בטקס חלוקת פרס בטחון ישראל, 27באפריל 1965

הפרסים השנה מציינים ארבעה הישגים הנדסיים, שחלק מהם קשורים במישרין ביכלתנו האוירית.

הדרך שעברנו בפעולתו האוירית של צה"ל, למן הימים של הטלת פצצות פרימיטיביות ממטוס “פרימוס” לעזרת נצורי גוש -עציון ועד היום הזה – זוהי דרך רצופת הישגים בבניית כוח ובהפעלתו בכל המערכות, מימי מלחמת הקוממיות ומבצע סיני ועד לאותו מבצע מלפני חדשים אחדים, כאשר לימד חיל-האויר שלנו את שכנינו בצפון, כי פגיעה בישובינו לא תיסבל.

בתנאים הגיאוגרפיים שבהם אנו נתונים, בריכוז הגבוה והמצעֵר של חלק גדול מן האוכלוסיה בחבל-ארץ קטן, ברור לנו, כי השליטה באויר היא גורם חיוני אצלנו יותר מן המוסכם והמקובל כיום בצבאות בעולם. חלק מן ההישגים, שעליהם ניתנים היום הפרסים, מחזקים שליטה זו במישרין.

הכרת הטובה שאנו רוחשים על כך – חורגת מכל הערכה העשויה למצוא את ביטויה בפרס הכספי הצנוע או בכבוד שאנו יכולים לבטא בטקס זה. כשחולקו הפרסים בשנה שעברה אמרתי, כי ההישגים ממחישים לעינינו את העליונות באיכות האדם, בכשרון, בידע ובמסירות.

טוב לראות כיצד באה עליונות זו לידי ביטוי בשטחים חיוניים כל -כך לקיום עצמתנו, כיצד הם תורמים לכוחנו להגן ולהדוף ולכן גם לכוחנו להרתיע – כלומר לשמור על השלום.

כמה מלים עליכם, חתני הפרס.

קודם כל דברים חמים אחדים לחתן הפרס הראשון, שאיני יכול לקרוא בשמו ולפרש את מעשיו. הישגיו בהווה, והתקוות שהם נותנים לנו לגבי כוחנו לעתיד לבוא, ראויים היו, כשהם לעצמם, שנכריז עליהם בראש חוצות, כדי שידע העם כולו לכבד את המהנדס הזה על הישגיו. דוקא היודעים טיבם של הישגים אלה מבינים על נקלה מדוע לא ייתכן הדבר. כך נדרש איש מוכשר ומסור בלי גבול, שיכול לפאר כל מערכת אזרחית ולהתפאר בהישגיו, להיות אלמוני היום.

אתה יודע, מהנדס יקר – כך אני מוכרח לקרוא לך היום לפרסום – את ערך מעשיך ואת הערכתנו העמוקה, שפרס זה איננו אלא ביטוייה הצנוע ביותר. אלמוניותך היום היא שלב בסולם יעקב. חזק בהמשך דרכך!

אני פונה אל חתני הפרס האחרים, ועלי לומר קודם כל דבר אחד המרנין את לבי במיוחד – אלה הנעורים הניבטים אלי ממקומות מושבותיהם. שני המהנדסים – ד“ר שני ומר קמיל, האחד יליד 1923 והשני יליד 1935, ארבעת הקצינים מחיל-האויר, שהבוגר שבהם נולד בשנת 1932 והאזרח המקבל את הפרס עמהם, יוסף מיוחס, שהוא יליד שנת 1927. צוות הקצינים, סרן אברהם כפלאוי, סרן אבינועם ירון, סרן צבי אבן-חן וסרן דוב סער מייצגים קיבוץ-גלויות בזעיר אנפין. אחד יליד עיראק, אחד יליד פולין ושנים ילידי הארץ. והאזרח – איש תע”ש – משה הלוי, שעבודתו קשורה אף היא בחיל-האויר, גם הוא יליד הארץ, “זקן” שעדיין לא מלאו לו ארבעים. כמעט כולם, במידה זו או אחרת, חניכי הארץ ובתי-הספר שלה, היסודיים, התיכוניים והגבוהים – פרי הילולים של יזמתנו החינוכית והמדעית.

יש כאן איפוא מעין ריבית דריבית על עליונותנו באדם: אתם מקבלים היום את הפרס, אבל מאחוריכם עומד צִלָם של המורים ושל המחנכים שגידלו והביאו אתכם עד הלום.

איני יודע כמה מכם עוד יזכו להעמיד תלמידים לעצמם. בודאי – כולכם, לפחות בעקיפין, לאו-דוקא בצורת הוראה ישירה. אנו מחדשים איפוא מסורת של קבלת תורה מדור לדור, כמפורש בפרקי אבות, בשטחים חדשים האוזרים ישראל בגבורה ועוטרים אותו בתפארה. היו ברוכים!