רקע
שמעון רבידוביץ'
תרגום־התהלים למנדלסזון

א    🔗

משהתחיל משה מנדלסזון לשמש את הספרות הגרמנית, ראה חובה מיוחדת לעצמו לזכות ספרות זו בספר־התהלים. חובה כפולה: כלפי חוץ וכלפי פנים. בקש להיות גואל התהלים ומשחררם מכבלי הפרשנות התיאולוגית, הישראלית והנוצרית כאחת. גישתו של מנדלסזון לתהלים היתה בעצם מהותה גישה ספרותית־פיוטית, נתכוון ליתן לבן המאה הי“ח – שלבו נתעורר לקראת הרגשת־היופי – את ספר התהלים כספר־שירה ישנה־חדשה. בקש להיות מחדש ריתמוס התהלים במאה הי”ח. מתרגמיו הגרמנים של ספר זה תרגמוהו ופרשוהו דרך תרגום ברוח הכריסטולוגיה, המשיחיות, המסתורין או האליגוריה. ומנדלסזון לא בקש אלא לעשותו ספר שירה צרופה. ספר שירה – ולא ספר מחשבה, לא ספר דת, לא ספר מסתורין ומשיחיות.

אגרתו האחרונה של מנדלסזון, מעין צוואתו (ולא ידע הכותב שאלה הם דבריו האחרונים שבכתב), זו שהריץ לסופיה בקר (כ"ז בדצמבר לשנת 1785) מסיימת בהימנון זה לספר התהלים: “אנו שרים לנפשנו. אחד החכם ואחד הכסיל. האם קראת מימיך את התהלים בבחינה זו? דומני, כמה תהלות ראויות שתושרנה בהתלהבות־אמת (וואהרער ערבויאונג) ע”י המשכילים בתכלית… כמה שעות מרות בחיי המתיקו תהלות אלה. אני מתפלל ושר תהלות אלה כל שעה שאחוש צורך בתפילה ובשירה“1. התפילה באה אחר כך. מנדלסזון הצעיר היה מצוי יותר אצל השירה. וזו שירת־התהלים רצה להנחיל לספרות הגרמנית שעמל כ”כ הרבה על חידושה. יתר על כן, חידוש שירת־התהלים לא שמש לו אלא חלק מעבודתו שהטיל על עצמו לגלות את דמות שירתם הלירית של העברים הקדמונים. בתהלים ראה את מרום־פסגתה של זו2.

בתרגום חמשת חומשי התורה פתח מנדלסזון מתוך רוח־יאוש, בימי מחלתו ורפיון ידיו בראשית שנות השבעים, כשאנוס היה לוותר על עבודת־מחקרו במטפיסיקה ולא מצא לו עבודה אחרת נאה מזו לשם היסח־הדעת. וגם מניע חנוכי היה בדבר. בקש ללמד תורה את בניו – יצא ותרגמה ללשונם (עיין באגרותיו אל קנט ואל הנינגס מכ"ט ביוני לשנת 1779). מה שאין כן תרגום התהלים, בזה לא ראה משום מלוי־חובה בלבד, שמש לו התרגום משאלת־לב. לא כדי ללמד – אלא כדי ליצור, לצור צורה חדשה לליריקה הקדומה של העברים. היו למנדלסזון חברים למפעלו זה – ודרכיהם לא היו דרכיו, גישתם לא גישתו. במאה הי"ח הרבו תיאולוגים, בלשנים וכו' לטפל בתרגום התהלים (מהמטיף הנוצרי והפרופסור שלגל בצרבסט3 עד מיכאליס, שולץ, קנפ, הקרמרים, הרדר וכו') ולטבוע מטבע חדש לספר קלסי זה, מתרגם ומתרגם וגישתו וכשרון־מתרגמו.

ולא הרצון לגאולת הליריקה העברית הקדומה בלבד הביא את מנדלסזון לתרגומו. לגורם האסתיטי־הפורמלי נצטרף עוד גורם אחד, שהוא פילוסופי־כללי מכאן ועיוני־ישראלי מכאן. בתרגום חדש זה של ה“תהלים” בקש מנדלסזון ליתן לאומות העולם (בעקר, וגם לישראל) את הליריקה העברית הקדומה כבבואתו ובטויו הספרותי של תור־הזהב להשכלה הישראלית הקדומה, לתור־ההשכלה בימי דוד מלך ישראל, שכאילו עלו תפיסת־אלוה שלו ושאיפותיו במוסר בקנה אחד עם הללו שבהשכלה האירופית שבמאה הי"ח.

אף דוד פרידלנדר (תלמידו זה של מנדלסזון, שהיסיע את תורת רבו לשאינו ענין לה, והוא ומעשיו שמשו אחד ממקורות ההטעיה וההכשלה לרוב חוקרי תקופת־מנדלסזון, שדנו את דינו של משה איש דסוי לפי עלילות דוד פרידלנדר וסיעתו), שהיה נאמן־ביתו של מנדלסזון אותן השנים בהן עסק בתרגום התהלים וזכה שרבו יעמידו על כמה מגופי דעותיו בהן נתחבט בתרגומו – מרמז על גורם שני זה (במאמרו על התהלים): מנדלסזון הוא שהבהיר את מושגי־האלוה ותכונותיו, את רעיון עבודת־אלוה הצרופה, תעודתו המוסרית של האדם וכו'. תורות אלו שגם כנסיות אחרות מתגאות בהן – הרי הן חקוקות בספר־התהלים שלנו ומאירות את אורן על כל העולם. על ידי כך ניתן לסמן בדיוק רב את מדרגת־ההשכלה, אליה הגיע דורו של דוד המלך4. ואף ב“ירושלים” מוצא דוד פרידלנדר רמזים לכך5. גורם פילוסופי־“השכלתי” זה, שבשעתו ולאח"כ אך מועטים מיצוהו עד עמקו, הוא שהקים על מנדלסזון המתרגם כמה ממבקריו6.

וממקורות אחרים אנו למדים (ואף על עובדה נכבדה זו לא עמדו עדיין), שמתחלה לא נתכוון כלל מנדלסזון לפרסם את תרגום־התהלים כספר בפני עצמו אלא כחלק בספר המוקדש לליריקה העברית הקדומה בכללה, כמרומז למעלה. יד־ימינו וחברו למלחמת־חייו, פרידריך ניקולי מודיע (באגרתו מכ' ביוני לשנת 1770) למיכאל דניס: ה' מ.מ., ידידי היקר ביותר, המכבדך מאד, מכין לדפוס ספר על השירה הלירית העברית, שיהא מענין במאד. לתוכו יכניס במיוחד כמה תהלות מתורגמות, אלה שהיו לפני עיני, מצוינות הן7. אין פרט זה מתאשר בשלמותו בדברי מנדלסזון גופו – אולם עשוי הוא להסביר הרבה בדרכי־תרגומו. מראשית פעולתו הספרותית טפל מנדלסזון – כמבקר וכחוקר אסתיטיקה – בבעית הליריקה ובזו של הליריקה העברית במיוחד. כשבקר מנדלסזון את האודות אשר לרמלר – עמד על שלשת דרכיו של הליריקן: דרך־המשל של היוונים והרומאים, דרך־השירה של “אבותינו”8, עמי הצפון העתיקים, ודרך הדת הנוצרית והעברים הקדמונים; והוא מוסיף: הלך־הרוחות השורר על טבע האלהות וכו' ועל השפעתה על אשר בארץ – מקורו בשירתם של העברים. כנגד זה, טעמנו באמנויות היפות ובמדעים – משל היוונים הוא. באמנות היוונית הוא מוצא משטר מיוחד, הרמוניה וכו'. בשירת המזרח – את הנשגב והנועז. ויודע הוא, כי קשה לחבר מזרח ומערב אלה9. במאמרו “על השירה הלירית” (שחברו בשנת 1777, ע“פ בקשת ידידו אנגל, ולא נתפרסם אלא לאחרי מותו בשנת 1810 ב”נויע ברלינר מונטסשריפט") הוא מוסיף להבהיר את השקפותיו בליריקה: אין לך סוג־שירה, בו הטבע מתקרב לאמנות כבזו הליריקה. כשהמשורר מצוי באותו הלך־רגשות שבשירתו הרי הוא משמש נשוא לעצמו, והוא בעת ובעונה אחת causa objectiva ו- causa efficiens. אין לך אומה, ואף בין הבוערות ביותר, שאין לה שירה לירית משלה10.

ותעודה מיוחדה הטיל מנדלסזון על המתרגם והמפרש לשירה העברית. אנו קוראים בדבריו בשנת 1757 (בקורת לוטה): רבים טפלו בכתבי הקודש, במקור נשגב זה לדעת־אלוה ויראתו, רבים תרגמום ופרשום מבחינה פילוסופית ומבחינה תיאולוגית – אולם לא השתדלו לגלות לפנינו את מקור הודה, שכל יודעיה בלשונה המקורית לא יחדלו מלהפליאו. קוראים בנ"א בכתבי הומירוס, וירגיליוס וכו' מתעמקים ביפים – אולם ממעטים לעיין בחוקי־האמנות ששמשו נר לשירתם של אותם המשוררים האלהיים מן העברים, בהם יעוררו בנו את הרגשות הנשגבים ביותר ויפלסו להם נתיב ישר ללבנו. שלש דורש מנדלסזון מהמבקשים לעמוד על הוד שירת העברים: ידיעת הלשון ודקדוקה, טעם פילוסופי, השוואת יצירת העמים11.

כל ימיו הרבה מנדלסזון לגמור את ההלל על שירת העברים הקדומה, מנה בה כמה מעלות שאינן מצויות בשירתם של היוונים והרומאים. כל עמי התרבות שרו הימנון לאלוה, אולם הימנון העברים גבר משלהם. ארבעת אלפים משוררים ומנגנים – אומר מנדלסזון – שרו ונגנו שירי מזמור לאלוה, ולשם כך נוצרו רוב התהלות שנשתמרו בידינו. אבדן כלי זמר התהלות ומנגינתן מכביד – לדעתו – על תפיסת הליריקה הזו, ואין לנו נחמה אלא בבחינתה השירית הצרופה12.

ובכל מקום שדבר מנדלסזון בליריקה – שווה את ספר התהלים נגד עיניו. מוצאים אנו דוגמאות מספר־התהלים אף בכמה ממאמריו וכתביו מתקופתו הספרותית הראשונה, אותה תקופה שלא שלטו בו מניעים דתיים או יהודיים מיוחדים – אלא שיריים בלבד. ועל ידי כך אנו יכולים לעמוד על התפתחות תרגום התהלים של מנדלסזון בין בבחינה לשונית דרך כלל ובין בבחינה צורתית־איסתיטית. מט“ו – כ' התהלות שמנדלסזון תרגם (לפי עדות עצמו) בראשית שנות השבעים אנו מוצאים תהילה צ”א בשתי נוסחאות שונות (באגרתו למיכאליס מי"ב בנובמבר לשנת 1770 ובמאמר־בקרת על De sacra poesi Hebraeorum ללוטה [Lowth] משנת 61־1757). כשאנו משווים את שתיהן עם הנוסחה האחרונה משנת 1783 אנו מוצאים לתמהוננו שנוסחת־1770 רחוקה מזו האחרונה הרבה יותר מנוסחת 1757 וכו‘. ואין ללמוד מעובדה זו, שמנדלסזון שלח תרגום תהלת צ“א למיכאליס בשנת 1770 וכי”ג שנה קודם לכן השתמש בה לשם דוגמה, כאילו היתה זו הראשונה לתרגום או שמשה מוצא לכל תרגום התהלים כולו13. מן הענין הוא, שמט"ו – כ’ התהלות שהיו מתורגמות בידי מנדלסזון בראשית שנות השבעים – לא נתפרסמו לפני שנת 1783 אלא י"א בלבד.

על ראשית מלאכת התרגום של מנדלסזון ושהותה אנו מוצאים כמה מקורות בדבריו גופו ובדברי בני דורו, שיש בהם בנותן הענין להערכת מפעלו הספרותי הזה. בי“ב נובמבר לשנת 1770 מודיע מנדלסזון למיכאליס, שהוא מצפה “בכליון עינים” לתרגום־התהלים שלו. שהרי כל התרגומים שעד כאן בין בשירה ובין בפרוזה – אין בהם להניח את הדעת, אף כשעולה בידם “במקרה”, לעמוד על כוונת התהלות, הם משחיתים את יחודה של השירה העברית מתוך שהם כובלים אותה במשקל מערבי. מנדלסזון מביע כאן את תקוותו, שמיכאליס ידון בתהלים דין יצירה פיוטית ולא דין יצירה נבואית־מיסתורית, ולא יכשל כדרך שנכשלו מפרשים מבני ברית ומשאינם בני ברית, שסבורים היו כאילו נתחברו התהלות הללו באחד המנזרים ע”י אחד הנזירים העומדים בתשובה. והוא גופו – מוסיף מנדלסזון באגרתו – תרגם כעשרים תהלות14 שיש בדעתו לפרסמן כ“דוגמה לשירתם הלירית של העברים15. אולם אותה תקופה לא היה בדעתו של מנדלסזון לתרגם את כל ספר התהלים כולו, שהרי באותה אגרת הוא מוסיף: לעולם לא אוכל לתרגם את כל התהלות, כי רבות, רבות מהן אינני מבין כלל.

היו גם מי שבקשו לדרוש סמוכין בין פולמוס־לוטר ובין תרגום התהלים. וכבר עמדתי על כך במבואי לפולמוס זה16 שאין לתלות את ראשית תרגום זה באותו פולמוס, אע"פ שקרוב לודאי שאף הוא המריץ את מנדלסזון להמשיך במלאכת־תרגום זו בה פתח זמן רב לפני הפולמוס17. טפולו זה של מנדלסזון ידוע היה בחוגי ידידיו הנוצרים, עד שגם אמרו עליו שהוא עומד לחבר פרוש לספר התהלים. והוא מכחיש ידיעה זו שנתפשטה בחוגי ההשכלה והספרות שבברלין, ומוסיף שוב, שכמה וכמה מהתהלות אינן מובנות לו, ולפיכך אין בכחו לחבר פרוש לספר התהלים, ואף לא עלתה זו על דעתו מעולם18.

קשה למצוא מתרגם דוגמת מנדלסזון שלא העלים את אי־יכלתו ברבים, שהדגיש בכל עת מצוא כמה הוא מתקשה בהבנת המקור העומד להתרגם. ובאחת מאגרותיו ליוהן גיאורג צימרמן (בנובמבר לשנת 1771) אינו מסתפק בהדגשה זו לבדה אלא מוסיף ואומר שכמה תהלות הן בגדר השירה הבינונית, חסר בהן הקשר, מרובות בהן ההכפלות ואין בהן כדי להלהיב את הלב. (ואשר להכרת חולשתו כלפי המקור הוא מודיע להנ“ל, שנשארו לו כמה מקומות בלתי מובנים ב”קהלת", אף לאחר שפרשם ומקומות אלה פרש כדרך הפרשנים: קבע כוונה לדברים הללו המתאימה בבחינת מה עם מלותיהם, והקורא חייב להשלים עמה…) ובסמוך לפרסום תרגום התהלים חזר והדגיש המתרגם את חולשתו ובקרתו זו בפני אחד מאורחיו המרובים, הינריק סנדרס, שבקרו ביום השני לבואו ברלינה, בה' בספטמבר לשנת 178019.

ואף לאחר שנת 1780 היה מנדלסזון מהסס בדבר פרסום תרגומו ואין זה דוגמה בלבד לשירת העברים או חלק מחבור מקיף, אלא תרגום בפני עצמו. ולא זו בלבד, אף לאחר שפרסם את תרגום התהלים לא שמר בדיוק על נוסחתו – כמות שאנו למדים מחוברתו An die Freunde Lessings 20. כאלו לא ראה אף את התרגום משנת 1783 כמשנה אחרונה וכאלו חתר אחרי תרגום יותר קולע ועמד לעבדו מחדש. אמנם כן, פרט בודד הוא, ואעפ"כ אין להעלים עין ממנו – ביחוד לאחר שאנו רואים כמה רבו חששותיו והסוסיו בתרגום זה. כל אלה מוכיחים, שאף בשנות השמונים לא השיג המתרגם את מטרת התרגום הנכספה, כבשנות הששים והשבעים. וכנראה שהתהלות בהן נתקשה ונתלבט למעלה מעשרים שנה – נשארו חתומות בפניו גם לאחר שתרגמן וערכן עריכה אחרונה לשם פרסום.

והריני נוטה לשער שמנדלסזון היה דוחה את פרסום תרגום התהלים לעוד זמן מה – אלו לא נכנס לפרשת הסנגוריה ודרישת הזכויות לישראל, אלו לא פתח בהסברה זו על מצב ישראל בגויים עם איש־בריתו כריסטין וילהלם פון דוהם ואלו לא ראה בתהלים מעין סיוע־מה לנסיון מדיני־אזרחי זה. יתכן הדבר שכאן פעל גם אותו גורם שני לתרגום בכללו, כמות שעמדנו עליו למעלה. ועלינו להבדיל בין תרגום־התהלים ופרסומו בדפוס. התרגום בא בעקרו על ידי שני הגורמים האמורים: הגורם האסתיטי־הספרותי והגורם הפילוסופי־ההשכלתי. אולם פרסום התרגום לא בא כנראה אלא מתוך נמוקים מדיניים־סנגוריים, ובכחם הרגיז מנדלסזון את אומץ־רוחו על הסוסיו הספרותיים, גברה הסניגוריה המדינית על חששנותו של המבקר האסתיטי ופרסם את תרגומו זה – לאחר שפרסם את “תשועת ישראל” לר' מנשה בן ישראל ולאחר שפרסם דוהם את חבורו Über die bürgerliche Verbesserung der Juden, וזמן מועט לפני פרסום “ירושלים” שלו.


* * *

מנדלסזון פתח בפרסום שמונה תהלות (נ“ח, ס”ב, ס“ה, ע”ג, ע“ה, ע”ז, ק“א, ק”ז21, ואין אנו עומדים כאן על כך, מפני מה בחר דווקא בתהלות אלו) ב“דויטשס מוזיאום” הנ“ל מחודש מרץ לשנת 1783: Proben einer neuen Uebersetzung der Psalmen von Moses Mendelssohn. לא הוסיף המתרגם לא הערות ולא הקדים הקדמה ל”דוגמאות" אלו; הסתפק בהודעת המו"ל, שבקרוב יצא התרגום כולו לאור. ובה בשנה זכתה הספרות הגרמנית להוצאתו השלמה של התרגום22. אלו היה לסינג בחיים ניתן לשער שמנדלסזון היה מקדיש לו את תרגומו. ואחר שמת – לא היה בין משוררי גרמניה קרוב למנדלסזון כרמלר, בעל האודות המפורסמות בדורו. הקדשת התרגום למשורר כשהיא לעצמה באה כנראה אף היא להדגיש את מגמתו המרכזית של התרגום: הבלטת צד־הפיוט הצרוף בתהלים וגאולתו מכבלי התיאולוגיה23.

מנדלסזון מסמן – בהקדמתו להוצאה זו – את התרגום כפרי עבודה בת עשר שנים ומעלה, שהמציאה לו כמה שעות של קורת רוח והנעימה כמה מממרורי חייו. לא תרגם את ספר־התהלים כסדרו, פרק אחרי פרק, אלא היה בוחר לו – הכל לפי הלך רוחו – תהלה מן התהלות, שעוררה אותו לתרגום אם מצד יפיה או מצד קשייה. ואשר למתרגמים שקדמו לו – אין הוא מזכיר לברכה אלא את מיכאליס וקנפ לבדם. וכאן הוא מדגיש, שלא רדף אחרי חדושים ולא ברח מתרגום לותיר (Luther) (עיין להלן), ולא חשש גם לקבל את ה“הבראיסמים” שהכניס לותיר לתרגומו, אע“פ שאינם על טהרת הלשון הגרמנית. ואף זו: יש בידו ליתן דין וחשבון על השנויים ששינה במטבע המקור גופו או בדברי קודמיו, ובמקום שטעה והתרחק מהמקור – כוונתו היתה ודאי רצויה, אלא שקצר כח השגתו. כמעט כל מתרגמי התהלים הגרמניים שבמאה הי”ח היו נוהגים להוסיף לתרגומם מעין פרוש בצורת הערות לשוניות ועניניות. ואף מנדלסזון אומר בהקדמתו, שאולי יקדיש מחברת מיוחדת להרצאת עקרי שיטתו בתרגום, בבחינה אסתיטית ובקרתית – לאחר שתשיגהו דעת הבקורת של בני דורו, ובה גם יוכל לתקן מה שפגם במקור ולהצדיק את הנראה כשגגה בעיני מבקריו24. כוונה מיוחדת היתה לו כנראה למנדלסזון שוותר על צרוף הפרוש לתרגומו והיא זו האמורה לעיל, להבליט ולהבהיר את צורתן האסתיטית־הפיוטית הצרופה של התהלות, ולא לעשותן כעין חומר למדרש לשוני, יבוא לפיכך פרט זה ויוכיח, שנתכוון מנדלסזון למתן ספר־שירה ולא להוצאת מקור קדמון עמוס הערות, פרושים וכו' (עיין גם בדברי הקדמתו לרמלר, בהם הוא חוזר ומדגיש את תעודתו המרכזית).

מבחינה זו רואה מנדלסזון את עצמו כסולל דרך חדשה. כאלו היה הראשון למתרגמיו הגרמניים של ספר־התהלים שנסה לגלות את יפיו הפיוטי. והפליג כאן במקצת. יוהן דוד מיכאליס לדוגמה, שיווה לו גם מטרה זו בתרגום־התהלים, אף שלא היתה המכריעה בעבודתו25. (מיכאליס ראה את ספר־התהלים כמקור־הכרה לאמתות הנשגבות, ומנדלסזון הציב את הדגש על הליריקה שבו). מתרגם־התהלים גאורג כריסטין קנפ (1778) אף הוא עמל על מתן צורה פיוטית לתרגומו והתחבט הרבה בשאלת המשקל26. ויוהן אנדריאס קרמר (1755) שקדם לקנפ ולמיכאליס – אף שהוא השתדל (בתרגום תהלים שלו) לגלות את “הג’ניוס הלירי” של השירה העברית, ולא עוד אלא שסמן את תרגומו כתרגום “פיוטי”, ראה בספר־התהלים לא רק את “תכנו האלוהי” אלא גם את הודו הפיוטי, הדגיש בו את יסוד הלב והרגש27. והרדר גם הוא ראה בספר התהלים – “אוקינוס זה בן ק”ן שירים" – שירה לירית צרופה. גם הוא לא היתה דעתו נוחה מרוב תרגומי־התהלים הגרמניים. דרישתו הראשונה של הרדר היתה זו: שכחו את כל חקוייהם ופרושיהם של האחרונים, ואף את המעולים והנערצים שבהם… בספר־התהלים אנו רוצים לראות את ימי־הקדומים, לחוש בהם את לבו ושכלו של דוד ומשורריו28. הרי שלכאורה לא יכול מנדלסזון לראות עצמו כאלו היה הראשון לדרישת חדושו הפיוטי של ספר־התהלים. (ואין כאן מעניננו לברר, עד כמה עלה בידי קודמיו להגשים את המטרה ששיוו נגד עיניהם בעבודתם). ואף על פי כן ראה מנדלסזון רשות לנפשו לראות את עצמו כחלוץ למתרגמיו השיריים של ספר התהלים. רשאי היה לכך, אולי אף משום ששקע – הרבה יותר מקודמיו – מרץ־אמנות ועמל־תרגום בהגשמת תעודתו זו, משום שמדת יכלתו הספרותית וכח בטויו הפיוטי עלה על רוב מתרגמיו שקדמוהו. קודמיו שדברו בתרגום פיוטי נתכוונו לתרגום בחרוזים, כוונתו של מנדלסזון היתה רחבה ומקיפה משלהם. האמין מנדלסזון בתום־לבו, שעלה בידו הרבה יותר מבידי קודמיו, להחזיר את פני השירה הלירית לספר התהלים, לעשות את ספר־תפילותיה של הכנסיות הדתיות – ספר תהלתה ותפלתה של האישיות המשוחררת שבמאה הי"ח.


ב    🔗

דרך כלל ניתן לומר שהעדיף מנדלסזון המתרגם את מתן־הצורה שבתרגום בכללו על הדיוק הלשוני ה“עבדותי”. כך, לדוגמה, הוא משיא עצה לידידו גרפה (באגרתו מכ"ב באפריל לשנת 1783), שהיה עסוק אותו זמן בתרגום ציצרו, שיעשה בזה כדין שהוא גופו עשה בספר התהלים: תרגם כטוב בעיניך, והנח להם למבקרים שיצווחו אח“כ. אנו כולנו המצפים לתרגומך איננו רוצים לעמוד ממנו על הרומאי – אלא ללמוד מפיך כיצד התפלסף רומאי זה. לשם כך יש צורך ב”בקורת" אחרת מזו שביד המלומדים29. ובמקום אחר יצא מנדלסזון לטפח על פני המתרגמים מלה במלה: רוב מתרגמינו, וביחוד הללו המתרגמים בשביל בתי החרושת של התרגום, קבעו לעצמם חוק יסודי זה שלא להתרחק ממלות המקור. סבורים הם שתרגמו באמונה – אם הקורא לא יבין בתרגומם יותר מבמקור הזר לו30. ואף וילנד לדוגמה, לא עמד לפני מנדלסזון בדין – על שום שהוא מתרגם משועבד יתר על המדה31. אין ללמוד מכאן שמנדלסזון המתרגם זלזל ביחודו של המקור (אף באוצר מלותיו ובטוייו), ואף על פי כן הרבה יש ללמוד מדבריו אלה וכיוצא בהם על עמדתו בשאלת התרגום בכללה, בה נתחבטו טובי יוצרי הספרות בעולם. הרבה מה שאמר מנדלסזון – מנסיונו בעבודת התרגום אמר32.

ומה היתה שיטת־תרגומו בה נהג בספר־התהלים למעשה? על כמה מפרטיה נעמוד כאן. כנראה היה מנדלסזון מפקפק בכמה מפרטי המסור והמקובל כלפי ספר התהלים. בעיות שונות, לשוניות והיסטוריות, הכרוכות בתהלות גופן, בשלובן, בסדרן וכו' – לא נעלמו מעיניו. אתה מוצא כמה תהלות חמורות – כותב מנדלסזון לצימרמן – שניתן לפרשן כעולה על רוחך, משום שאין אתה יודע – לא את זמן חבורן, לא את מחברן ולא את התנאים בהן באו לעולם. כמה מקומות משובשים בוודאי. ואף על פי כן נשאר מנדלסזון נאמן לתפיסת התנ“ך המסורתית־הדתית, ולא דבק בו אף משהו זה של פריצת־גדר בה פתחו אחדים מבני דורו הנוצרים בבקרת המקרא. (ולא עוד, הוא שמר גם על חלוקת התהלים לספרים33). בקש מנדלסזון לצור בגרמנית צורה פיוטית לזה הספר כמות שנמסר מדור דור. וכאן נתקל בהרבה קשיים. אע”פ שהרבה לישר הדורים בתרגומו – לא עלה בידו להעלים עקבות התאבקות זו בין המקור כמות שהוא ובין נסיון־התרגום. כמה חרוזים נשארו סתומים אף בתרגומם. אין המקור והתרגום עולים תמיד בקנה אחד34. דברי פרידלנדר, שמנדלסזון לא הוסיף ולא גרע מלה מהמקור35, אינם נכונים. כמה מלים וחלקי־חרוזים השמיט בתרגומו. וקשה הוא להכריע אם השמטות אלו ארעיות הן, או בכוונת מתרגם. אף במהדורה השניה לתרגומו לא נתמלאו השמטות אלו (לדוגמה: נ“ט, י”ז). כמה חרוזים קשים הוא “מנצח” אך ורק דרך תאור מוסגר או מסגיר או דרך מתן־צורה פיוטי חדש. פרקים יש כאן יותר מן הפיוט השני (“נאכדיכטען”) מאשר מן התרגום האמתי. ואין חזיון זה מצוי רק בתרגום חרוזים מסובכים בלבד. הטביע הרבה מחותמו הפיוטי על ספר התהלים. אי־אלו שנויים קלים מספיקים לו פרקים כדי להאדיר את המית השירה שבתהלות. תהלות כלליות נעשות על ידו פרקי־שירה אישיים, ישרים, בלתי אמצעיים. כאן עלה בהרבה על רוב קודמיו בתרגום זה.

אולם פרקים עזבתהו רוח־תרגומו הכובשת. יש שהוא מאריך קצת בתרגומו, יתר על המקור (לדוגמה: פרק ס"א, ו'). חצי פסוק (“יבשו הבוגדים ריקם”, כ"ה, ג') מתרגם על ידו בהרחבה זו:

Treulose nur bestehn mit Schande; Denn sie verfehlen ihres Zwecks

“ימטר על רשעים פחים” (י"א, ו') הוא מתרגם:

Des Blitzes Stricke wirft er einst, Vom Himmel auf die Frevler nieder.

(לותיר מתרגם אף כאן מלה במלה).

“מנת כוסם” (י"א, ו') מתרגם מנדלסזון: Wird ihres Bechers Antheil sein

“וינחם כרב חסדו” (ק“ו, מ”ה):

Und ändert seinen Rathschluss; Nach seiner grossen Güte.

וכנגדם, פרקים שהתרגום מקצר כלפי המקור (ל"א, ג' וכו'). אין הוא חושש להעביר מחרוז לחרוז (ט"ז: ז’־ח') ואין הוא מקפיד פרקים על חלוקתם.

ככל תרגום אין אף תרגומו זה של מנדלסזון נמלט מן הפרוש. את מקום הפרוש החסר ממלאה טכניקה תרגומית מיוחדת. שנוי הסדר בפסוקים וכו' אף הוא נמנה על “תרגום במקום פרוש” או “תרגום שהוא פרוש” זה. יש שהוא מונה חלקים בתהלה מן התהלות ע“י סמון בכוכבים (למשל: י“ג, כ', כ”ו, כ“ז, כ”ח, כ“ט, מ”ה, פ‘, קי"ט, וכו’) או ע”י מנין מיוחד בתהלות גופן (פרק י“ח, לדוגמה, נחלק לי”ב חלקים; בפרק ל"ד משמש כל פסוק חלק לעצמו). מנדלסזון הוא שהכניס גם את המקהלה תוך ספר התהלים36. עתים “המקהלה” מסיימת את התהלה, ועתים היא משתלבת באמצע (לדוגמה: י“ד, כ', מ”ו, נ“א, ס”ט). בס“ח אנו מוצאים מקהלה ראשונה ומקהלה שניה. והוא הדין פ”ט, שחלוקתו הפנימית ראויה לתשומת לב. בפ“ד מוסיף מנדלסזון על המקהלה – “קול” (eine Stimme), בצ”ה מכניס מנדלסזון את אלהים כ“משתתף” בתהלה. כל הנסיונות הללו מעידים על רצונו של מנדלסזון להוסיף לתרגומו מהדרמטיות. נובעים הם מהתאבקות־מתרגם שחש במלאכת־תרגומו בתהום שבין שתי הלשונות ובין יוצרי־המקור לבינו גופו.

במקום הערות שמשו לו אי אלה סמונים טכניים. לדוגמה, נהג מנדלסזון להסגיר – בחצי עגולים – אי אלה פסוקים (ל“ח, י‘; נ’, ו‘; צ’, ד'; צ”ט, ה'; בק"ז מוסגרים כמה פסוקים כאחד) או חלקיהם (מ‘, ו’, ז‘, י’; נ‘, ג; ק"ט, ד’). הסגרות אלה שמשו לו במקום הסברה, שהפסוקים המוסגרים אין מקומם כאן אלא בתהלה אחרת. בהסגרות אלה אנו נתקלים בבעיות־המקור החמורות שהיו לפני המתרגם, ולא עלה בידו לפותרן כהלכה. אף הן מעידות על ראייתו הבקרתית של המתרגם, שלא העיז להסיק ממנה את המסקנות שהיו מטפחות על פני צורתו המסורתית של ספר־התהלים37. ורק במקומות בודדים אנו נתקלים בדמות המשכיל שבמתרגם, ובהם אנו שומעים את לשון ההשכלה בת המאה הי"ח38.

ומשום שבקש מנדלסזון לשמור על שלמותו של מתן־הצורה הפיוטי ששיווה נגד עיניו – נכשל בחוסר עקביות רבה בבחינת שמוש המונחים. אין לך כמעט מונח אחד בספר־התהלים שלא זכה לכמה וכמה תרגומים שונים (והוא הדין ציורים ותמונות, וכו'). לדוגמה אמנה כאן אי אלה מונחים:

אמונה: Wahrheit (קמ"ג, א'); Treu (ל"ו, ו'); Vatertreue (צ"ב, ג').

אמת: Recht (קי"א, ז'); Treue, Treu (פ“ה, י”א, י"ב); Treu und Wahreit (קמו, ו').

גוים: Erdbewohner (נ"ט, ו'); גם Völker ופרקים גם Heiden.

חסד: Gnade (נ“א, ג'; ק”ט, כ“ו; קי”ט, מ"א); Wohltat (ק“ז, מ”ג); Huld (פ“ו, ט”ו; ס"ג, ד'); Liebe (פ“ט, כ”ט; צ"ח, ג'); Güte (נ“ב, ג'; נ”ז, ד').

חק: Lehre (נ', ט"ז); Recht (ק“ה, מ”ה).

כבוד: באותו פרק (כ"ט) יש לו שלשה תרגומים: Ehre (ג'), Ruhm (א' וכו'), Majestät (ט'). עיין כמו“כ: קמ”ה, י“א; נ”ז, ט'.

לב: Herz; Geist (מ"ה, ב'); Gemüt (קל“ט, כ”ג).

משפט: Weisheit (קי"א, ז'). ובאותו פרק (ל"ז) Gerechtigkeit, Recht (כ"ח, ל');gerechter Wandel (ק"א, א'); Gebot (ק"ו, ג').

נפש: Gemüth (ע“ז, ג'; קי”ט, כ‘; קמ"ג, ו’); Leben (נ“ד, ה‘, ו’; נ”ו, ז'); Geist (נ“ז, ז'; ס”ב, ב'); mich (נ“ו, י”ד).

עם, עמים, לאמים: בתרגום כל אלה אין שום קביעות. משמשים בערבוביה: Nation, Staat, Reich (עיין לדוגמה ס"ז, ה').

צדיק: Tugendverehrer (קי“ח, ט”ו); Rechtschaffne (קי"ח, כ').

צדק: Tugend (קי“ח, י”ט; קל"ג, ט'); Unschuld (י“ח, כ”ה); Frömmigkeit (י“ח, כ”א).

צדקה: Recht (ל"ו, ז'); Wohltun (ל“ו, י”א); Gnade (נ“א, ט”ז); Urtheil Gerechtes (ע"ב, א'); Allgerechtigkeit (ע“א, כ”ד; קמ"ג, א'); Verdienst (ק“ו, ל”א); Recht (צ"ט, ד'); Güte (קמ"ה, ז').

צרה: Not (ל"א, ח'); Angst (ל"א, י').

רוח: Sinn (נ“א, י”ט); Geist וכו'.

רחמים: גם Vaterliebe (קי“ט, ע”ז).

רצון: Huld (נ“א, כ'; פ”ט, י"ח); Gnade (ס“ט, י”ד).

רשעים: Bösewicht, Frevler, Verruchte וכו'.

תבונה: Verstand (קמ"ז, ה'); אבל “טוב טעם ודעת” הוא מתרגם כמו"כ Verstand und Einsicht (קי“ט, ס”ו).


תורה: לתרגום זה ישנו ערך פילוסופי־דתי מיוחד, ומותנה הוא מצד שיטתו של מנדלסזון בפילוסופיה כללית וישראלית.

וכך הוא מתרגם “תורה” פרקים: Lehre (ל“ז, ל”א; פ“ט, ל”א; קי“ט, א', י”ח, ק“ט, קי”ג, קל“ו, קמ”ב, וכו'); ופרקים – Gesetz (מ‘, ט’; צ“ד, י”ב; קי“ט, נ”ג, צ“ז, קכ”ו וכו').

וכאן המקום להוסיף, שאף תרגום “יהוה” Ewiger אינו עקבי בתהלים39. במקומות רבים הוא מתרגם Herr, Gott וביחוד במקומות שקבלם מידי לותיר – נשאר תרגום Herr שלו. פעם מתרגם מנדלסזון “יהוה” der Heilige (ס“ח, י”ז); “יהוה אדונינו” (ח; ב‘, י’) הוא מתרגם: Unendlicher Gott, unser Herr.

כאמור, מנדלסון המתרגם מעדיף חליפות הצורה ורבוי גווניותה על עקביות המלה, ועד כדי כך, שאין הוא חושש לאי־עקביות זו בתרגום פסוק אחד החוזר פעמים בו בפרק (נ“ט, ז', ט”ו). כשם שאינו עקבי בתרגום מושגים קבועים כך אינו מדייק בעקביות מלות היחס וכו' וכמה פרטים שייר בתרגומו: כלי הזמר שבתהלים אינם מתורגמים כל עקר, מלת “סלה” הכניס לתוך תרגומו במקומות בודדים. לא חשש כמו“כ מפני “הבראיסמים” כמות שהדגיש בהקדמתו, וכמו”כ נשתמרה צורתם העברית של שמות העצם הפרטיים.


ג    🔗

כשם שמיעטו בכלל לטפל במחקר תרגום התהלים למנדלסזון בכללו (קיזרלינג) והיוצאים בעקבותיו לא עיינו אף בכתב־היד של המתרגם) – כך לא ניסו עד כאן לברר את רשומי התרגומים הקודמים בתרגום זה, או – לפחות – לעיין עיון־משווה בתרגום מנדלסזון ובתרגומי קודמיו40. בעלי המאמרים השונים על מנדלסזון הסתפקו אף כאן ברמזים כוללים או שהעלימו עיניהם לגמרי מהבעיות הללו.

ברור הוא, שאין לבקש בתרגום מנדלסזון רשומי התרגומים ה“יהודים־אשכנזיים” שקדמו לו41. הללו נתכוונו לתרגום מלה במלה, לשונם לא היתה לשונו הצרופה של מנדלסזון, וגישתם אל בעית תרגום־התהלים לא היתה גישתו. אחדים מהם היו כנראה לפני מנדלסזון – אולם לא יכלו לסייע לו במלאכתו. מה שאין כן התרגומים הגרמניים. בעיקר יש לעיין כאן בתרגומי־התהלים ללותיר, למיכאליס, לקנפ ולקרמר.

רב ערכו של תרגום־לותיר למפעלו של מנדלסזון. חשיבות פרינציפיונית ישנה להשוואה שבין שני התרגומים הללו, בין במקומות שמנדלסזון מקבל את תרגום־לותיר (בשלמותו או לשעורין) ובין כשהוא דוחהו וסולל לו דרך חדשה, או מבכר את תרגומי המתרגמים מבני דורו על תרגום־לותיר. לא אוכל – כמובן – לעמוד כאן על כל נקודות המגע והנגוד שבין תרגומי לותיר ומנדלסזון. (רוב מסקנות השוואתי את שני התרגומים הללו אצרף בלוח־גרסאות מיוחד להוצאה הבקרתית של תרגום התהלים למנדלסזון בכרך ח' של כתבי מנדלסזון הנ"ל)*42. אסתפק כאן על כרחי בסמון ראשי החזיונות בפרט־מחקר זה, ומבחינתם הפרינציפיונית.

דרך־כלל ניתן לומר, שלותיר מרבה לדייק בתרגומו ממנדלסזון, נאמן ממנו למלה בלבושה המקורי, עקבי ממנו בתרגום מושגים מופשטים וכו'. ואלו מנדלסזון המתרגם בן־חורין יוצר יותר מלותיר, משתדל יותר ממנו לצור צורה פיוטית חדשה לתהלות. לותיר שומר בתרגומו על המלה. מנדלסזון – על כוונתה, ולפי תפיסתו (כמובן, שהכללה זו מניחה מקום ליוצאים רבים מן הכלל, ואעפ"כ היא עומדת בעינה).

דוגמאות אחדות לנאמנות המלה של המתרגם לותיר ולעקביותו:

“בן־אדם” – הוא מתרגם כמעט לעולם: Menschenkind.

“במעשי ידיך”: Deiner Hände Werk. מנדלסזון: Deiner Werke.

“גוים” – מתרגם לותיר בנגוד למנדלסזון, עיין למעלה – בעקביות גמורה: Heiden.

“מה יעשה בשר לי” (נ"ו, ה') מתרגם לותיר: Was sollte mir Fleisch thun; מנדלסזון: Was kann der Mensch mir thun.

“עבד יהוה” (ל"ו, א' וכו') מתרגם לותיר: Des Herrn Knecht; מנדלסזון: Verehrer des Ewigen 43.

פרקים התרגום הנאמן למלה משל לותיר עולה בפשטותו על זה של מנדלסזון; לדוגמה:

“יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת” (י"ט, ג').


לותיר מנדלסזון
Ein Tag sagts dem andern Ein Tag strömt es dem andern zu
und eine Nacht tuts kund der andern Und Nacht giebt diesen Unterricht der Nacht

תרגומו של מנדלסזון בכמה מקומות מסובך ועמוס מזה של לותיר, שהוא ישר ממנו, ומעט בו מן העקיפין. המלה שבמקור יש לה בתרגום לותיר, כמרומז, משמעות אחת קבועה ואינה משתנה. אין זו הולכת אחרי הענין, אלא הענין הולך אחריה. שונה מזה הוא יחסו של מנדלסזון אל המלה ואל הענין במקור שלפניו. ומנדלסזון שעמל הרבה על גלוי המוסיקליות הקדומה של ספר־התהלים זוכה במקומות רבים – יותר מלותיר – לתרגום שיש בו הרבה מההשראה המוסיקלית ומהתנועתיות הדרמטית. כנגד זה, במקומות רבים עולה לותיר על מנדלסזון בכח קצורו וצמצומו, בעוז־בטויו. דיינו כאן בדוגמאות אחדות משני התרגומים – לשם הבהרת שנוי דרכים ומתן־צורתם של המתרגמים הללו (וכמובן שלא נוכל לדון כאן בפרטי השוואה זו) (ההעתקות מלותיר לפי הוצאת תרגומו משנת 1766):

א) “כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו” (ל"ז, כ').

לותיר מנדלסזון
Denn die Gottlose umkommen, n wardenund die Feinde des Herrn: wenn sie gleich sind wie eine köstliche Aue, werden sie doch vergehen, wie der Rauch vergehet. Umkommen müssen alle Ubelthäter. Feinde Gottes, sind wie Fett der Widder; Vergehn im Rauch – vergehn;

ב) “סור מרע ועשה טוב ושכן לעולם” (שם, כ"ז).

לותיר מנדלסזון
Lass vom Bösen, und thue guts, und bleibe immerdar Dem Laster gram, der Tugend hold; so bleibst du immer

ג) הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי" (ל"ח, ו').

לותיר מנדלסזון
Meine Wunden stinken und eitern vor Gestank und Eiter fliesst
meiner Thorheit aus meinen Wunden,
Den Wunden meiner Unvernunft

ד) “צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי” (ח‘, ח’).

לותיר מנדלסזון
Schafe und Ochsen allzumal, dazu auch die wilden Tiere Das Lamm, den Stier, und auch Gewild

ה) “צפור שמים ודגי הים עבר ארחות ימים” (שם, ט').

לותיר מנדלסזון
Die Vögel unter dem Himmel und die Was in der Luft, was sich im Wasser regt
Fische unter dem Meer und was – Er bahnt sich Wege durch
im Meer gehet die Meere

ו) “יבשו ויבהלו מאד כל אויבי ישבו יבשו רגע” (ו', י"א).

לותיר מנדלסזון
Es müssen alle meine Feinde zuschanden Schmachvoll stürzen meine Feinde alle
werden und sehr erschrecken: sich Zurück! Ein Wink! – sie sind
zurückkehren und zu Schanden werden plötzlich zu Schanden

ז) “מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם” (ח‘, ג’).

לותיר מנדלסזון
Aus dem Munde der jungen Kinder und Der Säuglinge und Kinder Lallen Befestiget
Säuglinge hast Du Deine Macht zugerichtet dein Reich, beschämt den Sünder
um Deiner Feinde willen, dass Du Und stürzt den Feind, der Rache schnaubt
vertilgest den Feind und den Rachgierigen

ח) “פן יאמר אויבי יכלתיו צרי יגילו כי אמוט” (י"ג, ה').

לותיר מנדלסזון
Dass nicht mein Feind rühme, er sei Sonst spricht mein Feind:“den überwand ich!“
mein mächtig geworden, und meine Frohlocken Widersacher meines Falles
Widersacher sich nicht freuen, dass ich niederliege

דוגמה ליתרון חיוניות בתרגום מנדלסזון, וכנגדה אנו מוצאים:

ט) “מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב” (ל“ד, י”ג).

לותיר מנדלסזון
Wer ist, der Leben begehrt und gerne gute Tage hätte? Wer ist der Mann, der Lust zum Leben hat?
Im Alter gerne glücklich ist?

י) “וכל עולה קפצה פיה” (ק“ז, מ”ב).

לותיר מנדלסזון
Und aller Bosheit wird das Maul gestopft werden Ungerechtigkeit verstummet

* * *

ההשוואה המדויקת בין תרגום לותיר ותרגום מנדלסזון מוכיחה, שמנדלסזון נוטה מדרך לותיר בתפיסת־הנושא של החרוז, בתפיסת־הזמן שלו, בפרושו המודלי. אין הוא זהיר לדוגמה, גם בתרגום מלות היחס כלותיר, ואף בנוסחאות־תרגום שקבל מנדלסזון מלותיר – הוא נוהג לשנות ממטבע שטבע לותיר, מתוך שהוא משנה את סדר נוסחתו של לותיר, מוסיף מלות קשור או משמיטן משל הנוסחא שלפניו, מכניס ריתמוס משלו לנוסחת־לותיר, (או משנה את נוסחת־לותיר לשם שנוי־ריתמוס), משחרר את זו מדיוקה הקיצוני44. הלבשת־החרוז שבתרגום מכריחה אף היא את מנדלסזון לנטות מתרגומו הפרוזאי של לותיר. תרגומים “פיוטיים” של לותיר הוא מעביר לתוך תרגומו בלי שנויים (עיין בדברי הקדמתו). וזו דרך־הקבלה מתרגום־לותיר כמה מדרגות בה: יש שהוא מקבל ממנו תרגום שם או שמות אחדים שבחרוז, פעל אחד או פעלים אחדים, יחוד־בטוי מכריע בחרוז, תמונה או מליצה יסודית. ופרקים אין זו קבלה העומדת על מלה או על מלים אחדות, אלא קבלת תפיסתו של לותיר בכללה. (במראה המקומות לתרגום מנדלסזון, בכרך ח' הנ"ל, הריני ממיין את כל מדרגות־הקבלה הללו ומסמנן בהגדרות מיוחדות). בבחינה פרינציפיונית עלינו להבדיל בין קבלת נוסחאות־לותיר המשמשת מצע לתרגום חדש משל מנדלסזון, ובין קבלתן כמות שהיא, כשהמתרגם מנדלסזון מקבלן ומכניסן תוך תרגומו (ואם גם בשנוי־מה), ואינו מנסה כלל לתרגם מחדש את החרוז שלפניו, כלומר כשנוסחת־לותיר פוטרת אותו מתרגום או מכריחה אותו לוותר על תרגומו הוא. ומוצא אתה כמה קבלות מתרגום־לותיר, שלכאורה אפשר היה לטעון שאין מנדלסזון יוצא בהן כלל בעקבות לותיר, ואילו גם לא היתה נוסחת־לותיר לפניו על כרחו היה מתרגם תרגום זה, וכאלו אין כאן לא קבלה מלותיר אלא הקבלה בלבד בין נוסח־מנדלסזון ונוסח־לותיר – ואחרי כל אלה, לאחרי עיון משוה מדוייק, מתבהר שאין כאן אלא רשומי נוסח־לותיר. אף במקומות כאלה אין לזלזל בהשפעת לותיר על מנדלסזון. לשם הכרעה בתרגומי־מנדלסזון מסוג זה (כלומר, תרגומים בהם ניתן לפקפק, אם מנדלסזון יצא באמת בעקבות לותיר, אע"פ שלמעשה עולה תרגומו עם זה של לותיר בקנה אחד) אני מציע עיון ב“כתוב השלישי”: בתרגומי שאר המתרגמים הגרמנים (מיכאליס וכו'); כאן אבן הבוחן. עיון זה יוכיח באיזו דרך הלכו מתרגמי־תהלים במאה הי"ח כשפרשו (מסבות שונות שלא כאן המקום לפורטן) מנוסחת־לותיר, וכמה כרוך היה כאן מנדלסזון אחרי לותיר שהורה לו את הדרך והטיל עליו זקת תרגומו. (וכמובן שאין למנות על סוג זה חזיונות־הקבלה ודמיון ודאיים וברורים בין שני התרגומים הללו כמות שהוכחתי בפרוטרוט במחקר המקורות הנ"ל לתרגום מנדלסזון45).

ויש להוסיף, שמהשוואת נוסחאות מנדלסזון בתרגומו (משנת השבעים ואילך), ומעיון מדוקדק בכתב־ידו (השמור בקובץ־לסינג שע"י הספריה הממלכתית בברלין, ובו אפשר לראות מתוך שנויים ותקונים רבים, בכמה עמל על שחרורו מנוסחת־לותיר), אנו למדים, שאף זקת־לותיר זו היתה לה התפתחות משלה, לבשה כמה צורות במשך עשרות השנים בהן עסק מנדלסזון בתרגום התהלים. בנוסחת כתב־היד, לדוגמה, זקת־לותיר גדולה מבמהדורה הראשונה (1783). בדיקתנו המפורטת מוכיחה, שבשעה שיצא מנדלסזון להכין את תרגומו לדפוס, השתדל להשתחרר, במקום שראה אפשרות לכך, מזיקת־לותיר, ובמהדורת תרגומו הראשונה רב מאמץ־שחרורו מכבלי תרגום־לותיר46. ומכיון שמנדלסזון לא תרגם את ספר־התהלים כסדרו, אלא תהלות־תהלות, כנוח עליו הרוח – ניתן להוכיח, שבכמה תהלות שלמות גברה עליו זיקת־לותיר ולא יכול להשתחרר ממנה, ובכמה מהן עלה בידו לפרוק את עול־לותיר בתכלית. ואלו היה בידנו לקבוע את סדר תרגום התהלות, היה פרט זה מתברר ביותר וברורו היה משמש מפתח לתוספת־הבנה בהתפתחות תרגומו של מנדלסזון.

אולם אין אנו רשאים להעלים עינינו גם מזה, שאף במקום שמנדלסזון פורש מנוסחת־לותיר, יש שנוסחה זו נשארת לו נקודת־מוצא לתרגומו, אף לאחר שסלל את דרכו הוא.

ניתן לשער, כמה הרבה מנדלסזון “להתאבק בעפר” תרגום־לותיר, ולהאבק בו כאחד. קבל ממנו ואחר כך חזר בו, התרחק ממנו ואח“כ חזר אליו (עיין ברשימותינו הנ"ל על כתב־היד של תרגום מנדלסזון). אולם בנקודה אחת פרש מנדלסזון מלותיר פרישת עולם, לא וותר לו אף משהו ולא קבל ממנו ולא כלום, והיא המגמה הכריסטולוגית בתרגום התהלים. כאן לא ידע מנדלסזון לא היסוס ולא משהו של זיקה. (אף אחדים מחוקרי התהלים הנוצריים שבמאה הי“ח התחילו מרחיקים עצמם מהפלגת מגמה זו בפרוש התהלים, אע”פ שלא נשתחררו ממנה חרות־ממש). ושוב: מנדלסזון ששמר בפרט זה על חרותו הגמורה מתרגום־לותיר – לא נסה לברוא “תבלין” כנגד כריסטולוגיה זו ולפרש את התהלים ברוח “צד שכנגד” ישראלי. שהרי נתכוון מנדלסזון לעקור מפרושי־התהלים ומתרגומיו לא רק את הכריסטולוגיה אלא גם את המשיחיות בכללה, אף זו הישראלית. באגרתו הנ”ל לצימרמן47 הוא עומד אף על שאלה זו ומעיר על שתי תהלות הנראות בעיני מפרשי “שתי האומות” (היהודים והנוצרים Beider Nationen) כנבואות משיחיות ובאמת אין בהן לא מן הנבואה ולא מן המשיחיות.


* * *

עד כאן עמדנו על נקודות המגע והניגוד שבין תרגום התהלים ללותיר ובין זה של מנדלסזון. ואשר למתרגמי התהלים הנוצריים שבמאה הי“ח, מבני דורו של מנדלסזון – בראש ובראשונה השפיע עליו קנפ48, והשני לו במדת ההשפעה והמגע הוא מיכאליס49.(באגרתו הנ“ל לצימרמן הוא מסמן את מיכאליס כפרשן מצוין, ואע”פ כן אין דעתו נוחה מתרגום התהלים שלו). בכמה מקומות אנו רואים את מנדלסזון והוא מזווג בתרגומו את נוסחת לותיר עם נוסחת מיכאליס. או עם נוסחת קנפ, ולפרקים – שלש הנוסחאות כאחת (כ“ז, ל”ח). בכמה מקומות בהם יוצא מנדלסזון בעקבות לותיר, הוא הולך ומתקרב לתרגומי קנפ ומיכאליס. השוואה בקרתית של תרגום מנדלסזון עם נוסחאות שאר מתרגמי התהלים הקרובים לו בזמן ובשתוף־רשות תרבותית ולשונית – מאליפה היא הרבה בין בבחינת הערכת תרגום מנדלסזון כשהוא לעצמו ובין בבחינת קביעת מקומו וערכו בתרגומי התהלים במאה הי”ח דרך כלל. לדאבוני, אין אני יכול כאן – לרגל חוסר במקום – לדרוש סמוכים ורחוקים בין תרגום מנדלסזון ובין תרגומי קנפ ומיכאליס ולהבהיר נקודות מגע וניגוד אלה בדוגמאות50.

אולם אין למצוא שום מגע בין תרגום מנדלסזון ובין תרגום התהלים ליוהן אנדראס קרמר (1755), העמוס הערות ובאורים. חלוקים שני מתרגמים אלה בתפיסת ספר התהלים לכל פרטיו, בהגדרת תעודתו של המתרגם ותחומו של התרגום דרך כלל. ולא עוד אלא שקרמר לא נשתחרר עדיין מדרכי הפרוש הכריסטולוגי ורואה הוא בתהלים מהרהורי לבו של נוצרי מאמין (עיין לדוגמה הערה לחלק ג', 1763). גם עיון מרפרף בתרגומו של קרמר דיו להוכיח, כמה רב המרחק בינו ובין נוסחת־מנדלסזון, שהרי קרמר מרחיק עצמו בתכלית מן המקור. אין המקור משמש לו אלא מעין חומר לפיוט. אין הוא מתרגם את ספר התהלים אלא תולה את שירתו הדתית הוא בספר זה. אין גבול למדת־חרותו של מתרגם זה, אם בכלל ניתן לראות את “חבורו” כתרגום. וזו לא היתה, כמבואר, דרכו של מנדלסזון51.

שנה אחרי מותו של מנדלסזון יצא לאור תרגום־תהלים חדש של קרמר ה“שני” (יוסף אנטון קרמר)52. אף הוא הדגיש שאינו מתכוון אלא ליתן לדורו מפתח להבנת השירה הלירית של דוד וחבריו (בהרבה הוא כרוך אחרי תרגום מיכאליס). מתרגם זה הצטער (עיין בהקדמתו) שלא יכול להפיק תועלת מתרגומו של מנדלסזון – מכיון שכשיצא זה לאור היה תרגומו הוא מוכן בידו. ובאמת אין בו כלל מרוחו של תרגום מנדלסזון.


ד    🔗

דעה זו (שנפוצה במאה הי"ט) על עוצם השפעת תרגום התהלים למנדלסזון יש בה משום הפלגה רבה. במדה שאנו מרבים לעיין בספרות הגרמנית שבמאה הי"ח (בספרות השירית בכלל, בתרגומי התהלים ושאר ספרים מכה"ק בפרט) ולאחריה, בה במדה מתברר לנו שמפעלו הספרותי הזה של מנדלסזון לא הטביע את חותמו על ספרות התרגומים הגרמנים לכה"ק, לא קיים את התקוות שתלה בו מנדלסזון גופו.

התיאולוגיה הנוצרית לא יכלה לסמוך את ידיה על תרגום “בלתי־נוצרי” זה. בעיניה היה תרגום זה ספרותי־פיוטי יתר על המדה. ובעניני חוגי הסופרים והמשוררים היה התרגום ספרותי־פיוטי פחות מן המדה הרצויה להם. כמה מהם לא יכלו להשלים עם מגמה זו (שאמנם לא הפריז בה מנדלסזון, לא פגמה זו בעצם התרגום, הובלעה תוכו – ואף־על־פי־כן הרי היתה קיימת), שנתכוונה להבליט את יסודות ה“השכלה” הישראלית הקדומה בימי דוד ושלמה (עיין למעלה). ושוב: לא עמד ספר התהלים במרכז עניניו של הדור השני להשכלה הגרמנית, שבא לרשת את מקום מנדלסזון וחבריו. וכנגד זה: קהל קוראי התהלים באומה הגרמנית חונך על תרגום־לותיר וקשה היתה עליו פרידתו ממנו (עיין בדברי מבקר תרגום מנדלסזון ב“דויטשה מוזעאום”, 1783). ואין מן הצורך להוסיף, שאף בפנים, בעולם היהודי, לא היתה לתרגום זה השפעה מיוחדת ומכריעה.

דברינו אלה יהיו נראים כחדשים – ואולי גם מוזרים – בעיני כל אלה שקראו הרבה ובעצמם ספרו הרבה בעוצם השפעתו של תרגום התהלים למנדלסזון, כאלו היה זה “מאורע היסטורי־תרבותי” חשוב וכו' וכו‘. אולם אין בדברינו כדי להפתיע את מי שיטרח ויעיין בספרות הגרמנית שבמאה הי“ח וראשית המאה הי”ט. ולא זו בלבד: סמוך לפטירת מנדלסזון התחילו הרבה מתלמידיו ומעריציו גופם מקוננים על כך שמפעלו הספרותי הזה של רבם עלה כמעט בתהו. תרגום־תהלים של מנדלסזון לא זכה אפילו לרשימות־בקורת מקיפות וחיוביות כשאר יצירותיו שהדן היה כביר אף מחוץ לספרות הגרמנית. דוד פרידלנדר53 קובל זמן מה אחרי פטירת רבו על כך, שתרגום התהלים של מנדלסזון לא עורר שום “סנסציה” (בלשונו) בספרות: המבקרים לא הרימו על נס את מאמצו הספרותי הכביר של מנדלסזון בתרגומו זה, לא עוררו עליו את דעת הקהל. שבחוהו כ- Modernisierte Dolmetschung נאה, העמידוהו בארון הספרים בצד שאר ספרי מנדלסזון, לשם שלמות שורת ספרי המחבר, ואין דואג לרשומיה בעתיד. קובלנות מעין אלו אנו מוצאים גם ברשימות אחרות משנות השמונים והתשעים למאה הי“ח. מבקר תרגום מנדלסזון ב”דויטשס מוזעאום“54 מעיד אף הוא, שלא מצא תרגום זה את הדו הנאות. נראה לו שכובד תרגומו זה של מנדלסזון ומעלתו הם יותר ברוחו הפילוסופית והפיוטית של המתרגם מבידיעותיו בשפות־המזרח. מבקר זה קבל (ולא הוא לבדו) על רבוי רשומי השירה היוונית־הרומאית בתרגום התהלים למנדלסזון. (וכמה עמל המתרגם לצור את צורתה העברית הקדומה של שירת התהלים! עיין למעלה). כאלו עשה מנדלסזון את דוד משורר מודרני, וכאלו תהלותיו יש בהן יתר על המדה מריח המאה הי”ח ורוחה. ובעקר הדבר, מתנגד מבקר זה (ודברי בקורת שנתפרסמו ב“דויטשס מוזעאום” השפעתם היתה רבה על בני הדור ההוא) לגורם השני לתרגום התהלים (עיין למעלה), לנסיונו של מנדלסזון לצור אגב תרגום־התהלים את צורת ההשכלה העברית הקדומה, ולהוכיח תוך מתן צורה חדש זה, שכאלו אין בין השכלת ישראל בימי דוד ושלמה, – “תור הזהב” – ובין השכלת האומות במאה הי“ח ולא כלום. אותו מבקר שואל (ובשם העולם הנוצרי, וגם עולם ההשכלה שבימיו): האמנם הרעיונות ה”פרוגרסיביים" (במוסר, בתפיסת אלוהים וכו') שמנדלסזון שם בפי משוררי התהלים הם הם שהיו נר לרגלי ישראל הקדום בימי דוד ושלמה וכו’? האמנם זו היתה דמותם הרוחנית והתרבותית של משוררי ישראל הקדום – הוא שואל, ומשיב בשלילה וזו לא היתה תשובת־יחיד. ואין מבקר זה מסתפק בכך, הוא מוסיף ואומר: אם רשאי היה מנדלסזון להטביע את חותם ההשכלה בת המאה הי“ח על ספר־התהלים, למה רגשו מנדלסזון וחבריו על התיאולוגים הנוצרים הרואים בספר זה מהרהורי לבם הנוצרי? אם מותר לו למנדלסזון לראות את ספר־התהלים לאור הפילוסופיה, מפני מה יאסרו על התיאולוגים הנוצרים לראותו לאור הדוגמטיקה הנוצרית, להגיה אור זה על תהלות דוד בן ישי וחבריו, לטשטש ע”י כך את אפיה הקדום המיוחד של שירה זו ולעשותה נושא לדוגמטיקה הנוצרית שבידם, ספר־חנוך לכל הרוצה לעמוד על תורת המשיחיות הנוצרית וכל הכרוך בה!

הפליג אותו מבקר הרבה. מי שישווה תרגומי הנוצרים ותרגום מנדלסזון יווכח על נקלה שאין הנדון דומה לראיה. ואעפי"כ שמש אותו גורם פילוסופי־השכלתי (שאמנם לא עשה אותו לאב־בנין למפעלו, כאמור) מטרה לחצי המבקרים המועטים ממחנה ההשכלה והפילוסופיה הגרמנית, עד כמה שנזקקו לתרגום־התהלים של מנדלסזון וראו צורך לייחד עליו את הדבור55.


* * *

כנגד מבקרים אלה – ניסו תלמידי מנדלסזון ומעריציו אחרי פטירת רבם לעשות פרסום לתרגום־התהלים שלו ולהכשירו לעיון ולהשפעה מחנכת. מלבד השתדלותו של דוד פרידלנדר – יש להעיר על הפרוש המפורט שהתקין יואל ברי“ל לתרגום־מנדלסזון, שיצא לאור בצרוף תרגום זה בכתב עברי בצרוף פרושו של ספורנו56. פרוש זה לא קלע ברוב דבריו אל המטרה. סיבת כל לקוייו המדעיים היא בכך, שמחברו לא עיין כלל בדברי המתרגמים שקדמו למנדלסזון. במקומות רבים בהם מנדלסזון יוצא בתרגומו בעקבות לותיר, מקבל ממנו את נוסחתו בשלמותה או לשעורין – עומד המפרש יואל ברי”ל ומתווכח עם המתרגם, מחפש מקורות לתרגומו. כמה מתרגומי־לותיר מפליא המפרש כמעשה אמנותו של מנדלסזון. מזכה הוא את רבו המתרגם אף בכמה תרגומים נאים משל מתרגמים אחרים שקדמו למנדלסזון. אולם, כמרומז, לא יואל ברי“ל לבדו נכשל בהזנחת חקר־המקורות לתרגומו של מנדלסזון. אף הוצאה זו ופרוש זה – שנתכוונו בעקר כלפי־פנים, לשם הקורא מבני ישראל (ובשעה שהדור הצעיר בגרמניה פסק מלקרוא בכתב אשורי…) – לא היה בהם כדי להחיות את תרגום התהלים של מנדלסזון ולעשותו מפעל ספרותי־תרבותי חי ומשפיע במדה רחבה. וכנגד זה, אין להסיק מכאן שאין למצוא בכלל עקבות תרגום־התהלים למנדלסזון בתרגומים שלאחריו. אף בתרגום־התהלים הרוסי לפוספינסקי (ורשה, 1871), לדוגמה, מרובים רשומי תרגום־מנדלסזון (ומתרגם זה עומד בעצמו על כך). כמו כן, אין ללמוד מדברינו, שלא זכה תרגום־מנדלסזון לדברי שבח ותהלה מצד כמה מבני דורו57, אולם פרטים אלה אינם עוברים את גבולם המצומצם ואין בהם משום משמעות פרינציפיונית. דברינו בכללם במקומם עומדים: לא נתקיים מבוקשו של מנדלסזון בתרגום־התהלים שלו, לא בחייו ולא אחרי פטירתו. לא זכה מפעלו הספרותי הזה להשפעה קיימת (אף לא בדורו, וסמוך לו) מעין זו שהיתה ל”שיחות הפילוסופיות, ל“מורגנשטונדן” (“מועדי שחר”), ל“ירושלים” ומכל שכן ל“פדיון” שלו.

מנדלסזון המתרגם לא נעטר עטרה מעין זו שעטרוהו הספרות, הפילוסופיה וההשכלה הגרמנית – כסופר, כדברן־ההשכלה וכפילוסופוס גרמני.



  1. Moses Mendelssohns gesammelte Schriften, herausgegeben von Prof. G. B. Mendelssohn, 1843־1845  [להלן במאמר זה: כתבי מנדלסזון, 1843]. V, 649.  ↩

  2. מבקרו של מנדלסזון, יוהן דוד מיכאליס, התנגד אף לדעה זו. עיין במהדורה השניה של תרגום התהלים שלו, 1872, 12.  ↩

  3. Brehmische Beyträge zum Vergnügen des Verstandes und Witzes, 1760.  ↩

  4. Berlinische Monatsschrift VIII (1786) 526.  ↩

  5. עיין במאמרי “הפילוסופיה של ‘ירושלים’”, ספר ביאליק, תרצ"ד, מחלקה ג', 99־140. [נדפס שנית לעיל בכרך זה]  ↩

  6. עיין להלן.  ↩

  7. Michael’s Denis Literarischer Nachlass, 1802, II, 161  ↩

  8. בשאלות אסתיטיקה וספרות התיר מנדלסזון לעצמו לראות באומות־עולם אלו את “אבותיו”. בשאלות דת ועיון היה תמיד מדגיש שבן הוא ל“אבות” מישראל.  ↩

  9. כתבי מנדלסזון, 1843, ivb, 539 וכו'.  ↩

  10. כתבי מנדלסזון, 1843, via, 31.  ↩

  11. כתבי מנדלסזון, 1843, iva, 172. עיין שם, 175, בדבר שאלת המשקל בשירה העברית.,  ↩

  12. כתבי מנדלסזון, 1843, iva, 197.  ↩

  13. הנוסחה שבבקורת לוטה שונה בהרבה מזו של 1783, וביחוד בתהלות ל“ג, ל”ו, נ‘, פ’, צ“א (נוסחה זו קרובה כאן יותר ללותיר), ק”ז, קמ“ח. כנגד זה, נוסחת התהלות קכ”ג, קכ“ו, קכ”ט, קל“ג שבמאמר הנ”ל “על השירה הלירית” (משנת 1777) עולה בקנה אחד עם זו משנת 1783. עיין כתבי מנדלסזון, 1843, iva, 33 וכו'.  ↩

  14. תחלה הוא אומר: etwa 20 Psalmen ואח"כ – etliche 20.  ↩

  15. על אלה נמנתה גם התהלה צ“א הנ”ל, שהוא מצרפה למכתבו ומציעה לו למיכאליס לבקורת. עיין: Literarischer Briefwechsel von J.D. Michaelis, 1795, II, 544. אף לאח“כ החליף מנדלסזון מכתבים עם מיכאליס בענין תרגום התהלים. בעקר בקש לדון לפני מיכאליס ב”נבואות" שבספר־התהלים. עיין שם, 546.  ↩

  16. כתבי מנדלסזון, מהדורת היובל, 1930, ז', LXXX. עיין גם מאמרי “משה מנדלסזון ויוהן קספר לוטר”, התקופה 25 (תרפ"ט) 498 – 520, 26 – 27 (תר"ץ) 547 – 594 [נדפס שנית לעיל בכרך זה].  ↩

  17. הרבה מן הענין יש בעדותו של קרל לסינג באגרתו לאחיו גוטהולד אפרים מי"ז באפריל לשנת 1770: משה (מנדלסזון) סיים את פולמוס־לוטר, והרי הוא מטפל כעת בתרגום התהלים. על ידו אני בא לידי מושג אחר לגמרי על המשורר דוד ועל כל השירה העברית, מזה שקבלתי מתרגום לותיר, קרמר. מה יאמרו לבאור זה של התהלות שאנו הנוצרים ראינון כנבואה לישו הנוצרי? (אגרות לסינג, הוצ' מנקר, 1904 –1907, III, 352).  ↩

  18. עיין באגרתו מי"ח ביוני לשנת 1771: Gazette Littéraire de Berlin, Feuille, CCCLXXXIV, 5 Aout 1771 .  ↩

  19. H. Sanders Beschreibung seiner Reisen durch Frankreich…in Beziehung auf Menschenkenntnis, Industrie… 1784, II, 179 ff.  ↩

  20. כתבי מנדלסזון, 1843, III, 5. בהערותינו (בכרך ח' למהדורת־היובל של כתבי מנדלסזון, ברלין, העומד לצאת לאור) לתהלה צ"ד, ט‘ וכו’ נעמוד על כך בפרוטרוט. [כרך ח' זה לא יצא לאור בגלל נסיבות הזמן. עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  21. מלבד שנויים קלי־ערך עולה נוסחה זו עם נוסחת התוצאה השלמה של אחר כך. עיין בו בענין ברשימת שנויי־הגרסאות לתהלים בכרך ח' של מהדורת היובל הנ"ל. [ עיין בהערה הקודמת].  ↩

  22. . Die Psalmen, Uebersetzt von Moses Mendelssohn, Berlin, 1783  ↩

  23. מנדלסזון העריץ במאוד את רמלר. עיין כתבי מנדלסזון, 1843, ivb, 37. יש להעיר שמיכאליס השתמש במהדורה השניה של תרגום־התהלים שלו בהערותיו של המשורר אוץ, שאף מנדלסזון הוקירו (שם, ivb, 537).  ↩

  24. מהערותיו של מנדלסזון לאי אלה מהתהלות (א‘, ב’, ד', ט“ו, כ”ב, מ“ט, ס”ח, צ“ג, ק”י, קמ"א) שנתפרסמו לאח“כ במהדורת 1843 (כל כתביו) נראה שבאמת פתח בחבור פרוש לתרגומיו ונשאר עומד בפתיחתו. קשה לברר אם לא העיר הערות־פירוש לתהילות זולתן, אע”פ שאין זה ברור כלל, מפני מה בחר דווקא באלו המנויות למעלה. כמה מהערות אלו מעידות על הרגשה פסיכולוגית־פיוטית נאה. מזכיר הוא בהן את שמות קודמיו: לותיר, מיכאליס, קרמר וקנפ. מן הענין הוא, שדוד פרידלנדר, עד תרגום זה, לא ידע כלל על מציאותן של הערות אלו, ובמאמרו הנ"ל הודיע שאין למצוא בעזבונו של מנדלסזון הערות או פירוש לתרגום־התהלים.  ↩

  25. עיין בפתח דבר שלו ל– Drey Psalmen Davids in deutschen Versen nachgeahmt, 1761־70. כנגד זה הוא מבקר בהקדמתו למהדורה השניה של תרגומו (ט"ז באוקטובר לשנת 1781) את תרגום־לותיר על שיפה בכמה מקומות את התהלות יתר על המדה, והוא מוסיף: אין אנו תובעים את היפה, כשאינו במקור, אלא את האמת שישנה בו.  ↩

  26. עיין בדברי הקדמתו לתרגומו. מנדלסזון גופו יצא בשאלת המשקל בעקבות רמלר. עיין בדברי פרנץ מונקר: M. Mendelssohn und die deutsche Literatur, Zeitschr. F. Gesch. d. Juden in Deutschland I (1887) 52.  ↩

  27. אח“כ נרמז על יחס תרגום־מנדלסזון אל תרגום קודמיו. עיין בדברי הקדמתו של קרמר לתרגומו הנ”ל. אם גם לא הגשים קרמר את תעודתו זו הרי שיווה לו מטרה זאת וזו לבדה מעניננו כאן.  ↩

  28. Vom Geist der Ebräischen Poesie, 1783, II, 314, 319.  ↩

  29. L. Geiger, Briefe von, an und über Mendlssohn, Jahrbuch für Jüdishe Geschichte und Literatur XX (1917), 87.  ↩

  30. כתבי מנדלסזון, 1843,. IVb 241.  ↩

  31. כתבי מנדלסזון, 1843,. IVa 258, IVb, 158.  ↩

  32. קטע־תרגומו מהמלט, לדוגמה, אינו נופל במעט – לפי עדותו של חוקר הספרות פרנץ מונקר, – מתרגומו של הרדר.  ↩

  33. עיין כמו"כ בדברי מיכאליס לתרגומו, מהדורה א', 1771.  ↩

  34. אין מנדלסזון משגיח לא במספר שבמקור (יחיד ורבים) ולא בזמן, ולא בגוף וכו'; כאן הוא מתיר לעצמו לנטות מן המקור, לפי הצורך.  ↩

  35. שם, 538.  ↩

  36. המתרגם קרמר מכניס לתוך תרגום־התהלים שלו כמה משוררים: ראשון, שני, שלישי. עיין פ“ג. הרדר – וכנראה שלא נתכוון דווקא למנדלסזון – התריע על המכשול הגנוז בהכנסת ”מקהלות“ וכו' לתוך ספר התהלים. ראה ב”מקהלה“ משום זמורת־זר בתהלים, ולא הרי מקהלה יוונית כהרי מקהלה עברית, עייןן בספרו הנ”ל, 317, II.  ↩

  37. אף בתרגומו של קנפ אנו נתקלים בשיטת־הסגרות זו, אולם אין הוא מרבה להשתמש בה כמנדלסזון.  ↩

  38. לדוגמה, כשהוא מתרגם “בטוב” (כ״ה, י"ג): Im höchsten Gute או “אמת” (י"ט, י'): Ewige Wahrheit וכיוצא בהם.  ↩

  39. פרנץ רוזנצווייג הקדיש מאמר מיוחד לתרגום “יהוה” ע“י מנדלסזון: Der Ewige: Mendelssohn und der Gottesname, Gedenkbuch für Moses Mendelssohn, 1929, 96־114. נעלם מעיני רוזנצווייג שמקור תרגומו זה של מנדלסזון בדברי הרמב”ם ב“מורה נבוכים”, פרק ס“ג שבחלק א', הדן בברור שמות אלוה: ”… וכן שם י“ה הוא מענין נצחות המציאה” וכו' (הוצ‘ גולדמן, 1872, צ"ו, א’); במקור הערבי: “וכדלך אסם יה הו מן מעני אזליה אלוגוד” (הוצ‘ מונק, 1856, פ"ב, ב’); ואלחריזי תרגם: “וכן שם י”ה הוא מענין קיום המציאות" (הוצ' שלוסברג תרע"ג, 95).  ↩

  40. על השפעת פרשני־התהלים היהודיים על מנדלסזון – נעמוד בלוח־המקורות להוצאת־התהלים בכרך ח' לכתבי מנדלסזון הנ"ל. [עיין הערה 20, לעיל].  ↩

  41. בהם טפלו ו. שטרק וא. ליטצמן: Die Jüdisch–Deutschen Bibelübersetzungen von den Anfängen bis zum Ausgang des 18. Jahrhunderts, 1923. עיין כמו"כ בדיסטורציה לנחמה ליבוביץ: Die Ubersetzungstechnik der jüdisch–deutschen Bibelübersetzungen des 15. u. 16. Jahrhunderts, dargestellt an den Psalmen, Marburg, 1931.  ↩

  42. [בגלל נסיבות הזמן, ספר זה לא יצא לאור. עיין בהקדמה לכרך זה].  ↩

  43. לעתים לא כ“כ תכופות עולה כנגד זה תרגום־מנדלסזון על זה של לותיר בדיוק המלה שבמקור. ”אל תרימו קרן“ (ע"ה, ה') לדוגמה, מתרגם לותיר: Pocht nicht auf Gewalt מנדלסזון: Hebt das Horn nicht hoch (עיין שם, פסוק י"א). ”מנת כוסם“ (י"א, ו') מתרגם לותיר: Und wird ihnen… zum Lohn geben מנדלסזון: Wird ihres Bechers Antheil sein. עיין כמו”כ: מ“ח, ח'; נ”ב, ח'.  ↩

  44. עיין לדוגמה, כ“ה, ה', ט”ז־י“ח; כ”ו, ח'; ל“א, י”ז; ל“ט, י”ג.  ↩

  45. עיין: מ“ד, ד‘, ט’; מ”ו, ב‘, ח’; מ“ח, י”ב, נ“א, ב'; ס”ו, ג‘, י“ד; ע”א, ה’; ע“ח, ל”ו; פ“א, י”ד, פ“ג, י'; צ”ו, א‘, ב’; ק“ו, י”ב, י“ג” כ“ד; קי”ח, כ“ט; קי”ט, פ“ו, קי”ד, קמ“ו, קס”ח, קע“ח; קל”ה, ט', ט“ז־י”ז, כ; קל“ו, י”ח, כ"ה.  ↩

  46. על שאר מהדורות תרגום־מנדלסזון אעמוד בהערות להוצאות־תהלים בכרך ח' הנ"ל לכתבי מנדלסזון. [עיין הערה 20, לעיל]. רוב השנויים במהדורה השניה (משנת 1788) יסודם בהערות מנדלסזון, עיין בהערותינו שם.  ↩

  47. שם, 10.  ↩

  48. Die Psalmen, Übersetzt und mit Anmerkungen von D. Georg Christian Knapp, 1778. המהדורה השניה יצאה לאור בשנת 1782, והשלישית – אחרי מותו של מנדלסזון, בשנת 1789. בהקדמתו למהדורה זו (שם, X) מעיד קנפ גופו שהכניס אי אלה שנויים לתרגומו בהשפעת תרגום־מנדלסזון (וגם תרגומי דטי Dathe, זילר, סטרינזיי Struensee), עד כמה שהרשתה לו תכנית תרגומו שהיתה שונה מזו של מנדלסזון, קנפ התווכח במהדורה הנ"ל הרבה עם מנדלסזון.  ↩

  49. תרגום התהלים למיכאליס שמש חלק (ששי) בתרגום כה"ק שלו.  ↩

  50. וכמובן שלא היה כאן המקום להסיק מהשוואות אלו את המסקנות לשאלת תרגומי־התהלים בספרות הגרמנית דרך כלל – שאלה נכבדה במאד, ואינה ממבוקשנו.  ↩

  51. בספרייתו של מנדלסזון נמצאת חוברת־בקרתו של וילהלם טלר: Beurtheilung des ersten Theils der Cramer’schen Übersetzung der Psalmen in zweyen Senc’schreiben an den hochwürdigen Herrn Verfasser, 1760 כמות שמתברר מתוך רשימת ספריה זו שיצאה לאור בהוצ' סנוצינו, ברלין – Verzeichnis der auserlesenen Büchersamm lung des seeligen Herrn M. M., 1786. ניתן לשער שמנדלסזון קבל קצת מדברי בקורת אלה של טלר. אותו מבקר מעביר י"ג שנה לאחר כך את שבט בקרתו אף על תרגום מיכאליס: Versuch einer Psalmen–Uebersetzung und gemeinnützigen Erklärung an vier Haupt–Psalmen gemacht und Kennern zur Prüfung vorgelegt, 1773. לדעתו מרבה מיכאליס לטפל בארצות המזרח בכללן וממעט להתעמק בעולמו של בעל התהלים גופו (עיין בהקדמתו, 3 וכו'). מן הענין הוא שאף טלר תומך יתדותיו בתורת רמלר בשירה והתרגום (שם, ח').  ↩

  52. Lyrische Übersetzung der Psalmen von Joseph Anton Cramer, 1. Theil, Hildesheim, 1787. (החלק הראשון מכיל ע"ז תהלות).  ↩

  53. Etwas über die Mendelssohn’sche Psalmen־Übersetzung, Berlinische Monatsschrift VIII (1786) 524 .  ↩

  54. Über den Wert der Mendelssohn’schen Psalmen־Übersetzung, Deutsches Museum XIIIa (1788) 442 ff.  ↩

  55. יוהן דוד מיכאליס גופו אף הוא נמנה על מבקריו המועטים של תרגום מנדלסזון (Orientalische und exegetische Bibliothek, XXII [1783] 46־58). מקור ראשי להבדל שבין תרגומו הוא ובין תרגום־מנדלסזון הוא מוצא בשנוי הדיאלקטים הגרמניים שלהם: בשעה שהוא – מיכאליס – מצוי אצל הדיאלקט הסכסי, הרי: die ganze jüdische Nation hingegen hat mehr vom oberlänischen Dialect behalten, selbst bis auf den Ton. נוסף להבדל מרכזי זה בלשון – מדגיש אף כאן מיכאליס שלא ראה את רוב התהלות כיצירות־פיוט ראויות לשמן, שנתכוון בתרגומו להבהיר את “ענינן” בנגוד למנדלסזון שחתר יותר ממנו אחרי התרגום הפיוטי.

    בתרגומי־התהלים הגרמניים השונים שאחרי שנת 1783 מפוזרות כמה הערות־בקרת והסכמה לתרגום־מנדלסזון.  ↩

  56. ספר תהלים עם תרגום אשכנזי מהרב רבנו משה בן מנחם זצ“ל ומבואר ע”י יואל ברי“ל, תקמ”ה (גם בשם ס‘ זמירות ישראל וכו’).  ↩

  57. עיין לדוגמה בדברי אלכסנדר פון הומבולט, קוסמוס ll, 119.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47318 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!