בפתיחת מושב הכנסת, ט“ו אייר תשכ”ה, 17.5.65

אישי היושב-ראש, חברי הכנסת,

כנס הקיץ של המושב האחרון לכנסת החמישית, שאנו פותחים אותו היום, הוא גם הכנס הראשון בשנה השמונה-עשרה – שנת ח“י – למדינת ישראל. לפני אחד-עשר יום חגגנו את יום העצמאות ברוב עם ובהדרת מדינה. איני יכול שלא לומר לפחות מלים אחדות על יום העצמאות הזה ועל שני גילויים מרכזיים שלו. האחד הוא המיסדר המרכזי של צה”ל בבירה, המפגן הראשון מסוגו שנערך בירושלים במעמד כל הסגל הדיפלומטי ושהשתתפו בו כמה משלחות רמות-דרג שבאו לכאן מארצות אפריקניות ידידותיות. מלבד המרהיב והסמלי גם יחד שהיה במיסדר הזה, היה המעמד כולו אות לאיתנות הברית הפומבית בין העם והמדינה לבין ירושלים, בירתם הנצחית. והשני ­­– גילוי עצמתו של צה"ל במצעד שנערך השנה בתל-אביב. הכוח שהראינו קבל עולם – וחזו בו בין השאר, כשתי רבבות תיירים – יאמץ את לב העם ויועיל לסכל מחשבת זדון בלבב אויב. כולנו מקוים כי יום השלום יבוא, ולא עוצם ידנו לבדו יהוה את הערובה המכרעת – וכמעט היחידה – לקיום השלום. אבל עד שיבוא אותו היום, נעשה הכל כדי שיהא בידינו למחוץ כל התנכלות לריבונות המדינה, לגבולותיה ולמקורות חייה. צד אחד של ההתנכלות הזאת, ואני מתכוון לתכנית ההטיה הערבית, ראוי שיוקדשו לו כאן מלים אחדות. פרט לדובריו הקיצוניים של המחנה הערבי אין תומך בגזל מקורות המים שלנו.

ואזכיר כאן גילויי עמדה בענין זה של מעצמות גדולות אחדות. ביום 1.4.65 אמר ראש ממשלת בריטניה, מר הרולד וילסון, בפרלמנט הבריטי: “כל מי שהיה במקום יודע מה משמעות המים לגבי ישראל. הטיית המים תהיה דבר חמור ביותר באמת”. עד כאן לשונו. עוד קודם לכן באה לידי גילוי – בשיחות ובפרסומים עתונאיים שונים ממקורות מהימנים – העמדה האמריקנית והיא, כי תכנית המים המאוחדת נחשבת לדבר מוסכם מבחינה בינלאומית. דוברים רשמיים של ממשלת צרפת הבהירו בהזדמנויות שונות כי יש לנצל את מקורות המים באופן צודק, כי ישראל חורגת מהתכנית המאוחדת ויש לה זכות לקחת את חלקה במים.

אולם עלי לחזור ולומר: עם כל תקותנו, כי העולם הנאור כולו ידע לבודד את זוממי תכנית הגזל ולהניאם ממעשה-התגרות נפשע כזה, מוטלת החובה להגן על מקורות מימינו קודם עלינו.

אשר לביקורו של נשיא לבנון בצרפת, תיזכר הכללת המשפט על קדושת ריבונותן ושלמותן הטריטוריאלית של כל המדינות, בהודעה המשותפת של נשיאי צרפת ולבנון; זוהי הכרה בעקרון חשוב, ששמירת השלום נשענת עליו באזורנו ובעולם כולו.

הדיון המדיני האחרון בכנס הקודם של הכנסת היה קשור בהצעתה של גרמניה המערבית להקמת יחסים דיפלומטיים מלאים וסדירים בינה לבין ישראל. כעת אנו עומדים ימים אחדים אחרי שסוכם הענין הזה בינינו לבין ממשלת גרמניה המערבית. סיכום זה בא בסיומו של דין-ודברים ומשא-ומתן בין הממשלות, דו-שיח שהיו לו ביטויים בדיונים פרלמנטריים גם בירושלים וגם בבון.

תולדותיו של משא-ומתן זה, לשלביו השונים, עדיין טריות בזכרון מכדי שאצטרך לשוב ולהעלותן כאן בפירוּט. בעקבותיו ובכל הנושאים שבהם התנהל המשא-ומתן – חוק ההתישנות של פשעי הנאצים, המדענים במצרים, העדר יחסים תקינים מתוך כניעה לסחטנות הערבית ושעליהם היתה תגובה סוערת בדעת הקהל העולמית והיהודית – חלה התעוררות בדעת-הקהל הגרמנית; ההצעה לכונן יחסים דיפלומטיים תקינים באה מצד הקנצלר ארהארד וממשלתו. חלה התקדמות גם בשטחים אחרים, שעליהם התנהלו חילופי הדברים. אציין ביחוד את התעוררות ההכרה, כי אי-אפשר להניח לפושעים הנאצים שייהנו מהתישנות פשעיהם. אמנם, מה שנעשה בענין זה אינו מספק את מלוא תביעותיו של הצדק. אציין כאן עוד הפעם את מעמסת העבר הרובצת במלוא חרדתה על תודעת דורנו ואולי אף על תודעת הדורות הבאים בכל הנוגע ליחסים בין שני העמים. ראש ממשלת מערב-גרמניה עצמו חזר והתיחס לכך באגרתו האחרונה.

מלים אחדות להערכת כינון היחסים.

עצם קיומם של יחסים תקינים בין מדינות הוא דבר אֶלמנטרי בדורנו, והתועלת שבהם מובנת מאליה. הרחבתי קצת את הדיבור על צד זה של הענין בהזדמנות הקודמת. במקרה זה יש חשיבות מיוחדת לכך, באשר הערבים הָראו לדעת, כי הסחטנות המודרכת מקהיר איננה באה על שכרה. מכאן לקח גם למעצמות ולמדינות ממזרח וממערב. העולם ראה את ארצות הליגה הערבית עצמן מפולגות בענין זה. צעדו הרציני של הקנצלר ארהארד נתקבל בהערכה חיובית בעולם והבהיר, למי שהיה זקוק להבהרה כזאת, כי הקו האנטי-ישראלי, שנאצר מבקש לכפותו על כל הארצות הדוברות ערבית, הוא פסול מחמת רשעות ובלתי-ריאליסטי גם יחד.

אכן, הפרצים בחזית הערבית ביחס לגרמניה, בבואה להקים יחסים עם ישראל, לא היו הגילוי היחיד של תפיסה מציאותית יתר בקרב הערבים. נשמעו קולות –והדברים ידועים היטב – הדוחים את רעיון המלחמה, הקוראים בגלוי להסדר, לשלום, לקיום-יחד. כשאני לעצמי, אני מאמין, כי אין הגילויים הללו בחינת יוצאי-דופן מבודדים. בלי להיתפס לאופטימיות בטרם זמנה, רשאים אנו להניח, כי בציבור הערבי ואפילו במנהיגות המדינית יש עוד אנשים חושבים ואישים מנהיגים המקבלים בלבם את כורח הקיום-יחד. יש להניח כי אדם חושב ואחראי, החי בעולם של ימינו והחש את דפקוֹ, יגיע להכרה, כי מלחמה איננה פותרת בעיות ואין בכוחה להביא לעמים דבר, פרט לסבל והרס; כי עלינו לחיות זה עם זה כפי שהננו; בפשטות – אנו לא נתן והעולם לא ישא זאת. כי התעלמות מהנחת-יסוד זו נושאת בכנפיה אימה וחורבן. הכרת הקללה שבמלחמה – סופה מביאה את הכרת הברכה שבשיתוף בין עמים ומדינות.

שני יסודות אלה – ההכרח שבעולם והברכה שבשלום – הם גם אבות תפיסתנו היסודית שלנו, תפיסה שבאה לידי ביטוי בהודעות, בתגובות ובהצבעות במשך כל שנות קיומה של המדינה. קדמה לכך ההכרה, שליוותה את תנועת התחיה שלנו כמעט מראשיתה, כי יש מקום לדרך משותפת בינה לבין המדינות הערביות המשתחררות וכי ההתנגשות בין השתים סופה להיות אפיזודה חולפת בתולדות העמים.

אם נבוא לסכם את תכנית השלום שלנו כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברינו, בשאיפותינו ובמעשינו כל השנים, נאמר קודם כל כי היסוד הוא כיבוד מלא של עצמאותן, של ריבונותן ושל שלמותן הטריטוריאלית של כל מדינות האיזור. אשר לבחינה המשפטית, הרי החתירה לשלום באיזור מושכת את יניקתה משתי התחייבויות בינלאומיות, האחת כללית והשניה פרטית. ההת-חייבות הכללית היא חובה שקיבלו על עצמן כל המדינות החברות באו“ם לחיות זו עם זו בשלום ובשכנות טובה, לאחד את כוחן כדי לקיים שלום ובטחון בעולם ולהימנע מאיום בכוח ומשימוש בו נגד עצמותה או שלמותה הטריטוריאלית של כל מדינה. אלה הן מוּבאוֹת ממגילת האו”ם שגם אנו וגם מדינות ערב חתומים עליה.

אבל מלבד זאת יש התחייבות מיוחדת בהסכמי שביתת הנשק משנת 1949. ההסכמים קובעים, כי יש בהם משום מעבר לשלום-קבע. לכן אנו מציעים לקיים משא-ומתן ישיר בין ישראל לבין המדינות החתומות אתנו על הסכמי שביתת הנשק, כדי להמיר את ההסכמים הללו בהסכמי שלום.

הסדר השלום ייכון על בסיס של ישראל כמו שהיא. עד היום גיבשו המדינות החתומות על ההסכמים את דפוסי חייהן ואת מפעלי הפיתוח שלהן בתחומי שטחיהן; המדינות הדוברות ערבית משתרעות על פני אחד-עשר וחצי מיליון קילומטר מרובע ואוכלוסייתן דלילה מאד בדרך כלל. ארבע המדינות הערביות הגובלות אתנו משתרעות לבדן על פני מיליון ומאתים אלף קילומטר מרובע שבידן, וישראל על פני 21 אלף קילומטר מרובע – חלק הששים של השטח שבידיהן. במצב זה אין לא טעם ולא צדק, לא כוח ולא אפשרות, לא משפטית ולא מעשית, לשינויים טריטוריאליים לרעת ישראל. ועוד לא אמרנו דבר על זכויותיו ההיסטוריות היסודיות והטבעיות של עם ישראל על ארצו, על מולדתו היחידה שהורחק ממנה בחוזק יד. אל ארץ זו נשא נפשו ותפילתו בשנות גלותו, והיו מבניו שנחלצו להיאחז באדמתה ביסורים בכל דור ודור ובצוק העתים והמשטרים; מכוחה שמר – לבדו מכל עמי אותם הדורות – על ייחודו ועל קיומו. מעולם לא ויתר עם ישראל על ארצו ולא פסק בה ישוב יהודי. בדורות האחרונים נתן העם מעייניו להבטיח את זכותו על מולדתו במשפט העמים. בקרבנותיו ובעמלו, ובתמיכת טובי האנושות כולה, לאחר האיומה בשוֹאוֹת, קמה לנו מדינת ישראל בארץ-ישראל המחולקת. בנחלה זאת ובגבולותיה נעשה ככל יכלתנו ולמעלה ממנה לקבץ נדחי עמנו ולחשוף אור גאוננו מחדש. ייתכנו אמנם תיקונים הדדיים קלים מוסכמים בנקודות מסוימות, שבהן נוצרה הפרעה לחיי יום-יום של האוכלוסיה. וזה הכלל: השלום בא לשנות את היחסים בין המדינות ולא את המדינות עצמן.

קודם כל אמורים הדברים בחובה מפורשת להימנע מכל תוקפנות. אנו מזהירים מפני תוקפנות שליטים ערביים מסוימים, ויש ביכלתנו להצביע על איומי תוקפנות ועל תכנון תוקפנות מצדם. מצד שני, ערבי המצהיר על פחדו מפני תוקפנותנו שלנו אינו אלא קרבן לתעמולה אם אינו בגדר “יודע את האמת ומבקש למרוד בה”. כך או אחרת ­­­– אדרבה: תבוא, איפוא, ההתחייבות ההדדית להימנע מתוקפנות, ותפיג חששות-אמת שלנו ופחדי-שוא שלהם גם יחד.

ומשיובטח השלום נתפנה כולנו ליהנות מפירותיו, והם יכולים להיות חשובים מאד בשטחים שונים. קודם כל יש לציין, כי מדינת ישראל שוכנת על אֵם הדרך בין אסיה לאפריקה. אם יהיה האיזור כולו לאיזור פתוח, אַמון על מושגי שיתוף ועזרה הדדית, יהיה הדבר לברכה לעמי שתי היבשות ובתוכם לנו ולמדינות ערב גם יחד.

תחבורה יבשתית סדירה בכבישים ובמסילות הברזל; חופש מעבר בנמלי התעופה; תקשורת ברדיו, בטלפון ובדואר; גישה לנמלינו לחוף הים התיכון, כדי שתיהנה ממנה ירדן שאין לה מוצא לים זה; הקלת סחר הנפט, על-ידי חידוש צינור הנפט או בניית צינורות גדולים יותר; עידוד זרם התיירות לכל ארצות האזור; גישה חפשית למקומות הקדושים, תוך הקלה על הצליינות הדתית לכל המרכזים המקודשים לכל הדתות – כל אלה אינם אלא חלק מן התמונה שתתהוה כתוצאה משחרור המזרח התיכון ממועקתו הנוכחית. יונהגו הליכי סחר תקינים ויעוצבו דפוסי שיתוף כלכלי תוך לימוד מן הנסיון שנרכש בדפוסים כאלה במקומות אחרים בעולם. יש מקום לניצול משותף של חמרי גלם בהפקה ובשיווּק ולמחקר משותף בבעיית המתקת המים, המעסיקה חלק ממדינות האיזור; ייעשה ביחד להפריית אזורים צחיחים; יוקם שיתוף בהדברת מחלות ובמחקר רפואי וחקלאי; נעשה יחד לניצול מקורות אֶנרגיה חדשים ולהפריה תרבותית ומדעית הדדית.

עוד נקודה אחת צריך אני להזכיר כאן. אקלים של משא-ומתן על שלום יאפשר כמובן פעולה משותפת לריסון מרוץ החימוש ולפירוק הנשק באיזור. כל מדינות האיזור יוכלו אך ליהנות מהסדרים בטוחים לצמצום החימוש בפיקוח הדדי; כולן יוכלו להפנות את המקורות הכספיים והאנושיים העצומים, המנוצלים עתה לצרכי מלחמה, לפיתוח יכלתן המשקית והמדעית ולמיעוט הצורך בעזרה מבחוץ.

האמצעים הגדולים שישתחררו בדרך זו יקלו במידה גדולה גם על סיום תהליך של התנחלות הפליטים וקליטתם בסביבתם הלאומית הטבעית – בארצות ערב, רחבות השטחים ועתירות המים, הזקוקות לפיתוח ולמפתחים מבין אחיהם ללאום, ללשון, למנהגים, להוָי ולדת. ישראל מוכנה לסייע כספית כמיטב יכלתה, ובעזרת מעצמות גדולות, במלאכת ההתנחלות והשיקום הזאת.

ייזכר, כי בריחת הערבים מישראל תוכננה בידי הנהגה, שטיפחה בלבם את התקוה לשוב כאשר נושמד בידי צבאות הפולשים. אף-על-פי-כן לא התעלמה ישראל מעולם מן הצרכים האנושיים של אותה אוכלוסיה, שעקרה עצמה ממקומות מושבה הקודמים, ויהיו מניעיה מה שיהיו. התנחלות הפליטים בארצות ערב היא הפתרון היחיד המתישב עם האינטרס היסודי והאמיתי שלנו ושלהם גם יחד. בדרך זו, בסביבה הלאומית הטבעית, קלטה ישראל פליטים יהודים מארצות ערב במספר שאינו נופל ממספר הפליטים הערבים שיצאוה, ואולי מצד הדין גרידא כבר עשתה בזאת חובתה.

תכנית שלום כזאת איננה דבר שבדמיון. אינני מניח כי שיתוף הפעולה הקיים כיום באירופה המערבית, למשל, נראה היה דמיוני פחות לפני עשרים שנה בלבד. אנו מתקרבים לעשרים שנה למלחמת הקוממיות. הדבר ייתכן גם כאן.

לא בכל השאלות הכרוכות בהסדר של שלום נגעתי בדברי הקצרים. לא את כל הברכה הצפונה בו מניתי ואף לא את כל הבעיות העשויות להתעורר. העולם של ימינו יודע צורות רבות של שיתוף פורה בין מדינות עצמאיות וייחודיות, מתוך כיבוד הדדי של ריבונות ושל שלמות. הויכוח שהתעורר בגלוי בתוך הצד השני, ההכרה כי אולי מתחילה לגמוֹל שם בלבבות הנכונוּת לחשוב על קיום-יחד, על חיים זה בצד זה, היא שהביאה אותי להתווֹת קוי-יסוד אחדים ולקוות כי דברי ימצאו הד במוקדם או במאוחר. אני מקוה – לא במאוחר מדי.

ראשית חכמה – להעז ולהשתחרר מן ההיפנוזה העצמית של תעמולת האיבה, לשבת אל שולחן הדיונים, בלי תנאים מוקדמים ומתוך כבוד הדדי מלא, להתחיל לשזור את החוט מן הקצה שהותירו הסכמי שביתת-הנשק, וסוף הברכה לבוא.

בינתיים, וזאת ציינתי בראשית דברי, עדיין אין אנו חיים בתוך מציאות המרשה לנו להרפות מן המתח הבטחוני והמדיני. ודאי לי כי כל זמן שמציאות זו לא תשתנה מעיקרה, נוכל לעמוד בחובות שהיא מטילה עלינו. לפי שעה גובר חימושן של מדינות ערב, ועלינו להתיחס לכך במלוא החומרה ולהסיק את המסקנות לגבי טיפוח כוחנו שלנו. כל עוד מדינות ערביות אלו או אחרות מגבירות את כוחן הצבאי, אם מתוך כונה מפורשת לפגוע בנו ואם מתוך רצון להגן על עצמן מפני השתלטות נאצרית, אסור להסיח את הדעת מן האפשרות כי בקונסטלציה מדינית מסוימת יכול כל כוח ערבי בקירבת גבולותינו להיות לנו לרועץ.

אמנם, החשש הערבי מפני נאצר הוא לגיטימי, ותימן תוכיח. והרי נאצר לא אסף את ידו מחתרנות גם במדינות אחרות באיזור, אף כי בצורה גלויה פחות. בתימן עצמה, לאחר שנתים וחצי של מלחמה, אין לפי שעה לראות סימן לגמר, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה מדינית. המצרים מתכוננים להמשך. הם מגייסים מילואים רבים כדי לצרפם אל חיל-הכיבוש השנוא בדרום-ערב. הם מוסיפים לבקש להם מסילות אל לב האוכלוסיה המקומית תוך שימוש בגאזים מרעילים. בעיראק משחק נאצר משחק כפול. תוך כדי דיבורים של שאיפתו להפסקת המלחמה בכורדים הוא נותן למשטרו של עראף סיוע באנשים ובנשק, ובדרך זו עוזר במישרין לניהול המלחמה הזאת. באותה שעה מחדשת מצרים את מלחמת האֶתר נגד סעודיה, בוחשת בבחירות בסודאן, לוחצת על לוּב וחותרת באזורי דרום-מערב ובנסיכויות המפרץ הפרסי בעקבות ריח הנפט.

יום יבוא ויכירו מדינות ערב, המשמשות מטרה לתכסיסיו, כי החלוקה האמיתית איננה בין ישראל לבין הערבים אלא בין שוחרי שלום לבין תוקפנים, ומשיכירו בדבר – יסיקו ממנו את המסקנות המדיניות ההגיוניות. בתוך כך מצוּוים אנו על ביצורנו המדיני בצד יכלתנו הצבאית וכסיוע לה.

מאז הכנס הקודם של הכנסת היתה לי ההזדמנות לבקר באנגליה, ואני שמח לציין את ההבנה שמצאתי שם לבעיותינו ואת הידוק היחסים עם ראשי האומה הבריטית. בשיחותי עם ראש ממשלת בריטניה ועם חבריו ראיתי מידת התמצאות רצינית בבעיות ישראל והמזרח התיכון, מצאתי יחס של כבוד לעצמאותן ולשלמותן של כל מדינות האיזור, מתוך הכרת הגורמים העלולים לסכן את היציבות. אני מעריך את העמדה העקרונית הברורה שקבע ראש הממשלה מר וילסון בדבר הצורך לקיים מאזן סביר של חימוש וכן את דבריו על מפעל המים הלאומי שלנו, שהזכרתי קודם.

ניתנה לי הזדמנות להיפגש גם עם ראשי האופוזיציה ועם חברים בפרלמנט. הידידות לישראל קיימת ברחבי הציבור הבריטי. בבריטניה שוכנת קהילה יהודית מושרשת, מכובדת ורבת הישגים בכל תחומי המעשה והמחשבה. ציבור יהודי זה, ובמיוחד הנוער, רוחש אהבה למדינת ישראל והוא גאה עליה. זכיתי לפגישות נרגשות עם הארגונים היהודיים, וביחוד עם נציגה ועם חבריה של התנועה הציונית, שיש לה מסורת שעמדה לה, לנו ולעם ישראל כולו בימים קשים בשלהי המנדט.

חלה התקדמות ידועה גם ביחסינו עם ארצות הקהיליה האירופית. עדיין לא נמצא הפתרון הכולל לבעיה זו, ורק פתרון כולל יוכל לספק אותנו. אבל מצאנו הבנה לחשיבוּת בעיות ההדרים והמוצר האירופי בשבילנו, ואנו מקוים כי מועצת המיניסטרים תסיק את המסקנה המדינית החיובית מגישתם האוהדת של המומחים בענינים אלה.

ולסיום איני יכול שלא להזכיר את רישומם של שני מאורעות מן הימים האחרונים: אחד כבר ציינתי בקצרה והוא דבר המשלחות האפריקניות שהשתתפו בחגיגות יום העצמאות. זהו קציר-ידידות מבורך ממאמץ שיתוף נאמן שזרענו ועודנו זורעים בארצות אלה ובארצות פיתוח אחרות. יכלתנו לשתף פעולה עם עמים בהתפתחותם באפריקה, באסיה ובאמריקה הלאטינית היא לנו מקור גאוה וסיפוק כל הימים ויש לה משמעות מדינית בימי מבחן.

המאורע השני אמנם איננו מדיני בעיקרו: כונתי לפתיחת מוזיאון ישראל. איני יכול להשתחרר מן ההרגשה כי הנכס המפואר הזה בירושלים הבירה מוסיף מימד עומק למעמדנו התרבותי בעולם. יחסם של מוזיאונים ושל מדינות, ששיתפו עצמם במאורע הגדול הזה, יוכיח. אולי טוב לסיים בכך, כדי לומר כי אין לתפוס ענינים מדיניים במנותק מן המציאות הכוללת שאנו נמצאים בה – בחומר וברוח גם יחד, ומי כעם ישראל יודע לספר מתולדותיו על משקלם המכריע של הגורמים שברוח.

בטקס הפתיחה ביקשתי להגדיר מה שעשה המוזיאון בשלושה שטחים: קיבוץ גלויות של ערכי רוח, הכנסת יפיפותו של יפת באהלי שם וחידוש הברית המוחשית עם העבר. אנו עם שאינו יכול ואינו רוצה להינתק מעברו. העבר הרחוק והקרוב הוא המעצב את חיינו בהווה.

כשדיברנו על זיקתו של העם היהודי לארצו ועל גבולותיה, לא יכולנו שלא להתחיל מניננו מימי האבות ומימי בית ראשון ושני, שלא לעבור על פני שנות גלות מרה ועד לימי השואה והגאולה. ואם נבוא לדבר על התהווּת עולמנו החדש – במצדה המגלה עתה צפונותיה – נמצא את שרשי גבורת ישראל, ולא רק אותם: ממצאי מצדה הם סיפא וספרא כרוכים זה בזה – ומעשי אבות סימן לבנים.

פתחתי את דברי בציון ראשיתה של שנת ח"י למדינה. זהו מספר ברכה כמקובל בישראל. אבל נשוה לנגדנו מימד היסטורי עמוק יותר של הוויתנו, מימד של אלפי שנות עם ישראל, של אלפיים שנות חירות ואלפיים שנות תקוה ועל כתפיהן נשענות שבע-עשרה שנות מדינה.

דברי תשובה

בכנסת 24 במאי 1965

אישי היושב ראש, חברי הכנסת,

… שתי שאלות קונקרטיות היו לו, למר בגין, לגבי חילופי האגרות¹ אינני סבור שאצליח להסביר לו את טעותו, אבל אולי אצליח למנוע אותוֹ מלהטעות אחרים, ולכן אתיחס אל שתי הטענות.

טענה אחת היא, כי הסתפקנו כביכול בהודעת ממשלת גרמניה המערבית על מדענים העתידים לחזור ממצרים מרצונם הטוב. הטוען כך אינו שׂם לב, כי זהו רק אחד היסודות בפיסקה שהקדים הפרופסור ארהארד למדענים. זאת חצי אמת. הקנצלר המערב-גרמני ציין קודם כל כי עשרות

מדענים כבר חזרו ממצרים, ומזאת אין להתעלם, ומותר לקווֹת להמשך.

טענה שניה הועלתה בפיו על שהבעתי הערכה לעצם כינון היחסים ולחלקו של הפרופסור אהארד בכך, כאילו שבע-עשרה שנה אחרי קום המדינה יש בכך משהו יוצא מן הכלל. אני מתפלא שעלי להזכיר למישהו, כי כינון היחסים מצד גרמניה בא נוכח הלחץ הגדול ביותר שנאצר וידידיו היו מסוגלים להפעיל. לדעתי, יש משום הישג לישראל בעמידה שעמדה ממשלת בון בלחץ הזה.

אני שותף להכרתם של אלה שאמרו כי היזמה לכונן יחסים מצד בון צריכה היתה להקדים ולבוא. אולם אל נשכח, שהיו שנים שבהם נכונות ליחסים כאלה לא היתה קיימת גם אצלנו. ולכל הדעות, אותם אישים ואותן מפלגות המתנגדים ליחסים עם גרמניה מעיקרם, שהתנגדו להם תמיד ומתנגדים להם גם כיום, אינם יכולים לאחוז את החבל בשני ראשיו ולטעון שהדבר בא מאוחר מדי.

עוד בשאלת גרמניה. אני מוכרח לציין, כי שורת ההגיון המדיני הפנימי לקויה גם בדבריו של חבר הכנסת רימלט, האומר דבר והיפוכו. אני מסכים אתו שמוטב היה לכונן את היחסים במהירות גדולה יותר. לשם כך, כך אתה אומר, או כך לפחות אני מבין את דבריך, מותר היה לותר יותר מכפי שויתרנו. מן הצד השני אתה בא בטענות על שלא השגנו את כל מבוקשנו, על שהגענו לאיזו פשרה שהיא. אחת מן השתים – או שצריך היה לותר יותר משויתרנו, או שויתרנו יותר מדי; אבל לא שני הדברים ביחד! ושמא חוסר ההגיון הוא גילוי של חוסר ההגיון הגדול ביותר בגוש הכלאַים החדש שהתברכנו בו. ובכלל, הגישה הזאת של “חטוף וגמור” איננה גישה למשא-ומתן עם צד שני קשה. בדרך זו משיגים פחות.

אני מצטער שגם ידידי חבר הכנסת חזן נתפס לטענות שאין להן אחיזה. טענה אחת היא טענת ההתכחשות להחלטות הכנסת, שבה כבר טיפלנו. מלבד זאת – מנין לך, חבר יעקב חזן, כי אנו מוכנים לחנך לשיכחת העבר ולהעניק כפרת עווֹנות? הויכוח איננו על זכירת העבר או על שכיחתו. הויכוח הוא כיצד צריכה מדינת ישראל לכלכל מעשיה בהווה. ועל כך אין לך תשובה מוחשית משלך.

אני עובר לחלק אחר בויכוח, אותו חלק שנסב על גישתנו לשלום.

כמה מן המשתתפים בויכוח מתחו עלי ביקורת על שלא התיחסתי לנאום זה או אחר או להצעה קונקרטית זו או אחרת שהושמעה. איני סבור שצריך הייתי לעשות זאת. אין זה מתפקידה של ממשלת ישראל לתת למישהו ציונים על דבריו ולהתיחס בפרטות להצעה איזו שהיא, בפרט כשאיננה מופנית אלינו ואינה באה במישרין מן המדינות הגובלות אתנו. אם לנקוט נוסח-דיבור קל יותר, אפשר לחזור על ההלצה העממית המפורסמת, על השדכן שבא אל יהודי והתימר לשדך לבתו את יורש העצר הבריטי. אחרי חקרי-לב מרובים, ואחרי ששאל שאלת חכם את הרב המקומי, הסכים היהודי לשידוך בעקבות דוגמתה של אסתר המלכה. כשנתבשר על כך השדכן אמר באנחת הקלה: “נו, עם צד אחד גמרתי”. אין זה מתפקידנו להיות במצבו של אותו יהודי.

אבל ברצינות: הדבר החשוב שקרה הוא, שהויכוח על השלום התחיל בצד השני. התחיל תהליך שבו התפיסה של קיום-יחד איננה פסולה מראש והיא נושא לויכוח ולשיקול. זהו תהליך חשוב ואינני מאמין שזה פעלוֹ של איש אחד. נוכח הויכוח הזה מצאתי לנכון להבהיר בקוים כלליים את גישתנו ואת תכניתנו לשלום באיזור.

על כך נמתחה ביקורת בויכוח משני כיוונים שונים. לחבר הכנסת בגין נדמה היה, משום מה, שעצם הדיבור על השלום יש בו כביכול משום העדפת השלום על קיום המדינה. במחילה מכבודך, חבר הכנסת בגין, מי חשוד אצלנו על תפיסה כזאת? למי אתה מציג את הברירה “מדינה בלי שלום, או שלום בלי מדינה”? הבחירה מובנת מאליה. דרושה מידה של דמיון ושל עזות להציג שאלה כזאת. שמא עוד יותר טוב – מדינה עם שלום? האם זה לא עלה על דעתך? והרי זאת הבעיה האמיתית. או שמא סבור אתה שהברכה שנתברך בה עשיו, “על חרבך תחיה”, חלה על מדינת ישראל עד סוף כל הדורות? ביקרתו של חבר הכנסת חזן היא הפוכה. הוא דורש מאתנו אומץ לשלום, “תכנית שלום אמיצה”, לא פחות מאשר אומץ להילחם. סתם ולא פירש ידידי יעקב חזן, איזו תכנית שלום אמיצה הוא רוצה. אבל דברי מפ“ם סתומים במקום אחד ומפורשים במקום אחר: ב”על המשמר" מ-16 באפריל קראתי את ראשי הפרקים לקראת הבירור במרכז מפ"ם, בחתימתו של מאיר יערי. ובאותו עתון מיום 20 באפריל קראתי שהם אושרו על-ידי מרכז מפלגתם, ויש איפוא לראות בהם הודעה מוסמכת.

ובכן מה כתוב בה באותה תכנית? ראשית: “עם בוא השלום ייקלט מיעוטם (הכונה למיעוטם של הפליטים) בגבולות ישראל”. מה פירוש אמירה כזאת? איזה מיעוט? כמה פליטים? מה יש כאן חוץ מעצם קביעת העקרון של נכונות לקלוט, בתוך המדינה, מספר הגון של אנשים שיצאו ממנה בפקודת מנהיגיהם כדי לחזור אחר השמדתנו? אנשים שהשנאה לישראל וחזון הנקם בהם הם לחם-חוקם כל הימים האלה. ניסוח מעורפל כזה אינני תלוי כלל בפירושים שיערי או חזן יכולים לפרש אותו אלא בפירושים שיתנו לו אחרים, שמגמתם להרוס את המדינה. אם תאמץ לעצמה ממשלת ישראל סיסמה כזאת, היא תעשה אחת מן השתים: או שתעשה שקר בנפשה ותכריז הכרזות שאין לה שום כונה לקיים אותן במובנן הפשוט, או שתפתח הדלת להרס המדינה. יותר מזה – איזו טובה תצמח מכאן לפליטים עצמם? שום בעיית פליטים רצינית בהיסטוריה החדשה לא נפתרה על-ידי רפטריאציה. אזכיר רק דוגמאות אחדות: יון ותורכיה בשלהי מלחמת-העולם הראשונה, הגרמנים משטחי צ’כוסלובקיה, פולין וברית-המעוצות – בשלהי מלחמת-העולם השניה, ופליטי הודו ופאקיסטן עם הכרזת עצמאותן. והרי ברוב המקרים האלה מדובר על מספרים גדולים הרבה יותר! תמיד היה הפתרון אחד: קליטה בסביבה הלאומית הטבעית, לא החזרה לקרבה של אוכלוסיה בת עם אחר. כלום דוקא כאן, בארצנו הקטנה והנתונה לאיומים, צריך להיות אחרת? דוקא אלינו צריך להחזיר מיעוט עויין? והרי זה לא קרה אפילו באותם המקומות שבהם לא בוצעו למעשה חילופי אוכלוסין; ואצלנו נקלטו פליטים יהודים מארצות ערב במספר השוה לפחות למספר הערבים שיצאו מגבולות המדינה. הם נקלטו היטב, כי הם נקלטו בסביבתם הלאומית הטבעית. במובן האנושי הפשוט, אפילו נתעלם מן הצד הבטחוני והלאומי, איזה עתיד יש לקליטת גוף זר ועויין במדינה?

הלאה אנו קוראים בתכנית השלום האמיצה של מפ"ם, על מגמה “לקראת התקשרות פדרטיבית בין הארצות השכנות לבין מדינת-ישראל, תוך שמירה קפדנית על ריבונות המלאה”. למלים יש משמעות אובייקטיבית ולא המשמעות שאומרן רוצה להכניס לתוכן. “התקשרות פדרטיבית” פירושה התקשרות מתוך ויתור מסוים על ריבונותם של הגופים החברים בפדרציה. “התקשרות פדרטיבית מתוך שמירה מלאה על ריבונות” – זהו מה שוייצמן קרא בשם “כפור חם”. ואפילו מן הבחינה המעשית קשה לתאר פדרציה בלי דבר יסודי אחד – חופש התנועה של אזרחים בתוך כל חלקיה. מה זה במציאות שלנו? הסכמה להחזרת הפליטים בדלת האחורית… ועוד להוסיף עליהם – הכל תלוי בכוח המשיכה של ישראל. דומני שיש לדרוש ביקורת מצד השכל על מוצא הפה.

יש עוד סעיף אחד בתכניתה של מפ“ם על “פירוז אטומי דו-צדדי, כצעד ראשון לפירוק נשק כללי”. מכיון שאינני מכיר אף מדינה אחת באזורנו שיש לה נשק אטומי, הרי שמשמעות הדבר היא ש”הצעד הראשון" הוא לא לעשות כלום, להתפרק מנשק שאין לנו, להניח ל“צעד שני” את הטיפול בנשק שממנו באמת נשקפת סכנה. מתי הוא יבוא, הצעד הזה? הרי זה כמו הסכם שביתת-הנשק הידועה בג’ונגל, שבו התחייב התיש לא לטרוף ארנבות, והזאב לא לאכול כרוב. האם צריך להסביר מדוע לא החזיק אותו הסכם מעמד?

אני מצטער מאד שהיה עלי להפשיט את “תכנית השלום האמיצה” של חבר הכנסת חזן מן המחלצות הרטוריוֹת הנאות שהוא הלביש אותה כאן ולצטט מ“על-המשמר” את הסעיפים הקונקרטיים. אבל אני סבור שמגיע לבית הזה, ולציבור, לדעת לאיזה אומץ-לב הוא קורא. על פי הדברים, זהו אומץ-לב לקבל הצעות שיחסלו את קיומנו. מכיון שאינני חושד בחזן, ביערי ובחבריהם שהם רוצים להציע לנו התחסלות, אני מוכרח לחשוד בהם שהם מציעים לנו דיבורים שאין בהם שום משמעות ואין מאחוריהם שום אחריות לתוכן. זהו אומץ-לב מפוקפק.

חבר הכנסת שמואל מיקוניס, בדברו על יחסנו עם גרמניה, האשים את מדינת ישראל בהירתמות “למדיניות רביזיה של גבולות”. לייחס לנו מדיניות כזאת אפשר רק מתוך רשעות או מתוך ניתוק גמור מן המציאות. הרי כבר אמרנו מה שיש לנו לומר בענין זה. הייתי שמח אילו היה הוא מבהיר לנו שהוא איננו נרתם “למדיניות רביזיה של גבולות” במקום שדיבורנו חשוב יותר, שהוא גיבור גדול לשמירת הגבולות הקיימים, לא רק במקום שאיני חולק עליו, גבולות של צ’כוסלובקיה, של פולין או של גרנלד, אלא גם של מדינת ישראל. הייתי רוצה לשמוע ממנו שהוא מבין לא רק מה פירוש החזרת פליטים גרמניים לאזור הסודטים, אלא גם מה פירוש החזרת פליטים ערביים לישראל.