רקע
ארנסט תומפסון סטון
בינגו - תולדות כלבי
לוגו.png

בּינגוׁ

כַּלְבּי שֶׁל פְרַנְקְלִין נִתֵּר עַל גָּדֵר

עַל כֵּן בְּשֵׁם כִּנָּהוּ בִּין-גוֹ,

בּ­–י­–נ’­–ג­–וֹ

עַל כֵּן בְּשֵׁם כִּנָּהוּ בִּין-גוֹ.


אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְרַנְקְלִין בִּשְׁלָה לוֹ שֵׁכָר

וּכְטוֹב לִבּוֹ כִנָּהוּ עִין-גוֹ

ע­–י­–נ’­–גוֹ,


וּכְלוּם אֵין זֶה חָרוּז חָמוּד

חוֹשֵׁבְנִי כֵּן, חֵי חִין-גוֹ

ח­–י­–נ’­–ג­–וֹ,

חוֹשֵב, כֵּן, חֵי חִין-גוֹ.



א

היה זה בראשית נובמבר 1882, והחורף במאניטובה, זה עתה החל. הייתי מסב בכסאי למנוחה שאחרי ארוחת-הבוקר, ובעצלתיים אני מעביר עיני מן הצוהר היחיד שבצריפנו, שנשתבצו בו קטע מן הערבה ותמונת קצה רפתנו, אל שורות הפּזמון הנושן של “כלבא דפראנקלין” שבמגילה נעוצה על גבי הקורות שממוּלי. אך תערובת הֲזָייתית זו של נוף וחרוזי-שיר נגוזה עד-מהרה למראה חיה גדולה ואפורה שדהרה על פני הערבה ופרצה לסבכת הרפת, וחיה שחורה-לבנה, קטנה ממנה, רודפתה במלוא הקיטור.

“זאב”, קראתי, ובתופסי רובה בידי פרצתי החוצה לעזרת הכלב. אך בטרם הספקתי להגיע למקום, כבר יצאו השניים את האוּרווה, ולאחר ריצה קצרה על פני השלג פנה הזאב אחור לעמוד על נפשו, והכלב, ­– כלב-הרועים של שכננו, ­– חג סביבו וציפה להזדמנות לנשכוֹ.

יריתי יריות אחדות למרחק; כיון שכך חזרו שניהם ושלחו רגליהם

עמ 84 א.png

על פני הערבה. לאחר ריצה נוספת, תפס כלב זה, שאין-שני-לו, את הזאב בירכו, אך מיד נסוג כדי להשתמט מנשיכת-תגמוּל עזה. שוב נתייצבו השניים למלחמה זה מול זה, ושוב חזרו לתחרוֹת על פני השלג. כל כמה מאות יארדים נשנה המחזה, והכלב השכיל לערוך כך את רדיפתו, שכל מירוץ חדש כוּוָן לעבר היישוב, שעה שהזאב ניסה לשוא לפרוץ דרך חזרה אל חגורת העצים הכהה שבמזרח. לבסוף, לאחר ריצות ותיגרות לאורך של מיל, השגתים, והכלב, בראותו כי עורף בטוח לו עתה, נתקרב אל אויבו כדי לסיים במישחק.

כעבור דקות ספוּרות הותרה פקעת החיות הנאבקות, לשתיים: לזאב המוטל על גבו ולכלב-רועים זב-דם התופס בגרונו. עתה נקל היה לי לגשת ולשים קץ לקרב בתקיעת כדור בראש הזאב.

אחר-כך, משראה כלב בעל-חוש זה כי אויבו מת, לא חוננו אף במבט אחד נוסף, אלא דהר על פני השלג כלפי חווה שבמרחק ארבעה מילין, במקום בו השאיר את אדונו בצאתו לרדוף אחר הזאב. היה זה כלב נפלא וגם לולא באתי, וודאי היה הורג לבדו את הזאב, שהיה אמנם מגזע הדקים או הקויוטים, אך גדול בהרבה מן הכלב. כפי שנודע לי, כבר הפיל כלב זה חללים רבים בין הזאבים.

התמלאתי הערצה לגבורת הכלב ובו-במקום ביקשתי לקנותו, בכל מחיר. תשובתו הלגלגנית של בעליו היתה: “מדוע אינך מנסה לקנות את אחד מילדי?”

כיון שפראנק לא עמד למכירה, נאלצתי להסתפק בפחות ממנו, באחד שלפי המשוער היה מיוצאי חלציו, דהיינו ­– בן אשתו. צאצא מפוקפק זה של האב הדגול, היה כדור עגלגל-שמנמן של פרווה שחורה, שדמה יותר לגוּר-דוּבּים ארוֹך-זנב מאשר לכלבלב. אך היו לו על עורו כמה כתמים חומים בדומה לאלה שעל אדרתו של פראנק,

עמ 84 ב.png

וכמו-כן טבעת לבנה ואופיינית מאוד על חוטמו. בסימנים אלה ראיתי ערובה לגדלוּתו לעתיד-לבוא.

עתה, לאחר שנעשה הוא גופו לקנייני, היה עלי למצוא לו שם. אך בעייה זו נפתרה מיניה וביה, שכן הפזמון על כלבא-דפראנקלין היה טבוע ביסוד היכרוּתנו. הנה כי כן, נערך הטכּס ו“כיניתיו קטינה בּינגוֹ”.


ב*

את יתר הימים של אותו חורף בילה בּינגוֹ בצריפנו וכל אורחו כשל כלבלב שלומיאלי, שמנמן, שכוונותיו טובות ומעשיו רעים; פּיטם עצמו במאכלות ונעשה כבד ומגושם מיום ליום, אפילו כשלון מר לא היה בו כדי ללמדוֹ כי אין לתחוב את החטם למלכודת החולדות. חיזוּריו הידידוּתיים ביותר אחר החתוּל נתפרשו שלא כהלכה ותוצאתם היתה ­– מצב של שלום מזויין, שהוּפר מדי פעם על-ידי מעשי-תוקפנוּת אכזריים; מצב זה בא אל קיצו משהחליט בּינגוֹ, ­– שהחל עומד על דעתו ­– לישון באסם ולהדיר רגליו מן הצריף לחלוטין.

בבוא האביב נתתי לבי לשקוד על חינוכו. לאחר עמל רב שהוגיע את שנינו כאחד, למד לציית לפקודה ולצאת לחיפוּשים אחר פרתנו הזקנה, הכתומה, שהיתה נוהגת לרעות-לה כאוות-נפשה בערבה הפּרוּזה.

משלמד תפקיד זה, נתחבּב עליו מאוד, ולא היה דבר שגרם לו נחת-רוח גדולה מאשר הפקודה לרוץ ולהביא את הפּרה. היה יוצא בדהרה, מנבח בהנאה ומקפץ לגובה כדי להיטיב לסקור את המישור, בתורו אחר מבוקשו. תוך שעה קלה היה חוזר כשהוא מרדפה בדהרה, ולא היה מניחה עד שהיתה מגיעה בשלום, והיא מתנשמת בכבדוּת, אל הפּינה המרוחקת ביותר של הרפת.

מוטב היה אילו הוציא פחות מרץ על רדיפות אלו, אלא שאנו לא

עמ 85.png

מיחינו בידו. בסופו של דבר, נתחבב עליו כל-כך צייד זה, השכם והערב, עד שהתחיל להחזיר את “דאנה הזקנה” גם מבלי שצוּוָה על כך. ברבות הימים לא הסתפּק זרזיר-מתניים זה בפעם או בפעמיים ביום, אלא תריסר פעמים ביום היה מגיח ביוזמתו הוא, ומעיז את הפּרה הביתה, אל הרפת.

לבסוף הגיעו הדברים לידי כך, שכל-אימת שנתחשק לו לחלץ קצת את אבריו, או כשהיה פנוּי לשעה-קלה, או כשרק עלה הדבר במחשבתי, היה בּינגוֹ מתפּרץ ודוהר במהירות-הבזק על פני המישור וחוזר, כעבור רגעים ספוּרים, כשהוא מדהיר את הפּרה המיסכנה לפניו בדהרה נמהרת.

תחילה לא היה הדבר נורא כל-כך, שכן נבצר מן הפּרה מלהרחיק שוּט יתר-על-המידה, אך עד-מהרה נוכחנו כי יש בזה כדי לקפּח את אכילתה. היא רזתה וחלבה נתמעט; ונראה שהעניין העיק גם על רוּחה, כי תמיד היתה דרוּכה ועצבנית מפּני הכלב השנוּא. בבקרים היתה מתמהמהת בסביבות הרפת כאילו חוששת לצאת, שמא תהיה צפוייה שוב לסכנת התנפּלוּת.

לבסוף קצרה רוחנו לתעלוּליו. כל הנסיונות לרסן את בּינגוֹ בשעשוּעיו העלו חרס, על-כן אוּלץ לוותר על המישחק לחלוטין. לאחר-מכן, אף כי לא העיז עוד לרודפה הביתה, הוסיף לגלוֹת בה עניין, ובשעת החליבה היה מרביץ עצמו על מפתן הרפת להסתכל בה.

משבא הקייץ, ירדה עלינו מכת היתושים; אך נפנופי-הזנב הנמרצים של דאנה בשעות החליבה, היה בהם כדי להרגיז יותר מעקיצות היתושים.

פראָד, האח שעסק בחליבה, היה בחוּר בעל יוזמה וחסר-סבלנות, והוא חיבל תחבולה פשוטה להפסיק את נפנופי הזנב. תחילה קשר לבינה לזנב הפרה,

עמ 86.png

אחר ניגש בחדווה למלאכתו ולבו בטוח שיהנה מנוחיוּת בלתי-מצוּיה, ואילו אנו התבוננו בדבר מתוך ספקנוּת.

לפתע נשמע מתוך ענן היתושים קול חבטה עמומה ופרץ של חרפות. הפּרה המשיכה להעלות-גרה בשלווה, אך פראָד קם על רגליו והתנפּל עליה בזעם עם שרפרף-החליבה. לא מן הדברים הנעימים הוא לספוג חבטת לבינה על האוזן מידי פּרה זקנה ושוטה, אך להיות גם קרבן לצהלתם ולעדם של הסובבים ­– דבר זה כבר הגדיש את הסאה.

בּינגוֹ, בשומעוֹ את קולות-הצהלה ובהגד לו ליבו כי דרושה עזרתו, נחפּז פנימה והתקיף את דאנה מצידה השני. ועד שלא נרגעו הרוחות ­– כבר ניגר החלב על הארץ, הדלי והשרפרף נשברו, והפּרה והכלב נחבלו קשה בגופם.

בּינגוֹ המיסכן לא יכול להבין כלל מה קרה. זה מכבר למד לבוּז לפּרה הזאת, ועתה החליט מתוך שאט-נפש לנטוש גם את מרבצו בפתח רפתה. ואמנם, מכאן ואילך הסתפּח אל הסוסים ועשה את אוּרוותם משכנו היחיד.

הבּקר היה קנייני, הסוסים ­– קניין אחי, ובהמיר בּינגוֹ את אזרחוֹתו, בעוברו מן הרפת אל האוּרווה, דומה היה כי זנוח יזנח גם אותי, ויבוא קץ על ידידוּתנו; אף-על-פי-כן היה בּינגוֹ פונה אלי בכל שעת צרה וכן אני אליו, ושנינו כאחד ידענו, כי ברית שבין אדם לבין כלבו לא תוּפר עד מוות.

עוד פעם אחת שימש בּינגוֹ בכהוּנת רועה-בקר; היה זה בסתיו של אותה שנה, ביריד השנתי בקאָרבּאָרי.

בין הפיתוּיים שובי-הלב שעל-ידם ביקשו למשוך את מבקרי היריד שישתפו את חיות-הבית שלהם בתחרוּיות, היה, ­– נוסף על הסיכוּי

עמ 89.png

לזכוֹת בתהילה, ­– גם פּרס של שני דולארים במזומנים בעד “כלב-הרועים המאוּמן ביותר”.

שמעתי לעצתו הנלוזה של ידיד-כוזב ורשמתי את בּינגוֹ לתחרוּיות; וביום התחרוּת, בשעה מוקדמת בבוקר, הבאנו את הפּרה אל הערבה שבסמוך לכפר. בהגיע השעה היעוּדה, הצביעו עליה לפני בּינגוֹ ופקדוּ עליו: “רוץ, הבא את הפּרה”. הכוונה היתה כמובן כי יביאה אלי, שעמדתי אצל דוּכן השופט.

אך בּינגוֹ והפּרה היו להם כוונות משלהם. לא לחינם ערכו חזרות-מירוץ במשך כל הקייץ. משראתה דאנה את צלמו של בּינגוֹ, הדוהר לקראתה, ידעה כי תקוותה היחידה להינצל מידיו היא להגיע לרפתה; בּינגוֹ אף הוא היה בטוח כי תעוּדת-חייו היחידה היא לזרז את צעדיה כלפי אותו מקום עמו. הנה כי-כן, שילחו רגליהם על פני הערבה, הוא כזאב והיא כאיילה, ובכוונם פניהם הישר לביתם, שבמרחק שני מילין משם ­– נעלמו עד-מהרה מעינינו.

יותר לא הוסיפו השופט, או חבר-השופטים, לראות צל-צילם של הכלב או של הפּרה באותו יום. הפּרס הוענק למתחרה השני, הו גם היחידי שנותר.


ג

נאמנוּתו של בּינגוֹ לסוסים ראוייה לציוּן מיוחד; בשעות היום היה מתרוצץ לצידם ולעת לילה היה ישן על מפתן אוּרותם. בכל אשר הלכו הלך גם בּינגוֹ אתם, ושם דבר לא היה בכוחו להפריד בינו לבינם. הרגשת בעלוּת זו, שהיתה לו לגביהם, יש בה כדי להוסיף נופך של חשיבוּת למקרה דלקמן:

איני נמנה על השוגים באמוּנות-תפילות, ומעולם לא האמנתי

עמ 91.png

באותות ובמופתים. אך יום אחד עשה עלי רושם עז מקרה מוּזר, שבּינגוֹ מילא בו תפקיד ראשי. רק אחי ואני לבדנו גרנו עתה בחוות דאָ-וינטון. בוקר אחד יצא אחי לנחל בּוֹגי להביא מטען של שחת. הנחל הוא מהלך יום ארוך, הלוך וחזור ממקומנו, ואחי השכים לצאת לדרך. מוזר הדבר, אך בּינגוֹ, זו הפּעם היחידה בחייו, לא יצא בעקבות הסוסים. אחי קרא לו, אך הכלב נשאר על עומדו, בריחוּק-מקום, ליכסן אל הסוסים מבט שואל, וסירב לזוז. פתאום נשא את חטמו באויר והשמיע יללה ממוּשכת ונוגה. הוא הוסיף להסתכל אחרי העגלה עד שנעלמה מן העין, ואף הלך אחריה כמאה יארד כשהוא מרים קולו מפּעם לפעם ביללות הגה והי. כל אותו יום נשאר בקרבת האסם. היתה זאת הפּעם היחידה שמרצונו לא נלווה על הסוסים, ולרגעים היה מקונן כמתאבל על המת. הייתי לבדי, ונוהגו של הכלב הילך עלי נבוּאת-אסון מחרידה, אשר העיקה על רוחי יותר ויותר כחלוף השעות.

בשעה שש בערך לא יכולתי לשאת עוד את יללותיו של בּינגוֹ, ומאין בּרירה, זרקתי משהו לעומתו וציוויתיו להסתלק. אך אהה, איזו הרגשת אימה מילאה את לבי! מדוע הנחתי לאחי לצאת לבדו? האם חי אראנו שני? היה עלי להבין מהתנהגוּתו של הכלב כי דבר איום עלול לקרות.

נתאחרה השעה, והנה נראה ג’וֹן על מטענו. ניגשתי להתיר את הסוסים בהרגשה של רווחה גדולה, ובנעימה של חוסר-דאגה כביכול, שאלתי: “הכל בסדר?”

“בסדר”, היתה תשובת הסתמית.

ומי יאמר מעתה כי אותות וּמופתים, אינם הבל-הבלים?

ואף-על-פי-כן, משסיפּרתי זאת לאחר זמן רב לאחד יודע ח"ן, קדרו פּניו ואמר: “האם תמיד היה בּינגוֹ נוהג לפנות לעזרתך בשעת-צרה?”

עמ 93.png

“כן”.

“אם כן אל תחייך. אתה הוא שהיית צפוּי לסכנה באותו יום; הוא נשאר והצילך מאסון, גם אם לא ידעת טיבו”.


ד

בראשית אותו אביב התחלתי בחינוּכו של בּינגוֹ. זמן קצר לאחר-מכן התחיל הוא בחינוּכי.

במחצית הדרך בין כפר קארבּאָרי וצריפנו, בערבה אשר נתמשכה לאורך שני מילין, היתה תקועה יתד-הגבול של המשק. היה זה עמוּד עבה בתוך תלוּלית קטנה של עפר, ונראה היה ממרחקים.

שמתי לב לכך כי בּינגוֹ לעולם אינו עובר ליד העמוד המסתורי בלי לבדקוֹ בדיקה מדוקדקת. אחר-כך למדתי לדעת כי גם הקויוטים וכן כל כלבי הסביבה מבקרים באותו מקום. ברבות הימים ערכתי כמה תצפּיות בעזרת משקפת ונודעו לי כמה דברים שסייעו בידי לעמוד על טיבו של עניין זה וכמו-כן להבין יותר את חייו הפּרטיים של בּינגוֹ.

העמוד היה, על-פי הסכמה כללית, מעין פנקס-רישוּם לבני הגזר הכלבי. חוּש-ריחם המפוּתח, איפשר לכל אחד מהם לדעת, על-פי העקבות והסימנים, מיהו שביקר לפני-כן אצל העמוּד. בבוא השלג נגלו לי עוד כמה דברים. גיליתי כי עמוד זה הוא רק אחד ממערכת שלימה של עמוּדים פּרוּשה על פני כל הארץ; בקיצור, גיליתי כי בכל האיזור היתה מותקנת רשת של תחנות-איתוּת במרחקים נוחים זו מזו. שימשו לכך ­– עמודים הבולטים לעין, אבנים, גולגולת של בּיזון, או כל עצם אחר שנמצא במקרה בסביבה המבוקשת; תצפּיות נרחבות יותר הראו כי היתה זאת שיטה מושלמת לקבלת ידיעות ומסירתן.

כל כלב וכל קויוט מקפיד לבקר בכל אותן התחנות הקרובות למקומו, כדי להיוודע מי ומי ביקר בהן לאחרונה, בדומה לאדם החוזר לעירו וסר למועדונו לעיין שם בפנקס-המבקרים.

ראיתי כיצד קרב בּינגוֹ אל העמוד, מרחרח בו, בוחן את הקרקע שמסביבו, ואחר-כך נוהם, כשרעמתו סמוּרה ועיניו יוקדות, מגרד את העפר ברגליו האחוריות ברשעוּת ובבוּז, ולבסוף מסתלק בהילוּך נוקשה, כשהוא שולח פעם בפעם מבט לאחור. ומשמעו של כל זה, אחד מקרא ואחד תרגום, הוא:

“גררר! ווּף! זהו כלב-הכלאיים המטונף של מאק-קארטי. ווּף! אני אטפּל בו הלילה. ווּף! ווּף!” פעם אחרת, לאחר כל האקדמות, גילה עניין רב בסימנים וחקר את עקבותיו של קויוט אחד, אשר ביקר במקום לפניו. ככלות-הכל אמר בּינגוֹ לנפשו, כפי שנודע לי אחרי-כן:

“עקבות קויוט שבא מן הצפון, נושאים ריח של פּרה מתה. האומנם? אם כן, אין זאת שבּרינדל הזקנה של פּוֹלווֹת שבקה חיים, סוף-סוף. עניין זה ראוי לבדיקה”.

פעמים אחרות היה מכשכש בזנבו, מתרוצץ על פני הסביבה, וחוזר שוב ושוב, כדי לחזק את רושם ביקוּרו ­– אולי למען אחיו בּיל, שחזר עתה מבּראנדוֹן! ובכן, לא במקרה הופיע בּיל לילה אחד אצל ביתוֹ של בּינגוֹ ויצא יחד אתו אל הגבעות, במקום שפגר סוס ערב-לחיך שימש להם לסעוּדה חגיגית לכבוד מאורע פגישתם.

ויש שלפתע יעור ממקומו, כמו לריח חדשות חשוּבות, ילך אחר העקבות וידהר אל התחנה הסמוכה כדי להשיג ידיעות נוספות.

לפעמים, שעה שהיה עורך חקירה מעין זו, היתה עולה על פניו הבעה של צפּייה קודרת, כאילו אמר לעצמו: “מיהו זה, לכל הרוּחות?” או “דומני, שפגשתי את הברנש הזה בקייץ שעבר”.

עמ 97.png

יום אחד, משקרב בּינגוֹ לעמוּד, נסתמרוּ שערותיו, זנבו נשתפּל ורעד, והחל מקיא ממיחוּש-מעיים, ­– סימן מובהק לחלחלה. כל רצון לא היה לו ללכת אחר העקבות, או להוסיף ולעיין בהן. הוא חזר הביתה, וגם כעבור מחצית השעה עוד היתה רעמתו סמוּרה, והבעת-פניו העידה על שנאה ופחד.

בחנתי את העקבות שהטילו עליו פחד כזה ולמדתי כי בשפתו של בּינגוֹ “גררר-ף” מגורגר ומבוהל, פירושו “זאב”.

דברים אלה אלה ואחרים לימדני בּינגוֹ. וימים לאחר-כך, כשנזדמן לי לראותו מגיח ממשכנו הקפוא שליד פתח האוּרווה, מתמתח ומנער את השלג מעל אדרתו המרופטת ונעלם באפלוּלית בהילוּך קצוּב, דרוֹך, דרוֹך, דרוֹך, הייתי מהרהר ביני לבין עצמי:

“אהה! רחימאי שלי, יודע אני לאן פניך מוּעדות ומדוע הנך מתחמק ממחסה הצריף. עתה יודע אני איך היטבת כה לקצוב זמנים לטיולי הלילה שלך על פני השדות, וכיצד יודע אתה בדיוק לאן ללכת כדי למצוא את מבוקשך, אימתי והיכן הוא מצוי”.


ה

בסתיו 1884 נסגר הצריף בחוות דאָ-וינטון, ובּינגוֹ עבר לגור בבניין, דהיינו, באוּרוותו ולא בביתו של גורדון רייט, שכננו המקורב ביותר.

מאז חורף ילדוּתו סירב בּינגוֹ להיכנס לבית כלשהו, פרט משהיתה פורצת סוּפת-רעמים. מפּני רעמים ורובים פחד פּחד נורא; הפּחד מפני הרעים היה ללא ספק תולדת הפּחד מפּני הרובים, שמקורו בכמה נסיונות בלתי-נעימים, לפי שנראה להלן. משכּבוֹ הלילי היה מחוץ לאוּרווה, אף במזג-האויר הקר ביותר, ובנקל אפשר היה להיווכח כי אכן נהנה בּינגוֹ הנאה שלמה מזו חירוּתו הלילית. בטיוּלי-חצוֹת שלו היה בּינגוֹ נודד למרחק מילין רבים על פני הערבה. היו לכך הוכחות למכביר. כמה איכרים מנקודות מרוחקות ביותר הודיעו לגורדון הזקן, שאם לא יכלא את כלבו בבית בלילות, יבריחוהו ברוביהם. פחדוֹ של בּינגוֹ מפני כלי-הנשק היא עדוּת נאמנה לכך כי איוּמיהם לא היו לבטלה. אדם אחד, המתגורר בישוּב מרוחק כפּאָטרִאָל, אמר שראה בערב חורף אחד, זאב גדול ושחור ממית קויוט בשלג; אך אחרי-כן שינהאת דעתו ואמר, שהוא “חושב זה בטח היה הכלב של רייט”. כל-אימת שנתגלו בשלג נבלותיהם של שור או של סוס שפגרו מקוֹר, מובטח היה שבּינגוֹ יגמול להן ביקורי לילה, יגרש מעליהן את הקויוטים ויזין בהן את כרסו עד להתפּקע.

לעתים היה מטרתה של פשיטה לילית מעין זו רק לקפּח אבריו של איזה כלב שכן מרוחק. אך למרות איומי-הנקם שספק בּינגוֹ, לא היה יסוד לחשוש פּן ייכרת זרעו מן העולם. הא ראייה, שאדם אחד נשבע כי ראה במו עיניו קויוטה ולצידה שלושה גוּרים שדמוּ בכל לאימם, אלא שהיו שחורים וגדולים ועיגוּל לבן עטר את חוטמיהם.

בין אם אמת הדבר ובין לאו, עובדה היא שפעם, בסוף מרץ, כשיצאנו למסע במזחלת, ובּינגוֹ אחרינו נתמלט קויוט אחד אחד מתוך נקיקו, ושילח רגליו במירוץ מהיר. אלא שהזאב לא נתכוון כלל לברוח. עד מהרה השיגוֹ בּינגוֹ, ­– וראה זה פּלא: לא מריבה ולא קטטה!

בּינגוֹ רץ בחביבוּת לצד הזאב וליקק את חוטמו.

נדהמנו מכך והרמנו קול כדי לשסות את בּינגוֹ בזאב. צעקותינו ורדיפתנו הבהילו את הזאב פעמים אחדות, אלא שבּינגוֹ חזר לדלוק אחריו עד שהשיגוֹ. הנה כי כן יחסו העדין כלפי אותה ברייה נראה בעליל.

עמ 99.png

“הרי זאת נקבה! הוא לא יגע בה לרעה!” קראתי משנסתבר לי הדבר לאמיתו, וגורדון פלט: “כלב אני אם אדע…”

קראנו איפוא לכלבנו המתמהמה והמשכנו לנסוע.

במשך שבועות לאחר-מכן הציקו לנו תעלוּליו של קויוט אחד, אשר טרף את עופותינו, גנב נתחי בשר-חזיר מגזוזטרת הבית והבהילאת הילדים בהעדרנו, בהסתכלו לתוך הצריף מבעד לחלון.

כנגד חיה זו לא היה בּינגוֹ למשמר. ברבות הימים נורה הקויוט, ­– ממין נקבה, ­– ומאז ואילך היה בּינגוֹ מפגין איבה מתמדת כלפּי אוליבר, הוא האיש שרצחה נפש.


ו

מה נפלאה היא האהבה בין אדם לכלבו, אשר ידבקו זה בזה באש ובמים. בּאטלר מספּר על שבט אינדיאנים בצפון הרחוק שאחדוּת שררה בו, אך כמעט והושמד כולו בשל סכסוכי-דמים שפרצו בו לאחר שאחד מאנשיו הרג את כלב רעהו. אף אנו כך ­– נשפּטים זה עם זה, מתקוטטים, עוינים זה את זה, בשל עיקר מוסרי עתיק: “ואהבת לרעך ­– ואהבת לכלבוֹ”.

לאחד משכנינו היה כלב-צייד מצויין והוא חשבוֹ לכלב המשובח והיקר שבעולם. אהבתי את האיש ולכן אהבתי את כלבו, טאן. וכשיום אחד הגיע טאן המיסכן בזחילה, כל גופו מרוסק, ויגווע על סף הבית, ­– עשיתי יד אחת עם בעליו לגאול את דמו, נדרתי לא לנוח ולא לשקוט עד אשר אגלה את הבליעל, אם על-ידי הצעת פּרסים, אם על-ידי איסוף עדויות. ברבות הימים נתברר לחלוטין שידו של אחד משלושת השנים הדרומיים היתה במעל האכזרי הזה. עקבות הפּשע הלכו ונתחוורו, עד שאמרנו כבר לעשות שפטים באותו מנוּול שרצח את טאן הזקן, המיסכן.

אחר-כך קרה דבר, שמיניה-וביה שינה את דעתי על העניין והביאני לכלל מחשבה כי ההתעללות בכלב-הצייד הזקן לא היתה בחזקת פשע לא-יכוּפּר, אלא אדרבא, אם נעיין בדבר, נמצא שהיה זה מעשה ראוי לשבח.

משקו של גורדון רייט השתרע דרומה למשקנו, ויום אחד בבואי לשם, נטלני גורדון הבן הצידה, וביודעו שאני עוקב אחרי הרוצח, הסתכל לצדדין אם אין שומע, ואחר לחש בנעימה קודרת: “זה בּינגוֹ עשה את זה”.

ודבריו אלה שמו קץ לפרשה. כי אני מודה ומתוודה שמעתה ואילך עשיתי הכל כדי למנוע דין-צדק, תחת אשר קודם-לכן כה עמלתי לעשותו.

לאחר-מכן מסרתי את בּינגוֹ לידים אחרות, אך רגש-הבעלוּת לא גווע בקרבי. עברו ימים רבים ושוב חזר בּינגוֹ והוכיח מה עזה היה הרעוּת שבין אדם לכלבו.

גורדון הזקן ואוליבר גרו בשכנוּת והיו ידידים טובים; הם כרתו חוזה ביניהם לחטוב יחד עצים ועבדו בצוותא-אחת עד הימים האחרונים של החורף. והנה מת סוּסוֹ הזקן של אוליבר, וזה, בהחליטוֹ להפיק את מלוא התועלת מן הדבר, גרר את הפּגר אל המישוֹר והניח סביבו פתיונות של רעל להמית בהם את הזאבים. אבוי לבּינגוֹ המיסכן! הוא חי חיי זאב, אף כי הנחילוהו מפּעם לפעם אסונות זאביים.

הוא היה להוּט אחרי פּגרי סוסים ככל שארי-בשרו הפראיים. מיד בלילה הראשון, הלך בחברת כלבו של רייט, קארלי, אל מקום הנבילה. נראה הדבר, כי בּינגוֹ עצמו נתעסק בעיקר בגירוּש הזאבים, ואילו קארלי זלל בלי חשך. העקבות בשלג העידו על מהלך הסעודה החגיגית ועל ההפסקה שחלה בה משהחל הרעל לתת את אותותיו; על עוויתות-הכאב האיומות שתקפו את קארלי בדרך העקלקלת הביתה עד שנפל בפרפּוּר אברים לרגלי גורדון ומת ביסוּרים גדולים.

“ואהבת לרעך ­– ואהבת לכלבו”. שום דברי הסבר והתנצלוּת לא היה בהם כדי לפייס את בעלי הכלב; לשוא הטעים אוליבר כי הזה זה אך מקרה ותו לא; האיבה הישנה בין בּינגוֹ לאוליבר הובאה עתה כטעם נוסף להסביר את אשר קרה. חוזה כריתת-העצים הושלך אחר-גו; כל יחסי ידידוּת פסקו; ועד עצם היום הזה קטנה היא הארץ מהכיל את שני המחנות היריבים שנזעקו אל הדגל מרגע הישמע יללת המוות של קארלי.

חדשים חלפו בטרם החלים בּינגוֹ כליל מן הרעל. אנו עצמנו היינו סבורים כי לעולם לא ישוב עוד להיות אותו כלב חסון כבימים משכבר. אך משבא האביב, אסף כוח, ומשהחל הדשא לצמוח, הבריא, ולאחר שבועות ספוּרים חזר לאיתנו כקדם, לגאוות ידידיו ולטירדת שכניו.


ז

תמוֹרות העתים נשאוני הרחק ממאניטוֹבּה, וכשחזרתי שמה בשנת 1886, עוד היה בּינגוֹ מבני משק-ביתו של רייט. חשבתי כי ישכחני מאחר שנעדרתי משם שנתיים ימים, אך לא כן הווה. יום אחד, בראשית החורף, לאחר שנעדר מן הבית כארבעים-ושמונה שעות, חזר בזחילה אל בית רייט, ומלכודת זאבים ובול-עץ כבד צמודים אל רגלו האחת שהיתה קפוּאה ונוקשה כאבן. איש לא היה ביכולתו לגשת אליו ולהושיעוֹ, כל-כך נהג בפראוּת. משגחנתי אליו, אני, שהייתי זר לו עתה, ואחזתי במלכודת ביד אחת וברגלו בשניה ­– תפס כהרף-עין בפרק ידי וחשקה בין שיניו.

ללא זיע אמרתי: “בּינג, אינך מכיר אותי?”

בו-ברגע, עוד טרם חדרו שיניו לעורי, שיחרר את ידי וחדל מהתנגד, אף כי הרבה ליבּב בהסירי את המלכודת מעליו. למרות שהחליף את מקום-מגוריו ולמרות העדרי הממוּשך, עדיין הכיר בי כבאדונו, ואני, אם כי ויתרתי על בעלוּתי, עדיין הרגשתי כי כלבי הוא.

הכנסנו את בּינגוֹ אל הבית, שלא-לרצונו, ורגלו הקפואה נתרכּכה קמעה. במשך כל החורף עוד הלך הלוך וצלוע, ולבסוף נשרו שתיים מאצבעותיו. אך עד שחזרו הימים החמים, החלים ושב לאיתנו, ועין זר לא הבחינה בו דבר מן התלאה הנוראה שעברה עליו בהיתפסו במלכודת-הפּלדה.


ח

בחורף של אותה שנה, לכדתי זאבים ושוּעלים רבים, שלא שיחק להם מזלם כלבּינגוֹ, להימלט מן המלכודות. המשכתי בכך עד לאביב, כי טוב בעיני פרס-הכסף מן הפּרווה.

מישור קאָנאָדי היה מאז ומעולם שטח נוח להצבת מלכודות, כי בני-אדם היו מדירים רגליהם ממנו, ועם זאת השתרע בין היערות העבותים ובין הישוב. זה מכבר האירה לי כאן ההצלחה בציד בעלי-הפרווה, על-כן סרתי שמה באחד מסיוּרי, בסוף חודש אפריל.

מלכודות-הזאבים עשויות פלדה כבדה ושני קפיצים להן, שמשקל כל אחד מהם הוא מאה ליטראות. מניחים אותן ארבע ארבע סביב פתיון טמון בקרקע, ולאחר שמחזקים אותן היטב לבוּלי-עץ חבוּיים, מכסים אותן בקפדנות ביריעת-בד ובחול דק, עד שהן מסוּתרות יפה מן העין.

ציור בקובץ 10 שמספרו עמ' 97

פעם נלכד קויוט באחת מהללו. הרגתיו באַלָה שבידי, השלכתיו הצידה ופניתי להתקין את המלכודת מחדש, כדרך שנהגתי לעשות זה פעמים אין-ספור. נחפזתי מאוד במלאכתי. השלכתי את מפתח-המלכודת לעבר הסוס שעמד בסמוך, ובראותי מעט חול דק בקרבתי, הושטתי ידי ליטול חופן לשם שיפּוּץ אחרון.

הה, מחשבה נואלת! הה, פחז נמהר יליד חסינוּת ממושכת! החול הדק כיסה ממש על גבי מלכודת-הזאבים הסמוכה, ובן-רגע הייתי לאסיר. אמנם, לא נפצעתי, כי המלכודות חסרות שיניים הן, וכסיותי העבות הקהו את הצביטה, אולם נתפסתי בחוזקה מעל לפרק ידי. לא נבהלתי ביותר, וניסיתי להגיע אל מפתח-המלכודת ברגלי הימנית. השתטחתי למלוא ארכי ופני כלפי מטה, נפתלתי על גחוני לעבר המפתח ואת זרועי האסוּרה מתחתי ויישרתי, ככל האפשר. תוך כדי התמתחות נבצר ממני לראות דבר, אך סמכתי על בוהן רגלי אשר יחוש במפתח-הברזל הקטן של אזיקי. מאמצי הראשונים עלו בתוהו; כל שמתחתי את השרשרת, לא פגע בהוני בשום עצם מתכתי. נתהפכתי מעט-מעט סביב עגני, ושוב ללא הצלחה. משסקרתי את סביבותי בדי עמל וכאב, ראיתי כי נמצא אני רחוק מדי כלפי מערב. החילותי מתפּתל על סביבי כשאני מגשש בעיוורון בבהוני לגלוֹת את המפתח. תוך גישוּש נואש זה ברגלי האחת שכחתי על קיומה של האחרת, עד שלפתע נשמע קול-נקישה חד ולסתות-הברזל של מלכודת מס. 3 צבטו בכוח את רגלי השמאלית.

תחילה לא חשתי באימת מצבי, אך עד מהרה גיליתי כי כל התחבטויותי הן לשווא. לא יכולתי להיחלץ משיני-המלכודות, או לקרבן זו לזו, וכך הייתי שכוּב כשגופי ממותח, וצמוד בחוזקה אל האדמה.

מה יהיה בסופי? לא הטרידני החשש פּן אקפא, כי עת הקור חלפה כבר, אך חוטבי-העצים לא נהגו להופיע במשור קאָנאָדי אלא בעוֹנת החורף. איש לא ידע היכן אני, ואם לא אצליח להיחלץ, לא נשקף לי סיכוי אחר אלא להיות טרף לזאבים, או לגווע בקור וברעב.

עם ששוכב הייתי כך, שקעה השמש האדומה מעל ביצת האשוּחים מערבה למישור, ועפרוני מקרין עמד על גבי תל של חולד-הכיס, במרחק כמה אמות ממני וצפצף את שיר-הערב שלו, ממש כפי שעשה זאת בן-מינו בלילה הקודם ליד דלת צריפנו. על אף המכאובים הקהים שזחלו לאורך זרועי והצמרמורת הנוראה שאחזתני, נתתי לבי לראות מה ארוכות הן ציציות-אזניו הקטנות. אחר-כך נדדו מחשבותי אל שולחן-הסעודה הנוח בצריפו של רייט; הנה עכשיו מטגנים שם את קותלי-החזיר לארוחת-הערב, אמרתי בלבי, או שמא אך מסיבים לשולחן. סוסי עוד עמד באותו מקום שעזבתיו ומושכותיו על האדמה, וחיכה בסבלנות לשאתני הביתה. הוא לא הבין מה טעם האיחור הממשוך, וכשקראתי בשמו, חדל מכרסם את העשב ונתן בי מבט של שאלה אילמת וחסרת-ישע. אילו רק חזר הביתה היה האוכף ללא-רוכבו מספר על היעדרי והעזרה לא היתה מאחרת לבוא. אך דווקא מידת הנאמנוּת שבו עכבתו מלכת, ושעות על שעות היה עומד לידי ­– ועם כך כוחותי כלים ואוזלים מקור ומרעב.

אחר נזכרתי כיצד אבד גירוּ, טומן-הפחים הזקן, וכיצד באביב שלאחריו, מצאו חבריו את שלדו, כשרגלו נתונה במלכודת-דוּבים. תמיה הייתי איזה מבגדי יעיד על זהוּתי לכשימצאוני. אחר-כך הרהור אחר עלה במוחי: הנה כמוני ממש מרגיש גם זאב כשהוא נלכד. אהה! לאילו יסורים גרמתי! הנה זהו גמוּלי.

הלילה ירד אט-אט. קויוט יִלל, הסוס זקף את אזניו, קרב אלי ועמד

עמ 99.png

אצלי בראש מוּרד. אחר-כך יִלל עוד קויוט אחד ואחריו עוד אחד, והבנתי מכך כי הם מתאספים בקרבת מקום. שכבתי כך אפרקדן וחסר-ישע, ותמהתי אם לא יגמלו לי עוד מעט כשכרי ויבואו ויקרעוני לגזרים. שעה ארוכה שמעתי את קולותיהם, והנה לפתע גיליתי כי דמויות-צל כהות קרבות חרש לעברי. תחילה הבחין בהן הסוס ונחירתו המבוהלת הרתיעתן אחור, אך בפעם השניה קרבו יותר וישבו סביבי על אדמת הערבה. אחר-כך זחל אחד האמיצים שבהם אל גופת שארו המת ומרט בבשרו. הרמתי קול-צעקה והוא נסוג בנהמה. הסוס נשא רגליו באימה. מיד חזר הקויוט ובא, ואחרי שתים או שלוש נסיגות וחזרות, גרר את הגופה מן המקום והוא עם רעיו כילוּה אל קרבם, תוך רגעים ספוּרים.

לאחר זאת נתקרבו אלי והתיישבו על עכוזיהם להתבונן בי, והאמיץ שבהם הריח את הרובה ועיפר עליו עפר בצפרניו. הוא נסוג אחור משבעטתי בו ברגלי החופשית וצעקתי, אך משנחלשתי יותר ­– אזר עוז בנפשו, נתקרב ונהם ישר לתוך פרצופי. עם כך נהמו גם האחרים ובאו ונתקרבו. עתה הבינותי כי במהרה אהיה לטרף לשיני אויבי הבזוּיים ביותר. אלא שכאן קפץ לפתע מתוך החשיכה זאב גדול ושחור בשאגה אדירה. הקויוטים נפזרו לכל עבר כמוֹץ לפני רוח. פרט לאמיץ שבהם, אשר השחור הזר תפסוֹ ותוך רגעים ספוּרים הפכוֹ גל של עצמות. ואז, אימי-אימים! חיה עצומה זו זנקה אלי… ו-בּינגוֹ, בּינגוֹ האציל, בא ונתחכך בי בצלעותיו המרופטות והמתנשמות וליקק את פּני הקרים.

“בּינגוֹ ­– בּינגוֹ ­– רֵע ­– יקר ­– הגש לי את מפתח-המלכודות!”

מיד אץ וחזר וגרר עמו את הרובה, כי רק זאת ידע, שרוצה אני משהו.

“לא ­– בּינג ­– מפתח-המלכודות!” שוב אץ, והפּעם הביא לי את אבנטי, אך לבסוף הביא את המפתח וכישכש בזנבו משמחה על כי לא טעה. הושטתי את ידי הימנית ואחרי מאמצים רבים פתחתי את אום הניצב. המלכודת נפתחה וידי נשתחררה, ובעוד רגע הייתי חופשי. בּינג רץ והביא את הסוס, ואחר התהלכי מעט אנה ואנה כדי להחזיר את מירוץ-הדם לתיקוּנו, עליתי לרכב. וכך, תחילה לאט-לאט ואחר-כך בדהרה, רכבנו הביתה, כשבּינגוֹ רץ רוּץ ונבוח לפנינו, ככרוֹז. בבואנו, נודע לי כי בליל-אמש, נהג הכלב האמיץ באופן מוזר, אף כי כלל לא סייר בשטח המלכודות. הוא יִלל והסתכל בלי-הרף בשביל היער, ולבסוף, ברדת הלילה, יצא לעבי החשיכה, למרות כל הנסיונות לעכּבוֹ. חוּש נעלה מתפיסתנו כיוון את צעדיו, עד שהגיע למקום בעוד-מועד לנקום את נקמתי ולהוציאני לחופשי.

בּינגוֹ הטוב והנאמן ­– הוא היה כלב מוּזר. אף כי אהוב אהב אותי, עבר על פּני למחרת מבלי לחונני במבט. לעומת זאת הגיב בעירנוּת משקראוֹ גורדון הקטן לציד חלדי-כיס. כך נהג עד הגיע סופו; ועד הגיע סופו חי חיי זאבים כאשר אהב, ומעולם לא ויתר על סעוּדת פגרי סוסים שהקור המיתם. ופעם מצא שוב פגר מורעל וזללוֹ כזאב; ומשתקפוהו המיחוּשים ­­– פנה, לא אל בית רייט, כי אם לבקש אותי. כך הגיע אל דלת צריפי, במקום שחשב למצאני. כשחזרתי למחרת, מצאתיו מת בשלג וראשו על המפתן ­– הוא מפתן ילדוּתו. כלבי שלי היה, עד רגעו האחרון, כלבי בלב ונפש ­– את עזרתי ביקש וביקש לשווא, בהגיע קיצו המר.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47908 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!