ב“היכל התרבות” בתל־אביב, 17 במאי 1965

רצה הגורל והכינוס הזה, שנועד מתחילתו לציין עשרים שנה לנצחון העולם על הנאציזם, נערך בימים של כינון היחסים הדיפלומטיים בינינו לבין גרמניה. לדידנו – ודומה שגם לגבי העולם כולו – חייבת היתה גרמניה, אולי יותר מכל מדינה אחרת, לחפש דרך ליצור מגע דיפלומטי תקין עם ישראל כבר מזמן. מלבד הצידוק הבינלאומי הרגיל ליחסים דיפלומטיים, חייבת לקנן בלב העם הגרמני תודעת תהום־הדמים שנפערה בינו לבין עמנו בימי ליקוי המאורות הטראגי אצלם.

אינני מתכוון לשוב לנושא זה עתה מצדדיו המדיניים, ומצד הויכוח שהיה בינינו לבין גרמניה. היו לכך הזדמנויות אחרות, ודומני שדי בהן לפחות לפי שעה. אבל כאן המקום להסתכל בשאלה הזאת מנקודת־מבט רחוקה קצת יותר. עם ישראל שׂבע נסיון דמים ודמעות, סבל ומרטירולוגיה, ביחסים שבינו לבין גויי הארצות שרדפוהו. משפעת הגזירות, השחיטות והאימות, שידע עמנו בגולה, מימי פולמוס טריאינוס, על פני מסעי הצלב, הגירושים והפרעות, גזירות ת“ח ות”ט, הפוגרומים בשלהי המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת, מזדקרת דוגמא אחת של מאורע שסיים תקופה ופתח של תקופה בתולדות ישראל. וכך הועלתה פעמים אחדות ההשואה בין יחסנו לגרמניה לבין יחסנו לספרד. אין להשוות את גירוש ספרד, על כל מוראיו, עם שׁואת יהדות אירופה בדורנו זה. אבל בשעתה ולדורה היתה גם זו חויה מזעזעת, מרעישה, טראומטית בשביל העם היהודי, שכן היא הרסה את המרכז העיקרי, החמרי והרוחני של החיים היהודיים באותם הימים, ממש כשם ששואת אירופה הרסה את מרכזו החיוני של עם ישראל בדורותינו. כשהועלתה ההשואה הזאת ודובר בה על ה“חרם” ההיסטורי מצד העם היהודי על ספרד, ביקשתי לבדוק את הדבר. והנה, יגעתי ולא מצאתי – ותאמינו. נהפוך הוא. חרם לא היה: שמועות על חרם היו, אבל אין לכך שום סימוכין. יתר־על־כן, עוד לפני גירוש ספרד כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תתק"ב) את הדברים הבאים: “…ולא יתכן להחרים במה שרבים אינם יכולים לעמוד בדבר, כי מי יודע – אולי דור העתיד לבוא אחריהם לא יוכלו לדור כי אם שם”. כבר במאה ה־13 נפסל איפוא רעיון החרם־לדורות. שמועות באוקראינה דיברו על חרם להתישב שם אחרי גזירות ת“ח ות”ט. אבל כבר משנת ת"ט עצמה יש עדויות שלא קיימו חרם כזה.

ובכן, חרם על ספרד אמנם לא היה, ובכל זאת היה חשבון היסטורי, כאוב ועמוק, היה וישנו, והוא לא נמחק מתודעת העם היהודי במשך הדורות. גירוש ספרד לא נשכח ואימי האינקביזיציה לא נמחקו ולא נמחלו. הם היו לחלק מתודעתנו הלאומית בימים שעוד קראו בבתי היהודים את “שבט יהודה” ואף בימים שחדלו מלקרוא בו, משנתמעטו הדורות. ובכל זאת, אם אין כיום יחסים דיפלומטיים מלאים בינינו לבין ספרד – לא ההיסטוריה בת מאות שנים היא הגורם לכך. ויש בינינו הקוראים לשינוי המצב.

לקשרים עם גרמניה של היום קיימים נימוקים כבדי־משקל. לא רק ענין אבות ובנים אלא גם נימוקים מכבשון קיומה ומלחמתה המדינית והבטחונית של מדינת ישראל. ובכל זאת, גם במקרה זה אין החשבון ההיסטורי יכול להימחק, תודעת האימים ההיסטורית תחיה עמנו לאורך ימים.

אנו מבינים זאת וחשים זאת מכוח הוייתנו הלאומית, תחושה זו תונחל גם לדורות הבאים. אבל אנו, והאנושות כולה, זכאים לקוות, כי תודעת המשמעות של הדבר הזה תועבר גם לגרמנים במלוא עומקה.

העם הגרמני, שטובי בניו צריכים עכשיו להתנער מן העבר הקודר בדרכים רבות, צריך לחיות עם הכרת הטרגיות של מקומו בתודעת העם היהודי. מכח עצמו ולתקנת נפשו הלאומית שלו, חייב העם הגרמני לחיות בהכרה זו, ולאו דוקא, ולא רק, מפני שיש “תובע” בדמות העם היהודי וארגוניו ובדמותה של מדינת ישראל.

לנו יש כמובן ענין חיוני לסייע לגרמנים בהתמודדותם עם עברם. מלב המצוה היהודית והאנושית הכרוכה בדבר, מחויבת שליחות כזאת גם מהכרה, כי גרמניה שונאת ישראל בלב אירופה היא סכנה שאין מָשלה, סכנה שאימתה הכיר העולם לדעת. מדברים על כך, לפעמים, בנוסח של “גרמניה אחרת” או “שתי גרמניות”. מובן שמבחינה פיסית יש, יכולה להיות, רק גרמניה אחת, ותמיד היתה רק גרמניה אחת. השאלה האמיתית היא לא “איזו גרמניה?” אלא אילו כוחות גוברים בתוך גרמניה ומנחים אותה בדרכה. בשעת קדרות ודראון היסטורי גברו בה כוחות אפלים. אין הם נוהגים אותה עכשיו, וענינו החיוני של העם הגרמני עצמו, ענינה החיוני של האנושות כולה, ענינו החיוני של עם ישראל הוא, שגרמניה האחת תמצא בנפשה את מקורות הטוב והמאור, ותלך עמם ולאורם. לא סילוק חוב יש כאן אלא נסיון דורות להחזיר שיווי־משקל היסטורי.

תודעת השואה לא תסוף מלבותנו ומלבות הדורות הבאים. אבל זכור נזכור, כי לא השוֹאה לבדה מסכמת את תולדות העם היהודי בימי המלחמה בהיטלר. בין השוֹאה לבין מלחמת העם היהודי על קוממיותו בארצו, נבלע כאילו זכר מלחמתו המפוארת של העם היהודי כחלק מהעולם הלוחם שהביס והכריע את המפלצת.

כך טבעה של מלחמה זו, שהיא משתלבת, מצדה האחד, במלחמת הקוממיות, ומצדה האחר – בשוֹאה; ודרוש מאמץ מודע להבחין. תולדות החטיבה היהודית הלוחמת ועלילותיה יש בהן שרשים לגיבוש הכוח היהודי בארץ־ישראל, הן בגיוסה של החטיבה והן בעירוי נסיונה ואנשיה לתוך צבא־הגנה־לישראל מראשיתו. במידה ידועה אפשר לומר דברים דומים על יהודים ששרתו בצבאות בעלות־הברית בימי מלחמת־העולם השניה.

מן הצד השני אחוזים ודבוקים תולדות מלחמת הפרטיזנים היהודים ומורדי הגטאות והמחנות – בשוֹאה, והם חלק בלתי נפרד בתולדותיה. יש בכוחם של גילויי מלחמת היהודים בנאצים להוריש ערכי גבורה, התגוננות ומוסר־חיים־ומרד של אומה מצד עצמם. כך הדבר לגבי מלחמת החטיבה היהודית הלוחמת והיחידות הארצישראליות האחרות שגויסו מכאן לצבא הבריטי. כך הדבר במלחמות היהודים ששירתו בצבאות בעלות־הברית.

ואשר למלחמת הפרטיזנים ולמורדי הגטאות – יש בהם כדי להאיר הארה חדשה לגמרי את תולדות העם היהודי בתקופת המלחמה. תולדות הפרטיזנים והמורדים מגלות אותנו כאחד העמים הלוחמים ביותר בקרב כל עמי אירופה, שהיו נתונים לכיבוש נאצי. מעז אני ואומר, כי אין עם, שמלאם ליבם של בניו לקום וללחום בתנאים חמורים כאלה. רגילים אנו מתולדותינו, עוד מימי המכבים, לנוסחה “רבים ביד מעטים”. אפילו נוסחה זו אין בה לבטא קצהו של יחס הכוחות והסיכויים, שמולם עמדו יהודים בצאתם להתמודד עם הנאצים. יהודים התקוממו בגטאות; יהודים נסו ממשלוחי ההשמדה היערה, אל המלחמה הפרטיזנית; יהודים התקוממו על ספם של כבשני אושוויץ ממש. רק היהודים התקוממו. רבבות בני עמים אחרים נלקחו למות באושוויץ – ורק היהודים התקוממו.

ננסה להבין רגע אחד מה פשר הדבר. אפשר אולי לתת איזה הסבר שיש בו משום מיעוט הדמות לגבי מרד הגטאות. אפשר לומר, כי תושבי הגיטו התקוממו משהבינו כי ההשלמה עם הגורל אינה נותנת תקוה; כי האוכלוסיה הכללית, מעבר לחומות הגיטו, יכלה לשמור – לפחות לזמן מה – על התאפקותה, כי היתה לה תקוה לחיות תוך השלמה עם הכובש. אבל באושוויץ אי־אפשר לתת הסבר כזה. גם בגיטאות ספק אם הוא נכון, אבל בודאי לא – באושוויץ: שם נשקף המות הודאי לכולם יחד, וגם שם התקוממו היהודים לבדם, דוקא היהודים.

מלחמת־העולם השניה ידעה תנועות רבות של מלחמת מחתרת ושל מלחמה פרטיזנית. התנועות האלה נשענו בדרך כלל על אוכלוסיה אוהדת מול כובש עויין. התריס היחיד כמעט בפני אהדת האוכלוסיה היה הפחד מפני הכובש. הפרטיזנים היהודים, כמעט לבדם, היו חייבים לעשות מלחמות כשגם האוכלוסיה עוינת בחלקה, אדישה ברובה ואוהדת במיעוטה. ואת צדיקי האומות שחרפו נפשם להציל יהודים ולשתף עצמם עמנו במלחמה בנאצים נזכור ונזכיר באהבה, בכבוד וברטט התפעלות לדורות.

הכיבוש הנאצי נתן עידוד לא ישוער ליצרים אנטישמיים רדומים ומרוסנים, ויש אומרים, כי אנו אוכלים את פירותיו המרים של העידוד הזה עד היום בארצות שונות ובמשטרים שונים.

כי אכן, עלינו לזכור את האמת המרה: לא בקרב הגרמנים לבדם לקו המאורות בימי היטלר. אם אזכיר, רק דוגמה אחת – השתתפות הקוויזלינגים האוקראיניים ברצח יהודים, תובהר כונת דברי. ההתעוררות האנטישמית באוקראינה הצמיחה עשבים שוטים גם בימים קרובים יותר לימינו, ואולי לא נעקרו בהחלטיות הדרושה.

הנאצים נוצחו לפני עשרים שנה. במאמץ אדירים משולב של בעלות־הברית מוגר שלטון הרשע. וייזכר כאן ביחוד חלקו של הצבא הסובייטי, שהגיע, בדרכו אל הנצחון, אל ריכוזי היהודים הגדולים ביותר שנשארו, והצילם. ברית־המועצות תרמה תרומה כפולה לתקומת עם ישראל בארצו: ראשית, השרידים שבאו אלינו, בסופו של דבר, להיות עמנו בבונים ובמגינים, ושנית תמיכה מדינית ישירה בהקמת המדינה היהודית לעת הכרעה בינלאומית. ורק לעג הגורל המר הוא, כי אותה מעצמה אדירה עצמה, שהעם היהודי חייב לה חוב תודה כזה, מתנכרת עתה לזכויות־היסוד של חיים יהודיים בתוך ברית־המועצות עצמה ולזכותו של הקיבוץ היהודי בתולדות העם היהודי בימינו, שמצא את ביטויו במעשה ההצלה ובתמיכה בקוממיות ישראל, נותן יסוד לתקוה כי אותו יחס עוד יבוא לגבי גילוי גם בנוגע לעתידה של היהדות הסובייטית וגם בנוגע לפיתוחה ושגשוגה של מדינת ישראל.

עתה, עשרים שנה אחר הנצחון, שוב אין הנאצים מוקד ישיר של סכנה לעולם. אבל חוששני, שאין זו האמת כולה. גורם אחד כבר הזכרתי: השנאה העמוקה לעם היהודי, שימיה כימי הגלות, שנאה שניתנה לה תנופת חרדות עם עליית הנאציזם, וניתן לה פורקן רצחני בימי השואה. גם תקומתה של מדינת ישראל שנטלה אולי משהו מעוקצה של האנטישמיות, ובכל אופן זקפה את קומתו של היהודי באשר הוא, לא עקרה אותה מן השורש. על זאת יש להוסיף את מוקדי הרקב של “שומרי דת הארס וההרס” ההיטלרית, אם בגרמניה ואם בארצות אחרות. גרעינים כאלה, מה שקרוי בלשונות אחרות בשם “שולי הטירוף” של החברה, היו קיימים גם בעבר והם היוו סכנה רצינית בנסיבות היסטוריות שנתנו להם את הכוח לתפוס בידיהם עָצמה פיסית ומדינית. גם הנאצים חיו, בשנים מסוימות, כקבוצת שולים מטורפת בעם הגרמני. מבחינה עקרונית קשה אולי להאשים את האנשים שזילזלו בערכם, באותם הימים. באותה מידה אולי קשה לטעון כיום נגד המזלזלים בערכן של כיתות ניאו־נאציות. מה שטעון עיון מדוקדק הוא, לא מה שצומח בכיתות הללו פנימה אלא סיכוייהן להישען על כוחות מדיניים חיצוניים ופנימיים בארצות שונות. מבחינה זו מאלף מאד בחומרתו הגילוי שנתגלה בארץ אירופית אחת בשבועות האחרונים דוקא. גיבוי נאצר ומנגנונו הממלכתי לכת ניאו־נאצית מקומית, שהיא אולי חסרת חשיבות בפני עצמה – כשהיא לבדה.

הזיקה בין נאצר לנאציזם לא התחילה אתמול. זהו המשך היסטורי למעשיו של חאג' אמין אל־חוסיני, מי שהיה מופתי ירושלים. יש גם ביטויים אישיים לזיקה הזאת, דוקא בצורת המומחים הבלתי־טכניים שמצרים מעסיקה בשירותיה – בתעמולה, בשירותי משטרה ובטחון וכיוצא באלה. ואין מצרים המדינה השכנה היחידה שיד לה בענין זה. מתן גיבוי ממלכתי כזה לחידוש הנאציזם הוא הדבר המסוכן, שמפניו אנו חייבים להתגונן.

אתם כאן מייצגים ציבור הנושא בנפשו ובבשרו את הנסיון ההיסטורי האיום שהתנסה עמנו, שהתנסתה האנושות כולה בנאציזם. אתם יכולים, זכאים וחייבים לספר לעולם כולו מה היה – ומה מוקד הסכנה כיום. אתם חייבים להצביע מנין נשקפת הסכנה האמיתית: היא נשקפת לאו דוקא מעם שלם, שאבותיו “אכלו בוסר”: ואת בניו יש בכל זאת לדון לפי מעשיהם שלהם, ולא לפי מעשי אבות; אף לא גילויי טירוף של יחידים הם מקור הרע; הסכנה היא בנסיון המכוּון לרתום את הטירוף לשירותו של משטר מדיני, החורת על דגלו מחדש איבת עולם לעם ישראל ולמדינת ישראל.

בהצביענו על הסכנה הזאת אנו לוחמים את מלחמת האנושות ומגינים על עם ישראל יחד.