – עדוּת נאמנה עד מה היטיב לוֹבּוֹ לבחור את מחוז-צידו: כאן היו הערוצים הסלעיים של הקאראמפּאוּ ויובליו חוצים את הערבה בכל הכיווּנים. הזאב הזקן חש מיד אל הערוץ הקרוב ביותר ובחצותו אותו – נפטר מטירדתו של הרוכב. בני-חבורתו נפזרו לעברים ואף הכלבים נפלגו בעקבותיהם וכאשר באו להיפּגש שנית בריחוק-מקום, נפקדו כמה מן הכלבים, והזאבים, שעכשיו עלו עליהם במספרם, עטו על רודפיהם, הרגו כמה מהם ואת האחרים פצעו פצעים אנושים. אותו ערב, כאשר פקד טאֶנאֶרי את כלביו, מצא כי רק ששה מהם חזרו ומאלה היו שניים חבולים ללא-מתום. עוד שתי פעמים ניסה צייד זה לתפוס את ראשו של המלך, אך ההצלחה לא האירה לו פנים יותר מאשר בפעם הראשונה. במצוד האחרון אף מצא סוסו את מותו בנופלוֹ ארצה. הנה כי כן, קצה נפשו של הצייד בהרפתקה זו, הוא נואש ממנה וחזר לטאֶכּסאס. ושלטונו של לוֹבּוֹ בכל האיזור נתעצם שבעתיים.

לאחר שנה הופיעו במקום שני ציידים אחרים ובלבם החלטה נחושה לזכּוֹת בפרס המוּבטח. כל אחד האמין לפי דרכו כי יעלה בידו להשמיד את הזאב הידוּע-לשמצה, הראשון – באמצעות תחבולה חדשה של הרעלה, בלתי-ידוּעה עד כה; השני – קאנאדי-צרפתי, – באמצעות רעל ובתוספת כשפים ולחשים, כי הוא האמין האמונה שלמה שלוֹבּוֹ הנו בממש “זאב-שד” ואין להמיתו בדרך הרגילה. אך כל אלה: ממסכי-רעל מוּתקנים בעורמה, כשפים ולחשים, לא הועילו מאומה נגד המשחית האפור. הוא המשיך בהקפותיו שבוע-בשבוע ובכירותיו יום-ביומו, כמנהגו מאז ומתמיד, ולא יצאו שבועות מעטים, וקאָלון ולאֶלוֹש נואשוּ מלתפסו והלכו לערוך צייד במקום אחר.

באביב 1893, לאחר נסיון-השווא שלו ללכוד את לוֹבּוֹ, אירע לג’ו קאֶלון מקרה מחפיר, שהעיד על הבוּז שרחש הזאב הגדול לאויביו ועל אמונתו המוּחלטת בעצמו. חוותו של קאָלון היתה על שפת אחד היוּבלים הקטנים של הקאראמפּאוּ, בגיא מרהיב עין. והנה בין סלעי אותו גיא, במרחק של פּחות מאלף יארדים מביתו, בחרו להם לוֹבּוֹ הזקן ובת-זוּגו מקום למאוּרתם ושם גידלו את וולדותיהם באותה שנה. הם עשו שם כל הקייץ והרגו הרג רב בבקרו, בצאנו ובכלביו של ג’ו, בשימם לשחוק את כל רעליו ופחיו. בשעה שג’ו היה שובר ראשו למצוא תחבולה חדשה כדי לגרשם, אם בעשן ואם בדינאמיט, – נחוּ הללוּ בשקט ובשלווה בנקיקי-הסלעים. גם שערה לא נפלה מרעמתם ארצה, ומעשי-השוד נמשכו כמאז. “הנה שם הוא גר כל הקיץ שעבר”, אמר ג’ו לאחר זמן והצביע על אחד הצוּקים, “ומאוּמה לא יכולתי לעשות נגדו, כשוטה הייתי לעוּמתו”.

ב

סיפורים אלה, שליקטתים מפּי הבוקרים, לא נתקבלו על לבי עד אשר נתוודעתי אני עצמי, בסתיו 1893, אל השודד רב-המזימות, ובסופו של דבר היטבתי להכירוֹ מכל אדם אחר. כמה שנים קודם-לכן, בימי בּינגוֹ³, הייתי צייד-זאבים, אך מאז נתעסקתי במלאכה ממין אחר שריתקה אותי אל הכסא ואל שולחן-הכתיבה. זקוּק הייתי מאוד לתמורה באורח-חיי, וכאשר הזמינני ידידי, שהיה גם בעל-עדרים בקאראמפּאוּ, לבוא למאֶכּסיקו-החדשה ולנסות את מזלי במלחמה נגד החבורה הטורפנית, נעניתי בשמחה להזמנתו. להוּט הייתי להכיר מקרוב את מלכה של חבוּרה זו, וכיוון שכך מיהרתי ככל האפשר אל הרמות של אותו חבל-ארץ; זמן-מה שוטטתי ברכיבה ברחבי האיזור, כדי ללמוד את טיבו, ומעם לפעם היה מורה-הדרך שלי מצביע לפני על שלד של פרה שעוד דבק בו העור, ואומר: “זהו מעשה ידיו של הלה”.

הוברר לי לחלוטין כי באיזור הררי זה אין כל תועלת ברדיפה אחרי לוֹבּוֹ בעזרת סוסים וכלבי-צייד, והדרך היחידה להתנקש בו היא באמצעות מלכודות ורעלים. כיוון שלפי-שעה לא היו בידינו מלכודות בגודל המתאים, החלטתי לגשת למלאכה ברעלים.

למותר למנות את כל מיני התחבולות שחיבלתי כדי ללכוד את “הזאב-השד”. לא היה גם צירוף-מזיגות אחד של סטריכנין, ארסן, ציאניד, או חוּמצה ציאנית אשר לא ניסיתים. לא היה גם סוג אחד מסוגי הבשר שלא הנחתים כפיתיון. אך מדי בוקר בבקרו, משהייתי יוצא ברכיבה לראות את התוצאות – הייתי מגלה כי כל מאמצי היו לשווא. המלך הזקן היה ערום ממני. מעשה אחד יש בו לשמש דוגמא לפקחוּתוֹ הנפלאה. על-פּי עצתו של טומן-פּחים וותיק המסתי יחד גבינה עם חלב-כליות של עגלה, שזה עתה נשחטה, בישלתים בקערת חרסינה, ומשנקרש התבשיל, חתכתיו לחתיכות בסכין-עצם כדי שלא יהיה בו טעם המתכת. נקבתי חור בצידוֹ האחד של על נתח, בכל חור וחור הכנסתי מנה הגונה של סטריכנין וציאניד, טמוּנים בתוך נרתיק בלתי-חדיר לריחות. לבסוף חתמתי את החורים בקורטי הגבינה. התקנתי כל זאת כשידי נתונות בזוג כסיות טבוּלות בדם-העגלה החם, ונזהרתי אפילו שלא לנשום על הפתיונות. משהיה הכל מוכן, שמתי את הפתיונות בתוך נאד עשוי עור-חיה טרי ומרוּח בדם, יצאתי ברכיבה וגררתי אחרי את כבדה וכליותיה של הבהמה בקצה החבל. כך עשיתי הקפה של עשרה מילין ובכל רבע מיל השלכתי פיתיון, ונשמרתי היטב לבל אגע בהם בידי.

בדרך כלל היה לוֹבּוֹ מגיע לסביבה זו בתחילת השבוע, ואת סופו היה מבלה, לפי המשוער, בסביבות אגן סיאֶרה גראנאדה. היה אז יום ב' לשבוע, ובאותו ערב, לפני עלותי על משכבי, שמעתי את יללתו העמוקה של הוד-מלכוּתו. אחד הבחוּרים, בשמעוֹ זאת העיר בקצרה: “הוא בא, הבה נראה”.

למחרת בבוקר יצאתי לדרכי, סקרן בכל מאודי לדעת את התוצאות. עד מהרה גיליתי את עקבותיהם הטריים של השודדים, ושל לוֹבּוֹ בראשם, שעקבותיו קלים להבחנה. אורך כפּוֹ הקדמית של זאב רגיל הוא כ-11 ס“מ, של גדול – כ-12 ס”מ, אך אורך כפּו של לוֹבּוֹ, כאשר נמדדה פעמים מספר, היה 14 ס"מ, מן הצפּוֹרן עד העקב; לאחר-מכן גיליתי כי כפי מידת כפּוֹ, כן גם שיעור קומתו, כי גבהו הגיע לשלוש רגלים עד כתפו ומשקלו – 150 ליטראות. הנה כי כן, מעולם לא היה קשה לגלות את עקבותיו, גם אם טושטשו על-ידי צעדיהם של בני לוויתו. לפי הנראה גילתה חבוּרת-הזאבים את עקבות האברים שגררתי, וכרגיל הלכה אחריהם. ראיתי כי לוֹבּוֹ הגיע אל הפּתיון הראשון, הריחו ונטלוֹ עמו.

לא יכולתי להסתיר את שמחתי. “סוף-סוף תפסתי אותו”, קראתי, “נמצא את פּגרוֹ תוך מיל אחד מכאן”, ודפקתי בסוסי, כשעיני צמוּדות אל עקבותיו הגדולים והרחבים בעפר. הגעתי אל הפּתיון השני והנה גם זה נעלם. מה רבה היתה שמחתי – ברור שתפסתיו עתה ואוּלי גם אחדים מבני חבוּרתו. אך עקבות הכף-הרחבה, נמשכוּ הלאה. התרוממתי בדוושותי וסקרתי את המישור לכל עבר, אך גם צל-צילו של פגר-זאב לא נגלה לעיני. הוספתי לרכב והנה גם הפתיון השלישי איננוּ – ועקבות המלך-הזאב הובילוּ אל הפתיון הרביעי. במקום זה גיליתי לתדהמתי כי הלה לא בלע את הפתיונות כלל, אלא רק נשאם בפיו. את השלושה הניח על גבי הרביעי ובטש עפר על פניהם – להביע בדרך זו את הבוז שרחש לי ולתחבולתי. מכאן ואילך סר מן הדרך והלך לו לענייניו עם בני-חבורתו, שכה היטיב לנצל אותם מכל פגע רע.

היה זה אחד הנסיונות הרבים אשר הוכיחוּ לי כי הרעל לא יצלח לעולם להשמיד את השודד הזה, ואם כי הוספתי להשתמש בו עד הגיע המלכודות, הרי רק משום שהיה זה אמצעי בטוח להשמדת קויוטים⁴ רבים ומזיקים אחרים.

באותם הימים נקרה לעיני דבר שהיה בו כדי ללמד על ערמת השטנים של לוֹבּוֹ. זאבים אלה היה להם לפחות עיסוּק אחד, שהיה כולו לשם השעשוע: מפעם לפעם נוהגים היו להטיל בהלה בצאן ולעשות בו הרג, אף-על-פּי שכמעט ולא אכלו מבשרו. עדר-הכבשים מנה לרוב מאלף עד שלושת-אלפים ראש ונתון היה להשגחתו של רועה אחד או רועים אחדים. בלילה היו הרועים מעיזים את העדר אל מקום-מחסה וישנים בקצותיו להיות לו למשמר.

העזים הרי הן עם לא-חכם וקול עלה נידף עשוי להניסן בבהלה אלא שחולשה-מטבע יש בהן, שהיא גם מעלתן, אולי היחידה, והיא – לֶכתן אחר מנהיגן. תכוּנתם זו היתה למועיל לרועים, שנהגו לערב חצי תריסר עזים בתוך עדר הכבשים. הכבשים מכירות בעליונוּת השכלית של דודנותיהן בעלות-הזקן, והיה כי תקרה אזעקת לילה תתקבצנה סביב העזים ותינצלנה ממנוּסת-בהלה, ועל הרועים יהיה להגן עליהן. אך לא תמיד כך אירע. באחד הלילות, בסוף נובמבר שעבר, נתעוררו שני רועים למשמע קול התקפה של זאבים. כבשים מיהרו והתכנסו סביב העזים, אשר, כבריות נבונות ועזות-לב, עמדו איתן במקומן, ללא חת ולא רתע.

אך אהה, לא זאב פּשוּט היה לוֹבּוֹ שהלך בראש המתקיפים! לוֹבּוֹ הזקן, זה הזאב-השד, היטיב לדעת, כרועים עצמם, כי העזים הן מבצר רוחו וגבורתו של העדר. על-כן פּסח במרוצה על הכבשים, שעמדו צפופות ודחוסות, התנפל על המנהיגות ממין-העז, קטל את כולן תוך רגעים ספורים, ובמהרה נפוצו הכבשים בבהלה לאלף כיווּנים שונים. במשך שבועות רבים לאחר-מכן היו הרועים המיוּסרים-בדאגה שואלים אותי: “שמא ראית לאחרונה איזה כבש תועה המסומן באות OTO?” ולרוב נאלצתי להודות כי ראיתי. יום אחד עניתי: “כן, נקרו לעיני חמישה או ששה פגרים ליד מעיינות-היהלומים”. ויום שני עניתי כי ראיתי “חבוּרה” קטנה רצה על פני רמת מאֵלפיי; ויום שלישי: “לא, אבל ג’ו מאיירה ראה לפני יומיים כעשרים מהן מוּבסות על פני הר הארזים”.

לבסוף הגיעו המלכודות לציד-הזאבים, ובמשך שבוע שלם טרחנו, אני ושני אנשים, להתקינן כראוי. לא חסכנו עמל ויגיעה, והשתמשתי כל תחבולה שעלתה בדעתי כדי להבטיח הצלחה. יומיים לאחר שהוצבוּ המלכודות, יצאתי ברכיבה לסייר בסביבה, ועד מהרה גיליתי את עקבותיו של לוֹבּוֹ מובילים ממלכודת למלכודת. על פני העפר היו רשומים כל מעשיו באותו לילה: היה משוטט בחשכה, ואף כי היו המלכודות מוטמנות בזהירות יתירה, גילה מיד את הראשונה. הוא עצר את חבורתו מלכת קדימה, חפר בזהירות סביב סביב עד שחשף את המלכודת, את השלשלת ואת בול-העץ, השאירם בערוותם, גלוּיים לעין, כשקפיצה של המלכודת עודנו דרוּך, ולאחר-מכן נהג כך גם בתריסר מלכודות אחרות.

עד מהרה גיליתי כי משפּטו היה להיעצר במקומו ולסור הצידה בו ברגע שגילה סימנים חשוּדים על פני המשעול. תחבולה חדשה להערים עליו עלתה בדעתי. הצבתי את המלכודות בצורת H, כלומר, שורת מלכודות מכל צד של המשעול ואחת לרוחבו. כעבור זמן לא רב נתכבדתי בכשלון נוסף על שורת כשלונותי. לוֹבּוֹ צעד לאורך המשעול וכאשר הגיע אל טורי המלכודות, חש במלכודת היחידה המוּצנעת ביניהם. הוא נעצר בעוד-מועד ובלי לסטות אף כזרת ימין או שמאל, – אינני יודע מדוע נהג כן, כנראה שמלאך המופקד על חיות הבר הוא ששמר עליו – חזר לוֹבּוֹ לאט ובזהירות על עקבותיו, כשהוא מציג כל כף בדיוק על חותמה הקודם, עד שיצא מתחום הסכנה. אחר כך חזר אל צידן האחד של המלכודות, עיפר אדמה ואבנים, עד שניתרו קפיציהן של כל המלכודות. באופן זה נהג פּעמים הרבה אחר-כך, ואף שהוספתי תחבולות על תחבולות והקפדתי שבעתיים על הזהירות – לא הצלחתי להערים עליו. דומה כי חריפות שכלו מעולם לא בגדה בו וּודאי היה ממשיך במעלליו כשודד רב-תהילה עד עצם היום הזה לולא ברית בלתי-מוּצלחת שכרת, אשר הביאה עליו כלייה, וּבשלה צורף שמו לרשימת הגבורים החסונים לעצמם בפני כל פגע, אך חפזוּתו של בן-הברית, ששׂמוּ בו מבטחם – היא לרועץ להם.

ג

פּעם או פעמיים שמתי לב לכך שלא הכל כשוּרה בקרב חבוּרת קאראמפּאוּ. היו סימנים המעידים על הפרת-סדרים בתוכם. כך, למשל, גיליתי בבירור עקבותיו של זאב קטן, שרץ לעתים לפני המנהיג ולא נסתבר לי הדבר עד אשר הערתו של אחד הבוקרים שפכה עליו אור:

“ראיתי אותם היום”, אמר. “והפרא המתפרץ הוא בּלאנקה”. תוך כך נצנצה בי אמיתם של דברים והוספתי: “עכשיו ברור לי כי בּלאנקה היא זאבה, כי אילו נהג זאב כמוֹתה, היה לוֹבּוֹ הורגוֹ מיד”.

תחבולה חדשה עלתה במחשבתי. שחטתי עגלה, והצבתי סביב הגוּפה מלכודת אחת או שתיים, גלויות למדי לעין. אחרי-כן כרתי את הראש, הנחשב לפסולת אין-חפץ בעיני הזאב, בזוּייה ונמאסת, הנחתיו בצד הגוּפה והטמנתי סביבו שתי מלכודות-פּלדה אדירות, נטולות-ריח וחבויות בזהירות יתירה. בעשותי זאת היו ידי, נעלי ומכשירי מרוּחים בדם טרי, ואחר-כך גם התזתי מקצתו על הקרקע, שייראה כאילו זב מן הראש. משכיליתי לטמון את המלכודות בעפר, טאטאתי את המקום בעור של קויוט, אנה ואנה, וברגלה של אותה חיה הטבעתי כמה עקבות סביב למלכודות. הנחתי את הראש כך, שנשאר מעֲבר צר בינו ובין כמה אגוּדות-עשב, ובמעבר זה שוב הטמנתי שתיים ממלכודותי הטובות ביותר וחיזקתי אותן אל הראש עצמו.

טבע הוא בזאבים לקרב אל כל נבלה שריחה מגיע לאפּם כדי לבדקה, גם אם אין מתכוונים לאכלה. קיוויתי איפוא, כי טבע זה יפּיל את חבוּרת קאראמפּאוּ בפּח שטמנתי. לא היה ספק בלבי שלוֹבּוֹ יחוּש במגע ידי בבשר, וימנע בעד החבוּרה מגשת אליו, אך תליתי תקוות כלשהן בראש, כי מראהו של זה היה כאילו השליכוהו מאין-חפץ.

למחרת בבוקר יצאתי לדרכי כדי לבדוק את המלכודות, ולשמחתי נהרבה מצאתי את עקבות החבורה, והמקום בו היו ראש-הבקר והמלכודות היה ריק. עיון חטוּף בעקבות הראני כי לוֹבּוֹ מנע בעד החבוּרה מלגשת לבשר, אך אחד מהם, זאב קטן, הלך, כפי הנראה, לבדוק את הראש המונח בצד ועלה ישר על אחד הפּחים.

יצאנו בעקבות החבורה, ובמרחק של מיל אחד גילינו כי אותו ביש-גדא היתה בּלאנקה. אולם היא דהרה קדימה מאתנו והלאה, ולמרות שראש-הבקר, אשר משקלו היה למעלה מחמישים ליטראות, הכביד עליה, לא השיגה בן-לוויתי, אשר רדף אחריה ברגל. אך משהגיעה בּלאנקה אל הסלעים – השגנוּה, כי קרני ראש הפּרה נתפּסו בה וריתקוּ אותה למקומה. היא היתה הזאבה היפה ביותר שראיתי מימי. פּרוותה היתה ללא-פּגם וצבעה כמעט לבן.

היא ניצבה הכן למלחמה, ובנושאה את קולה בתרועת-האזעקה של בני-מינה, שלחה יללה ממושכת שהתגלגלה במורד הקניון. הרחק מעל הרמה הגיע קול-ענות עמוק, תשובתו של לוֹבּוֹ הזקן. היתה זו קריאתה האחרונה, כי באותה שעה הקפנוּה מכל צד, ומעתה היו כל כוחה ורוח-אפּה נתוּנים לקרב.

אז הגיעה שעתו של אותו מחזה-תוּגה בלתי-נמנע, שבהזכרי בו לאחר-זמן זעזעני יותר מבשעת-מעשה. איש-איש מאתנו השליך פּלצוֹר⁵ על צוואר הזאבה, שגורלה נחרץ, ואחר הדהרנו את סוסינו בכיווּנים הפוּכים עד אשר, בהתהדק העניבה, פּרץ דם מפּי הזאבה, עיניה יצאוּ מחוריהן, אבריה נתקשוּ ולבסוף נפלה ללא רוח-חיים. רכבנו הביתה ונשאנו עמנו גוּפתה של הזאבה בלב-שמח על כי עלה בידינו להנחית את מכת-המוות הראשונה על חבוּרת קאראמפּאוּ.

תוך-כדי התרחשוּתו של אותו מחזה-תוּגה וכן ברכבנו הביתה, שמענו מדי פּעם את שאגתו של לוֹבּוֹ המשוטט על פּני הרמות הרחוקות ומחפש, כנראה, אחר בּלאנקה. מלכתחילה לא הפקירה, אך בראותו אותנו קרבים ובידעוֹ כי לא יוּכל להצילה, גברה עליו אימתו העמוּקה מפני כלי-הירי – ונרתע. כל אותו יום שמענו את נהי-יללתו בשוטטוֹ אחר רעוּתו. לבסוף אמרתי לאחד הבחוּרים: “עכשיו ודאי לי כי אמנם בּלאנקה היתה בת-זוּגו”.

ברדת הערב, ירד לוֹבּוֹ אל קניון-מושבו, כי קולו הלך הלוך והתקרב. נימה ברורה של יגון נשמעה בו עתה. לא היתה זאת עוד היללה העזה, ספוּגת המרדוּת, כי אם נהי נוּגה, ממוּשך; כביכול קרא “בּלאנקה! בּלאנקה!” ובבוא הלילה שׂמתי לבי כי לוֹבּוֹ נמצא לא רחוק מן המקום בו השגנוּה. לבסוף פּגע כנראה בעקבותיה ובהגיעו אל המקום בו הרגנוּה, היתה יללתו מעוררת רחמים, קורעת-לב, עצוּבה מכל שיכולתי לשער בנפשי. אפילו הבוקרים קשחי-הרגש חשוּ בדבר ואמרו: “מעודנו לא שמענו שזאב ינהג בצורה שכזאת”. כנראה, ידע בדיוּק מה ארע לאהובתו, כתמי דמה פּזוּרים היוּ במקום שנפלה-קרסה.

אחרי-כן פּגע בעקבות הסוסים והלך אחריהם עד בית-החווה. האם קיווה למצאה שם, או זמם לגמול נקם? ואכן, ביצע את זממו, כי הוא הפתיע את כלב-השמירה במרחק של כחמישים אמה מפּתח ביתנו וקרעוֹ לגזרים-גזרים.

ברוּר כי הפּעם בא לבדו. בבוקר מצאתי רק שורת-עקבות אחת והללוּ העידוּ כי דהר בפחזוּת, שלא כדרכו. בראותי זאת מראש, הצבתי כמה מלכודות נוספות בשדות-המרעה. אחרי-כן גיליתי כי אכן נלכד באחת מהן, אולם בעצמת כוחו ניתק עצמו ממנה והשליכה מעליו.

האמנתי כי ימשיך לשוטט בסביבותינו, לפחות עד אשר ימצא את גוויתה של בּלאנקה, וריכזתי את כל מאמצי כדי ללכדוֹ לפני שיעזוב את איזורנו וכל עוד הוא מוסיף לנהוג בחוסר-זהירות. עם כך נוכחתי ששגיתי בהרגי את בּלאנקה, כי אילו הייתי משאירה בחיים, היה נמשך אליה ובא ונלכד בליל המחרת.

אספתי את כל המלכודות שהיו ברשותי, מאה ושלושים מלכודות-פּלדה חזקות, והצבתין ארבע-ארבע על כל שביל שהוביל לתוך הקניון. כל אחת קשוּרה אל בוּל-עץ מיוחד, וכל בוּל-עץ נטמן בעפר. בשעת ההטמנה הסרתי בזהירות את שכבת העישבה, וכל גרגיר-עפר שהוצא ממקומו, הוּטל על גבי שמיכות, ומשנשלמה העבודה, והוחזרוּ העישבה והעפר למקומם, לא יכלה העין להבחין בשום עקבות של מלאכת-אדם. לאחר שהוטמנו המלכודות, גררתי את גוּפתה של בּלאנקה המסכנה על פני העפר וסביב-סביב, על-פני כל אחוּזת-המרעה, ולבסוף כרתי אחת מכפּותיה והטבעתי בה שורת עקבות מעל לכל מלכודת ומלכודת. השתמשתי בכל אמצעי הזהירות הידועים לי, ובשעה מאוחרת עליתי על משכבי כשאני מצפה לתוצאות.

פּעם אחת במשך הלילה דמיתי לשמוע את קולו של לוֹבּוֹ הזקן, אך לא הייתי בטוּח בכך. למחרת סיירתי את השטח ברכיבה, אולם החשכה ירדה בטרם יצאתי מן הקניון הצפוני וכל חדשות לא הבאתי עמי. בשעת ארוחת-הערב אמר אחד הבוקרים: “הבוקר היתה מהוּמה גדולה בין הבקר שבקניון הצפוני, אולי יש שם משהו במלכודות”. רק למחרת, אחר-הצהרים, הגעתי אל המקום ההוא, ובהתקרבי – ראיתי דמוּת גדולה ואפורה מתרוממת מהקרקע, מתאמצת לשווא להימלט. ניגלה לעיני לוֹבּוֹ, מלך קאראמפּאוּ, רתוּק בחוזקה במלכודת. גיבור וותיק ומסכן! הוא לא חדל אף לרגע מחפּש את אהוּבת-לבו, וכששמצא את עקבות גוּפתה על העפר – הלך בהם מבלי שעות לשום דבר, וכך נפל בפּח אשר נטמן לו. הנה כרע-שכב שדוּד ורגליו רתוּקות בסד-הברזל של כל ארבעת המלכודות. חסר-ישע ונואש, וסביבו עקבות אין-ספור, עקבות בני-הבקר אשר סבוהו לחזות בתמוטתו של העריץ ולבוז לו, מבלי שיעיזו לקרב אליו. שני ימים ושני לילות היה שוכב כך, ועתה אזל כוחו מן המאבק. ובכל-זאת, משקרבתי אליו, קם על רגליו ורעמתו סמורה, נשא קולו בפעם האחרונה נזדעזע הקניון משאגתו האדירה, קריאה לעזרה, תרועת-האזעקה של המפקד לגדודו. אך קול לא ענה, ובראותו כי נעזב בדד במצוּקתו, אזר את כל כוחותיו, התהפך, ובמאמץ נואש ניסה לזנק אלי. אך לשווא. כל מלכודת, שלוש מאות ליטראות ומעלה במשקלה, היתה כריחיים על צווארו, צבתותיהן לופתות בו בחוזקה, וכפּות הפּלדה הגדולות אוחזות ברגליו, ובולי-העץ הכבדים, והשרשראות הסבוכות כולן זו בזו – כנגד כל אלה היה חסר-אונים לחלוטין. איך גרסו מלתעות-השנהב העצומות שלו את השרשראות האכזריות! ואיך נעצן בקנה-רובי משהעזתי לגעת בו, בטבעוֹ בו חריצים התווּיים בו עד עצם היום הזה. עיניו דלקו באש ירוקה של איבה וזעם, ולסתותיו נחשקו בהשמיעוֹ קול-נשיכה חלוּל, בנסותו שוב לזנוק אלי ואל סוסי הרועד. אך כוחותיו עזבוהו מחמת הרעב ומחמת המאבק ואיבוד-הדם, ועד-מהרה צנח ארצה באפס-אונים.

משהו בדומה למוסר-כליות עברני משהתכוננתי לעשות בו כאשר עשה הוא ברבים אחרים, ולגמול לו על סבלותיהם.

“בן-הפקר וותיק ונאדר, גבור אלף מעשי שוד ופשע, בעוד רגעים מספר לא תהיה אלא נבלת-בשר כבדה. כך יאה לך!” עם-כך הנפתי את עניבת הפלצור והטלתיה בשריקה כנגד ראשו. אך עוד התמהמה נצחוני לבוא: לוֹבּוֹ עדיין רחוק היה מהיכנע, ובטרם נפלוּ טבעות-החבל על צוארו, תפס את העניבה, ובנשיכה עזה חתך את הרצוּעה העבה והקשה ושמטה חצוּייה, לרגליו.

היה עמי הרובה, שיכולתי להשתמש בו כאמצעי אחרון, אך לא רציתי להטיל פּגם בעורו המלכוּתי של לוֹבּוֹ, ולכן דהרתי חזרה למחנה והבאתי עמי אחד הבוקרים ופלצור חדש. השלכנוּ מקל לעבר אסירנו והלה תפסוֹ בין שיניו, אך בטרם הספיק לשומטוֹ מפיו, שרקוּ עניבותינו באויר ונתהדקו על צווארו.

עתה, בטרם כבות האור בעיניו הזועפות, קראתי: “המתן, לא נהרוג אותו; נקח אותו עמנו אל המחנה”. כה חסר-אונים היה עתה, שנקל היה לשים מקל עבה בפיו, מאחורי מלתעותיו, ולקשור את לסתותיו בחבל חזק שייקשר גם הוא אל המקל. כן עשינו, ומאחר שהמקל חיזק את החבל במקומו והחבל חיזק את המקל, פטורים היינו מחשש נשיכה. משחש לוֹבּוֹ כי לסתותיו נחשקו, לא התנגד יותר ולא השמיע קול, אלא התבונן בנו בשלווה כאומר: “ובכן, סוף-סוף תפסתם אותי, עשו בי כרצונכם”. מעתה ואילך לא שֹם אלינו לב עוד.

קשרנו היטב את רגליו, אך הוא לא נאנח, לא נהם ולא הסב את ראשו, אחר-כך הרימונו אותו בקושי על גב סוסי. נשימתו היתה שלווה, כבשעת שינה, עיניו היו שוב בהירות וצלולות, אך לא בנו היו מביטות. הן היו צמודות אל הרמות הרחוקות, הגליות, תחום ממלכתו האבודה, בה היו פזורים עתה בני חבורתו המפורסמת. כך המשיך להתבונן שמה, עד אשר נטה הסוס אל השביל היורד לקניון והסלעים הסתירו את המראה.

ברכיבה אטית הגענו בשלום לאחוזה, ולאחר שאסרנו אותו בכבל לצוארו ובשרשרת חזקה, קשרנו אותו ליתד בשדה-המרעה והסרנו את החבלים מעליו. עתה בפעם הראשונה יכולתי להתבונן בו מקרוב, ונוכחתי עד כמה אין להאמין בסיפורים ידועים על-אודות גיבור או מלך עריץ בעודם בחיים. צווארון של זהב לא היה לו על צווארו, אף לא צלב בין כתפיו לאות כי ברית לו עם השטן. אולם מצא מצאתי על אחד משוקיו צלקת גדולה ורחבה, אשר, על-פּי המסורה, הנה חותם שיניה של יונו, מנהיגת כלבי-הזאב של טאנארי – חותם שהטביעה בו רגע אחד לפני ששיטחה, בלא רוח-חיים על גבי חולות הקניון.

נתתי לפניו בשר ומים, אך הוא לא שם אל לבו. הוא שכב במנוחה על חזהו, ועיניו הצהובות, בהו מעבר לי, אל פתח הקניון, אל המישורים הנרחבים – מישוריו. גם לא הניע שריר בנוגעי בו.

וכאשר שקעה השמש, היה עדיין בוהה כך על פני הערבה. סבור הייתי, כי ברדת הלילה יקרא לבני-חבורתו והתכוננתי להקבילם, אך לא כן היה. הוא קרא ⁶ להם פעם במצוקתו ולא נענה; לעולם לא יקרא עוד.

אומרים, כי ארי שסר כוחו, נשר שנגזלה חירותו, יונה שנתאלמנה מבן-זוגה – מתים משברון-לבב; מי יערוב לטעון כי שודד נזעם זה יכול היה לשאת בשלושה פגעים אלה כאחת ולבו לא יישבר בקרבו? רק אחת ידעתי, כי כאשר עלה השחר עדיין היה שוכב שם במנוחה שלמה, אך ללא נשמה באפו – המלך-הזאב הזקן מת.