בעצרת ארגון חברי ההגנה, 24 במאי 1965
נזדמן לי להקשיב לפני זמן מה ברדיו לויכוח בשאלה מה זה “נס”. לא אכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, ולא אחוה דעתי בשאלה זאת, מה גם שאיני יכול עוד להעלות בזכרוני את הפרטים. השאלה המעסיקה אותי ברגע זה היא, האומנם מבחין האדם בפלא, בנס, בשעה שהוא מתרחש, או שמא אין ההערכה הזאת אלא תוצאה ממבט לאחור, כאשר השרשרת המפורטת של סיבות ושל מעשים מתרחקת מן העין ומן הלב, ורק אותה תופעה יחידה, יוצאת דופן וגואלת, מזדקרת בהדרה מתוך התולדה.
באתי לידי הרהורים אלה מתוך המחשבה על " נס ההגנה" שעמד לנו לעת גורל והכרעה במלחמת הקוממיות. אז לא חשבנו על כך במונחים אלו. ההגנה, בצורה שלבשה בשנת תש"ח, היתה תוצאה הגיונית של תולדות כוח־המגן היהודי בימינו, שינק מן “השומר” כאן, ומניצני ההגנה העצמית בארצות הגולה. ההגנה התפתחה בקו עולה מצירוף מעשים ספוראדיים, מתוך הצבת מטרות מוגבלות ועד לכוח ארצי כולל מבחינת ארגונו ומקיף מבחינת תפקידיו.
נכונותה של ההגנה ליטול על עצמה אחריות ממלכתית בעת שנדרשה לה, הגמישות שגילתה בנכונות למזג את הנסיון שנצבר במחתרת המתנדבים, ביחידות המגויסות, בצבא הבריטי ובשירות ביחידות שונות בארץ ובעולם – נראתה לנו אז כדבר מובן מאליו. אבל במבט לאחור עומדת תקומתו של כוח צבאי יהודי, לעת מלחמה וקוממיות, כנס היסטורי, נס שסיבותיו העמוקות יבוקשו בידי כותבי קורות העתים – איש איש לפי השקפת עולמו הפילוסופית, הדתית והלאומית.
למיקי סטון המנוח, האלוף דוד מרכוס, ייחסו את המימרא “אתם אינכם צבא, אתם אומה שאחזה בנשק”. אבל זה איננו ייחוד. היו אומות שאחזו בנשק לפנינו ואחרינו. היו מעמדות מדוכאים שאחזו בנשק וגברו על שלטון מבוסס. לא לכך שהאומה אחזה בנשק אנחנו משתאים, כי אם ליכולת שגילתה אומה כזאת – כמעט בן־לילה – להתארגן לישות צבאית ממש, כשם שהיא התארגנה לישות ממלכתית ומשקית בכל השטחים. נס זה הוא ששׂם לאֵל את “מבצע תוהו־ובהו” של שלהי המנדט, מבצע שעלול היה להוָתנו, להצליח לפי כל קנה־מידה רציונלי.
כמובן, אין שום צורך לעשות אידיאליזציה של העבר. לא חסרו חיכוכים וצירי־לידה עד שהשתלבו כל המסורות והיו לבשר אחד בצה"ל. לא מעט שכר־לימוד (כמו שאומרים: “רבי געלט”) שילמנו, עד שלמדנו ארגון מדינה מהו בכל השטחים.
לא ברכה בלבד היתה במסורת העשיה העצמית של התנועה הציונית בהגשמתה בכל השטחים. החרוז החוזר בפזמון הידוע באותם הימים, “הבחורים שלנו יודעים הכל”, יש בו מן הטוב ומן הרע גם יחד. הטוב – התעוזה ללכת בדרך לא סלולה ולהתמודד עם משימות שהמומחים העידו עליהן שאי־אפשר לעמוד בהן; הרע – חינוך מסוים לזלזול במומחיות, לפולחן המתנדב החובב הצריך ללמוד לפעמים משגיאותיו מה שלמד בעל־המקצוע מספר־הלימוד.
במידה מסוימת, אבל רק במידה מסוימת, יש הקבלה לכך באותו ויכוח ידוע שהתנהל אצלנו לפני זמן לא רב על חלוציות כפשוטה לעומת חלוציות ממלכתית. הבעיה שלנו היא כמובן מציאת הסינתיזה, או – אם תרצו – הסימביוזה, בין השתים. לא לקדש מסגרות ומסורת מעשים אשר עוצבו בימים שבהם לא היו כלים אחרים, וגם לא לקדש כלים שהמציאות החדשה נתנה אותם בידנו, עד פסילת הקודמים; לא לנהוג בהם כילד המקבל לידיו צעצוע חדש, ואת כל הקודם הוא חדל להחשיב.
המדינה וכליה, המקצועיוּת והמומחיוּת העומדים לרשותנו, צריכים להיות מנוצלים במלוא המידה לפיתוח אפשרויות חדשות, להתוות מסגרות, דרכים ונתיבות. מסירותו של היחיד והתנדבותו בכל השטחים, גם בבטחון, דרושה גם כיום כדי למלא את המסגרות תוכן, כדי להוסיף על הידע המקצועי את המסירות ואת ההתלהבות ההופכים אותו למציאות.
איני נלאה לחזור על הדברים הללו באזני חברי מן ההגנה ובאזני חברי מכל מסגרות ההתנדבות בשטחים אחרים, המסגרות שבכוחן נבנתה הארץ והמדינה; כי תפקידנו הראשון הוא להנחיל לדורות הבאים, ולעולים מקרוב באו, את מסורת ההתנדבות שלנו, אם על־ידי מעשי התנדבות בגופינו ואם על־ידי הנחלת תודעת העבר כמופת לעתיד.
ועוד הערה אחת על הלקח שעלינו ללמוד מתולדות ההגנה: לקח אחדותה הגדולה. יש אחדות, בעיקר אחדות מעשה, שהמדינה מקיפה בה את כולנו, והיא מובנת כל־כך מאליה עד שאנו צופים בה בלי התפעלות יתירה. פלא אחדותה של ההגנה היה בכך שהוא נשמר בארגון ווֹלוּנטרי, במסגרת שכולה התנדבות והשתייכות מרצון.
אולי יש קשר בית הדברים – בין מסורת ההתנדבות לבין מסורת האחדות. שתיהן נעוצות בהכרת אחריות של מעשה היסטורי המוטל עלינו. מי יתן ותלוה אותנו הרגשת־אחריות זו גם עתה.
כך, מתוך אחריות היסטורית, התנדבות ואחדות נמשכה שרשרת הזהב של עוז יסודי עצמי, מימי השומרים בפתח־תקוה ובגליל, דרך “בר־גיורא” ו“השומר” וההגנה העצמית בגולה, הגדודים, ההגנה בכל שינויי צורתה, הנוטרות, הצבא והבריגאדה, היחידות המגויסות של פלמ“ח וחי”ש ועד לעוזו ותפארתו של צה"ל' במלחמותיו ועל משמרתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.