פתיחה לסמינר על יעדים לשירותים סוציאליים, 31 אוגוסט 1964
רבותי,
ברכת הממשלה וברכתי נתונות להתכנסות־לימודים משותפת זו, של עובדי השירותים הסוציאליים למיניהם: בריאות, סעד, חינוך, עבודה, שיכון, ביטוח לאומי וכיוצא בהם. טוב שאתם קובעים עתים לתורה, עושים את הנסיון לראות את הכלל ולא רק את הפרטים שאתם נתונים בהם כל הימים, ונעזרים לשם כך באוניברסיטה העברית ובאחד מגדולי המומחים לדבר בעולם כולו, הפרופסור טיטמוס.
לא אהיה כמורה הלכה בפני רבותיו ולא אנסה לתרום במעמד זה משהו לדיונכם המקצועי. לעומת זאת הייתי רוצה לומר כאן מלים אחדות על מקומה המיוחד של הדאגה לאדם בתהליך של בנין עם, על הצורך ועל העובדה של הקניית בטחון חברתי מקיף ליחיד תוך כדי הקמת מדינה ולמען הקמתה.
תכנון חברתי גרידא, בנפרד מן הצורך הלאומי הדחוף ומן המחשבה על דרכים לסיפוקו, היה אצלנו בגדר הופעה לא תדירה ביותר. לא שלא ידענו אחריות לצרכי האדם מהי. מראשית מפעלינו בארץ, גם בתנאים החמורים של משטר כיבוש חלוצי – יצרנו צורות־חיים, התיישבות וכיבוש שהתכוונו לתת את מלוא הבטחון לאדם, את מלוא הדאגה לעתידו ולעתיד ילדיו, והקבוצה היא הדוגמה הנישאה ביותר והמאירה ביותר לעניין זה.
כשיסדה הסתדרות העובדים את “מפדה העבודה” 1 היתה סיסמתה “אל יהי רעב בתוכנו”. עוד לפני כן מראשית צעדיה של תנועת העבודה המאורגנת בארץ, היתה הדאגה לבריאות העובד, גם אם בצורתה הפרימיטיבית, בראש דאגותיה. הדבר התפתח לביטוח הבריאות המקיף, קופת־חולים, שהיתה לחלק בלתי נפרד ממעשיה של ההסתדרות. מבנה השירותים הסוציאליים שקמו במדינה הושתת על המסד ההתנדבותי שהניחה תנועת העבודה. ביטא את המחשבה העקרונית הזאת עוד קודם דוד בן־גוריון כשאמר: " כולנו ערבים זה לזה, והיום ערב למחר".
עצם הניסוח הזה כבר מראה את כל היסודות בגישתנו. האמירה “כולנו ערבים זה לזה” יש לה משמעות חברתית. ובאמרנו “היום ערב למחר” התכּוַנוּ לומר, כי מעשינו מכוּונים לתכלית אחת: בניית עתידו של העם היהודי בארצו.
עם השוֹאה, כאשר פחתנו במנין, ונהרס מה שהיה רוב בנין בגופו של העם היהודי עד מלחמת העולם השניה, התחדדה עוד יותר הרגשת הדאגה לפרט, ליחיד, שבו המפתח להצגת “איכות מול כמות” ולהבטחת הגידול והצמיחה. “כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”.
והנה קמה המדינה. היה עלינו לבנותה כדרך שאָפו אבותינו יוצאי מצרים את המצוֹת: בחפזון. עוֹל בטחון כבד מאד הוטל עלינו מיד, ואין אנו בני חורין לפרוק אותו מעל צוארנו לא כיום ולא בעתיד הקרוב.
את העולים שבאו בהמוניהם חייבים היינו לסגל לעידן טכנולוגי שלא היו בו ולשטחי־עבודה שלא הורגלו בהם. היינו דלים בהון השקעה ובחסכונות שיאפשרו הקמת שירותים סוציאליים דוגמת ארצות אחרות. היה עלינו, ועדיין עלינו, להתגבר על שוני ארצות המוצא כדי לחשל עם אחד. במאמץ קשה במשך שנים, שלב אחרי שלב, חתרנו והתגברנו. בראשית דרכנו הבטחנו חינוך יסודי שוה לכל, מתוך כּוֹרח לאומי וחברתי יחד. הגענו לדבר שהוא נקודת־מפתח בשירותי סעד – לתעסוקה יצרנית מלאה כמעט – מתוך הצורך לעצב את כבוד העובד ולבנות את המדינה באותה עת עצמה. הגענו להישגים חברתיים שאולי לא היינו מתפנים אליהם אלא בתקופה מאוחרת יותר, לולא כורח הבטחון והבנין לפתור את השאלה לאלתר.
ועוד דוגמא אחת: מדינות אדירות פנו למפעלי־פיתוח גדולים כדי ליצור תעסוקה ובמחשבה רחוקה יותר – כדי שייהנו מהם הדורות הבאים. אצלנו קרה ההפך מזה. בתנופת הפיתוח שלנו, שנועדה לבצר את המדינה ולקלוט עליה, עלה בידנו לערוֹת לתוך המשק גורמי־תעסוקה כבירים כגון: המוביל הארצי, הייעור, הכשרת אדמות ופריצת דרכים. שוב נמצאנו פותרים בעיה אנושית מתוך כורח לאומי.
כאן נעוצה גם התשובה לאותה ביקורת שטענה, כי אנו עוסקים כביכול ב“ניסויים חברתיים יקרים” ומתעלמים מן העדיפות הלאומית. ולא חלו ולא הרגישו המבקרים הללו, כי אותם “ניסויים חברתיים” הם גופם מתחייבים מן העדיפות הלאומית. תופעה זו היא היא שהפכה את תנועת העבודה על כל גילוייה, וצורות חייה והתישבותה לגורם מכריע בתחייתנו, היא היא שנתנה את ההגמוניה בתוך תנועת העבודה לאותם הכוחות שתפיסתם הלאומית והחברתית היתה עשויה מקשה אחת, בלי “סתירות טראגיות” בין הגורמים הללו.
להמשך התהליך של קיבוץ הגלויות חייבים אנו להבקיע דרך אל מה שקוראים תפוצות הרוָחה. אם תיוצר שם חלוציות מטיפול ההולם את צרכי תקופתנו, היא תהיה זקוקה לאמצעי־קליטה תרבותיים משופרים ולשירותים סוציאליים מתאימים להרגליה ולדרישות הדור; כדי שתהיה ישראל מרכז ראוי לשמו לעם היהודי כולו, חייבת היא להעלות את רמת יצירתה התרבותית הכללית.
מניתי כאן כמה דברים, שעלינו לעשותם מתוך ראיית היעדים הלאומיים הקרובים. אולם אותם הדברים גופם מתחייבים גם מתוך שיקולים חברתיים טהורים: ביסוס השכבות החלשות, ביצור המשק, הרחבת החינוך למילוי תפקידים כלכליים, ומעבר להם – למען תרבות הפנאי. כל אלה הם תפקידים שמדינתנו בהתקדמותה מצוּוה עליהם ושואפת אליהם.
מתוך כורח הבנין הלאומי אנו מזרימים אמצעים עצומים לשירותים סוציאליים למיניהם. בשנת־הכספים הבאה תגיע כנראה ההקצבה הציבורית הכוללת למטרות אלה למיליארד וחצי לירות ישראליות, כשליש מזה לחינוך, מחצית המיליארד לבריאות, כשליש המיליארד לשיכון וכחמישית המיליארד לסעד ישיר. זהו בערך אותו האחוז מן התפוקה הלאומית כפי שאנו מוצאים בחלק גדול של מדינות מערב אירופה.
לכך הגענו מתוך בניית עם ומדינה. ככל שנמשיך בבנייתם ובביצורם של העם והמדינה, נמצאנו מפתחים את כל המנופים למדינת בטחון חברתי לעם, וברבות הימים – כאשר המדינה ומשקה יוכלו לשאת בכך – נזכה גם למדינת רוָחה כלכלית וחברתית.
מאז היות תנועת התחיה הלאומית שלנו, הביאו אותה צרכי העם ושיקולי האדם לידי אותו מעשה עצמו, שהוא תפארת לשניהם גם יחד.
רבותי!
בשובכם מכנס עיון זה לעבודתכם היום־יומית תלוה אתכם, איפוא, ההכרה הברורה, כי בכל מעשיכם אתם ממלאים שליחות חברתית ולאומית משולבת, מעלים את האדם ומרוממים את העם, בונים את החברה ומבצרים את המדינה.
-
מס מיוחד שהטילה הסתדרות העובדים על חבריה להקלת מצוקת חוסר העבודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.