א    🔗

הנבואה עצמה, על מהותה־כמו, על דיוקה למעשה ולממש, על אפני גלומה בזמנה ובשעתה, אינה ידועה לנו, ואנו רק מנחשים על אודותיה, משערים בלבד, רואים אותה לפי מדת כח־הדמיון שלנו ואִלו הנבואה הידועה לנו בברור, זו הנתנת לשקול־דעת, להערכה גם מתוך יראת־הכבוד ומתוך הרגשת־אחריות הגדולה ביותר, שאדם מצווה כלפי ערכי מוסר ומסורת מקודשים במשך דורות רבים, הרי היא הנבואה הכתובה בספר, כלומר: אם נרצה ואם נמאן, זו שהיא ספרות בגִלויה הנעלה ביותר, כמובן: אכן, – אין זה כתב בכוָנה־תחלה, אם כי דבור שנשמר בכתב. נאומים שננאמו וזכרם הגיע אלינו.

אנו מגדירים ואומרים “ספרות”, ותיכף־ומיד הרינו כמו נכוִים מהגדרתנו והרינו ממהרים לצרף לכך ולצַיֵן מניה־וביה: הכתב הזה לא היה, ואינו גם היום הזה, כתב מתוך כוָנה־מראש אלא הוא דבור־פה אשר נשמר בכתב, משאות שנשאו באזני קהל־שומעים, ואשר זכרם הגיעו אלינו בזכות הכתב, שלא היה בכוחו, גם בסיועו של זמן ממושך מאד, להפיג את הקול החי, הדָבוק בכתב הזה: ואפילו יתיחד אדם בחדרי־חדרים עם ספר מספרי־הנביאים ויעַיֵן בו, פּשוטו כמשמעו, בעיניו בלבד, ויקרא את הדברים רק לנפשו עצמו, – שמוע ישמע את הקול המקורי הדובר מתוך הכתוב ואת עצמו, ביחידותו, יחוש בחינת בתוך הקהל, שבאזניו נושא הנביא את משאו.

 

ב    🔗

יסוד־היסודות של הנבואה – הוא המוסר; ואין נביא בישראל, או נכון יותר: – אין נביאי־אמת, אלא זה שמוסריותו האישית נעלה מכל הִסוס; האיש צדיק וישר מלידה ומטבע; והאם לא נפלאה מפלא העובדה, שגם אלה שנפגעו משוֹט הנבואה, גם שליטים רשעים, ואפילו מתנגדים ובוגדים, – בשום מקום ובשום צורה לא הטילו דופי, מבחינת המוסר האישי, בנביא מן הנביאים? לא נמצא כל יריב אשר יראה אבק התנשאות צל הנביאים, שיחשוד אותם בכונה צדדית, ברצון להפיק תועלת פרטית כל־שהיא; דומה הדבר, כאלו לא היתה לנביאים, בהבדל אפילו ממלכים, על ביאוגרפיה שלהם עצמם, בלא קשר עם הצבור והאומה; ובמדה שנזכר פה ושם איזה פרט אישי – הריהו בחינת משל ומופת לנבואה. לא לנביא; כי כל שהאישיות גדולה יותר ברוחניות, בכוחה היוצר, – גדולה יותר אלמוניוּת הוָיתה הפרטית; וגם במובן זה מצוינים נביאי ישראל – תורתם שמורה וקימת, ואלו תולדותיהם – לא הובלטו מלכתחלה ולא באו מעיקרן לכלל צורך השמירה; אכן, כורח הטבע הוא שפרטיות זו לא תלך לאבוד, אלא היא נטבעת בכל עוזה בפָעֳלי הרוח של האישיות ומבליטה ביתר שאת את יחוד כשרונה, מגבירה ומחַסנת עד תכלית את סגנונה; בעניני יומיום, לגבי דברים החולפים – מוַתרת האישיות הגדולה, ודוקא וִתור זה נותן לה יתרון־כוח לעמוד על כל קוצו־של־יוד בענינים העומדים ברום המעלה, בעקרונות הקיום, ביסוד הנצח; מדה זו בהפכיותה – רכרוּכִיוּת וחולשה, כביכול, מחד גיסא, תקיפות ואיתנות – מאידך גיסא; ויותר מזה אפילו: טשטוש־דמות עד אפסות (מדומה) מכאן, ודמות־חטובת־שיש, יצוקה מִקשָׁה אחת, מכאן; ובנקודה זו הגיעו, בלי ספק, נביאי־ישראל אל המעלה הרמה ביותר בתולדות אנוש: כל־כך נשגבים הם מכל פּרטיות, וכל כך חותכת תורתם ורוחניותם, עד שהגיעו לדרגת המופשט של משל.

 

ג    🔗

אם אדם הנו צדיק וישר, ועוֹלמוֹ שלו עולם גדול ועשיר, והוא גם חכם ונבון במיוחד, ואותה שעה שהוא נקי מבקשת תועלת פרטית, ויותר מזה, – תועלת כזאת היא מחוץ לחוג הויתו, אם אדם כזה מטיף מוסר לזולתו, מה גם לרבים, – הרי שהוא מעצם־טבעו־ ואפיו מאמין גמור ומוחלט בסגולותיו־לטובה של אנוש עלי־אדמות; ואמונה זו, כי אפשר ואפשר להשפיע על האדם שיַישיר דרכו, כי יתכן להסביר לו את המשגה שהוא שוגה בו, וכשיבין – ייטיב מעשיו; ואמונה זו באדם היא היא המקור לאותו פאַתוס נעלה, אשר בלעדיו אין שום הַטָפָה בעלת רמה, וידועת ערך; מטבעו של אדם בדרך כלל, שאינו מודה לעולם ברשעוּתוֹ, גם זו שהיא אצלו שלא מדעת ואדרבא, ההטפה נגד פעליו ומעשיו, הוקעת הליכותיו ומנהגיו – מקוממת אותו ומעוררתו למֶרי, ורגש ה“עלבון” מחזק את רצון־ההתנצחוּת ואוטם את אזנו ולבו לדברי מוסר; נמצא, איפוא, שכל מטיף־מוסר, גם אם אין כונתו בכך, – סופו להיות איש־ריב ומתנסה בכושר לחימה, ביכולת עמידה על כונתו ועל דעתו; וגם ריב עקרוני ומלחמה רוחנית – צריכים לכושר תכסיסיות, כלומר: צריכים בינה־בדברים, חכמת נפש וכשרון הברירה בין אמצעים, כולם כשרים ושירים, כמובן; ואין אדם מסוגל לעשות ולפעול בכל אלה, אלא אם השגת המגמה הסופית – היא לו הכרח תמיד, שאינו מרפה הימנו ואינו מניח לו לוַתר ולהִסוג; ואדם כזה אי אפשר לו להיות סקֶפטיקן אף כהוא־זה, ואפילו הוא נבון ופקח, מכל מקום הנו, ביסודו העמוק, בטבעו העיקרי, – בעל אשליה עצמית נעלה. ודומה עליו כל פעם ופעם, כי הנה־הנה הגַע יגיע אל תכלית מבוקשוֹ, כי עוד מעט וכונתו ופעלו – יוכתרו בהצלחה, יבואו על שכרם אחד והיחיד: – ההתגשמות; והמגמה הסופית, זֹה הנעלה והנפלאה, – שאדם יהיה ישר, טוב־לב, עושה־חסד, נוהג־ברחמים, אוהב־לרעהו־כמוהו – בעיניו של מטיף־המוסר כל זה הוא יסוד־היסוד, כלומר: דבר אלמנטרי ביותר, ממש האלף־בית בהויה אנושית; הוַה אומר: – קל כל־כך, פשוט כל־כך! לא, מטיף־המוסר, הנביא־בישראל, – אי־אפשר לו שיסכים לרעיון, כי “יצר לב האדם רע מנעוריו”; הוא אינו משיג את הרע כטבעו, כמושרש, כמובן ומוסבר, – אדרבא: הטוב הוא הטבעי, המובן והמוסבר ואִלו הרע – טעות, שגיאה, גלישה, מעידה, ואין לו לרשע, לפושע ולחוטא, אלא – לחזור בו, לשוב אל טבעו הטוב, אל יצרו הטוב; ולא רק אדם לעצמו כך, אלא גם אדם בחברה, האיש בעמו, והעוסק־בצרכי־צבור, והמלך, והשר, כל מדינאי – בדרך הטבע והפשטות – חיב להיות איש ישר, דורש־טוב, עושה־אמת ופועל־צדק; שאם לא כן – לא טבעי כל המעשה, כלומר: לא בריא, בפרושו: – מעשה חולה, רעוע, לא בר־קימא ונדון לתמוטה ולחרבן; היחיד כרבים – מעמדם איתן, ויפה, וראוי־להיות, אם הם בריאים, טובים, ישרים וצודקים; זוהי הרגשת־עולמו והשקפת־עולמו כאחת של הנביא.

 

ד    🔗

המדיניות, או נכון יותר והולם יותר – הנהגת המדינה, על בעיותיה בפנים ובעיותיה בחוץ, – היתה מרכז התענינותם של הנביאים, והיא מותנית אצלם, תנאי של בל־יעבור, במוסרם של המנהיגים; כלומר: – המדיניות אינה שאלה של כשרון הנהגה בלבד, אינה רק מחויבת חכמת־השליטה, אלא היא קודם־כל שאלת המוסר; כלומר: – אף הכשרון והחכמה מותנים קודם־כל על־ידי רמת מוּסרוֹ של המנהיג והשליט; וביתר פירוש: מי שאינו צדיק וישר בדרכיו, מי שאינו מקפיד ותובע שויון לכל תושבי הארץ, מי שאינו מרחם יתום ואלמנה, מי שאינו דואג לעניי עמו – ודאי לו לנביא, שאין לו לזה גם כשרון הנהגה ואינו חכם לשליטה; ויותר מזה: מי שמדיניות־החוץ שלו אינה מבוססת על יושר וצדק, ואינו מבחין בין בעלי־ברית, אם הם ישרים או שהם רשעים, כל העושה את עמו במדינתו שותף למקולקלים בעמים, מתוך תועלת השעה הקצרה ובתוקף קנוניות קטנות – אינו ראוי לנהוג בעמו ובמדינתו; הנביא־בישראל אינו גורס, כי אפשר שהמדינה תרשע ותעוַת ואִלו האזרח בה – נקי לנפשו, נבדל מן הכלל, ודי לו שהוא ישר וצדיק לעצמו הוא; אדרבא, – אם המדינה נהוגה ונוהגת ביושר ובצדק, כלפי פנים ככלפי חוץ, – הריהי מחיֶבת את התושב בה את הפרט, היא מאפשרת ליחיד לשחֵר לטוב, לעשות צדקה, היא נוטלת ממנו את האפשרות לעוֵת משפט, לפגום במוסר; ואין ספק, כי בנקודה זו נעוץ עיקר טעמה של הנבואה וכוחה, ההבדל המכריע בין מוסרה שלה לבין מוסרם של בעלי־מוסר אחרים בגויים, – הכלל הוא מופת ודוגמא ליחיד, ולא להפך; כוחו של כלל גדול יותר בהשפעה מזה של פרט, ועל־כן הדגש הוא על האומה שחיֶבת להיות מוסרית, על המדינה ששומה עליה להיות צודקת וישרה, – ממילא מובן, שהתושב בה – לא יעֵז להיות יוצא־דופן, ומאד תַקל עליו מלחמתו עם יצר־הרע, רחמנא לצלן; מתוך השקפת־עולם זו, שהיא עיקר ויסוד, נעשו הנביאים, רודפי־הצדק ומטיפי המוסר, – למדינאים.

 

ה    🔗

נביאי־ישראל – פטריוטים היו, ותכונתם זו נובעת נביעה טבעית, מ השקפת־העולם כמו גם מהרגשת העולם שלהם; היתה זו אמונתם, והיה זה בטחונם, כי העם הזה, בארץ הזאת, – מסוגל ואף מיועד להיות עם מוסרי, למופת דוקא; אם העם הזה לא הגשים עוד את היעוד הזה, ולא הוציא עדין מן־הכוח אל־הפועל את סגולתו־מטבעו – היו לכך גורמים־מכשילים ארעיים, אשר חובה להרחיקם, לעקרם משרשם, ולאפשר את ההגשמה; אהבת־מולדת זו – כמוה כאהבת־הרעיון הזה, והיא היא יסוד השאיפה למשטר מדיני וחברתי שהנו ממילא גם משטר נוגד־לאלילות ודוגל באמונה־באל־אחד, משטר של שויון, של עשית־צדק־ויושר, של דאגה־לעני־ליתום־ולאלמנה, שאין להפקירם בידי הגורל האישי; כאן האומה אחראית לכל בניהָ, המדינה ערבה לכל אזרחיה; את העם ואת המדינה, שמשטר כזה יקום בתוכם, מתוך שהוא יעודם, הוא טבעם הראשון, – אהֹב אהבו הנביאים, בלהט, בכל־נפשם־ומאודם; היתה זו אהבה התלויה־בדבר, ועל־כן – כה מוחלטת, כה מסקנית, כה בלתי־משתנית; היתה זו, באופן קצת פרדוכסלי, לכאורה, אבל אמת לאמתה: – אהבה־על־תנאי, ודוקא משום כן היתה כל־כך תמידית ובלתי־מותנית; ומכאן זה הכוח המפליא, זה חוסר־הלֵאות, זו ההתמדה בתביעה למלא את התנאי, להגשים את היעוד.

 

ו    🔗

לפי דרך־מחשבתם ולא כל־שכן לפי דרך־דבורם אין לראות את הנביאים כפילוסופים, ואעפי“כ, תורתם – פילוסופיה היא, כי יש בה משום השקפת־עולם שלמה והיא בונה שיטת־חיים ליחיד ולכלל גם יחד; מוסרם אעפ”י שהוא בחינת הוראה מגבוה ומצות־אלוה אינו רק אמונה. אלא הוא בעיקריו המקיפים והעמוקים – אַכּסיומה, כתוצאה ממחשבה, מהגיון. כלומר: – מבוססת על הגיון וכמו סכּום של חשבון; תביעותיהם מן העם ובניו – אינן בשום פנים תביעות מתוך קנאות, הגוזרת ואינה בוחנת עוד, אלא שהן תביעות מנומקות, לפי כונה הבודקת מצבים, ומנתחת מאורעות ומסיקה מסקנות, ואם כי הן כמעט תמיד אותן המסקנות, לאולם הריהן חדשות וראשוניות; אכן, מוסרם של הנביאים ממקורות האומה נובע, מתחילת ההיסטוריה שלה על כל השתלשלותה, ואולם עיקר כוחו, בכל־זאת אינו כוחה של מסורת, אלא כוחה של מקוריות חדשה לכל נביא ונביא; הנה כי כן ראויה לציון העובדה, שאעפ“י שהנביאים דברו על קדושה – לא מצינו שידבק בהן הכנוי, לא כשם עצם ולא כשם תואר, מתוך שלא היה זה עיקר תכונתם; ולעומת זאת שכיחים הכנויים והתארים – “רואה” ו”חוזה", כי הראיה דוקא היא יסוד ומוצא, ולא הקַבלה או האמונה; התביעות והדרישות הן סך־הכל של שקול־דעת, של וכוּח רעיוני עם עצמו; הנסיונות הם שחתכו וקבעו, כי לחיים מוסריים יש משקל מוחלט העולה בהרבה על משקלם של חיי תענוגות, ויותר מזה: – לשם התענוג ראוי (מלשון ראיה) לו לאדם להיות ישר, צודק, דואג לעני ומחלק את פתו אתו, לריב ריב אלמנה ויתום; הנביא אינו מטיף לסגוף או לנזירות, אלא אדרבא, – הוא רוצה בחיים מלאים ושלמים, בחיים של נחת־רוח; כוחות האדם ויכלתו מוגבלים ומצומצמים ורק מי שנוהג בהם בעזרת חשבון־הנפש ומי שעושה הכל מתוך בינה בהיגינה אנושית, לא רק שהוא מאריך את זמנם של הכוחות ואת יעילותם, אלא הוא מרבה את תענוגותיו, שהוא עשוי להשיג בזכותם; והמבחן הנאמן ביותר לעומק הבנתם ולשיטת מחשבתם היא התביעה לחיים מוסריים של העם כולו, ולא של היחיד בלבד. הדרישה של מעשה מדיני יהיה מושתת במוסריות, כי על כן התביעה שהיחיד יהיה מוסרי – היא תביעה לאנשי־סגולה, למעטים יוצאי־דופן, מוכשרים לקרבנות ולהתקדשות, אבל אם העם כולו, אם החברה היא מוסרית – קל וחומר, פשוט וטבעי כמעט, ליחיד להיות מוסרי; הלא זוהי הפילוסופיה המקורית באמת של הנביא.

 

ז    🔗

לפי כונתם־הראשה, וכן לפי ואפן שימת־הלב אל הכלים – אין לראות את הנביאים כראות משוררים; ואולם נבואתם –שירה היא, כי על כן ראיָתם את הטבע, את החי ואת הדומם, את הנוף ואת התופעות החורגות מתוכו, – ראיה פיוטית היתה, קולטת תמורות קלות כקשות, צבעים ובני־צבעים, אורות וצללים; ומשום שהיה להם כוח־המדמה שהוא דק וחותך, חושף ומבליט, מאיר ומעורר לב ושכל כאחד; ומשום הלשון שהיתה אצלם ציורית, והבחנה אישית בתכונות כל מלֶיה, והבנה באפשריות זווגן וצרופן, בבנין משפטיה; ומפני כשרון ההגדרה – החשולה, ההדוקה, המדויקת, הטובעת חותם בל־ימחה; ויותר מזה, – הכשרון הזה ללשון היה, בלי ספק, גם בחינת הכרה ואהבה־מדעת, מתוך החשבת הכלי וזיקה עמוקה לכוחו, משיכה ללא־רפיון לחידותיה של הלשון, למסתריה לנגון הצפון בתוכה, והחשק לפרוט על מיתריה; אלא שבאותה שעה עצמה לא נתעו חלילה, אף פעם, ולא הלכו בשביה של לשון־לשמה או של שירה־למען־שירה, אלא לעולם היה זה אמצעי למטרה נעלה יותר, והוא משמש את עיקר־העיקרים שלהם, –– את מגמת־נבואתם, את תורתם, את שליחותם שאינה נשכחת רגע ואינה נִסֶטֶת אפילו להרף־עין, ולו בזכות הודה והדרה של לשון וקסמי־האיתנים שבה; ומפני כן – לא משוררים הם הנביאים, אף על פי שכמעט כל דבריהם שירה; וזאת לדעת ולזכור, – כי כל יודע־שיר צריך כוח מוסרי ראשון־במעלה כדי להקפיד תכלית ההקפדה שהשירה לא תגיע בשום פנים ואופן לדרגת שליטה, אלא תוסיף ותהיה עד־קץ – מציֶתת בלבד, אם לרעיון ואם לרגש, לזה הזקוק לה, ואשר אי־אפשר לו בלעדיה; לא, אין זה, חלילה, זלזול בשירה ובלשון, אם אין מרשים להן להיות מטרה לעצמן, ואדרבה זוהי החשבה גבוהה מגבוה; איש המוסר ביסודו, מי שהוא ישר בכל הויתו, והוא משורר ואמן לפי יכלתו וכשרונו, – יודע ידוֹע היטב – מה כוח־בראשית בלתי־שכיח נתון בידה של השירה, וכי היא מסוכנת מאד ללא השגחה עליה, ללא כיבוש יצריה בה, בלי רסן ומתג בפיה; השירה – כמוה כאש, כמוה כמים, – בלי תחומים מוגבלים למציאותה, בלי אפיקים, – מכלה הכל, שוטפת הכל, ואין נחמה בזה שהשתוללותם של אש או סערתם של מים יש בהם כשלעצמם משום מראה של הוד; הנביא – אינו משורר של הדר התוהו־ובוהו שמלפני בראשית; הנביא הוא משוררו של הבורא, של עושה־שמים־וארץ, בונה עולם וקובע בו סדרים ומשטר – המבדיל בין אור לחושך, בין מים לבין יבשת, בין עליונים לתחתונים, לקורא שמות לעצמים, ואף למעשים ולתכונות; ושמא אפשר להגדירו ולומר, כי יחסו של הנביא לאדם כיחסו אל השירה, – אף הוא צריך לאפיקים מוסריים, לכוח מרסן, שאם לא כן יחזיר, חלילה, את העולם לתוהו־ובהו.

 

ח    🔗

הנאום, לעולם איננו האמצעי לגִלוּיָה של פילוסופיה־לשמה, וכן אין הוא האמצעי לגִלוּיָה של שירה־לשמה; הנאום אי־אפשר לו להשתחרר מחוקיו שלו, – כי על־כן הוא מוּתנה קליטה צמודה לפליטה, – הוא מחיב פעימת־לב, אם שבהסכמה ואם שבהתנגדות, של הנוכֵחַ בשעת הנאום, ומתנאי זה ומחיוב זה הוא נוצר ונבנה, פושט צורה ולובש צורה, מנֵיה ובֵיה; נאומים,– אפילו אם הם מזהירים בזוהר של חכמה, גם אם הם מושתתים על פילוסופיה, ואף אם הם נשאים על כנפי שירה, – לעולם אין כוחם כוח ראשון לגבי קוראים כמו לגבי מאזינים, ולאחר זמן, – הם עצמם, על הפילוסופיה שבהם ועל השירה שבהם, הנם, לכל היותר, – היסטוריה מענינת, פרק בתולדות עם אחד, ולפי משקלו של העם הזה – גם בתולדות האנושות; הדבור החי, אם אפשר לומר כן, – אם הוא גבוה והוא מתכוֵן לא לפרט נוכח, אלא לכלל גדול באותה שעה, – ניזון מן פילוסופיה והשירה, מתחזק על ידן ומתעלה לדרגה של חכמה מיוחדת ושל אמנות, אבל הפילוסופיה והשירה צריכות, למען שלמותן המלאה, להמנע מן הדבור אל אדם אחד נוכח ולא כל שכן אל רבים נוכחים; חוּמן ואפילו להבן של פילוסופיה ושירה לעולם נראות ומורגשות, כל עוד שלא הגיעו לכלל בטוי שבדבור, והכל נמסר ושוקע בתוך הצִנָּה כביכול, של כתב, ובתוך האֵלם של אותיותיו.

 

ט    🔗

הנביאים בישראל יצרו מזיגה מקורית, מזיגה חד־פעמית שאינה חוזרת עוד מאז, בת שלשה יסודות: – משא, פילוסופיה שירה, הדרים בכפיפה אחת, זה מתחזק מזה וכל אחד מהם כוחו שלם ומלא גם בעצמאותו, הלא היא – הנבואה; את היצירה הזאת הגדיר הרמן כהן, בכלים פילוסופיים משוכללים, בשם סגנון־הנביאים. בנתחו ובהסבירו קודם־כל מה טיבו של סגנון בכלל, שהוא לפיו – “חוקו של הגאון”, ולאחר־כך מה מהותו של סגנון־הנביאים שהוא רואה בו את “סגנונו הלאומי של עם ישראל, וסגנון נצחי באנושות”; – נקבע רק על־ידי עם שזכה שיהיה לו סגנון לאומי, וסגנון לאומי אינו נקבע לעולם אלא בכוח יחודם של יחידים, על־ידי אחד "השקול כנגד ששים רבוא", כי על כן נחן בסגולה – ללכד בנקודה אחת את עיקר כוחו, טעמו וסגולתו הקבוצית של עם שלם; בדרך כלל, – סגנונו של יחיד ההופך להיות סגנונה של אומה – פרטיותו נבלעת בכלליות, ואין מצַיְנִים אותה אלא בשעה אחת מן השעות; וכאן, לגבי הנביאים – שמוּר לעולם חותמו של כל יחיד ויחיד מהם; ולא עוד, – אלאל לאחר שסגנונם, סגנון אוּמתם, היה לסגנון נצחי באנושות, – עדין אין הנבואה מטשטשת את הנביאים, אלא אדרבא, שמם ויחודם, מוזכרים ומוטעמים, בחינת – יחיד באנושות! ולא רק השמות ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, אלא כמוהם כל אחד ואחד מן השמות – עמוס, יונה, מלאכי – הוא דגל תוך האנושות; הנבואה היא אחדוּת, היא מושג מוֹנוֹליטי, שכל הנביאים יחד צמודים ודבוקים בו, ואותה שעה עצמה –– נביא נביא ועצמותו. עצמוּת, החתוכה והגזורה עד תכלית התכליות, ומה שנבא האחד, ואיך שנבא, מן הנמנע שחברו היה מנבא זאת או מנבא כך: וחשוב וראוי על כן להטעמה מיוחדת, כי הנביאים לא ראו את עמם, אלא בחינת עם בין העמים, עם בתוך האנושות, ורצונם, וכוָנתם, והשקפת־עולמם: – ישראל עם־סגולה, לא רק לעצמו, אלא מתוך שעליו להיות מופת־לאנושות, לאנושות המצוּוָה כולה להיות – מוסרית, רודפת־צדק, אוהבת־אמת ושוחרת־שלום, שלום לנצח; ומכאן, בלי ספק, היסוד הראשון ואף האחרון לזו ההגדרה המזהירה: “סגנונו הלאומי של עם ישראל וסגנון נצחי באנושות”.

 

י    🔗

לפי צביון לשונם, לפי קצב דבורם, על פי אוצר הסמלים, לפי תאורי הטבע, לפי קשירת התארים – היו הנביאים אסתטיקנים מובהקים, בעלי חושים ליופי בגִלוּיִים שונים, אסתטיקנים לפי ההבחנה ואופי הקליטה ואף לפי צורך־הנפש לגלות יופי ולא כל שכן על פי הכשרון לשקפו, להראותו; הם לא היו בעלי תורה אסתטית, כמובן, כמו שהיו, למשל בעלי תורה אֶתית, ועל־כן אין כל יד וזכר לדרישות ותביעות בכווּן זה, אבל כל כעור, אם בעולם המעשה, ואם בעולם המחשבה – דחה אותם ועורר בהם לא רק שאט־נפש, אלא בפירוש כעס ורוגז, ממש כמו שעורר כל חטא מוסרי; אכן, – גם האסתטיקה היתה אצלם בגדר המוסריות, דבר שהוא כולו יסוד ותוכן וממילא גם צורה, – ולא צורה בלבד, מופשטת וערטילאית; ולא פלא, אפוא, שכל הנביאים, – יודעים לתאר, לספר, לחשוף מוּמים, מעשי כעוּר, שחיתות, מכאובים ופצעים, צרות ומכות – ואין אנו נרתעים מלקרוא אותם עד גמר; כי בכוח אפְים האסתטי הנם ריאליסטנים למופת, שלעולם אינם זקוקים לשאַרז’ה, אפילו לא לקַריקטוּרה, כדי איזה דבר שנוא ובזוי עליהם, – בכוח העמדת המציאות, העובדה, על מהותה־כמו, מתעוררים בנו השנאה והבוז, הרצויים להם; לשונם המפוארת עושה זאת, הגדרתם היפה והקולעת גורמת לזה, הקצב הנאה והמותאם מביא לידי כך; חוסר ההגזמה וההפרזה, אם לחיוב ואם לשלילה, האִזון בדבריהם, האמת לאמִתה – הם גלוי אסתטי, לא פחות משהנם גלוי אֶתי.

 

יא    🔗

ועוד תכונה נעלה ושוה אצל כל הנביאים: – הם לא היו מרי־נפש, גם שעה שרגזו, גם עת שנתיסרו ביסורים, יסורי עצמם ויסורי זולתם, – לא ידעו דכדוכי־הנפש, לא הגיעו אף פעם כמעט לנקודה שלאחר־יאוש, כי לעולם היה הנביא, כל נביא בישראל, – מחיֵיב חיים, דורש־חיים, מתרחק ומרחיק אחרים מן המוֶת; המות לעולם – עונש הוא, איום, לא שעת גאולה, לא פוֹטר מצער ומעצבות החיים; אין נביא פסימיסט, אפילו על פי תהום פעורה, ואף לא בתוך שערי אסון וסבל; נביא משמעו – אופטימיסטן מעיקרו; כלומר: לא רק שאין הנביא מתיאש פעיל, אלא איננו אפילו מתיאש אדיש; שום נביא לא העלה את המחשבה של קהלת: “הבל הבלים”; אדרבא, – יחס של “הבל הבלים” – מוקצה מחמת חטא לעצם הקיום, אל החיים בהוָיתם; בטול חיים על־ידי החי עצמו – אוֶלת היא, הונאה עצמית והונאת הזולת, כעור הוא, דבר שמחוץ לגדר־הטבע; ובנקודה זו אפשר לומר, ללא חשש של פַרַדוֹכּסַליות, כי הנבואה היא פילוסופיה המתנגדת לפילוסופיה, בועטת בה ושואטת אותה; גם נביא מקונן, גם נביא מורתח ומתפלש בדוַי – דבק בחיים, משבח את החיים, מצביע על המאור שבהם, חוזה עתידות נשגבים ליחיד, לעם, לכלל האנושות; ואין ספק, כי גם תכונה יסודית זאת, היא שעמדה לנבואה הישראלית והביאתה שלמה בכל אשר בה עד היום הזה וכל משך־הדורות, התמורות, הגלגולים לא גרעו ממנה ולא־כלום.

 

י"ב    🔗

המשא לעם, מה גם שכוָנתו הטפת־המוסר – מחויב מעצם טבעו, דרמתיות; גם נביא המופלג בשלות־רוח, כי על כן בטוח הוא עד תכלית בצדקת רצונותיו ותביעותיו – כיון שהוא בא להקנות תורה וחכמה במישרין, ובכוחו של הדבור נזקק ממילא, בדרך הטבע האנושי, לפאתוס – ויהיה כמוס כאשר יהיה, – לג’סטה, ותהיה מאופקת ומוסתרת כאשר תהיה –– כלומר" הוא מחויב דרמתיות; ואמנם, – כל הנבואה הישראלית נושמת דרמתיות. ולא עוד אלא שהיא עצמה היתה בחינת רמה אלוהית אנושית נשגבה, – אספקלריה גבוהה ונאמנה למלחמת יסודות מנוגדים באדם, – יסוד הטוב ביסוד הרע, או – “יצר־הטוב” ב“יצר־הרע”; אכן, האמונה בעדיפות כחו של הטוב כמוה כמו בטחון אצל הנביאים, ומכאן – צביון האֶפי של הנושא הדרמתי; והמזיגה הזאת היא הנותנת, היא המשמרת והשומרת על הנבואה־כמו, על תוכה ועל טעמה, על תכנה ועל צורתה, מאז ועד עולם, ואין חלות בה השפעותיהן של תמורות, תהיינה אשר תהיינה; השלמות אשר בדרמה הנבואית, זה העדר כל צל־של־פקפוק בצדקת התביעות, חוסר כל נדנוד, אף הקל שבקלים, בטחונם כי דברם קום יקום, כי על כן לא יתכן אחרת, – רק האפיקה שבהרצאה שמרה־כמו עליה והביאתה עד הלום, לא רק על כל גאונה והדרה, אלא גם על הרטט החי שהיה לה בזמנה ובשעתה; כי מהותה הראשונה של אפיקה – בנין, וממילא – בחירת החמרים לבנים, התאמתם לחוקי ארדיכלות, דאגה לסגולות משַׁמרות לאורך ימים; – ונוסף לכך, – אם האֶפיקן אינו ארדיכל לבד, ולא רק חכם הנדסה, אלא הוא גם בעל טעם־טוב, – ודאי שיעלה גם חוט של חן, ולו גם חשאי ומרומז על כל בנינו, וירקום פה ושם, בתוך מסכת האפיקה שלו, או בשוּלֶיה, – קוים ליריים עדינים, ואף־על־פי־כן מפורשים וברורים; והנבואה הישראלית – מוארת מפנימיות, פנימיות התוכן והצורה גם יחד, באורה המדמדם של ליריקה, ונמצא שנבואה זו משפיעה את השפעתה לא רק בכוחה של מחשבה גדולה וצלולה עד סופה, לא רק בכוח הקנית חרדת־לב כלפי יהבו של אדם בעולמו, אלא גם בזכות קסמי־נפש טמירים הנאצלים מתאורי־נוף רכים ורוטטים, מן הפניה אל זיקתו של אנוש לכסופי הוד ונוי מופשטים, מעצם הצורך לפרוט על מיתרים כמוסים בתוכנו, כן הכונה לעורר נגון בחוּבֵּנו, להרנין את הדם, כגון:

– – וּבָאוּ וְרִנְנוּ בִמְרוֹם־צִיוֹן וְנָהֲרוּ אֶל־טוּב יְיָ,

עַל־דָּגָּן וְעַל־תִּירשׁ וְעַל־יִצְהָר וְעַל־בְּנֵי־צֹאן וּבָקָר

וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה…

או תאור דומה אשר הליריזים מחלחל בו ומעיר את הדמיון:

– – – כִּי־לִפְנֵי קָצִיר כְּתָם־פֶּרַח וּבֹּסֶר גֹֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה

וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת וְאֶת־הַנְטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַּז.

ועכשיו בואו נא ונקרא ליד דברי־נבואה אלה, דברים שונים בתכלית, שהיסוד האֶפי בהם מגיע אל שיאו הנעלה:

– – בַּיָּמִים הָנֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָבוֹא אֵלָיו

יְשַַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר יְיָ:

צַו לְבֵיתֶךָ, כִֹי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה: וַיַסֵּב חִזְקִיהוּ

פָּנָיו אֶל־הַקִיר וַיִתְפַּלֵּל אֶל יְיָ – –

ושוּב בקנה אחד עם שני יסודות־קָטבּיים אלה, עולה יסוד הבינים, הלא הוא היסוד הדרמתי, המדהים בכוח־התנועה שבו, שכל משפט וכל צירוף־מלים שבו יש בו פאתוס מרעים, והוא מלוּוה מתוכו עצמו ג’ֶסטה נשגבה:

– – רְדִי וּשְׁבִי עַלֹ עָפָרך בְּתוּלַת בַּתֹ בָּבֶל, שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין־כִּסֵא, בַֹת־כַּשְׂדִּים,

כּי לֹא תוֹסִיפי יִקְרְאוּ־לָךְ רַבָּה וַעֲנוּגָּה; קְחִי רֵחַיִם

וְטַחֲנִי קָמַח; גַּלִּי צַמָּתֵךְ, חֶשְׂפִיֹ־שֹׁבֶל, גַּלִיֹֹֹ־שׁוֹק,

עִבְרִִי נְהָרוֹת; תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַם תֵּרָאֶה חֶרפָּתֵךְ, נָקָם

אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם – –

הן מחזה שלם יקום לנגד עיני רוחנו עם משמע דבורי תוכחה אלה, – מראות על מראות מצטופפים ועוברים על פנינו, – מעוררים התרגשות, מנערים את המחשבה, מזעזעים את הלב; והיסוד הדרמתי הזה, – הוא עצמו בכל טהרו וצריפותו ממוזג בתוכו עם יסוד האֶפיקה ויסוד הליריקה, – עד מה מדויקים התארים ומעוגלים עד תכלית – ואיזה רוך ואילו רחמים נבטים אלנו מתוך המלים, מבין השיטין! מקל־החובלים מורכב בלי־רואים על מקל־נֹעם, מראש ובכונה תחילה, – והדברים באים לא לדכא ולהשפיל, אלא לעורר ולרומם, – להתנערות מן הרע הצפוי ולהחלצות לקראת זהרו הבטוח של הטוב, של הצדק והיושר.

וכגודל המורא בנבואת ישראל כן גודל הודה־והדרה בה, ומהם כוחה וטעמה, שיעמדו לה עד עולמי עד.