רקע
לוי אשכול
פורצי השערים הנעולים

בעצרת יום ההעפלה, 28 יולי 1964

אנו מציינים את שנת ההעפלה במלאות שלושים שנה לאניית המעפילים הראשונה שהובאה במאורגן לחופי הארץ, היא האניה “ולוס” שבאה בשנת 1934.

ובאמת – הרי לא במאורע ובמעשה חד־פעמי אנו עוסקים אלא באחת הצורות היסודיות שלבשה תחיית ישראל בדורותינו. ובעניין כזה – מי יכול לקבוע תאריך?

היו שקראו להעפלה בשם “עליה בלתי־חוקית”. מעולם לא קיבלנו את המושג הזה. מעולם לא גרסנו אותו. בשביל תנועת התחיה היתה העליה לארץ בגדר החוק העליון. השאלה באיזו מידה ובאילו ממדים ניתנה לכך הסכמת אחרים ששלטו בארץ – היתה שאלה צדדית.

אילו ביקשו לדקדק עמנו ב“חוקיות”, כביכול, אפשר היה לומר כי גם שתי העליות הראשונות היו בלתי־חוקיות מכל וכל. עלִינוּ אז בחסדי “הפתקה האדומה” הידועה של ימי הטורקים, פתקה שחייבה את בעליה לשוב ולצאת כעבור זמן קצוב. לא יצאנו. כך יצא ששלושת ראשי הממשלות, שהיו בישראל, ושנים משלושת נשיאי המדינה הם בעצם מעפילים, עולים שלא כחוק שקבעו אחרים.

בכל זאת היה חידוש מהפכני בהעפלה המאורגנת. החידוש היה בכך שהתנועה הציונית כולה, והישוב היהודי בארץ, החלו להשתמש בהעפלה לא רק כאמצעי פיסי להביא יהודים לארץ־ישראל, אלא גם כבכלי מוּדע של מלחמה מדינית.

שני פסים היו לה, לעליה הציונית על כל צורותיה, מאז היותה ועד להקמת המדינה. הצד האחד היה עצם הבאתם, או בואם, של יהודים לארץ, מתוך ההכרה הציונית כי תחיית העם היהודי תובעת עלייתם של המוני יהודים לארצם. הצד השני היה יצירת בסיס־אוכלוסין ממשי, חישול כוח משקי, בטחוני, מדיני, שעל כתפיו אפשר היה להגיע לידי עצמאות יהודית, לידי מדינה יהודית.

כפל־משמעות זה איפיין כל עליה שהיא, בלי שים לב ליחסו המשפטי של השלטון אליה. מבחינה זו היה משום אקט מדיני גם בעליית “הפתקה האדומה”. ניתן לומר, כי – אם גם בלא יודעים – היו גורמים כאלה או משמעות כזאת, גם בעליות טרום־ציוניות, כגון עליית החסידים ובודאי בנסיונו של דון יוסף נשיא.

החידוש שבהעפלה המאורגנת היה בכך, שצורת הבאת העולים (ולא רק עצם הבאתם) היתה למעשה מאבק מדיני.

אם תרצו – היה בכך משום העברת מושגי הציונות החלוצית, ציונות המעשה ויצירת העובדות, לתחום העליה. דונם לדונם, רוֹבה לרוֹבה – ועולה לעולה, ספינה לספינה. תנועת התחיה לא יכלה לעמוד בהגבלות הגידול המלאכותיות שהושמו לה. מחינו עליהן. אולם כשם שלא בדיבור־פה קם לנו מפעל ההתישבות ולא בהכרזות שליטים קם כאן בסיס כח יהודי, כך גם לא דיבור המרי אלא המעשה הממרה, מעשה לסתור חקקי אָון, הוא שפרץ את המצור על גידול כוחנו המספרי.

כל עולה שבא לארץ בלי ברכתם של שלטונות המנדט היה עדות חיה להחלטתו הנחרצת של העם היהודי לבנות את כוחו ואת ארצו בכוח החלטתו שלו. כל אניית־עולים שמה לאל את הנסיונות לקבוע את גבולות גידולנו, אם על־ידי קביעת “כוח־קליטה” מתוך שיקולים פוליטיים ואם על־ידי החויית “מכסימום פוליטי” גלוי.

כל עולה גילם בגופו את המרי ויצר בגופו עובדת כוח. המעפיל הוא שנשא על כתפיו את המאבק והוא שהביא לנו, בסירות רעועות ובדרך לא־דרך, ביבשה, בים ובאויר, את המדינה.

המלחמה על העליה ידעה קרבנות. הרבה דיברנו על גבורת הלוחמים במלחמת הקוממיות, ועדיין אין אנו מספיקים. מעט מאד יודע אצלנו הנוער על גבורת המעפיל האלמוני. לֹו, לא פחות מאשר לחייל של מלחמת תש"ח, חייבים אנו חוב שלא ישולם לעולם.

האניות שטבעו בראשית דרכן ובאמצעה, ואף בראות עוליהן את הארץ מנגד, קרבנות המאבק שהתחולל על הסיפונים והמחנות ־־־ שמות כמו “פאטריה”, “סטרומה”, “מפקורה” ועוד – כל אלה הם גוילי דם ואש בתולדות קוממיות ישראל.

ומי ימלל גבורות צועדי הרגל בדרכי מדבר בעלותם אלינו מן הארצות השכנות? הם ומדריכיהם רשמו דף מפואר בתולדות פריצת השערים, ואין לשכוח גם דף זה מתוך הנטיה הטבעית לזהות מעפילים עם אניות ועם הים דוקא. אחרי מלחמת־העולם השניה, אחרי השוֹאה, נתוסף מימד חדש להעפלה.

על מושג ההעפלה נוסף מושג הבריחה. לכל המניעים שהיו למה שאדמת השואה החרוכה בערה תחת רגליהם, אשר לא יכלו לחזור למקומותיהם ואף לא היה להם אל מה ואל מי לחזור.

מטעמים מובנים ביקשנו בזמן ההוא להעלים את ידנו המארגנת שהיתה בבריחה. תיארנו אותה כתנועה סטיכית, כמעשה ספונטני של שארית הפליטה, שנעקרה משורשיה. עתה יכולים אנו לספר, וכל המרבה לספר ביציאת אירופה, הרי זה משובח. אבל כשם שמצוה לספר על המפעל כולו ועל בוניו, כן מצוה שלא לקפח חלקו של העם הבורח מן התופת ומעפיל לארץ, מצוה שלא נתאר את הבריחה כמעשה שכולו אוּרגן מן הארץ.

כולנו שותפים לרצון להביע את מלוא ההערכה והכבוד והתודה לשליחי התנועה והעם שעשו זאת, באלמוניות ובמסירות עד תום. אולם נפסח על עצם גדולתו של המעשה, אם לא נבהיר לעצמנו, שהיה זה מעשה ארגון שינק את כוחו ואת הצלחתו מעזוז בראשית של העם היהודי כולו, שנמנה וגמר כי אין לו עוד עתיד בין החורבות. שום מאמצי ארגון והעלאה לא יכלו להגיע לממדים כאלה, להצלחה כזאת, אילו נפגשנו בציבור יהודי פאסיבי, שנוח לו בפזוריו. העם היהודי הוא ש“הצביע ברגליו” בעד בריחה, בעד העפלה, בעד מדינה. הוא נתן לנו את שלשתם – בגופו.

גדולת הבריחה וההעפלה דומה מבחינה זו לגדולת הציונות: בשני המקרים גובש הרעיון, ניתן הכוח ונוצר הכלי הארגוני לביצוע מאוייו העמוקים ביותר של העם. ניתנה הצורה המעשית לשאיפותיו, ניתן הפתרון המעשי לבעייתו הבוערת ביותר.

אלה שעסקו בבריחה ובהעפלה לא המציאו את הגורמים שהולידו אותן, כשם שהתנועה הציונית לא המציאה את כמיהת העם היהודי לציון. בשני המקרים לא היתה השאיפה הלאומית היסודית יוצאת מן הכוח אל הפועל לולא ניתנה לה דמות הגוף מכוח הציונות החלוצית והעם העובד שקם לנו בימים ההם בציון, בפרוס המדינה.

אך לא תם פרק ההעפלה לישראל גם לאחר קום המדינה. דור דור ומעפיליו. המציאות הפוליטית של העם היהודי בעשרות השנים האחרונות נתנה משמעויות שונות להעפלה: פריצת שערים נעולים לכניסה ופריצת שערים נעולים ליציאה. המציאות הזאת אמנם השתנתה, אך לא לגמרי. המדינה קבעה עובדת־יסוד אחת: שערי המולדת פתוחים לעולם לכל יהודי שיבוא בהם. עובדת־יסוד זו היא שקבעה כי העפלה לארץ בצורתה המסורתית לא תידרש עוד. אולם שערי־יציאה נעולים יש גם בזמן הזה. המאבק על פתיחתם, המאבק על הקיבוצים היהודיים שמאחוריהם, אבר חי מגופו של העם היהודי, הוא אחד התכנים היסודיים של ציונות־אמת בזמן הזה.

מאמצי המדינה בענין זה משתלבים בהיחלצותו של העם היהודי כולו להבטחת עתיד הקיום הלאומי של עמנו. אין נצח ישראל מבלעדי ארץ־ישראל. המאבק על זכות העליה הוא המאבק היסודי למימוש ההכרה הזאת. העליה היא צורך המדינה לא פחות משהיא צורך העם. ביצור המדינה באיכות ובכמות מחייב עליה. בסייענו לעליה, במלחמתנו על העליה, אנו בונים את עתיד המדינה ואת קיום העם גם יחד.

איני יכול לסיים את דברי בנושא זה בלי להביע רגשי אחוה ורעוּת לבעלי־הברית שעמדו לנו במאבקינו. שני הידידים האיטלקים1, שסייעו להעפלה בפועל הנמצאים איתנו כאן, מסמלים שורה ארוכה ומפוארת של אישים ושל פשוטי עם בארצות ההעפלה והבריחה, שראו את מצוקת עם ישראל והושיטו לנו את ידם. אם היה בשנות האפלה הקשות ביותר בתולדות ישראל גילוי של חסידי אומות העולם, הרי היה הסיוע לבריחה ולהעפלה בגדר ביטוי עליון לגילוי זה. לידידים אלה חב העם חוב תודה על שנחלצו לעזרתו בשעה שהתלכד הוא עצמו למעשה גאולה גדול. העובדה שנמצאו אנשים כאלה היא אות תקוה ואמונה. אות, כי בבואנו להישען על הכוח שצברנו ולהשלים את מלאכת הגאולה ולבצרה עומדים לנו הטובים בבניו של המין האנושי, תפארת לעמיהם ולעולם.

היטיב לבטא זאת אלתרמן בשירו הנודע לרב־חובל איטלקי. הוא הטרובדור של ההעפלה, שר גם על אנשי ההורדה “שנשאו עימם עלי שכם” והוא גם שסיכם את מלוא המשמעות ההיסטורית של העם השט בספינותיו ואמר:


כי בהילוך ספינה עוקפת צידים,

באפל שתיקתה, בזיו פנס דק־עין,

אשר ינץ מחוף, יכבה ויאדים,

פתחה את שנות הסף, מלחמת היהודים.



  1. אדמירל איטלקי אוגוסטינו קלוסי ורב־חובל איטלקי ג'וזפה מוסו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!