לכינוס ה־14 של החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה

נהריה 6 אוגוסט 1963

טוב להודות ולברך על היזמה שנזומה לפני יובל שנים על־ידי מרחיקי־ראות, ויותר נכון, מעמיקי ראות. היו אלה ימים ברוכים של ראשית, של התחלות ושל כיבושים בשדות־פעולה שונים. אז הונח יסוד גם לחברה העברית לחקירת ארץ־ ישראל ועתיקותיה.

החברה נחלצה לעבודה עצמית ישראלית בשדה חקירת עתיקותיה של ארץ־ישראל. מאז החלה גאולת השליחות הארכיאולוגית בידי הבנים השבים אל ארץ מולדתם רבו ההישגים: נולד החופר והחוקר קדמוניות, קם חושף עפר מעל שרידי העבר.

אילוּ נדרשתי לנסח תורת הציונות על רגל אחת, הייתי אומר: שיבת ישראל לשרשיו וליסודותיו – ואידך זיל גמוֹר. אנו בדורנו מכים שרשים חדשים באדמתנו ואנו גם מעמיקים לחפור ולחשוף שרשי העבר הרחוק ויסודות עברנו המפואר במעמקי האדמה ובמעביה.

הנה חגוֹנו שנת ראשונים ומתרפקים על העבר הקרוב של מעמיקי שורש. השנה חגונו גם חצי יובל שנים לחניתה. היא זכתה, בהמשך לנהריה, להציב גבול לישראל ולהוליך אחריה שורה שלמה – שרשרת מיוחסת של ישובים מניחי־יסוד חדשים ומכי שורש.

וכעת מתוכננים ומתכננים אנו הקמת עשרות ישובים נוספים בגליל המערבי על־ידי עבודת פיתוח והכשרת קרקע. בעוד אלה מצמיחים שרשים צעירים וחדשים ובעוד הם מטמינים יסודות ונכסים חדשים באדמה, באים אחרים ומגלים וחושפים טמונות ונצורות קדמונים, אשר מקרבים אותנו אל העבר וקושרים את עם הארץ המתהוה מחדש, באלפי נימים, אל מוצאו ואל מקורו.

אודה ולא אבוש כי מדי תחשׂפו ממצאים – חרסים, כלי־בית או כלי־ עבודה – עובר רטט בלבי, ואין הדבר משנה אם זאת קערת זכוכית או כף מכסף, אם התגלית בכנישתא בחמתא דטבריה, בפקיעין, בחצור או הגניזות של מערות מדבר יהודה. חש אנכי שעבותות חדשים מקשרים אותנו אל העבר המפואר וכאילו מיתרים, שנותקו והתקלקלו, מתאחים ומתחילים לנגן מחדש.

בעבודתכם הקניתם לעם, על שדרותיו הרחבות, תורה ומדע, אשר בהם כרוכה גם חשיבות פוליטית – כי עם המכיר את שרשיו ומתקשר בהם מחדש מסוגל לעמוד איתן ולהגן על ארצו, להיאחז בה בצפרניו ולכבוש אותה בדרכי עבודה ושלום ולהחזיק בה לעולמי־עד.

אינני בטוח אם ראשוני החלוצים, שפורצים היו במעגלי־“הורה” סוערים ובקריאות “הגלילה” ו“אל יבנה הגליל” – אם ידעו הרבה על הצפונות הטמונות בו בגליל מבחינה היסטורית ומבחינה ארכיאולוגית. אך זהו דרך הרוח, דרך רוחו של עם בריא, שמשמעויות וערכים לאומיים פורצים מתוכו בכוח־איתנים, המשתפך ממקורות חיוּתו ותרבותו.

איני רוצה, ואיני יכול, לדרוש במופלא ובלמעלה ממני – ובמיוחד מה שלמטה ועמוק ממני. אך האכסניה מחייבת, ופטור־בלא־כלום אי־אפשר.

מאז ומתמיד היו הגליל ואנשיו משתבחים בסגולות־יקר של גבורה ותורה. מה לנו עוד מפוארת מאושא, שבה נתחדשה הסנהדרין ותוקנו “תקנות אושא”, או ציפורי, שבה, כידוע, נחתמה המשנה? ומי יודע שמא בהמשך חיפושיכם תמצאו שרידי קלף או מגילות אשר יקשרו אותנו עם חכמינו הקדומים ועם מקומות אלה של פאר וגדולה.

ואשר לגבורה – שלח ידך ב“פרד”ס" ואתה קוטף ומוציא משם שלל ענינים ושמות, שכל אחד מהם הוא עולם־גבורה מלא: גמלא, גוש־חלב, יודפת, וכלה בעלילות “השומר” ותל־חי בימינו. ניתן לומר: גבורה – גבורת הרוח וגבורת הגוף – מא' עד ת': מאושא ועד תל־חי!

והנה עכשיו עומדים אנחנו על סף הכאת שרשים חדשים בגליל – על סף יישובו ואיכלוסו של הגליל. מיסוד חניתה לפני חצי יובל ועד היום הקימונו כשלושים ישובים בגליל המערבי. אמונתי כי בעוד עשור נוכל לחוֹג הקמתם של עוד עשרות ישובים חקלאיים ומרכזים כפריים בגליל זה – מן המערב מזרחה, ייתכן ועל־ידי זאת מכינים אנחנו חומר תעסוקה לחוקרי הארץ שיבואו בעוד אלפים בשנים.

רבותי! שלא כדרך חירם מלך צור, ישרו בעיני “עשרים עיר בארץ הגליל”, ואתחשב בהן יותר מערי החוף – שהרי נתברכנו בישוב צפוף ואף צפוף מדי במישור החוף.

פתחתי ואמרתי “טוב להודות ולברך”. במה אברככם? אומר: “חפישו באורייתא” וחפירו בארעא דאורייתא, שהרבה מהוד עברנו ותפארת קדמוניותינו טמונים בהן!

בפרוס השנה החדשה, זכות גדולה היא לי לשגר בשם ישראל וממשלתה ברכה לאחינו בני ישראל ברחבי תבל.

בראשית דברי אשתף אתכם בברכה לדוד בן־גוריון עם פרישתו מהגה הממשלה. בעמדו בראש המאבק לחידוש עצמאות ישראל וביצורה, רשם דוד בן־ גוריון פרק מפואר בתולדות ישראל ורכש את הוקרתו והערצתו של העם היהודי.

שמחה מלוה ברכתי על כי בשנה החולפת הוספנו לקלוט אחים־עולים בהמוניהם. המשכנו במאמצינו למיזוג גלויות, לפיתוח הארץ ולייצוב כלכלתה. טיפחנו מוסדות חינוך, מדע ותרבות. שקדנו על הקטנת הפער הקיים עדיין בין ותיקים לבין אזרחים חדשים. המשכנו לבנות את חיינו במטרה לקיים משטר דמוקרטי של צדק, בו יתגאה כל אזרח, עמו יזדהה כל יהודי, ואיתו ייכּבד כל אדם.

כל אלה עשינו תוך כדי שיתוף־פעולה הדוק עם אחינו בארצות הפזורה ובעזרתם המסורה בחומר וברוח. לקיום שותפות זו, להרחבתה ולהעמקתה, נעשה כל שביכלתנו.

העליה המוסיפה לזרום מארצות המצוקה והתלאות זקוקה ומצפה, יחד עמנו, לעליית אחים ואחיות מארצות החופש והרוחה. ישראל מחכה לבואם, כשהם מצוידים בידע ובמסירות, להטות שכם להקמת מדינתנו ולהגשמת חלוציות של חזון הדורות.

העם בישראל מצפה שכל יהודי באשר הוא יעשה מאמץ לפתח קשריו עם המדינה, להעשיר ידיעותיו בשפה העברית המתחדשת ולהעמיק את שרשיו במורשת האבות.

נעים לי לציין בדברי ברכה אלה, כי אשתקד חלה התקדמות נוספת בהידוק קשרי הידידות עם עמי העולם ובתמיכתם במדיניות השלום שלנו. מעריכים אנו ביותר את העזרה שקיבלנו מאומות ידידותיות ומאנשים בעלי רצון טוב בכל אתר ואתר.

כמו כן הצטיינה השנה החולפת בשיפור היחסים עם המעצמות הגדולות. זהו צעד ראשון. נקוה כי צעדים נוספים יביאו בעקבותיהם הרגעת־יתר בעולם כולו ובאזורנו הסוער.

בסיום דברי אעלה את זכרו המבורך של השני בנשיאי ישראל המתחדשת, נשיאנו האהוב יצחק בן־צבי ז"ל. פטירתו היתה אבידה קשה לישראל וליהדות כולה.

הנני מחאל לכולכם שנת שלום ואושר, שנה של ליכוד יהודי מוגבר ושל עבודה פוריה למען מפעלנו המשותף, לשנה טובה תכתבו.

בטקס הענקת התואר ד"ר כבוד לפילוסופיה באוניברסיטה. ירושלים 17 במארס 1964

מורי ורבותי,

בבואי להודות על הכבוד שחלקתם לי, יודע אני שאין תורתי אומנותי ולא לכבודי ולא לכבודו של אבא, שביתו בית תורה היה ובני הבית בני אוריין היו, אלא לכבוד המדינה עשיתם, ובכבודה אתכבד גם אני. ועדיין אני יודע, שבבואי לומר דברים אחדים צריך אני לנהוג חומרה בעצמי, שלא אתחייב משום מורה־הלכה בפני רבותיו.

עומדות עכשיו רגלי באוניברסיטה של ירושלים, בצדו זה של הכביש. יורשה לי היום להביא לפניכם דברים מצדו האחר של הכביש, דברים השייכים לידיעת המעשים משדה ההגשמה והבניין. תהיה נא אומנותי תורתי, אף בשעה שעשיתם אותי שותף לכבוד עם תלמידי־חכמים שתורתם אומנותם. אם מותר לי להיתלות באילן גדול, במכסים גורקי, הרי אומר, שהחיים היו, גם לגבי, “האוניברסיטאות שלי”.

אף־על־פי־כן אינני בא אליכם, מורי ורבותי, מבחוץ: כולנו שותפים במלאכת המדינה; כולנו אחראים לה וחייבים בטובתה ובשגשוגה. יתר על כן, מעולם לא גרסנו הפרדה בין עולם התורה לעולם המעשה.

על התרבות העברית, אמר פעם ברל כצנלסון ז"ל:

" התרבות העברית אין עמה שררה אלא שירות, שירות לעם בתפוצותיו, שירות לעבודה העברית, לחקלאות העברית, לחינוך הדור, למלחמה התרבותית והסוציאלית הגדולה שבה אנו חיים. אפשר שלמעטים ולמצליחים מבין הסטודנטים נשקפת ‘קאריירה מזהירה’ כביכול; הרוב הגדול שלכם, אין לפניו, בתוקף ההויה האובייקטיבית, אלא דרך החיים והפעולה בתוך העם. היקבל עליו את העוֹל הזה מתוך רצון או ימלאו מאונס? האינטליגנציה הרבוֹלוּציוֹנית ברוסיה טיפחה זמן רב את הכרת החובה המוסרית ' לפרוע את החוב לעם'. הם, בני האצילים והתקיפים, הכירו כי לא זכו לחינוכם הטוב, לרוחב דעתם ולדקוּת הרגשתם, אלא בגלל השעבוד הקשה אשר אבותיהם שיעבדו את האכרים המרודים, אנחנו איננו בני אצילים כי אם בני המון בית ישראל".

כך אמר ברל כצנלסון, ובשינוי הזמנים והנסיבות תופסים דבריו עד היום הזה.

הרבה נאמר על מה שהמדע במובנו הרחב ביותר יכול לעשות – ועושה – לפיתוחה של המדינה, לקיבוץ הגלויות ולקליטת המונים ובודאי רואה זאת כל אחד ואחד, אם בשטחו שלו ואם בשטחים אחרים.

מצד אחד – אנו מדינה בתהליך של פיתוח, מצד שני – אנו מדינה המייצאת גם נכסים ממשיים וגם נכסי ידע ודעת. רמת המחקר וההישג בשטחים רבים איננה מביישת אותנו גם לעומת מדינות ותיקות וגדולות מאתנו. ו“מרבה נכסים מרבה דאגה”. זכינו, איפוא, בשני מיני דאגות גם יחד, דאגת מי שאין לו ודאגת מי שיש לו. קצת מבעיותינו משותפות לנו ולארצות הרוָחה. אנו עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר.

השאלה הראשונה המתבקשת היא, האם הולמים ומספיקים הישגי המדע הטהור והמחקר השימושי שלנו את הישגינו הכלכליים? האם באים צרכינו על סיפוקם? אלה הם, אמנם, מן הדברים הקשים למדידה. הייתי מסתכן ואומר: אלו דברים שאין להם שיעור. אולם בתחום המחקר השימושי, בתחום המדע הצמוד לייצור שלנו, אפשר ואפשר לבדוק את עצמנו: נמצא, כי בכלל רחוקים אנחנו מן הרצוי.

ועדיין לא חדרה, כנראה, לתודעתנו המשמעות המעשית לגבינו של מה שקרוי בשם “המהפכה התעשייתית השניה” השלובה באוֹטוֹמציה. בעוד שהתביעות של מהפכה כזאת לגבי מספרם, טיבם ורמתם של בעלי מקצוע הן מן המפורסמות, עדיין רחוקים אנו, על אף התחלות מעטות, מבניה של ממש שתבטיח עתודה צעירה של אנשים המסוגלים ליטול בידיהם את ניהולו של עולם משקי מסובך בימנו. ניהול כזה מחייב השׂכלה מכלילה, השכלה של תפעול, ידיעת השילוב של בעלי מלאכה אחת למסכת משותפת.

החשיבות בחינוכו של דור מנהלים כזה גדולה עוד יותר במדינתנו, שבה אין – ואני מקוה שגם לא תהיה – עילית טבעית, כביכול, עילית של יחוס אבות או של כסף, עילית שעמדות המינהל מגיעות לה כאילו כדבר מובן מאליו. חלקו הגדול של הסקטור הציבורי במשק שלנו עשוי כמעט הוא לבדו להכריע את הכף נגד התבססותה של עילית כזאת. משק כזה דורש מנהלים המתקינים עצמם עוד מעל ספסל לימודיהם לשירות העם. חייבים הם לשווֹת לנגדם חזון חברה חדשה. שומה עליהם לכוון לבם לסולם ערכים של משק המוּנע בכוח האידיאה ולא רק בכוח הרוח. ואולי מותר לי לקרוא מעל בימה זו לצעירים שבכם שייענו לאתגר הרעיוני והמשקי הזה. עתודת ניהול כזאת לא תקום לנו אם לא נקים אותה מקרב בני כל שכבות האומה.

יתר על כן, גם אלה שילכו בנתיב ההתמחות, חייבים אף הם בהשכלה כללית מקיפה כדי שלא יחסרו לשון משותפת עם מתמחים אחרים ועם מנהליהם. ועדיין לא אמרנו דבר על ההשכלה הכללית כאמצעי חינוך לערכים, כאמצעי לטיפוח סגולות שבלעדיהן נחסר הרבה מאד. השכלה כללית כזאת – זהו התרגום האקטואלי של “תורה לשמה”.

וכבר כתב לפני כחמישים שנה אהרון דוד גורדון, ודוקא במאמר על רעיון האוניברסיטה העברית:

“היו ימים, ולא רחוקים כל־כך, אשר כל בני עמנו מקטן ועד גדול ידעו כי את התורה צריך ללמוד לשמה, כי אסור לעשות את התורה קרדום לחפור בו או עטרה להתגדל בה, אז לא היה רחוק למצוא בעל מלאכה פשוט, בעל עגלה וכדומה, גדול בתורה.”

והוא ממשיך"

“אינני חושש לשאול את כל מי שיש לו מחשבה משלו, את כל מי שיש לו נפש משלו, האוּמנם תכלית ההשכלה היא להיות בן תרבות השואף ליהנות הנאת הגוף והנאת הנפש מפרי הקולטורה של זמנו, כלומר השואף להיות שׂבע בגוף ושׂבע ברוח מעמל האחרים?”

עד כאן דברי אהרן דוד גורדון. שוב – במקצת תמורות המחייבות מתקופה אחרת שאנו חיים בה, נכונים הדברים עד היום הזה, ואַל לנו שנזנח את התורה ואת התרבות כנחלת העם כולו. ועוד אחזור לכך.

בינתים חייב אני להסיק מסקנות המשתמעות מצרכי המחקר והמדע אצלנו. הדברים טעונים גיבוש, מדיניות המחקר והחינוך שלנו טעונה עיצוב. כבר אמרתי בהזדמנות אחרת, כי אין לי ספק שאנו מגיעים לשלב כזה בהתפתחותנו, ובהתפתחות העולם בכלל, שבו שוב לא ייתכן לדון באיזו בעיה שהיא בלי האספקט המדעי והמחקרי שלה. הדבר נכון לגבי שולחן הממשלה לא פחות משהוא נכון לגבי כל דיון אחר. יגיע הזמן, והוא בודאי איננו רחוק, כאשר המדע והמחקר יהיו חייבים להיות מיוצגים ליד שולחן הממשלה בדמותו של שר הממונה על ענינים אלה.

אולם כבר התחלנו ליצוֹר כלים; קיימת המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח והיא עושה ותעשה עבודה חשובה מאד. ברבות הימים תהיה בודאי מועצה זו הגרעין שסביבו יוקם המשרד החדש. אולם לא רק בשינוי השם מדובר, ממועצה למשרד, אלא ממש בכך שהצד המדעי של כל דיון יבוא לידי ביטוי בממשלה כדרך שבא עכשיו לידי ביטוי הצד של ענייני חוץ, למשל, העשוי להתעורר אגב כל בעיה ובעיה כמעט.

אין זאת אומרת שאנו יכולים ואף רוצים להתגעגע על מצב שבו מוכתבת דרך הרוח מלמעלה. אם “דרך הרוח מי ידע?” הרי על אחת כמה וכמה “דרך הרוח מי יכוון?” ובכל זאת, מתוך כלל הגורמים, הדחפים והתמריצים חייבת להתגבש תמונה התואמת את צרכינו הממשיים והצפויים גם יחד, שתהא חופפת יכולתנו לתרום לא רק תרומה ממשית, אלא גם תרומה סגולית לקידום המדע בעולם.

מכאן הצורך להדריך ולמשוך קודם כל אמצעים ואנשים לאותם השטחים, במחקר שימושי ובמחקר בסיסי, שבהם לא יעמוד לנו איש, אם לא נעשה את המלאכה בעצמנו. חקר השממה, החיפוש אחר מקורות־אנרגיה חדשים, חישוף אוצרות־טבע העשויים אולי להימצא אצלנו, המתקת מי־ים, שיפור יבולים בתנאים שלנו דוקא, טיפול בבעיות בריאות ובטחון המיוחדות לנו – אלה דוגמאות לכך.

גם בשטח זה, כמו בשטחים אחרים, אין המדינה יכולה לבוא במקום המאמץ הקיבוצי של העם והמאמץ האישי של בניו, אולם היא יכולה ואף צריכה לפעול כדואג וכמרַכּז, כפותח דרכים חדשות, כממלא צרכים שעדיין לא התגבשו, כסותם פער בין היכולת המצויה ובין הצרכנים לעתיד לבוא.

ואמר בענין זה איש בעל נסיון, הלורד היילשם, המיניסטר לעניני מדע בממשלת בריטניה, כי “הממשלה היא גוף מממן, מתאם ומאַמן. בשדה רחב אין היא, ואפילו איננה יכולה להיות, גוף מכוון ומבצע. בפעולות אלה שמור התפקיד העיקרי לתעשיינים, למחנכים, למורים ולאנשי מדע עצמם”.

וכאן צריך להביא בחשבון עוד דבר אחד; עז רצוננו להוסיף ולמלא את תפקידנוּ בהגשת עזרה וסיוע לעמים מתפתחים. אם מותר לומר, אף אם במידה גדולה מאד של יראת המליצה, שאם נראית לנו כיום ראשית משמעות ממשית להיותנו “אור לגויים”, הרי זוהי המשמעות, הוכשרנו לתת סיוע זה גם מצד סגולתנו החברתית המיוחדת וגם מצד מקומנו, הבעייתי כשהוא לעצמו, כמדינת פיתוח וכמדינה מפותחת באותו הזמן עצמו. אולי נכון יותר לומר לא “אור לגוים” אלא “נר לאחד נר למאה”, שכן אין כאן דרכים קצרות. אי־אפשר לפתח חכמה לצרכי יצוא בלבד, אי־אפשר לפזר חשכה במקומות אחרים, אלא אם כן מקרינים לשם אור; והאור צריך להיות לו מקור, והמקור הוא כאן. הנר הוא שלנו.

מלבד כמה מלים על השכלה כללית, דיברנו כאן בעיקר על פיתוח ועל מדעים, שהם בעיקרם מדעי הטבע. אולם אם יבקש מי להסיק מדברי עד עתה, שאין לבי נתון אלא למדעים אלה לבדם – טעות בידו. אחרי שנות עבודה רבות בתחום החברה והמשק שלנו למדתי להעריך יפה את תרומתם של מדעי החברה ואת צמידותם הברורה לעולם המעשה שלנו, כשהם עובדים שכם אחד עם מדעי הטבע.

גם תחום שהוא להלכה רחוק יותר – תחום מדעי הרוח – גם הוא אינו נבדל ומופרד. הרי לא יקום לנו עוד עם על כלכלתו ומשקו בלי חינוך; וחינוך זה רוח. ועוד: לא בכדי אמר מי שאמר, כי האנושות הצעידה את עצמה אל עברי פי פחת מחמת שהניחה למדעי הטבע לגרור אותה לבגרות גופנית ונשארה בילדותה הרוחנית מצד מדעי הרוח. כך ניתן רוֹבה בידי תינוק מגודל, העלול לחבול בעצמו ובאחרים. גם אם יתנו לנו מדעי הטבע את מיטב הכלים, לא יורו לנו היכן להשתמש בהם לטובת האדם; ואם לא יעמוד האדם בראש מעיינינו – מי יעמוד לנו?

ועדיין לא אמרנו ולא כלום על אחריותנו כיהודים, על אחריותנו להמשך ההיסטוריה היהודית: רוחנית וחומרית גם יחד; המשך שלא ייתכן בלי תורה ולימוד. והלא המסורת היהודית היא היא המחייבת את שילוב הרוח והעבודה אצלנו. יעידו לנו, לכן, מרבי יוחנן הסנדלר ורבי יצחק נפחא, ועד אהרן דוד גורדון, באותו מאמר עצמו.

ושוב אני מצטט:

“צריך שיהיה ברור, כי רעיון העבודה בא להוסיף חיים ואור ולא לגרוע; הוא בא להכריז כי מי שגמר את האוניברסיטה, ובכלל כל בעל השכלה, אף היותר גבוהה, צריך גם הוא לעבוד ולא כי מי שעובד לא צריך לגמור אוניברסיטה או לא צריך להיות בעל השכלה גבוהה. השכלה אמיתית היא רכוש גדול שאסור למנוע אותו מן העובד בזיעת אפיו אם בעל נפש ובעל כשרונות הוא, כי העניות ברוח היא הרבה יותר קשה לאדם בעל נפש מן העניות בחומר. יותר מזה, השכלה אמיתית היא אור הנחוץ לנו בשביל להאיר בו את דרך הרעיון”.

עד כאן לשונו.

וטוב לציין, כי במדעי הרוח ובמדעי החברה והטבע גם יחד, עומדים אנו לפני תהליך של התרחבות: התרחבות החינוך הגבוה עם התרחבותו של כל חינוך אחר; אמנם, התרחבות אטית.

צאו וראו כמה מבעלי תעודות הבגרות שלנו מגיעים לחינוך על־תיכוני? בארצות־הברית המספר הוא כ־ 50%. אצלנו, והופתעתי לשמוע זאת, יותר מ־80%. זה לא רע, אפילו טוב מאד. אולם כמה מבנינו לומדים בבית ספר על־יסודי? כמה מהם גומרים אותו, כמה מהם מקבלים תעודת בגרות?

וכאן משנה התמונה מן הקצה אל הקצה: בארצות־הברית גומרים בית־ספר תיכון כ־70% מכל הילדים, החצי מזה ממשיכים בבית־ספר על־תיכוני ויוצא איפוא שבערך שליש אחר מקבוצות הגיל 18־21 ממשיך ללמוד. אצלנו מסיימים בית־ספר על־יסודי בקבלת תעודת בגרות כ־8% מן הנוער.

למזלנו ממשיכים אלה בלימודיהם במוקדם או במאוחר, ועם קצת תוספת עולים ואחרים אנו מגיעים ל־8% – 9% לומדים בקרב קבוצת הגיל האוניברסיטאי שלנו (בגלל הצבא זהו גיל יותר גבוה מאשר במקומות אחרים).

זכור ושמור: שליש באמריקה – פחות מעשירית אצלנו. זה כבר לא כל־כך־טוב. תמונה זו כבר מראה לנו כמה רחוקים אנו לפי שעה מן היעד התואם את המסורת היהודית, את הצרכים ואת שאיפתו של כל הורה לראות את הבנים משכילים.

יתר על כן, רחוקים אנו אפילו ממטרה צנועה יותר מאשר השכלה גבוהה להמונים. מספרי החינוך העל־יסודי מעידים על־כך, שעדיין לא הגענו ליצירתה של שכבת הבינים, של טכנאים, בעלי־מקצוע, לפי צרכיה של ארץ מתפתחת.

אנו, לפחות, יודעים זאת, והידיעה היא ראשית התמורה, אנו מקדישים כיום מאמצים גדולים כדי להושיט יד עוזרת לילד הבא אלינו מקופח מבחינה חברתית וכלכלית. לא יתכן שבמרוץ הזמן לא נתגבר על מיעוטם המפחיד של ילדים המצליחים להמשיך בלימודיהם. קשה לומר כרגע מתי תושלם אצלנו המהפכה וכמה זמן יידרש לכך. הדבר תלוי לא מעט בגורמים שאין לנו שליטה עליהם: בעליה, בהיקפה ובארצות מוצאה.

אולם בסופו של דבר לא יפסחו התהליכים, העוברים על הארצות המפותחות, ששמה “תלמוד תורה כנגד כולם”, מסורת שלא פסקה ולא תחדל מקרב הארץ והעם. ואין זה משנה מבחינת התוצאה לגבינו, אם בדורות האחרונים לבשה מסורת זו לבוש חילוני, וחזון הבן הדוקטור ירש את מקומו של חזון הבן הרב.

דבר זה מחייב אותנו למחשבה חדשה של מקומו ועל תפקידו של המשכיל והאקדמאי בחברתנו. הציבור הזה עדיין הוא מיעוט, אולם עליו לעצב את דמותו התרבותית, המוסרית והחברתית, ואולי, יורשה לי להוסיף, גם המשקית, כאילו הוא אב־טיפוס לאומה כולה, כנושא בעול ולא כעילית.

אני יודע, כמובן, שאני נכנס כאן לשטח אַקטואַלי יותר, שהוא זרוּע מחלוקת לא מועטת ודיונים על שכר, על הפרשיוּת ועל פער. אין ברצוני, כמובן, להיזקק עכשיו לדיון כזה במישרין. אולם כמה עקרונות מותר לקבוע ואף חובה להגדירם. אין לי ספק, שחובתנו לעודד רכישת ידע ולגמוֹל לרוכשים אותו. ייאמר עם זאת במאמר מוסגר, כי עצם האפשרות לרכוש ידע גם היא גמול לא מעט. אולם גם אם נניח כי רצוננו לגמול איננו מוגבל, יכלתנו מוגבלת. וכשם שאסור לנו לשכוח את מעמדנו ואת צרכנו המיוחדים, כשאנו באים לדבר על פיתוח המחקר והחינוך, כן אסור לנו להתעלם מהם, כשאנו באים לחלק את פירות העבודה והייצור הלאומי.

וקודם כל כמובן חרותים על לבנו בטחון, עליה ופיתוח. אני בטוח שאין כאן איש ששלוש המילים הללו אינן מעמידות אותו על גודל הצרכים. אולם אין זה הכל. גם אחרי שהפרשנו את ההכרחי לשלושה אלה, עדיין עומדת בעיית העדיפויות בכל חומרתה, כשאנו נתבעים למלא צרכיו, מחסוריו ומשאלותיו של העם.

וכשאני מדבר על עדיפויות, הרשו נא לי להביא לפניכם דבר מדאיג אחד התובע את פתרונו. אני מתכוון למחקר שנעשה באחרונה על־ידי הפרופסור בקי וכמה חוקרים אתו על הילודה אצלנו. בודאי עוד יגיע הזמן לסכם את הדברים ולהסיק מהם מסקנות, ולסכם את הדברים ולהסיק מהם מסקנות, אולם בינתים רק כמה פרטים:

מבין אלף עולים מאירופה המגיעים אלינו מוצאים אנו, אחר חמש שנים, מספר שהוא על כל פנים פחות מאלף. בפשטות – התמותה, בצירוף מקרי ירידה, אינם מתכסים על־ידי הריבוי הטבעי. עם הרצון להעלות את רמת החיים, נמצא הפריון בילודה בירידה חזקה ומתמדת.

העליה הבלתי אירופית מרבה אמנם בילדים, אבל ככל שהמשפחה נעשית ותיקה יותר בארץ מתקרבים הרגלי הריבוי שלה, וזאת במהירות גדולה, אל הרמה הירודה של עולי אירופה, למבנה משפחות עם ילד אחד או שנים.

והרי אם יהיו לנו רק שלושה ילדים במשפחה, תעמוד האוכלוסיה כמעט במקום אחד. כדי שנתרבה ולא ניכחד מעצמנו, בלי מאמצים של אויבנו, זקוקים אנו למשפחות בנות ארבעה ילדים. איך נעמוד בזאת?

יכולים אנו להתפעל מאם לעשרת ילדים ולתת לה פרס ילודה, אבל לא יצרנו תנאים אנושיים לבניה ובנותיה. גם בענין זה נערך מחקר והסתבר, שהילד ממשפחה מרובת־ילדים יוצא לאוירו של עולמנו מקופח מראש. העניות והדוחק בבית מחבלים בהישגיו בלימודים וכן גם ברמה החברתית שהוא מגיע אליה. משפחות שעיניהן נפקחו לראות את המציאות החברתית שלנו לא יחזרו להוליד ילדים רבים כל־כך לעוני ולקיפוח.

לא נפתור את הבעיה על־ידי נסיונות להחזיר את הגלגל אחורנית, אל מצב שבו יש במשפחות שמונה, תשעה או עשרה ילדים. ועל כן – משפחה המביאה ילד לעולם, אם לא את העשירי הרי לפחות את השלישי ואת הרביעי, צריכה להיות מובטחת שאין האם יולדת ליגונה, ואם היא יולדת בעצב אינה יולדת לעצב.

מה לעשות? האם נחכה שיפקוד אותנו תהליך שפקד את ארצות־הברית ושקו־הילודה יתקן את עצמו כאשר תגיע מידת הנוחיות של ההורים לרוָיה? ראשית, אין בטחון שהדבר יקרה גם לנו; ושנית אין לנו פנאי לחכות. עד שתבוא הנחמה – עלולה לצאת הנשמה. ובינתים אנו מוקפים סביבה עוינת ומשופעים בעיות פיתוח ומחיה.

אנו חייבים לעשות למען הילד הנולד כבר כיום, במשפחה גדולה ובמשפחה הצעירה והקטנה, ולדאוג שלא ייולד לעוני, לדאוג שלא ייחסמו לפניו כל הדרכים מראש. גם כאן יש ערך רב למאמץ שלנו בתחום החינוך. אנו זקוקים להרחבתו בכל הדרגים, בכל השטחים; עלינו להקל על הילד הלומד ומתחנך. וכל זאת תוך הבטחת תנאי קיום מינימלי ורמת נוחיות אלמנטרית למשפחה כולה.

וכאן אני שואל, רבותי, את עצמי, אתכם, את כולנו – מה עדיף? מן הנותר, לאחר שסיפקנו שלושת הצרכים הדוחקים שעליהם דיברתי, כמה נתן, ולמי? האם נבטיח קודם כל למשפחה המקופחת את המינימום הדרוש, כדי שתחיה ותחַיה את העם בבניה, או שמא עלינו לדאוג קודם כל למי שכבר הגיע, לפחות, לכדי סעודה מספקת לבעליה, ואף להרבה יותר מזה?

ככל שנתאמץ לצאת ידי הכל, יש גבול. אינני רואה עתיד קרוב שבו נוכל להתחרות באיזו מידה שהיא עם התמריץ שארצות מפותחות ועשירות יכולות לתת לידע, לא מבחינת השכר ולא מבחינת האפשרויות. אף־על־פי־כן זקוקים אנו לכל אחד ואחד מהבנים שאנו מלמדים, בחלבנו ובדמנו ממש, כדי שיישמר לנו עשרם.

קשה לדבר בהקשר זה על חלוציות. יותר מדי דשו במושג זה ויותר מדי נזדלזל המושג מעודף ויכוח ומשימוש שלא כדין. מתבקשים כאן, כמו מאליהם, דבריו של ברל כצנלסון שאמר אותם לפני כעשרים שנה:

“אינני מקבל על עצמי להגדיר עכשיו מה הם חיים חלוציים, זהו בשבילי דבר קשה כרגע. ואינני מייחס חלוציות לאיזו שכבה סוציאלית מסוימת ולאיזה מקצוע מיוחד. המושג הוא הרבה יותר רחב.. אבל בכל ציביליזציה יש תקופת חלוציות והיא נותנת את צביונה לאותה ציביליזציה. אי־אפשר להבין את אמריקה בלי להבין אותם דורות שיצרו את הפיונריות האמריקנית, ושעד היום הזה הם מורגשים ככוח מפרה בתרבות האמריקנית. ארץ־ישראל נמצאת, מימי ביל”ו ועד היום, ובודאי תימצא עוד כמה דורות – אם לא נחשוב שכל מה שאנחנו עושים ישקע – במצב של מאמצים חלוציים בכל שטחי החיים שלנו. ויש איזה ניגוד נפשי עמוק בין מי שנמצא בתוך הטריטוריה החלוצית ובין מי שאיננו רוצה להימצא בה. היא נתונה לכל אחד ואחד והיא גדורה בפני מישהו. אין שום שוערים הגודרים את הדרך בפני מישהו".

במילים אחרות, גם כיום, עשרים שנה אחרי השמעת דבריו של ברל, זקוקים איש המדע, הרופא, המהנדס, המורה, החוקר, הגדלים כאן בינינו, ואף הבאים אלינו ממרחק, להכרעה רצונית, מוּדעת, כדי שיבואו להיות בין המחוֹננים עפרות ארצנו ולא יבקשו טובם בחוץ.

באותו נאום עצמו אמר עוד ברל כצנלסון:

" כיצד להחדיר לחוגי האינטליגנציה המדעית והמקצועית את ההכרה, שאין טעם לחיים בארץ־ישראל בלי המאמץ החלוצי? סוף־סוף אנחנו פרובינציה נידחת ועלובה ואין כאן מקום לא לקאריירה מדעית גדולה ולא לקאריירה סוציאלית, ואם יש טעם לכל העבודה כאן הרי זה אך אם היא מתלכדת עם עניין שיש לו חשיבות בלתי־רגילה. אם זה רק ענין של פרסום פרופרסיונלי, הרי היטיבו לעשות כל חכמי גרמניה וכל המלומדים היהודים באירופה שמצאו להם מקומות יפים, מרחב גדול, בכל מיני אוניברסיטאות גדולות וסידרו את עצמם."

והוא אומר בהמשך הדברים:

“אולם מי שבחר בארץ־ישראל, הרי הוא רשאי לבקש איזה סיפוק, והסיפוק הזה, לדעתי, כמעט אי אפשר שיינתן לו, אם לא בשילוב העבודה הרוחנית בתוך איזו מסכת יותר גדולה”.

ואם נתרגם דבריו של ברל כצנלסון למשמעותם בימנו אלה, נבוא ונאמר: שום פער לא יבוא במקום ההכרעה הרצונית. בשום סטאטוס לא תומר הכרת השליחות ושום שכר לא ישוה לאהבת ארץ־ישראל.

ברכה לועידת אגודת הסופרים, 30 במארס 1964

לכבוד הוא לי להביא את ברכת הממשלה ואת ברכתי שלי לועידתכם. יודע אני כי יש משום סכנה מסוימת בעצם הגיית התיבות “ממשלה” ו“סופרים” בדיבור אחד. שהרי עיקרה של ספרות בביטוי חפשי ואילו ממשלה, ואפילו ממשלה דמוקרטית ביותר, עיקרה בכיוון מעשי אנשים; זהו מעשה מסוכן לגבי ספרות. אולי יש, באותה מידה, איזו סתירה פנימית בצירוף התיבות “אגודה” ו “סופרים”. שהרי עיקרה של ספרות יצירת יחיד; עיקרה של אגודה בצירוף יחידים לקיבוץ אחד.

בכל זאת אין הדברים פשוטים כל־כך ומנותקים זה מזה. סופרים, בטבע אומנותם, המחויבת מאומנותם, יש להם ענינים משותפים וצרכים דומים. הם זקוקים לאגודה שתדאג להם. ואילו הממשלה, גם אם אין לה לנסות לכוון את חיי הרוח, מן הדין הוא שתסייע, שתעזור ביצירת אקלים נוח לקליטת הספר, שתעזור לסופר ותטפח יחס כבוד ליוצר הרוחני בקרב העם.

אי־אפשר לו לעם בלי ספרות כשם שאי־אפשר לה לספרות בלי עם. ואין מדובר כאן בנשמה יתרה בלבד, במשהו מעין שבתות וחגים של הנפש. הספר, הביטוי האמנותי, הוא בבחינת לחם־חוק רוחני. הרעב ללחם זה קיים בנפש העם, אחד אם הוא תובע בפה ואחד אינו מביע תביעה זו, ואפילו אינו יודע לכנות בשם את החסר לו. צורך עמוק זה הוא־הוא מקורה של הזיקה ההדדית העמוקה, של השפעת הגומלין המבורכת.

שליחי ציבור חייבים בהפיכת הרעב הטבעי לדרישה מוּדעת, מכוּונת ויוצרת. מבחינה זו עומדת לפניהם אותה שליחות עצמה כמו בתחום הצרכים הממושכים של העם: הפיכת השאיפה לתנועה, הצורך – לתנופה יוצרת שיש עמה כיווּן. הציבור צריך שיהיה איכפת לו והממשלה חייבת לבטא זאת במעשיה ובהתנהגותה.

ועוד: מגיע לה לספרות גם שיבואו אליה בתביעות. העדר תביעה אינו אלא ביטוי של אדישות. איננו אדישים. נבטא משאלות.

כל אחד ואחד מכם, רבותי הסופרים, הוא מחנך הדור. קשה לו לאדם לומר בודאות מה הם הגורמים שהביאו אותו לגדולה בהכרעות חייו, מה כוחו של כל גורם וגורם לחוד בדבר הזה. איני יכול להצביע כיום על דבר אחד ויחיד שהביא אותי, או אחר מבני דורי, לידי הכרעה כי מקומנו כאן, בין בוני הארץ.

היה בנו אמנם בסיס עמוק של תרבות יהודית: במקרא, במשנה ובגמרא, בתפילה, בפיוט ובהוי. אך זאת אדע – מעל לבסיס זה באו רבדי היצירה העברית הקלאסית החדשה, והיא היתה בין המנחים אותנו לארץ, ליוותה אותנו בראשית דרכנו והיא מלוה אותנו בעצם עד היום. האם יכולים אנו, באותה צורה, להצביע על ספרות של הדור הזה, האם נוצרת בקרבנו ספרות, המלוה אותנו – וחשוב מזה: את בנינו – קושרת אותנו עם עברנו ועם תפוצות ישראל ומנחה אותנו בפעלנו?

מתהוה ומתחדש כאן עם. אנו עושים צבת ראשונה. אינני יודע אם אנו יכולים כבר להיות נושא לסכום אמנותי. הרי צריך בכל זאת להיות איזה מרחק בין מלחמות נאפוליון לבין “מלחמה ושלום”. ספר כזה לא נכתב בסערת הקרב עצמו. אמנות, ככל דבר חי, זקוקה לירחי לידה, לתקופת אינקוּבציה. אולי עדיין לא הגיעה השעה, אבל במשאלה מותר לבוא. שמא נדרבן, נעורר ונחיש. ואם גם לא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני־חורין ליפטר הימנה. הרי קוצר־רוח מבורך הוא המלוה את עבודתנו גם בששת ימי המעשה של עליה ובנין. בשמו אנו באים גם אליכם.

אינני יודע מה אפשר לעשות; כל אחד מכם מיטיב לדעת זאת ממני. אני יודע רק מה חסר לנו. אֵי ספרות ההתעוררות הגדולה? זקוקים אנו לעינו המבקרת של הסופר, לביקורת שאיננה נתונה בתוך המעשה והיכולת לעמוד על מצפה מורם. כמהים אנו לספרות המעוררת והמחנכת לפעולה ולקרבן, אותנו ואת הדור הצעיר בארץ ובגולה. הנה אנו מבקשים להביא את התנועה הציונית להיחלצות חדשה למהפכה יהודית בגולה, לקיום העם ולשיבת ציון. באים אנו בתביעה חלוצית לנוער שלנו בארץ, אנו מצפים לספרות שתלך לפניהם כעמוד האש.

אינני אומר שלא נכתבו אצלנו דברי פרוזה ושיר שהעלו אש בלבבות, שעליהם יכול להתחנך דור. היו ברקים, אלא שהם לא התלכדו להשפעה רוחנית רצופה על העם ועל מנהיגיו.

אוסיף ואומַר – אנו חיים במציאות חדשה; אנו קולטים גלי עליה; קיבצנו אלינו גלויות שלא ידענו הרבה על חייהן. נעשה מאמץ לשקף הוָי חדש זה של חייהן בספרות, והוא מחייב עתה תנופה גדולה. עברו עלינו מלחמות, החזרנו לעמנו את שרידיו לעמל ולמגן. מי יבטיח לנו כי הדורות הבאים יתחנכו על הערכים שנוצרו, וימשיכו.

אוסיף ואומַר – אנו חיים במציאות חדשה; אנו קולטים גלי עליה; קיבצנו אלינו גלויות שלא ידענו הרבה על חייהן. נעשה מאמץ לשקף הוַי חדש זה של חייהן בספרות, והוא מחייב עתה תנופה גדולה. עברו עלינו מלחמות. החזרנו לעמנו את שרידיו לעמל ולמגן. מי יבטיח לנו כי הדורות הבאים יתחנכו על הערכים שנוצרו, וימשיכו.

נזכר אנו בספר אחד,¹ שעלילתו סובבת על מאבק הקוממיות, הוא לא נכתב עברית. לא נדון עכשיו בערכו הספרותי. אבל, הנה, הוא מכה גלים עצומים בארץ ובתפוצות רק משום שהוא נענה לצורך רוחני דחוף של עילוי נשמה. תבוא כמיהה זו על סיפוקה ביצירה ספרותית עברית גדולה! ומי יודע גלגולו של ניגון ספרותי? הנה הופיע לא מכבר בברית־המועצות לקט תרגומים מן הספרות העברית, בודאי, יש לכולנו טענות כלפי טיבו של לקט זה. לא בכך הענין: זכינו שתבוא בדרך זה אל קיבוץ יהודי צמא יהדות בשוֹרת הספרות העברית החדשה. אין לשער ערכו של הדבר.

איני רוצה שיתקבלו הדברים כהגדרה מצמצמת של שליחותה של ספרות. ערכי עם ואדם אינם נפרדים זה מזה. יצירה לאומית גדולה, הצומחת על קרקע ספרות לאומית, היא נכס לאומי גדול. ומי כעם ספר־הספרים יודע זאת?

ידעתי, כי בענין זה אין ממשלה, אין נציגי ציבור, יכולים לעזור. עזרתנו מוגבלת בטבע הדברים לשטחים מוגדרים, אולי חמריים בעיקרם. אמרתי פעם למשלחת אגודת הסופרים, שביקרה אצלי, כי לא נטען טענת חוסר כסף אם יובאו לפנינו תכניות ממשיות לעזרת הספרות העברית. אני יודע על עזרת משרד החינוך והתרבות לאגודת הסופרים ואני שמח שהשנה הוגדל הרבה התקציב לכך. אין זה מקרה. הדבר נובע מהערכתנו הגדולה לשליחותה של הספרות. דאגה זו לא תסור מלבנו. ובכל זאת אין זה העיקר.

העיקר הוא בחידוש הדיאלוג בין הציבוריות לבין היצירה הספרותית העברית, במציאת הד הדדי מתמיד ורצוף, בהעלאת מאור המציאות שיצרנו, שאנו מבקשים ליצור, בפיזור צלליה ובחישוף נגעיה, בהעלאת הדור אל ערכי אנוש באמצעות ספרותנו שלנו.

וזו הברכה: “העמידו את עמכם, הקימו הדור!”

כ“ז בניסן תשכ”ד, 9 באפריל 1964

יום השואה והגבורה חל בין חג החירות הקדום לבין יום קוממיות ישראל בארצו בדורנו. בין שני מועדים אלה מקופלים דברי ימי עמנו.

ביציאה משעבוד מצרים “בזרוע נטויה” קנינו את קוממיותנו, ו“בדמיך חיי” קמנו כאומה עצמאית בעלותנו מתוך השואה.

נזכור ביום זה את הפרק הנורא ביותר בתולדותינו על כפל פניו: פן השואה ופן הגבורה. זה וזה מלוים את עם ישראל ברוב ימיו. התנכלות מלכויות ושעבוד גלויות, ובתוך כל אלה שרשרת בלתי פוסקת של גבורה יהודית, אם גבורת יאוש ואם גבורה בונה.

לא חדלה גבורה מישראל מימות בר־כוכבא ועד ימינו ממש. מפולמוס טרוינוס ועד לוחמי היערות ומורדי הגטאות, במלחמות יהודים ובמלחמות עמים, לא פסקו גילויי־גבורה יהודיים כשם שלא פסקו חיים יהודיים עצמיים.

ככל שאנו משתחררים והולכים מתפיסת העם היהודי בגלותו כמוּשׂא סביל של ההיסטוריה ולא כנושאה; ככל שחושפים החוקרים את מהלך תולדותיו של העם היהודי מבחינת מה שעשו לו, עולים לפנינו פרקי גבורה חזור ועלה.

פרקים חדשים במסכת מופלאה זו הולכים ומתגלים לפנינו. הנה, לעינינו ממש, במשפטם של רוצחי אושוויץ, צף ועלה מחדש פרק ההתמרדות היהודית במחנה הרצח, כאשר אפסה כל תקוה זולתי הרצון הלוהט לראות, לכל הפחות, את התליינים משלמים את מחיר הדמים.

אבל היתה גם מלחמת יהודים ממש. מורדי הגטאות, מלחמת הפרטיזנים היהודים שהכו באויב ככל שהשיגה ידם, ועם זאת ביקשו לקיים גרעין יהודי חי, שיעלה מן היערות עם התנערות העמים מעול הצורר; גרעין זה הוסיף לרקום את מסכת תקומת ישראל.

בזמן האחרון קמו עוררים על הערכת ההיסטוריה של מלחמת היהודים בנאצים. כמו לא די לנו באימת השואה, באו להוסיף עליה את “ענשו של מוסר־השכל” אכזרי. כאילו בנו האשם שהתקוממות היהודים היתה מועטת, כאילו בצואר הארגון היהודי תלוי הקולר; אלה באו לשים בקרבן עצמו את התו של מסייע לאסון.

יודע עמנו ועד, כי לא כך הוא הדבר, הרי אם הזכרנו את אושוויץ, יודעים אנו, כי בצד מיליון וחצי יהודים הושמדו שם לא פחות משני מיליונים מבני עמים אחרים. היהודים הם שהתקוממו, אפילו שם. על אחרים לא שמענו, ואין אנו זכאים לבוא, חלילה, בטענה אליהם. אולם ידוֹע נדע כי אימת השטנים של השואה היא אשר שיתקה את כוחות ההתנגדות של האדם.

יתר על כן: טענת הרשע על ההתארגנות היהודית, שהיה בה דוקא סיוע לטבח, כביכול, מתנפצת אף היא אל עובדות השואה. הרי הגיעה הרעה אל קיבוץ יהודי גדול שלא היה בו שום ארגון – ברוסיה הסובייטית – ומלאכת ההשמדה שם היתה איומה וטוטאלית יותר, ולא פחות, מאשר בכל מקום אחר.

גילויי הגבורה היהודית יהיו לעם ישראל לאורך ימים לסמל מחנך גדול, כגבורת מצדה וכתשועת המכבים. עצם המלחמה בצורר והנצחון עליהם הם הם שהניחו את היסוד לחידוש קוממיותנו. מבחינה זו היו מלחמות היהודים בנאצים ומלחמת הקוממיות כאן מלחמה אחת. הסמיכות הגיאוגרפית בין "יד־ושם לבין הר הרצל מבטאת הרבה יותר מקירבת מקום בלבד.

אין תמורה לפצע האנוּש שנפצע גופו של העם היהודי בשואה. נעשה נסיון, בזמן משפט אייכמן, להעלות חשבון היסטורי גדול מה היו פני העם היהודי כיום לולא השואה ומה גודל האבדה שאבדה. איני יודע אם אפשר לעשות חשבון כזה עד הסוף. אחת יודעים אנו: עלִינו מתוך השואה כעם חי. עמנו השותת דם גילה חיוניות מופלאה וכושר רגנרציה אדיר. שבטים יהודיים אחרים, שלא נגעה עדיהם הרעה, עצם מעצמו ובשרו של העם, נחלצו לחדש עמנו את קוממיות ישראל ולבנות עמנו יחד את המדינה. מבחינה זו כולנו בבחינת “שארית הפליטה”.

גם כוחנו החומרי וגם סגולת רוחנו יידרשו לנו, כדי שלעולם לא יוכל עוד מתנכל לראות ביהודים קרבן חסר־ישע. לעולם לא ישוב עוד צל השואות ללוות את דברי ימי ישראל כאשר הוא ליוה אותם במשך כאלפיים שנות גלות.

אחריות זו אינה מוטלת עלינו, יהודי ישראל,לבדנו. כל כוחותיו של העם היהודי יידרשו לכך. אנו מצוּוים על חידוש שותפות הגורל והיצירה עם קיבוּצים שנותקו מאתנו במהלך ההסטוריה. אנו מצוּוים על גיוס כל הכוח היהודי, באיכות ובכמות, לעזרת הקיום היהודי החדש, שהמדינה מסמלת אותו.

השואה היא פרק של ימי אפלה בתולדות ישראל. ימי אדם וימי עם אין בכוחם להספיק למצות את האבל. עלינו להתרגל, למרות הכל, ולהישיר מבט בפני הפרק הזה בתולדותינו. עלינו לשלבו בתודעתנו הלאומית וההיסטורית לא לעצום עיניים בפחד ולא לאחל לעצמנו את היעלמו מזכרוננו הקיבוצי. גם אם נניח לכל בחינה אחרת, היה לו, למשפט אייכמן, ערך עצום מהבחינה הזאת. הוא חייב את הנוער שגדל כאן להזדהות בברית אחים עם העם היהודי באירופה. בצידה של שלילת הגלות קמה ונהיתה ההזדהות עם הגולה. מתוך הכרת שותפות הגורל באה ההחלטה הנחושה לבנות עתיד משותף לעם היהודי, האחד בכל תהפוכות גורלו.

נעלה מתוך הפרק הזה בתולדותינו את מורשת הלקח ואת מורשת התחושה המחייבות אותנו לעתיד לבוא. אין דרכים קצרות לשאיבה מן העבר הרחוק, מן העבר הגלום במקרא ומן העבר הנחשף בחורבות מצדה. צינורות היניקה והחיוּת הלאומיים שלנו עוברים על פני כל תולדות עם ישראל ואנו חייבים לספוג דרכם את אימת השואה ואת הדר הגבורה האחוזים ודבוקים זה בזה. ואז רק אז “מהררי הנשף עוד נחצוב להבה”.

בטקס הכתרת הרב א. י. אונטרמן לרב ראשי, 12 אפריל 1964

אישי הנשיא, כבוד הרבנים האישיים, מורי ורבותי,

אני מתכבד להביא את ברכת ממשלת ישראל, ואת ברכתי שלי, לרב הראשי מורנו ר' איסר יהודה אונטרמן להכתרתו.

כמיהת הגאולה שבקרב ישראל בכל הדורות, דברי ימי עמנו נוראי־ההוד שבדורות האחרונים, חורבן גלויות, שיבתנו קוממיות לארצנו ובנין המדינה העלו מחדש מקומה המרכזי של ארץ־ישראל בתוך העם היהודי לקיבוציו. יותר מאשר בכל דור, מיום שחדלה סנהדרין בישראל, יכולים אנו לומר כי רבה של ישראל הוא גם רבן של כל בני הגולה.

זכות גדולה היא לכולנו ולך, ר' איסר יהודה אונטרמן, וכבד העול שאתה נוטל על שכמך. כולנו מקוים ובטוחים, שלא יכבד ממך לשאתו.

יש בה בדרכו של חתן ההכתרה היום משום נותן תקוה לכך. ראשית דרכו בלב יהדות מזרח־אירופה שהיתה גדול מרכזי העם והתורה באותם הימים; המשכה בקרב יהדות אנגליה; שנות פעולתו האחרונות – וגולת הכותרת בפעולתו – בעיר העברית הראשונה, בתל־אביב רבתי, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינת ישראל, מרכז חיי העם כיום, וכל אותן השנים הרב אונטרמן הוא נאמן התורה ואמן ציון גם יחד, הוא מזוהה בשלמות עם תורת ישראל ועם תחיית ישראל.

שני קודמיו, הרב קוק והרב הרצוג, זכרונם לברכה, הגיעו אף הם לכס הנישא הזה בדרך דומה. אנו מאמינים, כי הרב הראשי שאנו מכתירים היום הוא חוליה ראויה לשרשרת־ כבוד זו.

בשבתו על אדמתו ובשנות נדודיו נהג עם ישראל כבוד בתלמידי־חכמים. בימי שיבת ציון וחידוש קוממיות ישראל שוב ניתן לנו לכבדם בכבוד מדינת היהודים וביקרה.

זכינו ונגה אלינו משהו מזיווֹ של “זר של שולחן”, זה כתר מלכות, שנתייחד לדוד המלך; שמא מותרים אנו בקשירת “זר של ארון”, זה כתר תורה לראש חכמינו.

למדנו – “עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח”. אלא שמעטים נחנו בטוהר הלבב, בגדלות הרוח, באהבת התורה ובאהבת ישראל, כדי לבוא ולקחתו.

זכה הרב אונטרמן ונעשית לו התורה סם החיים. נזכה שייעשה פועלו סם־החיים לאומה כולה, למדינה ולריבונותה על כולנו; שישאב ממקורות הימים האם להשיב תשובה מחַיה על שאלות הדור והזמן הזה, בחינת “וחי בהם”, שיסייע לבית ישראל כולו לקרב את המאחד ולהרחיק את המפריד, שירבו סובלנות הדדית וכבוד הדדי בקרב העם לשבטיו, לפלגותיו ולנידחיו.

נאחל למורנו ורבנו איסר יהודה אונטרמן ולעמיתו שנבחר מחדש, הראשון־לציון הרב יצחק ניסים, אריכות ימים, ברכה והצלחה במעשי ידיהם, יזכו להגדיל את קרן התורה ולהאדיר את קרן המדינה ולעשות שלום עלינו ועל כל ישראל.

דברי פתיחה לתערוכה “מאמנות ישראל 1964”

ירושלים, בית הנכות הלאומי “בצלאל”, 2 במאי 1964

גבירותי ורבותי,

אמנם בודאי יבואו המומחים ויעריכו את המוצגים בתערוכה כיד המומחיות הטובה עליהם. לא אכניס ראשי בין ההרים ולא אביע דעה. הייתי רוצה לנגוע בשתי נקודות בלבד: משהו על התערוכה כשגריר תרבותי של ישראל בעולם, ומשהו על הצורך בחינוך לנוי בתוך המדינה עצמה.

ישראל לא תוכל להתאונן על קיפוחה בכותרות העיתונות העולמית. כמדומני כבר שׂבעה נפשנו כותרות בעניינים מדיניים הנוגעים לנו. יובא נא דבר המדינה לאחינו בתפוצות ולעולם הגדול לא מכוח הסתבכותנו עם אחרים: נביא להם את דבר יצירתנו היום־יומית בכל השטחים. טוב ומועיל לנו כי נופיע לעיני העולם ולעיני בני ישראל ביצירתנו הרוחנית, התרבותית והאמנותית. ולא הייתי רוצה שילמדו להכירנו ולהעריכנו כדבר אכזוֹטי, כדבר יוצא דופן, כמדינה שיש להשתאות עליה על כי השיגה מה שאחרים השיגו מכבר.

כשם שעל מוצרינו להתחרות בשוקי העולם בזכות ערכם, טיבם ומחירם, ולא רק בזכות קשר רומנטי עם ערש העם היהודי, כן חייבים נכסי רוח, תוצרי “היצוא הרוחני” שלנו – אם מותר לנו לקרוא להם בשם זה – לעמוד על רגליהם שלהם. מפי מביני דבר שומע אני כי יש בה בתערוכה זו דברים שלאו דוקא ישראליותם היא הקובעת את זכותם להיראות בעולם כולו. טוב לשמוע זאת, וכך אנו צריכים להופיע בעולם.

רוצים אנו בפריחתה של האמנות והתרבות בארצנו. הדבר הזה לא ייעשה על־ידי שכבה קטנה של מתעניינים. באין תרבות־עם לא תכּוֹן תרבות לאומית. יש להביא מיטב היצירה הצוּרנית שלנו להמוני העם. כיום נהנים ממנה אלה הגרים בערים הגדולות; משהו אפשר לראות באותם הישובים הקטנים המעטים שבהם יש פינה לדברי אמנות. נזכיר למשל את ה“משכן” בעין חרוד. גם אמנינו וגם שאר העוסקים בשטח האמנות חייבים לתת את דעתם על הבאת נכסי היופי, הנוי והמבע האמנותי לכל ישוב וישוב בארץ; אם בארגון תערוכות נודדות ואם בהקמת מוזיאונים ופינות־נוי במקומות שונים. על־ידי הבאת האמנות הנוצרת אצלנו לכל רחבי המדינה נימצא מעוררים, מעודדים ומסייעים ביצירת תרבות־צורה לאומית. דרושה שאיבה בלתי נלאית ממקורות תרבות־הצורה של שבטי ישראל וגלויותיהם, ודרוש חיפוש אחרי החדש והמשותף לכולנו. אין אני מטיף לשפה אחת ולדברים אחדים. טבעה של אמנות בכך, טבעו של ביטוי בכך, שהם פורחים דוקא מתוך ריבוי. דוקא מתוך ריבוי יכולה האמנות להיות גורם מאחד גם כשהתכנים שלה לאומיים באופן ברור וגם כשהם אנושיים, אוניברסליים. בזה כן בזה יוצרים אנו מכנה תרבותי משותף בתהליך מיזוג הגלויות שלנו, מיזוג העליות שלנו, לעם אחד, לאומה אחת.

ולבסוף רוצה אני לברך את התערוכה שתמלא את שליחותה הלאומית ואת ייעודה האמנותי. אביע את תודתי לאמנים, לדוקטור סייץ, שבירר את היצירות לתערוכה זו, למוזיאון “בצלאל” המאכסן אותה ולקרן התרבות אמריקה־ישראל, שבזכותה קמה ונהייתה.

לחנוכת בית החייל על שם יוסף ברץ, תל־אביב 6 במאי 1964

על שלושה דברים הבית הזה עומד: על שליחותו, על ההתנדבות ועל שמו של יוסף ברץ; ועל שלשתם יבורך.

על שליחותו – בזה, כמדומני, אין לי להוסיף הרבה על קודמי. היודעים באיזה מאמץ עולה לנו הדבר לשפר – ולוּ במשהו – את תנאי חייהם של חיילים במחנותיהם, ידעו להעריך עד מה חשוב זה “הבית שמחוץ לבית” לחייל בחופשה. והחשיבות היא כפולה: מצד אחד – עצם הנוחיות והשירותים; מצד שני – האפשרות הניתנת לחייל לבוא לכאן “כאל תוך שלו”.

על ההתנדבות – מדברים אנו בדרך כלל בהקשר של משימות גדולות: היאחזות בספָר, התישבות באזורי שממה ועזובה, משימות מיוחדות המחייבות מאמץ רב ומסירות־נפש גדולה. בא הבית הזה להצביע לנו על התנדבות בשטח אחר: על עמל יום־ביומו של אנשי הועד למען החייל, על גיוס אמצעים מכספי תרומות שונות, תוך פניית עורף לדרך ה“קלה” – והמקובלת – של תביעת תקציבים מהמדינה. עד שאנו באים להנחיל ערכי יהדות לתפוצות – שמא נלמד מהן מידה יהודית זו של נתבע ונענה לצרכי ציבור? לפעמים דומה שנשתכחה מאתנו תורה זו. לולא באו אנשי הועד למען החייל אלא ללמדנו זאת – ומצא לנו.

ואחרון אחרון חביב – על שמו של יוסף ברץ. מה, באמת, יכול אדם לומר על ידיד מנוער במעמד אנשים זרים רבים כל־כך? אבל יש שני דברים החורגים מן האישי; ראשית, אני מקוה, כי בתוך הבית הזה יימצא מספר טפסים מספיק של הספר הקטן “כפר על גדות הירדן”, כדי שידעו החיילים הצעירים שיבואו לכאן, מאין נמשכים שרשי הבית הזה. אל נשלה את עצמנו: יש דור צעיר – ואפילו לא־כל־כך צעיר – שכבר צריך לספר לו. ואולי מותר לקוות, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה; מתוך רצון ללמוד על האיש ילמדו את הדרך. ולא רק את הדרך שהלך בה, אלא גם בכלל איך הולך אדם – ומוליך את עמו – בדרך לא סלולה.

הדבר השני הוא עצם פעלו של ברץ למען החייל, במלחמת־העולם השניה ואחר־כך – ממלחמת הקוממיות ואילך. זוהי, באמת, פעילות ציבורית ממין מיוחד: כמעט שאין עמה שום פרסום, ולעומת זאת יש עמה – ובשפע – סיפוק של מעשה מועיל. כבר הזכרתי כאן את ענין ההתנדבות. מה שהייתי רוצה להוסיף עכשיו – קשור יותר דוקא בברץ. סירובו של חלוץ לנוח על זרי דפנה של חלוציותו; החיפוש המתמיד אחר נתיבים חדשים שבהם אפשר לעשות, בממש, את המתחייב מן המחשבה התנועתית.

משתי הבחינות הללו, אין לי אלא לברך: יהי חן המקום על יושביו. ידבק משהו מאורו מרוחו של ברץ בחיילים שיבואו בצל קורת ביתו. זאת הברכה להם, וזאת הברכה – לו.

בארוחת־ערב מטעם שר הדואר ששון, 18 במאי 1964

כשאני שומע דברי ברכה כאלה, שהשמיעו כאן, נופלת עלי אימה. אילו לא הפרזתם בתקוותכם ממני, היה לי אולי יותר קל שלא לאכזב אתכם. אינני יכול להתנחם בכך, שההצלחה היא על כל פנים בידי שמים, ואנו, בשר־ודם פשוטים, יכולים רק לעשות כמיטב יכולתנו.

אינני יודע אם יש איזו עדה בישראל שהסכימה בזמן מן הזמנים לעמוד – כפי שנאמר כאן – “בצידי דרכים”. דומני שזהו ענין חשוב מכדי שאפשר יהיה להשאיר אותו בידיה של איזו עדה שהיא. שהרי לא בהסכמתה (או באי־הסכמתה) של עדה המדובר. אינני יודע, אולי יהיה ביום מן הימים נוח לאיזו עדה לעמוד מן הצד. אך אין לה רשות לעשות זאת. אין זה ענינה הפרטי. העם כולו לא יוכל לוַתר על תרומתה לחייו. לפי דעתי – במידה שיש משמעות למלים האלה – אסור ל“אשכנזים” להסכים, שאיזו עדה לא־אשכנזית תהיה אדישה למעשה המשותף, כשם שאסור לעדות אחרות להסכים להתבדלות “אשכנזית”.

הבדלי תרבות בין קיבוצים יהודיים, הגאים על מורשתם, הם דבר שיש בהם ברכה. יביא כל אחד את תרומתו המיוחדת לבנין המשותף. יש סכנה בהרכבת פער חברתי וכלכלי על הבדלי תרבות ועדה; וכאן מוטלת על כולנו שליחות חינוכית וחברתית גדולה. תנועת־העבודה הציונית שאבה הרבה ממורשתה של התנועה המהפכנית הרוסית. נדמה לי כי הגיע הזמן לסגל לעצמנו מושג אחד שצמח בתוכה: “ההליכה אל העם”. פירושו של דבר הוא: מי שזכה בתוכנו לרכוש דעת וידע, הנקנים בעזרת הכלל, אינו צריך לראות בכך עילה להתנשאות וטעם לפער, אלא עוֹל חובה חברתית ותרבותית, להנחיל מפרי דעתו וחינוכו למי שלא זכה להם. למדנו מפי רבי ישמעאל – “כל הלומד על־מנת ללמוד מספיקין בידו ללמוד וללמד”. אינני יודע אם מותר לשנות את המאמר הזה ולומר ש“כל הלומד שלא על־מנת ללמד אין מספיקין בידו אפילו ללמוד”. אבל דבר אחד ברור, והוא, שכל הנהנה מן הציבור המספיק בידו ללמוד – חייב להחזיר לציבור מן החיל שרכש לו מכוחו. ואיני יודע קיבוץ יהודי אחד שאין לו מה ללמד לכולנו.

ירושלים, 12 יולי 1964

עיקר תפקידו של הקונגרס היהודי העולמי בהיוסדו נראה היה בהגנה על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות של יהודים. זה היה מכשיר של “עבודת הווה” יהודית, שצריך היה להקיף חוגים ושטחים שמעבר לתחום הישג ידה של ההסתדרות הציונית. יותר מזה: אסור היה לה, לתנועה הציונית, לשקע את עצמה בשטחים אלה, פן ייפגם ייעודה המרכזי – מלאכת קיבוץ הגלויות וחידוש קוממיות ישראל בארצו.

דברים רבים נשתנו מאז. השוֹאה התמה תקופה בדברי ימי ישראל. קיומה של המדינה מצד אחד ושינוי אָפיה של הגולה היהודית מצד שני, מגדירים את מערכת המושגים היהודיים בימינו. כינוס המליאה בירושלים דוקא, זו הפעם הראשונה, וסדר־היום שלפניכם, מבליטים את השינוי שחל במערכות ישראל.

המאבק הקלאסי של הקונגרס היהודי העולמי חל כיום, לאמיתו של דבר – וגם זה בשינוי צורה – בעיקר על קיבוץ יהודי גדול אחד, בברית־המועצות. אין לו, לקיבוץ זה, תנאים לחיות את חייו הלאומיים ולהזדהות עם עמו. בניו, כפרטים, נתונים בסיטואציה היהודית הקלאסית של נפגעים – יותר מאחרים – בשל תהליכים כלליים.

יראה־נא הקונגרס היהודי העולמי ברכה בעמלו למען קיבוץ יהודי גדול זה, שרבבות רבות מבניו משתוקקים להתאחד עם בני משפחותיהם המייחלים להם כאן. יעמוד לו, לקונגרס, כוחו להקיף כל ביטוי ארגוני יהודי או להשתלב עמו; יוכל־נא למשימות החדשות הנובעות מן הצורך להעמיק תוכן יהודי וטפח תרבות יהודית והויה לאומית יהודית בגולת הרוָחה.

יזכה הקונגרס להיות במעצבי תחיה יהודית לאומית אמיתית שישראל במרכזה, תהיה המכשירה את הלבבות לעליה.

ותהי נא זאת הברכה לקונגרס בשם ממשלת ישראל ובשמי שלי.

בעצרת יום ההעפלה, 28 יולי 1964

אנו מציינים את שנת ההעפלה במלאות שלושים שנה לאניית המעפילים הראשונה שהובאה במאורגן לחופי הארץ, היא האניה “ולוס” שבאה בשנת 1934.

ובאמת – הרי לא במאורע ובמעשה חד־פעמי אנו עוסקים אלא באחת הצורות היסודיות שלבשה תחיית ישראל בדורותינו. ובעניין כזה – מי יכול לקבוע תאריך?

היו שקראו להעפלה בשם “עליה בלתי־חוקית”. מעולם לא קיבלנו את המושג הזה. מעולם לא גרסנו אותו. בשביל תנועת התחיה היתה העליה לארץ בגדר החוק העליון. השאלה באיזו מידה ובאילו ממדים ניתנה לכך הסכמת אחרים ששלטו בארץ – היתה שאלה צדדית.

אילו ביקשו לדקדק עמנו ב“חוקיות”, כביכול, אפשר היה לומר כי גם שתי העליות הראשונות היו בלתי־חוקיות מכל וכל. עלִינוּ אז בחסדי “הפתקה האדומה” הידועה של ימי הטורקים, פתקה שחייבה את בעליה לשוב ולצאת כעבור זמן קצוב. לא יצאנו. כך יצא ששלושת ראשי הממשלות, שהיו בישראל, ושנים משלושת נשיאי המדינה הם בעצם מעפילים, עולים שלא כחוק שקבעו אחרים.

בכל זאת היה חידוש מהפכני בהעפלה המאורגנת. החידוש היה בכך שהתנועה הציונית כולה, והישוב היהודי בארץ, החלו להשתמש בהעפלה לא רק כאמצעי פיסי להביא יהודים לארץ־ישראל, אלא גם כבכלי מוּדע של מלחמה מדינית.

שני פסים היו לה, לעליה הציונית על כל צורותיה, מאז היותה ועד להקמת המדינה. הצד האחד היה עצם הבאתם, או בואם, של יהודים לארץ, מתוך ההכרה הציונית כי תחיית העם היהודי תובעת עלייתם של המוני יהודים לארצם. הצד השני היה יצירת בסיס־אוכלוסין ממשי, חישול כוח משקי, בטחוני, מדיני, שעל כתפיו אפשר היה להגיע לידי עצמאות יהודית, לידי מדינה יהודית.

כפל־משמעות זה איפיין כל עליה שהיא, בלי שים לב ליחסו המשפטי של השלטון אליה. מבחינה זו היה משום אקט מדיני גם בעליית “הפתקה האדומה”. ניתן לומר, כי – אם גם בלא יודעים – היו גורמים כאלה או משמעות כזאת, גם בעליות טרום־ציוניות, כגון עליית החסידים ובודאי בנסיונו של דון יוסף נשיא.

החידוש שבהעפלה המאורגנת היה בכך, שצורת הבאת העולים (ולא רק עצם הבאתם) היתה למעשה מאבק מדיני.

אם תרצו – היה בכך משום העברת מושגי הציונות החלוצית, ציונות המעשה ויצירת העובדות, לתחום העליה. דונם לדונם, רוֹבה לרוֹבה – ועולה לעולה, ספינה לספינה. תנועת התחיה לא יכלה לעמוד בהגבלות הגידול המלאכותיות שהושמו לה. מחינו עליהן. אולם כשם שלא בדיבור־פה קם לנו מפעל ההתישבות ולא בהכרזות שליטים קם כאן בסיס כח יהודי, כך גם לא דיבור המרי אלא המעשה הממרה, מעשה לסתור חקקי אָון, הוא שפרץ את המצור על גידול כוחנו המספרי.

כל עולה שבא לארץ בלי ברכתם של שלטונות המנדט היה עדות חיה להחלטתו הנחרצת של העם היהודי לבנות את כוחו ואת ארצו בכוח החלטתו שלו. כל אניית־עולים שמה לאל את הנסיונות לקבוע את גבולות גידולנו, אם על־ידי קביעת “כוח־קליטה” מתוך שיקולים פוליטיים ואם על־ידי החויית “מכסימום פוליטי” גלוי.

כל עולה גילם בגופו את המרי ויצר בגופו עובדת כוח. המעפיל הוא שנשא על כתפיו את המאבק והוא שהביא לנו, בסירות רעועות ובדרך לא־דרך, ביבשה, בים ובאויר, את המדינה.

המלחמה על העליה ידעה קרבנות. הרבה דיברנו על גבורת הלוחמים במלחמת הקוממיות, ועדיין אין אנו מספיקים. מעט מאד יודע אצלנו הנוער על גבורת המעפיל האלמוני. לֹו, לא פחות מאשר לחייל של מלחמת תש"ח, חייבים אנו חוב שלא ישולם לעולם.

האניות שטבעו בראשית דרכן ובאמצעה, ואף בראות עוליהן את הארץ מנגד, קרבנות המאבק שהתחולל על הסיפונים והמחנות ־־־ שמות כמו “פאטריה”, “סטרומה”, “מפקורה” ועוד – כל אלה הם גוילי דם ואש בתולדות קוממיות ישראל.

ומי ימלל גבורות צועדי הרגל בדרכי מדבר בעלותם אלינו מן הארצות השכנות? הם ומדריכיהם רשמו דף מפואר בתולדות פריצת השערים, ואין לשכוח גם דף זה מתוך הנטיה הטבעית לזהות מעפילים עם אניות ועם הים דוקא. אחרי מלחמת־העולם השניה, אחרי השוֹאה, נתוסף מימד חדש להעפלה.

על מושג ההעפלה נוסף מושג הבריחה. לכל המניעים שהיו למה שאדמת השואה החרוכה בערה תחת רגליהם, אשר לא יכלו לחזור למקומותיהם ואף לא היה להם אל מה ואל מי לחזור.

מטעמים מובנים ביקשנו בזמן ההוא להעלים את ידנו המארגנת שהיתה בבריחה. תיארנו אותה כתנועה סטיכית, כמעשה ספונטני של שארית הפליטה, שנעקרה משורשיה. עתה יכולים אנו לספר, וכל המרבה לספר ביציאת אירופה, הרי זה משובח. אבל כשם שמצוה לספר על המפעל כולו ועל בוניו, כן מצוה שלא לקפח חלקו של העם הבורח מן התופת ומעפיל לארץ, מצוה שלא נתאר את הבריחה כמעשה שכולו אוּרגן מן הארץ.

כולנו שותפים לרצון להביע את מלוא ההערכה והכבוד והתודה לשליחי התנועה והעם שעשו זאת, באלמוניות ובמסירות עד תום. אולם נפסח על עצם גדולתו של המעשה, אם לא נבהיר לעצמנו, שהיה זה מעשה ארגון שינק את כוחו ואת הצלחתו מעזוז בראשית של העם היהודי כולו, שנמנה וגמר כי אין לו עוד עתיד בין החורבות. שום מאמצי ארגון והעלאה לא יכלו להגיע לממדים כאלה, להצלחה כזאת, אילו נפגשנו בציבור יהודי פאסיבי, שנוח לו בפזוריו. העם היהודי הוא ש“הצביע ברגליו” בעד בריחה, בעד העפלה, בעד מדינה. הוא נתן לנו את שלשתם – בגופו.

גדולת הבריחה וההעפלה דומה מבחינה זו לגדולת הציונות: בשני המקרים גובש הרעיון, ניתן הכוח ונוצר הכלי הארגוני לביצוע מאוייו העמוקים ביותר של העם. ניתנה הצורה המעשית לשאיפותיו, ניתן הפתרון המעשי לבעייתו הבוערת ביותר.

אלה שעסקו בבריחה ובהעפלה לא המציאו את הגורמים שהולידו אותן, כשם שהתנועה הציונית לא המציאה את כמיהת העם היהודי לציון. בשני המקרים לא היתה השאיפה הלאומית היסודית יוצאת מן הכוח אל הפועל לולא ניתנה לה דמות הגוף מכוח הציונות החלוצית והעם העובד שקם לנו בימים ההם בציון, בפרוס המדינה.

אך לא תם פרק ההעפלה לישראל גם לאחר קום המדינה. דור דור ומעפיליו. המציאות הפוליטית של העם היהודי בעשרות השנים האחרונות נתנה משמעויות שונות להעפלה: פריצת שערים נעולים לכניסה ופריצת שערים נעולים ליציאה. המציאות הזאת אמנם השתנתה, אך לא לגמרי. המדינה קבעה עובדת־יסוד אחת: שערי המולדת פתוחים לעולם לכל יהודי שיבוא בהם. עובדת־יסוד זו היא שקבעה כי העפלה לארץ בצורתה המסורתית לא תידרש עוד. אולם שערי־יציאה נעולים יש גם בזמן הזה. המאבק על פתיחתם, המאבק על הקיבוצים היהודיים שמאחוריהם, אבר חי מגופו של העם היהודי, הוא אחד התכנים היסודיים של ציונות־אמת בזמן הזה.

מאמצי המדינה בענין זה משתלבים בהיחלצותו של העם היהודי כולו להבטחת עתיד הקיום הלאומי של עמנו. אין נצח ישראל מבלעדי ארץ־ישראל. המאבק על זכות העליה הוא המאבק היסודי למימוש ההכרה הזאת. העליה היא צורך המדינה לא פחות משהיא צורך העם. ביצור המדינה באיכות ובכמות מחייב עליה. בסייענו לעליה, במלחמתנו על העליה, אנו בונים את עתיד המדינה ואת קיום העם גם יחד.

איני יכול לסיים את דברי בנושא זה בלי להביע רגשי אחוה ורעוּת לבעלי־הברית שעמדו לנו במאבקינו. שני הידידים האיטלקים¹, שסייעו להעפלה בפועל הנמצאים איתנו כאן, מסמלים שורה ארוכה ומפוארת של אישים ושל פשוטי עם בארצות ההעפלה והבריחה, שראו את מצוקת עם ישראל והושיטו לנו את ידם. אם היה בשנות האפלה הקשות ביותר בתולדות ישראל גילוי של חסידי אומות העולם, הרי היה הסיוע לבריחה ולהעפלה בגדר ביטוי עליון לגילוי זה. לידידים אלה חב העם חוב תודה על שנחלצו לעזרתו בשעה שהתלכד הוא עצמו למעשה גאולה גדול. העובדה שנמצאו אנשים כאלה היא אות תקוה ואמונה. אות, כי בבואנו להישען על הכוח שצברנו ולהשלים את מלאכת הגאולה ולבצרה עומדים לנו הטובים בבניו של המין האנושי, תפארת לעמיהם ולעולם.

היטיב לבטא זאת אלתרמן בשירו הנודע לרב־חובל איטלקי. הוא הטרובדור של ההעפלה, שר גם על אנשי ההורדה “שנשאו עימם עלי שכם” והוא גם שסיכם את מלוא המשמעות ההיסטורית של העם השט בספינותיו ואמר:

כי בהילוך ספינה עוקפת צידים,

באפל שתיקתה, בזיו פנס דק־עין,

אשר ינץ מחוף, יכבה ויאדים,

פתחה את שנות הסף, מלחמת היהודים.

פתיחה לסמינר על יעדים לשירותים סוציאליים, 31 אוגוסט 1964

רבותי,

ברכת הממשלה וברכתי נתונות להתכנסות־לימודים משותפת זו, של עובדי השירותים הסוציאליים למיניהם: בריאות, סעד, חינוך, עבודה, שיכון, ביטוח לאומי וכיוצא בהם. טוב שאתם קובעים עתים לתורה, עושים את הנסיון לראות את הכלל ולא רק את הפרטים שאתם נתונים בהם כל הימים, ונעזרים לשם כך באוניברסיטה העברית ובאחד מגדולי המומחים לדבר בעולם כולו, הפרופסור טיטמוס.

לא אהיה כמורה הלכה בפני רבותיו ולא אנסה לתרום במעמד זה משהו לדיונכם המקצועי. לעומת זאת הייתי רוצה לומר כאן מלים אחדות על מקומה המיוחד של הדאגה לאדם בתהליך של בנין עם, על הצורך ועל העובדה של הקניית בטחון חברתי מקיף ליחיד תוך כדי הקמת מדינה ולמען הקמתה.

תכנון חברתי גרידא, בנפרד מן הצורך הלאומי הדחוף ומן המחשבה על דרכים לסיפוקו, היה אצלנו בגדר הופעה לא תדירה ביותר. לא שלא ידענו אחריות לצרכי האדם מהי. מראשית מפעלינו בארץ, גם בתנאים החמורים של משטר כיבוש חלוצי – יצרנו צורות־חיים, התיישבות וכיבוש שהתכוונו לתת את מלוא הבטחון לאדם, את מלוא הדאגה לעתידו ולעתיד ילדיו, והקבוצה היא הדוגמה הנישאה ביותר והמאירה ביותר לעניין זה.

כשיסדה הסתדרות העובדים את “מפדה העבודה” ¹ היתה סיסמתה “אל יהי רעב בתוכנו”. עוד לפני כן מראשית צעדיה של תנועת העבודה המאורגנת בארץ, היתה הדאגה לבריאות העובד, גם אם בצורתה הפרימיטיבית, בראש דאגותיה. הדבר התפתח לביטוח הבריאות המקיף, קופת־חולים, שהיתה לחלק בלתי נפרד ממעשיה של ההסתדרות. מבנה השירותים הסוציאליים שקמו במדינה הושתת על המסד ההתנדבותי שהניחה תנועת העבודה. ביטא את המחשבה העקרונית הזאת עוד קודם דוד בן־גוריון כשאמר: " כולנו ערבים זה לזה, והיום ערב למחר".

עצם הניסוח הזה כבר מראה את כל היסודות בגישתנו. האמירה “כולנו ערבים זה לזה” יש לה משמעות חברתית. ובאמרנו “היום ערב למחר” התכּוַנוּ לומר, כי מעשינו מכוּונים לתכלית אחת: בניית עתידו של העם היהודי בארצו.

עם השוֹאה, כאשר פחתנו במנין, ונהרס מה שהיה רוב בנין בגופו של העם היהודי עד מלחמת העולם השניה, התחדדה עוד יותר הרגשת הדאגה לפרט, ליחיד, שבו המפתח להצגת “איכות מול כמות” ולהבטחת הגידול והצמיחה. “כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”.

והנה קמה המדינה. היה עלינו לבנותה כדרך שאָפו אבותינו יוצאי מצרים את המצוֹת: בחפזון. עוֹל בטחון כבד מאד הוטל עלינו מיד, ואין אנו בני חורין לפרוק אותו מעל צוארנו לא כיום ולא בעתיד הקרוב.

את העולים שבאו בהמוניהם חייבים היינו לסגל לעידן טכנולוגי שלא היו בו ולשטחי־עבודה שלא הורגלו בהם. היינו דלים בהון השקעה ובחסכונות שיאפשרו הקמת שירותים סוציאליים דוגמת ארצות אחרות. היה עלינו, ועדיין עלינו, להתגבר על שוני ארצות המוצא כדי לחשל עם אחד. במאמץ קשה במשך שנים, שלב אחרי שלב, חתרנו והתגברנו. בראשית דרכנו הבטחנו חינוך יסודי שוה לכל, מתוך כּוֹרח לאומי וחברתי יחד. הגענו לדבר שהוא נקודת־מפתח בשירותי סעד – לתעסוקה יצרנית מלאה כמעט – מתוך הצורך לעצב את כבוד העובד ולבנות את המדינה באותה עת עצמה. הגענו להישגים חברתיים שאולי לא היינו מתפנים אליהם אלא בתקופה מאוחרת יותר, לולא כורח הבטחון והבנין לפתור את השאלה לאלתר.

ועוד דוגמא אחת: מדינות אדירות פנו למפעלי־פיתוח גדולים כדי ליצור תעסוקה ובמחשבה רחוקה יותר – כדי שייהנו מהם הדורות הבאים. אצלנו קרה ההפך מזה. בתנופת הפיתוח שלנו, שנועדה לבצר את המדינה ולקלוט עליה, עלה בידנו לערוֹת לתוך המשק גורמי־תעסוקה כבירים כגון: המוביל הארצי, הייעור, הכשרת אדמות ופריצת דרכים. שוב נמצאנו פותרים בעיה אנושית מתוך כורח לאומי.

כאן נעוצה גם התשובה לאותה ביקורת שטענה, כי אנו עוסקים כביכול ב“ניסויים חברתיים יקרים” ומתעלמים מן העדיפות הלאומית. ולא חלו ולא הרגישו המבקרים הללו, כי אותם “ניסויים חברתיים” הם גופם מתחייבים מן העדיפות הלאומית. תופעה זו היא היא שהפכה את תנועת העבודה על כל גילוייה, וצורות חייה והתישבותה לגורם מכריע בתחייתנו, היא היא שנתנה את ההגמוניה בתוך תנועת העבודה לאותם הכוחות שתפיסתם הלאומית והחברתית היתה עשויה מקשה אחת, בלי “סתירות טראגיות” בין הגורמים הללו.

להמשך התהליך של קיבוץ הגלויות חייבים אנו להבקיע דרך אל מה שקוראים תפוצות הרוָחה. אם תיוצר שם חלוציות מטיפול ההולם את צרכי תקופתנו, היא תהיה זקוקה לאמצעי־קליטה תרבותיים משופרים ולשירותים סוציאליים מתאימים להרגליה ולדרישות הדור; כדי שתהיה ישראל מרכז ראוי לשמו לעם היהודי כולו, חייבת היא להעלות את רמת יצירתה התרבותית הכללית.

מניתי כאן כמה דברים, שעלינו לעשותם מתוך ראיית היעדים הלאומיים הקרובים. אולם אותם הדברים גופם מתחייבים גם מתוך שיקולים חברתיים טהורים: ביסוס השכבות החלשות, ביצור המשק, הרחבת החינוך למילוי תפקידים כלכליים, ומעבר להם – למען תרבות הפנאי. כל אלה הם תפקידים שמדינתנו בהתקדמותה מצוּוה עליהם ושואפת אליהם.

מתוך כורח הבנין הלאומי אנו מזרימים אמצעים עצומים לשירותים סוציאליים למיניהם. בשנת־הכספים הבאה תגיע כנראה ההקצבה הציבורית הכוללת למטרות אלה למיליארד וחצי לירות ישראליות, כשליש מזה לחינוך, מחצית המיליארד לבריאות, כשליש המיליארד לשיכון וכחמישית המיליארד לסעד ישיר. זהו בערך אותו האחוז מן התפוקה הלאומית כפי שאנו מוצאים בחלק גדול של מדינות מערב אירופה.

לכך הגענו מתוך בניית עם ומדינה. ככל שנמשיך בבנייתם ובביצורם של העם והמדינה, נמצאנו מפתחים את כל המנופים למדינת בטחון חברתי לעם, וברבות הימים – כאשר המדינה ומשקה יוכלו לשאת בכך – נזכה גם למדינת רוָחה כלכלית וחברתית.

מאז היות תנועת התחיה הלאומית שלנו, הביאו אותה צרכי העם ושיקולי האדם לידי אותו מעשה עצמו, שהוא תפארת לשניהם גם יחד.

רבותי!

בשובכם מכנס עיון זה לעבודתכם היום־יומית תלוה אתכם, איפוא, ההכרה הברורה, כי בכל מעשיכם אתם ממלאים שליחות חברתית ולאומית משולבת, מעלים את האדם ומרוממים את העם, בונים את החברה ומבצרים את המדינה.

ברכת ממשלת ישראל וברכתי שלוחה בפרוס ראש־השנה תשכ"ה לעם ישראל במדינתו ובתפוצותיו.

ברכה מיוחדת בפינו לעולים מקרוב באו, שזה להם ראש־השנה הראשון במדינתם החפשית ולעולים הבאים עלינו לטובה בשנה הזאת ובשנים שלאחריה. יהי רצון שימהרו להכות שורשים בארץ וייקלטו בה, כדי שיותן להם הכוח לקלוט יחד אתנו את הבאים אחריהם.

ויבורכו בראש השנה הזאת המחוננים עפרות ארצנו והמקננים על אדמתה. תהיה הברכה במעשי ידיהם ויינתן להם העוז המבטיח את השלום.

ביום זה פונים אנו אל אחינו בגוֹלת הרוָחה. תהי להם השנה הזאת שנת העמקה לזיקתם היהודית, שנת עשיה מבורכת לחינוך יהודי, לעליה לישראל ולביצורה.

בראש מעיינינו היום הקיבוצים היהודיים בגלויות הנרדפות והכלואות. שוב יש כיום קיבוצים יהודיים הנתונים לסכנת אנטישמיות מתעוררת בארצות שבתם. שוב יש היום קיבוצים יהודיים, ובהם אחד גדול מאד, החיים בתנאי ניתוק מגוף העם היהודי, שאין להם כלים לבטא עצמיותם היהודית ושאין לאֵל ידם לבוא ולהצטרף אל בני משפחותיהם בישראל. אנו זוכרים את מצוקתם יום יום ושעה שעה ואנו מברכים אותם בשנת גאון וגאולה.

כאן במדינת ישראל אנו צפויים לשנה של מאמץ גדול בשטח הבטחוני, החברתי והמשקי וכן בשטחי החינוך והיצירה הרוחנית. בכל השטחים הללו תידרש לנו בראש וראשונה מסירותו החלוצית של הנוער ושל העם. בתוך כל אלה תעמוד השנה דרכנו למבחנים דמוקרטיים חפשים במערכות הבחירות העתידות בשנה זו. נתברך כולנו שנדע לעמוד בכבוד במבחני העשיה וקביעת הדרך גם יחד למען ישראל איתנה, חלוצית ומשגשגת, מקבצת גלויות ומחנכת בניה לחלוציות ונאמנות.

לשנה טובה תיכתבו.

בעצרת ארגון חברי ההגנה, 24 במאי 1965

נזדמן לי להקשיב לפני זמן מה ברדיו לויכוח בשאלה מה זה “נס”. לא אכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, ולא אחוה דעתי בשאלה זאת, מה גם שאיני יכול עוד להעלות בזכרוני את הפרטים. השאלה המעסיקה אותי ברגע זה היא, האומנם מבחין האדם בפלא, בנס, בשעה שהוא מתרחש, או שמא אין ההערכה הזאת אלא תוצאה ממבט לאחור, כאשר השרשרת המפורטת של סיבות ושל מעשים מתרחקת מן העין ומן הלב, ורק אותה תופעה יחידה, יוצאת דופן וגואלת, מזדקרת בהדרה מתוך התולדה.

באתי לידי הרהורים אלה מתוך המחשבה על " נס ההגנה" שעמד לנו לעת גורל והכרעה במלחמת הקוממיות. אז לא חשבנו על כך במונחים אלו. ההגנה, בצורה שלבשה בשנת תש"ח, היתה תוצאה הגיונית של תולדות כוח־המגן היהודי בימינו, שינק מן “השומר” כאן, ומניצני ההגנה העצמית בארצות הגולה. ההגנה התפתחה בקו עולה מצירוף מעשים ספוראדיים, מתוך הצבת מטרות מוגבלות ועד לכוח ארצי כולל מבחינת ארגונו ומקיף מבחינת תפקידיו.

נכונותה של ההגנה ליטול על עצמה אחריות ממלכתית בעת שנדרשה לה, הגמישות שגילתה בנכונות למזג את הנסיון שנצבר במחתרת המתנדבים, ביחידות המגויסות, בצבא הבריטי ובשירות ביחידות שונות בארץ ובעולם – נראתה לנו אז כדבר מובן מאליו. אבל במבט לאחור עומדת תקומתו של כוח צבאי יהודי, לעת מלחמה וקוממיות, כנס היסטורי, נס שסיבותיו העמוקות יבוקשו בידי כותבי קורות העתים – איש איש לפי השקפת עולמו הפילוסופית, הדתית והלאומית.

למיקי סטון המנוח, האלוף דוד מרכוס, ייחסו את המימרא “אתם אינכם צבא, אתם אומה שאחזה בנשק”. אבל זה איננו ייחוד. היו אומות שאחזו בנשק לפנינו ואחרינו. היו מעמדות מדוכאים שאחזו בנשק וגברו על שלטון מבוסס. לא לכך שהאומה אחזה בנשק אנחנו משתאים, כי אם ליכולת שגילתה אומה כזאת – כמעט בן־לילה – להתארגן לישות צבאית ממש, כשם שהיא התארגנה לישות ממלכתית ומשקית בכל השטחים. נס זה הוא ששׂם לאֵל את “מבצע תוהו־ובהו” של שלהי המנדט, מבצע שעלול היה להוָתנו, להצליח לפי כל קנה־מידה רציונלי.

כמובן, אין שום צורך לעשות אידיאליזציה של העבר. לא חסרו חיכוכים וצירי־לידה עד שהשתלבו כל המסורות והיו לבשר אחד בצה"ל. לא מעט שכר־לימוד (כמו שאומרים: “רבי געלט”) שילמנו, עד שלמדנו ארגון מדינה מהו בכל השטחים.

לא ברכה בלבד היתה במסורת העשיה העצמית של התנועה הציונית בהגשמתה בכל השטחים. החרוז החוזר בפזמון הידוע באותם הימים, “הבחורים שלנו יודעים הכל”, יש בו מן הטוב ומן הרע גם יחד. הטוב – התעוזה ללכת בדרך לא סלולה ולהתמודד עם משימות שהמומחים העידו עליהן שאי־אפשר לעמוד בהן; הרע – חינוך מסוים לזלזול במומחיות, לפולחן המתנדב החובב הצריך ללמוד לפעמים משגיאותיו מה שלמד בעל־המקצוע מספר־הלימוד.

במידה מסוימת, אבל רק במידה מסוימת, יש הקבלה לכך באותו ויכוח ידוע שהתנהל אצלנו לפני זמן לא רב על חלוציות כפשוטה לעומת חלוציות ממלכתית. הבעיה שלנו היא כמובן מציאת הסינתיזה, או – אם תרצו – הסימביוזה, בין השתים. לא לקדש מסגרות ומסורת מעשים אשר עוצבו בימים שבהם לא היו כלים אחרים, וגם לא לקדש כלים שהמציאות החדשה נתנה אותם בידנו, עד פסילת הקודמים; לא לנהוג בהם כילד המקבל לידיו צעצוע חדש, ואת כל הקודם הוא חדל להחשיב.

המדינה וכליה, המקצועיוּת והמומחיוּת העומדים לרשותנו, צריכים להיות מנוצלים במלוא המידה לפיתוח אפשרויות חדשות, להתוות מסגרות, דרכים ונתיבות. מסירותו של היחיד והתנדבותו בכל השטחים, גם בבטחון, דרושה גם כיום כדי למלא את המסגרות תוכן, כדי להוסיף על הידע המקצועי את המסירות ואת ההתלהבות ההופכים אותו למציאות.

איני נלאה לחזור על הדברים הללו באזני חברי מן ההגנה ובאזני חברי מכל מסגרות ההתנדבות בשטחים אחרים, המסגרות שבכוחן נבנתה הארץ והמדינה; כי תפקידנו הראשון הוא להנחיל לדורות הבאים, ולעולים מקרוב באו, את מסורת ההתנדבות שלנו, אם על־ידי מעשי התנדבות בגופינו ואם על־ידי הנחלת תודעת העבר כמופת לעתיד.

ועוד הערה אחת על הלקח שעלינו ללמוד מתולדות ההגנה: לקח אחדותה הגדולה. יש אחדות, בעיקר אחדות מעשה, שהמדינה מקיפה בה את כולנו, והיא מובנת כל־כך מאליה עד שאנו צופים בה בלי התפעלות יתירה. פלא אחדותה של ההגנה היה בכך שהוא נשמר בארגון ווֹלוּנטרי, במסגרת שכולה התנדבות והשתייכות מרצון.

אולי יש קשר בית הדברים – בין מסורת ההתנדבות לבין מסורת האחדות. שתיהן נעוצות בהכרת אחריות של מעשה היסטורי המוטל עלינו. מי יתן ותלוה אותנו הרגשת־אחריות זו גם עתה.

כך, מתוך אחריות היסטורית, התנדבות ואחדות נמשכה שרשרת הזהב של עוז יסודי עצמי, מימי השומרים בפתח־תקוה ובגליל, דרך “בר־גיורא” ו“השומר” וההגנה העצמית בגולה, הגדודים, ההגנה בכל שינויי צורתה, הנוטרות, הצבא והבריגאדה, היחידות המגויסות של פלמ“ח וחי”ש ועד לעוזו ותפארתו של צה"ל' במלחמותיו ועל משמרתו.

ב“היכל התרבות” בתל־אביב, 17 במאי 1965

רצה הגורל והכינוס הזה, שנועד מתחילתו לציין עשרים שנה לנצחון העולם על הנאציזם, נערך בימים של כינון היחסים הדיפלומטיים בינינו לבין גרמניה. לדידנו – ודומה שגם לגבי העולם כולו – חייבת היתה גרמניה, אולי יותר מכל מדינה אחרת, לחפש דרך ליצור מגע דיפלומטי תקין עם ישראל כבר מזמן. מלבד הצידוק הבינלאומי הרגיל ליחסים דיפלומטיים, חייבת לקנן בלב העם הגרמני תודעת תהום־הדמים שנפערה בינו לבין עמנו בימי ליקוי המאורות הטראגי אצלם.

אינני מתכוון לשוב לנושא זה עתה מצדדיו המדיניים, ומצד הויכוח שהיה בינינו לבין גרמניה. היו לכך הזדמנויות אחרות, ודומני שדי בהן לפחות לפי שעה. אבל כאן המקום להסתכל בשאלה הזאת מנקודת־מבט רחוקה קצת יותר. עם ישראל שׂבע נסיון דמים ודמעות, סבל ומרטירולוגיה, ביחסים שבינו לבין גויי הארצות שרדפוהו. משפעת הגזירות, השחיטות והאימות, שידע עמנו בגולה, מימי פולמוס טריאינוס, על פני מסעי הצלב, הגירושים והפרעות, גזירות ת“ח ות”ט, הפוגרומים בשלהי המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת, מזדקרת דוגמא אחת של מאורע שסיים תקופה ופתח של תקופה בתולדות ישראל. וכך הועלתה פעמים אחדות ההשואה בין יחסנו לגרמניה לבין יחסנו לספרד. אין להשוות את גירוש ספרד, על כל מוראיו, עם שׁואת יהדות אירופה בדורנו זה. אבל בשעתה ולדורה היתה גם זו חויה מזעזעת, מרעישה, טראומטית בשביל העם היהודי, שכן היא הרסה את המרכז העיקרי, החמרי והרוחני של החיים היהודיים באותם הימים, ממש כשם ששואת אירופה הרסה את מרכזו החיוני של עם ישראל בדורותינו. כשהועלתה ההשואה הזאת ודובר בה על ה“חרם” ההיסטורי מצד העם היהודי על ספרד, ביקשתי לבדוק את הדבר. והנה, יגעתי ולא מצאתי – ותאמינו. נהפוך הוא. חרם לא היה: שמועות על חרם היו, אבל אין לכך שום סימוכין. יתר־על־כן, עוד לפני גירוש ספרד כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תתק"ב) את הדברים הבאים: “…ולא יתכן להחרים במה שרבים אינם יכולים לעמוד בדבר, כי מי יודע – אולי דור העתיד לבוא אחריהם לא יוכלו לדור כי אם שם”. כבר במאה ה־13 נפסל איפוא רעיון החרם־לדורות. שמועות באוקראינה דיברו על חרם להתישב שם אחרי גזירות ת“ח ות”ט. אבל כבר משנת ת"ט עצמה יש עדויות שלא קיימו חרם כזה.

ובכן, חרם על ספרד אמנם לא היה, ובכל זאת היה חשבון היסטורי, כאוב ועמוק, היה וישנו, והוא לא נמחק מתודעת העם היהודי במשך הדורות. גירוש ספרד לא נשכח ואימי האינקביזיציה לא נמחקו ולא נמחלו. הם היו לחלק מתודעתנו הלאומית בימים שעוד קראו בבתי היהודים את “שבט יהודה” ואף בימים שחדלו מלקרוא בו, משנתמעטו הדורות. ובכל זאת, אם אין כיום יחסים דיפלומטיים מלאים בינינו לבין ספרד – לא ההיסטוריה בת מאות שנים היא הגורם לכך. ויש בינינו הקוראים לשינוי המצב.

לקשרים עם גרמניה של היום קיימים נימוקים כבדי־משקל. לא רק ענין אבות ובנים אלא גם נימוקים מכבשון קיומה ומלחמתה המדינית והבטחונית של מדינת ישראל. ובכל זאת, גם במקרה זה אין החשבון ההיסטורי יכול להימחק, תודעת האימים ההיסטורית תחיה עמנו לאורך ימים.

אנו מבינים זאת וחשים זאת מכוח הוייתנו הלאומית, תחושה זו תונחל גם לדורות הבאים. אבל אנו, והאנושות כולה, זכאים לקוות, כי תודעת המשמעות של הדבר הזה תועבר גם לגרמנים במלוא עומקה.

העם הגרמני, שטובי בניו צריכים עכשיו להתנער מן העבר הקודר בדרכים רבות, צריך לחיות עם הכרת הטרגיות של מקומו בתודעת העם היהודי. מכח עצמו ולתקנת נפשו הלאומית שלו, חייב העם הגרמני לחיות בהכרה זו, ולאו דוקא, ולא רק, מפני שיש “תובע” בדמות העם היהודי וארגוניו ובדמותה של מדינת ישראל.

לנו יש כמובן ענין חיוני לסייע לגרמנים בהתמודדותם עם עברם. מלב המצוה היהודית והאנושית הכרוכה בדבר, מחויבת שליחות כזאת גם מהכרה, כי גרמניה שונאת ישראל בלב אירופה היא סכנה שאין מָשלה, סכנה שאימתה הכיר העולם לדעת. מדברים על כך, לפעמים, בנוסח של “גרמניה אחרת” או “שתי גרמניות”. מובן שמבחינה פיסית יש, יכולה להיות, רק גרמניה אחת, ותמיד היתה רק גרמניה אחת. השאלה האמיתית היא לא “איזו גרמניה?” אלא אילו כוחות גוברים בתוך גרמניה ומנחים אותה בדרכה. בשעת קדרות ודראון היסטורי גברו בה כוחות אפלים. אין הם נוהגים אותה עכשיו, וענינו החיוני של העם הגרמני עצמו, ענינה החיוני של האנושות כולה, ענינו החיוני של עם ישראל הוא, שגרמניה האחת תמצא בנפשה את מקורות הטוב והמאור, ותלך עמם ולאורם. לא סילוק חוב יש כאן אלא נסיון דורות להחזיר שיווי־משקל היסטורי.

תודעת השואה לא תסוף מלבותנו ומלבות הדורות הבאים. אבל זכור נזכור, כי לא השוֹאה לבדה מסכמת את תולדות העם היהודי בימי המלחמה בהיטלר. בין השוֹאה לבין מלחמת העם היהודי על קוממיותו בארצו, נבלע כאילו זכר מלחמתו המפוארת של העם היהודי כחלק מהעולם הלוחם שהביס והכריע את המפלצת.

כך טבעה של מלחמה זו, שהיא משתלבת, מצדה האחד, במלחמת הקוממיות, ומצדה האחר – בשוֹאה; ודרוש מאמץ מודע להבחין. תולדות החטיבה היהודית הלוחמת ועלילותיה יש בהן שרשים לגיבוש הכוח היהודי בארץ־ישראל, הן בגיוסה של החטיבה והן בעירוי נסיונה ואנשיה לתוך צבא־הגנה־לישראל מראשיתו. במידה ידועה אפשר לומר דברים דומים על יהודים ששרתו בצבאות בעלות־הברית בימי מלחמת־העולם השניה.

מן הצד השני אחוזים ודבוקים תולדות מלחמת הפרטיזנים היהודים ומורדי הגטאות והמחנות – בשוֹאה, והם חלק בלתי נפרד בתולדותיה. יש בכוחם של גילויי מלחמת היהודים בנאצים להוריש ערכי גבורה, התגוננות ומוסר־חיים־ומרד של אומה מצד עצמם. כך הדבר לגבי מלחמת החטיבה היהודית הלוחמת והיחידות הארצישראליות האחרות שגויסו מכאן לצבא הבריטי. כך הדבר במלחמות היהודים ששירתו בצבאות בעלות־הברית.

ואשר למלחמת הפרטיזנים ולמורדי הגטאות – יש בהם כדי להאיר הארה חדשה לגמרי את תולדות העם היהודי בתקופת המלחמה. תולדות הפרטיזנים והמורדים מגלות אותנו כאחד העמים הלוחמים ביותר בקרב כל עמי אירופה, שהיו נתונים לכיבוש נאצי. מעז אני ואומר, כי אין עם, שמלאם ליבם של בניו לקום וללחום בתנאים חמורים כאלה. רגילים אנו מתולדותינו, עוד מימי המכבים, לנוסחה “רבים ביד מעטים”. אפילו נוסחה זו אין בה לבטא קצהו של יחס הכוחות והסיכויים, שמולם עמדו יהודים בצאתם להתמודד עם הנאצים. יהודים התקוממו בגטאות; יהודים נסו ממשלוחי ההשמדה היערה, אל המלחמה הפרטיזנית; יהודים התקוממו על ספם של כבשני אושוויץ ממש. רק היהודים התקוממו. רבבות בני עמים אחרים נלקחו למות באושוויץ – ורק היהודים התקוממו.

ננסה להבין רגע אחד מה פשר הדבר. אפשר אולי לתת איזה הסבר שיש בו משום מיעוט הדמות לגבי מרד הגטאות. אפשר לומר, כי תושבי הגיטו התקוממו משהבינו כי ההשלמה עם הגורל אינה נותנת תקוה; כי האוכלוסיה הכללית, מעבר לחומות הגיטו, יכלה לשמור – לפחות לזמן מה – על התאפקותה, כי היתה לה תקוה לחיות תוך השלמה עם הכובש. אבל באושוויץ אי־אפשר לתת הסבר כזה. גם בגיטאות ספק אם הוא נכון, אבל בודאי לא – באושוויץ: שם נשקף המות הודאי לכולם יחד, וגם שם התקוממו היהודים לבדם, דוקא היהודים.

מלחמת־העולם השניה ידעה תנועות רבות של מלחמת מחתרת ושל מלחמה פרטיזנית. התנועות האלה נשענו בדרך כלל על אוכלוסיה אוהדת מול כובש עויין. התריס היחיד כמעט בפני אהדת האוכלוסיה היה הפחד מפני הכובש. הפרטיזנים היהודים, כמעט לבדם, היו חייבים לעשות מלחמות כשגם האוכלוסיה עוינת בחלקה, אדישה ברובה ואוהדת במיעוטה. ואת צדיקי האומות שחרפו נפשם להציל יהודים ולשתף עצמם עמנו במלחמה בנאצים נזכור ונזכיר באהבה, בכבוד וברטט התפעלות לדורות.

הכיבוש הנאצי נתן עידוד לא ישוער ליצרים אנטישמיים רדומים ומרוסנים, ויש אומרים, כי אנו אוכלים את פירותיו המרים של העידוד הזה עד היום בארצות שונות ובמשטרים שונים.

כי אכן, עלינו לזכור את האמת המרה: לא בקרב הגרמנים לבדם לקו המאורות בימי היטלר. אם אזכיר, רק דוגמה אחת – השתתפות הקוויזלינגים האוקראיניים ברצח יהודים, תובהר כונת דברי. ההתעוררות האנטישמית באוקראינה הצמיחה עשבים שוטים גם בימים קרובים יותר לימינו, ואולי לא נעקרו בהחלטיות הדרושה.

הנאצים נוצחו לפני עשרים שנה. במאמץ אדירים משולב של בעלות־הברית מוגר שלטון הרשע. וייזכר כאן ביחוד חלקו של הצבא הסובייטי, שהגיע, בדרכו אל הנצחון, אל ריכוזי היהודים הגדולים ביותר שנשארו, והצילם. ברית־המועצות תרמה תרומה כפולה לתקומת עם ישראל בארצו: ראשית, השרידים שבאו אלינו, בסופו של דבר, להיות עמנו בבונים ובמגינים, ושנית תמיכה מדינית ישירה בהקמת המדינה היהודית לעת הכרעה בינלאומית. ורק לעג הגורל המר הוא, כי אותה מעצמה אדירה עצמה, שהעם היהודי חייב לה חוב תודה כזה, מתנכרת עתה לזכויות־היסוד של חיים יהודיים בתוך ברית־המועצות עצמה ולזכותו של הקיבוץ היהודי בתולדות העם היהודי בימינו, שמצא את ביטויו במעשה ההצלה ובתמיכה בקוממיות ישראל, נותן יסוד לתקוה כי אותו יחס עוד יבוא לגבי גילוי גם בנוגע לעתידה של היהדות הסובייטית וגם בנוגע לפיתוחה ושגשוגה של מדינת ישראל.

עתה, עשרים שנה אחר הנצחון, שוב אין הנאצים מוקד ישיר של סכנה לעולם. אבל חוששני, שאין זו האמת כולה. גורם אחד כבר הזכרתי: השנאה העמוקה לעם היהודי, שימיה כימי הגלות, שנאה שניתנה לה תנופת חרדות עם עליית הנאציזם, וניתן לה פורקן רצחני בימי השואה. גם תקומתה של מדינת ישראל שנטלה אולי משהו מעוקצה של האנטישמיות, ובכל אופן זקפה את קומתו של היהודי באשר הוא, לא עקרה אותה מן השורש. על זאת יש להוסיף את מוקדי הרקב של “שומרי דת הארס וההרס” ההיטלרית, אם בגרמניה ואם בארצות אחרות. גרעינים כאלה, מה שקרוי בלשונות אחרות בשם “שולי הטירוף” של החברה, היו קיימים גם בעבר והם היוו סכנה רצינית בנסיבות היסטוריות שנתנו להם את הכוח לתפוס בידיהם עָצמה פיסית ומדינית. גם הנאצים חיו, בשנים מסוימות, כקבוצת שולים מטורפת בעם הגרמני. מבחינה עקרונית קשה אולי להאשים את האנשים שזילזלו בערכם, באותם הימים. באותה מידה אולי קשה לטעון כיום נגד המזלזלים בערכן של כיתות ניאו־נאציות. מה שטעון עיון מדוקדק הוא, לא מה שצומח בכיתות הללו פנימה אלא סיכוייהן להישען על כוחות מדיניים חיצוניים ופנימיים בארצות שונות. מבחינה זו מאלף מאד בחומרתו הגילוי שנתגלה בארץ אירופית אחת בשבועות האחרונים דוקא. גיבוי נאצר ומנגנונו הממלכתי לכת ניאו־נאצית מקומית, שהיא אולי חסרת חשיבות בפני עצמה – כשהיא לבדה.

הזיקה בין נאצר לנאציזם לא התחילה אתמול. זהו המשך היסטורי למעשיו של חאג' אמין אל־חוסיני, מי שהיה מופתי ירושלים. יש גם ביטויים אישיים לזיקה הזאת, דוקא בצורת המומחים הבלתי־טכניים שמצרים מעסיקה בשירותיה – בתעמולה, בשירותי משטרה ובטחון וכיוצא באלה. ואין מצרים המדינה השכנה היחידה שיד לה בענין זה. מתן גיבוי ממלכתי כזה לחידוש הנאציזם הוא הדבר המסוכן, שמפניו אנו חייבים להתגונן.

אתם כאן מייצגים ציבור הנושא בנפשו ובבשרו את הנסיון ההיסטורי האיום שהתנסה עמנו, שהתנסתה האנושות כולה בנאציזם. אתם יכולים, זכאים וחייבים לספר לעולם כולו מה היה – ומה מוקד הסכנה כיום. אתם חייבים להצביע מנין נשקפת הסכנה האמיתית: היא נשקפת לאו דוקא מעם שלם, שאבותיו “אכלו בוסר”: ואת בניו יש בכל זאת לדון לפי מעשיהם שלהם, ולא לפי מעשי אבות; אף לא גילויי טירוף של יחידים הם מקור הרע; הסכנה היא בנסיון המכוּון לרתום את הטירוף לשירותו של משטר מדיני, החורת על דגלו מחדש איבת עולם לעם ישראל ולמדינת ישראל.

בהצביענו על הסכנה הזאת אנו לוחמים את מלחמת האנושות ומגינים על עם ישראל יחד.