רקע
ארנסט תומפסון סטון
כתמכסף - תולדותיו של עורב
<
לובו.png

א

כמה מאתנו התוודעו אי-פעם אל חיית-בר? איני מתכוון להתוודעות שבפּגישה או שתיים, או שמבעד לסורג הכלוב, אלא להיכרות ממושכת עם חיה בהתהלכה חופשי, ולחדירה לנבכי חייה ותולדותיה. הקושי הוא בדרך כלל להבחין בין ברייה אחת לרעותה מבני אותו מין. שועל או עורב כה דומים לשאר בני מינם שבפגשנו בהם שנית אין אנו בטוחים אם הם-הם שראינום לראשונה או לא. אך לעתים יקרה שבעל-חיים אחד, שהוא חזק או חכם מכל בני-מינו, נעשה למנהיג גדול, והוא, היינוּ אומרים – גאון, ואם קומתוֹ גדולה במיוּחד או שנושא הוא ציוּן אשר בני-אדם יכולים להכירוֹ לפיו, מיד מתפּרסם שמו בכל המדינה ואנו מגלים פּתאום – כי חייה של חיית-בר הם לעתים הרבה יותר מעניינים ומעוררי התפּעלוּת מאשר חייהם של רבים מבני המין האנושי.

על סוג זה נמנו “חצרן”, הזאב קצוּץ-הזנב אשר הטיל את אימתו על כל פאריס במשך כעשר שנים בראשית המאה הארבע-עשרה; “עקלן”, הדוב האפור, החיגר, שהשאיר אחריו תעודות כה נוראות בעמק סן-י’וֹאקין בקאליפורניה; “לוֹבּוֹ”, מלך-הזאבים של מאֶכּסיקו-החדשה, אשר היה הורג פרה ליום במשך חמש שנים, ופנתר “סיאוני” אשר בפחות משנתיים הרג כמעט שלש-מאות בני-אדם; וכזה היה גם “כתמכסף” אשר את תולדותיו, במידה שעלה בידי לחקרן, אספר עתה בקצרה.

כתמכסף לא היה אלא עורב זקן וחכם; שמו זה ניתן לו בשל הכתם הכסוף כדמות מטבע, שהיה טבוע בצדו הימני, בין העין ובין המקור, ורק הודות לסימנו זה הצלחתי להבחין בינו ובין יתר העורבים ולצרף יחד את קטעי תולדותיו אשר למדתי לדעתם.

עורבים, כפי שאתם יודעים וודאי, הם הנבונים שבצפורינו – הביטוי “חכם כעורב זקן” לא לחינם נהפך לפתגם. עורבים יודעים חשיבותו של הארגון, והם מאומנים לא פּחות מחיילים – בעצם, הרבה יותר מאשר רבים מן החיילים, כי העורבים, לעולם הם דרוכים על משמרתם, לעולם הם שרויים במצב של מלחמה ותלויים תמיד זה בזה בשמירה על חייהם ועל בטחונם. מנהיגיהם, לא זו בלבד שהם הזקנים והחכמים שבחבורה, כי אם גם החזקים והאמיצים שבהם, כי עליהם להיות מוכנים בכל עת להכניע התקוממוּת או מרד, בכוח-הזרוע בלבד. הטוראים – הם הצעירים שבעורבים שאינם מצטיינים בכשרונות מיוחדים.

כתמכסף הזקן היה מנהיגה של להקת-עורבים גדולה שקבעה את מפקדתה ליד טורונטו אשר בקאנאדה, ב“טירת פראנק”, שהיא גבעה עטורת ארנים בקצה הצפוני-מזרחי של העיר. הלהקה הזאת מנתה כמאתיים עוף, ומסיבות בלתי-מובנות לי, לעולם לא גדלה במספרה. בחורפים מתונים היו העורבים חונים על שפת נהר ניאגארה, ובחורפים קשים היו נודדים הרחק דרומה משם. אך מדי שנה בשנה, בשבוע האחרון של פברואר, היה כתמכסף הזקן מזעיק את חייליו אל הדגל וחוצה בגבורה את ארבעים המילין של הים המשתרע בין טורונטו וניאגארה; אך מעולם לא היה מתקדם בקו ישר, כי אם נוטה היה בקשת רחבה מערבה. וכך היה מזדקר לעיניו כל העת ציוּן-הדרך המוכר לו – הר דונדאס, עד הופיע באופק גבעת-האורנים עצמה. שנה שנה היה בא עם גדודו ולמשך ששה שבועות בערך היה שׂם משכנו בגבעה. אחר-כך היו העורבים יוצאים בכל בוקר בשלוש להקות ללקט מזון. להקה אחת היתה פּונה דרומה-מזרחה למפרץ אַשבּרידג'. שניה היתה עולה צפונה אל הדוֹן, והשלישית, הגדולה שבהן, היתה יוצאת לצפון-מערב, למעלה הערוץ. את האחרונה היה נוהג כתמכסף בעצמו ובכבודו. מי נהג את השתיים האחרות – דבר זה לא נודע לי לעולם.

בבקרים שקטים היו העורבים מתרוממים גבוה וטסים בקו ישר. אך בבקרים סוערים היתה הלהקה מנמיכה טוס ושמה לה את הערוץ למחסה. חלונותי היו נשקפים אל גיא זה, וכך קרה שב-1885 גיליתי את העורב הזקן לראשונה. הייתי חדש אז בסביבה, ותושב ותיק אחד אמר לי: “אותו עורב זקן עף הלוך ושוב בערוץ הזה כבר למעלה מעשרים שנה”. הדרך היחידה לעקוב אחר אורח העורבים היתה להתבונן בערוץ; וכך נעשה כתמכסף, אשר דבק באדיקות במסלולו הישן, – אם כי עתה כבר עמדו בתים משני צידין וגשרים ניטוּ לרחבו, – לאחד ממכרי הקרובים. פּעמיים ביום, במשך כל חודש מארס ובחלק מאפריל, ואחר-כך שוב בשלהי הקיץ ובסתיו, היה עובר על פּנַי, הלוך ושוב, ויכולתי להסתכל בתנועותיו ולשמוע את

עמ 35.png

פקוּדותיו ללהקותיו. הנה כי כן, מעט-מעט נפקחו עיני לראות כי העורבים, אף-על-פּי שקטני-ארץ הם – המה חכמים מחוכמים, גזע-צפורים בעל-לשון ומשטר חברתי, הדומה עד להפליא למשטר האנושי ברבים מעיקריו, ומכמה בחינות הוא ערוך אף יפה ממנו.

ביום סוער אחד, בעומדי על הגשר הגבוה הנטוי מעל לערוץ, ראיתי את העורב הזקן כשהוא עף לביתו עם מורד הגיא בראש גדודו, המשתרך אחריו בשורה ארוכה. ממרחק חצי-המיל הגיעה לאזני קריאתו: “הכל בסדר, בואו אחרי!” בשפתנו אנו, או בלשוננו

קאוּ קאוּ

עמ 37.png

ובלשון סגנו שחזר אחריו כהד מן המאסף: “קאוּ-קאוּ”. העורבים עפוּ נמּוּך מאוד, כדי שלא תפגע בהם הרוח, וכדי לעבור מעל לגשר, שעמדתי עליו, היה עליהם להתרומם מעט. כתמכסף ראני עומד שם ומאחר שהייתי מתבונן בו בתשומת-לב – לא מצא הדבר חן בעיניו. הוא האט במעוּפו וקרא: “צפו על המשמר” או – “קאו”, והתרומם לגובה רב. משראני שאיני מזוּיין, המשיך במעוּפו, כעשרים רגל מעל לראשי, ובני-סיעתו אחריו, בזה אחר זה. כשעברו את הגשר, חזרו וצללו לגובה-מסלולם הקודם.

וּ-קא

עמ 39.png

למחרת הייתי עומד באותו מקום עצמו, וכשנתקרבו העורבים, הרימותי את מקלי וזרקתיו לעומתם. הזקן קרא מיד: “סכנה”, “קא”, והתרומם לגובה של חמישים רגל מעל למסלולו. כיון שראה כי אין בידי רובה, ערב בנפשו להמשיך במעופו. אך ביום השלישי לקחתי עמי רובה, ומשראה אותי בכך, קרא מיד: “סכנה גדולה – רובה”: קא-קא-קא-קא-קאו. סגנו חזר על הקריאה, וכל עורבי הגדוד המריאו מעלה ונפוצו לכל עבר, עד שנתרחקו מאד מטווח רובה,עברו את תחום-הסכנה וחזרוּ למסתור הגיא. פּעם אחרת, כשעף הגדוד במורד-הגיא בשורה ארוכה ומשתרכת, ירד עָקב אדום-זנב והתיישב על עץ, סמוך למסלול מעוּפם. המנהיג צעק: “עָקב, עָקב”, קאו-קאו, ועצר במעוּפו, וכן עשה כל אחד ואחד מן העורבים בקרבוֹ אליו עד שנצטופפו יחד להיותם גוש מוצק. רק אז, משלא יראו עוד את העקב, עברו-חלפוּ לדרכם. אך כרבע מיל הלאה משם – והנה אדם עם רובה לעיניהם. “סכנה גדולה – רובה – רובה, פוצו להציל את חייכם”: קא-קא-קא-קא—קאוּ – קרא כתמכסף, ומיד נפוצו לכל עֵבר והמריאו מעלה. הרחק מטווח-ירי. עוד מלים רבות משפת פקודותיו למדתי להבין במשך תקוּפת-ההתוודעות הארוכה, וגיליתי כי לעתים, שינוי קט בצליל יש בו לשנות הרבה את המובן. הנה כי כן, שעה שמובנו של מס. 5 הוא עקב, או כל עוף גדול ומסוכן, הרי מובנו של מס. 7 – “סובוּ אחור”: קאו קאו קא-קא-קא-קא, והוא, כנראה צירוף של מס. 5, שעיקר פירושו סכנה, ומס. 4, שפירושו נסיגה; ואילו מס.8 משמעו – ברכת “שלום” לידיד הנראה ממרחק, קאו קאו מס. 9 הוא קריאה לטוראים שפּירושה “הקשב”.

בראשית אפריל החלה תכוּנה רבה בין העורבים. נראה כי שוב היה דבר-מה שעורר התרגשות במחנם. במקום ללקט אוכל מעלות השחר עד חשכה, היו עושים מחצית היום בין האורנים. נקל היה לראות איך זוּגות ושלישיות רודפים אלו אחר אלו, ומפקידה לפקידה מפגינים להטי-טיסה שונים. חביב היה עליהם המישחק לצלול לפתע מגובה רב על עורב הישוב על ענף, לחלוף כחוּט-השערה ממנו ולחזור ולזנוק מעלה באויר במהירות כה גדולה, עד כי משק כנפי העוף יישמש כקול רעם מרחוק. לעתים היה אחד העורבים משפּיל ראשו, מסמיר נוצותיו, ובהתקרבו כך אל רעהו, מגרגר לעומתו צליל ממושך, כגון ק-ר-ר-ר-ר—או.

עד מהרה נתברר לי פּשר כל אלה: העורבים היו מתעלסים באהבים ומבקשים להם זיווגים. הזכרים מתהדרים בכוח כנפיהם וביפי קוֹלם, בפני המטרוניתות-העורבות. יש לשער שאמנם קנו את ליבן של הללו, כי עד אמצע אפריל כבר נערכו כולם זוגות-זוגות ונפוצו על פני הארץ לבלות את ירח-הדבש בתענוגים; והאורנים הזקנים והזועפים של גבעת טירת-פראנק נשארו גלמודים ודוממים.


עמ 41.png

ב

גבעת “חרוּט-הסוּכּר” עומדת בודדה בעמק הדוֹן. עדיין מכוּסה היא יער, המחובר עם יער “טירת פראנק”, ומרחק של רבע מיל מבדיל בין שתי הגבעות. ביער שבינותיים עומד עץ אורן ובראשו קן עזוּב של נץ. כל דרדק בטורונטו מכיר את הקן הזה, ופרט לסנאי שחור, שראיתיו פעם עומד בשוליו והרגתי ביריה, מעולם לא ראה בו איש סימן-חיים. שנים על שנים עמד שם הקן, בלה, ישן ומתפּורר. ואף-על-פּי-כן – מה מוּזר! כל אותה העת לא מט לנפּול, כקנים ישנים אחרים.

בבוקר מאי עבות אחד יצאתי עם שחר מביתי, והתגנבתי חרש אל תוך היער, אשר שלכת-עליו כה רטוּבה היתה עד כי לא השמיעה כל רשרוש. והנה בעוברי מתחת לקן הישן, הופתעתי לראות זנב שחור מבצבץ מתוכו. חבטתי בעץ חבטה נאמנה, פּרח עורב ויצא סוד. זה מכבר היה חשד בלבי כי זוג-עורבים כלשהו מקנן בין עצי האורן, והנה עתה גיליתי כי הללו היו – כתמכסף ואשתו. הקן הישן קינם היה, והם השכילו לכלכל את מעשיהם בהסתר, לבל יוודע כי מדי שנה בשנה, לעת האביב, נערך בו נקיון-יסודי ועקרת-הבית טורחת בו במלאכתה. ואם כי היו עוברים שם יום-יום גדולים ונערים שוחרים-לציד, ורובים בידיהם, היו השניים שלווים בקינם. אף אני פעמים מספר ראיתי את הזקן מבעד למשקפתי, ולא החרדתיו עוד מקינו.

יום אחד, בעומדי על משמרתי, ראיתי עורב חוצה את עמק הדוֹן ודבר-מה לבן במקורו. הוא עף כלפּי המעין של פּלג רוזדאִיל ואחרי-כן פּנה בדרך הקצרה אל תרזת-הבונים. בהגיעוֹ לשם, שמט מפּיו את העצם הלבן, ומשפּנה כה וכה, נוכחתי כי הוא-הוא ידידי הותיק – כתמכסף. לאחר רגע חזר, והרים אותו עצם לבן – צדף היה זה – וּפנה אל המעין, ושם, הין החוּמְעָה וכרוּב-הבואש, חיטט בעפר וגילה ערימת-צדפים ועוד דברים לבנים ומבהיקים. הוא פרשם כלפי השמש, הפכם, הרימם בזה אחר זה במקורו, שמטם, רבץ עליהם כאילו היו ביצים, השתעשע בהם ונהנה למראיהם כצייקן בראותו כסף. זה היה השעשוע החביב עליו, זו היתה חוּלשתו. הוא לא יכול היה להסביר מדוע נהנה מזה, כשם שנער לא יוכל להסביר מה הנאה יש לו באוסף בולים, ונערה – על שום-מה היא מעדיפה פנינים על אבני-אודם; אך הוא נהנה מן הצדפים הנאה מרובה, ולאחר כמחצית השעה כיסה את כולם, לרבות זה שהביא עמו, בעפר ובעלים, והסתלק משם. עם כך נגשתי לאותו מקום ובדקתי את הערימה; היו שם מספר חלוּקי-אבן לבנים, קונכיות, וכמה חתיכות-פּח, בסך-הכל כמלוא-הכובע, אך היתה שם גם ידית של ספל-חרסינה, וזו היתה וודאי פנינית אוספו. בבואי לשם בשנית – כבר לא מצאתי דבר. כתמכסף הבחין בכך שגיליתי את אוצרותיו והוא העבירם משם. להיכן? – דבר זה לא נודע לי.

במשך התקופה הקצרה שבה עקבתי אחריו מקרוב, נתנסה כתמכסף בכמה וכמה הרפתקאות. פעם נתענה קשה מידי בּז מצוּי, ולעיתים קרובות היו טירנים1 רודפים אחריו ומציקים לו. לא שהזיקו לו הרבה, אלא שהיו טרדנים רעשניים כל-כך, שהיה נמנע מחברתם ככל שיכול, ממש כשם שאדם מבוגר נמנע ממריבה עם ילד קטן שהוא חצוף ורעשן. אף הוא ידע כמה תחבולות אכזריות. הרגל עשה לו לחזר על פתחי קיני הצפּרים הקטנות, בוקר בוקר, כמשפט רופא המבקר בקביעות את חוליו, ולאכול את הביצים שהטילו הללו באותו יום. אך לא לנו לדונו על כך, שהרי אף אנו עושים כן לתרנגולות שבלול.

פעמים רבות היה מפגין את פיקחותו. פעם ראיתיו עף במורד הערוץ ופרוסת-לחם גדולה במקורו. באותו זמן היו מקימים חגורת לבינים על הפלג שלמטה והופכים אותו לתעלת-שופכין, ועל חלקו, לאורך מאתיים ירד לערך, כבר נשלמה המלאכה. כשטס העורב מעל לקטע המים הגלויים, נפל הלחם ממקורו ונסחף עם הזרם לתוך המנהרה, ונעלם מן העין. העורב צלל והציץ לתוך הניקבה האפלה, אך לשוא. אחר, נצנצה בו מחשבה נאה, עף אל קצה הניקבה התחתון, וציפה שם עד שיפיע הלחם שוב על פני המים, ומשנראה שט עם הזרם – חטפוֹ ונשאוֹ בשמחת-נצחון.

כתמכסף היה עורב בעל מוניטין, עורב מצליח. הוא חי באיזור, אשר על אף היותו שרוץ בסכנות, היה משופע במזונות. בקן הישן והבלתי-מתוקן העמיד מדי שנה בשנה דור חדש של וולדות, ולעת שהיו העורבים שבים ומתאספים, היה הוא נעשה שוב מנהיגם המוכתר.

עונת ההתכנסות היא בסוף יוני, לערך. גוזלי העורבים קיצרי-הזנב, רכי-הכנפיים ודקי-הקול, מובאים על-ידי הוריהם, והם כבר כמעט גדולים כמותם, אל האורן העתיק, שהוא מבצרם ואולפנם כאחד, ונכנסים בברית החברה. כאן ישימו מבטחם במספרם הרב, ובענפים הגבוהים אך המוסתרים-היטב. ומכאן ילמדום תורה ואת סודות ההצלחה שבחיי העורב. ולקח המשגה הקטן ביותר בחיי העורב, אינו: חזור ולמד מאל"ף. ליקחו – מוות.

שבוע או שבועיים ראשונים, עושים הצעירים בהתוודעות זה לזה, כי כל עורב חייב להכיר אישית את כל בני להקתו. בינתיים פנויים הוריהם לנוח מעט מעמל גידול-בנים, כי לעת הזאת כבר מסוגלים הצעירים לאכול בעצמם ולשבת על ענף בשורה, ממש כמו הגדולים.

כעבור שבוע או שבועיים באה עונת הנשירה. אותם ימים – הזקנים הם רגישים ועצבניים, אך אין זה מונע בעדם מלהתחיל באימון הצעירים, שאינם נהנים ביותר, כמובן, מן העונשים והנזיפות הנופלים בחלקם, לאחר שהורגלו לראות עצמם ילדי-השעשועים של אמותיהם. אך חושׂך שבטו שוֹנא בְְּנוֹ, כמו שאמרה להם הזקנה שעה שפשטה את עור-הצלופחים מעליהם. וכתמכסף הזקן אף הוא מורה מצויין הנו. לעתים נדמה שהוא נושא נאום לפניהם. את תוכן נאומו קשה עלי לנחש, אך לפי הגבתם של הקטנים מסתבר כי דבריו מפולפלים מאוד. בכל בוקר מתקיימים כנראה אימוני פלוגות, כי במו-עיני ראיתי איך הצעירים מתחלקים מאליהם לשתיים-שלוש מחלקות, לפי גילם וכוחם. יתר שעות-היום מלקטים הם מזון, יחד עם הוריהם.

עמ 43.png

כאשר מגיע סוף-סוף חודש ספטמבר, אנו מבחינים בשינויים גדולים. המון העורבנים הפתאים כבר קנו דעת. הכחול העדין שבקשתית-עיניהם – שהוא סימן מובהק של עורבון-פתי, – פינה את מקומו לחום-הכהה, שהוא סימנה של קשישוּת. עתה הם מנוּסים בתרגילים ובקיאים בתפקידי משמר. יודעים הם טיבם של רובה ומלכודת, וכן מאומנים הם ביותר בעיכול תירס-ירוק וזחלי-ניתוֹזית. הם יודעים כבר כי אשתו השמנה, הזקנה, של האיכר, מסוכנת פחות מבנה בן החמש-עשרה, אף שהיא גדולה ממנו בהרבה, ויודעים הם להבחין בין נער לבין אחותו. הם יודעים כי מטרייה אינה רובה ויכולים הם למנות עד שש, – וזה לא רע לגבי עורבים צעירים, – אף כי כתמכסף לעומתם, יודע למנות כמעט עד שלושים. הם מכירים את ריח אבק-השריפה ואת צדו הדרומי של עץ הטסוגה, ומתחילים להתגנדר כעורבים בני העולם הגדול. הם מקפּלים כנפיהם שלוש פּעמים, מדי צנחם על ענף (כל כוונתם להבטיח לעצמם, כי אכן נתקפּלו היטב). יודעים הם כיצד להציק לשועל עד שיוותר על מחצית ארוחתו, וכמו-כן הם יודעים כי בתקוֹף אותם הטירן או סנונית-הארגמן, עליהם לזנק לתוך עבי-שיח, לפי שאי-אפשר להיפּטר מן הטרדנים הקטנים, כשם שרוכלת-התפּוחים השמנה מתקשה לתפוס את הנערים הקטנים, המתנפלים על סלה. כל הדברים האלה כבר ידועים לעורבים הצעירים, אך טרם למדו את תורת איסוף-הביצים, כי אין זאת העונה היפה לכך. עדיין אין הם יודעים קונכיות מה הן, וטרם טעמו טעם עיני-סוסים; טרם ראו תבואה בנביטתה, ועדיין הם בוּרים גמורים בתורת המסעות, שהם שיטות-החינוך המעוּלות שבעולם. עד לפני חדשיים, לא שמעו אפילו את שימעם. מעתה הם כבר מכינים ליבם לקראתם, אך יודעים הם כי עליהם לחכות עד שיהיו הבוגרים מוכנים.

בחודש ספטמבר חלים שינויים גדולים גם בעורבים הזקנים. נשירתם תמה, שוב הם עומדים במלוא עדי-נוצותיהם ושוב הם גאים באדרותיהם היפות. מצב-בריאותם בכי טוב, ועקב כך משתפר גם מצב-רוחם. אפילו כתמכסף הזקן, המורה הקפּדן, נעשה עליז למדי, והצעירים אשר למדו זה כבר לכבדוֹ, מתחילים עתה לרחוש לו אהבה.

הוא “שפשף” אותם בתרגילים, לימדם את כל אותות ומילות-הפיקוּד השימושיות וסימניהן, ועתה – עונג הוא להסתכל בהם בשעה מוקדמת של בוקר.

“פלוגה מס. 1!” קורא המפקד הזקן בעורבית, ופלוגה מספר אחד עונה בהמולה רבה.

“עוּף!” – וכולם עפים בקו ישר קדימה והוא בראשם.

“עלה!” – ובן-רגע ימריאו ישר כלפי מעלה.

“כנוֹס!” – וכולם מתכנסים יחד, עד היותם לגוּש דחוּס ושחור.

“פּזור!” – והם נפזרים כעלים נידפים ברוח.

“הסתדר!” – והם משתזרים בשורה ארוכה למעופם הרגיל.

“רד!” – וכולם שומטים עצמם כמעט עד פני הקרקע.

“לקט!” – והם צונחים ומתפּזרים למצוא אוכל. עם-כך, שניים מן הצופים הקבוּעים עולים על המצפּה – אחד על עץ מימין, השני – על תל רחוק, משמאל. יש שכעבור רגע או שניים קורא כתמכסף, “אדם עם רובה!”, הצופים חוזרים על הקריאה ומיד עף הגדוד, בפיזור ובמהירות-הבזק, בכיווּן אל היער. משהם נמצאים כבר בתוכו, הם חוזרים ומסתדרים בשורה ושבים אל קניהם שבאורנים.

תפקידי התצפּית אינם מוּטלים על כל העורבים על-ּפּי תור, אלא על אחדים מהם בלבד, אשר עירנוּתם כבר עמדה במבחן פּעמים רבות; הם הצופים הקבוּעים ועליהם לצפּות וללקט אוכל בעת-ובעונה-אחת. דומה, שכבד הדבר עליהם, אך הם ממלאים את תפקידם יפה. אכן, דבר מוּסכם הוא בין בני-העוף, כי ארגוּן-העורבים הוא הטוב שבארגוּנים.

ולבסוף – בהגיע חודש נובמבר, מפליג הגדוּד דרומה, ללמוד אורחות-חיים חדשות, סימני-דרך ומיני-מזון חדשים, תחת הנהגתו של כתמכסף, החכם מכל עורב.


ג

מכל השעות – רק בשעות-הלילה שוטה הוא העורב. מכל הציפּורים – רק ציפור אחת מטילה אימה על העורב, והוא האוֹחַ. ולכן, אבוי לעופות-הַשְחוֹר בבוא עליהם שני אלה יחד. קריאת אוֹחַ מרחוק, אחרי רדת החשכה, מחרידתם כדי כך, שהם מפשילים ראשיהם מסתר-כנפיהם ויושבים רועדים ונפחדים עד אור-הבוקר. גילוי-פּנים מעין-זה, במזג-אוויר קר מאוד, יש בו כדי לגרום לקפיאת עין או שתי עינים של עורב, ובעקבות העיוורון – בא המוות. בתי-חולים לעורבים נכים אינם בנמצא.

אך בבוא הבוקר, חוזר אליהם אומץ-לבם, ובהתנערם ממקומם – הם עורכים חיפּוּש ביער, מיל על מיל, לכל צד, עד אשר הם מוצאים את האוֹחַ, ואם אינם הורגים אותו, הרי לפחות מציקים הם לו עד מוות ומגרשים אותו עשרים מילין ממקומם והלאה.

בשנת 1893 באו העורבים כמשפּטם אל “טירת פראנק”. כמה ימים לאחר בואם, כשהייתי מטייל ביער, – נתקלתי פתאום בעקבות ארנבת אשר העידו כי רצה על פני השלג בכל כוחה, והתרוצצה בין העצים כנרדפת. לתמהוני לא מצאתי כל עקבות של רודף. הלכתי בעקבות הסימנים והנה ראיתי טיפּת-דם על השלג, וקצת הלאה משם, מצאתי את שרידיו המכורסמים של ארנבון חוּם קטן. מיהו שהרגוֹ? הדבר היה לחידה, עד אשר נתגלו לי, לאחר חיפּוּש מדוקדק בשלג, תווים גדולים, כפוּלי בהונות, ונוצה חוּמה משוּרטטת להפליא. אז נתברר לי הכל: היה זה – אוֹחַ. חצי שעה לאחר-מכן, בעוברי שוב באותו מקום, ראיתי לנגדי את האוֹחַ, בעל המבט האכזרי, יושב על עץ, במרחק עשר רגליים מעצמות קורבנו. הרוצח היה עדיין שרוּי בקרבת מקום-הפּשע. זאת הפּעם לא כּיחשה עדוּת הנסיבות. משהתקרבתי אליו – השמיע גררר-וּ גרוני ופרח-לו, במעוּף לאה ונמוּך, אל היערות הרחוקים והקודרים, להטיל בהם בְעָתָה.

לאחר יומיים, עם שחר, קם רעש גדול בין העורבים. יצאתי לראות את אשר קרה, ומצאתי כמה נוצות שחורות מרפרפות על פני השלג. הלכתי כנגד הרוח, בכיווּן אשר ממנו נישאו, ועד-מהרה גיליתי שרידי גוּפת עורב, מגואלים בדם, ואת התווים הגדולים כפולי-הבהונות, אשר העידו שוב כי האוֹחַ הוא-הוא הרוצח. סביב-סביב נראו סימני ההיאבקות, אך הטורף האיום היה חזק מקורבנו. העורב המיסכן נסחב מעל ענפו בלילה, שעה שהאפילה היתה לו לרועץ עד-אין-מפלט.

הפכתי את שׂרידי הגוּפה והנה נגלה ראשה. קריאת צער נמלטה מפּי. אהה! היה זה ראשו של כתמכסף הזקן. בא קץ לחייו של ראש-השבט המסור והנאמן. סופו שנרצח על-ידי אותה ברייה עצמה, אשר מאות עורבים צעירים למדו ממנו איך להישמר מפּניה.

עמ 45.png

הקן הישן על “חרוּט-הסוּכּר” הנו נטוּש עכשיו. העורבים עודם נוהגים לבוא ל“טירת פראנק”, אולם באין מנהיגם עמם, פּוחת מספּרם והולך, ועוד מעט יעלמו כליל מחורשת-האורנים העתיקה, בה חיו ולמדו, הם ואבותיהם, במשך דורות.



  1. צפּרים התוקפות עורבים ועופות דורסים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!