א    🔗

הננו עומדים בשער הגבוה אל הנבואה בישראל; וּברי, – הפתיחה בישעיהו בן־אמוץ אינה משום שהיה ראשון לפי סדר, אלא יען כי הוא ראש כל חוזי חזון; יִחוּדוֹ ועוּזוֹ במוסר יצרו את ההוד־והדר בלשונו, ושניהם יחד עטרו הִלָּה של־קדושה לשמו, וזה דורות על דורות קים ועומד דברו בחינת תביעה־שאינה־פוסקת מן האדם – לצדק ויושר, לחיים שאין בהם זדון ורשעות, לאחרית־ימים שכולה אור ותפארת; “חזון ישעיהו בן־אמוץ” – הוא התואר־כמו לכל מה שנאמר על־ידי הנביא ולַכתוּב כבחרס־שמיר על דפי ספר ישעיהו, וכל כנויי שבח אחרים וכל נסיונות הגדרה נוספים, כוללים או מפורטים, ודאי שיחוירו לעומת המאור שבתופעה נשגבה זאת, ואף־על־פי־כן מוּסבר הרצון להיות שרוי בכוָנה בתוך החוג של רוח הנבואה הזאת ולקבל ממנה השפעה גם בדרך של התפרקות עד תכלית עליה. –

 

ב    🔗

בחותם בל־ימחה טבע ישעיהו את עיקרה הראשון של הנבואה שממנו יסוד וטעם לכל הטפת המוסר כמו שהוא מוטף, הלא הוא יחס האבהות של האלוהים אל עמו; ודאי, גם תפיסה זאת כוָנתה אַדנוּת, אבל לא זו הרוצה “להרים” את היושב־מטה מלכתחלה אל היושב־מרום מעצם מהותו, אלא זו המבקשת להחזיר את התועה אל מקור־מחצבתו; ואם כי הנביא אינו נושא־פנים על־ידי כך לחוטא והנו פוקדו בלשון שיש בה כדי להעליב בפירוש, להכאיב ואף לבזות, – בכל־זאת הריהו רואה את העוֹן כמחלה: –

– – מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשֹ

אֵין־בּוֹ מְתֹם, פֶּצע וְחַבּוּרָה

וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא־זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָׂמֶן.

ודוקא מכאן תקפו הקיצוני של הנביא, היא הדרישה שאין עמה כל וִתוּר שמוַתרים למי שמקובל כבלתי־ראוי או כבלתי־מסוגל; ושאין כאן מאומה מאותה אבהות טועה כושלת שהיא כולה קטרוג וקנטור – תעיד בבירור מוחלט לשון האיום, אשר תמיד אתה מוצא גם את שובר־הפיוּס בצדה:

– אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם – טוּב הָאָרֶץ תּאכֵלוּ. – –

– וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ, וְאָסִירָה

כָָּלֹ־בְּדִילָיִךְ.

וכדומה וכדומה.

 

ג    🔗

ומיד לכך ראוי לנו, לשם השגת הדברים עד שרשם ויסודם, שנשים לבנו אל היחס שישעיהו מיחס אל עצמו כנביא, על ידי מה שנקדים ונקרא, מתוך שהיה על כל פרט קטן, את תאור גלוי־האלהים אליו, זה אשר בפרק הששי; ואם כי הקוים מצומצמים, – הריהם בולטים ובהירים; אלה השוּלים של ה' אשר ההיכל מלא מהם, אלה השרפים מכוסי־הפנים־והרגלים, זה שיר־ההלל הקצר שבפיהם, אלו אמות הפסים הנעות מקולם! חרדת־קודש (“ואֹמר אוי לי כי נדמיתי”) עם משהו מבטולי־היש (“כי איש טמא־שפתים אנכי”) תקפו את רואה המראות הללו, ובעודו אפוף תדהמה – והנה נגע בשפתיו שרף וברצפת־אש, לקוחה מעל המזבח, והוא מודיע לו מניה־וביה: “וסר עונך וחטאתך תכֻפּר”; וכאן אתה מוצא את נקודת־הכובד ששומה עלינו לנעוץ בה את כל הרהורינו ובחינותינו על־דבר יחודו של ישעיה, – אין הוא אומר שהאלהים כפה עליו שליחוּת, אלא שהוא שמע שאלה סתומה המנסרת בקרבתו:

– – אֶת־מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֵךְ־לָנוּ?

וכבר הוא מבקש שיטילו עליו את המשרה:

– – וָאֹמַר: הִנְנִי, שׁלָחֵנִי!

ומיד התבהר לו מפי בורא־העולם, כי הטוב הצפוי לעם ולאדם, אינו בא מראש ומלכתחלה, אלא דוקא לאחר פגעים קשים וענשים כבדים מנשוא.

 

ד    🔗

אמונה רמה בעם ובמולדת היתה, כמובן, אצל הנביא ישעיה, אבל גם מחשבת־חנוך גדולה (“כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”); וברור מאליו, שכל הרוצה שאומתו תהיה בחינת מורה לעולם הגדול, וכל המנבא ואומר כי יום נכון לאלהי־עמו (“ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים ורבים”) הוא מעלה ממילא את תביעתו מאת אחֶיו ודורש מהם דרגת מוסר גבוהה מגבוה, חכמה של חיים טהורים ומדות קיום לפרט ולכלל, אשר המופת שבהם נראה לעין; ונבונה מאד היא הקריאה־במישרין המלאתי־פאתוס של הנביא שאינו מוציא בה גם את עצמו מן הכלל:

– – בֵּית יַעֲקֹב, לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר אֲדֹנָי!

ומגמת־הלב של הנביא אין נאצלה הימנה מגמה שהיא הקרובה ביותר אף־על־פי שכל־כך רחוקה:

– – וכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם

לְמַזְמֵרוֹת, – לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל־גוֹי חֶרֶב, וְלֹא־

ילְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה!

אך שמא מופשטה היא מגמה זאת ועל־כן כמוה כמשאלה חסוּדה שאין נקל מן ההסכמה לה? ולא כן הדבר, כי הנה “יורד” הנביא אל בין עמו וקובע בלשון של בזו גלוי שאולי משום עצמתו הגדולה אינו מוּבע במלים, אלא במשהו יותר – ביצירת אתמוספירה המלאה הבוז ולעג.

– – וַתִּמָּלֵא אַרְצו כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצְֵֶה לְאֹצְרֹתָיו,

וַתִּמָלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו.

וממילא לא יתכן שיהיה אלוהים עמהם בכל אלה, ואדרבא, תוצאה הכרחית מכך היא: –

– – וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ,

לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו –

והדברים מוסיפים והולכים, נמשכים ומגיעים לדרגה אשר תביא אחריה את הפרץ הגדול –

– – יוֹם לַיָי צְבָאוֹת עַל כָּל־גֵּאֶה וָרָם, וְעַל

כָּל־נִשָּׂא וְשָׁפֵל –

– – וְעַל כָּל־מִגְּדָּל גָּבֹהַּ וְעַל

כָּל־חוֹמָה בְּצוּרָה – – – וְעַל כָּל־אֳנִיוֹת תַּרְשִׁישׁ

וְעַל כָּל־שְׂכִיוֹת הַחֶמְד

או אז יחזור הכל מאונס אל הקדמוּת הטובה יותר –

– – – ושַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים,

וְנִשְּׂגַּב יְיָ לְבַדוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.

או אז תושג הָאִוֶלֶת שאליה הגיע האדם ועל כן:

– – בַּיוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהַבוֹ.

והאם לא מסקנה מוקדמת ויחידה היא זו שהנביא מסיק אותה והוא קורא שוב ומיעץ מראש:

– – חִדְלוּ לָכֶם מִן־הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ

כִּי בַמֶה נֶחְשָׁב הוּא?

 

ה    🔗

מי שלבו קן של שירה וחכמה גם יחד – עולם ומלואו נראה לו משלים משלים, אם כי בכללו אין העולם אצלו משל דוקא; בדבור ובכתב – נמשלים אצלו חיי אדם לחיי עוף, בהמה וחיה, ובלבו ובמחשבתו – משולים חיי עץ, עוף, בהמה וחיה לחיי אדם; המשורר – מקדים משל לנמשל בראיָתו, החכם – מקדים נמשל למשל בראיתו; אצל משורר־וחכם – שניהם באים כרוכים יחד לפניו; אצל הנביא ישעיה, שהוא משורר המשוררים וחכם החכמים, – לא כל שכן; באשר על־כן – יש לקרוא את המשל “אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו” בנשימה אחת עם הנמשל – “כי כרם ה' צבאות – בית ישראל, ואיש יהודה – נטע שעשועיו”; המשל אינו נפרד מן הנמשל והנמשל אינו מאוחר מן המשל, כי בחנו נא ונוכחתם להבין, כי בלי הנמשל אין המשל הזה משל, אלא פרק התבוננות־בטבע; משום־כן דרמתי כל־כך המשל, ולא אֶפּי, כרגיל; וראו נא איזו מקוֹריות כאן – הַמְמַשֵׁל פונה לנמשל וממנה אותו שופט (“ועתה, יושב־ירושלים ואיש־יהודה, שפטו־נא ביני ובין כרמי”); ואין השופט מספיק לדון וכבר פוסק הממשל את דינו (“ועתה אודיעה־נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי – הסר משוכתו”); וראוי שתשימו לב במיוחד: – בתחלה מספר הממשל כסַפֵּר אדם מן־הצד (“כרם היה לידידי”) ולא לעצמו, ואִלו כאן הוא כבר לא כרם ידידו, אלא כרמו שלו (“אני עושה לכרמי”); וכל המשל לא היה בשביל הנביא, אלא כמין… נסיגת־אחור על מנת להסתער ביתר תנופה ולהגדיל את כוח המחץ של הטפת־המוסר, כעין צדוק־קודם ללשון גבוהה מעליבה־עד־עצם, למשפטים שמלותיהם קלועות יחד כדוגמת שוט בהתרוממו והן נפרדות ומתפרעות ברדתו – על מנת להכות בבת־אחת בשבעים־ושבע ציציות, כגון:

– – הוֹי משְׁכֵי הֶעָוֶן בְּחַבְלֵי הַשָׁוְא וְכַעֲבוֹת

הָעֲגָלָה חַטָּאָה –

שהוא משפט קשור ומקושר, מגובש ומלוכד ולעומתו: –

– – לָכֵן כֶּאֱכֹל קַש לְשׁוֹן אֵשׁ, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה

יִרְפֶּה שּׁרְשָם כַּמַּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה –

שהוא מצד שני – משפט פרוע בכונה, מפושק מלים, כדי להפליא מכה.

וכך בנוי כל הפרק החמישי, הוא פרק המשל, שהנביא כנהו בשם “שירת דודי לכרמו”

 

ו    🔗

מפתח נאמן להשגתו של ישעיה מה זאת רוח ה', הלא היא מהותה של הנבואה, מסור בידינו פרק אחד־עשר:

– – רוּח חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּח

דּעַת וְיִרְאַת־יְיָ –

ויש לעין בצרוף־תכונות זה ולפרקו לאחדים: – חכמה, בינה, עצה, גבורה, דעת, יראת־ה‘; יראת־ה’ לאחרונה, כלומר: – היא עטרה לכל שאר התכונות, היא המאחדת אותן להיותן יחד – רוח ה'; ושמא סבורים הנכם כי יראת־ה' נקנית במקנה־עמל, או כדרך שאר תכונות – בשקידה, ברצון, בשאיפה, הרי שבא הפסוק שלאחר־כך ומסביר את הדבר בפשטות נשגבה:

– – וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת־יְיָ – –

כלומר: תכונה זאת באה בכוח האצלה עליונה, וכעין מתנה מגבוה; ואם זכה אדם ונטבע בו ריחה של יראת־ה' הרי –

– – לֹא לְמַרְאֶה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא־ לְמִשְׂמַע אָזְנָיו

יוֹכִיחַ; וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוכִיחַ בְּמִישׁוֹר

לְעַנְוֵי־אָרֶץ, וְְהִכָּה־אָרֶץ בְּשֵׂבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ

שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע –

או אז, או אז, – בהיותו איש כזה בישראל, שנחה עליו רוח ה' כהנ"ל –

– – וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם־גְדִי יִרְבָּץ,

וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא –

יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.

הנה לשם־מה, ולמען איזו מטרה־ממטרות צריכה אומה לאֶחד אשר “נחה עליו רוח ה'” כמוסבר לעיל; ועוד יותר מזה, כלומר: לענינים נוספים, המפורסמים פרוט חותך יותר בולט יותר, מאַחד־קצוות־ונגודים יותר:

– – וּפָרָה וָדֹב תִרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן,

וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן – – וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל־

חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָמוּל יָדוֹ הָדָה;

– – לֹא־יָרֵעוּ וְלֹא־יַשְׁחִיתוּ בְּכָל־הַר קָדְשִׁי, כִֹּי־

מָלְאָה הָאָרֶץ דַּעָה אֶת־יְיָ – כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

או אז! שעה שישראל יחיה חיים כאלה, – ירחב לו וירוח לו גם מבחוץ: – “אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם”; הא בהא תליא אצל הנביא, ואין להפריד בשום־פנים בין הדבקים, בין מי ש“צדק אזור מתניו, והאמונה אזור חלציו”, לבין “וגר זאב עם כבש”, לבין “אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא־יצר את אפרים”, לבין “והחרים ה' את לשון ים־מצרים והניף ידו על הנהר בעוז רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים”!

 

ז    🔗

עין ישעיה היתה פקוחה על הגויים, שכני ישראל; הוא הביט ובחל בתרבותם הרעה, במוסרם הנאלח, בארחם ורבעם הקלוקלים, הוא השקיף עליהם מגבוה, וכנראה גם בכאב מחמת השפעתם על עמו, הרי ש“משא מואב” ו“משא מצרים” ועוד אינם רק תוספת לנבואתו על ישראל, אלא היא אותה נבואה עצמה; אכן, היתה כאן גם עצתו של חוש נבון, האומר שאין להלאות את האוזן על־ידי הטפת־מוסר במישרין ללא כל הפוגה, ומוטב, אפוא, לנבא קשות על שכן רע ולהטיל פחד בעקיפין, שמא אפילו ביתר חרות הלשון, כי על כן נוח להעליב, לחרף ולגדף בגוף שלישי מאשר בגוף שני; ואין ספק כי הנבואה הקשה על מצרים אשר בפרק התשעה־עשר היתה בעלת סרקזם אכזרי ביותר:

– – וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ, וְסִכְסַכְתִּי

מִצְרַים בְּמִצְרַיִם – – וְנָבְקָה רוּחַ־מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ

וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ. – – יְיָ מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ

עֳוְעִים וְהִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם בְּכָל־מַעֲשֵׂהוּ כְּהִתָּעוֹת

שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ – – בּיוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם

כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר־ הוּא מֵנִיף עָלָיו – –

ויש בכך, בלי כל ספק, משום בינת מחנך גדול, וראויים דוק פרקי הנבואה על שכני ישראל לקריאה עיונית מיוחדת:

– – ןּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא־אֵל, וְסוּסֳיהֶם בָּשָׂר וְלֹא־

רוּחַ, וַייָ יַטֶה יָדוֹ וכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר, וְיַחְדָּו

כֻּלָּם יִכְלָיוּן – – מִקֵץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִהְיֶה לְצֹר

כְּשִׁירַת הַזוֹנָה: – קְחִי כִּנוֹר, סֹבִּי עִיר, זוֹנָה

נִשְׁכָּחָה, הֵיטִיבי נַגֵּן, הַרְבִֹי־שִׁיר, לְמַעַן תִּזָּכֵרִי.

האם יתכן סרקזם בוטה יותר, לעג שנון יותר למושחת, התעללות עזה ומכלה יותר, ומשפיעה יותר? ודוקא משום שהלעג הזה והסרקזם הזה – נאמרו בעקיפין, קולטות אותם האזנים והלב מורעל מהם ללא ספק.

 

ח    🔗

לפי ישעיה נמצא שהעונש הקשה ביותר, העשוי להשפיע השפעה עזה מזעזעת – היא החזות של תהו ובהו במדינה, של אנדרלמוסיה בחברה וביחסים שבין איש לחברו, וכל פעם שנשא דברו נבא עונש כזה, – והיה דמיונו עולה מרומים ויורד תהומות, היתה לשונו נסערת ונבזקת, היו דבריו בחינת להבות־אש:

– – הִנֵּה ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ וְבוֹלְקָהּ, וְעִוָּה פָנֶיה –

ואולם ליד פרפוּרי־ארץ אלה ואימתם, הוא מעמיד גם זועה אחרת, הלא היא נפילת־המחיצות שבין אדם לחברו, בין מעמד למעמד:

– – וְהָיָה כָעָם – כַּכֹּהֵן, כָּעבֶד – כַּאֲדֹנָיו, כַּשִּׁיפְחָה –

כַגְבִירְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה – כַּמוֹכֵר, כַּמַלְוֶה – כַּלֹוֶה – –

ודרגא נוספת, קשה יותר, כנראה, הלא הוא הטבע שלוקה, הטבע הנענש גם הוא, כדי להגדיל ענשו של אדם:

– – אָבֵל תִּירוֹשׁ, אֻמְלָלָה־גָפֶן – –

ודומה כל פרק כ"ד לסימפוניה של גיהינום, וכמו מלה במלה המסתכסכת בנבואתו של ישעיה, ומהן עצמן נשמעת כעין צוָחה וכאלו שקשוק חרבות, ורעידות, והרס, ואבדון, ומהומה גדולה:

– – פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ – – רֹעָה

הִתְרֹעֲעָה הָאָרץ, פּוֹר הִתְפּּוֹרָרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה

אָרֶץ – – נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁעּוֹר, וְהִתְנוֹדְדָה

כַּמְלוּנָה, וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָבְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם.

הרי כאלו הפילו את מי שהוא ארצה, ועוד מבוססים אותו, מעפּּרים באפר, דורכים עליו ודורסים אותו, ורוקדים על ראשו, ומהלכים על גבו, ומטלטלים הנה והנה; חיל וחלחלה תאחז אדם מן הדמיון הפיוטי הזה על כוחה של אנדרלמוסיה, לחזות על תהו־ובהו כזה.

 

ט    🔗

כהמשך לחזות זאת הנו פרק כ"ט, שהנביא ממחיש לעיני־הרוח תמונת פחד ומורא, מהומה ובלה, מבוכה מוציאה־מן־הכלים:

– – מֵעָפָר תִּשַׁח אִמְרָתֵךְ, וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ,

וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף – מֵעִם יְיָ צְבָאוֹת תִּפָּקֵד

בְּרַעַם וּבְרָעְָשׁ וְקוֹל גָדוֹל, סוּפָה, וּסְעָרָה

וְלַהַב אֵשׁ

אוֹכֵלָה – – וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלוֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל

וְהֵקִיץ וְרֳקָה נַפְשׁוֹ, וְכַאֲשֶׁר יַחֲלוֹם הַצָּמֵא

וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה.

איזה סולם גבוה של התערערות שווי־המשקל, של התרוצצות־רגשות, של טרוף־הנפש והתבלבלות השכל; איזו התפרעות חושים, אִבוד כל מדה ושִׁקול; ומה נפלאה, מה מנופה ומעודנת בעדותה על דרגת התרבות בישראל יש בתמונה הבאה:

– – כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל־

יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר: קְרָא־נָא זֶה;

וְאָמַר: – לֹא

אוּכַל כִֹי חָתוּם הוּא; וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא־

יָדעַ סֵפֶר לֵאמֹר: קְרָא־נָא זֶה, וְאָמַר: – לֹא יַדַעְתִּי סֵפֶר –

או מה מלאה בינה בקשרים נסתרים בין תכונה לתכונה באנשים, בין תכונה רעה וגלויה לבין תכונה רעה, מוסוית:

– – כִּי אָפַס עָרִיץ, וְכָלָה לֵץ –

שהוא רואה אותן כדבר אחד, כמותנות זו מזו, וזו האירוניה הדקה והכמוסה: – וְנִכְרְתוּ כָֹל־שֹׁקְדֵי אָוֶן.

 

י    🔗

וכן שעה שישעיה מספר באזני חוטאים ופושעים את כחו וגבורתו של ה' הריהו בוחר באלהי הנקמות, והוא מנבא על כוחות התהו, על עוז הבהלה שהוא עשוי להקים:

– – וְנָמַקּוּ כָּל־צְבָא הַשָׁמַיִם, וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמַיִם,

וְכּל־צְבָאָם יְבֹּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶפֶן, וֹכנֹבֶלֶת מִתּאֵנָה,

– – וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת, וַעֲפָרָה לְגָפְרִית, וְהָיְתָה

אַרְצָה – לְזֶפֶת בֹּעֵרָה; לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִּכְבֶּה,

לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ, מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב, לְנֵצַח

נְצָּחִים אֵין עוֹבֵר בָּהּ – – וְנָטָה עָלֶיהָ קַו־תֹהוּ

וְְאַבְנֵי־בֹהוּ –

היכן סולם־זועות גבוה יותר? איפה שיר־פחדים בדרגה עולה כל־כך? דומה הדבר למחול־עועים ושדים וליליות – לקול תזמורת־אימים שאין לה אלא קצב הפורטיסימו בלבד!

– – וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׁ וָחוֹחַ

בְּמִבְצָרֶיהָ, וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה – –

שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתִּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָֹּהּ, אַךְ־

שָׁם נִקְבְּצוּ דַיוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ –

האם לא תצאנה העינים מחוריהן למראה־שממה דמיוני כזה, למין גיהינום בעולם־הזה?

 

יא    🔗

ועד מה היה זה אופן־ראיה־וחזות מקורי אצל ישעיה – הוכח יוכיח פרק שלושים־וחמשה דוקא, שבו הוא מנבא שמחה גדולה, זו השמחה האלהית שהיא גמול לראויים לה; והנה גם השמחה הזאת מתוארת בסמלים כאלה, בדמויים בלתי־מצויים, שיש והיא נראית לך לא כשמחה ללא גבול, כששון הנשפך כים, כצהלת אדירים, אלא שיש בכך משום איזו בהלת־שמחה, או מהומת־ששון, והיה הדבר לגרוטסקה כמעט:

– – אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים, וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים

תִּפָּתַחְנָה – אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן

אִלֵּם, כִּיֹ נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלים בָּעֲרָבָה – –

וְהָיָה השָּׁרָב – לְאֲגַם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבּוּעֵי מַיִם –

והרי כאלו אותה הבהלה, אלא מצדה השני, וכמעט שאתה עומד… לברוח מגודל השמחה הזאת, מהששון השוצף הזה, הקוצף וזועף; אכן, לא פלא הדבר שהנביא עצמו ראה צורך ל…נחם כל אלה שיראו ערבה פורחת כחבצלת:

– – אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי־לֵב –

חִזְקוּ אַל־תִּרָאוּ: –

הִנֵה אֱלהֵיְכֶם נָקָם יָבוֹא גְּמוּל אֱלהִים הוּא יָבוֹא וְישֲעֲכֶם.

 

יב    🔗

פרק־קטן, כעין סעיף־אגב, או הערה־בשוּלַים, הוא פרק ל“ט, שיש בו משום הארה־מן־הצד לאפיו האציל של הנביא, פרק שבו מסופר המקרה הפיקנטי על מראדך בלדן בן־בלאדן מלך בבל ששמע שחזקיהו חלה ואף החלים ממחלתו וישלח אליו “ספרים ומנחה”, ואלו חזקיהו שמח כל־כך על מעשה־נמוס זה שהביא את שליחי מלך בבל לבתי גנזים ויראם “את הכסף ואת הזהב”, ואת הבשמים ואת השמן הטוב ואת כל בית כליו ואת כל אשר נמצא באוצרותיו, לא היה דבר אשר לא הראם חזקיהו בביתו ובכל ממשלתו”; אכן, יציאה זו מן הכלים מרוב שמחה של חזקיהו עוררה שאט־נפש אצל הנביא אציל־הנפש, דעתו סלדה מן ההתפארות הקלוקלת הזאת, הבלתי־מלכותית, – “ויבוא ישעיה הנביא אל המלך חזקיהו”, חקר ודרש ממנו דין־וחשבון על כל המקרה הזה, והמלך ספר לו הכל־הכל: או אז –

– – וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אל־חִזְקִיָהוֹ: – שְמַע דְּבַר־יְיָ: – הִנֵה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כֹּל־אֲשֶׁר

בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עדֹ הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה, –

לֹא־יִוָּתֵר דָבָר, אָמָר יְיָ; וְּמִבָּנֶיךּ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְךָ

אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּח וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶך בָּבֶל.

ומובן מאליו, כי הנביא ראה ב“מקרה” זה גם מעין “יד אלהים ובחינת רמז לבאות – המקרה היה לו כסמל” זה מחניף כדי להערים, לבחון קרקע, לבדוק ולרַגל, וזה מתנוֵן, שמח לחנופה, מגלה רזים לאויב, נכנע לו בטרם הלחמו בו, כורע ונופל בטרם נוּצח.

 

יג    🔗

מאור־נפש, ששון־לב, רחבות־דעת, לשון זוהרת, משק כנפים מגביהות־עוף – כל אלה שלובים וממוזגים יחד בפרק הארבעים של ספר ישעיה; נפלאה מנפלא היא זו התופעה, שאיש השוחר אזנים למוסר, המוכיח עמו ומקפיד בקלה כמו בחמורה, והוא רואה לפתע־פתאום ורוּדות, נשקף אל עתיד נשגב והוא קרוב, צופה ימי חדוה ומבשר נצחונות ברוח; אנו יודעים את הסנונית דקת־הגוף ורכת־הקול המבשרת אביב, ואולם, בואו נא ונתאר בנפשנו – נשר גדל־גוף וארוך־גפים עוזב אחריו את העבים, גח ומופיע לעין השמש ופוצח ברנה אדירה, רנת אורה וגילה; נשר מבשר אביב – הנה מה תכנו הכללי של פרקט מ' לישעיהו. –

עצם הצירוף של המשפט הראשון – “נחמו נחמו עמי” – יש בו מן הכח הגדול של האבטוריטה קודם־כל, והמלים עשויות נגה־אור, והן מלבישות עוז, “יעלו אבר כנשרים”; וזאת הפניה הנרגשת: דברו על לב ירושלים כי אם לא כן לא תאמין באושר המבוּשר לה; יש להסביר לה, לפתותה ממש, שתסכים לנחמה, והסבה הן פשוטה כל־כך: “כי מלאה צבאה כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה”. – הרי שהנחמה טבעית, כמוה כגמול, ואוי שתאמין לאשר לא יאמן; ומה גדול היום ומה בלתי־שכיח החג הזה, מה נורא הוד והרמוניה הוא המאורע, אם הגיעו הדברים עד כדי כך, עד אשר “היה העקוב למישור”: ומאז ועד היום, האם יש סמל גדול יותר לחדוה מאשר זה “היה העקוב למישור”? וכמה תנופה יש בתאורים הרודפים תאורים ומספרים כבוד אל וגדלותו – עד הגיעו אל מרום השבח: “הנוטה כדק שמים, וימתחם כאהל לשבת”! איזה ראיה גרנדיוזית היא זו בפשטותה, איזה ציור דק ומקושת הוא, מה בלתי־מצויה היא העצמה הכלולה במשפט אחד בלבד; אכן, אין קצה לשמחה הנובעת ונובעת מתוך הפרק הזה, כשם שאין סוף גם לגדלות האלהים הנאצלת והולכת מכל בנינו של הפרק הזה וטעמי דבריו.

 

יד    🔗

דברי רוך ואהדה, ואף יותר מזה, – רחשי אהבה רחבה ושופעים מן הפרק המ“א, ואעפי”כ, – ברזל יצוק בהם, כי הם נאמרו בעוז הבטחון, מתוך המגמה הנשגבה לחולל מהפכה בלבבות וברוחות:

– – אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק;

וַיְחַזֵק חָרָשׁ אֶת־צֹרֵף, מַחֲלִיק־פַֹטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם,

אֹמַר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא, וַיְחַזְקֵהוּ בְּמַסְמְרִים לֹא ימּוֹט.

ויש לשים לב לפרט קטן, שעה שהנביא מדבר בשם אלהים והוא קושר תארים לא חדשים, אלא שהצרוף הוא חדוש והישן נראה חדש מאד, כי על כן כאן יש בו איזוֹ מתיקות, המלים כמו מלטפות; כאן נאמר “ואתה ישראל עבדי”, ואתה שומע מתוכן כאלו נאמר “ואתה ישראל בני”, כאן נאמר “זרע אברהם אוהבי” ואתה טועה נכונה בשמעך כאלו נאמר “זרע אברהם אהובי”: ולהלן – מה גבוה סולם הדרגות של סיוע, עדוד וחזוק המובטח:

– – כִּי־אֲנִי אֱלהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ, אַף־עֲזַרְתִּיךָ, אַף־

תְּמַכְתּיךָ בִּימִין צִידְקִי, – הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל

הַנֶחֱרִים בָּךְ, יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ –

וכמין מקהלה היא, מרובת מיתרים, שכל אחד מהם חוזר על פי דרכו על “אני עזרתיך – נאום ה'”, ועד שהדברים מגיעים להבטחה רבתי, להבטחה שהיא כמו צרי לנפשו של אדם באשר הוא אדם:

– – הִנֵה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיוֹת,

תָּדוּשׁ הָרִים ־וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים –

ולא פלא שאפילו הפניה שכאִלו יש בה משום השפלה – “אל תיראי תולעת יעקב” – כמוה כפניה עדינה היא כלטיפה וכגפוף כביכול; והנביא מתפעל והולך מהודם של ימים טובים, ולא די בהבטחה ובבשורה כי “העניים והאביונים מבקשים מים ואין, לשונם בצמא נשתה, – אני ה' אענם אלה ישראל – לא אעזבם”, אלא שהוא מפליג ומבשר פלאים אלוהיים ויציאה מגדרי הטבע אפילו:

– – אֶפְתַּח עַל־שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת –

מַעְיָנוֹת, אָשִׁים מִדְבָּר – לַאֲגָם־מַיִם, וְאֶרֶץ ציָּה –

לְמוֹצָאֵי מָיִם –

ואף בכך עדיִן לא הגיע אל גבול וקץ הרצון להשפיע רוב טובה, לגמול חסד, כי יש עוד גבוה מגבוה, ולא רק הצריך והכרחי יבוא על תקונו, אלא שגם משאלות מוּתרות, ורואו באיזו לשון מעדנת־נפש מוסיף הנביא משיא עצה:

– – קָרְבוּ רִיבְכֶם, יֹאמַר יְיָ, הַגִּישׁוּ עֲצֻמוּתֵיכֶם

יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב; יַגִּישׁוּ וְיַגִּידוּ לָנוּ – אֶת אֲשֶׁר

תִּקְרֶינָה, הָרִאשֹׁנוֹת מָה הֵנָּה הַגִּידוּ וְנָשִׂימָה

לִבֵּנוּ – וְנֵדְעָה אַחֲרִיתָן, או הַבָֹאוֹת הַשְמיעֻנוּ –

 

טו    🔗

ומובן מאליו, – אהבת הנביא לעמו, האהבה בשם ה', תלויה בדבר:

– – הֵן עבְדִִּי אֶתְמָךְ־בּוֹ, בְּחִירי רָצְתָה נַפְשִׁי,

נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו – מִשְׁפּט לַגוֹיִם יוֹצִיא–

ונפלא הוא – עד מה אציליות הן השקפותיו של הנביא על הליכות העם הזה, שעה שהוא קובע משאלה כקבוע עובדה: –

לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשּׂא, וְלֹא יַשְְּׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ, קָנֶה

רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָה, –

לָאֶמֶת יוֹציא מִשְׁפָּט –

וברוח מעודנת זאת נמשך והולך כל פרק מ"ב, ומפורטים והולכים האידיאלים הנשגבים, ומצטירת והולכת הוית האלוהות לפי הנביא; ואותה שעה ממש הוא גם מסביר את העבר, את חטא העם, שעליו הוענש על־ידי אלהיו, כי על־כן

– – יְיָ כְּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת, יָעִיר

קִנְאָה, יָרִיעַ אַףֹ־יַצְרִיחַ, עַל־אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר –

והכל כדי להבליט ביתר הבלטה את המפנה הכביר, את השנוי־לחסד שהתחולל; שנוי שהוא למעלה מדרך הטבע, משום ששנוי אלהי הוא:

– – וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ,

בִּנְתִיבוֹת

לֹא־יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר,

וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר –

 

טז    🔗

ומתוך חדות הנחמה שבפיו, מתוך התרוממות הנפש עם התמורות הגדולות – אף לשון השבח וההלל לאלהים – מלאים חדוה ודלוּקים באש התפעלות אחרת:

הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, וְּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה;

הַמּוֹצִיא רֶֶכֶב־וָסוּס חַיִל וְעִזוּז יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ

בַּל־יָקוּמוּ – דָעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ;

אַל־תִּזְכְּרוּ רִאשׁנות, וְקַדְמֹנִיוֹת אַל־תִּתְבּוֹנָנוּ – – הִנְנִי

עֹשׂה חֲדָשָׁה – עַתָּה תּצְמַח, הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ, אַף

אָשִׁים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ, בִֹישִּימוֹן נְהָרוֹת –

נחשולים נחשולים גועשת הגדלות, והלשון גבוהה כל־כך, רמה נשאה, ואותה שעה פשוטה עד־תכלית, כי ממלוא הלב והנפש היא נובעת, בוקעת ממעבה הרים, ממורקת וזוהרת, ולא פלא שהיא כולה שמש, אדירת חום, מגובשת, מקפלת עשרה משפטים במשפט אחד, כגון:

– – וְכַשְׂדִּים בָּאֳנִיוֹת רִנָּתָם –

ובאיזשה הומור נמלץ משתמש כאן הנביא, באמרו בשם ה' לעם ישראל:

– – לֹא הֶעֱבַדְתּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתֳִֻיךָ בִּלְבוֹנָה, לֹא־קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי, אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטְֹּאוֹתֶיךָ,

הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ –

דברים מתרוננים תחלה בנעימת הומור ושוצפים לאחר־כך בצליפה שבסרקזם; ואם כל זה רק דרך־אגב, ממש לרגע כמימריה, כי לא כאן ולא עכשיו ישהה הנביא על הללו; כאן רוח אחרת, ועל־כן ממהר ממש הנביא ומודיע בשם ה':

– – אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָעֶיךָ לְמַעְנִי, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר –

ואף בכך לא די בשטף זה של סליחה ומחילה, אלא אדרבא, היזמה היא בידי העם הנבחר:

– – סַפֵּר אַתָּה – לְמַעַן תִֹצְדָֹּק!

 

יז    🔗

פרק מ"ד סובב על ציר כפול – שבחי אלהים וגנוי האלילות – שהוא בכל־זאת ציר אחד, והדבר הזה שכיח בנבואה ואין בו כל חדוש, כמובן, אלא שפרק זה הוא מן הנשגבים ביותר על הנושא, כי על כן כולו רצוף פאתוס בשלבים גבוהים והולכים, כי הוא כולו תנופת־יד בקשת אדירים, כי הוא מהחל עד כלה תיאטרלי שלא־מדעת ואתה שומע מתוכו רעמים ורואה קולות, ומבחין בשמש מפציעה ומופתע מקשת־בענן; תמונה רודפת תמונה, מחשבה עולה על מחשבה, רעיון הולך ורעיון בא:

כִּי אֶצָּקֹ־מַיִם עַל־צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל־יֶבָּשָׁה, אֶצֹק

רוּחִי עַל־זַרְעָךָ וּבִרְכָתִי עַל־צֶאֱצָאֶיךָ – – יֹצְרֵי־

פֶסֶל כֹֻלָם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַֹל־יוּעִילוּ – – חָרַשׁ

עֵצִים נָטָה קַו, יְתָאֲרֵהוּ, וַיַעֲשֵׂהוֹ בַשֶׂרֶג,

יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת

וּבַמְחוּגָה יְתָאֲרֵהוּ, וַיַעֲשֵׂהוֹ כּתַבְנִית אִישׁ,

כּתִפְאֶרֶת אָדָם – – לָשֶׁבֶת בִָּית –

כוח הלעג כאן הוא נעלה מכל והוא משתברר לכל סוגיו – להומור נרמז, לאירוניה עוקצת בנסתר, לסרקזם דוקר בגלוי, לחשוף גחוך המכפיש בעפר, ועד להתפרצות בצחוק המדרדר ברמה, כאותם רעמים ביום סערה ושמש גדולה מאירה אותו:

– – וַיִקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וְיְאַמֶּץ־לוֹ בַּעֲצֵי־יָעַר,

נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל – – וַיִקַּח מֵהֶם וַיָחָם אַף־

יַשִּׁיק וְאָפָה לָחֶם, אף־יִפְעַל־אַל וַיִּשְׁתָּחוּ, עָשָׂהוּ

פֶּסֶל וַיִּסְגָּד־לָמוֹ – – חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ־אֵשׁ, עַל־

חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכַל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף־יָחֹם ויֹאמַר:

הֶאָח, חַמּוֹתִי, רָאִיתי אוּר – – וּשְׁאֵרִיתו לְאֵל

עָשָׂה, לְפִסְלוֹ, יִסְגָד־לוֹ, וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתפַּלֵּל אֵלָיו

וְיֹאמַר: הַצִּילֵנִי, כִּי אֵלִי אָתָּה!

ושוב ושוב אותה רנה וצהלה שבבשורה, אותה חדוה ודיצה על תשובה גדולה, על הכרת ישראל באלהיו ובחירת האלהים בישראל dir=“rtl”>. והשמחה נתכת והולכת כגשם נדבות והחדוה גועשת ויורדת עלינו כמפל־מים, כאשד־הרים גבוה וזקוף:

– – רָנוּ שָׁמַיִם כִּי־עָשָׂה יְיָ, הָרִיעוּ תַּחְתּיוֹת

אָרֶץ – – פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה, יַעַר וְכָל־עֵץ בּוֹ, כִּי גָאַל יְיָ יַעֲקֹב, וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר –

כמו תופעת־טבע הוא פרק נבואה זה, כאלו פתח הר־געש את לועו והתחיל נושא־משא, או אומר שיר; אמונה רבה כאן, חכמה גדולה כאן, כח־דבור ראשוני כאן, אהבת־עולם כאן, עוז־שירה כאן.

 

יח    🔗

פרק מ"ו כמוֹהו כשיר קצר, ומשולבים בו שני הקצוות: מצד אחד – עשיה־ללעג־וקלס, דברי אירוניה המבתרים לב וקרב, ומצד שני – הימנונות ליחידוּת האלהים; כל משפט שאנו קוראים בזה – מראה חי קם לנגד עיניו, בבחירות ואף בהבלט:

– – כָּרַע בֵּל, קֹרֵס נְבוֹ, הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָה

וְלַבְּהֵמָה, נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָהּ –

האם לא כמין צחוק קטן קטוע קטעים, הלוחש ורוחש מבין שָׁנִים, – מחלחל בין המלים הללו? וטרם פג צחוקך ולפני שחלף המראה המגוחך, וכבר מוסיף לך הנביא שרטוט קל בלבד והיתה התמונה שלמה בתכלית, מוגמרת ומסולקת:

– – קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו, לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָׂא –

וְנַפְשָׁם בַּשְׁבִי הָלָכָה –

עכשיו כבר מנוערים אנו מן החוכא־ואטלולא, וכבר דעתנו פנויה לקלוט מראה אחר, מנוגד לקודם:

– – שִׂמְעוּ אֵלַי, בֵּית יַעֲקֹב, וְכָל־שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׁרָאֵל, – הָעֲמֻסִים מִנִּי־בֶטֶן,

הַנְשֻׂאִים מִנִי־

רָחֶם – – וְעַד־זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד־שֵׂיבָה אֲנִי

אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתי, וַאֲני אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל, וַאֲמַלֵּט.

ומיד לכך שוב שלשה פסוקים מזהירים בזֹהר אירוניה, והמדברים אל השכל הפשוט, אל מדת ההגיון באדם; ולאחר פסוקים אלו בא שוב הנגוד לכך, המנון צלול ואף הוא פשוט, והוא נגמר בכעין קול־קורא, שתחלתו אירוניה, אמצעיתו – הבטחה, וסופו – לטיפה:

– – שִׁמְעוּ אֵלַי, אַבִּירֵי־לֵב, הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה,

קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי, לֹא תרְחָק, וּתְשׁוּעָתִי לֹא תְאַחֵר,

וְנָתַתִּי בְציוֹן תְּשׁוּעָה – לְיִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתִּי –

 

יט    🔗

והנה דרגה עולה נוספת לאירוניה חריפה, חותכת, לבשורת נקם בבבל שענתה והתעללה באומה שהוסגרה לידיה כעונש על חטא; המעבר מגדולה לשפל־מדרגה מתואר בצבעים מבריקים, ודומה שבמו־עינינו הננו רואים את הדרדור־למטה; פאתוס־ההלקאה בפומבי – מוחש־כמו, ואולם אין זו הלקאה לשם הלקאה, כי־על־כן החטא שקדם לכך מוקע בו־במקום ובהתמד:

– – קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קֶמַח, גַּלִי צַמָּתֵךְ, חָשְׁפִּי־

שֹׁבֶל, גַלִּי־שׁוֹק, עִבְרִי נְהָרוֹת; תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ, גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ –

כי על כן:

– – קָצַפְתִּי עַלֹעמִּי, חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי,

וָאֶתְּנַם בְּיָדֵךְ, – לֹא־שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים,

עַל־זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד –

ובאיזה כוח, ובאיזו בהירות, ובאיזה הֶבלט – נִתן כאן הנגוד בין אור לחושך, בין גדולה לשפל, בין מצב “בתולת בת־בבל”, שהכל קראו לה “רכה וענוגה”, לבין מצב שבו “אין גחלת לחמם, אור לשבת נגדו”.

 

כ    🔗

ועוד פעם חזון נשגב של שבוּת, של חדוה ללא־מצרים, והדברים פותחים בפתיחה נפלאה של מענה על טענה: “ותאמר ציון: – עזבני ה' ואדני שכחני”, והיא הזדמנות בלתי־שכיחה להצהיר הצהרת אהבה גדולה לעם הזה, אהבה שהיא צו הטבע ממש, ואף יותר מזה:

– – הֲתִשׁכַּח אִשָּה עוּלָּה מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָה?

גַּם אֵלֶּה תִּשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי – לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ –

וכל המשך המענה הזה נאפד הוד הוא, בתאור מרהיב של שבות יד רמה, בחינת סטיכיה ממש:

– – וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל־כָּתֵף

תִּנָשֶׂאנָה; וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָרוֹתֵיהֶם מֵינִיקוֹתַיךְ, אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ־לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ

יְלַחֵכוּ, וְיָדַעַתְּ כּי־אֲנִי יְיָ אֲשֶׁר לֹא־יֵבֹשׁוּ קֹוָי –

 

כא    🔗

וכאִלוּ כדי למנוע טעות של הסברה, כי הנביא מהבשר והמפַיֵס הסיר דעתו מן העיקר וחדל מהוכיח את עמו ולהטיף לו מוסר, בא פרק נ"ח לשרטט בקוים גדולים וחדים את יסוד היסודות, להזכיר בתוקף ובבהירות את ששומה עליו:

– – קְרא בְּגָרוֹן, אַל־תַּחְשֹׂךְ, כַּשׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ,

וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם –

ומיד לזה בא גם ציון מפורש של תורת ה' בפי הנביא והוא קובע ומטעים בדברים נוקבים, חדים וחריפים שלא הפולחן הדתי כשלעצמו חשוב, אלא המעשה המוסרי, הצדק החברתי:

– – הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ – יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כַּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ?

הֲלָזֶה תּקְרָא־צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיְיָ?– –

הֲלֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: – פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל־מוֹטָה תְּנַתְֵּקוּ; הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים־מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם – –

 

כב    🔗

וכאלו בכוָה תחלה, שלא להטעות את העם, שיהיה סבור כי באה שעת בשורה וחדוה לתמיד, בלי תנאי ובכל התנאים – חוזר הנביא מפעם לפעם ומזכיר את שהיה ואת שעלול להיות, חלילה, מחמת חוטאים ופושעים; אכן, – כחו של נביא שוה בדברי־בשורה כבדברי הטפת־המוסר ותאור השחיתות, ובפרוט העונש על כך; והפרק הנ"ט מלביש אותנו שאט־נפש אל החוטאים, שאינם יודעים כל מדה, כל תחום של מותר ואסור, וכיון שהם סורחים הריהם מוסיפים ומתגברים בכך ועד לאין־גבול יגיעו; – לכיעור, לעוֶל, לגזל, להתמוטטות כל מוסר שהוא; הנביא מעלה תמונה מזעזעת ממש, מחרידה כל עצב בנו ואנו מלאים בוז ומחאה על שחיתות מכוערת עד תכלית:

– – כּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם, וְאֶצְבּעוֹתֵיכֶם בֶּעָָוֹן, שׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ־שֶקֶר. לְשׁוֹנְכֶם עַולָה תֶהְגֶּה – –

רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ, וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי, מַחְשְׁבֹתֵיכֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן,

שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם –

 

כג    🔗

אוצר בלום ורב־גונים של מושגים מקוריים, הגדרות מיוחדות לאיש, צרופי לשון מבריקים, שפע של תארים חותכים, הננו מוצאים בספר ישעיהו; אין מספר ואין שעור לצרופי הומור, לחִצי אירוניה וסרקזם, ואין גבול ואין סוף למלות־רוך, למשפטי נחמה; ותאורי עולם החי, הדומם, הצומח – מפתיעים, מגלים את חכמת הנביא, את ידיעותיו המאליפות בכל שטחי החיים כמעט; כל דבורו מוכיח לנו, כי הנביא ידע את ערך־עצמו ועל־כן דבר תמיד בבטחון, בעוז־נפש; הוא הכיר את טבע־הבריות והיה מעורב, בלי ספק, בכל שכבות העם; הוא מופיע לעינינו באופי מורכב של משורר נואם, אבל הוא יודע גם פרק בפרוזה טובה, והנו ממשל משלים מובהק; והוא, כמובן מדינאי מלידה, ומדינאי לא רק בתחום עמו בלבד, אלא אוניברסלי ממש, משקיף ורואה לפניו תמונת עולם רחבת־יריעה; וכמו קו־השָׁני עובר את כל דבריו יסוד האדנות, שהיא מהותו הראשונה, – הוא אדון לעצמו, אדון בעמו ואדון בעולמו של הקב"ה.

 

כד    🔗

חכמת־לעג בלתי מצויה, בינת־בוז חריפה מאד ורצון תקיף להעליב בדרך שהנעלב יחוש תיכף ומיד על מה העלבון, כלומר שהוא נגרם באשמתו שלו, – כל אלה יחד כלולים בתוך משפט סרקסטי אחד של הנביא, שעה שהוא פונה ואומר:

– – שִׁמְעוּ דְבַר־יְיָ קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלהֵינוּ, עַם עֲמוֹרָה –

ודאי הדבר, כי האנשים אשר באזניהם היתה הפניה הזאת – נתחלחלו ופרפרו נשכו את בשרם מרוב הכאב הדק; והלא הפרק הזה כולו – מלאכת־מחשבת של זעזוע־הלב, של השמטת כל כלי מגן מידי הנאשם, של הדהמת הגאוה, של הנמכת הרוח הגסה והשפלת כל ערמה ושקר, החל מן ההמשלה אל השור שידע את קונהו והחמור שיודע את אבוס בעליו, עבור אל “מנחת־שוא” “וקטורת־תועבר” וגמור בסנוט החותך ביותר, בטוי העז ביותר לשאט־נפש:

– – גּם כִּי־תַרְבּוּ תּפִלּה – אֵינֶנִי שׁוֹמֵעַ, יָדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ! –

ומה ידמה עוד ומה ישוה, דרך משל, אל עוצם הסרקזם שבא לידי בטוי נפלא בפרק ג', עת שהנביא מתאר במכחול־אדירים את מצב־הסברים על־ידי איום מקורי ממקורי:

– – כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְיָ צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלַיִם – שׁוֹפֵט וְנָבִיא – – וְיוֹעֵץ – –

וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלו־בָם –

וזה התאור המפורט והמדוקדק של עיר מוכת קלות־דעת, יהירות, חוסר־טעם, העדר־נמוס, רדיפת־בצע, וביחוד זה התאור הקפדני דוקא של מנהג הנשים, של תלבשתן, של מנעלן, של קשוטיהן, תאור של בקי־בדבר, ובלשון פיוטית דוקא ששומה עליה לחשוף את הכעור, לגלות את האפסות, את החרפה שבמעשה ושבמנהג; זוהי סטירה חברתית לשם לקח מוסרי שסממניה אֶפיים והשפעתה – דרמתית מאד; וראשיתו של הפרק הבא כמוהו כהמשך לפרק זה, ואפילו בחינת סיום, בצורת אֶפילוג, וטעמו כטעם קריקטורה צלפנית עד תכלית:

– וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד

בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: לַחְמֵנוּ נֹאכַל, וְשִׁמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ, רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ – אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ –

 

כה    🔗

מופלאות עד אין־שעור הן הבחנותיו הדקות של הנביא, המתגלות בדרך־אגב והן מובלעות בשטף הדבור וברהט הלשון; איזה כוח־מגדיר מדהים ממש נעוץ, דרך משל, בפסוק זה שבו הוא מאַים ואומר:

– – אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שׂרוּפוֹת אֵשׁ, אַדְמַתְכֶם

לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אוֹתָה, וּשְׁמָמָה – כְּמַהְפֵּכַת־ זָרִים –

ויש לשים לב, לפעמים, רק אל מלה אחת, החושפת, היא לבדה גם את ראִיתו הנבונה עד תכלית לנפשו של אנוש וגם את כוחו המבַטא הבלתי־מצוי של נביא; נתאר לעצמנו לרגע קט מה טעם שונה ונטול עצמת־השפעה היה המשפט אִלו אמר הנביא – “אדמתכם זרים אוכלים אותה”, כלומר בלי “לנגדכם”; ופעם שניה נתאר לנו באותו אופן, את המשפט – ושממה כמהפכה", כלומר בלי “זרים”; כמה דקות הבדלה כאן, הבדלה בין מהפכה סתם, מהפכת בני־בית או בני־מולדת, לבין מהפכת־זרים, שהיא, כמובן, אכזרית יותר, נקמנית יותר, חסרת כל יחס של אהבה, אהדה, שלא־מדעת כמו גם מדעת.

וכן הוא הדבר גם לגבי הגדרות אחרות, רבבות עד אין קץ; מה מכריע, מה קובע טעם, מה גזירה לגנאי היא לומר “ידיכם דמים מלאו”, במקום, נגיד, “ידיכם בדמים מגואלות”; או הפירוט הנוסף הבא לאחר “למעשה ידיו ישתחוו”, הלא הוא הכפל הנפלא של המושג, – לאשר עשו אצבעותיו" שאתה כאלו רואה אותן במלאכה, והיא המשפילה את ערך האליל; או זה תֹּאר־הפעל המפליא להשפיע – “מאחרי בנשף, יין ידליקם”; או זה הפחד המומחש עד בהלה ממש: – “נע לבבו ולבב עמו כנוע עצים מפני רוח”; או הציוריות הזאת אשר במשפטים כמו: צדק – אזור מתניו“, “אריה כבקר – יאכל תבן”, “איש אל רעהו יתמהו – פני להבים פניהם”; או “מלאו מתני חלחלה”, או “ונטה עליה קו־תהו ואבני־בהו”, או ויחזק חרש את צֹרף, מחליק־פטיש את הולם־פעם”.

אוצרי אוצרות של בינה־בדברים, של הבחנה בלתי־מצויה של חכמת ההגדרה, המדיקת דיוק כחוט־השערה, ושל לשון שהיא חץ, והיא סכין, והיא נגון, והיא שנאה, והיא אהבה, – וכל תכונה מתכונותיה באה בשעתה הנכונה ועושה תמיד רק שליחות, משמשת אמצעי בלבד, ולעולם אינה מטרה לעצמה.