א    🔗

משהתחיל משה מנדלסזון לשמש את הספרות הגרמנית, ראה חובה מיוחדת לעצמו לזכות ספרות זו בספר־התהלים. חובה כפולה: כלפי חוץ וכלפי פנים. בקש להיות גואל התהלים ומשחררם מכבלי הפרשנות התיאולוגית, הישראלית והנוצרית כאחת. גישתו של מנדלסזון לתהלים היתה בעצם מהותה גישה ספרותית־פיוטית, נתכוון ליתן לבן המאה הי“ח – שלבו נתעורר לקראת הרגשת־היופי – את ספר התהלים כספר־שירה ישנה־חדשה. בקש להיות מחדש ריתמוס התהלים במאה הי”ח. מתרגמיו הגרמנים של ספר זה תרגמוהו ופרשוהו דרך תרגום ברוח הכריסטולוגיה, המשיחיות, המסתורין או האליגוריה. ומנדלסזון לא בקש אלא לעשותו ספר שירה צרופה. ספר שירה – ולא ספר מחשבה, לא ספר דת, לא ספר מסתורין ומשיחיות.

אגרתו האחרונה של מנדלסזון, מעין צוואתו (ולא ידע הכותב שאלה הם דבריו האחרונים שבכתב), זו שהריץ לסופיה בקר (כ"ז בדצמבר לשנת 1785) מסיימת בהימנון זה לספר התהלים: “אנו שרים לנפשנו. אחד החכם ואחד הכסיל. האם קראת מימיך את התהלים בבחינה זו? דומני, כמה תהלות ראויות שתושרנה בהתלהבות־אמת (וואהרער ערבויאונג) ע”י המשכילים בתכלית… כמה שעות מרות בחיי המתיקו תהלות אלה. אני מתפלל ושר תהלות אלה כל שעה שאחוש צורך בתפילה ובשירה“¹. התפילה באה אחר כך. מנדלסזון הצעיר היה מצוי יותר אצל השירה. וזו שירת־התהלים רצה להנחיל לספרות הגרמנית שעמל כ”כ הרבה על חידושה. יתר על כן, חידוש שירת־התהלים לא שמש לו אלא חלק מעבודתו שהטיל על עצמו לגלות את דמות שירתם הלירית של העברים הקדמונים. בתהלים ראה את מרום־פסגתה של זו².

בתרגום חמשת חומשי התורה פתח מנדלסזון מתוך רוח־יאוש, בימי מחלתו ורפיון ידיו בראשית שנות השבעים, כשאנוס היה לוותר על עבודת־מחקרו במטפיסיקה ולא מצא לו עבודה אחרת נאה מזו לשם היסח־הדעת. וגם מניע חנוכי היה בדבר. בקש ללמד תורה את בניו – יצא ותרגמה ללשונם (עיין באגרותיו אל קנט ואל הנינגס מכ"ט ביוני לשנת 1779). מה שאין כן תרגום התהלים, בזה לא ראה משום מלוי־חובה בלבד, שמש לו התרגום משאלת־לב. לא כדי ללמד – אלא כדי ליצור, לצור צורה חדשה לליריקה הקדומה של העברים. היו למנדלסזון חברים למפעלו זה – ודרכיהם לא היו דרכיו, גישתם לא גישתו. במאה הי"ח הרבו תיאולוגים, בלשנים וכו' לטפל בתרגום התהלים (מהמטיף הנוצרי והפרופסור שלגל בצרבסט³ עד מיכאליס, שולץ, קנפ, הקרמרים, הרדר וכו') ולטבוע מטבע חדש לספר קלסי זה, מתרגם ומתרגם וגישתו וכשרון־מתרגמו.

ולא הרצון לגאולת הליריקה העברית הקדומה בלבד הביא את מנדלסזון לתרגומו. לגורם האסתיטי־הפורמלי נצטרף עוד גורם אחד, שהוא פילוסופי־כללי מכאן ועיוני־ישראלי מכאן. בתרגום חדש זה של ה“תהלים” בקש מנדלסזון ליתן לאומות העולם (בעקר, וגם לישראל) את הליריקה העברית הקדומה כבבואתו ובטויו הספרותי של תור־הזהב להשכלה הישראלית הקדומה, לתור־ההשכלה בימי דוד מלך ישראל, שכאילו עלו תפיסת־אלוה שלו ושאיפותיו במוסר בקנה אחד עם הללו שבהשכלה האירופית שבמאה הי"ח.

אף דוד פרידלנדר (תלמידו זה של מנדלסזון, שהיסיע את תורת רבו לשאינו ענין לה, והוא ומעשיו שמשו אחד ממקורות ההטעיה וההכשלה לרוב חוקרי תקופת־מנדלסזון, שדנו את דינו של משה איש דסוי לפי עלילות דוד פרידלנדר וסיעתו), שהיה נאמן־ביתו של מנדלסזון אותן השנים בהן עסק בתרגום התהלים וזכה שרבו יעמידו על כמה מגופי דעותיו בהן נתחבט בתרגומו – מרמז על גורם שני זה (במאמרו על התהלים): מנדלסזון הוא שהבהיר את מושגי־האלוה ותכונותיו, את רעיון עבודת־אלוה הצרופה, תעודתו המוסרית של האדם וכו'. תורות אלו שגם כנסיות אחרות מתגאות בהן – הרי הן חקוקות בספר־התהלים שלנו ומאירות את אורן על כל העולם. על ידי כך ניתן לסמן בדיוק רב את מדרגת־ההשכלה, אליה הגיע דורו של דוד המלך⁴. ואף ב“ירושלים” מוצא דוד פרידלנדר רמזים לכך⁵. גורם פילוסופי־“השכלתי” זה, שבשעתו ולאח"כ אך מועטים מיצוהו עד עמקו, הוא שהקים על מנדלסזון המתרגם כמה ממבקריו⁶.

וממקורות אחרים אנו למדים (ואף על עובדה נכבדה זו לא עמדו עדיין), שמתחלה לא נתכוון כלל מנדלסזון לפרסם את תרגום־התהלים כספר בפני עצמו אלא כחלק בספר המוקדש לליריקה העברית הקדומה בכללה, כמרומז למעלה. יד־ימינו וחברו למלחמת־חייו, פרידריך ניקולי מודיע (באגרתו מכ' ביוני לשנת 1770) למיכאל דניס: ה' מ.מ., ידידי היקר ביותר, המכבדך מאד, מכין לדפוס ספר על השירה הלירית העברית, שיהא מענין במאד. לתוכו יכניס במיוחד כמה תהלות מתורגמות, אלה שהיו לפני עיני, מצוינות הן⁷. אין פרט זה מתאשר בשלמותו בדברי מנדלסזון גופו – אולם עשוי הוא להסביר הרבה בדרכי־תרגומו. מראשית פעולתו הספרותית טפל מנדלסזון – כמבקר וכחוקר אסתיטיקה – בבעית הליריקה ובזו של הליריקה העברית במיוחד. כשבקר מנדלסזון את האודות אשר לרמלר – עמד על שלשת דרכיו של הליריקן: דרך־המשל של היוונים והרומאים, דרך־השירה של “אבותינו”⁸, עמי הצפון העתיקים, ודרך הדת הנוצרית והעברים הקדמונים; והוא מוסיף: הלך־הרוחות השורר על טבע האלהות וכו' ועל השפעתה על אשר בארץ – מקורו בשירתם של העברים. כנגד זה, טעמנו באמנויות היפות ובמדעים – משל היוונים הוא. באמנות היוונית הוא מוצא משטר מיוחד, הרמוניה וכו'. בשירת המזרח – את הנשגב והנועז. ויודע הוא, כי קשה לחבר מזרח ומערב אלה⁹. במאמרו “על השירה הלירית” (שחברו בשנת 1777, ע“פ בקשת ידידו אנגל, ולא נתפרסם אלא לאחרי מותו בשנת 1810 ב”נויע ברלינר מונטסשריפט") הוא מוסיף להבהיר את השקפותיו בליריקה: אין לך סוג־שירה, בו הטבע מתקרב לאמנות כבזו הליריקה. כשהמשורר מצוי באותו הלך־רגשות שבשירתו הרי הוא משמש נשוא לעצמו, והוא בעת ובעונה אחת causa objectiva ו- causa efficiens. אין לך אומה, ואף בין הבוערות ביותר, שאין לה שירה לירית משלה¹⁰.

ותעודה מיוחדה הטיל מנדלסזון על המתרגם והמפרש לשירה העברית. אנו קוראים בדבריו בשנת 1757 (בקורת לוטה): רבים טפלו בכתבי הקודש, במקור נשגב זה לדעת־אלוה ויראתו, רבים תרגמום ופרשום מבחינה פילוסופית ומבחינה תיאולוגית – אולם לא השתדלו לגלות לפנינו את מקור הודה, שכל יודעיה בלשונה המקורית לא יחדלו מלהפליאו. קוראים בנ"א בכתבי הומירוס, וירגיליוס וכו' מתעמקים ביפים – אולם ממעטים לעיין בחוקי־האמנות ששמשו נר לשירתם של אותם המשוררים האלהיים מן העברים, בהם יעוררו בנו את הרגשות הנשגבים ביותר ויפלסו להם נתיב ישר ללבנו. שלש דורש מנדלסזון מהמבקשים לעמוד על הוד שירת העברים: ידיעת הלשון ודקדוקה, טעם פילוסופי, השוואת יצירת העמים¹¹.

כל ימיו הרבה מנדלסזון לגמור את ההלל על שירת העברים הקדומה, מנה בה כמה מעלות שאינן מצויות בשירתם של היוונים והרומאים. כל עמי התרבות שרו הימנון לאלוה, אולם הימנון העברים גבר משלהם. ארבעת אלפים משוררים ומנגנים – אומר מנדלסזון – שרו ונגנו שירי מזמור לאלוה, ולשם כך נוצרו רוב התהלות שנשתמרו בידינו. אבדן כלי זמר התהלות ומנגינתן מכביד – לדעתו – על תפיסת הליריקה הזו, ואין לנו נחמה אלא בבחינתה השירית הצרופה¹².

ובכל מקום שדבר מנדלסזון בליריקה – שווה את ספר התהלים נגד עיניו. מוצאים אנו דוגמאות מספר־התהלים אף בכמה ממאמריו וכתביו מתקופתו הספרותית הראשונה, אותה תקופה שלא שלטו בו מניעים דתיים או יהודיים מיוחדים – אלא שיריים בלבד. ועל ידי כך אנו יכולים לעמוד על התפתחות תרגום התהלים של מנדלסזון בין בבחינה לשונית דרך כלל ובין בבחינה צורתית־איסתיטית. מט“ו – כ' התהלות שמנדלסזון תרגם (לפי עדות עצמו) בראשית שנות השבעים אנו מוצאים תהילה צ”א בשתי נוסחאות שונות (באגרתו למיכאליס מי"ב בנובמבר לשנת 1770 ובמאמר־בקרת על De sacra poesi Hebraeorum ללוטה [Lowth] משנת 61־1757). כשאנו משווים את שתיהן עם הנוסחה האחרונה משנת 1783 אנו מוצאים לתמהוננו שנוסחת־1770 רחוקה מזו האחרונה הרבה יותר מנוסחת 1757 וכו‘. ואין ללמוד מעובדה זו, שמנדלסזון שלח תרגום תהלת צ“א למיכאליס בשנת 1770 וכי”ג שנה קודם לכן השתמש בה לשם דוגמה, כאילו היתה זו הראשונה לתרגום או שמשה מוצא לכל תרגום התהלים כולו¹³. מן הענין הוא, שמט"ו – כ’ התהלות שהיו מתורגמות בידי מנדלסזון בראשית שנות השבעים – לא נתפרסמו לפני שנת 1783 אלא י"א בלבד.

על ראשית מלאכת התרגום של מנדלסזון ושהותה אנו מוצאים כמה מקורות בדבריו גופו ובדברי בני דורו, שיש בהם בנותן הענין להערכת מפעלו הספרותי הזה. בי“ב נובמבר לשנת 1770 מודיע מנדלסזון למיכאליס, שהוא מצפה “בכליון עינים” לתרגום־התהלים שלו. שהרי כל התרגומים שעד כאן בין בשירה ובין בפרוזה – אין בהם להניח את הדעת, אף כשעולה בידם “במקרה”, לעמוד על כוונת התהלות, הם משחיתים את יחודה של השירה העברית מתוך שהם כובלים אותה במשקל מערבי. מנדלסזון מביע כאן את תקוותו, שמיכאליס ידון בתהלים דין יצירה פיוטית ולא דין יצירה נבואית־מיסתורית, ולא יכשל כדרך שנכשלו מפרשים מבני ברית ומשאינם בני ברית, שסבורים היו כאילו נתחברו התהלות הללו באחד המנזרים ע”י אחד הנזירים העומדים בתשובה. והוא גופו – מוסיף מנדלסזון באגרתו – תרגם כעשרים תהלות¹⁴ שיש בדעתו לפרסמן כ“דוגמה לשירתם הלירית של העברים”¹⁵. אולם אותה תקופה לא היה בדעתו של מנדלסזון לתרגם את כל ספר התהלים כולו, שהרי באותה אגרת הוא מוסיף: לעולם לא אוכל לתרגם את כל התהלות, כי רבות, רבות מהן אינני מבין כלל.

היו גם מי שבקשו לדרוש סמוכין בין פולמוס־לוטר ובין תרגום התהלים. וכבר עמדתי על כך במבואי לפולמוס זה¹⁶ שאין לתלות את ראשית תרגום זה באותו פולמוס, אע"פ שקרוב לודאי שאף הוא המריץ את מנדלסזון להמשיך במלאכת־תרגום זו בה פתח זמן רב לפני הפולמוס¹⁷. טפולו זה של מנדלסזון ידוע היה בחוגי ידידיו הנוצרים, עד שגם אמרו עליו שהוא עומד לחבר פרוש לספר התהלים. והוא מכחיש ידיעה זו שנתפשטה בחוגי ההשכלה והספרות שבברלין, ומוסיף שוב, שכמה וכמה מהתהלות אינן מובנות לו, ולפיכך אין בכחו לחבר פרוש לספר התהלים, ואף לא עלתה זו על דעתו מעולם¹⁸.

קשה למצוא מתרגם דוגמת מנדלסזון שלא העלים את אי־יכלתו ברבים, שהדגיש בכל עת מצוא כמה הוא מתקשה בהבנת המקור העומד להתרגם. ובאחת מאגרותיו ליוהן גיאורג צימרמן (בנובמבר לשנת 1771) אינו מסתפק בהדגשה זו לבדה אלא מוסיף ואומר שכמה תהלות הן בגדר השירה הבינונית, חסר בהן הקשר, מרובות בהן ההכפלות ואין בהן כדי להלהיב את הלב. (ואשר להכרת חולשתו כלפי המקור הוא מודיע להנ“ל, שנשארו לו כמה מקומות בלתי מובנים ב”קהלת", אף לאחר שפרשם ומקומות אלה פרש כדרך הפרשנים: קבע כוונה לדברים הללו המתאימה בבחינת מה עם מלותיהם, והקורא חייב להשלים עמה…) ובסמוך לפרסום תרגום התהלים חזר והדגיש המתרגם את חולשתו ובקרתו זו בפני אחד מאורחיו המרובים, הינריק סנדרס, שבקרו ביום השני לבואו ברלינה, בה' בספטמבר לשנת 1780¹⁹.

ואף לאחר שנת 1780 היה מנדלסזון מהסס בדבר פרסום תרגומו ואין זה דוגמה בלבד לשירת העברים או חלק מחבור מקיף, אלא תרגום בפני עצמו. ולא זו בלבד, אף לאחר שפרסם את תרגום התהלים לא שמר בדיוק על נוסחתו – כמות שאנו למדים מחוברתו An die Freunde Lessings ²⁰. כאלו לא ראה אף את התרגום משנת 1783 כמשנה אחרונה וכאלו חתר אחרי תרגום יותר קולע ועמד לעבדו מחדש. אמנם כן, פרט בודד הוא, ואעפ"כ אין להעלים עין ממנו – ביחוד לאחר שאנו רואים כמה רבו חששותיו והסוסיו בתרגום זה. כל אלה מוכיחים, שאף בשנות השמונים לא השיג המתרגם את מטרת התרגום הנכספה, כבשנות הששים והשבעים. וכנראה שהתהלות בהן נתקשה ונתלבט למעלה מעשרים שנה – נשארו חתומות בפניו גם לאחר שתרגמן וערכן עריכה אחרונה לשם פרסום.

והריני נוטה לשער שמנדלסזון היה דוחה את פרסום תרגום התהלים לעוד זמן מה – אלו לא נכנס לפרשת הסנגוריה ודרישת הזכויות לישראל, אלו לא פתח בהסברה זו על מצב ישראל בגויים עם איש־בריתו כריסטין וילהלם פון דוהם ואלו לא ראה בתהלים מעין סיוע־מה לנסיון מדיני־אזרחי זה. יתכן הדבר שכאן פעל גם אותו גורם שני לתרגום בכללו, כמות שעמדנו עליו למעלה. ועלינו להבדיל בין תרגום־התהלים ופרסומו בדפוס. התרגום בא בעקרו על ידי שני הגורמים האמורים: הגורם האסתיטי־הספרותי והגורם הפילוסופי־ההשכלתי. אולם פרסום התרגום לא בא כנראה אלא מתוך נמוקים מדיניים־סנגוריים, ובכחם הרגיז מנדלסזון את אומץ־רוחו על הסוסיו הספרותיים, גברה הסניגוריה המדינית על חששנותו של המבקר האסתיטי ופרסם את תרגומו זה – לאחר שפרסם את “תשועת ישראל” לר' מנשה בן ישראל ולאחר שפרסם דוהם את חבורו Über die bürgerliche Verbesserung der Juden, וזמן מועט לפני פרסום “ירושלים” שלו.

* * *

מנדלסזון פתח בפרסום שמונה תהלות (נ“ח, ס”ב, ס“ה, ע”ג, ע“ה, ע”ז, ק“א, ק”ז²¹, ואין אנו עומדים כאן על כך, מפני מה בחר דווקא בתהלות אלו) ב“דויטשס מוזיאום” הנ“ל מחודש מרץ לשנת 1783: Proben einer neuen Uebersetzung der Psalmen von Moses Mendelssohn. לא הוסיף המתרגם לא הערות ולא הקדים הקדמה ל”דוגמאות" אלו; הסתפק בהודעת המו"ל, שבקרוב יצא התרגום כולו לאור. ובה בשנה זכתה הספרות הגרמנית להוצאתו השלמה של התרגום²². אלו היה לסינג בחיים ניתן לשער שמנדלסזון היה מקדיש לו את תרגומו. ואחר שמת – לא היה בין משוררי גרמניה קרוב למנדלסזון כרמלר, בעל האודות המפורסמות בדורו. הקדשת התרגום למשורר כשהיא לעצמה באה כנראה אף היא להדגיש את מגמתו המרכזית של התרגום: הבלטת צד־הפיוט הצרוף בתהלים וגאולתו מכבלי התיאולוגיה²³.

מנדלסזון מסמן – בהקדמתו להוצאה זו – את התרגום כפרי עבודה בת עשר שנים ומעלה, שהמציאה לו כמה שעות של קורת רוח והנעימה כמה מממרורי חייו. לא תרגם את ספר־התהלים כסדרו, פרק אחרי פרק, אלא היה בוחר לו – הכל לפי הלך רוחו – תהלה מן התהלות, שעוררה אותו לתרגום אם מצד יפיה או מצד קשייה. ואשר למתרגמים שקדמו לו – אין הוא מזכיר לברכה אלא את מיכאליס וקנפ לבדם. וכאן הוא מדגיש, שלא רדף אחרי חדושים ולא ברח מתרגום לותיר (Luther) (עיין להלן), ולא חשש גם לקבל את ה“הבראיסמים” שהכניס לותיר לתרגומו, אע“פ שאינם על טהרת הלשון הגרמנית. ואף זו: יש בידו ליתן דין וחשבון על השנויים ששינה במטבע המקור גופו או בדברי קודמיו, ובמקום שטעה והתרחק מהמקור – כוונתו היתה ודאי רצויה, אלא שקצר כח השגתו. כמעט כל מתרגמי התהלים הגרמניים שבמאה הי”ח היו נוהגים להוסיף לתרגומם מעין פרוש בצורת הערות לשוניות ועניניות. ואף מנדלסזון אומר בהקדמתו, שאולי יקדיש מחברת מיוחדת להרצאת עקרי שיטתו בתרגום, בבחינה אסתיטית ובקרתית – לאחר שתשיגהו דעת הבקורת של בני דורו, ובה גם יוכל לתקן מה שפגם במקור ולהצדיק את הנראה כשגגה בעיני מבקריו²⁴. כוונה מיוחדת היתה לו כנראה למנדלסזון שוותר על צרוף הפרוש לתרגומו והיא זו האמורה לעיל, להבליט ולהבהיר את צורתן האסתיטית־הפיוטית הצרופה של התהלות, ולא לעשותן כעין חומר למדרש לשוני, יבוא לפיכך פרט זה ויוכיח, שנתכוון מנדלסזון למתן ספר־שירה ולא להוצאת מקור קדמון עמוס הערות, פרושים וכו' (עיין גם בדברי הקדמתו לרמלר, בהם הוא חוזר ומדגיש את תעודתו המרכזית).

מבחינה זו רואה מנדלסזון את עצמו כסולל דרך חדשה. כאלו היה הראשון למתרגמיו הגרמניים של ספר־התהלים שנסה לגלות את יפיו הפיוטי. והפליג כאן במקצת. יוהן דוד מיכאליס לדוגמה, שיווה לו גם מטרה זו בתרגום־התהלים, אף שלא היתה המכריעה בעבודתו²⁵. (מיכאליס ראה את ספר־התהלים כמקור־הכרה לאמתות הנשגבות, ומנדלסזון הציב את הדגש על הליריקה שבו). מתרגם־התהלים גאורג כריסטין קנפ (1778) אף הוא עמל על מתן צורה פיוטית לתרגומו והתחבט הרבה בשאלת המשקל²⁶. ויוהן אנדריאס קרמר (1755) שקדם לקנפ ולמיכאליס – אף שהוא השתדל (בתרגום תהלים שלו) לגלות את “הג’ניוס הלירי” של השירה העברית, ולא עוד אלא שסמן את תרגומו כתרגום “פיוטי”, ראה בספר־התהלים לא רק את “תכנו האלוהי” אלא גם את הודו הפיוטי, הדגיש בו את יסוד הלב והרגש²⁷. והרדר גם הוא ראה בספר התהלים – “אוקינוס זה בן ק”ן שירים" – שירה לירית צרופה. גם הוא לא היתה דעתו נוחה מרוב תרגומי־התהלים הגרמניים. דרישתו הראשונה של הרדר היתה זו: שכחו את כל חקוייהם ופרושיהם של האחרונים, ואף את המעולים והנערצים שבהם… בספר־התהלים אנו רוצים לראות את ימי־הקדומים, לחוש בהם את לבו ושכלו של דוד ומשורריו²⁸. הרי שלכאורה לא יכול מנדלסזון לראות עצמו כאלו היה הראשון לדרישת חדושו הפיוטי של ספר־התהלים. (ואין כאן מעניננו לברר, עד כמה עלה בידי קודמיו להגשים את המטרה ששיוו נגד עיניהם בעבודתם). ואף על פי כן ראה מנדלסזון רשות לנפשו לראות את עצמו כחלוץ למתרגמיו השיריים של ספר התהלים. רשאי היה לכך, אולי אף משום ששקע – הרבה יותר מקודמיו – מרץ־אמנות ועמל־תרגום בהגשמת תעודתו זו, משום שמדת יכלתו הספרותית וכח בטויו הפיוטי עלה על רוב מתרגמיו שקדמוהו. קודמיו שדברו בתרגום פיוטי נתכוונו לתרגום בחרוזים, כוונתו של מנדלסזון היתה רחבה ומקיפה משלהם. האמין מנדלסזון בתום־לבו, שעלה בידו הרבה יותר מבידי קודמיו, להחזיר את פני השירה הלירית לספר התהלים, לעשות את ספר־תפילותיה של הכנסיות הדתיות – ספר תהלתה ותפלתה של האישיות המשוחררת שבמאה הי"ח.

ב    🔗

דרך כלל ניתן לומר שהעדיף מנדלסזון המתרגם את מתן־הצורה שבתרגום בכללו על הדיוק הלשוני ה“עבדותי”. כך, לדוגמה, הוא משיא עצה לידידו גרפה (באגרתו מכ"ב באפריל לשנת 1783), שהיה עסוק אותו זמן בתרגום ציצרו, שיעשה בזה כדין שהוא גופו עשה בספר התהלים: תרגם כטוב בעיניך, והנח להם למבקרים שיצווחו אח“כ. אנו כולנו המצפים לתרגומך איננו רוצים לעמוד ממנו על הרומאי – אלא ללמוד מפיך כיצד התפלסף רומאי זה. לשם כך יש צורך ב”בקורת" אחרת מזו שביד המלומדים²⁹. ובמקום אחר יצא מנדלסזון לטפח על פני המתרגמים מלה במלה: רוב מתרגמינו, וביחוד הללו המתרגמים בשביל בתי החרושת של התרגום, קבעו לעצמם חוק יסודי זה שלא להתרחק ממלות המקור. סבורים הם שתרגמו באמונה – אם הקורא לא יבין בתרגומם יותר מבמקור הזר לו³⁰. ואף וילנד לדוגמה, לא עמד לפני מנדלסזון בדין – על שום שהוא מתרגם משועבד יתר על המדה³¹. אין ללמוד מכאן שמנדלסזון המתרגם זלזל ביחודו של המקור (אף באוצר מלותיו ובטוייו), ואף על פי כן הרבה יש ללמוד מדבריו אלה וכיוצא בהם על עמדתו בשאלת התרגום בכללה, בה נתחבטו טובי יוצרי הספרות בעולם. הרבה מה שאמר מנדלסזון – מנסיונו בעבודת התרגום אמר³².

ומה היתה שיטת־תרגומו בה נהג בספר־התהלים למעשה? על כמה מפרטיה נעמוד כאן. כנראה היה מנדלסזון מפקפק בכמה מפרטי המסור והמקובל כלפי ספר התהלים. בעיות שונות, לשוניות והיסטוריות, הכרוכות בתהלות גופן, בשלובן, בסדרן וכו' – לא נעלמו מעיניו. אתה מוצא כמה תהלות חמורות – כותב מנדלסזון לצימרמן – שניתן לפרשן כעולה על רוחך, משום שאין אתה יודע – לא את זמן חבורן, לא את מחברן ולא את התנאים בהן באו לעולם. כמה מקומות משובשים בוודאי. ואף על פי כן נשאר מנדלסזון נאמן לתפיסת התנ“ך המסורתית־הדתית, ולא דבק בו אף משהו זה של פריצת־גדר בה פתחו אחדים מבני דורו הנוצרים בבקרת המקרא. (ולא עוד, הוא שמר גם על חלוקת התהלים לספרים³³). בקש מנדלסזון לצור בגרמנית צורה פיוטית לזה הספר כמות שנמסר מדור דור. וכאן נתקל בהרבה קשיים. אע”פ שהרבה לישר הדורים בתרגומו – לא עלה בידו להעלים עקבות התאבקות זו בין המקור כמות שהוא ובין נסיון־התרגום. כמה חרוזים נשארו סתומים אף בתרגומם. אין המקור והתרגום עולים תמיד בקנה אחד³⁴. דברי פרידלנדר, שמנדלסזון לא הוסיף ולא גרע מלה מהמקור³⁵, אינם נכונים. כמה מלים וחלקי־חרוזים השמיט בתרגומו. וקשה הוא להכריע אם השמטות אלו ארעיות הן, או בכוונת מתרגם. אף במהדורה השניה לתרגומו לא נתמלאו השמטות אלו (לדוגמה: נ“ט, י”ז). כמה חרוזים קשים הוא “מנצח” אך ורק דרך תאור מוסגר או מסגיר או דרך מתן־צורה פיוטי חדש. פרקים יש כאן יותר מן הפיוט השני (“נאכדיכטען”) מאשר מן התרגום האמתי. ואין חזיון זה מצוי רק בתרגום חרוזים מסובכים בלבד. הטביע הרבה מחותמו הפיוטי על ספר התהלים. אי־אלו שנויים קלים מספיקים לו פרקים כדי להאדיר את המית השירה שבתהלות. תהלות כלליות נעשות על ידו פרקי־שירה אישיים, ישרים, בלתי אמצעיים. כאן עלה בהרבה על רוב קודמיו בתרגום זה.

אולם פרקים עזבתהו רוח־תרגומו הכובשת. יש שהוא מאריך קצת בתרגומו, יתר על המקור (לדוגמה: פרק ס"א, ו'). חצי פסוק (“יבשו הבוגדים ריקם”, כ"ה, ג') מתרגם על ידו בהרחבה זו:

Treulose nur bestehn mit Schande; Denn sie verfehlen ihres Zwecks

“ימטר על רשעים פחים” (י"א, ו') הוא מתרגם:

Des Blitzes Stricke wirft er einst, Vom Himmel auf die Frevler nieder.

(לותיר מתרגם אף כאן מלה במלה).

“מנת כוסם” (י"א, ו') מתרגם מנדלסזון: Wird ihres Bechers Antheil sein

“וינחם כרב חסדו” (ק“ו, מ”ה):

Und ändert seinen Rathschluss; Nach seiner grossen Güte.

וכנגדם, פרקים שהתרגום מקצר כלפי המקור (ל"א, ג' וכו'). אין הוא חושש להעביר מחרוז לחרוז (ט"ז: ז’־ח') ואין הוא מקפיד פרקים על חלוקתם.

ככל תרגום אין אף תרגומו זה של מנדלסזון נמלט מן הפרוש. את מקום הפרוש החסר ממלאה טכניקה תרגומית מיוחדת. שנוי הסדר בפסוקים וכו' אף הוא נמנה על “תרגום במקום פרוש” או “תרגום שהוא פרוש” זה. יש שהוא מונה חלקים בתהלה מן התהלות ע“י סמון בכוכבים (למשל: י“ג, כ', כ”ו, כ“ז, כ”ח, כ“ט, מ”ה, פ‘, קי"ט, וכו’) או ע”י מנין מיוחד בתהלות גופן (פרק י“ח, לדוגמה, נחלק לי”ב חלקים; בפרק ל"ד משמש כל פסוק חלק לעצמו). מנדלסזון הוא שהכניס גם את המקהלה תוך ספר התהלים³⁶. עתים “המקהלה” מסיימת את התהלה, ועתים היא משתלבת באמצע (לדוגמה: י“ד, כ', מ”ו, נ“א, ס”ט). בס“ח אנו מוצאים מקהלה ראשונה ומקהלה שניה. והוא הדין פ”ט, שחלוקתו הפנימית ראויה לתשומת לב. בפ“ד מוסיף מנדלסזון על המקהלה – “קול” (eine Stimme), בצ”ה מכניס מנדלסזון את אלהים כ“משתתף” בתהלה. כל הנסיונות הללו מעידים על רצונו של מנדלסזון להוסיף לתרגומו מהדרמטיות. נובעים הם מהתאבקות־מתרגם שחש במלאכת־תרגומו בתהום שבין שתי הלשונות ובין יוצרי־המקור לבינו גופו.

במקום הערות שמשו לו אי אלה סמונים טכניים. לדוגמה, נהג מנדלסזון להסגיר – בחצי עגולים – אי אלה פסוקים (ל“ח, י‘; נ’, ו‘; צ’, ד'; צ”ט, ה'; בק"ז מוסגרים כמה פסוקים כאחד) או חלקיהם (מ‘, ו’, ז‘, י’; נ‘, ג; ק"ט, ד’). הסגרות אלה שמשו לו במקום הסברה, שהפסוקים המוסגרים אין מקומם כאן אלא בתהלה אחרת. בהסגרות אלה אנו נתקלים בבעיות־המקור החמורות שהיו לפני המתרגם, ולא עלה בידו לפותרן כהלכה. אף הן מעידות על ראייתו הבקרתית של המתרגם, שלא העיז להסיק ממנה את המסקנות שהיו מטפחות על פני צורתו המסורתית של ספר־התהלים³⁷. ורק במקומות בודדים אנו נתקלים בדמות המשכיל שבמתרגם, ובהם אנו שומעים את לשון ההשכלה בת המאה הי"ח³⁸.

ומשום שבקש מנדלסזון לשמור על שלמותו של מתן־הצורה הפיוטי ששיווה נגד עיניו – נכשל בחוסר עקביות רבה בבחינת שמוש המונחים. אין לך כמעט מונח אחד בספר־התהלים שלא זכה לכמה וכמה תרגומים שונים (והוא הדין ציורים ותמונות, וכו'). לדוגמה אמנה כאן אי אלה מונחים:

אמונה: Wahrheit (קמ"ג, א'); Treu (ל"ו, ו'); Vatertreue (צ"ב, ג').

אמת: Recht (קי"א, ז'); Treue, Treu (פ“ה, י”א, י"ב); Treu und Wahreit (קמו, ו').

גוים: Erdbewohner (נ"ט, ו'); גם Völker ופרקים גם Heiden.

חסד: Gnade (נ“א, ג'; ק”ט, כ“ו; קי”ט, מ"א); Wohltat (ק“ז, מ”ג); Huld (פ“ו, ט”ו; ס"ג, ד'); Liebe (פ“ט, כ”ט; צ"ח, ג'); Güte (נ“ב, ג'; נ”ז, ד').

חק: Lehre (נ', ט"ז); Recht (ק“ה, מ”ה).

כבוד: באותו פרק (כ"ט) יש לו שלשה תרגומים: Ehre (ג'), Ruhm (א' וכו'), Majestät (ט'). עיין כמו“כ: קמ”ה, י“א; נ”ז, ט'.

לב: Herz; Geist (מ"ה, ב'); Gemüt (קל“ט, כ”ג).

משפט: Weisheit (קי"א, ז'). ובאותו פרק (ל"ז) Gerechtigkeit, Recht (כ"ח, ל');gerechter Wandel (ק"א, א'); Gebot (ק"ו, ג').

נפש: Gemüth (ע“ז, ג'; קי”ט, כ‘; קמ"ג, ו’); Leben (נ“ד, ה‘, ו’; נ”ו, ז'); Geist (נ“ז, ז'; ס”ב, ב'); mich (נ“ו, י”ד).

עם, עמים, לאמים: בתרגום כל אלה אין שום קביעות. משמשים בערבוביה: Nation, Staat, Reich (עיין לדוגמה ס"ז, ה').

צדיק: Tugendverehrer (קי“ח, ט”ו); Rechtschaffne (קי"ח, כ').

צדק: Tugend (קי“ח, י”ט; קל"ג, ט'); Unschuld (י“ח, כ”ה); Frömmigkeit (י“ח, כ”א).

צדקה: Recht (ל"ו, ז'); Wohltun (ל“ו, י”א); Gnade (נ“א, ט”ז); Urtheil Gerechtes (ע"ב, א'); Allgerechtigkeit (ע“א, כ”ד; קמ"ג, א'); Verdienst (ק“ו, ל”א); Recht (צ"ט, ד'); Güte (קמ"ה, ז').

צרה: Not (ל"א, ח'); Angst (ל"א, י').

רוח: Sinn (נ“א, י”ט); Geist וכו'.

רחמים: גם Vaterliebe (קי“ט, ע”ז).

רצון: Huld (נ“א, כ'; פ”ט, י"ח); Gnade (ס“ט, י”ד).

רשעים: Bösewicht, Frevler, Verruchte וכו'.

תבונה: Verstand (קמ"ז, ה'); אבל “טוב טעם ודעת” הוא מתרגם כמו"כ Verstand und Einsicht (קי“ט, ס”ו).

תורה: לתרגום זה ישנו ערך פילוסופי־דתי מיוחד, ומותנה הוא מצד שיטתו של מנדלסזון בפילוסופיה כללית וישראלית.

וכך הוא מתרגם “תורה” פרקים: Lehre (ל“ז, ל”א; פ“ט, ל”א; קי“ט, א', י”ח, ק“ט, קי”ג, קל“ו, קמ”ב, וכו'); ופרקים – Gesetz (מ‘, ט’; צ“ד, י”ב; קי“ט, נ”ג, צ“ז, קכ”ו וכו').

וכאן המקום להוסיף, שאף תרגום “יהוה” Ewiger אינו עקבי בתהלים³⁹. במקומות רבים הוא מתרגם Herr, Gott וביחוד במקומות שקבלם מידי לותיר – נשאר תרגום Herr שלו. פעם מתרגם מנדלסזון “יהוה” der Heilige (ס“ח, י”ז); “יהוה אדונינו” (ח; ב‘, י’) הוא מתרגם: Unendlicher Gott, unser Herr.

כאמור, מנדלסון המתרגם מעדיף חליפות הצורה ורבוי גווניותה על עקביות המלה, ועד כדי כך, שאין הוא חושש לאי־עקביות זו בתרגום פסוק אחד החוזר פעמים בו בפרק (נ“ט, ז', ט”ו). כשם שאינו עקבי בתרגום מושגים קבועים כך אינו מדייק בעקביות מלות היחס וכו' וכמה פרטים שייר בתרגומו: כלי הזמר שבתהלים אינם מתורגמים כל עקר, מלת “סלה” הכניס לתוך תרגומו במקומות בודדים. לא חשש כמו“כ מפני “הבראיסמים” כמות שהדגיש בהקדמתו, וכמו”כ נשתמרה צורתם העברית של שמות העצם הפרטיים.

ג    🔗

כשם שמיעטו בכלל לטפל במחקר תרגום התהלים למנדלסזון בכללו (קיזרלינג) והיוצאים בעקבותיו לא עיינו אף בכתב־היד של המתרגם) – כך לא ניסו עד כאן לברר את רשומי התרגומים הקודמים בתרגום זה, או – לפחות – לעיין עיון־משווה בתרגום מנדלסזון ובתרגומי קודמיו⁴⁰. בעלי המאמרים השונים על מנדלסזון הסתפקו אף כאן ברמזים כוללים או שהעלימו עיניהם לגמרי מהבעיות הללו.

ברור הוא, שאין לבקש בתרגום מנדלסזון רשומי התרגומים ה“יהודים־אשכנזיים” שקדמו לו⁴¹. הללו נתכוונו לתרגום מלה במלה, לשונם לא היתה לשונו הצרופה של מנדלסזון, וגישתם אל בעית תרגום־התהלים לא היתה גישתו. אחדים מהם היו כנראה לפני מנדלסזון – אולם לא יכלו לסייע לו במלאכתו. מה שאין כן התרגומים הגרמניים. בעיקר יש לעיין כאן בתרגומי־התהלים ללותיר, למיכאליס, לקנפ ולקרמר.

רב ערכו של תרגום־לותיר למפעלו של מנדלסזון. חשיבות פרינציפיונית ישנה להשוואה שבין שני התרגומים הללו, בין במקומות שמנדלסזון מקבל את תרגום־לותיר (בשלמותו או לשעורין) ובין כשהוא דוחהו וסולל לו דרך חדשה, או מבכר את תרגומי המתרגמים מבני דורו על תרגום־לותיר. לא אוכל – כמובן – לעמוד כאן על כל נקודות המגע והנגוד שבין תרגומי לותיר ומנדלסזון. (רוב מסקנות השוואתי את שני התרגומים הללו אצרף בלוח־גרסאות מיוחד להוצאה הבקרתית של תרגום התהלים למנדלסזון בכרך ח' של כתבי מנדלסזון הנ"ל)*⁴². אסתפק כאן על כרחי בסמון ראשי החזיונות בפרט־מחקר זה, ומבחינתם הפרינציפיונית.

דרך־כלל ניתן לומר, שלותיר מרבה לדייק בתרגומו ממנדלסזון, נאמן ממנו למלה בלבושה המקורי, עקבי ממנו בתרגום מושגים מופשטים וכו'. ואלו מנדלסזון המתרגם בן־חורין יוצר יותר מלותיר, משתדל יותר ממנו לצור צורה פיוטית חדשה לתהלות. לותיר שומר בתרגומו על המלה. מנדלסזון – על כוונתה, ולפי תפיסתו (כמובן, שהכללה זו מניחה מקום ליוצאים רבים מן הכלל, ואעפ"כ היא עומדת בעינה).

דוגמאות אחדות לנאמנות המלה של המתרגם לותיר ולעקביותו:

“בן־אדם” – הוא מתרגם כמעט לעולם: Menschenkind.

“במעשי ידיך”: Deiner Hände Werk. מנדלסזון: Deiner Werke.

“גוים” – מתרגם לותיר בנגוד למנדלסזון, עיין למעלה – בעקביות גמורה: Heiden.

“מה יעשה בשר לי” (נ"ו, ה') מתרגם לותיר: Was sollte mir Fleisch thun; מנדלסזון: Was kann der Mensch mir thun.

“עבד יהוה” (ל"ו, א' וכו') מתרגם לותיר: Des Herrn Knecht; מנדלסזון: Verehrer des Ewigen ⁴³.

פרקים התרגום הנאמן למלה משל לותיר עולה בפשטותו על זה של מנדלסזון; לדוגמה:

“יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת” (י"ט, ג').

תרגומו של מנדלסזון בכמה מקומות מסובך ועמוס מזה של לותיר, שהוא ישר ממנו, ומעט בו מן העקיפין. המלה שבמקור יש לה בתרגום לותיר, כמרומז, משמעות אחת קבועה ואינה משתנה. אין זו הולכת אחרי הענין, אלא הענין הולך אחריה. שונה מזה הוא יחסו של מנדלסזון אל המלה ואל הענין במקור שלפניו. ומנדלסזון שעמל הרבה על גלוי המוסיקליות הקדומה של ספר־התהלים זוכה במקומות רבים – יותר מלותיר – לתרגום שיש בו הרבה מההשראה המוסיקלית ומהתנועתיות הדרמטית. כנגד זה, במקומות רבים עולה לותיר על מנדלסזון בכח קצורו וצמצומו, בעוז־בטויו. דיינו כאן בדוגמאות אחדות משני התרגומים – לשם הבהרת שנוי דרכים ומתן־צורתם של המתרגמים הללו (וכמובן שלא נוכל לדון כאן בפרטי השוואה זו) (ההעתקות מלותיר לפי הוצאת תרגומו משנת 1766):

א) “כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו” (ל"ז, כ').

ב) “סור מרע ועשה טוב ושכן לעולם” (שם, כ"ז).

ג) הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי" (ל"ח, ו').

ד) “צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי” (ח‘, ח’).

ה) “צפור שמים ודגי הים עבר ארחות ימים” (שם, ט').

ו) “יבשו ויבהלו מאד כל אויבי ישבו יבשו רגע” (ו', י"א).

ז) “מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם” (ח‘, ג’).

ח) “פן יאמר אויבי יכלתיו צרי יגילו כי אמוט” (י"ג, ה').

דוגמה ליתרון חיוניות בתרגום מנדלסזון, וכנגדה אנו מוצאים:

ט) “מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב” (ל“ד, י”ג).

י) “וכל עולה קפצה פיה” (ק“ז, מ”ב).

* * *

ההשוואה המדויקת בין תרגום לותיר ותרגום מנדלסזון מוכיחה, שמנדלסזון נוטה מדרך לותיר בתפיסת־הנושא של החרוז, בתפיסת־הזמן שלו, בפרושו המודלי. אין הוא זהיר לדוגמה, גם בתרגום מלות היחס כלותיר, ואף בנוסחאות־תרגום שקבל מנדלסזון מלותיר – הוא נוהג לשנות ממטבע שטבע לותיר, מתוך שהוא משנה את סדר נוסחתו של לותיר, מוסיף מלות קשור או משמיטן משל הנוסחא שלפניו, מכניס ריתמוס משלו לנוסחת־לותיר, (או משנה את נוסחת־לותיר לשם שנוי־ריתמוס), משחרר את זו מדיוקה הקיצוני⁴⁴. הלבשת־החרוז שבתרגום מכריחה אף היא את מנדלסזון לנטות מתרגומו הפרוזאי של לותיר. תרגומים “פיוטיים” של לותיר הוא מעביר לתוך תרגומו בלי שנויים (עיין בדברי הקדמתו). וזו דרך־הקבלה מתרגום־לותיר כמה מדרגות בה: יש שהוא מקבל ממנו תרגום שם או שמות אחדים שבחרוז, פעל אחד או פעלים אחדים, יחוד־בטוי מכריע בחרוז, תמונה או מליצה יסודית. ופרקים אין זו קבלה העומדת על מלה או על מלים אחדות, אלא קבלת תפיסתו של לותיר בכללה. (במראה המקומות לתרגום מנדלסזון, בכרך ח' הנ"ל, הריני ממיין את כל מדרגות־הקבלה הללו ומסמנן בהגדרות מיוחדות). בבחינה פרינציפיונית עלינו להבדיל בין קבלת נוסחאות־לותיר המשמשת מצע לתרגום חדש משל מנדלסזון, ובין קבלתן כמות שהיא, כשהמתרגם מנדלסזון מקבלן ומכניסן תוך תרגומו (ואם גם בשנוי־מה), ואינו מנסה כלל לתרגם מחדש את החרוז שלפניו, כלומר כשנוסחת־לותיר פוטרת אותו מתרגום או מכריחה אותו לוותר על תרגומו הוא. ומוצא אתה כמה קבלות מתרגום־לותיר, שלכאורה אפשר היה לטעון שאין מנדלסזון יוצא בהן כלל בעקבות לותיר, ואילו גם לא היתה נוסחת־לותיר לפניו על כרחו היה מתרגם תרגום זה, וכאלו אין כאן לא קבלה מלותיר אלא הקבלה בלבד בין נוסח־מנדלסזון ונוסח־לותיר – ואחרי כל אלה, לאחרי עיון משוה מדוייק, מתבהר שאין כאן אלא רשומי נוסח־לותיר. אף במקומות כאלה אין לזלזל בהשפעת לותיר על מנדלסזון. לשם הכרעה בתרגומי־מנדלסזון מסוג זה (כלומר, תרגומים בהם ניתן לפקפק, אם מנדלסזון יצא באמת בעקבות לותיר, אע"פ שלמעשה עולה תרגומו עם זה של לותיר בקנה אחד) אני מציע עיון ב“כתוב השלישי”: בתרגומי שאר המתרגמים הגרמנים (מיכאליס וכו'); כאן אבן הבוחן. עיון זה יוכיח באיזו דרך הלכו מתרגמי־תהלים במאה הי"ח כשפרשו (מסבות שונות שלא כאן המקום לפורטן) מנוסחת־לותיר, וכמה כרוך היה כאן מנדלסזון אחרי לותיר שהורה לו את הדרך והטיל עליו זקת תרגומו. (וכמובן שאין למנות על סוג זה חזיונות־הקבלה ודמיון ודאיים וברורים בין שני התרגומים הללו כמות שהוכחתי בפרוטרוט במחקר המקורות הנ"ל לתרגום מנדלסזון⁴⁵).

ויש להוסיף, שמהשוואת נוסחאות מנדלסזון בתרגומו (משנת השבעים ואילך), ומעיון מדוקדק בכתב־ידו (השמור בקובץ־לסינג שע"י הספריה הממלכתית בברלין, ובו אפשר לראות מתוך שנויים ותקונים רבים, בכמה עמל על שחרורו מנוסחת־לותיר), אנו למדים, שאף זקת־לותיר זו היתה לה התפתחות משלה, לבשה כמה צורות במשך עשרות השנים בהן עסק מנדלסזון בתרגום התהלים. בנוסחת כתב־היד, לדוגמה, זקת־לותיר גדולה מבמהדורה הראשונה (1783). בדיקתנו המפורטת מוכיחה, שבשעה שיצא מנדלסזון להכין את תרגומו לדפוס, השתדל להשתחרר, במקום שראה אפשרות לכך, מזיקת־לותיר, ובמהדורת תרגומו הראשונה רב מאמץ־שחרורו מכבלי תרגום־לותיר⁴⁶. ומכיון שמנדלסזון לא תרגם את ספר־התהלים כסדרו, אלא תהלות־תהלות, כנוח עליו הרוח – ניתן להוכיח, שבכמה תהלות שלמות גברה עליו זיקת־לותיר ולא יכול להשתחרר ממנה, ובכמה מהן עלה בידו לפרוק את עול־לותיר בתכלית. ואלו היה בידנו לקבוע את סדר תרגום התהלות, היה פרט זה מתברר ביותר וברורו היה משמש מפתח לתוספת־הבנה בהתפתחות תרגומו של מנדלסזון.

אולם אין אנו רשאים להעלים עינינו גם מזה, שאף במקום שמנדלסזון פורש מנוסחת־לותיר, יש שנוסחה זו נשארת לו נקודת־מוצא לתרגומו, אף לאחר שסלל את דרכו הוא.

ניתן לשער, כמה הרבה מנדלסזון “להתאבק בעפר” תרגום־לותיר, ולהאבק בו כאחד. קבל ממנו ואחר כך חזר בו, התרחק ממנו ואח“כ חזר אליו (עיין ברשימותינו הנ"ל על כתב־היד של תרגום מנדלסזון). אולם בנקודה אחת פרש מנדלסזון מלותיר פרישת עולם, לא וותר לו אף משהו ולא קבל ממנו ולא כלום, והיא המגמה הכריסטולוגית בתרגום התהלים. כאן לא ידע מנדלסזון לא היסוס ולא משהו של זיקה. (אף אחדים מחוקרי התהלים הנוצריים שבמאה הי“ח התחילו מרחיקים עצמם מהפלגת מגמה זו בפרוש התהלים, אע”פ שלא נשתחררו ממנה חרות־ממש). ושוב: מנדלסזון ששמר בפרט זה על חרותו הגמורה מתרגום־לותיר – לא נסה לברוא “תבלין” כנגד כריסטולוגיה זו ולפרש את התהלים ברוח “צד שכנגד” ישראלי. שהרי נתכוון מנדלסזון לעקור מפרושי־התהלים ומתרגומיו לא רק את הכריסטולוגיה אלא גם את המשיחיות בכללה, אף זו הישראלית. באגרתו הנ”ל לצימרמן⁴⁷ הוא עומד אף על שאלה זו ומעיר על שתי תהלות הנראות בעיני מפרשי “שתי האומות” (היהודים והנוצרים Beider Nationen) כנבואות משיחיות ובאמת אין בהן לא מן הנבואה ולא מן המשיחיות.

* * *

עד כאן עמדנו על נקודות המגע והניגוד שבין תרגום התהלים ללותיר ובין זה של מנדלסזון. ואשר למתרגמי התהלים הנוצריים שבמאה הי“ח, מבני דורו של מנדלסזון – בראש ובראשונה השפיע עליו קנפ⁴⁸, והשני לו במדת ההשפעה והמגע הוא מיכאליס⁴⁹.(באגרתו הנ“ל לצימרמן הוא מסמן את מיכאליס כפרשן מצוין, ואע”פ כן אין דעתו נוחה מתרגום התהלים שלו). בכמה מקומות אנו רואים את מנדלסזון והוא מזווג בתרגומו את נוסחת לותיר עם נוסחת מיכאליס. או עם נוסחת קנפ, ולפרקים – שלש הנוסחאות כאחת (כ“ז, ל”ח). בכמה מקומות בהם יוצא מנדלסזון בעקבות לותיר, הוא הולך ומתקרב לתרגומי קנפ ומיכאליס. השוואה בקרתית של תרגום מנדלסזון עם נוסחאות שאר מתרגמי התהלים הקרובים לו בזמן ובשתוף־רשות תרבותית ולשונית – מאליפה היא הרבה בין בבחינת הערכת תרגום מנדלסזון כשהוא לעצמו ובין בבחינת קביעת מקומו וערכו בתרגומי התהלים במאה הי”ח דרך כלל. לדאבוני, אין אני יכול כאן – לרגל חוסר במקום – לדרוש סמוכים ורחוקים בין תרגום מנדלסזון ובין תרגומי קנפ ומיכאליס ולהבהיר נקודות מגע וניגוד אלה בדוגמאות⁵⁰.

אולם אין למצוא שום מגע בין תרגום מנדלסזון ובין תרגום התהלים ליוהן אנדראס קרמר (1755), העמוס הערות ובאורים. חלוקים שני מתרגמים אלה בתפיסת ספר התהלים לכל פרטיו, בהגדרת תעודתו של המתרגם ותחומו של התרגום דרך כלל. ולא עוד אלא שקרמר לא נשתחרר עדיין מדרכי הפרוש הכריסטולוגי ורואה הוא בתהלים מהרהורי לבו של נוצרי מאמין (עיין לדוגמה הערה לחלק ג', 1763). גם עיון מרפרף בתרגומו של קרמר דיו להוכיח, כמה רב המרחק בינו ובין נוסחת־מנדלסזון, שהרי קרמר מרחיק עצמו בתכלית מן המקור. אין המקור משמש לו אלא מעין חומר לפיוט. אין הוא מתרגם את ספר התהלים אלא תולה את שירתו הדתית הוא בספר זה. אין גבול למדת־חרותו של מתרגם זה, אם בכלל ניתן לראות את “חבורו” כתרגום. וזו לא היתה, כמבואר, דרכו של מנדלסזון⁵¹.

שנה אחרי מותו של מנדלסזון יצא לאור תרגום־תהלים חדש של קרמר ה“שני” (יוסף אנטון קרמר)⁵². אף הוא הדגיש שאינו מתכוון אלא ליתן לדורו מפתח להבנת השירה הלירית של דוד וחבריו (בהרבה הוא כרוך אחרי תרגום מיכאליס). מתרגם זה הצטער (עיין בהקדמתו) שלא יכול להפיק תועלת מתרגומו של מנדלסזון – מכיון שכשיצא זה לאור היה תרגומו הוא מוכן בידו. ובאמת אין בו כלל מרוחו של תרגום מנדלסזון.

ד    🔗

דעה זו (שנפוצה במאה הי"ט) על עוצם השפעת תרגום התהלים למנדלסזון יש בה משום הפלגה רבה. במדה שאנו מרבים לעיין בספרות הגרמנית שבמאה הי"ח (בספרות השירית בכלל, בתרגומי התהלים ושאר ספרים מכה"ק בפרט) ולאחריה, בה במדה מתברר לנו שמפעלו הספרותי הזה של מנדלסזון לא הטביע את חותמו על ספרות התרגומים הגרמנים לכה"ק, לא קיים את התקוות שתלה בו מנדלסזון גופו.

התיאולוגיה הנוצרית לא יכלה לסמוך את ידיה על תרגום “בלתי־נוצרי” זה. בעיניה היה תרגום זה ספרותי־פיוטי יתר על המדה. ובעניני חוגי הסופרים והמשוררים היה התרגום ספרותי־פיוטי פחות מן המדה הרצויה להם. כמה מהם לא יכלו להשלים עם מגמה זו (שאמנם לא הפריז בה מנדלסזון, לא פגמה זו בעצם התרגום, הובלעה תוכו – ואף־על־פי־כן הרי היתה קיימת), שנתכוונה להבליט את יסודות ה“השכלה” הישראלית הקדומה בימי דוד ושלמה (עיין למעלה). ושוב: לא עמד ספר התהלים במרכז עניניו של הדור השני להשכלה הגרמנית, שבא לרשת את מקום מנדלסזון וחבריו. וכנגד זה: קהל קוראי התהלים באומה הגרמנית חונך על תרגום־לותיר וקשה היתה עליו פרידתו ממנו (עיין בדברי מבקר תרגום מנדלסזון ב“דויטשה מוזעאום”, 1783). ואין מן הצורך להוסיף, שאף בפנים, בעולם היהודי, לא היתה לתרגום זה השפעה מיוחדת ומכריעה.

דברינו אלה יהיו נראים כחדשים – ואולי גם מוזרים – בעיני כל אלה שקראו הרבה ובעצמם ספרו הרבה בעוצם השפעתו של תרגום התהלים למנדלסזון, כאלו היה זה “מאורע היסטורי־תרבותי” חשוב וכו' וכו‘. אולם אין בדברינו כדי להפתיע את מי שיטרח ויעיין בספרות הגרמנית שבמאה הי“ח וראשית המאה הי”ט. ולא זו בלבד: סמוך לפטירת מנדלסזון התחילו הרבה מתלמידיו ומעריציו גופם מקוננים על כך שמפעלו הספרותי הזה של רבם עלה כמעט בתהו. תרגום־תהלים של מנדלסזון לא זכה אפילו לרשימות־בקורת מקיפות וחיוביות כשאר יצירותיו שהדן היה כביר אף מחוץ לספרות הגרמנית. דוד פרידלנדר⁵³ קובל זמן מה אחרי פטירת רבו על כך, שתרגום התהלים של מנדלסזון לא עורר שום “סנסציה” (בלשונו) בספרות: המבקרים לא הרימו על נס את מאמצו הספרותי הכביר של מנדלסזון בתרגומו זה, לא עוררו עליו את דעת הקהל. שבחוהו כ- Modernisierte Dolmetschung נאה, העמידוהו בארון הספרים בצד שאר ספרי מנדלסזון, לשם שלמות שורת ספרי המחבר, ואין דואג לרשומיה בעתיד. קובלנות מעין אלו אנו מוצאים גם ברשימות אחרות משנות השמונים והתשעים למאה הי“ח. מבקר תרגום מנדלסזון ב”דויטשס מוזעאום“⁵⁴ מעיד אף הוא, שלא מצא תרגום זה את הדו הנאות. נראה לו שכובד תרגומו זה של מנדלסזון ומעלתו הם יותר ברוחו הפילוסופית והפיוטית של המתרגם מבידיעותיו בשפות־המזרח. מבקר זה קבל (ולא הוא לבדו) על רבוי רשומי השירה היוונית־הרומאית בתרגום התהלים למנדלסזון. (וכמה עמל המתרגם לצור את צורתה העברית הקדומה של שירת התהלים! עיין למעלה). כאלו עשה מנדלסזון את דוד משורר מודרני, וכאלו תהלותיו יש בהן יתר על המדה מריח המאה הי”ח ורוחה. ובעקר הדבר, מתנגד מבקר זה (ודברי בקורת שנתפרסמו ב“דויטשס מוזעאום” השפעתם היתה רבה על בני הדור ההוא) לגורם השני לתרגום התהלים (עיין למעלה), לנסיונו של מנדלסזון לצור אגב תרגום־התהלים את צורת ההשכלה העברית הקדומה, ולהוכיח תוך מתן צורה חדש זה, שכאלו אין בין השכלת ישראל בימי דוד ושלמה, – “תור הזהב” – ובין השכלת האומות במאה הי“ח ולא כלום. אותו מבקר שואל (ובשם העולם הנוצרי, וגם עולם ההשכלה שבימיו): האמנם הרעיונות ה”פרוגרסיביים" (במוסר, בתפיסת אלוהים וכו') שמנדלסזון שם בפי משוררי התהלים הם הם שהיו נר לרגלי ישראל הקדום בימי דוד ושלמה וכו’? האמנם זו היתה דמותם הרוחנית והתרבותית של משוררי ישראל הקדום – הוא שואל, ומשיב בשלילה וזו לא היתה תשובת־יחיד. ואין מבקר זה מסתפק בכך, הוא מוסיף ואומר: אם רשאי היה מנדלסזון להטביע את חותם ההשכלה בת המאה הי“ח על ספר־התהלים, למה רגשו מנדלסזון וחבריו על התיאולוגים הנוצרים הרואים בספר זה מהרהורי לבם הנוצרי? אם מותר לו למנדלסזון לראות את ספר־התהלים לאור הפילוסופיה, מפני מה יאסרו על התיאולוגים הנוצרים לראותו לאור הדוגמטיקה הנוצרית, להגיה אור זה על תהלות דוד בן ישי וחבריו, לטשטש ע”י כך את אפיה הקדום המיוחד של שירה זו ולעשותה נושא לדוגמטיקה הנוצרית שבידם, ספר־חנוך לכל הרוצה לעמוד על תורת המשיחיות הנוצרית וכל הכרוך בה!

הפליג אותו מבקר הרבה. מי שישווה תרגומי הנוצרים ותרגום מנדלסזון יווכח על נקלה שאין הנדון דומה לראיה. ואעפי"כ שמש אותו גורם פילוסופי־השכלתי (שאמנם לא עשה אותו לאב־בנין למפעלו, כאמור) מטרה לחצי המבקרים המועטים ממחנה ההשכלה והפילוסופיה הגרמנית, עד כמה שנזקקו לתרגום־התהלים של מנדלסזון וראו צורך לייחד עליו את הדבור⁵⁵.

* * *

כנגד מבקרים אלה – ניסו תלמידי מנדלסזון ומעריציו אחרי פטירת רבם לעשות פרסום לתרגום־התהלים שלו ולהכשירו לעיון ולהשפעה מחנכת. מלבד השתדלותו של דוד פרידלנדר – יש להעיר על הפרוש המפורט שהתקין יואל ברי“ל לתרגום־מנדלסזון, שיצא לאור בצרוף תרגום זה בכתב עברי בצרוף פרושו של ספורנו⁵⁶. פרוש זה לא קלע ברוב דבריו אל המטרה. סיבת כל לקוייו המדעיים היא בכך, שמחברו לא עיין כלל בדברי המתרגמים שקדמו למנדלסזון. במקומות רבים בהם מנדלסזון יוצא בתרגומו בעקבות לותיר, מקבל ממנו את נוסחתו בשלמותה או לשעורין – עומד המפרש יואל ברי”ל ומתווכח עם המתרגם, מחפש מקורות לתרגומו. כמה מתרגומי־לותיר מפליא המפרש כמעשה אמנותו של מנדלסזון. מזכה הוא את רבו המתרגם אף בכמה תרגומים נאים משל מתרגמים אחרים שקדמו למנדלסזון. אולם, כמרומז, לא יואל ברי“ל לבדו נכשל בהזנחת חקר־המקורות לתרגומו של מנדלסזון. אף הוצאה זו ופרוש זה – שנתכוונו בעקר כלפי־פנים, לשם הקורא מבני ישראל (ובשעה שהדור הצעיר בגרמניה פסק מלקרוא בכתב אשורי…) – לא היה בהם כדי להחיות את תרגום התהלים של מנדלסזון ולעשותו מפעל ספרותי־תרבותי חי ומשפיע במדה רחבה. וכנגד זה, אין להסיק מכאן שאין למצוא בכלל עקבות תרגום־התהלים למנדלסזון בתרגומים שלאחריו. אף בתרגום־התהלים הרוסי לפוספינסקי (ורשה, 1871), לדוגמה, מרובים רשומי תרגום־מנדלסזון (ומתרגם זה עומד בעצמו על כך). כמו כן, אין ללמוד מדברינו, שלא זכה תרגום־מנדלסזון לדברי שבח ותהלה מצד כמה מבני דורו⁵⁷, אולם פרטים אלה אינם עוברים את גבולם המצומצם ואין בהם משום משמעות פרינציפיונית. דברינו בכללם במקומם עומדים: לא נתקיים מבוקשו של מנדלסזון בתרגום־התהלים שלו, לא בחייו ולא אחרי פטירתו. לא זכה מפעלו הספרותי הזה להשפעה קיימת (אף לא בדורו, וסמוך לו) מעין זו שהיתה ל”שיחות הפילוסופיות, ל“מורגנשטונדן” (“מועדי שחר”), ל“ירושלים” ומכל שכן ל“פדיון” שלו.

מנדלסזון המתרגם לא נעטר עטרה מעין זו שעטרוהו הספרות, הפילוסופיה וההשכלה הגרמנית – כסופר, כדברן־ההשכלה וכפילוסופוס גרמני.