רקע
ארנסט תומפסון סטון
פרומאוזן - תולדותיו של ארנב
לוגו.png

פרומאוזן, או פרוּם, זה היה שמו של ארנב צעיר. הוא נקרא כך בשל אוזנו השסוּעה והפּרוּמה, תו-חיים שזכה בו בהרפּתקאתו הראשונה. הוא חי עם אמו, פּוּכית, ב“ביצת אוֹליפאנט”, במקום שם התוודעתי אליהם, ובמאה אופנים שונים ליקטתי את קטעי העדוּיות ושיירי העובדות אשר ברבות הימים סייעוּ בידי לכתוב את הסיפור הזה.

מי שאינו מיטיב להכיר חיות, ייתכן שיעלה בדעתו כי “אינשתי” אותו, אך מי שנתקרב אליהן כדי לדעת משהו על אורח-חייהן ואורח-מחשבתן, ידע כי לא כן הדבר.

אמנם אין הארנבות מדברות בלשוננו, אך יש להן שיטה משלהן למסירת מושגים זו לזו, באמצעות מערכת צלילים, אותות, ריחות, מגעי-שפם, תנוּעות ומופתים, המשמשים להם במקום שפה; ויש לזכור כי אף-על-פּי שאני נוהג בסיפור זה תרגום חפשי מארנבית לעברית, אינני אומר דבר שלא נאמר על ידם.

עמ 1.png

א

עמ 51.png

עשב הביצה הבאוּש שׁחָה ארצה והסתיר תחתיו את הקן החמים בו החביאה אֵם פּרוּמאוזן את בנה. עוד קודם-לכן ריפדה את מקצת תחתיתו מצעים, ועתה, כתמיד, היתה אזהרתה האחרונה להיצמד לקרקע ולא להוציא הגה, יקרה אשר יקרה. אף כי היה פּרוּמאוזן תחוב במיטה, היה ער לחלוּטין ועיניו הבהירות קלטו אותה פיסת-נוף מעולמו הקטן והירוק שהיתה בדיוק מעל לראשו. עורבני כחול וסנאי אדום, שניהם גנבים ידוּעים-לשמצה, האשימו זה את זה בקולי-קולות במעשי גניבה, ובין היתר היה גם בית-השיח של פּרוּם נושא מריבתם: סִבְכִי צהוב לכד פרפר תכול ממרחק ששה אינטשים בלבד מקצה חוטמו, ופרת-משה-רבנו, לבושת ארגמן ושחור, שהלכה הלוך ונענע בשלווה בּמחוֹשיה המכופתרים, טיילה טיול ארוך במעלה גבעול-עשב אחד ירדה בשני, חצתה על פּני הקן ומעל לפניו של פּרוּם – והוא אפילו לא נע, אף לא הניד עפעף.

כעבור זמן-מה שמע רשרוש-עלים מוזר בסבך הסמוך. היה זה רחש משונה ובלתי-נפסק, ואם כי נשמע פּעם מעבר מזה ופעם מן העבר השני, והלך וקרב, כל העת, לא נתלוותה לו טפיפת רגליים. פּרוּם חי כל ימיו בביצה זו (הוא היה בן שלושה שבועות), ואף-על-פּי-כן טרם שמע כרחש הזה. מובן, כי סקרנותו גברה והלכה. אמו הזהירה אותו לשכב במנוחה, אך היא הרי נתכוונה למקרה של סכנה, ורחש מוזר זה, ללא קול צעדים, ודאי שאינו צריך לעורר פּחד.

הדשדוש החרישי חלף בסמוּך מאוד, אחר עבר ימינה, חזר, ודומה כי נתרחק. נדמה היה לפּרוּם כי יודע הוא מה מתרחש סביבו; סוף-סוף אין הוא תינוק; מחובתו היא ללמוד מה העניינים. אט-אט הרים את גוּפו הכדרדורי על רגליו הקצרות הצמריות, נשא את ראשו הקטן והעגול מעל למעטה קינו והציץ מתוכו אל בינות לעצים. אך מרגע זוּעו, פסק הרחש. הוא לא ראה מאומה, לכן צעד צעד קדימה לעמדת תצפּית נוחה יותר, ומיד מצא עצמו עומד פּנים אל פּנים מול נחש שחור, ענקי.

“אמא” צרח באימת-מוות משזנקה עליו המפלצת. בכל כוח גפּיו הזעירים ניסה לרוּץ, אך במהירות-הבזק תפסהו הנחש באוזנו האחת, כרך סביבו את טבעותיו ונתמלא תקווה למראה ארנבון חסר-הישע שניצוֹד לארוחת-הצהרים.

“א-מא, א-מא”, גנח פּרוּמאוזן הקט משהתחילה המפלצת האכזרית לחנקוֹ אט-אט עד מוות. יבבת הקטן לא היתה נמשכת הרבה לולא אמא, שדלגה לקראתו, כחץ מקשת, דרך היער. לא עוד היתה ארנבת רכרוכית, חסרת-ישע, מוכנה לנוס מכל צל; אהבת האֵם היתה גדולה בקרבה. צעקת תינוקה מילאה אותה אומץ גיבורים – וקפוץ, השתערה על הזוחל האיום. הך, היכתה אותו בכפּותיה האחוריות, החדות, בעברה מעליו, ומכתה היתה חדה כל כך עד שהתפּתל מכאב ולחש מחימה.

“א-מא”, נשמעה קריאה חלושה מפי הקטן. ואמא דלגה אנה אנה והיכתה ביתר עוז וביתר אכזריות, עד שהזוחל הנתעב הרפה מאוזנו של הפּעוּט וניסה לנשוך את האֵם בדלגה מעליו. לא עלה בידו לתפוס אלא מלוא פיו צמר. מכותיה האנושות של פּוּכית החלו לתת אותותיהן, משנראו פסים ארוכים וזבי דם נקרעים בפיתוּלי גוּפו הקשקשי של הנחש השחור.

עמ 54.png

מצבו של הנחש היה עתה בכל רע; באזרוֹ חלציו להתקפה הבאה, רפתה אחיזתו בתינוק-ארנבון, שהחליק מיד מתוך פּיתוּליו ונס אל מתחת לשיחים כל עוד רוח-בו, תקוּף-פּחד עד מוות, אך שלם בגוּפו פּרט לאוזנו השמאלית אשר נקרעה כדבעי בשיני הנחש האיום.

פּוּכית השיגה עתה את כל מבוּקשה. מעולם לא היו לה שאיפות ללחום למען תהילה או נקמה. מיד חפזה-ברחה לה אל היער, והקטן – בעקבות בוהק זנבה הצחור-כשלג, עד שהביאתהו לפינת-מבטחים בביצה.


ב

“ביצת אוליפנט הזקן” היתה כברת סחי-יער טרשית מגודלת פטל, ובאמצעיתה שלולית-מדמנה ופלג חוצה אותה. עוד עמדו בה כמה שרידים מרופטים של היער הקדום ואחדים מן הגזעים העתיקים עוד יותר, היו מונחים כבולי-עץ מתים בתוך הסבך. האדמה שמסביב לשלולית היתה מסוג אדמות-הגומא המגודלות ערבות אשר חתולים וסוסים ידירו רגליהם מהן, אך הבקר לא ייראן. האזורים היבשים-יותר היו משופעים בשיחים דוקרניים ובעצים צעירים. החגורה הקיצונית ביותר, הגובלת עם השדות, הצמיחה ארנים צעירים, רעננים וגמישי-גזע אשר מחטיהם הירוקים שמעל, והנבוּלים שמתחת, מבשׂמים את נחיריהם של הטיילים בניחוֹח כה ער, אך נשימת-מוות היא לנצרים המתחרים בהם על הפּסוֹלת – מחייתם.

סביב-סביב, עד למרחק רב, השתרעו שדות מישוריים, ועקבות חיית-הבר היחידים אשר נראו בהם בכלל, היו עקבות שוּעל רע-מזג וחסר-מצפּוּן, אשר, למרבה הצרה, גר סמוך מדי לביצה.

דיירי-הביצה העיקריים היו פּוּכית ופּרוּם. שכניהם הקרובים ביותר היו רחוקים מאוד, ושארי-בשרם הקרובים ביותר – לא היו בחיים. כאן היה ביתם, וכאן חיו יחדיו, וכאן קיבל פּרוּם את חינוּכו, שהודות לו עשה חייל רב.

פּוּכית היתה אמא טובה וחינכה אותו במסירוּת. הדבר הראשון שלמד, היה להיצמד ארצה ולא להוציא הגה. הרפּתקאתו עם הנחש לימדתהו חכמה זו. פּרוּם לא שכח שיעוּר זה לעולם; עתה ידע לציית למה שאומרים לו ודבר זה הקל עליו בלמידת שאר הדברים.

השיעוּר השני אשר למד היה “קפוֹא”, והוא תולדת הראשון, ופּרוּם למדוֹ מיד משהחל לדעת לרוץ.

“קפיאה” פירוּשה פשוט לא לעשות מאומה, ליהפך נציב אבן. ארנב-מאוּמן-כראוּי, בכל מצב שיימצא, ברגע שיגלה אויב בקרבת-מקום, מיד הוא קופא על מקומו ללא ניד וזיע; כי צבע בריות-היער הוא כצבע העצמים ביער, והן ניכּרוֹת לעין רק בהתנועען. לכן, כל-אימת שמזדמנים שני אויבים לאותו מקום, יכול הרואה ראשון את משנהוּ להיות בלתי-נראה על-ידי “קפיאה”, וכך הוא זוכה ביתרון לבחור את רגע ההתקפה או הבריחה. רק מי שחי ביער יבין לחשיבוּתו של עניין זה; כל חיית-בר וכל צייד חייבים ללמוד את הדבר; הכל יודעים זאת היטב, אך איש לא יתחרה עם פּוּכית באופן הביצוּע. אמו של פּרוּם לימדתהו את התכסיס על דרך ההדגמה. כשכּרית-הכותנה הלבנה, אשר פּוּכית נשאה עמה תמיד ככסא-ישיבה, רצה רוץ והיטלטל דרך היער, רץ כמובן גם פּרוּם אחריה בכל כוחו, שלא לפגר. אך משנעצרה פּוּכית ו“קפאה”, הורהו יצר-החיקוּי הטבעי כי יעשה כמוֹתה.

אך הדבר היפה ביותר שלמד פּרוּם מאמו היה “סוד ורד-הבר”. זהו סוֹד ישן-נושן, וכדי להבינוֹ, עליכם לשמוע קודם-כל מדוע התקוטט ורד-הבר עם החיות.

לפני זמן רב מאד צמחו הוורדים על שיחים חסרי-קוצים. אך הסנאים והעכברים היו מטפּסים אליהם לקוטפם, הבהמות היו מפּילות אותם בקרניהן, האופּוֹסוּם היה מורטם בזנבו הארוך והצבי היה שוברם ארצה בפרסותיו החדות. על-כן הזדיין ורד-הבר בקוצים כדי להגן על ורדיו והכריז מלחמה עד-עולם על כל בעלי-החי המטפּסים על עצים, מקריני-קרניים ומפריסי-פרסה, או בעלי זנבות ארוכים. כתוצאה מכך נמצא ורד-הבר במצב-מלחמה עם הכל, מלבד עם פּוּכית, אשר לא ידעה לטפּס ולא היו לה קרניים או פרסות וקשה לומר כי היה לה זנב כלשהו.

ואמנם, מעולם לא פגע הארנב בוורד-הבר, וכיון שאויביו היו עתה כה מרוּבים, אימץ לו הורד את הארנב כידיד הקרוב לו ביותר, וכל-אימת שסכנה מאיימת על הארנבון המסכן, נמלט הוא אל ורד-הבר הקרוב וליבו סמוך ובטוח כי הלה מוכן ומזומן להגן עליו מפני כל צר בריכוא חניתותיו החדות והארסניות.

הנה כי כן, הסוֹד שלמד פּרוּם מפּי אמו היה: “ורד-הבר הוא הטוב בידידיך”.

זמן רב הוקדש באותה עוֹנה ללימוּד פּני הקרקע, ומבוֹכי סבכי-הפטל וּורדי-הבר. ופּרוּם היטיב כל-כך לדעתם, עד כי יכול היה להקיף את הביצה בשתי דרכים שונות ועם כך להרחיק משיחי-הוורד, ידידיו, אלא כדי חמש קפיצות בלבד.

לפני זמן לא רב ביותר גילוּ אויבי הארנבות למגינת-ליבם, כי האדם הביא מין שיח קוֹצני חדש ושתלוֹ בשוּרות ארוכות בכל רחבי הארץ. שיח זה היה כל-כך חזק עד ששוּם ברייה לא יכלה לשברוֹ, וכה חד היה עד כי העוֹר הגס ביותר היה נקרע מפּגיעתו. משנה לשנה הלך מספּרוֹ ורב ומשנה לשנה החריפה והלכה הבעייה לגבי חיות-הבר. אך פּוּכית, לא נמוג ליבה מפּניו. לא לחינם גדלה בין השיחים הקוצניים. כלבים ושועלים, בקר וצאן, אפילו האדם עצמו, עלולים להיפּצע בחודיו האיומים; אך פּוּכית יודעת אותו, משגשגת ועושה חייל בצילו. וככל שיתפשט, כן יגדל איזור-בטחונו של הארנב. ושמו של שיח-קוצים חדש וּמבעית זה הוא – גדר-התייל הדוֹקרני.


עאמ 57.png

ג

מאחר שלא היו לפּוּכית ילדים אחרים להשגיח עליהם, השפּיעה עתה כל חיבתה על פּרוּם לבדו. הוא היה זריז ופיקח לעילא-ולעילא, ואף חזק היה, וסיכויי התפּתחוּתו היו טובים ביותר; לכן עשה חייל בכל דרכיו.

במשך כל העוֹנה לימדה אותו פּוּכית את תכסיסי העיקוּב, מה מוּתר לאכול ומה מוּתר לשתות ובמה אסור לנגוע. יום-יום עמלה לאלפוֹ; מעט-מעט הצליחה ללמד אותו בינה, מילאה את מוחו מאות רעיונות אשר היו צבוּרים בראשה היא, מנסיון חייה או מימי ראשית אימוניה, וכך ציידה אותו בחכמה ודעת, שבלעדיהם אין חיים למין הארנבים.

סמוך-סמוך לצידה היה פּרוּם יושב בשדה-התלתן או בסבך ומחקה אותה כשהיתה מנענעת בחרטומה, כדי “לשמור על נקיון הרחרחן שלה”, ומושך את פיתה מפּיה או מלקלק את שפתיה כדי להיות בטוח כי אמנם לא טעה במין העשב. הוסיף לחקוֹתה, ולמד לסרק את אוזניו בכפותיו, להחליק את פרוותו ולהוציא בשיניו את זרעוני-הבר מתוך אפודתו וגרביו. הוא גם למד כי אגלי-טל זכּים משיחי הפטל, הם הם לבדם המשקה היאה לארנבות, כי על-כן מים אשר נגעו באדמה, טיבם שהם דלוּחים במקצת. וכך החל ללמוד את חכמת-היער, היא העתיקה שבחכמות.

משנעשה פּרוּם גדול למדי כדי להתהלך לבדו, לימדתהו אמו את מפתח סימני-האיתוּת. ארנבות משדרות ידיעות זו לזו על-ידי תיפוּף ברגליהן האחוריות על פני האדמה. האדמה מעבירה קול למרחקים; תפיפה המשוּדרת מגוֹבה של שש רגליים מעל פני הקרקע לא תישמע גם במרחק של עשרים יארד, אולם אם היא משוּדרת מפּני הקרקע ממש, תישמע למרחק של מאה יארד. חוּש-השמע של ארנבות הוא חד מאוד, על-כן מסוגלות הן לשמוע אותה תפיפה ממרחק של מאתיים יארד, כמרחק שמקצה אחד של ביצת אוֹליפאנט לקצה השני. תפיפה בודדת: תוף, פירושה "הישמר,, או “קפא”. תפיפה אטית: תוף-תוף, פירושה – “בוא”. תפיפה מהירה: תוף-תוף, פירושה – “סכנה”; ותפיפה בהוּלה: תוף-תוף-תוף משמעה "הימלט על

עמ 58.png

פעם, כשמזג-האויר היה נאה והעורבנים הכחולים היו מתקוטטים בינם לבין עצמם, – סימן מובהק שאין אויב מסוכן מצוּי בסביבה, – החל פּרוּם ללמוד דבר חד. פּוּכית שטחה אוזניה, ובזה רמזה לו לרבוץ דוּמם. אחר מיהרה לרוץ הרחק אל תוך הסבך ותופפה לו את הסימן “בוא”. פּרוּם זנק במרוּצה לעברה, אך לא יכול למצאה. הוא תופף, אך כל תשובה לא באה. החל לחפּשה בדקדקנוּת, עד שגילה את ריח עקבותיה, ובלכתו אחר סימן-דרך מוזר זה, שכל החיות כה מיטיבות לדעתו – והאדם אינו מכיר אותו כלל, – עלה בידו למצוא את משעוֹלה ואת מקום-מחבואה בדי-עמל. כך למד את שיעוּרו הראשון בעיקוּב, וכך הפכו מישחקי-המחבואים לאימוּן לקראת המנוּסות-מצייד, שתפסו לאחר-מכן מקום כה רב בחייו של פּרוּם.

בטרם נסתיימה עונת-ההתאמנוּת הראשונה כבר למד פּרוּם את התכסיסים העיקריים שעל-פיהם מתנהלים חיי הארנבים, ובפתרון בעיות לא-מעטות נתגלה כגאון אמיתי.

הוא היה מומחה בתכסיסי “אילן”, “חמוק-וסטה”, “ורבץ”, וכל-כך היטיב לשחק ב“בוּל-עץ” בעזרת “סוֹב”, ו“הולך-שולל” בעזרת “חזוֹר על עקבותיך”, עד שלא נזדקק כמעט לתכסיסים נוספים. אם כי טרם ניסה זאת, הנה ידע בדיוק איך לשחק “גדר-תיל”, שהנוֹ תכסיס חדש מן המין המעולה ביותר; הוא חקר במיוחד את התחבולה “חוֹל”, המבערת לחלוטין כל ריח, ושגורים היו לו היטב “שנה כיווּן”, “גדר” ו“כפליים”, וכמו-כן “היטמן”, שהוא תכסיס הדורש יתר שימת-לב, ועם זאת לא שכח מעולם כי “שכב-דוֹם” – הנו ראשית-חכמה, ואילו “שיח-ורד-הבר” הוא התכסיס היחיד שהנו בטוח תמיד.

הוא למד את הסימנים שעל-פיהם יכיר את אויביו, ואחר למד כיצד לסכּל את מזימותיהם. לניצים, אוחים, שוּעלים, כלבי-צייד, כלבי-כלאיים, סמוּרי-הביצות, סמורים גמדיים, חתוּלים, בואשים, דביבונים ובני-אדם, יש שיטות-רדיפה מיוחדות משלהם, וכנגד כל אחת מהן הורתה אותו אמו סגוּלה.

כדי לדעת אם אויב מתקרב, למד לסמוך תחילה על עצמו ועל אמו, ואחרי-כן – על העורבני הכחול; “לעולם היה מטה אוזן לאזהרתו של העורבני הכחול”, היתה אומרת פּוּכית. “הוא תעלול, פגע-רע וגנב ללא-תקנה, אך אין דבר נעלם ממנו. הוא היה פוגע בנו ללא נקיפת-לב, לולא השׂיחים הדוקרניים, אך כיון שאויביו הם אויבינו, לכן מן-הראוי לשים-לב אליו. כשהנקר משמיע קול-אזהרה – האמן בו, הוא בעל אופי ישר, אך לעומת העורבני, הוא שוטה גמור, ואף כי משקר העורבני לעתים קרובות, מתוך קונדסוּת, טוב כי תאמין לו כשבשׂוֹרה רעה בפיו”.

תכסיס גדר-התיל דורש עצבים חזקים ומיטב הרגלים. זמן רב עבר בטרם העיז פּרוּם להשתמש בו, אך משהגיע לגיל הכוח, נעשה זה לאחד התכסיסים החביבים עליו ביותר.

“מישחק נאה הוא לאלה המסוגלים לו”, היתה אומרת פּוּכית. “תחילה אתה מושך אחריך את הכלב בדרך ישרה ומלהיב אותו קצת על-ידי כך שאתה מניח לו לחרות אחריך. ואז אתה מדלג רק צעד אחד לפניו ומוביל אותו בקו אלכסוני ארוך ובזוית חדשה לתוך גדר-תיל, בגובה החזה. ראיתי בחיי כלבים ושוּעלים רבים שקיפּחו אבריהם בדרך זו, וכלב-צייד אחד נהרג לאלתר לעיני. אך ראיתי גם יותר מארנב אחד שאיבד את חייו במישחק מעין זה”.

עמ 61.png

פּרוּם הקדים ללמוד דבר שארנבות רבות אינן לומדות אותו כלל; הוא למד כי “התחבא במחילה” אינו תמרון מוצלח כפי שהוא נדמה לראשונה; מפלט בטוח הוא לארנבת חכמה, אך לנוֹאלת ייהפך, במוקדם או במאוחר, למלכודת-מוות. ארנבת צעירה, חזקה עליה שדבר זה יעלה ראשון במחשבתה. ארנבת זקנה – לא תנסהו בטרם תיכשל בכל יתר התמרונים. מפלט טוב הוא מבן-אדם או מכלב, משוּעל או מעוֹף-דורס, אך מוות בטוח הוא צופן בקרבו, כל-אימת שהאויב הוא סמור או בואש, או סמור-ביצות.

שתי מחילות בלבד היו בביצת-אוליפאנט. האחת – על “חוף ההשתזפוּת”; והיא תלוּלית יבישה ומוגנת בקצה הדרומי. תלוּלית זוֹ היתה גלויה לעין ומשופעת לצד החמה; לכאן היו באות הארנבות בימים החמים לטבילות שמש. היו מתפרקדות להן בין מחטי-האורן הריחניים והגולטריה, שוכבות בפינוק, מעשה-חתוּלות, ומתהפכות לאיטן מצד אל צד, כמו על-מנת להיטגן מכל צדדיהן, שיהיו צלויות היטב. ממצמצות בעיניהן, מתנשמות ומתפּתלות כממכאובים איומים; לאמיתו של דבר, היה זה אחד מתענוגותיהן הגדולים ביותר.

בדיוק מעל לפיסגת התל הזדקר גזע-אורן גדול. שרשיו נעווי-הצורה התפּתלו על פני החול הצהוב כדרקוֹנים, ומתחת למחסה הסתעפוּיותיהם, חפרה לה מרמוטת-יערות זקנה וזעפנית לפני זמן רב – מאוּרה. ברבות הימים נעשתה מרמוטה זו מרת-נפש וּמרשעת, ויום אחד, במקום שתיכבד ותשב בחוֹרה, בחרה לה להישאר בחוץ ולהתקוטט עם כלבו של אוליפאנט; ובכן, שעה לאחר-כך נתפּנתה המאוּרה מבעליה ונעשתה לקניינה של ארנבת-פּוּכית.

חוֹר זה שבין שרשי האורן נתפּס אחרי-כן בקור-רוח גמור על-ידי בואש צעיר ויהיר, אשר אילו היה מגלה פחות יהירוּת, היה זוכה ליתר אריכות-ימים. פוחח זה דימה בנפשו שאפילו אדם עם רובה יברח מפניו, ויען כי אמר לנשל את פּוּכית מן המאוּרה לצמיתוּת, ארכה מלכוּתו כמלכוּת אחד ממלכי ישראל – שבעה ימים בלבד.

עמ 63.png

החוֹר השני, חוֹר השרכים, נמצא בסבך-השרכים ליד שדה התלתן. זה היה חור קטן וטחוב, ולא היה בו אלא לשמש מפלט אחרון בעת צרה. גם הוא היה מעשה ידי מרמוטת-יערות, שכנה דורשת-טוב וידידוּתית, אלא שהיתה צעירה וקלת-דעת. על-כן נפשט עוֹרה מעליה והפך בגלגול שני לרצועת-מגלב, המשמשת עתה לנגוש את צמד-סוסיו של אוליפאנט ולהעבידם בפרך.

“ובצדק”, אמר הזקן, “כי העור הזה נתפּרנס על מספוֹא גנוּב, שבין כה וכה היה הצמד הופכוֹ במעיו לכוחות-סוס”.

הארנבים היו עתה בעליהם היחידים של החוֹרים, ואף-על-פי-כן לא היו קרבים אליהם אלא בשעת-הדחק, כדי שלא יווצר משהו מעין שביל, העלוּל להסגיר אל האויב את דרכי-נסיגתם האחרונות. לבד אלה, היה גם גזע-האגוז החלוּל, שעדיין עמד בירקוּתו, למרות שחיחוּת קומתו, ויתרונו הגדול – שהחוֹר שבו היה מפוּלש בשני קצותיו. זמן רב היה העץ משכנו של אחד דביבון זקן וערירי, שהעמיד פנים שהוא צייד-צפרדעים, אלא מפּה לאוזן לחשו כי הוא מתנזר ממאכלי-בשר, כאותם הנזירים הקדמונים. נפל עליו חשד זדוני, שאילו רק באה לידו הזדמנוּת, היה מהנה עצמו בבשר ארנבות. לבסוף, כשנהרג באחד הלילות האפלים בהתנפּלוּת על לוּלו של אוליפאנט, תפסה פּוּכית את קינו החמים, ללא כל מוסר-כליות, מתוך רגש של רווחה שלמה.


ד

אור-חמה בהיר של אוגוסט הציף את הביצה בבוקר, הכל היה כאילו שרוּי בזיו החם. גבתון-ביצות קטן וחוּם היה מטרטר על גבי קנה-גומא ארוך בבריכה. מתחתיו נראו משטחי-מים דלוּחים שנטלו לעצמם כמה פיסות של רקיע תכול, ושזרו אותן עם קני-הסוּף הצהובים לפסיפס נהדר שבמרכזו נצטיירה תמונה קטנה ומהופכת של הציפור. על הגדה מאחור היתה צמחיה עצומה של כרוב-בואש זהוב-ירקרק, שהטיל צל סמיך על הגבשוּשיות החוּמות של אדמת-הביצה.

עיני גבתון-הביצות לא אוּמנוּ לקלוט את תפארת הצבעים, אך הוא ראה דברים שמעינינו ודאי היו נעלמים; כי שניים מתוך המון הגבשוּשיות הרכבוביות החוּמות, שמתחת לעלי-הכרוּב הרחבים, לא היו אלא בעלי-חיים צמריים אשר חטמיהם לא חדלו אף לרגע מהתנועע מעלה ומטה, שעה שכל שאר הדברים נחו דומם.

אלה היו פּוכית ופּרוּם. שרוּעים היו מתחת לכרוב-הבואש, ולא מפּני שחיבבו כל-כך את סרחונו, אלא מפני שכאן לא הטרידוּם היתושים בעלי-הכנף שאינם יכולים לשאת את הריח הרע.

לארנבות אין שעות-לימוד קבועות, הן לומדות תמיד, אך איזהו הלקח, שהן לומדות – דבר זה תלוּי במין הצרה הצפוייה להן. פּוּכית ופּרוּם באו למקום הזה כדי לנוח בשקט, אך עוד הם נחים, והנה צליל-אזהרה מפי העורבני הכחול אשר לא-ינום-ולא-ישן, הזקיף את אזניה ואת חוטמה של פּוכית והדביק את זנבה אל גבה. הרחק על פני הביצה רץ כלבו השחור-לבן של אוליפאנט, והישר אליהם.

“אתה”, אמרה פּוּכית, “רבץ כאן ואני אדאג לכך שהשוֹטה הזה לא יטרידנו”. מיהרה ויצאה לפוגשוֹ וביעף חצתה את דרכו של הכלב.

“בּאו-האו-האו” יילל הכלב בקול בדלגו אחר פּוּכית. אך היא לא הניחתהו להשיגה ומשכה אותו אחריה למקום שבּוֹ ריבואי חניתות ננעצו בו עמוק ובחתף, עד כי אוזניו העדינות נשרטו עד דם. לבסוף נהגה בו למישרין אל תוך גדר-תיל דוקרני. שם ספג שרטת כזאת בבשרוֹ שחיש-מהר נמלט הביתה, מיילל מכאב. לאחר שהשתמשה ב“קיצור-כפולים” “סיבוב”, ו“הולך שולל”, מחשש פּן יחזור הכלב, שבה פּוּכית למקומה ומצאה שם את פּרוּם עומד זקוף במלוא קומתו ומשרבב את צוארו בסקרנוּת לצפות במישחק.

עמ 64.png

הפרת-משמעת זו הרגיזה אותה כל-כך שהיכתה אותו ברגלה האחורית.

יום אחד, כשסעדו שניהם את ליבם בשדה-התלתן הקרוב, ראו והנה עקב אדום-זנב בא וצולל אליהם. פּוּכית ביעטה ברגליה האחוריות כדי לשטות בו וקפצה לתוך שיחי-הפטל שבצד אחד משביליה הישנים, שמה לא יכול כמובן העקב להגיע. היה זה השביל הראשי שהוביל מ“סבך שפת הנחל” אל ערימת הזרדים היבשים, המיועדים להסקה. כמה מטפּסים כיסו אותו לרוחבו, ופוּכית, עם שלא גרעה עין מן העקב החלה מיד בקיצוץ המטפסים. פּרוּם עקב אחר תנועותיה ואחר רץ קדימה וקיצץ גם הוא כמה מהם, שניטשו לרוחב השביל. “כך יפה”, אמרה פּוּכית. “שמוֹר תמיד על שבילים שיהיו פנויים, תצטרך להם לעתים די קרובות. אַל תרחיב, רק נקה. סלק כל דבר הדומה למטפּס ומכסה, ויום אחד תגלה כי סילקת חתיכת עניבת-חנק”. “סילקתי מה!” שאל פּרוּם, בגרדוֹ את אוזנו הימנית ברגלו השמאלית האחורית.

“עניבת-חנק, זהו דבר הנראה כמטפּס, אך אינו צומח והוא גרוע מכל הדורסים שבעולם”, אמרה פּוּכית בשולחה מבט אחרי אדום-הזנב שכבר היה רחוק עתה. “כי יומם ולילה היא ורבת לך על השביל, עד שהיא מוצאת רגע-כושר לתפוס אותך”.

“אינני מאמין כי היתה תופסת אותי”, אמר פּרוּם בהתפּארוּת של ילד והתייצב על עקביו האחוריים כדי לגרד את סנטרו ואת שפמו בזלזל גבוה וחלק. פּרוּם לא הרגיש בעשותו זאת, אך אמו ראתה וידעה כי סימן הוא, – כהתחלפוּת הקול אצל נערים, – שפּעוּטה איננו תינוק עוד, ובמהרה יהיה ארנב מבוגר.


ה

יש כוח-קסם בפלג מים זורמים. מי אינו יודע וחש זאת? בונה מסילת-הברזל ישליך את עפר סוללתו ללא-חשש לתוך ביצת-היוון הרחבה, או לתוך מי האגם, או אפילו לתוך הים הגדול, אך לפלג הקטן ביותר של מים זורמים יתייחס ביראת-כבוד, יחקור את אורחו ומגמתו ויתן לו את כל אשר ידמה כי הוא שואל. הנודד הניחר-מצמא במדבריות האשלג הארסי, יירתע מתוך אימת-מוות מפני ביצות-הגומא ולא ינוח עד אשר ימצא מקוה-מים אשר במרכזו נראה קו דק ובהיר וזרם קלוש, הוא הסימן למים חיים, זורמים, ואז יעלוז לשתותם.

יש כוח-קסם בפלג מים זורמים. כישוּף רע ייעצר מפּניו, לא יוכל לחצותו. טאם אוֹ’שאֶנטר גילה את הכוח הצפוּן בו בשעת מצוקה קשה. חיית-היער, ברדוף אחריה אויב אכזר ללא-ליאוּת ובהתחקותו על ריח עקבותיה, חשה כי גורלה נחרץ וסופה קרוב וכי איזו קללה איומה רודפת אותה. כוחה תש, כל תכסיסיה יוצאים לריק. עד שבא המלאך הטוב ומובילה אל המים, המים החיים, הזורמים, ואז היא קופצת לתוכם ויורדת עם הזרם המצנן, ובכוחות מחוּדשים שׂמה פניה חזרה אל היער.

יש כוח-קסם בפלג מים זורמים. כלבי-הצייד באים עד שפתם ונעצרים ומשוטטים סביבם, נעצרים ומשוטטים לשווא. הזרם העליז מפר את קללתם, וחיית-הבר ממשיכה לחיות את חייה.

וזה היה אחד הסודות הגדולים שלמד פּרוּמאוזן מאמו – “אחרי ורד-הבר, המים הם ידידך הנאמן”.

בחודש אוגוסט, בלילה חם ולח, הובילה פּוּכית את פּרוּם בעבי היער. כרית-הצמר הלבנה אשר נשאה תחת זנבה נצנצה לעיניו והיה לו כפנס ההולך לפניו, שהיה כבה כל-אימת שהיתה נעצרת ומתיישבת עליו. אחרי כמה ריצות והתעכבויות-לשם-האזנה, הגיעו לשפת הבריכה. חופות העצים שמעל לראשיהם שרו “נוּמה, נוּמה”, והרחק, על גבי בול-עץ משוקע במים העמוקים, היתה צפרדע תפוחה, שרוייה עד סנטרה באמבט המצנן, מפזמת שבחי “קנקן הרוּם”.

“בוא הלאה אחרי”, אמרה פּוּכית בארנבית, ו’טפח', נכנסה לתוך השלוּלית ודשדשה לעבר בוּל-העץ השקוע באמצעה. פּרוּם היסס, אך קפץ למים ב“אח” חרישי, מתנשם ומנענע את חוטמו במהירות רבה והמשיך לחקות את מעשי אמו. אותן התנועות כביבשה נשאוהו על פני המים, וכך גילה כי יודע הוא לשחות. הלאה-קדימה שׂחה עד שהגיע לבול-העץ השקוע וטיפס אל קצהו הגבוה והיבש, בצד אמו הנוטפת מים. מסך של גומא הרחיש סביבם, והמים שאינם מגלים סודות. אחרי-כן, כשהיה אותו שוּעל זקן מספּרינגפילד משכשך רגליו בלילות חמים ואפלים על פני הביצה, היה פּרוּם מטה אוזן לקולה של הצפרדע ומשנן לעמו כי בשעת-הדחק יוכל לברוח לאותו הכיווּן. ומאז היה לו משמען של המלים ששרה הצפרדע: “בוא, בוא, בשעת סכנה, בוא”.

זה היה השיעוּר האחרון שלמד פּרוּם מאמו – בעצם היה זה שיעוּר למשתלמים, כי הרבה ארנבות קטנות אינן לומדות אותו כלל.


ו

עמ 66.png

שום חיית-בר אינה מתה מחמת זיקנה. במוקדם או במאוחר מוות טראגי יקפוד את פתיל חייהן. אורך-ימיהן תלוי בכך כמה זמן תחזקנה מעמד כנגד אויביהן. אך מהלך-חייו של פּרוּם הוכיח, שאם מצליח ארנב לעבור בשלום את גיל-הנעוּרים, מסתבר שיזכה לעבור גם את גיל-הבגרוּת וצפוי הוא ליהרג רק בשליש האחרון של חייו, אותו שליש מדרוני, הקרוּי בפינו גיל-הזיקנה.

הארנבות שלנו היו מוקפות אויבים מכל צד. חיי יום-יום שלהן היו עשויים מנוּסות ללא-ספור. כי כלבים, שוּעלים, חתולים, בואשים, דביבונים, סמוּרים, נחשים, ינשוּפים, נצים ובני-אדם, ואפילו חרקים, כולם זממו להרגן. אירעו להן מאות הרפתקאות ולפחות פעם ביום היה עליהן להימלט על נפשן כדי להציל עצמן בעזרת רגליהן וערמתן. לא-אחת בלבד הבריחן אותו שוּעל שנוא מספּרינגפילד, למצוא מפלט בהריסות דיר-החזירים העשוי תייל, שליד המעיין. אך משהיו מצליחות להגיע שמה, יכלו לצפּות בשלווה איך עושה השוּעל את רגליו דרבנות בנסיונות-שווא להרוס אליהן.

פעם או פעמיים הונה פּרוּם את כלב-הצייד שרדף אחריו, והסיתהו בבואש אחד שעשה רושם לא פחות מסוכן מכלב.

פעם נתפס חי על-ידי צייד, שבא בלוויית כלב-צייד וסמור לבן, אך מזלו של פֹרוּם שיחק לו והוא נמלט מחרת היום. מאז גבר בליבו אי-אמונו בחוֹרים שבאדמה. כמה פעמים הניסהו החתוּל אל תוך המים, ופעמים רבות רדפוהו נצים וינשוּפים, אך כנגד כל סכנה וסכנה היה אמצעי בדוּק של הגנה. אמו לימדתהו את תכסיסי-ההתחמקוּת העיקריים והוא השתלם בהם ואף המציא חדשים, ברבות הימים. וככל שהלך וגדל בשנים ובחוכמה, כן המעיט לסמוך על רגליו והירבה לסמוך על שכלו למען בטחונו.

ראֶנג’ר היה שמו של כלב-צייד צעיר שבסביבה. כדי לאלפוֹ נהג בעליו לשלח אותו אחר עקבותיו של אחד הארנבים-החופרים. כמעט תמיד בחרו להם את פּרוּם לרדוף אחריו אלא שזה נהנה מן הצייד כמעט כרודפיו. כי ריח הסכנה שבמישחק, היה בו כדי להלהיבו. הוא היה אומר: “אח, אמא: הנה שוב בא הכלב, אני מוכרח לרוץ קצת היום”.

“אל תהיה גיבור מדי, פּרוּמי בני!” היתה עונה, “חוששת אני כי תרוּץ פעם אחת מיוּתרת”.

“אבל, אמא, זהו תענוג כל-כך עצוּם למתוח את הכלב הטפשי, ומלבד זה, זה גם אימון טוב בשבילי. אני אאותת לך, אם אמָצא במצוקה ואז תוכלי לבוא ולהחליף אותי ואחליף כוֹח”.

ופּרוּם היה נושא רגליו ורץ וראֶנג’ר היה רץ בעקבותיו עד שפּרוּם היה מתעייף. ואז – אם שהיה משגר מברק-תיפוּף לעזרה, להבהיל את פּוּכית לבוא ולהחליפוֹ, או שהיה נפטר מן הכלב על-ידי איזה תכסיס מחוּכּם. תיאור אחד התכסיסים הללו יראה כמה היטיב פּרוּם ללמוד את אמנות היער.

הוא ידע כי ריחו חזק ביותר בקרבת האדמה, ובהיותו מחומם. מכאן הבין, שאם יוכל להינתק מן האדמה ולנוח בשלווה כחצי שעה כדי להצטנן מעט, יתנדף ריח-העקבות והוא יצא מכלל סכנה. ולכן, כאשר עייף מן המירוץ, נמלט אל שיחי-הפטל על שפת הפלג ושם “התפתל” כלומר, רץ בזיגזגים, עד שהשאיר מאחריו משעול עקלקלות כזה, שהכלב היה מתעכב עליו זמן רב בטרם היה מוצא את כיווּנו. אחר-כך היה מישיר אל נקודה ד' ביער, וחולף במרחק קפיצה אחת מצד הרוח של גזע-העץ הגבוה ה‘. היה נעצר בד’, וחוזר על עקבותיו עד ו‘. כאן היה מדלג לצדדין ורץ לעבר ז’. אז היה חוזר על עקבותיו אל י‘, ומחכה עד שיעבור הכלב על עקבותיו בט’. אז יחזור פּרוּם על עקבותיו הישנים בח‘, והלך בהם עד ה’, ושם, בלוויית “הסחת-ריח” או קפיצה גדולה הצידה, היה מגיע אל גזע-העץ הגבוה, רץ אל קצהו העליון ויושב שם כמין כדור.

ראֶנג’ר איבד זמן הרבה במבוך הפטל, ומשהצליח סוף-סוף לצאת מן הסבך ולהגיע לד' מצא את הריח והוא רפה מאוד. כאן החל ללכת סביב-סביב כדי לתפוס שוב את הריח ואחרי שביזבז את זמנו, פּגע במשעול שנקטם פתאום בז'. שוב נוכח בטעוּתו. עתה היה עליו לעשות מעגל כדי למצוא את השביל. עשה מעגלים רחבים יותר ויותר, עד שלבסוף עבר ממש תחת גזע-העץ שפּרוּם ישב עליו. אך ריח קר ביום קר אינו שוקע מטה. פּרוּם לא נע ולא זע והכלב עבר על פניו.

שוב חזר הכלב ובא. הפּעם עבר ליד חלקו הנמוך של הגזע והתעכב להריחוֹ. “כן, ברור שזהו ריח ארנבי”, אלא שעתה היה זה ריח פגול. אף-על-פי-כן עלה על גזע העץ.

היה זה רגע של מבחן לפּרוּם, כשעלה כלב-הצייד הגדול, עלה ורחרח לאורך הקורה. אך עצביו לא פקעו; הרוח נשבה מן הצד הנכון, והוא החליט להימלט ברגע שראֶנג’ר יגיע עד אמצע הדרך. אך הלה לא הגיע. כלב-כלאיים צהוב ודאי היה מבחין בארנב היושב, אך כלב-הצייד לא ראהו, ומאחר שהריח נדמה לו קלוּש, – קפץ מן הקורה והארנב ניצח.

עמ 69.png

פּרוּם לא ראה מעולם ארנבת אחרת לבד אמו. בעצם, כמעט ולא ידע על קיומן של ארנבות אחרות. הוא הלך ונתרחק עתה מאמו, ואף-על-פי-כן מעולם לא חש עצמו גלמוד, כי ארנבות אינן מתגעגעות לחברה. אך יום אחד בדצמבר, כשהסתובב בין שיחי ה-dogwood האדומים ופילס לו נתיב חדש אל הסבך הגדול של שפת-הנחל, ראה לפתע-פתאום למול השמיים, מעל ל“חוף ההשתזפוּת”, את ראשו ואוזניו של ארנב זר. האורח, היתה לו ארשת של תייר זחתן, ועד מהרה החל מדלג לעברו של פּרוּם לאורך אחד משביליו שלו, לתוך ביצתו שלו. רגש חדש עברוֹ, אותו מזיגה רותחת של כעס ושנאה הקרוּיה קנאה.

הזר נעצר אצל אחד מעצי הגרידה של פּרוּם, כלומר, עץ שהיה נוהג להתחכך בו, כשהוא עומד על עקביו האחוריים, ומגרד את סנטרו לכל אורכו ככל שקומתו משגת. נדמה היה לו כי הוא עושה זאת פשוט מתוך עונג, אך לאמיתו של דבר כל הארנבים הזכרים נוהגים כך, וכמה טעמים לדבר. א. הגירוּד עושה את העץ לקניין ארנבי, וסימן הוא לארנבות אחרות שהביצה כבר תפוּסה על-ידי אחת המשפחות, ואינה פנוייה להתישבוּת; ב. על-פי הריח למד ארנב אחר, אם קודמו שנתגרד כאן הוא מכּר או זר; וג. גובה מקום הגירוד מעל פּני האדמה מראה על גובהו של הארנב.

עמ 70.png

והנה גילה פּרוּם למוֹרת-רוּחו כי הארנב החדש גבוה כשיעור ראש משכמו ומעלה, וכי הוא זכר גדול וחסון לפי מראהו. היה זה מאורע של חידוּש מאין כמוהו והוא מילא את פּרוּם ברגש חדש מאין כמוהו. תאוות-הרצח נכנסה בליבו; הוא לעס בכוח בפה ריק, ובדלגוֹ קדימה אל פיסת-אדמה חלקה וקשה, החל להכיש לאט-לאט: “טם-טם-טם”, והוא מיברק בארנבית שמשמעו – “צא מביצתי, או הילחם”.

הזר עשה אוזניו צורת V; ישב זקוף כמה שניות ואחר ירד על רגליו הקדמיות ושידר על פני האדמה “טם-טם-טם” חזק ורם משל רעהו.

וכך הוכרזה מלחמה.

הם קרבו זה אל זה בריצות קצרות לצדדין, איש איש מנסה לקלוט את ריחו של השני בצפּייה שיזדמן לו יתרון-תכסיס. הזר היה זכר גדול, כבד ושרירי, אך כמה משגים קטנים שלו, כגון שדרך על-המקום בשעת פנייה אחורנית, או שאיחר להתנפל על פּרוּם שעה שהלה רבץ על הקרקע, העידו כי עורמה רבה לא היתה בו וכי סמך בעיקר על יתרון כובד-גופו בקרב. לבסוף העיז הזר קדימה ופּרוּם קידמו כשד משחת. בהתנגשם פנים אל פנים, קפצו כלפי מעלה והצליפו זה בזה ברגליהם האחוריות. טח-טח היכו שניהם, ופּרוּם המיסכן נפל ארצה. בן-רגע התנפּל עליו הזר בשיניו ופּרוּם נוּשך ואיבד כמה וכמה אגוּדות שיער בטרם חזר וקם על רגליו. אך הוא היה זריז-רגלים, על –כן חמק-ברח ממנו. אחר ניסה שוב להתנפּל, ושוב הוּכה ונוּשך קשות. הוא לא היה בן-תחרוּת שווה לאויבו, ועד-מהרה היה עליו להימלט על נפשו כדי להינצל.

מוּכּה ופצוּע קפץ וברח, והזר דלק אחריו בכל-כוח בכוונה לרצחוֹ, אף לרשת ממנו את הביצה בה נולד. רגליו של פּרוּם זריזות היו ונשימתו ארוכה. הזר כה כדול וכה כבד היה, שעד מהרה נואש מן הרדיפה; ואמנם, היה זה מזלו של פּרוּם, כי אבריו כמעט נשתתקו מן הפּצעים וגם עייף היה. מאותו יום נשתלטה אימה על פּרוּם. הוא אוּמן כנגד ינשוּפים, כלבים, סמורים גמדיים, בני-אדם וכיוצא באלה. אך מה יעשה כשארנב זר רודפוֹ – זאת לא ידע. הוא ידע רק כי עליו לשכב בשקט, ואם יתגלה – לברוח.

פּוּכית המיסכנה היתה כולה רדוּפת-אימה. היא לא יכלה לעזור לפּרוּם ולא ביקשה אלא להתחבא. אבל הזכר הגדול גילה עד מהרה את מקומה. היא ניסתה לברוח מפּניו, אך עתה לא היתה עוד מהירה כפּרוּם. הזר לא ניסה להרוג אותה, כי אם ביקש לתנות עמה אהבים, ומכיון ששנאה אותו וניסתה לשמט עצמה ממנו, התעלל בה. יום-יום הציק לה בהיטפלוֹ אליה ללא חדוֹל, ולעתים קרובות היה מכלה בה את זעמו על שנאתה העזה אליו. היה מפּילה ארצה ותולש מלוא פיו מפרוותה הרכּה, עד שהיה מצטנן קמעה, ואז היה מניחה לנפשה לזמן-מה. אך שאיפתו העיקרית היתה להרוג את פּרוּם, ואמנם, דומה היה כי אין לפּרוּם תקווה להימלט. לא היתה ביצה אחרת שיכול לברוח אליה, וכל-אימת שחטפתו תנומה קלה, נתחייב לנוס על נפשו בכל רגע. תריסר פעמים ביום, היה הזר הגדול קרב בזחילה אל מקום שנתו אלא שפּרוּם היה מתעורר בעוד מועד ונמלט. נמלט ולא נמלט. אמנם, שוב הציל את חייו, אך אהה! מה עלוּבים היו חייו מעתה. כמה נורא הדבר להיות כה חסר-ישע, לראות איך אמך המיסכנה מוכּה ומעוּנה יום-יום, או לראות איך אותה ברייה שנוּאה מנשלת אותך בכוח מכל מקומות-המרעה האהובים, מכל הפינות החמימות ומן השבילים שבעמל כפיך סללת. פּרוּם האומלל הבין כי השלל שייך למנצח, והוא שנאוֹ יותר מששנא אי-פעם שוּעל או סמור לבן.

מה יהיה בסופו של דבר? בשרו כחש מרוב הריצה והעמידה על המשמר ומן המזון הגרוע, וכוחה ורוחה של פּוּכית הקטנה כשלוּ מחמת הרדיפות הממושכות. הזר היה מוכן לעשות כל דבר נתעב ובלבד להשמיד את פּרוּם המיסכן, עד כי לבסוף נתפס למעשה-פשע הנחשב לבזוּי שבפשעים בין הארנבות. הללו, גם אם תשנאנה זו את זו שנאה עזה, הנה בהופיע לפניהן אויב, מיד תשכחנה את כל מריבותיהן. לא כן ארנב זה. יום אחד חלף נץ גדול מעל לביצה. הארנב תפס מחסה וניסה, חזור ונסות, לגרש את פּרוּם אל שטח פּתוּח.

פעם או פעמיים כמעט והשיגוֹ הנץ, אך שיחי-הפטל הם שהצילוהו. כך התאנה הארנב הגדול לפּרוּם, עד שיום אחד כמעט והוא עצמו נלכד בידי הנץ ואז הניח לו. פּרוּם ניצל ממוות, אך מצבו לא נשתפּר. לילה אחד גמר בנפשו לעזוב את המקום, אם אפשר, יחד עם אמו, ולצאת לעולם הרחב לחפּש לו בית חדש. לפתע-פתאום שמע את צעדיו של “רעם” הזקן, כלב-הצייד, המרחרח ובולש את סביבות הביצה. אז החליט לנסות מזלו במישחק שסכנת-מוות בו. בכוונה-תחילה חצה את שדה-ראותו של הכלב, ומאותו רגע החל מירוץ עז ואכזרי. שלוש פעמים הקיפו את הביצה סביב-סביב, וכשהיה כבר פּרוּם בטוח כי אמו הספיקה למצוא לה מסתור, – קפץ ישר לתוך קינו של אויבו השנוא והחליק מעל לראשו עם שהוא מצליף בו ברגלו האחורית.

“שוטה עלוב-נפש שכמוֹתך, אתה עוד תמות תחת ידי”, קרא הארנב הזר וקפץ על רגליו, אך בו-ברגע מצא עצמו נקלע בין פּרוּם ובין הכלב, והפך מרודף לנרדף.

עמ 73.png

חיש-קל אץ הכלב בעקבות הריח הטרי – והוא נובח בחמת-רוח. גודל-קומתו וכובד-משקלו של אותו בכור-ארנב עמדו לו לעזר רב במלחמת-ארנבות, אך עתה היו לו לרוֹעץ. תכסיסים רבים לא ידע, ורק הפּשוּטים שבהם היו נהירים לו, כמו “כפליים”, “פּיתוּל”, ו“היטמן בחור”, שכל ארנבון-תינוק יודעם. המרחק בינו ובין רודפו היה קטן, ונבצר ממנו להשתמש אם ב“כפילה” או ב“פיתוּל”, ואשר לחוֹרים – הוא לא ידע את מקומם.

היה זה מירוץ ישיר. ורד-הבר, המיטיב עם כל הארנבות ללא אפלייה, סייע ככל שהיה בידו, אך ללא הועיל. נביחת-הכלב נשמעה מהירה ותכופה. קול פציחת השיחים ויללת הכלב, כל-אימת שהוורדים סרטו את אוזניו העדינות, הגיע לאוזני פּרוּם ואמו במקום-מחבואם. אך לפתע פסקו כל הקולות, ותחתם נשמע קול התכּתשוּת קצרה, ולאחריו צריחה רמה ואיומה.

פּרוּם ידע מה פירושו של דבר ורעד חלף בבשרו, אך משנשתררה שוב דממה, חלף פחדו ולבו עלץ בו, בידעוֹ כי חזר להיות אדונה של הביצה הטובה והנאמנה.


ח

אין ספק כי היתה זו זכוּתו של אוליפאנט הזקן לשרוף את כל ערימות השיחים מדרום וממזרח לביצה, ולסלק את חורבות דיר-החזירים הישן והעשוי תייל, שבמורד המעיין. ואף-על-פי-כן הכביד עניין זה מאוד על פּרוּם ואמו. הערימות היו דירותיהם ועמדותיהם השונות, והדיר היה מבצרם ומעוּזם ומפלטם הבטוח.

זמן כה רב שלטו ב“ביצה”, על כל רבעיה ופרבריה – לרבות מגרשו ובנייניו של אוליפאנט – וחשבוּה כקניינם, עד כי רואים היו בעין רעה הופעת ארנבת זרה אפילו בתחומי חצר-הרפת הסמוכה.

תביעתם לזכות-חזקה על המקום, שהיתה מבוססת על בעלוּת ממושכת, היתה ממש כתביעתן של רוב האומות על ארצותיהן, ויקשה למצוא זכוּת נעלה ממנה.

בימי הכפוֹר של ינואר בראו בני משפּחת אוליפאנט את שרידי היער הגדול שסביב הבריכה וקצצו באחוזתן של הארנבות-החופרות מכל צד. אך הן המשיכו להיצמד אל הביצה שנצטמצמה והלכה, כי היא היתה ביתן, ולמוֹרת-רוּח היה להן לנדוד אל מחוזות זרים. חייהן רצופי-הסכנות התנהלו כמימים-ימימה, והן היו עדיין קלות-רגלים, ארוכות-נשימה ופקוּחות-מוח. לאחרונה, הציק להן במקצת סמור-ביצות אשר שוטט במעלה הזרם ופניו אל פינתם השקטה. מעט הדרכה נבונה שניתנה לו מידי הארנבות, הפנתה את האורח הבלתי-נעים אל לוּלוֹ של אוליפאנט. אף-על-פי-כן לא היו בטוּחות בטחון גמוּר כי הוא זוכה שם לטיפול הראוי. לכן פסקו לזמן-מה מהשתמש בחוֹרים שבתוך האדמה, שהיו מבוֹיוֹת-סתומים ומסוכנים, ודבקו יותר מתמיד במשכן שיחי-הפטל ובערימות השיחים אשר נותרו לפליטה.

השלג הראשון נמס כליל, ומעתה היה האויר בהיר וחם. פּוּכית חשה בשגרון כלשהו והתהלכה אי-שם בסבך הנמוך, כשהיא מחפּשת לה תרופה של ענבת-תה. פּרוּם היה יושב ומתחמם בחמה החיוורת על הגדה שבצד מזרח. עשן ארובת-הגג המפורסמת של בית אוליפאנט העלה נשיפות-נשיפות ופיזר ערפל חיוור-כחלחל בינות לשיחים, וכנגד הרקיע הבהיר היה צבעו כעין חוּם כהה. הגג המוזהב-משמש היה מוסתר קצתו על-ידי משוכות-הפטל, שהיו ארגמניות בצל, ונוצצות כלשונות אדום וזהוב בוערות, באור השמש. מאחורי הבית ניצבה הרפת, וגגה, גם הוא מוזהב-משמש כמו הבית, דומה כמין תיבת-נוח.

הקולות שעלו מתוך הרפת, ויותר מהם – הריח הערב שנתערב בעשן, הגידו לפּרוּם כי מאכילים את הבהמות כרוּב בחצר. פיו של פּרוּם נתמוֹגג ברוֹק בחושבוֹ על הסעוּדה. הוא מיצמץ חזור ומצמץ בעיניו בהריחוֹ את ניחוח המטעמים הטוב, כי חיבה יתירה נודעה לו לכרוב. אך עם זאת נזכר כי ביקר כבר באותה חצר בלילה שעבר, בתוּרו אחר כמה עלעלי-תלתן עלובים, ושום ארנבת נבונה לא תפזר רגליה שני לילות רצופים, באותו מקום עצמו.

עמ 75.png

לכן בחר לעשות מעשה מחוּכּם מזה. הוא פנה-עבר משם, אל מקום שאליו לא הגיע ריח הכרוב, ועשה את ארוחתו קומץ שחת שהפריחה הרוח מן המתבן. בשעה מאוחרת יותר, כשהתכונן לשכב לישון, הצטרפה אליו פּוּכית, אשר לפני-כן בלעה את ענבת-התה שלה ואכלה את ארוחתה הדלה, קליפת-ליבנה מתוקה, ליד “חוף ההשתזפוּת”.

עם כך פנתה השמש לעסקיה במקום אחר, ונשאה עמה את כל זהבה והדרה. המזרח נתכסה מסך שחור וגדול, שנתרומם ועלה עד שנפרש מעט-מעט על פני כל השמים, כיבה כל שביב של אורה, והעולם נעשה קודר ועגום. לאחר-מכן בא משחית אחר, הרוח, ומשראה שהשמש נסתלקה ואין מפריע, החל מפיח רעה. מזג-האויר נעשה קר יותר ויותר; דומה שקשה עתה מבשעה שכיסה השלג את האדמה.

“נכון שקר נורא? מה טוב היה אילו נמצאה כאן שוב ערימת שיחי צינור-הכיריים” – אמר פּרוּם.

“זהו לילה נאה להחבא בו בחוֹר עץ-האורן”, ענתה פּוּכית, “אך עדיין לא ראינו את פרוות אותו סמור-ביצות תלוייה על גדר הרפת, ועד שלא נראינה, מוטב שלא נלך לשם”.

הפיקן החלול נעלם. לאמיתו של דבר, אותה שעה, שימש גזעו של פיקן זה, שהיה מונח בחצר העצים, כמעגן לאותו סמור-ביצות עצמו. הארנבות-החופרות קיפצו, איפוא, לעברה הדרומי של הביצה, בחרו שם בערימת שיחים, זחלו תחתיה והצטנפו בתוכה בחמימות ונוחיות לקראת הלילה, פניהן מול הרוּח, אך אפּיהן נטוּיים אחד לכאן ואחד לכאן, סייג לכל מקרה של סכנה. השעות חלפו, והרוח הלכה הלוך וגבור ונעשתה קרה יותר ויותר, ובחצות לערך, החל שלג דק ונוצץ לקרקש על גבי העלים היבשים ולאווש על ערימת השיחים. דומה, כי לילה כזה אינו יאה ביותר לצייד, אך דא עקא, אותו שוּעל זקן מספּרינגפילד, שוטט לו בחוץ. הוא היה משרבב חוטמו לכל רוּח בעיבּורי הביצה וניסה את מזלו במיסתור ערימת-השיחים, ושם הגיע אליו ריחן של הארנבות הישנות. הוא עצר רגע, אחר התגנב חרש לעבר אותו שיח, שאפּו הורהו כי מתחתיו רובצות הארנבות. מפּאת רעש הרוח והשלג, יכול היה להתקרב סמוך-סמוך אליהן, ללא חשש. אך לפתע שמעה פּוּכית קול-פיצוּח רפה של עלה יבש. היא נגעה שפעמו של פּרוּם, וממש כשעמד השוּעל לקפוץ עליהם, נתעוררו. אלא שלמזלן, היו הארנבות ישנות תמיד ברגלים דרוּכות לקפיצה. פּוּכית זנקה החוצה, לתוך נחשול הסוּפה המסמאת. השוּעל החטיא קפיצתו, אך רדף אחריה ככלב-מירוץ, ופּרוּם דהר אותה שעה לכיווּן אחר.

רק דרך-בריחה אחת נותרה לפני פּוּכית, והיא – הישר כנגד הרוח; ובהימלטה על נפשה, על פני הבוֹץ אשר טרם קפא ואשר השוּעל לא ירוץ בו, נתרחקה ממנו יותר ויותר, עד שהגיעה אל שפת הבריכה. מכאן – אין דרך ימין ושמאל. על כן – קדימה!

נתז! נתז! – מבעד לסוּף חלפה ביעף, ואחר – זנוֹק לתוך המים העמוקים.

בזניקה הדביק השוּעל את עקבותיה. אולם היה זה רב מדי בשבילו בלילה אשר כזה. הוא פנה אחור, ופּוּכית, בראותה לפניה רק דרך אחת, פילסה לה נתיב בתוך הסוּף אל המים העמוקים והחלה לשחות לעבר החוף שמנגד. אולם עתה נשבה רוח נגדית חזקה. הגלים הקטנים, הקרים כקרח, התנפצו מעל לראשה בשׂחוֹתה, והמים היו מלאי שלג. השלג חסם את דרכה, ודומה היה לגבשוּשי-קרח, או לטיט צף. הפּס הכהה של החוף השני נראה רחוק, רחוק מאוד, ואפשר ששם כבר ממתין לה השוּעל.

אך פּוּכית שיטחה את אוזניה כדי לחמוק מן הנחשול, ובגבוּרה אזרה את שארית כוחותיה כנגד הרוח והזרם. לאחר שׂחייה ממושכת ומייגעת במים הקרים, הגיעה כמעט אל הסוּף שבעבר השני. אך כאן חסם את דרכה גוּש שלג-צף גדול; אז השמיעה הרוח על החוף קולות מוזרים, שוּעליים, אשר נטלו ממנה את כל כוחה, והיא נסחפה הרחק לאחור עוד בטרם יכלה לחלוץ עצמה מן המחסום הצף.

שוב חבטה ברגליה במים, אך אט-אט עתה – הה, כמה לאט. וכשהגיעה לבסוף אל מחסה הקנים הגבוהים, היו אבריה משוּתקים, כוחה תש. לבה הקטן והאמיץ הולך וחלש, וכבר אחת היה לה אם יש שוּעל ואם אין. את הסוּף הצליחה אמנם לעבור, אך משהגיעה לסבך הירק, התנודדה בדרכה ומהלכה הוּאט, טפיחותיה החלוּשות לא קרבוּה עוד לחוֹף, והקרח שהקיפה סביב-סביב עצרה לחלוטין; לא עבר זמן רב והאברים הקרים והחלוּשים חדלו מהתנועע, קצה חוטמה הצמרי של אמא-חופרת הקטנה לא הרטיט עוד, ועיניה הרכות, החוּמות, נעצמו לנצח.

אולם השוּעל לא היה מצפּה על החוף לשסע את בשרה במלתעותיו הטורפניות. פּרוּם נמלט תחילה מהתקפת-האויב הראשונה, וברגע ששבה אליו רוחו, רץ חזרה כדי לבוא לעזרת אמו. הוא ראה את השוּעל הזקן כשהיה מקיף את האגם כדי לפגוע בפּוּכית, משכהו אחריו הרחק והלאה משם, ואחר פטרהו כששרטת עמוקה של תיל-דוקרני בראשו. עתה חזר אל החוף וחיפש סביב-סביב ורחרח ותופף, אך כל חיפּוּשיו עלו בתוהו; הוא לא יכול למצוא את אמו הקטנה. הוא לא ראה אותה עוד לעולם, ולעולם לא ידע לאן הלכה, כי היא היתה ישנה שנת נצחים בזרועות-הקרח של בן-בריתה מאז: המים שאינם מגלים סודות.

פּוּכית, החופרת הקטנה, המיסכנה! היא היתה גיבורה אמיתית. אחת היתה ממיליונים רבים כמוֹתה, אשר מנת-חלקם בעולמם הקטן – לעמול למען החיים, וסופם מוות אכזרי. היא נלחמה בכל מאודה למען החיים. היא קורצה מחומר טוב, מאותו חומר שלעולם לא יִכלה. כי פּרוּם הוא בשר מבשרה ורוח מרוּחה. היא חיה בקרבו, ובו ישובח גיזעה.

ופּרוּם עודנו חי באותה ביצה. אוליפאנט הזקן מת בחורף ההוא, ובניו הלא-יוצלחים חדלו מלנקות את הביצה, או מלתקן את גדרות-התייל. לא חלפה שנה אחת והמקום נהיה פראי כאשר לא היה מעולם. עצים ושיחי-פטל חדשים צמחו, וחוטי-תייל נטושים הפכו מבצרים לארנבות, ומפלטים אשר כלבים ושוּעלים לא יערבו להרוס אליהם. הנה-שם חי לו פּרוּם עד היום הזה. עתה הוא זכר גדול וחזק ואיננו מתיירא מפני מתחרים. יש לו משפחה גדולה משלו, ורעייה חוּמה וחמודה אשר איני יודע היכן מצאה. באותו מקום, מן-הסתם, יפרו וירבו, הוא ובניו ובני בניו עד דור אחרון. אם יש את נפשך, תוכל לראותם שם בכל ערב, לפני השקיעה, אם אך למדת לדעת את סימני-האיתוּת שלהם, ואם בחרת לך פיסת-קרקע נאה, וידעת כיצד ומתיי לאותת.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49247 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!