מֵהַחַי לְמִינֵהוּ    🔗

א. הַמְּגִנִּים    🔗

את זה לעומת זה עשה אלהים. ברא משפחות בני־האדם ויפרד אותם לבית אבותם ולגזעם ויתן להם את האדמה לנחלה ולירושה, לעבדה ולשמרה ולאכול מפריה. וברא גם שדים ומזיקים, רוחות ומחבּלים, מהם בעלי דמות־הגוף ומהם בלי גוף, ויורש להם את האויר ממעל וגם את ירכּתי האדמה ומקומות המדבר. והיה היום לאלה והלילה לאלה, ורבו יחד והתנגשו יחד ימים רבים. ותלך יד הרוחות הלוך וגבור על משכנות בני־אדם, הלוך וגבור, אמר היוצר: אין כוח בידי ילודי־אשה לעמוד בפני הרוחות הרואות ואינן נראות – ואם לא אמצא להן תרופה, יכַלו יצורי אלה את האחרים, ונמצא זרעם של אדם וחוה כלים מאליהם. מה עשה? קרא למערכת השרפים הסובבים את כסאו ויאמר להם: בכל תקופת ניסן, בשעה שהמזיקים והלילין מתגברים ואומרים לכבּוֹש את האדמה ויושביה, הרימו את ראשיכם עליהם וגערו בהם, סוֹכּוּ על יצורי־מטה באברותיכם. אמרו השרפים לאלהי מרומים: את פקודתך נמַלא ועל משמרתנו נעמוד.

ברא אדיר־הטבע בהמות הארץ, את הבקר והצאן וכל בעלי־חיים אוכלי צמח הארץ ולא שותים דם אחיהם. ויברא גם אריות ונמרים, זאבים ודובים וכל מערכת החיות השוחרות לטרף, והיה להם בשר שאר בעלי־חיים לאכלה ודמם למשתה. אמרו אוכלי העשב: למה ניגע לריק ונלד לבהלה? אם בשעה שאנו רועים והולכים לבטח דרכּנו קופצים עלינו יצורים אחרים, ממַגרים ורוצצים אותנו ובולעים את עצמותינו ואברינו – למה לנו חיים? אמר היוצר: ואני גם אני אבטל במעשה יום אחד את מעשה יום השני, ויאמרו עלי: אֵל זה הורס מה שבונה בעצמו, עוקר את אשר נטע ומכבה את האור אשר הדליק! מה עשה? המליך על שתי מערכות החיות את הבהמה בהררי אלף, היא הבהמה, שאוכלת עשבי אלף הרים בכל יום ובלילה הם צומחים מאליהם, ומי הירדן נבראו להשקותה. ובכל תקופת תמוז, כשהשמש לוהט במרומי רקיע, כוחה של בהמה זו מתגדל שבעתים והיא מרעמת בקול, ישָמע מסוף העולם ועד סופו. חיל ורעדה יאחזו גם את החיות הרעות והן נעצרות שנה אחת לעבור את הגבול הושם להן. ואילמלא כן, לא היה אפשר לבהמות־הבית להתקיים ונכחדו כל עדרי הצאן מעל פני האדמה.

ברא אלהים בששת ימי־המעשה את העוף למינהו וכל צפור־כנף למיניהן, מהם טהורים ומהם טמאים, מהם נבחרים לקרבן על המזבח ומהם אינם ראויים לקרבן. ויברא גם את הפרס והעזניה וכל צפור פורחת אשר אינה בישוב. ויהיו אלה האחרונים גם־כן מצֵרים לראשונים ומכלים בהם עד־חרמה. נמלך הבורא ויברא את זיו שדי, מלך כל מחנה העופות וכל מערכת הצפרים; ויגבל לו מועד את תקופת תשרי ויפקוד עליו להגביה אז את שתי כנפיו, אחת יפרוש למזרח ואחת למערב, ויגן שנה תמימה על עופות בני־השלום ונגד בריות אלה, שאך הכליון מגמתן ואורבות לאלה, שאינם יכולים לעמוד בפניהן.

והנה זה הים גדול ורחב־ידים. בו דגים גדולים וקטנים אין־מספר וגם תבנית כל חי למינהו, בו יש דג גדול מאה פרסה ויש דג שארכּוֹ מאתים פרסה, עינים לאלה כחלונות ושדרותיהם כהרים; יש דגים קטנים כרמשים וזבובים, וכל אחד מבקש אָכלוֹ. איך תהיה תקומה לקטנים בפני הגדולים? ואיך לא יבלעו תניני־הדגים את אחיהם החלשים? אמר אלהים: גם בים לא ימשלו אך העזים והתקיפים לבדם ולא יעשו כלה בשאר יצורי, שגם להם נשמה באפם. מה עשה? ברא את הלויתן, זה הדג הענק. שגדול הוא מכל הדגים, וימסור לו את הממשלה בכל מערכת הים. וכה אמר היוצר ליצורו זה: ראֵה נתתי לך מכוחי ומצאתי אותך יתר על כל בריה. הגבּה ראשך בכל תקופת טבת ושלח זיקי עיניך לכל־עֵבר. הרתח מי הים והכה גלים בסנפיריך הרחבים, לקולם ירעש כל אשר ממעל ומתחת. ויכירו וידעו כל אבירי הים, כי יש שופט רמים עליהם. זהו שאמר הכתוב: ה' בחכמה יסד ארץ!

ב. הָרְאֵמִים    🔗

מקדם ומאז ועוד מימי הבריאה הראשונה בנו להם שני ראמים את מדוֹרם בירכּתי תבל, זה בחר לו מזרחו של עולם, וזה שׂם משכנו במערב. זה לשבטי בני־האלים הוא נחשב, וגם זה הוא ממשפחת המלך, מלכו של עולם. זה זכר, וזה נקבה, זה יוצא לטרף ביום, וזה מבקש אָכלוֹ בלילה. ופעם בשבעים שנה, והיא שנת היובל העליון, עוזב זה שבמזרח מעונו ושׂם פניו למערב; וזה שבמערב קם והולך למזרח. באמצעיתו של עולם מתקרבים המה יחד, אש חמדתם תלהט כצאת חמה מנרתיקה. קם הזכר על שתי רגליו, תופס במין השני וירעם קול חדוה, ממנו תחיל ארץ. יום מחול וחדוַת האהבה אז לכל יצורי מעלה ומטה. השמש מחבק את הירח. כוכבי־היום מרקדים ושׂשׂים ושמחים עם כוכבי הליל ויקרב כל בשר אל בשר.

והיה כאשר יזדקק הזכר אל הנקבה, תופשת דלילה את שמשון בשערות ראשו ותנַפּץ אותו אל הסלע. יוצא המוח בגעש ובולע שליש העולם. אראלים מיללים והומים. גם שאר הנמצאים ירימו מספד כתנים.

לאט לאט תשוב הנקבה אל מעונה שבמערב; מעוּבּרת היא, בטנה מתרחבת. אחת־עשרה שנה עוד לה כוח לעמוד על רגליה רעה היא בשדות ושותה היא מים מבּארות. אבל בבוא שנת השתים־עשרה לעיבּוּרה תתנפח כרסה כהר; והיא שוכבת על צדה, מבלי יכולת לקום. אבל הריר היוצא מפיה גם הוא כמעיין נובע, מרטב הוא את האדמה אשר מסביבה ועולים בה כל דשא ועשב לאוכל האם. כה היא חיה ונזונה שנים־עשר חודש ועולליה מתרוצצים בקרבּה ומתנגחים יחד. מקץ החודש הארון, ובו תיתם שנת השתים־עשרה לימי עיבּוּרה, תיבקע הבטן בקול רעם, קופצים ממחבואם שוב שני ראמים חזקים ואמיצים, אחד מהם הוא זכר והשני נקבה. ותיכף נפרדים הם זה מזה, האחד הולך לו למזרחו של עולם, והשני נשאר במערב. ונחה ושקטה הארץ שבעים שנה.

אחד מפלאי העולם הֵנה שתי החיות הגדולות והעצומות, שיש מהן אך זוג זוג בכל יובל, זכר ונקבה הם, אחד חי במזרח העולם והשני במערב. חמישים שנה רצופות המה רועים במקומם ואוכלים כל יקום הארץ; אחרי חמישים שנה הם מתחילים לנוע באחוזתם להתקרב יחד, זה הולך בדרך עשרים שנה וזה הולך עשרים שנה; ובהגיע שנת השבעים לשניהם, המה נפגשים יחד בעת תקיץ הבריאה לחום ולחיים. וידע הזכר את הנקבה, כוחות עולמים מתנגשים, ואחר זה נושכת הנקבה את הזכר. תטיל בו ארס וימות מיד, ומגופו מתפרנסות חיות־ארץ שנים־עשר חודש. ושתים־עשרה שנה הרה הנקבה ללדת, כרסה תגדל משבוע לשבוע, עד כי לא תוכל לעמוד על רגליה ושוכבת בשדה. וריר יוצא מפיה, והיה יהיה לנחל נובע, משקה את כל הככר, אשר מסביב לה. מהנחל תשתה ומן הזרע אשר יעלה סביבה תאכל; והיה כי תלחך את העשב אשר מעֵבר האחד, תתהפך על צדה לאכול ולשתות מזה שמעֵבר השני; ובמלאות שתים־עשרה שנה להריונה, מתבקעת כרסה ותוליד שנַים, זכר ונקבה. ומיד קמים הנולדים על רגליהם וילכו לירכתי העולם, זה למזרח וזה למערב, עד תום שנת החמישים, שאז תבוא גם להם פגישת חיים ומות.

ג. לִוְיָתָן    🔗

ויברא אלהים בימי הבריאה הגדולים את התנינים הגדולים, זה לויתן מלך הדגים, שאין ערוך לגדולתו וקצרה בינת איש להשיג רוחב ממלכתו.

ירדן יוצא ומהלך בימים ונהרות ומתגלגל ויורד לים הגדול, עד שמגיע לפיו של לויתן. כשהוא רעב, הוא מוציא הבל מפיו ומרתיח כל מימות שבעולם, ובשעה שהוא צמא עושה תלמים בים; ואילמלא מכניס ראשו לגן־עדן, להשיב רוחו משם, אין כל בריה יכולה לעמוד נגדו והסיר תבל מעמודיה שכוננה עליהם. בו עתיד גבריאל המלאך לעשות מלחמה; ואילמלא אלהיו עוזרו, אינו יכול לו.

שני חכמים הלכו פעם בספינה בים, והיה האחד ישן והאחד ער, לפתע נזדעזע הער ויחרד בכל נפש, נתער הישן ואמר לו: מה ראית, אחי, כי נזדעזעת! אמר לו: מאור גדול ראיתי בים, מאין כמוהו, ולא ידעתי מה הוא, השיבו חברו ואמר: עיני לויתן ראית, שנאמר עליו: עיניו כעפעפי שחר. באו שניהם ליבשה וקראו: יום ה' קרוב לבוא!

מִלְחַם    🔗

א    🔗

ותרא האשה, אשר נתן אלהים לאדם להיות לו עזר כנגדו, כי טובים פרי עץ־הדעת אשר בגן־אדן למאכל ונחמדים למראה, ותקח מהם ותאכל ותתן גם לאישה ויאכל, ותתן אחר־כך ביד נדיבה גם לכל החיות ולבהמות השדה ולעוף השמים, ויאכלו גם הם ויזונו מפרי העדן. רק עוף אחד היה בארץ ושמו מלחם, הוא מיאן למרות את קול ה‘, אשר אמר: מכל עצי הגן אכול תאכלו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו, פן ירע לכם. ויקרא ה’ אליו את העוף הזה ויעטרהו בתחית־עולם, ויעמידו להיות דוגמה לדורות בצדקתו.

ויהי כאשר השליט ה' את מלאך־המות על כל בריותיו מטה, ויצווהו לאמור: שלח ידך, בכל אשר נשמה באפו ומשלת בו, אך במלחם אהובי אל תשלח ידך וחי לעולם!

ובני מלחם פרים ורבים ככל העופות והצפרים למיניהם. עד אלף שנה הם גדלים והולכים ומחשיכים את השמים בכנפיהם; וכיון שיתמלא אותו יום משנת האלף, מתחילים הם להתמעט ולהתקטן, עד שנעשים כאפרוחים בני יומם; אבל אז מתחדש כוחם, ושוב הולכים הם הלוך וגדול, הלוך וגדול, עד האלף השני, וכן לעולם.

ועדיין הם קיימים לתורה ולעֵדוּת לכל.

ב    🔗

וחוה אשת אדם, כי אכלה מעץ הדעת טוב ורע וידעה כי מות תמות, קינאה בחיות ובבהמות ובעוף השמים, שלא טעמו טעם החטא, ותאספם ותסת אותם לאכול גם הם מהפירות הנחמדים למראה והטובים למאכל, ויאכלו וישבעו. רק מלחם העוף מיאן לשמוע בקולה, ויוכיחה על פניה לאמור: לא די כי חטאתם אתם בני־האדם, תאמרו להחטיאני גם אני – ויעף. מיד נשמע קול אלהים מתהלך בגן, ויאמר לאדם ולאשתו: אתם יצורי כפי ועשיתי אתכם בצלם וציויתי אתכם לאמור: לא תאכלו מעץ־הדעת – ותאכלו; ומלחם עבדי, אם גם לא דיברתי עמו על אלה ולא ציויתיו, לא המרה את רוח. אתם כי עברתם על מצוָתי, מות תמותון, ובניכם תלדו בעצב, ויעבדו את הארץ ויתעמלו לרשת אותה ולעשות בה חיל וילכו ממנה בלא עתם ויניחו פרי־יגיעם לאחרים, שגם המה ירדו דוּמה; אבל מלחם אהובי, עקב אשר שמע בקולי ולא הפר את בריתי, לא יבוא מות בשעריו וחי לעולם, הוא וזרעו אחריו.

מיד יצאו בבושת־פנים, ועשו להם חגורות לכסות מערומיהם, כי נבהלו מפני חמת ה'.

ג    🔗

וה' קרא אליו את אחד מן המלאכים, שישב עד כה בין התוהו והבוהו ועמקי החושך, מבלי כל מלאכה ובאפס מעשה, וימסור לו חרב המות, להכרית כל חי וכל אשר נשמה באפו, בבוא עתם. ויאמר לו: גזרה היא מלפני, כי החיים סופם למות ולשוב אל העפר, אשר ממנו נוצרו. ואתה אל תחוּס על רך ואיש־שׂיבה, תקח את האם ממסיבת בניה ואת האב מעל שולחנו; וגם בבהמות השדה, בחיות הארץ, בכל הזוחל מטה ובכל העוף בשמים תעשה שַמות בתום מספר ימיהם, וידעו כי אני ה', ושאין מפלט מגערת פי. אך במלחם עבדי אל תשלח ידך, כי אהבתיו ולו אשמור את בריתי עד עולם.

ניגש מלאך־המות ואמר: ריבון העולמים וריבון כל המעשים! תפקיד גדול נתת בידי, ואני עבדך, לעשות בכל חי כטוב בעיניך, ואבוא בין החיים בקיץ ובסתיו, ביום ובלילה – בכל עתות היום והשנה; אבל קשה עלי להבדיל בין צדיק לרשע, בין טוב לרע; והיה אם תתן מַהלכים למלחם בין שאר הבריות, אולי ישָחת גם הוא, כי ילמד מאחרים את מעשיהם הרעים, והן לפתח חטאת רובץ.

מיד ציוהו האל לפַנות למלחם ולזרעו מקום מיוחד בגנו ולסגור את השער אחריהם. שם בעולם שכולו טהור, בין אילנות נותני־ריח, יעופו בני משפחת מלחם, נוטרי אמרת האלהים, והכרובים שומרים עליהם, לבל יגיע אופל המות לחללם. אור עולם מעליהם לא ימוּש.

מִשְׁאָר הֶחָי    🔗

א. הַדָּגִים וְהַשׁוּעָל    🔗

ויהי כאשר יצר אלהים אחרי חטא האדם את מלאך־המות למשול בעולמו, אך ממלחם בנו מנעהו, כי החיהו לעולם, חזר הציר לפני האלהים ועמד לפניו, ויאמר לו אלהים: עתה לך והשלך בים מכל הבריות זוג זוג, איש ואשתו, והנשאר תמשוך בהם; והיה בבוא עתם ותרם עליהם את חרבך. וילך המלאך ויעש כדבר אלהים, אשר דיבר אליו, ויקח מכל חיות הארץ ומכל בהמות שׂדי ומעוף השמים ומרמש הארץ ומכל חי למינו והשקיע מהם בים זכר ונקבה, ויקבלם שר של ים ויטע אותם בכרמו הרחב. ויבא השועל לרמות את המלאך המשחית ויעמוד על שפת הים ונראתה דמותו בים. ניגש ציר־המות אליו ויאחזו בזנבו ויבקש להשליכהו המימה, ויאמר אליו השועל: הרף ממני, והלא כבר חברי בים. ויבט האוחז וירא את בבוּאתו של השועל במים, ויאמר לו: כן דיברת, ואתה לך מזה וּרעֵה בשדה החיים, עדי יבוא יומך. וירץ השועל ויברח לנפשו ויאמר: טוב לי חיי־שעה בארץ מחיי־עולם בים מטה. ותפגשהו החולדה, בהיותו רץ לדרכו והוא שמח וטוב לב, ותאמר לו: מה לך, שועל, היום ומה קרך, כי שמחת? ויספר לה השועל את דבריו עם מלאך־המות ואיך נמלט ממנו בחכמה. ותלך החולדה ותעש כמעשה השועל מוֹרה ומלמדה. ונחלה גם היא חיי־יבּשה.

ויהי מקץ השנה, ויצו לויתן מלך חיות הים לאסוף מכל הבריות אשר בממשלתו הרחבה, בין ילדי הים האזרחים ובין ילדי היבשה, שנתאחזו באייו וימצאו להם שם מקום לשבת, לעמוד לפניו ולפקוד אותם. ויהי כאשר נאספו כולם מחנות מחנות, שורות שורות ויסובבו את משכּנוּ, וישא את עיניו וירא כי החולדה והשועל אינם בין הגָרים; ויאמר למשרתיו: מה הדבר הזה, כי חסרים שני בעלי יבשה אלו בינינו ונבדלו מכל החי, אשר על פני האדמה! ויספרו לו את דבר ערמת השועל, ואיך רמה רימה את מלאך־המות, ואיך למדה ממעשהו גם החולדה. ויאמר הלויתן: אם כל־כך רבה חכמתו של השועל, לכו אליו אל היבשה וגנבו את דעתו והביאו אותו אלי ואוֹכל את לבו וארבּה עוד את חכמתי ממנו. ויבחר שנַים דגים מראשונים ליצורים וישלח אותם לעבר הים לצוד את השועל בארצו. וילכו המלאכים במצוַת מלכם ויבואו ויחנו על שפת הים. וימצאו את השועל מטייל שם וימצא חן בעיניהם, ויאמרו אליו: מי אתה הולך על ארבע? ויען ויאמר: שועל אני, וכך קוראני האדם. אמר השועל להם: ואתם מה מלאכתכם בכאן? ויענו אותו ויאמרו: לכבודך באנו. ויתפלא השועל ויאמר להם: מה לכם אלי, ואיך תוכלו אתם, דרי־הים, לכבדני? ויאמרו אליו הדגים: שמע את אשר נאמר אליך. הלא ידעת כי לויתן, התנין הגדול, אשר יצרוֹ אלהים בכפיו בימי־הבריאה. הוא מלכנו ואדוננו, ואשר יאמר ואשר ידבר הוא לנו לחוק; בכל יום ויום עלינו לתת לו ממחננו כך וכך מאות דגים לאכלה, ולא נטיל גורל בינינו ולא נברח ממנו, אלא כולנו באים אנו אליו ונחכה; והיה כי יפתח את לועו, אנו קופצים ובאים בו ואנו נבלעים בחכּוֹ בחפץ וברצון. והנה עתה חולה הוא מלכנו ונוטה למות, ובן אין לו, להוריש לו את ממשלתו, כי הרג אלהים מיד את בת־זוגו, ביום הבּריאה, וּמלָחה לצדיקיו. ויהי בגשת גדולינו ושרינו לפניו וידברו אליו: לויתן אדוננו, הנה אתה הולך מאתנו ורוחך תשיב לאלהים, מי ומי יהיה המצביא תחתך ולפקודת מי נשמע? ענה ואמר להם: השועל החכם מכל חיות הארץ הוא יבוא אל מעוני וימלוך עליהם ובקולו תשמעו, כאשר שמעתם בקולי; ונתתם לו גם את מתנתכם בכל יום, כאשר נתתם לי. כה באנו אליך היום להנחילך כתר מלכות, והנה עצם אחד מסנפיר לויתן בידנו לאות. ויושיטו את הסנפיר אל השועל, והנהו ארוך כל־כך, עד ששום בריה אינה יכולה לראות לא את קצהו מזה ולא את קצה מזה.

ונכנסו דברי הדגים באזני השועל ויאמר בלבו: מה חלקי פה ומי לי פה, ואני רץ כל הימים לצוד ציד; ואם אמצא אוכל ויבוא האריה, הדוב והנמר הגדולים ממני ויקחו בלעי מפי; ושם היה אהיה ראש לכל מחנות הדגים, וגם לחברי שם בדמותי ובצלמי, ומה לי עוד? – ויאמר להם: אם כנים דבריכם, ולא אך לרגל אותי באתם, אלך עמכם כאשר דיברתם, אבל איך אוכל לבוא עמכם בים, ולא למדתי עד כה לשוט ולהילחם עם הגלים? ויאמרו המלאכים אליו: רכב על אחד מאתנו, עד שנביאך לחצר־המלכות, ושם תמלוך במות לויתן אדוננו. ויאמן להם השועל הפעם וישב על גב דג אחד, ותלך השיירה בים. המה אך התרחקו מן החוף, ותשב אליו דעת השועל ויאמר לנפשו, אך התמימים האלה רימו אותי, החכם מכל אחי, ושחקו עלי, תחת אשר אני שחקתי עד היום על כל יצור; והנה את אשר עשיתי לאחרים, נעשה עתה לבשתי, עמדי, מידה כנגד מידה. ושמעו כל החיות וכל הבהמות לאמור: נתפש השועל במצודת הדגים, והייתי אך לשחוק וללעג בעיניהם, תחת שעד עתה היה שמי מבורך ומהולל בפי כל. ותצר לו נפשו מאד ויאמר: באלהים, הצל אציל את חיי מאת הערומים והשוטים הללו ויהיה מה. ויפן אל הדג, אשר עליו היה רוכב, ויאמר אליו: הנה כבר ברשותכם אני, ועתה הגד נא לעבדך, מה המעשה, אשר אתם עושים עמדי היום? ומה המחשבה אשר חשבתם על־אודותי? כי הן לא תאמין בעצמך בדברים אשר אמרת, לויתן יצור שדי לעולם יחיה, ואני בודאי לא אמלוך במקומו.

ויאמר הדג אל השועל: לא אענך עוד בשקר ובתרמית, והן לא זה דרכּנו וכנים אנחנו. דע לך, כי אמנם לא חלה לויתן מלכּנו ולא דיברו אליו ולא שאו אותו, מי ישב על כסא מלכותו אחריו, וגם לא ציוה אותך לנגיד עלינו במקומו. הוא רק שמע את רוב חכמתך וערמתך ויתאַו לראותך, ולאכול אחר־כך מלבך, למען תגדל חכמתו; ועתה, אחרי אשר כבר תדע את כל האמת, חדל לדבר עמדי ושא את גורלך בעוז, כי לך לא נאה להתאבל. ויאמר השועל אל הדג: טוב דיברת, ואמנם גם זה לי לכבוד לבוא בבטן מלך כל הדגים ולהיות מוסיף בזה על חכמתו; ואני בודאי לא אקונן על מזלי, אדרבה, טוב לי להיות מאכל למלך גדול, מלהיות לוחם כל הימים עם אויבי פה. רק על דבר אחד אנחם, אשר לא ידעתי מראש, למה תקראני ולאיזה תכלית אתרחק ממושבי; ולוּ ידעתי את הדבר הזה, כי אז הרי לקחתי את לבי עמדי מהמקום אשר טמנתי אותו שם; והלא אך אותו יתאַו מלככך לאכול. וידברו הדגים בבהלה אליו: האמת אתה דובר? האין לבך עתה עמך? ויאמר השועל להם: למה אכחש מכם, כן מנהגנו אנחנו בני־השועל, אנו מניחים את לבנו במערתנו, כאשר נלך לצוד ציד או לטייל, ורק אם יש לנו צורך בו להימלך בדבר ולחשוב מחשבות, אז חוזרים אנו אל המקום, בו שמנו אותו, ונקח אוו ונשים אותו בקרבנו. ענו הדגים ואמרו לו: אם כן הדבר, הלא אך לשוא כל דרכנו עתה; ועתה עוץ נא עצה, מה נעשה עכשיו ואיך ניטיב את אשר הרענו לעשות? ויאמר השועל להם: אין עצה ואין תחבולה אחרת, כי אם אשר נחזור שוב לשפת הים ואקח את לבי עמדי ואחזור עמכם. והיה אם לא תשמעו בקולי ותוליכוני כך בלי לב, ובאתם אל אדונכם ויבקע את חזי ויראה, כי אין הלב עמדי, אגש ואומר לו: אל נא תאשים את עבדך, כך וכך דרכּנו, בני־השועל, וגם סיפרתי לצירך את הדבר וביקשתים לאמור, כי ישובו אמדי, למען אקח את לבבי בעדך, מלך המלכים, ולא אבו שמוע בקולי ויהתלו בך. ואז יניח ממני ויכעס עליכם ויאמר לכם: בני־מות אתם, על אשר בגדתם בי ובמלאכוּתי ולא עשיתם כאשר דיברתי אליכם. מיד אמרו הדגים: טובים דברי השועל, והוא אך טובתנו הוא דורש. וישובו עמו אל שפת הים וימהרו לשחות, למען אשר יגיעו בזמן קצר אל המטרה ויקח השועל את לבו וילכו עמו לדרכם.

המה אך באו אל שפת הים, וידלג השועל מעל גב הדג, ויקפוץ אל היבשה ויחל לרקוד מרוב שמחה, התגלגל בחול וקם שוב לרקד ולפזז. ויתמהו הדגים על הדבר הזה ויאמרו: שועל! שועל! הלא ידעת, למה באנו שוב לכאן; ואתה מהר נא וקח את לבבך עמך מן המקום, אשר שמתו שם, ונלכה יחד למחוז חפצנו, כי רבה האת אשר בילינו בדרך, ואבינו המלך ידאג לנו. ויתן השועל מלוא פיו בשחוק ויקרא להם: הוי שוטים ופתאים בני פתאים, איך האמנתם בדבר נפל כזה, כי הלוך תלך בריה אף שעל אחד ולב אין בקרבה? ואיך תאמרו אף רגע, כי אחרי אשר הצלתי את נפשי מכם בערמה, שוב אלך עמכם אל המקום, לא איויתי לי למושב מעולם? ויאמרו הדגים אליו: אם כן אך התל התלת בנו בדבר הלב, ולא דיברת את האמת באזנינו. ענה ואמר להם: אם במלאם־המות, מושל על הכל, שחקתי ואינצל ממנו, ואתם מה הנכם לי: ועתה קומו וברחו לנפשכם, ואם לא ואביא עליכם את רעי וחילי, ולא ישאר בכם אף עצם וסנפיר. מיד נפנו משם וחזרו ללויתן מלכם בבושת־פנים ויספרו לו את כל הדבר, אשר מצאָם עם השועל. ויקצוף עליהם האדיר הזה ותבער חמתו בו, ויאמר להם: הוי, חסרי־לב באמת, עליכם נאמר: משובת פתאים תהרגם, ויבלעם.

ולא הוסיף לויתן מן היום ההוא לשלוח צירים אחרי השועל אל היבשה. ונשארה ממלכת המים בלי צלמו ודמותו של הערוּם הזה; ומשכנוּ ונוהוּ אך בעולם היבשה. ואתם אל תאמרו: כל מה שיש ביבשה יש בים, והן השועל אינו שם ואף לא החולדה.

ב. הַכֶּלֶב וְהֶחָתוּל    🔗

ויהי כי נוצרו בימי הבריאה הכלב והחתול במשפחת החיות, וילכו וישתתפו איש את רעהו ויאמרו לצוד ציד ולחלק את השלל ביניהם, ויעבור עליהם יום אחד, ולא מצאו לאכול, עבר יום שני ולא מצאו וכן ביום שלישי. ויאמרו החברים: מה לנו חבורתנו יחד, ואנו רעבים ולא נמצא די מזון; הלא טוב לנו, כי ניפרד אחד מן השני, וילך האחד אל האדם וישב עמו, והשני יבקש לו מושב אחר. וישבעו שבועת אמונים, כי יחלקו מעתה את הארץ, והיה אם יימין זה ישמאיל השני, ולא יסיגו איש את גבול רעהו; וילך החתול אל בית האדם והכלב הלך לדרכו. ובבית האדם מצאו להם העכברים קִנם ויאכלו כל אשר לו ויהיו לו לפגע, ובבוא החתול, הנה קם להם אויב באחוזתם, ויך אותם ויעש בהם שמות. וירא האדם מה לו החתול לתועלת מיום בואו ואיך יצילו מחורשי סתר אלה, ויאמר: אך אלהים שלח אלי את מלאכו זה. ויקם ויפַנה לו מקום במיטב מלונו, מפתו אכל וממימיו שתה. וישב החתול בבית האדם וירא ימים טובים ושובע ויאמר: לכך נוצרתי להיות שומר למזונות האדם, ואת זה וזה אקבל בשכרי.

לא כן היה גורל הכלב רעהו. הוא הלך ועבר על מערת הזאב. והיום פנה לערוב ויאמר אל בעל־המלון: אם עליך טוב, אלין עמך הלילה. ויאמר הזאב אליו: אמנם טורף טרף אני, אבל הנני גם מפנה מקום לעובר־אורח, ועתה קום ולנת אצלי וקמת בבוקר ותלך, כי בעזבך סף מערתי, על אויבי תיחשב. וישכב הכלב בבית הזאב, וירא כי לא ימצא לו פה את אשר יבקש, ויקם וילך אל משכן הקוף ויקם זה ויגרשהו. בא לו אצל הכבש, ושוב פנה היום לערוב, ויגש אליו ויאמר: אם טוב עליך, אלין עמדך, ויאמר הכבש אליו: כיבדתני בדבריך ואצלי תשכב. ויהי בחצות הלילה, ונדדה שנת הכלב מעליו, כי עוד רעב הוא, וישמע צעדי החיות מסביב לדיר, ויאמר לכבש: רגלי אויבים אני שומע, ויחל לנבוח. אמרו הזאבים: ממלון כבש בא הקול, ויקפצו ויאכלו מיד את הכבש מכניס־האורח, ולא הותירו ממנו גם עצם. כה נדד הכלב ממלון למלון, ולא מצא מנוח. ויהי בראותו כי כלתה אליו הרעה, ויאמר לנפשו: אלך גם אני אל בית האדם, ואולי אמצא שם מנוח. וישא את רגליו וילך אל מושב האדם, ויגש אליו ויאמר: בי, אדוני, אשכב עמך בלילה הזה. ויאמר האדם: יהי כאשר דיברת. ויהי בלילה, ויאמר הכלב לאדם: קול צעדים אנכי שומע. מיד עמד האדם ויקח רומח בידו. וילווהו הכלב וירדוף אחרי החיות ויצוד לו מהן ציד. וירא האדם, כי מלווה נאמן הוא הכלב. ויאמר אליו: אם עליך טוב, דוּר עמדי ומפתי תאכל ואת מימי תשתה ותהיה לי ולביתי לשומר. ויאמר הכלב: זה אשר איויתי מאז, ויכרות ברית עם האדם.

ויהי בשמוע החתול את קול הכלב, ויצא לקראתו וידבר אליו קשות ויאמר: מי הביאך הלום? ויען הכלב ויאמר: אדם אדונך קראַני ואך במצוָתו בביתו אשב. וישמע האדם, כי מתוַכּחים המה איש את רעהו, ויגש ויאמר אליהם: אל נא, אחי, תריבו, הלא שניכם רצויים לי ואת אשר אעשה עם האחד, מנהגי יהיה גם עם השני. ויאמר החתול: רע־מעללים הוא הכלב, והן גם הפר את שבועתו לי. ויען הכלב: אמנם נשבעתי באמרי, כי לא אסיג את גבולו, אבל הן די והותר בבית אדוננו לשנינו, ולא חדל החתול מריב ויתקוטט תמיד את רעהו משכבר הימים. וירא הכלב, כי אין שלום בבית הזה, ויקם ויעזוב את מעון אדם וילך לו אל מעון שת, הבן השלישי לאדם, ויקבלהו ברצון, ויהי שומר לכל אשר לו. אבל אז גם אז, כאשר נפגש החתול עם הכלב ברחוב או בשדה, רב עמו והמר לו ולא יכול דבּרוּ לשלום. איבה כל כך חזקה לכלב נכנסה בלבו. ומעשה אבות סימן לבנים.

מאז יתקוטטו תמיד בני החתול ובני הכלב ואך ריב ומדון ביניהם.

ג. עוֹד מֵהַכְּלָבִים וְהַחֲתוּלִים    🔗

ויהי כאשר קם קין הבכור על הבל אחיו ויהרגהו נפש על לא חמס בכפו, נתקבצו בני הבל ויאמרו: אבינו מת ואנחנו נחשה ולא נגאל את הדם מידי הרוצח. ולבני הבל מקנה רב, צאן ובקר, עבדים ושפחות וגם עושר גודל בכסף ובזהב ובכל כלי מתכת האדמה. ויתאזרו בני המשפחות הללו למלחמה ותגבר יד בני קין העזים על בני הבל הנלהבים ויכו אותם עד חרמה ויכחידום מגוי עומד בפני עצמו וישבּו מהם רב שבי, נשאו את המלקוח והבּז לאהליהם והוליכו את מקניהם, גמליהם, צאנם ובקרם לגבולותיהם.

ויהי כי נחו מהמלחמה ומשפך־הדמים, עשו משתה גודל לכל שכניהם הקרובים. טבחו טבח וישחטו זבחים לרוב. ויבז בעיניהם לאכול גם את בני המעיים, מרוב בשר לפניהם, וישליכו אותם בחוצות חמרים חמרים. ויריחו הכלבים והחתולים ריח הפרש והקרבים וימהרו שיירות שיירות למקום משכּנות בני האדם, השתחוו להם ויאמרו להם: הננו לכם לעבדים, אך תרשו לנו ליהנות מן הפסולות שהשלכתם ברחובות והפקרתן אותן.

כה נכנעו בעלי־חיים אלה ברצון מראש; ויהי הדבר אחרי־כן לחוקה ולברית.