רקע
ישראל כהן
בוקי בן יגלי

 

א    🔗

בבקרה של הספרות העברית החדשה הבהיקו כמה דמויות, שהיו ניפלות זו מזו באופין האישי, בכוח יצירתן ובסממני אמנותן, אך מצוּיינות בסימני־היכר נפשיים משותפים. טבועה בהם אותה גושפנקא, אשר תקופה אחת בעלת שאיפות וצרכים שוים מטביעה בנפשם של בחירי בניה, שאזנם כּרויה להאזין לפעמיה החרישיות ולהלמוּת לבה של אותה תקוּפה. גושפנקא זו חתומה בדמם וברוחם, והיא שעושה את שבט היוצרים בעונה מסויימת חטיבה אחת, אם גם כל אחד מהם עוסק בפרק יצירה שנתיחד לו לבדו. בני הדור עצמם לא תמיד מבחינים בכך, אבל הבאים אחריהם אינם צריכים לטרוח הרבה כדי למצוא את סוד הזיווגין הרוחניים, שבכוחו הצמיד שר־החיים כמה אישים לדור אחד. דרכו ללכת אליהם במטמוניות ולמסור להם את המפתחות לבית גנזיו, מפתח לאיש, מפתח לאיש, באופן שכולם יחד פותחים את כל ההיכלות הנעולים או בונים היכלות חדשים.

אלו הן דמויות־גבולין, כלומר, הן עומדות על גבול של שתי תקופות, שני סדרי־עולם, שני מחזורי־רוח. המאות האחרונות בתולדות עמנו לא הוציאו מתוכן הרבה דמויות כאלה, הואיל והתמורות הרוחניות הגדולות לא היוּ מרוּבות בהן. ההתרחשות הרוחנית היתה בדרך כלל רצוּפה, ללא קפיצות ודילוגים, ללא מהפכות ניכרות. ואם היוּ חזיונות מהפכניים, כגון המשיחיות או החסידות, שהטילוּ כמה סדקים ופצעים במסורת והכאיבוּ לכמה אברים באוּמה, הרי אירעה להם אחת משתי אלה: או שהאברים האלה נחתכו והורחקו או שהפצעים נרפאוּ בדרך אחרת, ומסורתה של היהדוּת שבה להיות רצופה רציפות של זמן ושל תוכן.

דמויות־הגבולין המובהקות עלו באופק חייה של האוּמה וספרוּתה בימי ההשכלה. אותה שעה עשוּ אנשי המופת שלה חשבון נפש ולא ראוּ תקנה אחרת להבראת האוּמה אלא התחדשות ותמורה בסוד קפיצת הדרך: דילוג על כמה חוליות חסרות שבשרשרת ההתפתחות הרוחנית. התהום בין מה שהיה והווה ובין מה שצריך להיות, היתה עמוקה, וגשר־מעבר ביניהם לא היה. כגשר יחיד שמשו הם, דמויות־הגבוּלין. הם היוּ עונקים את גלגל העבר וגלגל העתיד ומגביהים גם את בני דורם למעלה מעשרה טפחים, כדי להראותם את הרצוי ואת הראוּי. טבעם של אלה טבע גדול הוא, אך גם טבע טראגי. הם משקיעים מרבית כוחם בפינוי הריסות, בהנחת אבני פינה, בבריאות ניב־שפתים, בקריאת שמות לדברים. כל ימיהם שרויים במזל חנוכה. ידיהם מלאות עבודה ומוחם נטרד בשאלות, ואינם יודעים על בוריו מה מוקדם ומה מאוחר, וּלמה הם קרויים בעצם לעשות. לפיכך הם אוחזים בזה וגם מזה אינם מניחים ידם. מזוּיינים ברצון טוב, בחלומות יפים וביכולת נאה – הם נודדים ממקצוע למקצוע, מפינה אחת לחברתה, מראשית לראשית. רוב חייהם עוברים עליהם בהפרשת תרומות ומעשרות לכל מיני סוגים של יצירה מקורית ותרגום, ורק בנקוף שנים רבות, לאחר שנצטללה תסיסתם, יש והם מגיעים לנחלתם הקבועה והיחידה, שאליה יתמכרו בכל להט יצריהם ובינתם ובה ישקיעו את הרכוּש האמנותי אשר רכשו בדרכם הקשה. אריכות ימים, בפשטוּת מוּבנה של מלה זו, היא כאן גורם נכבד. לא קשה לנחש מה היתה, למשל, דמוּתו של מנדלי אילוּלא עשרים שנות יצירתו האחרונות. ואפשר שאילו היה פרישמן מאריך ימים כמותו, היוּ גם מורשתו הרוחנית וחותם־דמוּת־תבניתו אחרים. משלוש דמוּיות־הגבולין – מנדלי, פרישמן בוקי בן יגלי – הגיע רק מנדלי במרוצת חייו הארוכים והמבורכים לידי דעת־עצמו ולידי צמצוּם עצמו בספירה האמנותית, אם כי גם הוא “ערך גלויות” בתחילתו בין מקצועות רבים, בעוד שפרישמן היה בעל מלאכות הרבה עד יומו האחרון. ואף על פי שהשכיל ליצור בכולן, אי אפשר לו לבוחן שלא יחוש, כי ריבוי זה בא אצלו למעט. אולם בוקי בן יגלי היה דמוּת־הגבוּלין בה' הידיעה, כי בה אצוּרים כל התגין, האכין והרקין, שמנו חכמי הפרצוף באישיות כזאת.


 

ב    🔗

שני שמות היו לו כנגד שני כתרים שזכה להם: בוקי בן יגלי וד“ר ל. קצנלסון. שניהם היוּ לו בחינת עצם ולא מקרה. הראשון נתיחד למשורר שבו, לכותב הסיפורים, לחולם החלומות, למעריץ היופי, לליריקן ולבעל הדמיון היוצר; ואילו השני בא לסמן את הרופא, את איש־המחקר, המלומד, הדורש אל העבר, הבודק את אברי האדם, המתאר את חוקי הטבע והעוסק בהלכות טומאה וטהרה. פילוג עצמו ומתן כינוי מיוחד לכל פלג מעצמותו הרוחנית, לא היו לו מעשה משחק וסלסול, מין מדרש שמות, אלא פרי התבוננות בנפשו, ואולי פרי אמונה, ששום שם אינו יוצא לבטלה, שהשם גורם. לפיכך היה לו גם שם שלישי: אביזוהר. זה הונח על החוזה שבו, על היסוד הנבואי שבנפשו. “מחזיונות אביזוהר” נקראים פרקי השירה המנוקדים והכתובים בסגנון ביבלי מובהק. אך מכיוון ש”המחבר החליט לכלוא את נבואתו" – לפי עדות עצמו – לא נתקיים שם זה בידו ולא נתכּנה בו. הוא נמנע מלהוציא את מעינות נבואתו החוצה, אבל רשות ניתנה לנו לשער, כי הכרת־יעודו זה חלחלה בנפשו עד סוף ימו. אכן רק מי שהרגשת־תעודה לו, יכול היה בימים ההם להטיף ככה את לקחו, לעוג עוגה מסביבו לבל יפגעו בו החצים והבליסטראות שהוטלו כנגדו.

הוא ראה את עצמו עשוי רשויות רשויות. ולא זו בלבד: חייו נדמו לו כשלשלת של נפתולים עם רשויות אלו. פעם ידה של האחת על העליונה; אותה שעה הוא רוקם סיפורים דמיוניים, כותב מאמר לירי, שר בפרוזה ומרחף בעולמה של הזיה. ופעם אחרת ידה של השניה על העליונה. אותה שעה הוא חוקר פרקים בתולדות האומה, משיב את האבק מעל מונחי־רפואה עתיקי־יומין, מסביר ומפרש, ונותן חלקו למדע הכללי ולחכמת ישראל. אולם יש ושתי הרשויות האלו משתתקות; אותה שעה

משתלט בו מעמד־נפש מדוכדך. גם לזה האחרון נשתיירו רישומים המעידים, אגב, על המידה של כובד־ראש אשר נהג בשני שמותיו.

בשעה שפרישמן ביקש ממנו לכתוב בשביל “הדור” ועורר אותו לגשת מיד אל המלאכה, השיב לו:

“בוקי בן יגלי כבר עבר ובטל מן העולם, רק צלו מתהלך פה עלי אדמות בתמונת רופא אחד, המכונה ד”ר קצנלסון. ־ ־ ־ והרופא הזה יש אשר ישכח, כי הוא צלו של בוקי בן יגלי"…

מצב־נפש זה היה בן־חלוף, כי לא עברו ימים מועטים והוא שלח לפרישמן מפרי עטו של בוקי בן יגלי דוקא.


 

ג    🔗

בני דורו מספרים עליו – וגם מכתביו מחזקים עדות זו – שתמיד היה תוהה על עצמו ושואל: מהיכן נחצבה נשמתי? מהו היעוד אשר יעד לי הגורל? האם הולמת אותי איצטלא של מלוּמד או של מסַפּר או של חוקר? ולא בראשית דרכו בלבד היה כך; בזה אין משוּם פליאה. אלא באמצעיתה ואף בסופה. “כי מה תקותי או מטרתי הפעם, – הוא כותב במכתב – אם לא לעשות חיל בין סופרים וחוברי חבר, ומי יודע אם יזכוּני כשרונותי להשיג את המטרה הרוממה הזאת”. הוא הרגיש בקרבו עתרת כשרונות וסגוּלות, תסיסה רבה של כוחות ומניעים, אך לא ידע לאָן פני כוּלם מוּעדים. המלאך הממונה על מתנות־הרוח העניק לו הרבה, אלא שפרש עליהן כמין וילון ולא היה יכול להבחין בהן כהלכה. הוּא חש את רחשן ואת עוצם כוחן, אבל לא את מהותן. ובהיותו איש־מדע, שאינו סובל תוהו ובוהו ועילום־שם, ביקש להכניס סדרים גם בתוך כשרונותיו ונטיותיו. עמד וערכם ערך־שיטה: אלה לספירת היופי והשירה, ואלה לספירת המדע והמחקר. ואף את עצמו חצה, חציו לספרוּת וחציו לחקירה. לשם כך ניסה להגשים כל מתת ומתת שבנפשו, וכל ניסוּי וניסוּי הצליח בידו והוליד לו סיפור, מאמר או מחקר. ברם, לידי מסקנה כוללת לא הגיע, על סוד נפשו לא עמד. הוּא הערים על עצמו ויצר, הערים ויצר. פעם נגלה לעצמו כשליחה של בת־השירה, פעם כצופה לבית ישראל, ופעם ראה את עצמו כמי שנועד להפיץ השכלה, להורות, לתקן טעוּיות ולגלות אמיתות חדשות. אוּלם כשמת – אפילו חצי ידיעת־עצמו לא היתה בידו.

עכשיו, כשלושים שנה לאחר מותו, אף אנוּ תוהים עליו ומבקשים לעמוד על שורש נשמתו. אחת ברוּרה: חלוּקה זו לשמות ולספירות אין לה על מה שתסמוך. התחוּמים יונקים גם אצלו זה מזה. כל מה שהוציא מתחת ידו היה מעשה סופר ומשורר. בתנותו את גורל העם, בסַפרו אגדות לילדים, בהתווכחו עם חובבי־ציון, בשנותו את “משנת יהודה הרופא” ובלמדו פרק בידיעות הטבע – על כל אלה היתה מרחפת רוח אחת. בוקי בן יגלי וד"ר ל. קצנלסון רשות אחת היוּ.


 

ד    🔗

נפלאה היא “שירת הזמיר” שלו. חנה וחסדה מפעימים אותנו עד היום. וכל עוד הנער והנערה יערגו ליפי הטבע, לאהבה ולחיים של יצירה – יהא לבם דופק עם קריאת סיפור זה. בת־זוהר של “אהבת ציון” למאפו שורה עליו. זה הנער שלמה, אם כי הוּא בגולה וחותם הגלות טבוע בו, איננו טיפוס המיוּחד לגולה. חוץ מכמה קוים שבו הריהוּ דמוּת של נער חולם, המצוּי בכל מקום ובכל זמן. עצבוּתו האלמת, היונקת מן הסתירה הגדולה שבין צמאונו לתפארת ולשלימות ובין תנאי הסביבה החילוניים, הכופים אותו להשתעבד לשיגרה ולקטנות – איננה חזיון בן־חלוף. וכמה סמלי הוא מעשהו של הנער אשר ישב דחוּק בעגלת־הכּילה ומרוב תשוקה לראות את זיווה של התולדה, הנגללת והולכת תוך כדי נסיעה, נקב לו בחשאי באצבעו חור קטן במחצלת, בין השתי והערב, כדי להביט “בעד האשנב הקטן הזה אל השדה ואל גני העץ, אשר עברה העגלה עליהם”. לא הוא לבדו עשה כך ולא בגולה בלבד עושים כך; כל מי שחננו אלהים עין רואה ולב מרגיש, ופגעי החיים מונעים את חושיו מליהנות, חזקה עליו שיהא נוקב באצבעו אשנב זערורי, כדי להציץ בעדו הצצה כלשהי בפני העולם. אנו קוראים בסיפור הזה, שמשוּם־מה הכתירו אותו בתואר “אידיליה”, ולבנו הומה לכל הנפשות הפועלות בו, שהן חלומיות ומציאותיות בהעלם אחד. מה נאוה הנערה דינה, אשר לבנת שיניה שחור עיניה העלו בלב שלמה, הלמדן הקטן, את האסוציאציה “אש שחורה על גבי אש לבנה”. יש בה עירוב של צניעות ישראלית מסורתית עם קוקטריה דקה מן הדקה. בכוחה המסתורי, כוח אשה עוּלת־ימים, אשר גל האהבה הראשון השתפך בקרבה, העבירה כמו ביד־קסמים את עצבותו של שלמה, שהוריו חשבו, כי אין לה ריפאוּת עוד. היא העלתה “חכליל בלחייו” ולטשה את “ברק עיניו היפות”. שלמה הרך והעדין, הידוע כעילוּי, רואה חלומות בהקיץ. אינו יכול להשלים עם מה שנתגלה לו אגב הגיון בתורה, שישנן מצוות התלוּיות בעבודת האדמה ובחיי־טבע, שהיהודים אינם מקיימים אותן, אלא משננים אותן על־פה. נפשו נצרבה צרבת קשה מחמת מאורע קטן: בשעה שהאכרים התפללו לגשם ושמחו לרדתו, “נאנח אביו בשברון מתנים”, הואיל והגשמים הביאו עמהם ירידת שער התבוּאה. אז החליט לעלות ארצה, לעבוד את אדמתה ולהוציא ממנה את לחמו. הוא ברח מן הישיבה ונצטרף לאכרים הקוצרים. כל תושבי העיר נדהמו וחשבוּהוּ למשוּגע ולאָבוּד משני העולמות.

במועט המחזיק את המרוּבה תיאר בוקי בן יגלי את פרשת מעשיו ונסיונות־נפשו של שלמה. אך על כל מאווייו והחלטותיו השפיעה שירת הזמיר. היא שעוררה את חוּשיו ואת נטיותיו והיתה לו השאוֹר שבעיסה. כל סוּלם הצלילים בקע ויצא מתוכה:

“וישר הזמיר את שירתו על נועם השחר ועל הדר הבוקר, על יפעת היער ועל חמדת שׂדי תרומות; וישמע את מנגינותיו פעם בקול צהלה ורינה ופעם בקול נכאים והומה כחלילים. ־ ־ ־ הידעת את הארץ הזאת? שאלהו הזמיר בנועם שירו”.

בפני שאלתו של זמיר כזה אין לעמוד. הנשאל לא ישקוט ולא ינוח עד שידע את הארץ. ואמנם הסערה, ששירת הזמיר חוללה בנפשו, לא קמה לדממה.

ודאי לקוּי הסיפור בחסר וביתר. אפשר למצוא בו מומים טכניים ופסיכולוגיים. אך הוא כולו שירה, שירת הנפש הצעירה, העומדת על פרשת שערי־החיים ואינה יודעת על איזה מפתן לדרוך, והיא מכוונת את צעדיה למנגינה, המצטללת והולכת. לסיפור הזה אין סוף המניח את הדעת, משום שאין סוף כזה למי שהולך אחרי הזמר או הזמיר. אנחנו יודעים מה יזם שלמה לעשות לאחר ששב מאמריקה, אך אין אנוּ יודעים אם הצליח להוציא את זממו אל הפועל ומה היו הנהגותיו. מבחינה זו מזדהה הנער שלמה עם בוקי בן יגלי. אף הוּא הלך אחר קול הזמיר. גם בשעה שעסק בחיי המעשה, איזן וחיקר, ריפא חולים וטיפל בצרכי ציבור, – לא פסקה אותה בת־קול של הזמיר לנהם בקרבו כיונה. היא היתה הרוח החיה באופניו, אך היא גם שיקעה בנפשו אותם הכיסופים ליפה ולנעלה, שלא זו בלבד שאינם באים לעולם לכלל התגשמות מלאה, אלא עוד מפריעים אותו מהיות “ככל האדם”. מגילת חייו של בוקי בן יגלי פרושה לפנינו. תכניותיו וחלומותיו ידוּעים לנוּ ברובם. הוּא התענג עליהם, הם היוּ שעשוּעי רוחו, עליהם סיפר לחבריו. אך לא הגשימם, ולא היה יכול להגשימם. קול הזמיר הפריע לו. כל פעם שד"ר ל. קצנלסון ביקש לישב בשלוה, קפץ עליו רוחו הסוער והמסעיר של בוקי בן יגלי.

החלום, הדמיון והערגה הסתומה הם השתי והערב גם של שאר הסיפורים. ב“בין אדני השדה”, אלו בעלי־החיים האגדיים הצמודים בטבורם לאדמה ואשר בהפּסק הקשר הזה מיד הם נופלים ומתים, סימל את תשוקתו לאדמה: “יש אשר תערוג גם נפשי למנוחה, ויש אשר אחוש גם אני רגש אהבה וגעגועים על האדמה – אם כל חי. אז אחלום חלומות בהקיץ, אז אתרפק עליה בחזון כגמול עלי אמו, היא תניקני משדיה, ועל ברכיה תישנני”.

ברם, הטריד אותו הספק שמא כבר עבר זמנו ולא יוכל עוד להתערות בקרקע: “אבל האמצא שם בטבור ההר, בתווך, את המנוחה אשר אני מבקש? כי אם לא יצלח בידי כיום לשלח את שרשי ברגבי האדמה, הלא נבל אבול”.

בכל סיפור מסיפוריו גנוזה תמצית של בינת־חיים, ועם זה נסוך עליהם אור של תום־עולם. אגדות כאלה נכתבות רק בתקופות־ביניים, בשעות בין השמשות. דוק של רזין פרושׂ עליהן. כי באוירה של תעלומה משגשגת האגדה. האגדה היא נסיון להסיר את הצעיף מעל פני התעלומה ע“י כיסויה בצעיף חדש, כשם שהאהבה יונקת מן הסוד שבאשה ומעמיקה את הסוד הזה תוך כמיהה לחשפו. בוקי בן יגלי הוכשר לכתוב אגדות משום שהיתה בו מן הילדות הנצחית. בכל ראה חידות. אפילו חידות שנפתרו לא חדלו להיות בעיניו חידות. כסופר היה כולו תהייה, הפלאה. גם את המדע שלו השקתה האגדה. לא האיתגליא שבאברי האדם משכה אותו ולא הצד הרפואי, אלא האיתכסיא, הסמל המקופל בהם. משום כך השתדל ליישב את הסתירה שבין המספר המסורתי על רמ”ח אברים ושס"ה גידים ובין מסקנות המדע, המכחישות את המספר הזה. עצם הצירוף קסם לו. מתוך השראה כזאת עסק גם בחישוף אוצרות הלשון העברית. כל מלה היתה אהובה עליו כאגדה. הוּא שלף אותה כאבן מפולמת מתוך מצולות הספרות, שוחח עמה, גבה עדות מפיה והיא סיפרה לו אגדות מני קדם. קראו נא את ההקדמות לחקירותיו הבלשניות ותווכחו לדעת, כי אמנם כן הדבר.


 

ה    🔗

אין להסיח את הדעת מן התקוּפה, שבה חי ויצר. מסביבו היוּ אי־אילו נאות־דשא, אך הנוף כולו לא היה מרהיב את העין. מליצות שדופות על השכלה בת השמים, תרגומים קלוקלים, קטנות מוחין, מרידות ומריבות תפלות, משטר בעלי טקסי, פרעות ותכונה להגירה – זה היה הרקע הרוחני והחברתי. בפרקי זכרונותיו, “מה שראו עיני ושמעו אזני”, עיצב בעט אמן את דמוּתה של הסביבה והציב יד לתקופה ההיא. פרצופים רבים העביר לפנינו, המשרים על הקורא את האוירה של אותם הזמנים. את השיר הראשון כתב בדמעות, אך כשקרא אותו באזני בני משפחתו מילאו פיהם צחוק. ועל כך הוא מעיר: “מליצה ושיר היוּ דברים בלתי נודעים לעמנו בימים ההם”.

הכל היה בחזקת בדחנות וחרזנות. פרט ליחידי סגוּלה, שהבקיעו להם דרך לאוצרות הרוח, חסרים היו עדיין בכלל כלי־קיבול וכלי־עיכול לדברים שבטעם ושביופי. בתוך אותו עולם־ישימון צץ ועלה אדם מופלא זה, אשר בו נתגלמו לא רק תכוּנות אנושיות תרומיות כגון אהבת ישראל ואהבת הבריות, אלא גם יושר־הגיון, רוח שירה ומידת הבחנה דקה. איש־אשכולות היה. בקיאות כזאת בכל חדרי התורה, ידיעה כזאת בבבלי ובירושלמי, בספרי הפוסקים ובספרי החסידות, אינן מן השכיחות. אולם לא בגנזי הרוח הישראלית בלבד היה בן־בית, אלא גם במקצועות השכלה ומדע כלליים. אלה נתנו בידו אמת־מידה של בקורת והכשירוּהוּ להיות דיין בשאלות הזמן. הוּא לא היה טיפוס של קולט פסיבי, השוכב על דינריו; הוּא התיך את הדינרים המוכנים ויצק מהם מטבעות חדשים. משום כך נמשך אל הערכין הנידחים שבאוצר ישראל, שאין איש יודע עוד את טעמם ומשמעותם. דיני טומאה וטהרה, נגעים ואהלות, מחלות ושמותיהן היו מחוז חפצו. הוא בדק אותם לאור השקפה היסטוריוזופית. לא דברים בטלים ראה בהם, כדעת משכילים בימים ההם, אף לא חזיונות ילידי חוץ, אלא גופי חיים ישראליים. תורת משה וחכמי ישראל בדורות רבים לא עסקו בענינים של מה בכך. ודאי הוא, שטעם עמוק היה בהם, שנשתכח במרוצת הזמנים. הוא היה חוקר־סניגור וביקש לבסס ביסוס מדעי את הנחתו, שכל הררי ההלכות שנתלו בעניני טומאה וטהרה, כתות ומחלוקות, היוּ אמצעי למטרה אחת: לקיוּמה של האומה, ליחוּד דמוּתה, למילוּי שליחותה. כן, שליחות היתה ותהיה לישראל. על כך הכריז בקול רם. כמה מפליא ומרנין הדבר: הוא, שהיה חניך ההשכלה, אשר מתחה על העמוד כל ערכי ישראל ומצאה אותם לקויים במומין וראוּיים לגניזה, אשר דעתם של חוקרים אירופיים היתה מוחזקת אצלם כאמת אחרונה שניתנה מפי הגבורה – דוקא הוא לא הושפע לגמרי מהלך־רוח זה, אלא היה נמלך בבית־דינו של שכלו והגיונו בלבד. וכך הוּא אומר במחקרו “יסודי טומאה וטהרה”:

“ביסוד חקירותי תהיה מונחת תמיד ההשקפה המקובלת בעמנו, שעל פיה ייחשבו חמשה חומשי תורתנו לתורה אלהית אחת, תמימה ויחידה, בניגוד לדעת המבקרים החדשים, הנוטים להאמין, כי תורת משה היא חיבור תורות רבות ושונות. ־ ־ ־ ובכל זאת אחשוב, שאין החובה מוטלת עלי להגן על המסורת תמיד בפני המבקרים. ־ ־ ־ אם יזדמן לי, לרגל המלאכה אשר לפני, להוכיח במופתים מדעיים את קדמות חוקי תורתנו, אז לא אמנע מעשות זאת”.

הכוונה היא כאן, כמובן, להדגיש מה גדול היה כוחו הפנימי להלוך נגד הזרם ולהשען על בינתו ועל כוח־שיפוטו בלבד.


 

ו    🔗

בקנה־צופים משלו נסתכל גם בפני החזיון הגדול של דורו: חיבת ציון. הזמן לא אישר את צדקת דעותיו, וכוח־ההוכחה של נימוקיו פקע; אולם עד היום רעננים מאמריו הפובליציסטיים והם מקרא עונג. כל כך הרבה חיוּת הוצקה בהם. הוּא מתגלה בהם כבעל טעם, ובעיקר: כבעל נימוסים נאים. כל המעלעל בדברי הפולמוס של הימים ההם תסלוד נפשו למראה רמת המתווכחים וחסרונן של מידות תרבות אלמנטריות. אולם בוקי בן יגלי הרצה את דבריו מתון מתון, בהומור, בלשון מובנת ורהוטה, במתק־שפתים וביחס של דרך ארץ אל יריבו. על ידי כך הכריח גם את בני־הפלוגתא שלו לשקול את דבריהם ולנהוג בו כבוד. חובבי ציון לא חשׂכו שבטם ממנו. במכתב אחד הוא אומר: “הציונים ־ ־ ־ בחוש־הריח החזק אשר להם ירגישו, כי לא להם אני”. אולם הוא היה נמנה עם אותה כת קטנה של לא־ציונים, שהעמיקו את הרגשת הציונות, שבנו את הספרות העברית החדשה, שחידשו את נעורי לשוננו והניחו יסודות לתחית הדיבור העברי. כמוהו כמנדלי וכפרישמן. כמה נצטער על כך, שהיה אנוס להקדיש מזמנו וממרצו לעבודה ספרותית בלשון לועז. “שקוע אני – הוא כותב ־ בעבודה תמיד, בעבודה קשה, המפרכת את גופי ואת נשמתי. הנני עורך אנציקלופדיה בשפת רוסיה, בשעה שלבי נתון לשפת עבר. מפטם עגלים לעבודה זרה, בשעה שהיכל נפשי עומד שמם”. נוכל איפוא לתאר לעצמנו מה גדול היה מכאובו, כשמישהו מחובבי ציון הטיח כנגדו, שהוא מתבולל. היה רגיל להגדיר את עצמו כ“יהודי שלא על מנת”, כלומר בלי תנאי ציוני. אולם על עצם מטרתה של חיבת ציון כתב: “ובדבר מצות ישוב ארץ ישראל הלא ידעת, ידידי, כי בדבר הזה מחשבותי כמחשבותיכם, כי יקר הרעיון לנפשי” (“היום”, תרמ"ז, גליון 224). “כי הראיתם מימיכם איש עברי הדבק בעמו, אשר לזכרון יושבי ירושלים לא יפעם לבו ברגשי אהבה וגעגועים?” נראים הדברים, כי סיבת יחסו הבקרתי לחובבי ציון נעוצה בתפיסתו הרוחנית. הוּא היה מדורשי השלימוּת. איסטניס היה ולא סבל אבק של צביעות. אוּלם לתנועת חובבי ציון נספחו גם גרים, אשר תרבוּת ישראל היתה להם כארץ לא־נודעת. הם רוממוה בפיהם, אך בלבם רחוקים היוּ ממנה ת"ק פרסה. עליהם שפך קיתון של אירוניה:

“אהבתנו אנחנו לחכמת ישראל היא אהבה שתלויה בדבר, יען נקרא בספרים ונמצא בהם חפץ ועונג, אולם בני הכת (הלאומיים – המעתיק) לא ידעו קרוא עברית ואהבתם לספרותנו היא אהבה שאינה תלוּיה בדבר, כאהבת דון קישוט לדולצינה רעיתו, אשר מעודו לא ראה אותה פנים אל פנים. אבל אנחנו אוהבים ומחשים והם אוהבים וצועקים; אנחנו אוהבים את ארץ אבותינו ערש אומתנו הנשמה כיום, ובני הכת גם כן אוהבים אותה, אולם אנחנו אוהבים ויודעים, כי עת לחשות… והם אוהבים וצועקים ככרוכיא, עד אשר העירו את כל הפחות בהרמוניהם מתרדמתם” (“היום”, גליון 204, תרמ"ז).

כיום אנחנו יודעים יפה עם מי היה הדין, עם המחשים או עם הצועקים. ברם, אין להעלים עין מכך, שאותו טיפוס של ציוני, הקורא הידד לתרבות העברית והוא עצמו מדבר בלשון לועזית וחיים לועזיים, היה יכול להביא בעל נפש יפה כבוקי בן יגלי לידי סלידה.


 

ז    🔗

אמון פדגוג היה. לא רק כמספר סיפורים וכרוקם אגדות ידע להתנגב לתוך לב הקורא הצעיר בדרכי שידול ופיתוּי, אלא גם כחוקר. יתר על כן: המטרה הפדגוגית היתה ראש מטרותיו. הוא ידע את סוד ההסברה הנעימה, הלוקחת שבי את אוזן השומע ולבו. אפשר שחטא פה ושם למסקנות המדע החדיש, חוקי החינוך וההוראה לא חטא. משום כך אנו קוראים את מחקריו מתוך רגש של נועם וכיפורים, בחינת “ודילוגיו עלי אהבה”. הרבה מחידושי הלשון שלו, ביחוד במקצוע הרפואה, נקלטו, הרבה מהם הופרכו ונפלטו, אך האהבה האצורה בכולם ויחס ההערצה ללשון העברית – עושים גם את שגגותיו לשרידי־קודש.

סגולותיו החינוכיות באות לידי גילוי מיוחד בסגנונו. עוד במכתביו הראשונים לחבריו התנכר ביפי־שפתו ועומק הרגשתו. אוּלם הוא היה אדם לומד ומתפתח. ובלשונו ניכרים רישומי התפתחות, נפתולים וכיבושים. תרבותו הלשונית היתה גם פרי שקידה וקנין דעת, ככל שהתבגר כן פחתו והלכו היותרת והכבד של המליצה. סגנונו התגבש והתגוון, קלוּת ניסכה בו וכעין רשרוש כנפים מרחפות נשמע מתוכו. במקומות רבים הוּא מעלה בנו את טעם סגנונו המקראי של פרישמן. רוך מיוחד וטהרת־ניב מלפפים את אגדותיו. צליליו החגיגיים התרוננו בהן בכל תפארתן, תרגומו העברי ל“האם” של אנדרסן (שגם פרישמן תרגם אותה), הוּא הישג לשוני אמנותי רב. והוא ידע את חין־ערכוֹ וסגוּלות לשונו המיוּחדת. כשפרישמן ייחס לו בטעות מאמרים שנדפסו ב“המליץ” בחתימת “יהודה הרופא”, הוא מקפיד ואומר:

“אבל את הסגנון, יקירי, את הסגנון הלא היה עליך להכיר מיד. הוי, יקירי, רק הסגנון לבדו הוא אשר נשאר לי מכל עמלי בחיים”.

*

אדם מופלא היה בוקי בן יגלי. נשמה גדולה שכנה בקרבו. רוח שירה אמיתית צלחה עליו. על מיתרי כנור דק פרט כל ימיו. את כובד חייו וסבלותיו גלגל באגדה, שרקם באצבעות ענוגות. שבעים שנה חי ויצר, אך צעדיו היו חרישים ורק בת־קולם נשמעה. כשם ששער־החיים לא נפתח לקראתו בקול רעש, כך הוא ננעל בלאט. וזמן קצר לפני מותו, כשכל פרשיות חייו חלפו לעיני רוחו, ונדמה היה לו כאילו חטא לצו הפנימי שלו, – התוודה במכתב לפני חברו:

“רק במקרה נמשכתי לחוגם של אלה העוסקים בצרכי ציבור, אם כי בעצם לא הייתי מן המְעַשים”.

כן, הספירה, שממנה נחצב, היא אחרת לגמרי. הלא זוהי ספירת הנגינה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47259 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!