רקע
ישראל זמורה
יונה בן אמתי

 

א    🔗

בספר יונה – אין נבואה, אלא נביא בלבד; ארבעת פרקיו, כמוהם כארבע מערכות של מחזה דרמתי, והנפש־הפועלת שבו, – כמעט שאינה דוברת; כי הקול המועט, זה הנשמע רק מבין־השיטין, – חרישי הוא ולואט, ואפילו הג’סטה, שהיא יסוד־מוסד בספר הזה, אין תנופתה כלפי חוץ, אלא תמיד כלפי פנים, ועל־כן היא נראית כאלו רפויה, בחינת צל העובר בירכתי רחוב ארוך וריק; בריחתו של יונה בן אמתי אין בה אף רמז לכונה־תחלה, ולא יתכן בשום פנים ואופן לראותה, כראותנו שאר מעללים אצל נביאים אחרים, – מין משל ומופת העשויים לשבר את הדעת; ואם גם היא, כמובן חלק־מן־הנבואה, הרי זה – רק בדיעבד; בספר יונה בריחה זאת ראשית־דבר היא, ואִלו הוא, הנביא, סבור היה שהיא תהיה דוקא הסוף; שמעשה נואש זה לא שכֵּךְ בכל־זאת את רוחו של החוזה, אלא הסעירו וזעזע אותו למעלה מכל מדה של הבלגה ערה, של אפשרות פזור מחשבה טורדת זו והחלפתה באחרת, טובה אליו ממנה, – נִתן ללמד מן עובדה המסופרת בנעימה אפית חלקה כל־כך:

– – וְיוֹנָה יָרַד אֶל־יַרְכְּתַי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדֵם

כאלומה, שהמגל החד עברה, – כרע־נפל! ושבריחה זאת לא היה בה כל טעם של ערמה והערמה, חס ושלום, אלא נאמנות מלאה לתפיסת־עצמו שאין הוא צריך לעשות זאת, – הן תעיד העובדה האחרת:

– – כִּי־יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כּי־מִלִּפְנֵי יְיָ הוּא בֹרֵחַ, כִּי הִגִיד לָהֶם

ומה עדות נמלצת יתר, מוכיחה כמאה־עדים, מזו העצה הלקונית, הפשוטה מכל פשטות, שיעץ יונה לאנשים שיראו “יראה גדולה”:

– – שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, כִּי יוֹדֵע אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶה עֲלֵיכֶם –

כמה כוח של אמת היה בעצה זאת, עד היכן ישרים ביושר אחרון היו הדברים, הן תאלפנו העובדה השלישית – שהאנשים הללו, היראים “ישרה גדולה”, אשר נסו את כל המוצאות (זעקו “איש אל אלהיו”, הטילו “את הכלים אשר באניה אל הים”) ולא נושעו, וכשנִתן בידם מוצא אחרון ובטוח, – לא מהרו לקבלו, אלא אדרבא, שבו לנסות דרך־הצלה אחרת:

– – וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָה –

ורק כאשר כלו־כל־הקצין – עמדו בתפלה, הצדיקו את הדין:

– – וַיִּשְׁאוּ אֶתֹ יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל־הַיָּם –

ומה נורא־הוד הוא סיומה של המערכה הראשונה, במחזה דרמתי זה, שלאחר הכל, – עוד הוסיפו:

– – וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת־ייָ, וַיִּזְבְּחוּ־זֶבַח חַיְיָ וַיִּדְּרוּ נְדָרִים!


 

ב    🔗

מערכה שניה – כולה הפתעה, בעיקר על־ידי זה שהיא מקפלת וכורכת עונש עם הצלה גם יחד, בלי הפרש ומחיצה כל־שהם ביניהם; איזה “רקע” מרהיב לתמונה זאת, מה שגיא הוא הדמיון העושה כאן: – מרחבי־ים, דג גדול שוחה שלושה ימים ושלשה לילות, בין גלים, פעם סוערים ופעם שקטים, ותפלת אנוש נצול־וכלוא עולה ממעי־הדג! רק עכשיו הוכה החוזה בחרטה, כי הצלה־ממות זאת, – שהיא גם עונש שאין אח־ומשל לה בעונשין! – הוכיחה ליונה, כי לא יתכן שלהיות חוזה בלי לשאת חזון, כי חטא הוא להיות רואה־ואינו־מראה; ומה מרעיש־לב הוא חלק זה בתפלתו, שהוא תאור־כהימנון למאורע המתארע עמו אותה שעה:

– – וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, כָּל־מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ –

אֲפְָפוּנִי מַיִם עַד־נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי, סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי

וכתוצאה מזה, כמסקנה המתבקשת מאליה, טבעית ופשוטה באמת:

– – בְהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי – אֶת יְיָ זָכָרְתִּי!

הנביא הבורח חוזר־בו, אפוא; הוא נוכח (כי הוכח לו): – אין מנוס לנביא מנבואה, כי אין היא לעולם זכות, אלא חובה; וכי יש יפה יותר מזה הפסוק הפרוזאי המסַים את המערכה הזאת? הלא הוא:

– – וַיֹּמֶר יְיָ לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה –

אכן, – אין זוהר והוד גדול יותר מהחזרת עטרה ליָשנה


 

ג    🔗

לא תהיה כל הפרזה בדבר, אם נעמוד ונראה באצבע על הניואנסה שבין הצווי־לנבואה אשר בפרק א':

– – קוּם לֵךְ אֶל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדולָה וּקְרָא עָלֶיהָ

לבין הצווי המחודש בפרק ג:

– – קוּם לֵךְ אֶל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדולָה וּקְרָא אֵלֶיהָ

וכי ספק הוא, שיש כאן הקלה, מעין רכוך האיום ועדוּנוֹ? והאם לא מתקבל גם על הלב, כי למלך־נינוה ועַמו נודעה ההקדמה הדרמתית לנבואתו של יונה בן אמתי? האם אין לשמע על בריחתו ותוצאותיה חלק עיקרי בזו העובדה של:

– וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל־מֶלֶךְ נִינְוֵה –

ומאידך גיסא – הכי לא נעוץ גם בפסוק:

– –וַיִּנָחֵם הָאֲלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה –

משהו מרחמי אל על אָפיו הרך של זה שבחר בו לשליח מבשר רעה ועונשים? וזה ההעדר של נבואת יונה, כדברה וכלשונה, האין היא נוטעת בנו איזה חשד של “הסתרת” הנעימה שהיתה נמוכה יותר מדי, או לירית למעלה מן המדה? ואל נא נראה בהסתרה זאת מעוט דמותה, חלילה, של הנבואה, אלא אדרבא – חזוקה, כי על־כן לא וִתְרה על עיקריה, אבל מאנה גם להחסיר עצמה מחוזים עדיני־מזג; והלא על־ידי כך אנו נוכחים לדעת, שהנבואה לא היתה מעין מצות־אנשים־מלומדה, לא רגילות ושיגרה, שאין עמה התעוררות מחודשת כל פעם, ואין האבקות נפשית ורוחנית חוזרת ונשנית אצל כל מי שנועד להיות נביא; ספר יונה, שאין בו נבואה, כביכול, – דוקא הוא יש בו משום תעודה מובהקת ומזהירה למקוריותה של כל נבואה ונבואה, שאף־על־פי שמסגרתה הכללית קבועה ועומדת, אין כוחה וטעם גדולתה אלא בזה, שהיא מיועדת גם לפרצות ונשמעת לנביאים שפורצים בה.


 

ד    🔗

אולם כאן דוקא יצר יונה “סכסוך” חדש, כי בא לטעון שוב שלא צריך היה ללכת ולשאת נבואה, כי על־כן מראש ולמפרע ידע את תוצאתה:

– – כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־

חֶסֶד וְנִיחָם עַל־הָרָעָה

ואם כך הוא המעשה, הרי שההתנבאות אינה הכרחית, והיא כמין שעשוע של הבורא, כביכול, ויונה ראה את עצמו כבלתי־מסוגל לכך; דוקא את הנבואה־לשם־נבואה פחד חוזה זה ועל־כן, אומר הוא:

– – קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשׁישָׁה –

ואף־על־פי שהענין הזה הֵרע

– – אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ

לא הטיח את טענותיו בדרך שאינה ממזגו, אלא דוקא לפיו:

– – וַיִּתְפַּלֵּל אֶליְיָ וַיֹּאמֶר: אָנָה יְיָּ הֲלֹא־

זֶה דְבָרִי עַד־הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי!

ושוב בורח הנביא, אבל הפעם בריחה קרובה, רק אל מחוץ לעיר, בריחה שיש בה גם משהו מעזות־דעת ומכוָנת מסה:

– – וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה, וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל,

עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה־יִהְיֶה בָּעִיר

ואם כי אין ספק שרצונו של יונה בן אמתי בזה לא היה אלא כדי להצדיק את השתמטותו מן הנבואה, הרי יתכן ויתכן לפרש את הדבר כעין הצטערות על ששולחו אינו ממלא אחר איומו, ואינו מהפך את נינוה; ולא תימה, אפוא, ששר הנבואה הישראלית לא חס על צערו האישי של יונה בן אמתי (“ויאמר טוב מותי מחיי”), והוכיח כמו שהוכיח את רחמיו הגדולים של האלהים על האדם (“אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו”!) ועל הבהמה; עכשיו, עם צדוק־דינה של הנבואה, נסתיֵם ספר יונה, ולא בא עוד כל המשך על הנביא; כי על כן ברור הוא: – עיקרה של השליחות כפה עצמו עליו ובודאי שאמר: – רוצה אני!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!