א    🔗

נביא־לדבר־­אחד הוא חגי:

– – עֶת־בֵּית יְיָ לְהִבָּנוֹת! –

ואם כי שאיפתו תקיפה ודעתו עקבית מאד – הרי לשונו רכה ופשוטה גם יחד; הוא מסביר־מוסר ולא מטיפו; דבורו שלו לבבי, אלא שהוא פונה יותר אל הגיונו של השומע:

– – הָעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים, וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב? –

ואִלו הסברה שידכם קצרה וכי יכלתכם דלה ואין אמצעים להקים הבית, הרי שאין ממש בכך. כי הנה (מסביר הנביא) היה זמן גרוע מזה, ואעפי"כ לא כלו הקצין:

– – זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה – וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל – וְאֵין־ לְשָׂבְעָה, שָׁתוֹ – וְאֵין־לְשָׁכְרָה, לָבוֹש – וְאֵין־לְחֹם

לוֹ, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר – מִשְׂתַּכֵּר אֶל–צְרוֹר נָקוּב –

הרי שהטענה “אין לי” לאו טענה היא: ולא די גם בזה, כי יש ונדמה לך שאתה רואה את חגי הנביא והוא אוחז בידי האנשים, כאלו טופח להם על שכמם, מעודד ומזמין במישרין למעשה:

– – עֲלוּ הָהָר, וַהֲבֵאתֶם עֵץ, וּבְנוּ הַבָּיִת, וְאֶרְצֶה־

בּוֹ וְאֶכָּבְדָה, אָמַר יְיָ –

כמה מתק־שפתים כאן, כמה נועם של שדולים: וכפשטות משאו של הנביא כן גם פשטות ההשפעה ותוצאותיה:

– – וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁע בֶּן־

יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל יְיָ

אֱלֹהֵיהֶם וְעַל־דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא! –

והאם לא טבעי מטבעי הוא שנביא בעל דרך כזאת יהיה גם מודה לבסוף ומחזק את ידי השומעים בקול? ואמנם כן הוא: –

– – וַיֹּאמֶר חַגַֹי מַלְאַךְ־יְיָ בְּמַלְאֲכוּת יְיָ, לָעָם

לֵאמֹר: אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם יְיָ! –

ועכשיו לא נשאר אלא לקבוע עובדה, שהיא אידילית ממש:

– – וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית־יְיָ

צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם; בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה

לַחֹדֶשׁ, בַּשִׁשִׁי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ. –

ב    🔗

בפרק ב' נמשך רוֹך־הנפש של חגי, כי הנה רואה הוא ללב המלך והעם, המצטערים על שהבית החדש “כמוהו כאין” לעומת “כבודו הראשון”, ומובן שהוא מוסיף ומעודדם, מוסיף ומחזקם:

– – לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת; גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה, הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן! –

ואם הוא מדבר על עונש – הרי זה רק על אשר היה ואיננו עוד, אולם “מן היום הזה ומעלה” – ברך וברכם ה' צבאות; ואף בדברו על הטהרה והטומאה, ־ באינטימיות ידבר, בצורת דו־שיח ממשיל הנביא את משלו כדי להפיג את הפחד, ובשביל לקרב את הדברים אל הלב; וגם כשהוא תובע שמוע תשמע כעין בקשה בתביעתו כי הלא זו לשונו כמה וכמה פעמים:

– – שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם עַל דַרְכֵיכֶם – – וְעַתָּה,

חֲזַק, זְרֻבָּבֶל – – חֲזַק, יְהוֹשֻעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק –

– – חֲזַק, כָּל־עַם הָאָרֶץ – – וּרוֹחִי עֹמֶדֶת

בְּתוֹכְכֶם, אַל־תִּירָאוּ –

ואל איזה “גמר־טוב” הביא חגי את נבואתו, כמה עדנה אבהית נסך לתוך הסיום שלו! –

– – בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם־יְיָ צְבָאוֹת, אֶקָּחֲךָ, זְרֻבָּבֶל

בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי, נְאֻם יְיָ וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם,

כִּי־בְךָ בָחַרְתִּי, נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת! –