א    🔗

תקופתנו נתברכה או נתקללה באי־שקט, במבוכת־לבבות ובמבוכת־מוחין. המאורעות רותחים ומשתנים. היציבות רופפת, האכזבות מרובות והעתיד מעורפל. בני־אדם מבקשים תשובות מהירות וברורות, ולא כל אחד מוכן או מוכשר לבדוק דברים לאור ההגיון והשכל. לפיכך התחילו רבים לנחש בגביעים, לחזות בכוכבים, לשאול פי איצטגנינים, ולחזר אחרי מגידי־עתידות. ומקצת אנשים, שאינם מוצאים עניין באלה, בחרו להם, להבדיל, דרך אחרת, הלא היא דרך החזרה בתשובה. נראה להם, שבדת ימצאו נוחם ופשר חייהם, ואף מקלט מפני אימי הקיום.

זהו חזיון נכבד, שנוגע לנו עד מאוד, וראוי הוא לעקוב אחריו ולבדקו, כדי לראותו כמות שהוא על כל צדדיו ולא להירתע מפני גילוי גידולי־פרא וצביעות וזיוף. המדובר בהווייתן של מדינתנו וחברתנו, שאסור להפקירה בידי המקרה או בידי תמהונים, שפניהם משתנות ככרום. שכן כל המאמינים החדשים האלה אינם מעור אחד. הדעת נותנת שזהו קהל מגוון של אנשים כשרים, תמימים, נואשים, סנובים. הצד השווה שבהם, שכולם נוהים אחרי הדת ומבקשים בה טעם־חיים ופורקן ומחסה. ואין זה מן המידה להמתין עד שכל אחד מהם יוכיח את כוונתו האמיתית. גם כבודה של הדת וגם כבודו של חופש־הדעה מחייבים לדון בנושא זה.

אין הכוונה כאן לצלול בסוגיית הדת, המאמינים והחוזרים־בתשובה, אף אין ברצוני בהקשר זה לחוות דעתי על עצם החיפוש אחרי פתרון בעיות אנושיות ועולמיות באמצעות הדת וצידוקו, אבל צורך הוא לומר משהו על החזרה־בתשובה.

ב    🔗

רעיון התשובה כשלעצמו יפה הוא, וזכותה של דת ישראל שטיפחה רעיון זה מבראשיתה והעלתה אותו למדרגה גבוהה, עד שחז"ל אמרו: “במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”. שלא כנצרות, שדבקותה בעקרון “החטא הקדמון” שללה מן האדם את האפשרות השלמה לחזור בתשובה. כידוע, גרסה הנצרות, שמיום שהאדם הראשון חטא, כל אדם נולד חוטא ונשלל ממנו חופש הבחירה עד עולם, וכל הדורות שלאחר אדם הראשון חוטאים בעל־כורחם ונקנסה עליהם מיתה. בניגוד לתורת “הגזירה הקדומה”, הורתה היהדות שיש חופש בחירה לאדם¹ “ומפי העליון לא תצא הרעות והטוב”, וכל אדם אחראי למעשיו. ולא עוד אלא אם נכשל אדם בעברות אין הכרח שישקע ברישעותו, שכן יש לו תקנה בתשובה. כל הנבואה הישראלית היא, לפי מהותה, קול־קורא נרגש ונמרץ לתשובה, וכך גרסו כל הדורות בישראל, במקרא, בתלמוד, במידרש, בתפילות, בדרשות, בשולחן־ערוך ובספרי־יראים. החרוז החוזר בהם הוא: אלוהים נותן יד לפושעים. ולא כאן המקום להיכנס בעוביה של מסכת־התשובה שיש בה כללים ופרטים, מנהגים וטכסים, החל בחרטה, בווידוי ובתפילה וכלה בסיגופי גוף המקופלים במושג “תשובת־המשקל”. נסתפק בהדגשה, שמורי ישראל בכל הדורות ראו בתשובה אחד העמודים, שעליהם עומד העולם, שעל כן היא קדמה לבריאת העולם ואלמלא היא, לא היה העולם מתקיים.

ברם, לפי כל הגירסאות עיקר התשובה היא בתשובה שלמה, בתשובה שבלב ובתיקון מידות החוטא. החוטא, או הרואה עצמו כחוטא, עוזב את החטא, מתחרט עליו ומקבל עליו להיטיב את מעשיו ושלא לחטוא עוד. פשיטא, שהנוטש דרך חטאים ומתנתק מעברו הפגום ומטיל אל עצמו עול אמונה ואורחות־חיים דתיים חדשים מעיקרם, אם איש־אמת הוא והתעוררותו לתשובה היא אמיתית, הרי הוא דומה עליו כבריה חדשה, כיהודי מאמין, כאיש־דת, וכמי שחלות עליו כל החובות והמצוות של יהודי חרד. הוא מגדל לו פאות וזקן ומכסה ראשו ושומר שבת ומתפלל ולומד תורה ומזיר עצמו מכל תענוגות החולין, שהיה שקוע בהם – ולא כשינוי חיצוני, בחינת אחד בפה ואחד בלב, אלא כשואף לנשמתין חדתין. שאם לא כן הוא דומה כטובל ושרץ בידו.

ג    🔗

והנה לא נשים את עצמנו כשופטי תנועת־התשובה כולה. ודאי יש בה אנשים כנים וישרים, שהגיעו להכרתם החדשה מתוך זעזועי־נפש וחשבון־נפש. כי אין זה מן הנמנע, שהחוש האמונתי שלהם – והאמונה היא חוש מיוחד, כושר־נפש מיוחד – היה שרוי בתרדמה מבלי שבעליו יודע על כך, עד שאיזו פורענות גדולה, פרטית או כללית, העירה אותו וחוללה בקרבו מהפכה דתית. משול לקאטאסטרופה גיאולוגית, החושפת את שפוני טמוני האדמה, שהיו נתונים במחשך. אולם דבר הלמד מעניינו, שלא כל אדם מוכשר לכך. לא כל חילק ובילק, שנמאסו עליו חייו, אפילו הוא המום־ברק והמום־רעם, ומנסה ללכת בדרך החדשה, בדרך הדת, ראוי להכניסו תחת כנפי החוזר בתשובה במובן העמוק של מושג זה. יש רגליים לדבר, שסנובים והרפתקנים וסתם רודפי שינויים התגנבו למחנה זה. וכשם שחוזר־בתשובה אמיתי מעורר כבוד, כך מעורר חוזר־בתשובה מלאכותי או מדומה, אי־כבוד ואפילו סלידה.

והואיל ואין בידינו לבחון לב וכליות ולהבחין מלכתחילה בין ישר־לב וכבד־ראש ובין עקוב־לב וקל־דעת, ניתנת לנו רשות לעקוב אחרי החוזרים־בתשובה ולדונם רק לפי התנהגותם לאחר שנעשו אנשי אמונה ודת. ולגודל צערנו, איננו פטורים לומר, שקצת מהם מותחים על עצמם חשד – אם לא להשתמש במלה קלה – ואינם מעוררים אמון. שכן ההגיון והרגש והטעם הטוב מחייבים, שלאחר הסער הגדול שנתחולל בנפשו של החוזר־בתשובה חייב הוא לשבת בפינה, לידום דממה גדולה, לתהות על דרך הזדככותו ולמחות מעל צלם־דמותו כל קו וכול סימן־היכר קודם. אם היה בפרק־חייו הקודם אדם המתייצב לפני הציבור, עליו להדיר עצמו מהתייצבות זו זמן רב; אם היה מופיע על הבמה כדי לבדר קהל, עליו לדעת שעדיין פניו חקוקות בזיכרון הקהל והוא צריך עכשו להסתפק בד' אמות בבית־המידרש ולשבת בו כשעטרתו בידו וליהנות מזיו השכינה, או לעסוק בעיסוקים פנימיים אחרים, שאינם נתונים לזרקור ציבורי. בדרך זו יסיר מעליו את האיפור, שהיה נוהג להתאפר בו ולהיות כמטיף ומגיד־מישרים. יניח מלאכה זו לשלומי־אמוני־ישראל מלידה. די לו בכתר של צדיק בעל־תשובה ואל יתנשא להיות מורה־הוראה.

בעיירות ישראל בתפוצות היתה רווחת עצה, שראוי לתת אותה היום עניין גם לסוגיה של חזרה־בתשובה: “כשבא גוי להתגייר – אומר המשל – מקרבין אותו ומגיירים אותו, אבל אין עושים אותו רב בפראג”… על דרך זו אפשר לומר, כשבא יהודי צעיר או בגיל־העמידה ומבקש לחזור־בתשובה, פותחים לפניו שערי התשובה ומטילים עליו כל המצוות שהוא חייב בהן, אבל אין עושין אותו רב בפראג, או מטיף בירושלים או בתל־אביב, ולא מורה־צדק באיזו מושבה. ואם הוא חותר לעבור לפני איזו תיבה ציבורית שהיא, להשמיע קולו ברמה ולהוציא לו מוניטין כחוזר־בתשובה, סימן הוא שלא השיר מעל עצמו את עור־הכפירה, לא חלה בו כל תמורה שורשית ולא פרש ממנהגיו הקודמים כאיש־חולין. אם אינו נודר בעצמו נדר השתיקה, צריכים השושבינים שלו לייעץ לו שיגזור על עצמו שתיקה והינזרות גמורה מן הפומביות וכלי־התקשורת, מפני שכל נסיון להתבלטות ולהתהדרות מחלל לא רק שם שמיים, אלא גם שם אדם ועושה פלסתר את רעיון התשובה. לא הוא צריך לקבל עליו מיפעלות־השליחים ולא בידיו צריך למסור את אבוקת הדת והתשובה.

אין אדם חוזר לדת בקפיצת־דרך, כל שכן שאינו נהפך לרב ואינו מקבל הורמנא דרבנן בין־לילה. ראית חוזר־בתשובה שנהפך עד־מהרה לתועמלן ולנושא דברה של ההשקפה החדשה ושל אורח־החיים הדתי החדש – בדוק אחריו, שמא אחרי האזעקה המדומה ששמע, יגיע לאוזניו אות־הרגעה ויחזור לסורו.

יש חוזרים־בתשובה לדת ויש “מתדוֹתתים”. ניזהר מפני האחרונים, משום שהללו לא יצמיחו לדת כל ישועה, אלא ילעיזו עליה, ואילו שאינם־דתיים רואים במעשיהם עקמומיות שבלב.