א    🔗

כנואם מתוך־הלוך, בטוח וגם נרגש, – מצטיר לנו הנביא מיכה המורשתי; גם אם היה זה בצהרי־יום – הרי כאלו חשכת־לילה סביבו, ודברו – בוקע מתוכה ומבליח כלפיד־אש נסער; זהו שוב נביא מנביאי ערי־השדה, בעל יחוס־עצמו בלבד, שהפאתוס אינו אצלו אמצעי, מוצדק, כמובן, והכרחי אפילו, אלא טבע־ראשון ושהאינו־נראה – כל כך נראה בעיניו:

– – כִּי הִנֵּה יְיָ יֹצֵא מִמְקוֹמוֹ, וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי־אָרֶץְ וְנָמַסוּ הֶהָרִים תַּחְתָיו, וְהָעֲמַקִים יִתְבַּקָּעוּ, כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ, כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד.

ואשר נבואתו רצופה, אמנם, כרגיל, מליצה, אבל לא זו ההולכת סחור־סחור, ואף לא זו הנפתחת־והולכת בחינת מניפה צבעונית גדולה, אלא זו היא מליצה הנתלית באפקך כקשת רבת־צבעים ומאַימת מאד, כי סביבה – חשרת־עננים כבדה מכל כובד; אהה, האור הגדול הזה הנזרע סביבך עם הניב המובע, אינו בשום אופן אור אבוקה, ואף לא שמש גבוהה־רחוקה אלא בפרוש מפורש – אור של דליקה גדולה, ושמא יותר – אור של לבת־געש! האזינו, האזינו היטב, אל הנגון של המלים אשר למיכה והבחנתם לדעת, כי אין זה הוד הרוך והעדנה, אלא הדר הכוח והעצמה דוקא, אשר אעפ"י שמוצאו וגם מבואו רוחניים, – הוא היולי כל־כך, ראשוני־פרימיטיבי, כביכול:

– – וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה, לְמַטָּעֵי כָרֶם, וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה!

ב    🔗

ולא תימה הוא, שמיכה ראה בעיני רוחו את ענשו של האלהים כה סוער וגועש, כה מזעזע־מוסדות־עולם, כל־כך עוקר־הרים ומֵמיס־הכל, – יען כי הוא לא ראה גם את הירידה המסורית כראות רקב והתנַונות, אלא כמו כוח מכוער עצום, כמו תקיפות גסה, אכזרית־חיתית; כי מי עוד תאר את העושק ואת הגזל, את החמסנות ואת הרשעות, בצבעים אפוקליפטיים כמו מיכה המורשתי? –

– – וַאֲשֶׁרר אָכְלוּ שְׁאַר עַמִּי, וְעווֹרָם מַעֲלֵיהֶם

הִפְשִׁיטוּ, וְאֶת־עַצְמוֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ, וֹפָרְשׁוּ כַּאֲשֶׁר

בַּסִּיר, וּכְבָשָׁר בְּתוֹךְ קַלָּחַת!

האם לא כאגרוף יתקמצו עלינו הלב והדעת – לשמע מעללים כאלה? האם לא כחרבות יהיו לנו ידינו, ולא כמשדדה תחשפנה שֵׁנֵינו אל מול בני־עַוְלה הללו? כי ראו נא וגם ראו, הנביא קובע את דמותם קודם־כל בפשטות גלויה ודיה להשחיר אותם:

– – חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפעֲלֵי רָע –

אבל לאחר־מכן הוא חש כאלו קפח את רשעותם, כי על כן יש חשש שהרע הזה יראה כשהוא במדת מה סבילי, או בחינת תכונה נפעלת בלבד, והוא ידוע ידע עד כמה הם רשעים־לתֵאבון, ועל כן הוא חוזר וקובע מחדש וביתר דיוק:

– – שֹׂנְאֵי־טוֹב וְאֹהֲבֵי־רָע!

כלומר: – יש בהללו פעילות כפולה ומכופלת: לא שאינם־עושים טוב סתם, אלא הם שונאים אותו, ורעתם אינה מקרה, או מעשה־בדיעבד, חלילה, כי אדרבא, – הם אוהבים אותו! אולם, שמא תטעו ותהיו סבורים, כי הנביא מיכה הגזים, חס ושלום, שלא־מדעת ומתוך סערת־נפש וכאב־לב? הרי שהוא מכריז ומודיע לנו, כי הכרה היא עמו וכוָנת מכַוֵן, – הלא מפני כן הוא ועמד וטופח כלפי נביאי־השקר, ומפליא לשימם בעינינו כעין קריקטורה:

– – הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם, וְקָרא שָׁלוֹם!

ומובן וטבעי שגם עליהם ישפוך עם נבואתו ויכם בשבט פיו:

– – לָכֵן לָיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם;

וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ על־הנְבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּּוֹם!

– – ואוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶתֹ־רוּחַ

יְיָ, וּמִשְׁפָֹט וּגְבוּרה – לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ!

ג    🔗

גם את חזון הנחמה חוזה הנביא מיכה במובלט מאד, ממש באופן פלָסטי, ובדרך הנגודים יתאר את יום הישועה בפרוש באמצעים של הקונטרַסט:

– – וְשַׂמְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה – לִשְׁאֵרִית,

וְהַנַּהֲלָאָה – לְגוֹי עָצוּם –

או זו התמונה המתארת את ישראל הנסלח והנגאל, השרוי בין הגויים השכנים מבקשי רעתו – מה גדושת צבע היא, עד מה חטובה כפסל מאבן:

– – וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים – כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעָדְרֵי־צֹאן, אֲשֶׂר אִם־עָבַר וְרָמַס וְטָרַף,

וְאֵין מַצִּיל

וכמה טבעי הדבר, כי שעה שמיכה המורשתי התנבא על אחרית־הימים, ממש כמו ישעיהו בסערת־נפש ובסופת־דבור (“וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה”) – ידע אעפי"כ להיות כל־כך ריאלי, לא להפליג אל אין־גבול ולא לכוף על כל העמים את אלהי ישראל, אלא לראות דברים באופן “מפוכח”:

–־ – כִּי כָּלֹֹ הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֳלהָיו, וַאֲנַחְנוּ – נֵלֵךְ בְּשֵׁם־יְיָ אֱלהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד!

ד    🔗

ושוב: בחינת נביא מעיר־שדה – היטיב להשיג את פגעי הכרך, לשנוא אותו שנאה עזה על שהוא כעין מרכז לשחיתות המדות, לשכלול העָוֶל ול“עדוּנו”; כמה וכמה פעמים הוא פונה בזעמו אל מול פני העיר, ש“עשיריה מלאו חמס ויושביה דברו שקר”, וכמה וכמה פעמים הוא מבשר ואומר “כי עתה תצאי מקריה, ושכנת בשדה”; וכאן דוקא, שעה שהוא מתכַֹון להצביע על אוילות בני־הערים, להוכיח מה נואלים הם בפולחן־השקר – יודע מיכה הנביא להפליג, להביא את תאורו למדרגת הפרזה מכוּונת, למעלת הגרוטֶסקה:

– – הֲיִרְצֶה יְיָ בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְִּרְבְבוֹת נָחֲלֵי־שָׁמֶן – – אַל־תַּאֲמִינוּ בְרֵע, אַל־תִּבְטְחוּ בְּאַלוּף, מִשֹכֶבֶת־חֵיקֶיךָ– שְׁמֹר פִֹתְחֵי־פִיךָ!

ואדרבא, בשעה שהוא מנסח את עיקרי המוסר לפי טעמו, בקבעו מה חפצו מאת עמו – שוב מדבר הוא בפשטות, בלשון לָקוֹנית ביותר, והריהו ממש כיוצק מטבע וכלוטש מכתמים, שהם לעולם שלמים בתכלית:

– – וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? – כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת־חֶסֶד, וְהַצְנַעַ־לֶכֶת עִם אֱלהֶיךָ!

ה    🔗

מעטים פרקי־נבואתו של מיכה המורשתי, מעטים אפילו מאלה של עמוס מתקוע, אבל הסערה המהלכת ביניהם גדולה לאין שעור; סופה איתנה היא המטהרת ואינה פוסקת, המבקשת לכַלות כל רשע ועוֶל ולקעקעם מן השורש; ואִלו חזון־עתידו – אציל כל־כך, אָמור בקול שהוא מותאם לכוחות נפשו הגדולה, – לא פחות ולא יותר אפילו כמדת־קוצו־של יוד, – ועל כן לא גרעו מרחקי הזמן מאום ממנו והריהו עומד בקריאתו מאז ואינו חדל:

– – יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבשׁוּ
מִכֹּל גְבוּרָתָם, יָשִׂימוּ יָד עַַל־פֶה, אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה – – תִּתֵּן אֲמֶת –

לְיַעֲקֹב, חֶסֶד – לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ

מִימֵי קֶדֶם!