אברהם מאפו (1808 – 1867)    🔗

 

ילדותו וחנוכו    🔗

אברהם מאפו נולד בי' טבת תקס“ח (1808) בסלאבודקה, פרבר קובנה. אביו, יקותיאל, היה “מלמד של גמרא” והתפרנס בדוחק גדול, ואברהם מאפו ראה בילדותו ימי עוני ולחץ, צער ומכאובים, כרוב הסופרים העברים. מאהבתו וחבתו היתרה להילד המצטיין בכשרונותיו הטובים, החל יקותיאל ל”הלעיט" את בנו סוגיות חמורות בתלמוד עוד בטרם מלאו לו שבע שנים; וכשהגיע הנער לשנת הי“ב בא ללמוד בעצמו בבית־המדרש, ויהי ל”בחור־ישיבה" קטן השוחה בים התלמוד ומכה בו גלי־הפלפול. הנער אברהם היה שקדן גדול העוסק בתורה יומם ולילה, למרות חלישות בריאותו ולמרות המזונות הדלים והמצומצמים שאכל על שלחן אביו. "מאכלו של הילד אברהם מדי יום ביומו היה לחם יבש ותפוחי אדמה מבושלים במים. זנבו של דג מלוח, פת משוחה בשומן־אוז או בחמאה נחשבו בעיני הילד ל’מעדני מלכים'¹ ". ויש שהנער רעב גם ללחם. בהיותו בן עשר שנים “גדל המחסור בבית (אביו) יקותיאל המלמד לרגלי מחלת אשתו, וילדיו היו רעבים גם ללחם יבש. הילד אברהם סבל את מצוקי הרעב בנפש נכנעה ושאננה, רק צר היה לו בצרת הוריו, וביחוד בצרת אמו אשר אהב מאד. תנחומותיה של אמו החולה ודבריה הנעימים, אשר הטיפה בקול רועד על לבו הרגש, נתנו לו כח לסבול את יסורי התעניות התכופות, ולא התרפה בלמוד התורה. זאת היתה עניות צנועה ושתקנית, בלי טענות ותביעות; אף גם חוט של פיוט היה מתוח עליה: העניות הקיצונית קרבה את נפשות ההורים אל ילדיהם, ונפשות הילדים אל הוריהם. זכרון ימי ילדותו השפיע על מספרנו במדה מרובה בתארו את המחסור והעוני נורא בבית ירוחם (בספורו “עיט צבוע”), ואת ענות נפשות הילדים רפאל ורוחמה ודבקותם בנפש הורתם”².

אולם גם הלמודים היבשים, גם הדלות הנוראה שראה הנער אברהם בבית אביו, וגם הסחי והכעור של עיר־מולדתו העניה והמרופשה – לא הכחידו בנפשו הרכה והעדינה את הגעגועים ליופי ואצילות, את השאיפה להוד וטוהר. זה היה פרח יפה הצומח ועולה על גבי אשפה, והמפתח לאט לאט את פקעיו ונצתו הנחמדה. נטיתו הפיוטית של מאפו וכח־דמיונו העז התגברו על כל המכשולים החיצוניים והתפרצו בכמה דרכים. הנער אברהם היה מתגנב כפעם בפעם ויוצא מחוץ לעיר כדי להתענג על הדר הטבע, והיה אוהב לשבת בדד על ה“הר האליקסוטי” ולהביט בעיניו החולמות על הנהרות נימן וּוִיליה המשתפכים זה בתוך זה ועל מגדלי בתי־התפלה שבקובנה הקרובה. כן אהב מאפו מילדותו את הנגינה והזמרה. וידידו א. קאפלאן מספר, כי “לא הניח כל החזנים הסובבים במדינה, אשר באו להתפלל בשבתות וימים טובים בשתי הערים האלה, סלאבודקה וקובנה, לבלי שמוע אותם”.

 

הנטיה למסתרי הקבלה ולחסידות    🔗

אולם ביחוד מצא לו דמיונו הכביר כר נרחב בהזיות הקבלה ופלאי־תעלומותיה. כשמלאו למאפו ט“ו שנה החל לקרוא, בעזרת אביו, בספרי־קבלה כ”מפעלות אלהים“, “ספר הזכירה”, ועוד, והאמין בכח ה”סגולות“, הלחשים והקמיעות, הנזכרים בספרות הקבלה. פעם אחת נסה מאפו להשתמש ב”סגולות" ידועות כדי להיות ל“רואה ואינו נראה”; וכשלא הצליח נסיונו בידו הצטער על זה מאד. במלאת לו י“ז שנה נשא לו מאפו לאשה את בת אחד מבעלי־הבתים האמידים בקובנה, שלא ראה ולא ידע אותה עד יום־חתונתו; וחותנו הבטיח ל”העלוי" מזונות על שלחנו במשך כמה שנים, כדי שילמוד מתוך הרחבה ויהיה לרב גדול בתורה. ואמנם הוסיף ה“אברך” להגות בתלמוד וב“תורת־הנסתר” או הקבלה, וגם התחבר למפלגת ה“חסידים”, שלקחו את לבבו בספורי־נפלאותיהם, בעליצות רוחם ובאהבתם את הסוד ותעלומות־הקדושה. אולם אמו של מאפו, השונאה את תעלולי ה“חסידים”, הוציאה אותו בחזקה מה“קלייזיל” שלהם; וגם לבו של מאפו בעצמו נהפך במשך הימים לשנוא אותם אחרי שהכירם מקרוב. לשוא השתדלו כמה “חסידים” למנותו לרב באחת מקהלותיהם, כי נפשו בחלה בהם ובהרבנות בכלל.

 

ראשית השׂכלתו של מאפו וחייו בכפר    🔗

הלשון הזרה הראשונה שלמד מאפו, אחרי בלותו ימי־נעוריו על התלמוד והקבלה, היתה השפה הרומית העתיקה. הוא מצא במקרה תרגום רומי של התנ“ך בבית רבו, ר' אליהו מאייראגולה, ששמש בכהונת רב בסלאבודקה; ובעזרת התרגום הזה למד מאפו בעמל רב ובשקידה עצומה את הלשון הרומית. ידיעתו בשפה זו גדלה כל כך, שיכול היה לכתוב בה, עפ”י בקשת ראשי הקהלה, אגרת־ברכה להגראף וויטגינשטיין, שבא לבקר את אחוזותיו אשר בקרבת סלאבודקה; והגראף קרא את האגרת ויהלל את טוב טעמה וסגנונה. אולם בעת ההיא ירד כבר חותנו של מאפו מנכסיו, וה“אברך” הצעיר, שהיה אז כבן עשרים, נאלץ לבקש לו מקור־מחיה ולהתפרנס מיגיע כפיו. מאפו היה למורה אצל החוכר של בית־המרזח בכפר אחד הסמוך לקובנה; ופרידברג, ידידו של המספר, מתאר לנו מחיי מאפו באותו הכפר את התמונה הזאת:

”בית־המרזח הזה היה בנוי על פי ה“נוסח” הישן: בצד הדלת תנור גדול ורבוע בלי ארובת־עשן, וכאשר הסיקו את התנור היה העשן ממלא את כל חלל הבית ויוצא החוצה רק דרך הפתח. ובימות־החורף, אשר לא יכלו מפני הקור לפתוח את הדלת עד אשר יתנדף העשן, היה מאפו יושב עם שני תלמידיו, בני המוזג, על קרקע הבית – לבל ישים העשן מחנק לצוארם – ומלמדם חומש עם רש“י. פעם אחת בא כומר קאתולי, אשר גר באחד הכפרים הקרובים, אל המרזח ויתיצב בפתח; ובראותו כי המלמד יושב על הרצפה ומלמד תורה לנערים היושבים על ידו, שחק וילעג למראה המוזר הזה. מאפו שמע את דברי הלעג של הכומר, אבל לא ידע לענות אותו גם הוא פולנית, לכן השיב על לעגו בפסוק מתהלים מתורגם רומית, פסוק שהיה מכוון לאותו הענין. הכומר לטש עיניו ולא האמין למשמע אזניו. תכף שנה את לשונו וישאל את המלמד מי הוא ומאין ידע את השפה הרומית ואיךְ נתגלגל לכפר להיות מלמד־דרדקי במסבואה (кабакъ). אחרי חליפות דברים התקרב הכומר אל מאפו ויביאהו פעמים רבות לביתו. הכומר הקאתולי פעל פעולה ידועה על מהלך התפתחותו הרוחנית של מספרנו. הוא היה הנוצרי הראשון אשר מאפו בא אתו במגע ובמשא, במשא־ומתן שכלי. משיחותיו של הכומר נתעשר “המלמד” בידיעות שונות, אשר חסרו לו, וביחוד למד מפיו את הספרות הרומית. בביתו מצא סופרנו ספרים בשפה זו וישׁאלם, ויקרא בהם בחשק רב, בשעותיו הפנויות מעבודתו עם תלמידיו, באחת הפנות של בית־המוזג, אשר היה מלא המולת האכרים השכורים”.

ככה הצליח מאפו לעשות לו עולם רוחני מיוחד ולשקוד על הספרים החביבים עליו גם בתוך הגסות והבערות של תושבי־הכפר ותנאי חייהם הקשים. ולא עוד אלא שהרגיש מאפו גם בקסם הנעלה השפוך על חיי השקט והתום של האכרים, והחיים הללו נתחבבו עליו ביותר במשך ימי החורף שישב בכפר. הוא מהלל בספוריו כמה פעמים את עבודת־האדמה ויושר־לב האכרים, וב“עיט־צבוע” (ח“א, פרק י”א) הוא מתאר לנו תמונה יפה ופשוטה מחיי הכפר בימות החורף:

“עברו שתי אשמורות בלילה, וקול השכוי נשמע לראש האשמורה השלישית ויעורר נרדמים. עוד החשך מכסה ארץ, אך מאהלי האכרים נראה שביבי־אש מזהירים מן החלונות הצרים, כי קמו האכרים לפעלם: הגברים לקושש עצים ולהכין מנעלים לרגליהם מעשה־עבות³, והנשים – לארוג ולטוות בצמר ובפשתים. גם נשמע קול מכּה בפטיש והולם פעם מבית חרש־ברזל, העושה פרסות־נחושה לסוסים. איש איש עושה מלאכתו ועובד עבודתו”.

 

מצב ההשכלה בעת ההיא    🔗

בשוב מאפו לקובנה החל להגות בשקידה רבה בספרי השכלה ומליצה הכתובים עברית וללמוד את דקדוקה של שפה זו. בתנ“ך היה מאפו בקי כבר קודם לכן, כי השירה הנשגבה של הנביאים והזמירות הנעימות של התהלים היו שעשועי תמיד. ידידו קאפלאן מספר, “כי בטרם ידע תמונת אות A מלשון אחרת, כבר ידע תנ”ך מראשיתם ועד אחריתם על־פה, ורוח הלשון היתה בפיהו לדבר בה כדבר סופריה וחוזיה בימים הקדמונים, עת ישבו על אדמת אבותם”⁴. כן החל מאפו ללמוד בעת ההיא, בלי עזרת מורה, את הלשונות הגרמנית והפראנצית, ולאחרונה גם הרוסית. ידיעת שפת־המדינה נחשבה לטפל בעיני משכילי־ישראל בדורות ההם, כי הם ראו את ההשכלה כ“בת השמים”, שאינה מביאה לבעליה שום תועלת ממשית בחיים. אנשים משכילים ומלומדים שקבלו חנוך אירופאי מסודר מילדותם, היו חזון יקר מאד בעת ההיא בין היהודים היושבים ברוסיה; וכמעט כל הנאורים שלנו היו אז ריבולוציונרים רוחניים, שעסקו מקודם בתלמוד ויצאו מבית־המדרש לקנות דעת אחרי מהפכה פנימית שהתחוללה בנפשם ואחרי מלחמה קשה שנלחמו עם בני סביבתם. המשכילים הללו היו גבורי־רוח, הנותנים את כל אשר להם, גם אושר חיי־המשפחה וקרבת הורים, במחיר האור, האמת והיופי, שהיו מבקשים. ועל כן בכרו את הלשונות הפראנצית והגרמנית, ביחוד את זו האחרונה, על פני השפה הרוסית; כי הספרות הרוסית היתה דלה ועניה מאד מול הספריות העשירות, שנתפתחו במשך המאות הי“ז והי”ח בגרמנה ופראנציה. אגב לא יכלה השפה הרוסית להביא למשכילינו בעת ההיא תועלת חמרית, לוא גם חפצו לעשות את השכלתם לקאריורה, לאומנות המחיה את בעליה. הממשלה לא נתנה אז, כמו עתה, כמעט שום משרות רשמיות ליהודים; מהאזרחים היו אחינו רחוקים אז הרבה יותר מעתה; ובעולמנו פנימה לא היתה עוד כל דרישה לדעת, לעבודת מורים המפיצים השכלה. אדרבה, שלטון ה“קהל”, שהיה להקהלות היהודיות, כעין ממשלה־עצמית (אוטונומיה) – רדף באף כל דורש־השכלה וכל מפיץ־אור, כי הדעת היתה עלולה לפקוח את עיני היהודים על מעשי העול והעריצות של מנהליו ומאשריו. ככה בנו להם “אנשי הקהל” חיץ של בערות בין העולם היהודי והעולם הכללי הסובב אותו; וכסמן־הקשור בין שני העולמות הללו שמשו “היהודי המלומד” (ученый еврей), הממונה מטעם הרשות, והנאורים המועטים. אולם גם המשכילים המעטים הללו, “השבלים הבודדות בעמק הרפאים”, לא הצטיינו כמעט מיתר אחיהם בתלבשתם, בארחות חייהם ובמנהגי־דתם. הם הגו במסתרים ב“ספרים חיצוניים”⁵, התענגו בחשאי על מיטב היצירות של סופרי העמים, ונפשם ערגה בסתר להעולם הגדול, שנדמה להם כמלא זיו ויופי, חופש ועליצות. הם היו כחולמים בהקיץ, השקועים בראשם ורובם בחיי שפלות, בערות ועוני, בעוד שרוחם מרחף בין מחזות־קסם ותועה בעולמות מלאים הוד ואצילות.

אברהם מאפו היה משכיל טפוסי. הוא הסיח דעתו מצרכיו וצרכי משפחתו הקטנה, ולא בקש אלא להתבודד עם רעיונותיו וספריו החביבים עליו. הוא היה מסתיר “השכלתו” והוגה בספריו בעזרת־הנשים אשר בבית־הכנסת, בהעליה אשר בבית אביו, או בהתחבאו בשדה וביער מחוץ לעיר. כן הוסיף מאפו לשאת את בגדיו הארוכים, להתפלל בצבור, לעסוק בתלמוד, ולהיות זהיר בכל מנהגי הדת; ובכל זאת נודע הדבר, כי הוא “נתחמץ” וסר מ“דרך הישר”, והקנאים, ביחוד החסידים, החלו לרדוף אותו ולהתנקם ממנו בתור אחד המשכילים ה“ברליניים”⁶, הנחשבים לאויבי היהודים והיהדות.

 

הרומאן המקורי הראשון בעברית    🔗

בשנת תק“ץ (1830) בהיות מאפו רכבן כ”ב שנה, החל להתרקם במוחו הרעיון לכתוב את הספור “אהבת ציון”, הרומאן המקורי הראשון בספרות העברית. ובשנה הבאה כתב פרקים אחדים מהספור הזה, שיצא לאור רק ככ“ג שנה אחרי כן. במשך כל העת הארוכה הזאת העסיקו גבורי הספור את רוחו של מאפו; בהם היה כל הגיגו בשבתו ובקומו, בבית ובחוץ, וגם בשוחחו עם הבריות היתה מלתם על לשונו. יצורי־דמיונו היו בעיניו לאט לאט לנפשות חיות, המלוות אותו בכל מקום לכתו, ובחברתן היה חי ומשתעשע תמיד. כן תקן מאפו ולטש כמה פעמים כל דבור ומבטא ב”אהבת ציון", עד שיצא הספור משוכלל מתחת ידו.

באהבה מיוחדה קרא מאפו את הספרות הפראנצית, וספוריהם של דומא־האב, וויקטור־הוגה, וביחוד רומאניו המלאים פלאות ומקרים־מבהילים של אייז’ן־סי, הלהיבו את דמיונו ועוררו בלבו תשוקה עזה לכתוב ספור־אהבים כמתכונתם. אולם המציאות, שבה חי מאפו, היתה דלה, עצובה ומכוערה כל כך, שלא יכול לקחת ממנה חומר וגבורים לספורו החדש.

 

הריאקציה הפוליטית    🔗

עננים כבדים כסו בעת ההיא יותר ויותר את חיי היהודים ברוסיה, ואף קו־אור אחד לא חדר אז מחוץ לעולמנו החשוך והסגור. אחרי התקוות הנעימות שהרנינו את לב אחינו בימי אלכסנדר הראשון, המאיר להם פנים, התחדשו משנת 1823 ואילך על היהודים גזרות גרושים והגבלות, מעין אותן שבימינו. באירופה כולה שררה אז ריאקציה גדולה ונתגברה ביותר הקנאה הלאומית צרת־העין מפאת מפלתו של נאפוליון הראשון ובטול תקוני־החופש שקבע בהארצות אשר כבש; וברוסיה חזקה ביחוד הריאקציה והתחילה רדיפת העמים הזרים היושבים בה אחרי שלא הצליחה המרידה הראשונה של הפולנים, שנסו להתקומם להממשלה בשנת 1831. כמה יהודים נלקחו אז לעבודת־הצבא במשך כ“ה שנה, והמונים מילדי ישראל נשדדו בחזקת־היד מהוריהם ע”י ה“חוטפים”⁷ ונמסרו להממשלה בתור “קאנטוניסטים” (חניכי־הצבא). זו היתה עת צרה ו“בהלה” לישראל, שכמוה לא נהיתה זה מאות בשנים.

“וגם גואל לא נמצא לעם, לא מרכז רוחני ולא כח חומרי, כי העבר העבירה הממשלה את הועדים הכלליים שבראשם עמדו גדולי ישראל וטובי האומה שרבו את ריב העם במאות שעברו; אבל הניחה את ה”קהל" המקומי בכל עיר, שהיה, כשוטרֵי בני ישראל במצרים, רודה בעם וממלא פקודות הממשלה"⁸.

קרוב לשער, כי בימים קשים ומרים כאלה לא היה נח רוח היצירה והפיוט על מאפו לולא הסיח דעתו לגמרי מצרות הכלל והדלות שבביתו. החיים האפלים והמשעממים שמסביב נעלמו מעיניו, ותחתם באו חיי השקט והאושר של אבותינו המתוארים בתנ"ך, ספר שבו הגה מאפו תמיד. הוא היה לא תושב סלאבודקה אלא אזרח ירושלים. מאפו רואה בעיניו את גאון־תפארתה של עיר־הקדש בימי קדם, הוא שומע את שיחת שריה ורוזניה, נביאיה וכהניה, והוא היה מטפס ומטייל על הר־הזיתים המתנשא למולה, ושוטט בהרי־אפרים, בכרמל ובשרון. ומאותו העולם הקדום והיפה, השקט והמאושר, לקח מאפו גם את הגבורים לספורו המתרקם בדמיונו.

 

“ההר האליקסוטי”    🔗

כדי שלא יפריע איש את מחשבותיו ולא יניס את חלומותיו הנעימים שהוא רואה בהקיץ, היה מאפו מתרחק ומתבודד עפ“י רוב על ה”הר האליקוסטי" הסמוך לעיר. שם סדר את תכניתו של הרומאן “אהבת ציון”, ושם כתב את רוב פרקיו. את ההר הזה, שזכרון ספרותי חשוב כל כך קשור אליו, מתאר פרידברג בדברים האלה:

“ממול העיר קובנה, מעבר לנהר נימן מתרומם ההר האליקוסטי. ההר הזה הוא גבוה ומשׁופע. הצלע אשר ממול הנהר מכוּסה עצים ושׂיחים, וביניהם חצובות מדרגות בהר להקל על העוברים את העליה והירידה. על ראש ההר עמדה סוכה ישנה בנויה עצים ועליה גג. הסוכה בנויה בשנת 1812, בשנה אשר בא נאפוליון עם חילו לרוסיה, ושם דרך קובנה עברו גדודי צבאותיו את הנימאן (ביום העשרים ושלשה וביום העשׂרים וארבעה לחודש יוני). ובסוכה זו שעל ראש ההר הגבוה ישב נאפוליון וירשום את תבניותיו ולוחותיו. הוא ושריו התפלאו על הדר המקום, על המראה הרחוק אשר יראה מראש ההר אם יביטו על השדות, היערות והכפרים אשר מסביב לקובנה. ביחוד יפה לראות מעל ראש ההר את העיר עם שני נהריה הגדולים, הנימאן והוויליה, אשר ילפתוה משני עבריה ומשתפכים זה בזה, ואת שני מגרשיה, מעבר מזה העיר הקטנה אליקוסט, ומעבר מזה סלאבודקה אשר היא חלק מהעיר קובנה עצמה. כל רחוב ורחוב יראה לעין בכל פרטיו. אפשר לראות ולמנות גם את האנשים העוברים ושבים שם”.

באותו ההר היה רגיל לטייל גם המשורר הפולני אדאם מיצקביץ, בעוררו את בת־שירתו ע"י חמדת המקום ומראהו היפה.

“ואין כל ספק – כותב בריינין⁹ – כי המסורה החיה ע”ד מיצקביץ וע“ד נאפוליון אשר רחפה על ההר הזה הִלְהִיבָה את דמיונו של הפיטן העברי מאפו ותמשכהו בחבלי־קסם אל המקום הזה, ושם נגלו גם אליו חזיונות ומראות נשגבים”.

 

מאפו נצל שתי פעמים מסכנת־מות    🔗

בשבתו בסוכה שעל ראש ההר ובכתבו שם את ספורו “אהבת ציון”, שכח מאפו לגמרי את חיי־ההוה, את התבל ומלואה, ונדמה לו כי הוא יושב על הר־הזיתים ורואה את ירושלים היפה משתרעת לרגליו. אולם

"חלף העונג הזה – לטייל על אותו ההר ולכתוב שם את חזיונותיו על הגליון – היו חייו של מאפו שתי פעמים בסכנה גדולה. הפעם הראשונה היה הדבר בשנת 1831, בימי המרד של הפולנים. ומעשה שהיה כך היה. פעם אחת יצא מאפו מן העיר ויחפוץ לעבור את הגשר ולבוא אל ההר האליקסוטי, והנה באותה שעה נפלה מהומה במחנה חיל הרוסים: שמועה באה אליהם, כי המורדים הפולנים הולכים וקרבים אל קובנה. אז מהרו קאזאקים אחדים להרוס את הגשר לבל יוכלו הפולנים לעבור עליו. בשעת הבהלה תפסו הקאזאקים את כל האנשים שהיו במקום המעשה, למען יעזרו על ידם; וגם מאפו, שעבר במקום הזה באותו רגע, נפל לידם. הקאזאקים עצרוהו למען יעזור גם הוא לקצץ את חבלי הגשר. בין כה וכה החלו הפולנים, שהסתתרו בין השיחים שעל ההר האליקסוטי, לירות על ראש אויביהם כדורי־עופרת. אימה גדולה נפלה על מאפו, שהיה מוג־לב מטבעו, ויפל את הגרזן מידו ויברח. מחוסר עת לא רדף איש מן הקאזאקים אחריו, אך כדורי־המות דלקו אחריו ויפלו מימינו ומשמאלו כאגוזים עד אשר נמלט על נפשו ויעלם ברחוב העיר.

ובפעם השניה היה הדבר ביום העשרים וששה לחדש יוני של אותה השנה. הגיניראל מאלינובסקי נצח את הפולנים על יד קובנה, וישקוט המרד והמהומה עברה. אז הלך מאפו בלב שקט אל סוכתו החביבה עליו, אשר על ראש ההר האליקסוטי, ויכתוב שם את חזיונות לבבו שעות אחדות כדרכו. ויהי ברדתו מעל ההר דרך המדרגות החצובות בו שמע פתאום קול יריה; ובהביטו כה וכה וירא והנה אחד מחיל הפולנים מסתתר בין השיחים. ובאותו רגע יצאו עשן וזיקי־אש מקנה־הרובה – וישָמע עוד הפעם קול יריה וכדור־עופרת עבר בקול שריקה סמוך לאזנו של ההֵלך הרועד הזה. הפולני חשב כי מאפו הוא אחד המרגלים של חיל הרוסים השוטטים בהר לבקש את יתר פליטת המרד, לכן בקש להביא כדור־מות אל לבו. החוזה העברי נמלט גם בפעם הזאת, אולם את הפחד והחרדה אשר אחזוהו באותה שעה זכר ימים רבים"¹⁰.

 

ימי שבתו של מאפו ביורבורג, בראסיין ובווילנה    🔗

בשנת תקצ"ב היה מאפו למורה־ביתי אצל יהודי עשיר אחד ביורבורג, וישב שם שנים אחדות בהשתלמו בידיעת הלשונות ובשלחו את כל כסף משכורתו לאשתו ושני ילדיו שנשארו בסלאבודקה. אחרי כן השתקע עם בני ביתו בראסיין, ויגר שם כשבע שנים, בהתפרנסו מהוראה־לשעות. בעיר זו היתה חבורה קטנה של משכילים ומלומדים יהודים, ומאפו התרועע אתם, התווכח עמהם וקבל מהם השפעה רוחנית. ביחוד השפיע עליו אחד מבני החבורה, שניאור זאקש, שהחליף עמו מכתבים גם בימים הבאים. מאפו כתב מתחלה את מליצותיו וחזיונותיו רק בשביל עצמו ומקורביו, ולא חשב מעולם לפרסמם בדפוס; אולם זאקש עורר את לבו להיות חוזה לעמו ולהחיות את רוח הקהל העברי ביצירותיו הנעלות.

בשנת תר“ד שב מאפו לקובנה, ושם מתה עליו אשתו הראשונה בהשאירה לו בן ובת. הוא השתדל לשוא לפני הממשלה שתתן לו הרשיון לפתוח בית־ספר לנערות, ונאלץ להתפרנס בדוחק גדול מההוראה־לשעות, שכבר נמאסה עליו. ועל כן שמח על ההזמנה, שקבל מהעסקן־הצבורי העשיר בווילנה, יהודה אפאטוב, להיות מורה לבנו יחידו. במשך ימי שבתו בווילנה התודע מאפו להמשורר אד”ם הכהן, לרש“י פין, לק. שולמאן וליתר חכמי העיר הזאת, שרובם הביטו בגאון ובבוז על המליץ התמים והענו השוגה בדמיונות. בשנת תר”ח נתמנה מאפו, אחרי השתדלות מרובה, למורה בביה“ס הרשמי לנערים בקובנה, ואת המשרה הזאת לא עזב עוד כל ימי חייו. אולם אפאטוב, שהיה ידוע ל”תקיף" ובעל־אגרוף, כעס על המורה העני המעיז להתפטר מעבודתו בתוך מחנך לבנו – והוציאהו מביתו בחרפות ובמלקות של רצועות־עור כפולת־שמונה.

 

אהבת ציון    🔗

מצב ספרותנוּ החדשה לפני “אהבת ציון”.

בטרם שיצא לאור הספור “אהבת ציון” (ווילנה, 1853) היתה הספרות העברית החדשה דלה ועניה ביותר. סופרינו כתבו על פי רוב מליצות חסרות טעם ותוכן, ורק אחדים מהם הניחו לנו איזו יצירות שיש להן ערך קיים לדורות. הריב“ל (ר' יצחק דוב לוינזון) מקרימיניץ כתב איזו ספרים פובליציסטיים־מדעיים חשובים, המלמדים זכות על היהדות וההשכלה; ר' מרדכי אהרן גינצבורג חבר או תרגם לעברית איזו ספרים הסטוריים ופובליציסטיים, שהפיצו מעט אור ודעת בין אחינו היושבים ברוסיה; ואד”ם (אברהם דוב) הכהן לבנסון כתב כמה שירים יפים פחות או יותר, שהליריקה (השתפכות־הנפש) האמיתית מעורבת בהם עם חקירות יבשות. משורר ב“חסד עליון”, הראוי באמת להשם הזה עפ“י רוך סגנונו וטבעיות הרגשתו, היה רק מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), בן אד”ם הכהן, שעל אודותיו נדבר להלן. ולעומת זאת היה הרומאן, או ספור־הבדים, חסר אז לגמרי בספרותנו, למרות שהספורים ממין זה החלו עוד בסוף המאה הי"ח להיות ליסודה ועיקרה של הספרות היפה אצל כל עמי אירופה. הספור “מסתרי פאריז” של הסופר הפראנצי אייז’ן־סי, שק. שולמאן תרגם עברית, נתקבל בקהל העברי בשמחה רבה; וזה מוכיח עד כמה היו קוראינו צמאים אז לספורים ולתאורי־החיים. אולם מאפו הבין והרגיש, כי לא בספורים מתורגמים, המתארים חיים זרים לנו, נשביע את נפש הקוראים השוקקה לחזיונות; ובאחד ממכתביו הוא מביע התמרמרותו על “חתונת העבריה עם הצרפתי אייז’ן־סי”. הנחיצות ברומאן מקורי, הלקוח מחיי היהודים, הורגשה יותר ויותר, והספור “אהבת ציון” שמלא דרישה זו עשה באמת מהפכה רוחנית בעולמנו.

 

תוכן הספור    🔗

תוכן הספור “אהבת ציון” לקוח מחיי שועי יהודה ועשיריה בימי המלכים אחז וחזקיהו, היינו בהתקופה היותר עשירה ברוחה בזמן הבית הראשון, שבה חי הנביא הגדול ישעיהו. זרע המוסר ואהבת־הצדק, שזרעו הנביאים במשך מאתים שנה, כבר נשא אז פרי־ברכה, ורבים מבני יהודה הצטיינו במדותיהם הטובות, ברגשותיהם העדינים וברוח ענוה וחביבות. אולם בקריה גדולה ורבת־עם כירושלים לא חסרו אז, כמובן, גם חנפים, צבועים, רוקמים מזמות־פשע ופועלי־און. מאפו מתאר לנו איפא את תחבולותיהם ומעלליהם הרעים של חרשי־המשחית הללו, החודרים ע"י שקר וערמה למעונות ישרים ומשכנות מבטחים ומנקרים כתולעת באשרם של התמימים. הם יסכסכו הורים ובנים אלה באלה, יפרידו בין ידידים וישלחו מדנים בין אוהבים ואהובותיהם. אולם אחרית רשעים היא מרה, וסופו של הצדק לנצח.

וזה ספור־המעשה:

לשר־האלף יורם, היושב בירושלים, היו “שדות וכרמים בכרמל ובשרון, ועדרי צאן ובקר בבית־לחם יהודה”, וגם “כסף וזהב, היכלי־שן וכל שכיות־החמדה”. ויקח לו יורם שתי נשים, “שם האחת חגית בת עירא, ושם השנית נעמה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת־תואר היא; ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד”. בעת ההיא פשטו הפלשתים בנגב יהודה, ויורם נספח למחנה הצבא היוצא עליהם למלחמה. ויבקש יורם את ידידו ידידיה הנדיב, שר־הרכוש אשר למלך, כי אם יספה או ישבה במלחמה יהיה לאב לביתו וישים עיניו על ילדיו ואחוזותיו. ולמען חזק את בריתם בקשר־החתון הוסיף יורם: “הנה נשותינו, נעמה ותרצה הרות, ואם תלד האחת בן, והשנית – בת, אז נתחתן איש באחיו”.

הדבר הזה העלה חמתו וקנאתו של מתן השופט, ידידו המדומה של יורם, ויחשוב עליו מחשבות נקם. מתן אהב לפנים את חגית, ואביה, עירא, מאן לתתה לו לאשה עד אשר ישיב את כל השדות, שעשק אביו, להנגזלים, כדי שלא תחול עליו קללת העשוקים. וימלא מתן את חפץ עירא, אולם חגית לא נתנה לו כי היתה לאשה ליורם שעגבה עליו. וישמור מתן בלבו עברתו ליורם, בהתהלכו אתו כרע למראה־עין. כשהגיעה איפא השמועה, כי נשבה יורם בידי הפלשתים, מצא מתן מקום לגבות את חובו. הוא הסית את עכן, בן־משק יורם, לשלוח את בתי אדוניו באש, ולהציל מן הדליקה רק את נבל, בנו הקטן של עכן, באמרו כי הוא עזריקם, הבן השלישי שנולד לחגית, כי שניהם בני חדש ימים הם ואפשר להמירם זה בזה; ואז תסוב נחלת יורם לנבל, יורשו המדומה. ויעש עכן כן, ויזרה גפרית על מעון חגית ובית־השפחות אשר ליורם והעלה אותם באש על יושביהם, בעוד שלא נגע לרעה בבית מושב נעמה, צרת חגית, למען יגולו עליה אשמת התבערה. פחד החשד הזה נפל על נעמה וחשה לה מפלט אצל אבישי קרובה, פקיד עדרי יורם בבית־לחם; ובהיותה הרה ילדה תאומים בן ובת, אמנון ופנינה. ויגדל אמנון עם הרועים בבית־לחם, ופנינה התחבאה עם אמה באהל בנוי בנקיק־סלע בסתרי הכרמל, במצאן להן מחסה בצל סתרי, אחיו של אבישי. ובתוך כך הובא עזריקם המדומה, הוא נבל בן עכן, המוצל מן הדליקה, לבית ידידיה, ויגדל שם עם בנו תימן ובתו תמר, הנועדה לו על פי אביה, כדי להקים את ברית־הידידות שבינו ובין יורם. אולם עזריקם היה כקוץ־מכאיב בכרם־חמד, כי נגלו בו כל המגרעות של הוריו השפלים. הוא היה משחת במראהו ובמדותיו, וימרר את חיי תימן ותמר הנחמדים בחזותם ובהליכותיהם, ולא יכלו כלכל אותו. וחננאל, חותן ידידיה, שהלך שבי לפני צר בין גולי אפרים המובאים אשורה, שלח בעת ההיא ביד זמרי, אחד מכהני הבעל, אגרת לידידיה, ויספר לו את החלום הנפלא והחשוב בתוצאותיו שראה.

“הלכתי עם הגולה ונבוא עד נהר כבר ביום השביעי בנשף; אכלתי לחם דמעה ואישן על שׂפת הנחל. ואראה בחלומי, והנה עלם יפה־עינים, הדור בלבוּשו, חגור חרב על ירך וכובע־ישועות בראשו, קווצותיו תלתלים שחורות כעורב מכתירות קדקדו, לחייו אדומות. מצחו זךְ משלג, צח מחלב, והוא רוכב על סוסו ועומד לפני. ואנכי כראותי ספיר גזרתו, בכיתי מרה ואקרא: אהה ה' אלהים! הלא גם לי היו בנים יפי־תואר כעלם הזה, ומהם לא נותר לי אחד לשית ידו על עיני. לרשת יגיעי. ויהי כשמוע העלם את שיחי, וירד מעל סוסי ויחזק ביד ימיני, ויען ויאמר לי בחן שפתיו לאמר: הן נפשי, אשר תחשוק בנפש תמר, בת תרצה בתך, תחשוק (גם) נפשך מארץ־שבותך, וגאלתיך וְשַׁבְתָּ עמדי ציונה אל מחמדי נפשךְ לאור שם באור ה'”.

“ומכתב חננאל היה שמור במלתחת תרצה, ותמר קראתהו כאשר גדלה ותהי שׂוגה בחלום חננאל על אודותה; ומרוב הגיונה בו החל רוח החזיון לפעמה, ומראה העלם הנחמד נראה לה בחזיון־ליל; וכאשר אהבה תמונתו בחלום כן שנאה תמונת עזריקם בהקיץ, ותתנודד כראותה אותו”. כי היה עזריקם שונה תכלית שנוי מהעלם היפה והגבור שראה חננאל, כמו מתמר היעודה לו. הוא היה “זר במראהו, ובהיותו בן שש־עשרה שנה היה שפל־קומה, שערותיו צהובות, ראשו כגולת־זהב על כתפותיו הרחבות, פניו נקודים נקודים; ותמר דמתה לתמר ביפיה ובהדרה, ובהיותה בת שש־עשרה שנה היתה עלמה כלילת־יופי, ותואר פניה, הליכותיה ומדברותיה – נעימוּת ונדיבוּת; ותגדל ותפרח בנועם וחן, ותהי שעשועים להוריה וחמודות לכל רואיה”. “ולא בתארם לבד, כי גם בדרכיהם נפרדו מאד. עין עזריקם רעה במשרתי ביתו, וידיו קפץ מדל ואביון; ותמר הטתה חסד למשרתי בית אביה, ותפק לרעב נפשה. עזריקם התהלל בעשרו ובכבוד בית אביו, ויבז בעיניו לדבר עם נערים כגילו, אשר לא מבני אלופים המה; ותמר התהלכה בענות רוחה בין רעותיה, לא בזתה ולא שקצה גם בנות דלת־העם”.

כבוא האביב יצאו עשירי ירושלים לשבת במעונות־קיץ בסביבות העיר, וגם תימן ותמר נמנו בין הקיטנים¹¹. תימן הלכה הכרמלה, ואחותו שמה פניה לבית־לחם הקרובה.

“ובית־לחם, ערשׂ מלכי יהודה, נשׁקפה מנגב לירושלים, בנויה על תלה על ראש גבנון הדר, סביבותיה בארות, בארות, ועינות־מים טהורים כבדולח ומתוקים לחיך שותיהם. ביפה נוף הזה יגדלו זיתים רעננים וגפני־עסיס מתולעים באשכולות בכוריהם. גבעותיה (של העיר) חוגרות גיל, ועמקיה עדויי רקמת פרחים ושושנים, שם ירקדו בני־צאן ושם ירעו עדרי בקר, וארצה זבת חלב ודבש. משם חפר המלך שלמה שלש ברכות להקוות אליהן מימי המקום ההוא, גם תעלות עשה לו להביא המים לירושלים קרית־משושו. פני הברכוֹת כנחפים בכסף, וסביבותיהן ערבים מרהיבי־עין, ותורים ובני־יונה מתעלסים באהבים בין עפאיהם”.

ובמקום הנחמד הזה ראתה תמר את אמנון, הרועה היפה והעדין ברוחו, ותאהבהו. בעלם זה המלא חן, המנגן על חלילו שירי אהבה ואצילות וקולע זרי־פרחים, הכירה תמר את בחירה הנראה לחננאל בחלום. ואהבתה אליו גדלה שבעתיים אחרי הצילו אותה יום אחד מסכנת־מות. בלילה אחד פרצו כפירים בעדרי הצאן ויפרעו בם פרעות, ויקומו הרועים המזוינים לכלות את המשחיתים המסתתרים עמקים ובחורשות. ותמר, שלא ידעה מזה דבר, השכימה בבקר ותלך לבדה למקום מרעה אמנון, בלקטה לה פרחים בשדה. היא ראתה את אהובה בעבר השני של יובל־המים בהשקותו את צאנו, ושניהם התענגו על מראה פניהם המשתקפים במים הזכים; אולם בעודם משוחחים נעימות יחד – והנה מתלאה!

“מסתר קני־החורשה יצא אריה משחית, איום ונורא מראהו; שערותיו כמסמרים נטויות על כתפותיו וזנבו כארז, עיניו מזרות זיקות־אש, גרונו כקבר פתוח ולשונו כלשון־אש אדומה, יבשה וּצְמֵאָה לדם חללים. והנה הוא מזנק בהשקט ובבטחה, קפץ ודהר וכונן צעדי־אונו אל העדר אשר ראה מעבר ליובל־המים, יסוג אחור ויתאזר עוז לקפוץ פעם אחת אל העדר אשר לטש עיניו לו. ואמנון כונן קשתו חיש מהרה כברק ורעם; עוד רגע אחד והאריה שאג בקול נורא ולא יסף עוד, כי חץ אמנון פלח כליותיו ויפול שדוד כעשר אמות הרחק מתמר, המתעלפת והנמוגה מאימת־מות”.

ובשוב רוחה אליה בקשה את מציל־נפשה כי יבקר את בית אביה העשיר והנדיב, בעלותו לירושלים לימי החג, למען ישיב לו גמולו וישימנו בין בני־הנביאים, למודי ה', האוכלים על שלחנו.

וכשם שהמקרה הטוב הזמין לתמר את אוהבה, מבלי דעתה כי הוא בן יורם הנועד לה – כך נתן המקרה את חן פנינה, המסתתרת בכרמל, בעיני תימן, ויאהבנה כנפשו. אולם תמר היתה יותר מאושרת באהבתה מתימן אחיה. פנינה ואמה, נעמה, נעלמו פתאום ובאו לגור בגיא בן הנם על יד ירושלים, בפחדן פן יתגלה מקום מחבואן אצל סתרי; ותימן נספח להאורחה העליזה של מביאי הבכורים לירושלים מבלי יכולת להשתיק את יגונו הגדול, האוכל את לבו כעש. אנשי סתרי שׂמו מבחר כל פרי בסלי כסף וזהב, ויתלו סביבותיהם גוזל, תורים ובני־יונה, ויעמסו את הסלים על כתפי עירים, וישכימו בבקר ויסעו. והנה שור מקרין מפריס הולך לפניהם, נהדר בגאון קרניו המצופות זהב ובעטרת עלי זית אשר תציץ כנזר על ראשו, להראות כי הוא מלך על בהמות־שדי. רב תבואות בכחו ועזרתה בו לבן־אדם, לפתח אדמתו ולשדד עמקים אחריו. ועתה אחרי כלות עבודתו הקשה אשר עובד בו, הנה הוא קורא לשלום לגבעות ולעמקים, אשר הוציא מהם יבול למכביר, לאכלה ולא לשובע נפשו; כי דרכו בקדש ירושלימה, שם יתמו חייו, ובמותו ישׂמח אלהים ואנשים, בתתו את חלבו ודמו לאשי ה', ומשמן בשרו – מטעמים לבעליו".

אולם תימן לא שם לב לכל הכבודה הזאת, כי נפשו תאבל על אהובתו שנגוזה וחלפה ממנו כחזיון־ליל. ובאותה שעה עשתה תמר הכנות לקבל את מאהבה בבית אביה. אמנון עלה לירושלים לחג־הסוכות בין המון באי־המועד, ובני בית ידידיה שמחו לקראתו וילבישוהו מחלצות במקום בגדי־הרועים, גם הושיבוהו בין בני־הנביאים וצעירי המליצים המקיפים שלחנם. יפי תארו, נועם מדברו ושיריו הערבים נתנו את חנו בעיני כל איש, ותמר לא גרעה עין ממנו. הוא השמיע את זמירותיו הלוקחות לב בסוכה היפה שבנה לו ידידיה בגנו הנחמד; וככלות משתה־היין, שנערך בה בליל החג, יצאו הנאהבים לטייל בחוצות ירושלים המלאים עליצות־חגיגה.

“וקול המון חוגג נשמע בכל הקריה העליזה. אלה ירונו במרום ציון, ואלה יצהלו ברחובותיה; בחורים ובתולות יוצאים במחול משחקים, ובאים־בימים רואים ויגילו בה' ובמלכם, כי פרח שלום בימיו. מנורות־שמן ככוכבי השמים לרוב האירו על מכון הר־ציון ועל כל מקראיה (קרואיה), ומגדל־דוד, עופל ובחן נדמו כמעולפי־ספירים למראה עין. גם הירח הגיה אורו בחרדת־קדש על עיר־אלהים – ציון”.

המטילים, הנרגשים מיין, מרחשי־אהבה ומשמחת החג – לא שבו לביתם אלא בשעה מאוחרת בלילה.

“המנורות אלה כבו, ואלה – כהו; בכל היכלי ירושלים חדל שאון עליזים, וידום המון קריה. רק מפֹה ומפֹה נשמעו עוד זמרת הלומי־יין וקול ענות הצופים ושומרי־העיר, הקוראים איש אל רעהו: ברוך ה' מציון, שוכן ירושלים – הללויה! ואמנון עלה על ערש־יצועו לתת לעפעפיו תנומה – ושנתו נדדה מעיניו…”

יחד עם מנעמי האהבה החל אמנון לטעום גם מיסוריה. הוא ראה את ההבדל החברתי הגדול המפריד בינו, הרועה העני, ובין תמר, בת האלוף העשיר, ויתבונן כי רחוקה וגבוהה היא ממנו כגבוה שמים על הארץ, ולעולם לא ישיגנה. גם עזריקם, שלו נועדה תמר, הוסיף לקנא בו ולשנוא אותו במדה שהרבה למצוא חן בעיני בני בית ידידיה ובעיני תמר; ויבקש תחבולות לנבל את אמנון ולהצמיתו. אמנון חיה איפא בבית מטיבו הנדיב חיי עונג וענויי־נפש גם יחד; ועל כן בקש איזו תחבושת ללבו הפצוע בעבודת־ הצבא. הוא נמנה בחיל הרוכבים, המלמדים את ידם לקרב בעמק המלך, כי סנחריב, מלך אשור, היה נכון להביא את ירושלים במצור. במלאת שנה מיום שהציל אמנון את תמר משני האריה עשה ידידיה משתה לכל אוהביו; וכשגבר שרב־הקיץ יצאו בני ביתו, ואמנון בתוכם, לשבת בבית־הקיץ שלו אשר בהר־הזיתים. ומחזה יפה ירָאה מראש אותו ההר.

“מקדם להר הזה נראו פני ים המלח, תבנית שוממות דור ודור וסמל דממת־נצח… ואבותינו ספרו לנו, כי כגן־עדן היתה הארץ ההיא לפני שחת אלהים את סדום ועמורה, ותחתיה נהפך כמו אש מרעת יושבי בה. ועתה היא ארץ נוראה, ארץ הרת נפט, גפרית ומלח, גם זפת בוערה ומעלה צחנה; עליה תאכל שממה, לא יעלה בה כל צמח, וזיז שדי לא ישמחנה; כנף־רננים לא יתן שם זמירות, וכל עוף השמים נודד ממנה; גם פריצי־חיות יחרדו ויברחו מן כל החבל ההוא, אשר קללת אלהים רובצת בו מדור דור. בתוהו יליל־ישימון הזה ירחף השטן על כנפי צלמות, ומלך־בלהות ישכון בחרבות סדום ועמורה, הנשקפות מעל פני ים־המלח. נאספו כל רגש חיים וקול המולה מהארץ המלחה ההיא. אל חיק ים־המלח ישתפך הירדן, ובו יוּשבת שאונו ותמות דגתו”. ולפאת ים נשקפה ירושלים כולה, וירָאה מחזה כליל־יופי. הנה שער־המזרח ושער־המים “המלא תשואות לעת ערב, כצאת השואבים לשאוב מים”; והנה קול שאון עולה משער־הסוסים, “בו יעברו שׂרי יהודה ואציליה ברכב, בצבים ובכרכָרות, בעלותם אל הר ה' ירעשון וישתקשקון אפניהם ויחמו גלגליהם ממרחק… ובשער הדגים נראה דמות עם רב, מוכרים וקונים, כי יהפך על המקום ההוא שפע ימים וחיל מים אדירים, ונשמעו שריקות העדרים בשער־הצאן, אשר יקבצו לו צאן קדר ואילי נביות”.

ואהבת אמנון ותמר חזקה מיום ליום, ותסר האהובה מאצבעה את הטבעת, הנתונה לה מזקנה, חננאל, ותשימנה ביד מאהבה. ועזריקם, כמו איש־סודו הנוכל זמרי, האורבים לכל מעשׂיהם, מהרו לגלות את הדבר לידידיה; ויחר אפו באמנון, גונב לב בתו, ויתן לו מתנת כסף וישלחהו מביתו. גם שמועת־שוא הפיץ זמרי, כי מת חננאל בגולה, למען יבטל חלומו ותמר תתן דודיה לעזריקם. אולם תמר הוסיפה לחזק את לב מאהבה בהאִמרה השגורה בפיה: “קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים!” וילך אמנון אשורה, ויבא לעיר־הבירה, נינוה, היושבת על החדקל; ושם פדה את חננאל מיד שוביו, וישב עמו ירושלימה שמחים וטובי־לב. ואז ראה ידידיה כי בא החלום, ולא התנגד עוד גם הוא לאהבת אמנון ותמר בתו, שהאלהים בשר אותה בחזיון־לילה. כן מצא אמנון נחומים לנפשו בבקרו לפרקים את אמו ואחותו היושבות בגיא־התופת, כי אבישי הובילו אליהן וגלה לו את מולדתו. אולם אשרו היה גם הפעם עדי־רגע. עושי־דבר עזריקם, השומרים את צעדי אמנון, גלו לידידיה וגם לתמר, כי נלכד אמנון בשחיתות מכשפה יפה, הצודדת אותו בקסמיה. ובליל־אפל אחד הלכו תמר ותימן אחיה לגיא־התותפת לראות ולהוכח, אם נכון הדבר. הם הציצו בעד חרכי האהל

“והנה עלמה יפה־פיה, לבושה משי ורקמה, נצבת ככלה עדינה לימין אמנון, מתנוססת ביפיה ובהדרה. ואמנון שם צמידים על ידיה, ונזמים – באזניה, מביט אליה באהבה וכן ומנשק לה; והעלמה גם היא תשיב לו עתרת נשיקות. והאם צופיה החזיון הנעים, נגשת אליהם ונושקת אותם חליפות באהבה וגיל, באין אומר ודברים”.

אימה חשכה נפלה על תמר, שלא ידעה כי אֵם אמנון ואחותו עומדות לפניהן, וחמתה בערה מאד בבחירה הבוגד, שנשבע לה אהבת־עולם. היא גרשה מפניה את מאהבה בקצף ובוז, מבלי הגד לו סבת הדבר.

“ויצא אמנון מחדר תמר נבהל, נשבר ונדכה, וימהר לצאת מבית ידידיה למען הסתר מבוכתו. לבו סחרחר ויהי כאבן, עיניו חשכו ורגליו כשלו בלכתו. וילך בכל מאמצי־כח ויבא לביתו, ויפול באין אונים שדוד על ערשו. פעם חבש ראשו בכר משכבו, אשר הרטיבוהוּ בדמעות שליש; פעם קם ויתהלך כמתעתע בחדרו; ופעם עמד פתאום ויאמר: אין זה כי אם חלום נורא…”

וזמרי הרמאי השתמש במקרה כדי לסכסך את הנאהבים זה בזה, וגם רעל שם בנבל היין, ששלח אמנון לתמר למען כפר פניה. הוא חפץ להוכיח בזה לתמר כי אמנון הבוגד מבקש את נפשה, למען תרחיקהו ממנה לנצח. וגם חזון־שוא בדה זמרי מלבו, כדי לבאר מעשה־שטן זה, ויספר לתמר מעין חלום מוזר שראה בהקיץ.

“אנכי הוזה, שוכב על משכבי, ואמנון העירני משנתי בחצי הלילה, ויאמר: הבה לכה עמדי ואראך את ידי. כחולם הייתי בלכתי אחריו, חג ונע כשכור, כי עוד לא סר ייני (ששתיתי לפני השנה). אימה חשכה כסתה את עין הארץ ואת עצם השמים, ונלך, ונבוא אל התופת. “האח! האח!” – שמעו אזני קול עלמה קורא – “האח, אמי! הנה אמנון בחירי! מאהבי בא!” והנה קול אשה עונה אמריה לאמר: “הנה הבמה בנויה, בערי, בתי, אש, וראה אמנון מאהבך את כל איומי־תבל הסרים למשמעתך”. עודנה מדברת ובאשה עלתה באפי מצחנת גפרית וזפת בוערה; והנה לבת־אש ירקרקת־אדמדמת עלתה על הבמה, ולאורה ראיתי אשה בעלת־חן ועלמה יפה־פיה; שׂערות ראשיהן פרועות ובשולי בגדיהן השחורים כעורב מאזרות הן זיקות הלהבה ומדברות לאמר: “בערי, בערי, אש־שאול, והציתי כשאול קנאה בלב תמר, ובערה והיתה כמוקד־אש”. ותגש העלמה אל אמנון ותאמר: “הפר הפעם בריתך את תמר”. ויאחז אמנון בידה וישקנה למו פיו, ויאמר: “בוז אבוז לתמר ולעשׁרה, ובאהבתך אשגה תמיד”. ותאמר העלמה: “לכן אעידה לי עדים איומים בבריתנו”. ותשרוק בשפתיה – והנה סופה הומיה כחלילים בכל גיא התופת. ורוח־טומאה נשא פראי־ציה מארבע רוחות. והנה אריות וכפירים שואגים, דובים הומים, זאבי־ערב מיללים, וחזירי־יער חורקי־שן; ואחריהם משׁק בעלי־כנף מורדי־אור, בנות־יענה, לילית ועורבי־נחל צועקים ומיללים ביליל־יְשִׁימון; גם נחשים שורקים, זוחלים, ראיתי. עודני משתומם על המראה, והנה – מתי־עולם עולים מן הארץ, מתנערים מעפר־מות ונצבים בתופת; והנה השׂטן נצב על הבמה, ושדים ושעירים מרקדים סביבותיה. אימת־מות נפלה עלי ואקרא: אהה, ה' אלהים! אנה באתי? והנה חרד אלי שד איום ויבעיתני. ויאמר: “הס! כי לא להזכיר פה בשם ה'; הנה השטן, מלך־הבלהות, השתחוה לו ובשמו קרָא”. ותגש העלמה אל אריה־משחית, ותאחז בזקנו ותגישהו אל הבמה, ותהרגהו ותעלהו כליל. ותזרוק מדמו על הבמה ועל אמנון, ותאמר: “גם דם בריתי אתך – וכופר בריתך אשר כּרתּ עם תמר על מפלת האריה”. והאשה שחטה שני חזירי־יער ותקריבם על הבמה, והנותר מבשרם שמה בפרור; ותמלא הין יין, ותסך מעט על הבמה, והנותר שמה בכלי. ותקרא העלמה בקול־פחדים לאמר: “עֵד אתה, השטן, בבריתנו, ועדים כל איומי־תבל!” ותשרוק בשפתיה שנית, וכל המראות והבלהות ספוּ תמו. עד מהרה בשלו בשר חזירי־היער, וישבו לאכול זבחי־מתים וישתו יין נסיכם, והנותר מן היין שמו בנֵבל, ויתנו בו ראש־פתנים…”

לשמע הספור הזה אחזה פלצות את תמר, ותתן מעט מיין־הרעל בפי היונה, שגדלה בביתה כסמל אהבתה לאמנון – ותניד היונה כנפיה, ותתפרפר רגע על הארץ ותמת. ואמנון נמלט מחרב־המשפט בערב יום־כלולתו עם תמר; ובשומו פניו ללכת מצרימה נפל, אצל עקרון, בידי גדודי־פלשתים, שמכרוהו ליונים ההולכים באניה לאי־כפתור. אולם בתוך כך החלו רגשי־הנוחם להציק לאנשי־האון, שהרעו לחנם ליורם ובני־ביתו הנקיים. מתן, השופט הערום, הודה על עונו, וחפר ובוקיה שעזרו, בעצתו, להצית נאות יורם ולשלול הונו, מהרו לשרוף את מתן בתוך ביתו כדי שלא יגלה את פרטי התועבה. וגם עכן נחם על מעשהו, כי נבל בנו, הנקרא עזריקם, התעמר בו בירשו נכסי יורם; וכשהחל עכן לגלות סודות מפחידים שלח עזריקם גם את ביתו באש על עכן, חפר ובוקיה. אולם הם נצלו כל עוד רוחם בם, והשופטים הוציאו מפיהם את האמת הנוראה. ואז הוסרה המסכה, הותר הקשר־הגרדי. זמרי נפל בחרב עזריקם, הפושעים נמסרו לדין, וצדקת נעמה ואמנון יצאה כנוגה. אולם האוהב האמלל כבר נדד למרחקים, ואין להשיבו. ותאבל תמר יומם ולילה על אמנון, שגרשה מפניה בקלות־דעתה, בהאמינה בכל כזבי משטיניו. וגם בירושלים גדלה אז המבוכה, כי צר עליה חיל סנחריב.

"ועיר־אלהים נבוכה; כל אזנים תחרשנה מאנקת מתי־רעב. המולות קרדומות ומהלומות כשיל וכילפות, אשר יניפו מקרקרי קיר ונותצי הבתים לבצר החומה; כל פנים קבצו פארור וכל רוח נשברה, כי באה ציון במצור, ובניה – עד משבר.

וחזקיה אסף כשנים־עשר אלף איש, כלם ישרי־דרך ונאמני־רוח, וישם עליהם שרי־צבאות, ויקבצם אל רחוב שער העיר. וירהב עוז בנפשם, וידבר על לבם לאמר: שמעוני, בָּנַי! הנה שאון לאומים באים לשים מצור על ירושלים; משאתם אל תפחדו, ומהמונם לא תענו, כי עמם זרוע־בשר, וזרוע ה' היא תאמצנו. התאזרו נא ושימו יראת־שדי על פניכם ואהבתו בלבבכם; דומו לה' והתחוללו לישועתו, כי עשה יעשה נוראות לא נקוה. הן זאת העיר ציון, לה נשואות עיני יושבי קצוות ואיים רחוקים; בחיקה מוטל גורל לאומים, וממנה יצא משפט לגוים. כי היא תצא לרוָחה – וכל הגוים ימחאו כף, יריעו מאפסי ארץ אל אלהים בציון. אל תיראו, מְתֵי יהודה, כי גואלכם חזק, ה' צבאות שמו!

ושבנא שם את העיר כמרקחה ויסכסך את יושביה; ויתמכרו לו שלשה־עשר אלף איש רכי־לבב, בנים לא אמון בם. ויקבץ את ראשי־הקושרים אליו, ויאמר אליהם: אמרו נא אל העם לאמר: ‘מי האיש החפץ חיים ישמע לעצתי, להשלים את מלך אשור, בטרם יכה את ירושלים לגלים־נצים…’ "

אולם נבואתו הקשה של שבנא לא נתקימה. מגפה נוראה הפילה ליל אחד רבבות חללים במחנה האשורים, והנשארים בחיים נמלטו על נפשם.

“עברו בעותי־לילה. השמש הופיעה בקרני ישע והוד על עיר־דוד, ותבא בכנפיה מרפא לנפשות יושביה. עזב החולה את ערש־דויו, ונגוע ברעב נטש אהל עוני; מחזיקי־בפלך השליכו משענתם, פסחים דלגו כאילים ונכשלים אזרו חיל. כל הכתוב לחיים בירושלים יצא אל מחנה אשור – והנה העמקים, אשר מלאו רכב ופרשים, היו עמקי פגרים; ואשר היו למו ידים שללו שלל ויבוזו בז למרבּה”.

נצחון אלהי ישראל נתפרסם מהרה בין העמים, ומכל הארצות החלו לשוב ליהודה גולים ונודדים יהודים. אולם המוני האורחים, הבאים יומם ולילה בשערי ירושלים, לא הביאו עמם את דוד תמר. לא מלאה עוד סאת־יגונה של האהובה האמללה, וכמה ירחים עברו עד שבא לאחרונה היום המאושר. זה היה בערב חג־הסוכות.

“ובני ציון החרדים לדבר ה' השכימו טרם השחר עלה, וישטחו להם שטוח בין ההדסים אשר במצולה ובעמקים על כל יבלי־מים; זעיר שם זעיר שם, עמדו ויכרתו להם ענף עץ־עבות וערבי־נחל, אותות ישע וגבורה, לשמוח בהם לפני ה' ביום מחר, ביום הראשון לחג־האסיף. כוכבי־נשף כהו חָוְרו מאור יפעת שחר חכלילי הנוצץ בירקרק חרוץ; פני קדים מתולעים מלהבות אש־פלדות, אשר יחצוב השמש טרם צאתו מאהלו. נהרים ויאורים נחים ושוקטים שוכבים בין שפתים כתבנית רקועי פחי־כסף ומוצקים כראי בגדותיהם; עליהם יזהיר אור־יקרות ירקרק־אדמדם, מירק הרים אשר סביבותיהם ומאודם פני קדים; גם זהר הרקיע בתכלת מראהו ובכוכבי־בקר, המשובצים בו כנקודות הכסף, ישים עליהם נוספות להרנין לב. הנשר העיר קנו וצפרי־שמים פצחו רנה, התרועעו וישירו כל תולדות השמים והארץ, יחד הררי־ציון הרנינו לאלהי־עוזם”.

בבקר כזה, המלא גיל וזיו, הפסיק קול אמנון, המשורר בגן, את שנתה הטרופה והנרגזה של תמר. הוא שב מגלותו, והביא עמו גם את יורם אביו. לעליצות הנאהבים ולשמחת נעמה ובתה – לא היה קץ. אז נתאגדו בברית אהבת־נצח שני זוגות נחמדים וישרי־לב: אמנון ותמר, ותימן ופנינה.

 

תכונת הגבורים. אמנון ותמר    🔗

אמנון ותמר שניהם צעירים ישרים, יפים בחזותם, נוחים ועדינים בהליכותיהם ואוהבים נדיבות, שירה ורוממות. אהבתם נוסדה יותר על מעלות־רוחם מאשר על יפי־תארם. אמנון מצטיין גם ברוח גבורה, בהוד צבאי וברגשי־האמון שלו.

 

הפרש של התנ"ך    🔗

הוא הפרש (рыцарь) היהודי מתקופת התנ"ך, שחונך ברוח המוסר של הנביאים. אמנון אינו שופך דמים ואינו עושה שום עול בשביל אהבתו; הוא מקדיש לה את חייו, ומרבה לעשות בשמה אך טוב וחסד. אהבתו היא טהורה ונצחית, ואהובתו יחידה לו בחיים. וכשהיא מרחיקה אותו ממנה, הוא מחליט: “אדדה כל שנותי על מר נפשי, אלך ערירי ואחרת לא אדע עד עולם, כי כן נשבעתי ולא אחלל את שבועתי”. ותמר גם היא דבקה בבחירה באהבת־נצח: “גבר אחד ידעתי, ואחרי בגדו בי אין איש עוד על פני כל הארץ”. חובת המשמעת להוריה קודמת אמנם בעיניה לכל דבר, ובכל זאת היא מרגישה כי אין בידה לשנות את נטית־לבה. “הנני ביד אבי – אומרת היא לאמה – לעשות בי כטוב בעיניו, יאסור ידי בחבלים וימכרני לחדל־אישים, אנכי נאלמה לא אפתח פי; ואולם דעי לך, אמי, כי רק את גוי יתן לאשר אתעב, אך נפשי ממנו לחפש תצא”. ותמר נכונה להביא קרבן גדול כזה לא כדי לקבל חלק מהון אביה, כי טובים לה חיי־אהבה מתוך עוני מחיי־עושר מלאים צער. “לוא – אומרת היא – שלחני (אבי) מביתו לנצח, כי עתה עזבתי כל שכיות־החמדה ללכת אחרי אמנון, אשר בו כל חיי רוחי. אתו ינעם לי שבת גם באהל רועה, אשר כהיכל־מלך יהיה לי אם אראהו בצל קורתי; יוליכני המדברה – אחריו אלכה בכל אַות־נפשי, כי תחת רגליו תפרח ערבה, מנעימות אמריו תגל ציה, וארץ־תלאובות ירנין בהוד קולו”.

 

ידידיה    🔗

אולם ידידיה הוא איש נוח ועדין־רוח ואינו מסוגל למעשים קשים ואמצעים נמרצים. למרות גאון־היחש וכבוד־ביתו, היקר בעיניו מאד, אינו מגרש מביתו את בתו שנתאהבה ברועה, גם אינו משיאה על־כרחה לעזריקם השנוא לה. הוא דוחה את הדבר מעת לעת, הוא מחכה לשנוי מצב־רוחה של בתו. בכלל, הוא איש הסומך על צדקת ה“השגחה”, העושה הכל לטובה; הוא רואה כל אדם כישר־לב, ובטוח כי בתו לא תעשה מדחה. ובזה לא שגה: הנאהבים נשקו זה לזה בפעם הראשונה רק אחרי שהסכים ידידיה לאגודתם…

 

הסגנון    🔗

סגנונו של מאפו ב“אהבת ציון” הוא מליציי ומרכב משברי פסוקים. יש בו על פי רוב גם המשקל (ריטמוס) השוה והקצר של לשון־המקרא, וכמוהו הוא נוהג לשנות רעיון אחד שתי פעמים במלים שונות. אולם מאפו הוא הסופר היחידי בספרותנו החדשה, שסגנון הנביאים אצלו לא מלאכותי אלא טבעי. רוחו היה שקוע כל כך במליצות התנ"ך ומושגיו, שלשון המקרא היתה לו לשפת־אם. בסגנון אחר לא היה יכול מאפו לכתוב. וסגנון המקרא מתאים באמת מאד לספור לקוח מחיי התקופה העתיקה והתמימה, שבה נכתבו ספרי־הנבואה והיהודים דברו עברית צחה. בקראנו את הרומאן “אהבת ציון” היינו יכולים לטעות בנקל ולחשוב, כי נוצר בדורו של חזקיהו, לפני אלפים וחמש מאות שנה, לולא איזה סמנים מובהקים המכניסים אותו לסוג ספורי הרומאנטיקה. סגנונו של מאפו הוא יפה ועשיר בציורים, אבל הוא משורבב ובלתי מדויק. יש שהוא כותב כסדרן המון מלים, הדומות כמעט זו לזו בהוראתן, כמו: “נגף, קטב; שוד, שבר; מהומה ומבוכה”. אולם יש גם שמבטאיו של מאפו ערוכים באמנות. הוא מעשיר לפעמים את סגנונו במשחק־ההפכים המצוי ביותר בספרות הפראנצית. תמר אומרת, למשל: “למצער שגיתי – וימים רבים רחצתי חטאת־נפשי בדמעות שליש”; “אך לאמנון הרועה עוללתי כל אלה – ובן יורם האלוף יכפר לי”. או קריאתו היפה של אמנון, בהתאבלו על מנעמי אהבתו שחלפו כצל: “מה נעים היה לי החלום ההוא! מי יתן וארך כל ימי חלדי! היום הזה הקיצותי – למען אישן לנצח…”

 

אופן התאור    🔗

סגנונו הפיוטי והשטחי של מאפו ב“אהבת ציון” מתאים גם לכשרונו ואופן התאור של גבורי ספורו. מאפו אינו מבדיל את תמונותיו זו מזו ע“י שרטוטים מדויקים, ואין אנו מכירים היטב את חזותן החיצונית ואת פרצופן הרוחני המיוחד של הנפשות הפועלות בספוריו. את תמר היפה־פיה הוא מתאר, למשל, ככה: היא “לבושה ארגמן ורקמה, במצחה הזך כשלג ילין הוד, בלחייה המאדמים כענב־חכלילי חן והדר, ועפעפיה כעפעפי־שחר”. בקוים כוללים כאלה אפשר לצייר כל נערה יפה, ושום תמונה פרטית אינה מתוארת בהם. כן ממעט מאפו מאד בתאור התנועות (מימיקה) של הגבורים, ותחת זה הוא מרבה יותר מדי בשיחות (דיאלוגים). גם בברור הרגשות והמחשבות (פסיכולוגיה) של הגבורים קצר מאפו ביותר; ולפעמים אין הברור הזה מתאים גם להאמת בפרטיו. הבחורים והבתולות היפים ממהרים להתאהב על פי ראיה ראשונה, והתמימים מאמינים יותר מדי להנוכלים; האנשים הטובים הם טובים לגמרי, והרעים – רעים לגמרי. כן בלתי טבעי הוא קצת ב”אהבת ציון" שלוב־המקרים (אינטריגה), וכל המעשים נראים כערוכים מתחלה על פי תכנית ידועה. תמר ותימן מזדמנים, למשל, דוקא למקומות שאמנון ופנינה, הנועדים להם, נמצאים שם, והם מתאהבים בהם מבלי דעת: אמנון נמכר לאדון יוני אחד עם אביו; כל הנוכלים נענשים, בעוד שכל הישרים באים על שכרם, וכדומה.

 

סמני הרומאנטיקה    🔗

את המגרעות הללו (ביחוד הפסיכולוגיה השטחית והאינטריגה הפלאית), שבהן לקו גם יתר ספורי מאפו – ירש מספרנו מספרות הרומאנטיקה, שפרחה בימיו בגרמניה ופראנציה. סופרים רומאנטיים כוויקטור־הוגה, נובאליס, וביחוד אייז’ן־סי – שהשפיע ביותר על מאפו – לא שמו לבם לתנאי ההוה ולהמציאות הטבעית שהם חיים בה; ותחת לתאר את האמת הפשוטה והעניה כמו שהיא, שגו בדמיונות יפים ועשירים והרבו בהשתפכות הנפש. הם השתדלו למשוך את לב קוראיהם בספורי מקרים מבהילים וגוזמאות מפתיעות. וגם מאפו לקח מבית נכאתם את התבלין לתבל בו את ספוריו. אנו רואים ב“אהבת ציון” חלומות, מכשפות, אנשים אובדים לכמה שנים ונמצאים שוב, עדות של חותמות וטבעות, המתה בחרב וברעל, וסגולות אחרות כיוצא באלו, שנלקחו מאוצרה של הרומאנטיקה.

 

הדמיון והשירה    🔗

אולם צריך להודות, כי בכח הדמיון והשירה לא נפל מאפו מהסופרים הרומאנטיים הגדולים. הוא משפיע על הקורא ומכניס אותו בנקל לעולם־קסמיו. ויש שהוא מתאר לנו גם תמונות טבעיות וחיות, ביחוד כשהוא מצייר מראה הטבע או המון אנשים. הנה, למשל, המחזה היפה של הפועלים העובדים בכרם תימן:

“וידי הבוצרים והבוצרות אמונות לעשות מעשיהם; לשונם מלאה רנה ושפתותיהם תרועה. ילדים וילדות מריקים הסלים, המלאים אשכולות, אל הכּדים, והגברים נושאי־בכתף ישאום אל היקבים. והנה שני יוגבים מדברים, זה יאמר: “שקוי אדום וצח כטל שמים לפני אודם פני קדים”; ורעהו ישיב: “משקה מובא בית־אלהים, כלו ממתקים ממגד שמש”. ולעומתם הדורכים יענו: “הידד! הידד! יין משמח אלהים ואנשים; ממנו ינסך על המזבח, ממנו ישתו ישישים וישובו לימי עלומיהם, רעים – ויתעלסו באהבים”. הגיעה עת הצהרים. ידי הבוצרים והבוצרות עיפו. וישטחו להם שטוח בכל פנות הכרם לצחק ולהחליף כח בהתולים משׂמחי־לב וטהורים מכל שמץ דברי זמה. והנה פה עלם עולה כתמר, ידיו אוחזות בסנסניו ורגליו כושלות באין מעמד, יפול לארץ והיה לשחוק; ושם עלמה רודפת אחרי עלם אחד, אשר דבר דברים כמתלהמים באזניה, ובידיה אשכול ליסרהו, תשיגהו, תסחט האשכול על לחייו, והנה פניו מתולעים ועליו ימלאו הרואים שחוק פיהם”.

 

השפעת הרומאן    🔗

השפעת “אהבת ציון” על הקוראים היתה גדולה מאד. רבבות זקנים ונערים, המחונכים על התנ“ך, קראו את הספור בתשוקה רבה, ובן הישיבה כהמשכיל התענגו על חזיונותיו. הוא עורר כמה צעירים לחיים ולהשכלה, והפיץ בין העם את ידיעת הלשון העברית. האוהבים והאהובות שלנו קראו אז לעצמם בשם “אמנון” ו”תמר", ורבים נסו לחקות את מליצותיו של הרומאן. ומזה נתפתחו הכשרונות הספרותיים, ומספרים חדשים נולדו בספרותנו.

 

אשׁמת שׁומרון    🔗

הצלחת הספור “אהבת ציון” ושמחת הקוראים עליו הניעו את מאפו לכתוב רומאן חדש וגדול מן הראשון בשם “אשמת שומרון”, הלקוח גם הוא מחיי אבותינו בתקופת המלכים אחז וחזקיהו. ובעת ההיא לקח לו מאפו אשה שניה ויפה וראה עמה חיי נחת ושלוה במשך איזו שנים. גם בת הולידה לו, שהיתה שעשועי אביה יום יום. אולם ימי אשרו לא ארכו, כי חלתה אשתו האהובה לו ומתה בשנת תרכ“ג. כן החלה גם בריאותו של מאפו להתמוטט משנת תר”ך והלאה. מחלת “עוית הסופרים” תקפה את ידו הימנית, והיה נאלץ לכתוב בידו השמאלית. המספר נשאר איפוא בודד וחולה, כי גם בנו מאשתו הראשונה, שגמר למודי דוקטור־לרפואה, רחק ממנו ברוחו. הוא לא הבין עברית ולא קרא את ספורי אביו, כי מאפו התרשל בחנוכו העברי, כּדרך כל משכילינו בעת ההיא, שנתנו את כל היקר להם במחיר ההשכלה הכללית. וכשנתגברו על מאפו הצרות והיסורים בקש לו מנוס במקלטו היחידי – עולם־החזיונות. מעולם לא הרבה כל כך לחלום, לחשוב ולכתוב, כמו בשנים הרעות ההן. הוא קרא אז את הספר “מורה נבוכי הזמן” של קרוכמל, שהרחיב השקפתו על התנ"ך, בהפיצו עליו אור החקירה החפשית. וזה עזר לו לברוא את הספור “אשמת שומרון”.

 

תוכן הספור    🔗

הרומאן “אשמת שומרון” הוא כ“המשך” ל“אהבת ציון”, כי אותם הגבורים באים בשני הספורים. אולם הנפשות הפועלות רבות כל כך בהרומאן הנוכחי, והמאורעות מסובכים בו במדה כזו, שאנו מוכרחים להזכיר רק את הגבורים הראשיים שלו ואת סכסוך־המעשים הקשור בהם.

“מקצה הררי־הלבנון, אשר יגבלו צפון ארץ נפתלי, במקום שחברו למו החרמונים יחדו, נשקף ראש־אמנה. תחת רגלי ההר הזה משתרעת בקעה נחמדה ונהדרה ברוכסי ההרים אשר סביב לה. מסלעיהם יוצאים מעינות אל המעין אשר בתוך הבקעה ההיא, ששם יתחברו הפלגים יחדו, פלגים יבלי־מים החותרים והנוזלים מתחת לארץ עד הגלותם מבטן אדמה והיו לנחל שוטף, הוא נחל הירדן”.

על ראש אמנה מתבודד אחד מחשובי ירושלם, עוזיאל, המסתתר במעון חצוב בשן־סלע. “קרקעו מכוסה בעורות פראים ועל קירותיו נראו כל כלי־משחית, קשתות, חניתות, רמחים וכידונים, גם חרב גדולה הנסתרה בתערה. אותות נאמנים אלה” יעידו, כי היושב פה “הוא גבור־מלחמה. מחוץ למשכן הזה, על ראש־פנה, נצב נמר נורא בחברבורותיו; אותו הכריע הבודד וימלא בשוכות עורו, ויציגהו על ראש־פנה להפיל אימתה ופחד על האנשים הנועזים, אשר יעפילו לעלות” אליו. בסביבות המקום ההוא נחשב עוזיאל לשודד האורב לעוברי־דרכים, ורק מנוח החברוני, היושב בלבנון, יודע כי זה הוא איש ישר ואמלל, הנדח מחוג משפחתו השלאנן על ידי עריצים.

עוזיאל היה מבני אלופי ירושלים, הנאמנים לציון ולתורת נביאיה; ויתקרב לשמיר, גבור אפרים, היושב בירושלים וחורש עליה מזמות רעה – למען סכל עצתו. וירא בביתו את בתו היפה והנבונה, מרים, ויאהבנה; כי דבורה אמה היתה גם היא מבנות שועי ירושלים, ונטעה בלב בתה את האהבה לציון ולתורתה; ובמותה הניחה למרים הון רב, נכסים ואחוזות. ומרים השיבה גם היא אהבה לעוזיאל, העלם הנחמד והמשכיל. אולם בעת ההיא נשא גם יורש העצר אחז את עיניו למרים היפה והשתדל לקנות את לבה בדברי־חן ותשורות. יום אחד הזמין אליו שמיר את ידידיו מבני אפרים, והקרואים אכלו ושתו,

“והנה אחז, בן המלך, בא; ויקומו הקרואים מפניו, ושמיר התאושש ויקדם פניו בכבוד והדר, התכחש לו. ואחז אז בן שבע־עשרה שנה, טרם יתערב בדבר המלוכה, ויאהב עלמות רבות ואת מרים בראשן. ויאמר לשמיר: “הן הביא לי סוחר צידון צמידי־זהב מעולפי־ספירים. ואקנם ואביאם אל מרים בתך מתנה”. ויקרא שמיר למרים, ותבוא ותתיצב לפניו בכבוד והדר. ותקח מידו את הצמידים, ותאמר לו: ובמה מצאתי חן בעיניך, בן מלכי, כי תתן לי אלה?” – “בחין ערכך ובחמדת תארך – ענה בן המלך – והצמידים האלה יתנו לך לוית חן”. ותברכהו מרים על חסדו, ושמיר אמר: “יחי בן המלך ויחי לבבו לעד, וישתחוו לו כל משפחות ישראל!” וכן ענו הקרואים אחריו. סבבוהו בכחש אפרים, בפיהם ברכוהו ובלבם קללוהו. ואחז אמר: “ברוכים אתם לה' ולי, אתם בני אפרים אוהבי שערי ציון מכל משכנות בית ישראל; דרשו לציון תמיד, שמחו בחגכם ותתענגו על רוב שלום”. זאת דבר, ויקרא חן ושלום למרים. ויפן ויצא… ושמיר הגיע אחריו ראש בצאתו, ויאמר: “לא לך, בן המלך, לא לך תהיה בתי לפלגש, כי גברת תהיה לגבור אפרים”.

אולם מרים כבר נתנה את ידה ולבה לעוזיאל ידידה, ותהי לו לאשה על אף שמיר אביה ולמרות רוח אחז, ששמר מני אז עברתו בלבו לעוזיאל. ובכל זאת כל עוד יותם אביו, המלך הצדיק, חי, נבצרה ממנו לעשות לו רעה, ויחי עוזיאל עם אשתו האהובה בשלום ונחת, ותלד לו בן. אולם ימי אשרם לא ארכו, כי הגיע היום שבו נאלץ עוזיאל להפרד מאשתו ולנוד למרחקים. הוא מספר לנו בעצמו ע"ד הפרידה הקשה ההיא, שהכחידה את אושר משפחתו והביאה לו כמה שנות עמל ויגון:

"המלך יותם חלה את חליו אשר ימות בו; ועניי ציון וחסידיה חפו ראשם, חרדו לרגעים… כי ה' היה לו מחסה עוז. ואני בחלותו לבושי שק, עליתי אל בית ה' לשאת בעדו רנה ותפלה. ויהי בשובי אל ביתי לעת ערב והנה בלהה. כי קול בוכים שמעתי מהיכלי, קול ידידות נפשי בוכיה, תפרש כפיה ותקרא: “אנא, אלהי ישענו וצור־משגבנו. שלח עזרך מקדש לבן דוד עבדך… כי הוא לנו מגדל־עוז מפני אויב”. ובראות מרים אותי מחתה דמעתה מעל פניה, ותפצר בי לאכול, כי השלחן ערוך לפני. ואנכי אמרתי: “הן כל העם נעצב אל המלך, ואיך אשב לאכול ולשתות?” ישבתי על מקומי, ומרים ישבה לימיני, תמכה ראשה בין זרועותי, לאטה פניה ותבך. “הבליגי נא, יונתי, על יגונך” – אמרתי לה; והיא הביטה אלי, ועיניה הזהירו מרסיסי דמעה, ותאחז בידי ותאמר: “היה נא, אישי, תמיד משוש גילי… כי מי לי בלעדיך בציון?”— —

הלילה היה ליל חשך ואפלה, ליל ענן וערפל; והנה עזריקם קרובי, נגיד הבית, מתחפש ובא אל ביתי. המראה הזה היה יקר לנו, כי זה שנית ראינוהו בצל קורתנו, אחרי בואו לשיש אתנו משוש בליל־חתונתי. על כן חרדנו לקראת בואו, ועזריקם היה כאיש נדהם, והכרת פניו ענתה בו, כי חזות קשה יגיד. ובהניפו ידו לי קראני לבוא אתו חדר בחדר, ומרים נפעמה ורעדה אחזתה. ובהביאי את האלוף אל חדר־משכיתי ענה ואמר לי: “כוכב יהודה אסף נגהו, וכוכב־נשף יחליפהו ויחשיך על ארצנו. ואתה הלא ידעת את עברת אחז השמורה לך מאז; ועתה דבר אלי יגונב, כי יקומו בך עדי־שקר וענו בך לאמר: ברך עוזיאל אלהים ומלך, ואנכי לא אוכל לכסות עליך, באשר קרובי אתה; לכן הכינה מעשיךְ בביתךְ, והחישה מפלט לך אל ארץ מואב”…

ויפול עוזיאל על צוארי מרים אשתו ויבך, וישק גם לילדו הנחמד, וינס עוד בלילה ההוא, ויסתתר זמן מה בחורשת־הקנים שעל חוף הירדן. אחרי כן היה למשרת הציד אצל מואבי עשיר; אולם אשת אדוניו נשאה אליו עיניה ותאהבהו, ואחרי שלא חפץ לבגוד בבעליו, היושב עמו לבטח, נאלץ לברוח מביתו. אז נשא תלאות רבות והיה נע ונד בארץ, עד התבצרו על הצור ראש־אמנה. יום אחד שמע מנוח החברוני את קול תפלתו, בשפכו שיח בין העצים, ונודע לו, כי איננו שודד, כמו שחשבוהו רבים, אלא איש מר־נפש ונרדף; ואז שמהו מנוח בין באי־ביתו, וגם ידע את צפונותיו. ומנוח הוא איש ברוך־ה', המבלה ימיו בנעימים בהאחוזות שנתן לו בלבנון אלקנה קרובו, משנה המלך, בהשיאו לו את נועה אשתו אחר שגרשה; כי מנוח אהב לפנים את נועה בטרם לקח אותה אלקנה לאשה שניה.

"מעונתו לרגלי הצור על סלע כבד רבוע, וצלעותיו זקופים וגבוהים כקומת־איש, במעלות יעלו בו, ומעקה סביב לו ממעל על ארבע פנותיו למען לא יפול הנופל ממנו… ועל ראש הסלע רחב־הידים בנויים בתי־חמדה, מכלאות לצאן, רפת לבקר וארוָה לסוסים, לפרדים ולגמלים… לרגלי הסלע מעבר האחד צור־היעלים, ומעבר השני כרם נחמד, סביבותיו כל נטעי נעמנים: ארז, שטה, הדס ועץ־שמן, גם ברושים רעננים ובתים לחסידה. בתוכו ברכת מים, מעין־גנים נוזל מים קרים וטהורים משיבי־נפש. ומעבר השלישי גן־ירק רטוב מזרם הרים, הנותן מאכל לגרי־הבית. הלאה ממנו שדה־תרומות, מצמיח חלב־חטה. ‘וברוך ה’ – יאמר מנוח – אשר יום יום יעמס לנו וימלא ביתי כל טוב. הן עגלות בקרי עושות חמאה וחלב לרוב, מגז כבשי לנו צמר צחר, אף שאר יביא לנו ציד לבנון וחיתו, כי נצוד פה איל, צבי ויחמור, וכחול ימים עוף־כנף; יקבי ישיקו יין הטוב, וצור יצוק עמנו פלגי שמן; לא נחסר מאומה במקום הזה, כי גם יערות־דבש לנו ונופת צופים. לא ישיא אויב בנו, וסוררים יסורו ממנו. גם פריצי־חיות יחרדו מן החבל הזה, לא ירעו ולא ישחיתו בגבולנו; לשוד ולכפן נשחק פה, כי ברך ה' חילי, ועבדי יוצאים לפעלם ביד חרוצים' ".

במשכנות מבטחים אלה היה עוזיאל יכול למצוא מרגעה לנפשו הנהלאה, לולא התגעגע על אשתו הצעירה והאהובה. וגם מרים אשתו בלתה ימיה ביגון ושבר־רוח, כי כלתה נפשה לאישה, ואויבים סבוה מסביב. אחז, שהיה למלך, הזהיר אותה כי אם תצא מקיר ירושלים וחוצה מות תמות, למען הפריד בינה ובין אישה הנמלט על נפשו; וגם אביה שמיר נקם בה ובאישה, בשביל שגלו את מזמותיו להממשלה, והקריב את בנם למולך. וזה היה חזון נורא, המסמר שער רואהו:

“המולך, השקוץ המשומם, הוא פסל עשוי מנחשת קלל, כקומת איש קומתו, וכלו לוהט ובוער ברשפי־אש. והילד שוכב על ידיו וצורח מר מעצמת מכאוביו: “אמי! אמי! חושי הציליני נא!” והכמרים נושאים קול סואן ברעש תופים, צלצלים וחלילים, להחריש אנקת הילד עד אשר היה לשרפה”.

אולם הילד האמלל שהובא לקרבן היה ילד עמלקי, כי מרים החליפה בו את בנה למען הצילו ממות נורא. ואת בנה האמתי גדלה בביתה כיתום אסופי, וקראה אותו בשם אליפלט. הוא היה יפה־תואר ואמיץ־לב, והצטיין בגבורתו במלחמת ארם ואפרים על יהודה.

”ויום ה' אכזרי בא כשוד משדי, יום ענן וערפל, אשר קדר על יהודה. פקח בן רמליהו מעבר מזה, ורצון מלך ארם – מעבר מזה, עלו ביהודה ככפירים בעדרי צאן. ירושלים באה במצור, ומלכי הברית לא יכלו להלחם עליה, ותטוש המלחמה על יהודה…" מחנה עצום עם רכב ופרשים הסתדרו במערכה “ועל מרומי שדה רמה יד בני אפרים, בני־רשף לוהטים בני־אדם, אנשי מדות הנותנים חתיתם בצבאות צריהם… רצים הם כצבאים בשדה, רוקדים כשעירים וטשים כשרפים מעופפים… ופקח אסר את המלחמה, פניו פני להבים, והוא רוכב על סוסו ויתן קולו לפני חילו. ואחריו שאג קול סואן ברעש, רעם שרים ותרועה; וישאגו ככפירים לטרף, וינהמו כנהמת ים, ויתגעשו צבאותיהם וירעשו סוסיהם כארבה, ויתחוללו הרכב, וירעשו גלגליהם כסופה וסערה, וירוצו רוכביהם, וירוצצו אביריהם כברקים וכלפידים; רשפי־קשת עפו כזבובי־מות, ואש נשקה בצבאות אחז”…

במלחמה נוראה זו התנגש אליפלט עם ה“אמאזונה” (גבורה) היהודית, רעומה, בת זכרי גבור אפרים, שעלתה על יהודה עם חיל מלכי־הברית. יפה פיה איומה זו החליטה להנשא רק להאיש שינצחנה בקרב, וכמה צעירים, מגדולי היחש, התחרו עמה ונגזרו מידה. היא “יושבת על סוס מצרים, יהיר בענקים ובשהרונים אשר בצוארו, ויותר מהמה – ברוכבתו הערוכה לקרב. צוארה העתק לבוש רעמה, משבצות־זהב לבושה, רחב־השולים, וכנפותיו כנס מתנוססות מהרוח הצרור בהן, ברוץ סוסה כשטף עובר”. וכשגברה יד אליפלט על רעומה, התאהבה בו, אבל הוא מאס בבת אפרים הנלוזה, ויבחר לו אהובה מבנות ציון העדינות והישרות, קציעה בת אלקנה, משנה המלך, מיהושבע אשתו. בעלמה יפה זו התאהב גם מעשיה, בן המלך אחז, ובקנאתו באוהבה אליפלט שם אותו אל מול פני המלחמה למען יפול חלל; אולם אם ה' ישמור איש שוא יתנכלו שונאיו בנפשו, כי החרב השיגה את מעשיה בעצמו, בעוד שאליפלט נצל ממות. גם דניאל בן עזריקם, נגיד הבית, דבק באהבת קציעה; אבל היא מאסה בעלם יפה וקל־דעת זה, והשיבה אהבה לאליפלט, שהצטיין ביפיו ועוז־רוחו, אם כי נחשב לבן חשוכים.

ודניאל הובל עם השבי לארם, ובעברו דרך הגלעד ראתהו שם עלמה יפה ובכתה להגולה הצעיר והנחמד; וגם הוא “הניף לה ידו באהבה וחן”, אך השובים האכזרים מנעוהו מלבוא עמה בדברים. ומני אז לא מש מלבו זכר העלמה הנחמדה והרחמניה. ובשובו משבותו יצא דניאל לתעות בארץ ולבקש את אהובתו, שהופיעה לעיניו רגע אחד ככוכב מזהיר – ונעלמה. הוא בא עד בית־אל

“ועלה על הר נחמד, שם כר נרחב מאד כעמק שוח, וסביבותיו יערות צומחי עצים רעננים, אשרות, ברושים ואלונים עבותים. מפה ומפה נראה תמרות עשן עולה, עתר ענן־קטורת אשר קטרו שם הנשים; והמון אנשים רב, גברים, נשים ועלמות אין מספר, נפוצים על ההרים ועושים הלולים. כל פנים פני להבים, כי יין ידליקם… ובין האשרות מתנשאות הבמות לבעל, שם שלחן ערוך, עליו בשר־זבחים ויין ושכר; וגברים, נשים ועלמות משוטטים סביבותיהם, אוכלים, שותים וחוגגים. ומשלי־אפר ומהתלות ולצון ושחוק נשמעים מכל עבר… וקול המון בהרים, ששם מקדשי בית־אל, וגם מזבחות לבעל כגלים על תלמי שדי, כי הרבה אפרים מזבחות לחטוא. הכהנים זובחים את זבחיהם, ונביאי הבעל משתגעים מרוקדים כשעירים סביבותיהם, מתגודדים כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם; לב־הותל הטה אותם, ויחשבו כי בזאת תנוח עליהם הרוח. ובני אפרים ובנותיהם אוכלים על ההרים, שותים, חוגגים, ומיין אשר ידליקם חמו ויתגעשו. ולבם כתנור בוער מאופה. ובעת עצמו משובותיהם שמו למו סתר־פנים, ומפני המסכה הנסוכה על פני בחורים ובתולות ופני הלוט הלוטלא ידע איש את רעהו ואשה את רעותה פנים אל פנים”.

במקום זה של שכרון, פריצות והוללות תעה דניאל זמן רב: וכשלא מצא את אהובתו בין המון העלמות גבר עליו השעמום, ואמר לערוך קרב עם רעומה, המנהלת את החגיגה, כדי לנקום ממנה את נקמת אביו עזריקם, שנפל בידי גבורי אפרים. אולם רעומה משכה אליו חסדה ושלחה אותו לקרב אליה את לב אליפלט ולהרחיקו משולמית, הנועדה לו במצות המלך והיושבת עם אמה נועה בבית מנוח החברוני.

“היום רד מאד כאשר נפרד דניאל מעל יואח נערו, וילך בדרך אשר אחז; וצורים וסלעי־מגור עוו נתיבותיו כאשר הרחיק ללכת, ויתע בסבך עצים עבותים אשר סגרו עליו הדרך… ומחשכי היער הפילו עליו אימתה ופחד, וינחם מדרכו אשר בחר לו… ועצמותיו רחפו ואימת־מות נפלה עליו בשומו אל לבו פחד לבנון וחיתו. ותהי העצה היעוצה לו לבחר בעצים עץ רם־הקומה ולעלות עליו; ויפן כה וכה וירא ברוש רענן, ויעל עליו בכל מאמצי כח, ויכונן עליו מושבו וישם ענפיו רכובו. שם ראה, והנה השמש, אשר חשך במחשכי היער, עודנו בא לפאת ים; ומרחוק ראה ראש צור, ולא ידע הראש־אמנה הוא אם ראש שׂניר וחרמון. וקרני השמש הבא הזהירו עוד בשארית אורן על ראשי העצים רמי־הקומה, ועד ארגיעה היה נגהן – והחשך כסה ארץ. ויהי לילה, ותרמוש כל חיתו יער, וישאגו כפירים לטרף, וינהמו אריות ונמרים, ויצוחו כל בעלי־כנף מורדי אור. דניאל הקשיב קשב איום ונורא, סמר בשרו מפחד ועצמותיו מלאו חלחלה, ויקרא אל ה‘… ובחצות־ליל עיפה נפשו לתנומה, ויקח האזור אשר במתניו ויקשור את קצהו האחד בגזע העץ, ואת קצהו השני – מתחת למתניו; ובכל זאת התנודד לרגעים ויתחלחל ושמלותיו רטבו מטל חרמון, המכסה כעב יער וכל עץ בו… וכששמע קול צפרים, בעלי־כנף מעירי שחר, נשא רגליו וילך אל הצור הקרוב, ויעל עליו בידיו וברגליו ויגשש תמיד כי לא ראה מאומה. ובהגיעו עד חציו ירא לעלות עוד, בראותו כי הצור עולה כקיר זקוף, ושם הוחיל עד בוש, כי אמר: יצא השמש ונפוץ הטל, אז אמצא נתיבותי. עודנו מצפה בכליון עינים לצאת השמש והנה קול באזניו, קול ערב קורא אל ה’ מתחת רגל הצור”…

זה היה קול שולמית, השופכת לבה בתפלת־השחר על אוהבה, שראתה בגלעד בין השבויים – ורחק ממנה; כי בינתיים נודע לה שהשבוי הנחמד ההוא, אשר זכרו שמור בלבה, הוא בן עזריקם. ודניאל, שפגש את אהובתו באופן מפתיע כל כך, התנכר לה בראשונה כדי שלא להבהילה. היא עזרה לו לעלות בהמסלות העקומות של הצור, בחשבה אותו לציָד תועה, והוא לאט את פניו באדרתו; גם ערפלי טל בקר שמו לו סתר־פנים. אולם כשהאיר היום – נתגלה הסוד הנעים.

“השמש יצא, ואורו נגה על פני שולמית המלאים כל חמדה; ודניאל לא יכול עוד להתאפק ולהתעלם, וַיַשְׁלֵךְ אדרתו מעליו. ושולמית שׂמה עיניה עליו נבהלה, נחפזה, ובספקה כפיה קראה: 'אתה אל ראי! הלא את מחמל נפשי הביאות אלי בעת קראי לך!”

והנאהבים נפלו איש על צוארי רעהו, ודמעות גיל נגרו מעיניהם. ימים אחדים בלו הנאהבים יחד בנעימים בבית מנוח החברוני; ואחרי כן נפרד דניאל מאת אהובתו, כדי לבקש רשיון לאגודתם מאת המלך אחז, שהועיד את שולמית לאליפלט, וקציעה – לדניאל. גם החליט לקים את שבועתו לנקום מרעומה וזכרי אביה את דם אביו, עזריקם, ששפכו.

ובתוך כך גבר השממון על עוזיאל הבודד, הנפרד מאשתו האהובה זה שש עשרה שנה, ולא יכול להבליג עוד על געגועיו אליה. הוא החליט לשוב לירושלים בסתר – ויהי מה. ובקרבו לעיר־משושו סר למלון אחד בדרך, ויפגש שם את אליפלט, השב מאשור עם תשורות יקרות, כי הלך אשורה עם צירי אחז, והצטיין שם בחריצותו וגבורתו. גם חרב־גבורים נתן לו תגלת־פלאסר, מלך אשור, לחגור על ירך, בשביל עוז־רוחו שהראה במקרה ציד אחד, כמו שספר בעצמו:

“בחבל ארץ הקרוב לנינוה התפרצו פריצי־חיות, אריה ולביאה, וילמדו לטרוף טרף. אדם אכלו, וירעו וישחיתו על ארץ רבה, ויפלו רבים בעצומיהם. ויתעוררו גבורי הצַיָדים, ויארבו למו וימצאו רבצם; ואני בין הצידים ההם. בחצים ובקשת באנו היערה ונגש אל מערת הפריצים, ויתקע האחד בשופר להחרידם מרבצם; ויתעורר האריה־המשחית ויעמוד בפתח המערה, והנה שתי עיניו נוצצות כלפידי־אש, וילטשן בחמתו אל האיש הנועז להחרידו מרבצו, ויזנק בצעדי־אונו, וירעש וישאג, ויקפוץ עליו וישברהו. עודנו טורף אותו בחמתו, ואחד מן הצידים ירה חצו מרחוק ויפלח בטנו, ולקול נהמו יצאה הלביאה בזעף אף, כי חרדה על גוריה; ותגעש, ותרעש, ותבקע, ותשבר, ותנפץ בין ארבעה גבורי הציד בטרם ימצאו ידיהם. ותהי מהומה גדולה בין יתר הצידים, וינוסו אל אשר היה להם ידים, ויעלו בעצים למלט נפשם. אז יריתי חץ שנון, ויפול בעין הלביאה, ותתרוצץ, ותתגעש, ותנהם מעצמת מכאוביה, ובהיותה כואבת יריתי חץ שנית ואפלח כליותיה. ויגידו את גבורתי ואומץ־רוחי לתגלת־פלאסר, מלך אשור, ויאמר לי: “הנה ארצי לפניך, בטוב ובישר בעיניך שב”. ואשתחוה לו ואומר: “אנכי אשובה לי ירושלימה, כי בה קשורה נפשי”. ויצו המלך ויתנו לי מבית־הנשק אשר לו את החרב הזאת, אשר הלהב בה ברזל מצפון, והנצב – זהב סגור, ותערה – כסף”.

ובראות עוזיאל את אליפלט בנו, שהניחו ילד קטן, והנה היה לעלם נחמד ומשכיל, ההדור בתפארת גבורים – המו בו רגשי אהבת־אב, ודמעותיו היו נכונות לפרוץ מעיניו; ועל כן מהר לצאת מבית־המלון כדי להסתיר את בכיו, כי עוד לא הגיעה השעה לגלות לאליפלט מי אביהו. עוזיאל טפס על הגבעה ועלה

"על מגדל־הצופים, השקיף מרחוק על תועפות הררי־ציון, ודמעותיו נזלו כרביבים. ממכון הגבעה הזאת השגיח אל כל מחמדיו בימי חרפו, והגיוניו התעוררו, ומורשי לבו התנגשו, ותפעם רוחו בקרבו, ויקרא: “השלום לך, קריה עליזה, ציון מכלל יופי? בך רותח נפשי משוש ורושׁ. שׂאי עיניך, ציון, וראי אחד בניך, אשר הדפתהו רוח עריצים ויהי כגלגל לפני סופה. הנה הוא מתגלגל תחת שואה לבוא אל שעריך, ולדרוש נפש יקרה אשר הניח במרומי היכליך; שׂימי נא לו כתר־פנים ואל תשורהו עין איה”…

ומרים שמעה כי אלוף־נעוריה האהוב נכון לשוב אליה בסתר, ותוחל לו שבעת ימים בעינים כלות.

"ונשף חשקה בא, והיא באה חדר בחדר ותסגרם בעדה, ותשב בחדר־משכיתה הפתוח אל הגן, הנעול תמיד והפתוח בנשף ההוא… חדל שאון מעיר, אך נשמעו נגינות שותי־שכר המאחרים בנשף בבתי־היין. החשך כסה ארץ, כי ליל־כסה הוא באחרון לחודש; אך אורה ושמחה שאננה למרים בחדר־משכיתה. עד כמה פעמים נגשה אל הדלת, הקשיבה קשב ואין כל רגש, זולתי המון רוח נושבת בענפי העצים… עודנה מפחדת מדאגה מדבר, ואזניה קשובות – והנה קול מצעדי גבר, ותפעם רוחה בקרבה. וכרגע והנה קול דופק בדלת בלאט, ואמרות נעימות נשמעות באזניה לאמר: “פתחי לי, מרים יונתי תמתי, פתחי לעוזיאל בחירך, ההולך לאט כמי השלֹח…” ותגש מרים ותאחז בכפות המנעול ותפתח הדלת, והנה – איש־חמודות הדור בלבושו ובמראהו בא החדרה ונצב לפניה, עומד ומתבונן במרים הנמוגה, אשר עפעפיה כתהומות נבקעו, נפעמה ולא יכלה דבר. באין אומר ודברים נפלה על צוארי עוזיאל, אשר חבק אותה בזרועותיו ושניהם בכו מנהמת לבם מספר רגעים עד אשר אין בהם כח לבכות, נמוגו ונמסו מדמעה. וכאשר עבר המון לבם הסואן ברעש, אז פתח עוזיאל שפתיו ויאמר: ‘השלום לך, מרים יונתי, שביה בת ציון? השלום לך, משׂאת־נפשי? מקור אנחתי ודמעתי עד כה – היי לי מעתה מקור חיים!’ "

עוזיאל קרא לעצמו בשם אלידע, וגם זקנו שגדל ופניו ששונו במשך השנים הרבות שבלה בנדודים עזרו לו להתחפש. הוא היה למראה־עין לסוכן בנכסי מרים, וישב לבטח עמה זמן מה. אולם המשרתים, שלא ידעו את הסוד, וגם קנאו בהסוכן החדש שעלה לגדולה, החלו לגנות את יחוסיו למרים גברתו הקרובים ביותר; והדבר הגיע גם לאזני אליפלט. הוא לא האמין להדבה הנמבזה עד שהעלהו אחד המשרתים, מגדיאל, על הגג, והראהו בעד נקרת התקרה את הנעשה בחדר מרים. הוא ראה

“והנה הסוכן ומרים יושבים בין יריעות חדר משכיתם, והשלחן ערוך לפניהם; מרים לבושה אטון־מצרים לבן כשלג יושבת לימין הסוכן, פניה אדמו מפנינים, תדבר אל ידידה, והוא עונה אמריה, אך לא נשמע קולם. מרים תעביר יד בין מחלפות ראשו, תחליקן בחן והדר, והוא ישקנה מנשיקות פיהו; והכרת פני שניהם ענתה בם, כי מתענגים הם על רוב שלום”.

ועיני אליפלט חשכו בראותו חרפת מרים הטובה והנעימה, שגדלה אותו מילדותו ותהי לו לאם רחמניה, ויגז את שערות ראשו מדאבון־לבו. הוא לא יכול נשוא את העלבון הגדול, שהמיטה עליו אומנתו המשחיתה את דרכה – ויפרד מקציעה אהובתו בלב קרוע ובדמעות־עין, באמרו לה שהוא נאלץ מאיזה טעם כמוס לעזוב את ירושלים ולנדוד למרחקים. הוא ירד למערכות חיל יהודה הנלחם באדום, כדי למות במלחמה, ובנפלו שבי ביד האדומים בקשו להקריב אותו כקרבן לאליליהם – ונצל ממות בדרך נס. ומרים לא ידעה מזה, וביום השלישי לצאת אליפלט מירושלים שלחה את נתן השומרוני לבקשו בשומרון, כי אמרה אולי הלך לשם לבקש את רעומה הדבקה באהבתו. וגם עוזיאל נאלץ לברוח שנית מירושלים ולהרחיק נדוד, כי שמע שנגלה סודו.

אולם בעת ההיא הוסרה פתאום היד הקשה המעיקה על כל הנאהבים הישרים ומפרידה ביניהם. המלך העריץ אחז מת, ותושבי ירושלים הובילו בשמחות וגיל את בנו הישר והטוב, חזקיהו, להמקום הנועד למשיחתו.

“המונים, המונים יציצו מעיר, אלה התיצבו בין העמודים ובין השדרות, ואלה עלו לגגות; בנות צעדו עלי שור, ועל הרי גבנונים נראו תמונות מעופפות, אלה ירימו ראשיהם על אלה, וגבוהים מעל גבוהים ישיתו עיניהם לראות המחזה הנראה למו. והנה שרי המלוכה, אדירי־עם, רוכבי סוסים ופרדים, והמלך רוכב על סוסו ועובר לפניהם לבוש בלבוש־מלכות; ואחריהם כהנים ונביאים, שרי־קדש, ואחריהם “הכרתי והפלתי”, ושרי־חיל בעבי גבי מגִניהם, ואחריהם אלופי יהודה, נכבדי ציון, פנות (ראשי) העם עוברים ברכב ובצבים לרדת אל נחל גיחון, לראות בהמשח המלך; ואחריהם החרדים לדבר ה' הולכים ברגש לראות המחזה היקר ולשמוע אמרת ה' צרופה מפי כהן ונביא, אשר ישאו מדברותיהם ויגידו את דבר המלוכה, להודיע למלך, כי אלהים בשמים אצל מהודו עליו, והודו והדרו לא יחלל…”

וחזקיה וכל כבודו ירדו אל נחל גיחון, והכהן הגדול לבית צדוק לקח את קרן השמן ויצוק על ראש חזקיהו, וימשחהו וישקהו, ויאמר: צדק ושלום נשקו!… וככלות חזקיהו את תפלתו, והשרים והעם קראו בקול גדול: “יחי אדוננו המלך חזקיהו ותתנשא מלכותו!” והמלךְ קם לעלות מנחל גיחון, ויעלו אחריו השרים והעם, ויתקעו בשופרות, ויריעו בחצוצרות, וינגנו המנגנים בכנורות ובמצלתים… ובחורי יהודה ועלמות תופפות הריעו וירננו במקהלות במרומי ציון; וקול הקריה הומה בכל מקראיה ובראשי הומיות, שם קדמו שרים אחר נוגנים וישירו לאמר:

אֵל כַּבִּיר, מוֹשִׁיעַ, וּשְׁמוֹ לְצָרָיו הוֹדִיעַ;

עַל מַלְכֵּנוּ הוֹפִיעַ; צֵא לְיֵשַׁע עַמֶּךָ,

קוֹל שׁוֹפָר הָרִיעַ, לְיֵשַׁע פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ!

וכשמוע שרי אפרים, כי נתחזקה ממלכת יהודה על ידי המלך החדש והאהוב לעמו, וכל הפליטים, שנסו מחמת אחז, שבים עתה אליה – שמו גם הם את לבם לבצר ממלכת אפרים ההרוסה. הם נוסדו יחד להמליך את זכרי, גבור אפרים, במקום הושע בן אלה, המושם בכלא על ידי מלך אשור, ולהמית את הנציב האשורי, שראצר, היושב בשומרון. ובתוך כך נפל דניאל שנית בשחיתות רעומה, בת זכרי, ותשם עליו כופר רב; וגם לשולמית היפה, אהובת דניאל, טמנו פחים כהני־הבעל, עושי דבר זכרי, ויאמרו לעשותה לו לפלגש. אבישג, שפחת קציעה, הביאה מתנות יקרות לשולמית, באמרה לה כי קציעה אחותה קוראה אותה לשוב לירושלים, כי קם מלך חדש ותוכל להיות לאשה לדניאל אוהבה באין מפריע עוד. ותשמח על זה שולמית מאד, ותעש הכנות לצאת לדרכה.

“ויהי בעת הצהרים ממחרת החג, והכל היה נכון בחדר שולמית, שמלותיה צרורות בשק־עור, וחפציה היקרים שומים בארגז. היום בוער כתנור, וחמתו הבקיעה אל בין הארזים, אין ענן למסך ואין רוח צח נושבת; עיפה כל נפש לחום הבוער, בהמות־שדי ערגו על אפיקי־מים, פראים שאפו רוח ועשבות הרים התעלפו מחורב בצָיון. ושולמית ירדה לרחוץ אל מעין גנים, מים קרים ונוזלים משלג לבנון, ואילת אהבים אשר הסכינה עמה ירדה אחריה אל הברֵכה. לרגעים נשמע קול חליל ואחריו קול עונה מרחוק כקול שריקת היעלים בלול בשאון זמרת הפלגים. שולמית עלתה מן הרחצה, ותלבש שמלתה צמר צחר. הנה פניה מלאים לשד עלומים וחיים… שערת ראשה נפלגה לשתי פלגות על קדקדה, ריח אפה כריח לבנון, ותארה כשושנת־יער אשר לא שזפתה עין רואה ולא נשבתה מטהרה מנשמת פי אדם. הנה היא באה אל הגן ותשב בסתר סוכה על ערש רעננה, ותרון שיר ציון אשר לִמד אותה דניאל”.

והיפה־פיה התמה והברה הזאת נפלה בכף זכרי העריץ, כפיר אפרים; כי באחזה דרכה לירושלים, הסיתו כהני־הבעל את אבישג למשכה לארמון זכרי בשומרון, אולם כל תקוותיו של זכרי נשארו מעל. לשראצר נודע, כי הוא רוקם בסתר מזמות מרד, ועלה על שומרון עם חילו בחצות ליל החג, שקבע זכרי לכל עם אפרים, והצית את העיר באש, גם הרבה חלליה. ואז נפל זכרי בחרב, ושולמית עם אוהבה דניאל יצאו לחפשי בתור בני יהודה, הנחשבים לבעלי־ברית אשור.

וימי אורה ואושר באו אז לכל הנאהבים הישרים. עוזיאל שב לאשתו האהובה, ויחד שמחו על בנם אליפלט, אשר לקח לו לאשה את קציעה אהובתו. וגם דניאל לא נפרד עוד מאהובת־נפשו, שולמית, ויקחנה לאשה. ובחדוה מיוחדה חגגו אז כל המאושרים בציון את חג־הפסח הראשון בימי חזקיה, ששב לפתוח את שערי המקדש, הסגורים בידי אחז, ולחדש את המועדים ששבתו.

“אור חכלילי הופיע ופני קדים אדמו כתולע; והנה קול השׂכוי קורא, ויקיצו בעלי־כנף ויצפצפו צפרי־שמים, וישירו ויריעו ליום מועד. והמונים, המונים באי מועד ינהרו אל ציון ויובילו אליה שי צאן ובקר, ומכל עבר ופנה נשמעו שריקות עדרים… ומי ימלל ההוד וההדר אשר למועד הזה! הנה ליל התקדש חג כיום יאיר, כי מלבד נוגה ירח יקר הולך בעת ההיא, עוד העלו נרות ולפידים על מרומי ציון ועל כל מקראיה; על כל מגדל גבוה ועל כל גבעה נשאה. על הארמונות הרמים ועל כל היכלי־החמדה רק אורה כאור שבעת הימים. והשמחה כבליל צאת בני ישראל מארץ מצרים. והקריה עליזה, האלופים והאצילים ששים ושמחים, וגם אביוני־אדם בקדוש־ישראל יגילו; וממגדל־חננאל עד שער־הפנים רק גילת ורנן, ירונו שירי דוד ויהללו את ה', אשר גאלם ממצרים ויבחרם לעם־סגולה, יאכלו זבחיהם וישתו כוס־ישועות”.

 

ערך הספור    🔗

גם ב“אשמת שומרון” אנו רואים אותן המגרעות של מאפו בתאור הנפשות ובשלוב המאורעות, שהזכרנו אותן לעיל. ולעומת זאת סר מהספור הזה רוח התמימות המרחף על “אהבת ציון”. המספר מעביר לפנינו ב“אשמת שומרון” מחזות של תאוה פרועה, פריצות והוללות, שלא ראינו כמותם ב“אהבת ציון”, ספור המלא אהבת־נעורים זכה וחן ילדות טהורה. וגם נטיתו של מאפו להוכיח, כי כל בני אפרים הם אנשי דמים ומרמה, וכל בני יהודה הם ישרים ורודפי־צדק – קלקלה קצת את האמנות ב“אשמת שומרון”. אולם גם תמונות ושיחות מלאות פיוט וחיים, המפיצות אור על תקופת התנ“ך, לא תחסרנה בספור זה. הסגנון המליציי של התנ”ך הראה כאן את כל כחו להסתגל לצרכי החיים, לבטא כל רגש ולסמן כל גון.

 

תכונת הגבורים    🔗

הנאהבים של “אשמת שומרון” הם ישרי־לב ודבקים בתורת הנביאים כאמנון ותימן, כי האהבה קדושה היא בעיני מאפו ואינה מכה שרש אלא בלב טהור; אבל הנאהבים הללו אינם תמימים עד כאותם של “אהבת ציון”. עוזיאל, אליפלט ודניאל משתמשים במרמה למען הצדק. הם מתחפשים כאוהבים לבני אפרים, גונבים את לבם ומגלים תעלומותיהם, כדי שתגבר עליהם יד יהודה וכדי שינצח מוסר הנביאים את הפריצות השומרונית. הגבורים האלה יחבלו תחבולות און וישפכו דמים ככהני הבעל זמרי ועמרי, ורק המטרה הנעלה מבדילה אותם מהם. ומאפו לא כִון בזה לרוח הנביאים, האוהבים רק את היושר והתום, וממאסים בערמה גם כשהיא מסייעה לנצחון הצדק. השקר משפיל ערך האדם גם אם כונתו רצויה, ומרים צדקה באמרה לעוזיאל מאהבה: “אם יפה אני בנשים, לא יפה אתה בגברים, כי רמיה תהפוך תפארת גבר לשקוצים”. ולעומת זאת טהורה ונעלה היא ביותר אהבתם של גבורי “אשמת שומרון”. הנאהבים דורשים רק את טובת אהובותיהם, וגם אם תנשאנה לאחרים ותהיינה מאושרות בביתם לא תרע עינם בהצלחתן. דניאל המבקש את אהובתו שולמית אומר, למשל: “אם אמצאנה בבית איש טוב, שאננה ושמחה בחלקה, ואמרתי לה: “היי, אחותי, מאושרה, והיתה זאת כל נחמתי בחיים”; ואם אישה גבר לא יצלח, ופדיתי בשלום נפשה מיד האיש ההוא”. אולם זו היא אהבה רומאנטית, בלתי טבעית ובלתי מצויה בחיים.

 

יתר ספורי מאפו    🔗

 

ההשכלה המעשית    🔗

כשעלה הקיסר הנאור אלכסנדר השני על כסא מלכותו בשנת 1855 נח רוח חדשה על יהודי רוסיה. הממשלה החלה לעשות תקונים בחיי אחינו העזובים והאפלים והשתדלה להכניס בהם קצת אור והשכלה. תחום המושב של היהודים בממלכה נתרחב, ושלטון ה“קהל” הנבער והעריץ נתבטל. כן נקבעו חוקים רצויים בעבודת־הצבא, ורבים ממשכילי היהודים נתמנו לפקידים רשמיים. אז גברה בעם התשוקה ללמוד את שפת המדינה ולעסוק במדעים מעשיים, העלולים להביא תועלת ממשית לבעליהם, ובני־הנעורים שלנו מלאו את בתי־הספר הכלליים; וגם המשכילים המשתעשעים במליצות ובדמיונות ירדו ממרומי־ההזיה לעולם־המעשה. הם עוררו את העם לקנות ידיעות נחוצות ולהתקרב להאזרחים, כדי שיושוו היהודים בזכיותיהם ליתר נתיני הממלכה. אולם הקנאים החשוכים והמתחסדים לא חפצו לותר על הממשלה הרוחנית, שהית להם בעולמנו, והשתדלו להפריע בכל האמצעים את עבודת מפיצי־ההשכלה. ועל כן קדשו עליהם המשכילים מלחמת־תנופה, כי הסיוע מצד הממשלה עודד את רוחם.

 

הסרת המסכה מעל הקנאים    🔗

הסופרים העברים, שהגינו עד העת ההיא על ההשכלה במליצות נוחות ותמימות, יצאו אז בסופה וסערה להסיר את המסכה מעל הקנאים החשוכים, הפוגעים בהם, ולגלות את על מעשיהם המגונים.

אחד החלוצים הראשונים במלחמה זו על “מורדי האור” היה אברהם מאפו. רוח־העת עשה את החוזה הצנוע והענו, הנוח והחביב, למבקר וקטגור.

 

“עיט צבוע”    🔗

בשנת תרי“ז יצא לאור החלק הראשון מספורו הגדול “עיט צבוע”, המכיל חמשה חלקים. בספור זה מעביר מאפו לפנינו צבוע בשם ר' צדוק, שהצליח בערמתו להיות ל”תקיף" ומשפיע בקהלה היהודית. זהו איש שאין בידו לא תורה ולא חכמה, ושאין בלבו כל רגש אנושי. ובכל זאת מכבדים אותו בני עירו כלמדן וצדיק, כי חותנו העשיר, געל, תומך בידו. געל הוא “משרת” שעלה לגדולה, איש גס והדיוט, חצוף ואכזר, המתקרב לתלמידי־חכמים ומתחסדים, כדי לכסות על גסותו ועריצותו. “כל השנה ירדוף בצע מעשקות, יטרוף על ימין ועל שמאל; וכבוא ה”ימים הנוראים" תאחזהו פלצות, יספוק כף על ירך ויתנודד כמו ירדפהו מלאך אכזרי“. המשען הרוחני של ר' צדוק וגעל הוא ר' גדיאל, למדן וקנאי, המתפרנס על חשבון העדה ומתרפס לפני מנהיגיה. “הוא בעל שכל חריף, חרד לדבר ה' וחרד מאד על כבודו… ובהיותו כחסיד שוטה יודע הוא מאד לכון את השעה ולמצוא עת לכל חפץ; עת להתחכם כקהלת, ועת להתמם כר' חנינא בן דוסא… אך ראשית המגרעות אשר בו היא שנאתו לכל חכמה ודעת, לכל מליצה, צחות ולשון למודים, כאיש חי באלף החמישי”. הצבוע הרמאי, העשיר ההדיוט והגאה, והקנאי הלמדן והמתחכם – אלה המה שלשת השונאים הטפוסיים של ההשכלה בערי ישראל. והם נועצו יחד להציק לאנשים נאורים ועדיני־רוח כירוחם, ולמשכילים עניים וטובי־לב, המפשרים בין הדת והחיים, כנחמיה. אולם סופה של האמת להגלות, והצבוע כמו ה”תקיף" ההדיוט מתראים לאחרונה בחזותם הטבעית והמכוערה ויהיו לדראון.

גם בספורו זה, הלקוח מהמציאות הריאלית (הממשית), נשאר מאפו חוזה רומאנטי. הדמיון שלו מגזם ביותר. ר' צדוק הוא לא רק צבוע אלא גם זד, נוכל ושופך דמים, בעוד שנחמיה הוא כליל כל המעלות ונקי מכל שגיאה. כן מנצח בהכרח הצדק – והרשעה כעשן תכלה.

 

מאפו בתור מחנך    🔗

מאפו כתב גם ספרי חנוך ולמוד. הוא לא הצטיין אמנם כמורה טוב, כי היה שקוע תמיד בחזיונותיו והיה רחוק כל כך מעולם הילדים, שבשום מקום בספוריו לא נסה לתאר אותם; ובכל זאת היה סדר נכון בהוראתו. הוא הורה לתלמידיו את הלשון העברית כשפה חיה, והרבה בשמושה יותר מאשר בלמוד דקדוקה. וכדי להקל למוד לשון זו על התלמיד כתב מאפו גם את ספרי־החנוך הראשונים בעברית. “אמון־פדגוג” ו“חנוך לנער”.

 

שנותיו האחרונות    🔗

בשבע השנים האחרונות לחייו שבע מאפו צרות ומכאובים. כחותיו הגופניים והרוחניים אפסו מעט מעט, ולא היה עוד בידו לסדר ולהלביש צורה את החזיונות החדשים שמלאו את דמיונו העשיר. כן הרבה מאפו להצטער בשנותיו האחרונות על ספור גדול שאבד ממנו.

 

“חוזי חזיונות”    🔗

הוא כתב רומאן גדול (לפי השמועה, היה בן עשרה חלקים) בשם “חוזי חזיונות” מתקופת שבתי־צבי וחמילניצקי, ובו תאר את התנועה המשיחית בארצות המזרח, את הריגות היהודים בפולין בשנת ת“ח ואת התפתחותה של ה”חסידות“. אולם על פי השתדלות הקנאים והחסידים, שונאיו של מאפו, נאסר הספור הגדול הזה, המלא פיוט ודמיון כביר, לבוא בדפוס. וכשהושב למאפו בשנת תר”ך מבית־הבקרת בפטרבורג, שלחהו לשר־ההשכלה גורוב, שהיה מכבד את מאפו בשביל מליצתו הצחה, למען ישפוט עליו; אולם בעצת הקנאים נשתקע שם הספור ולא הושב עוד לידי בעליו. וזה גרם למאפו צער גדול, שדכא את רוחו והתבטא בכל מכתביו לידידיו.

 

מאפו בפטרבורג    🔗

בשנת תרכ“א נסע אברהם מאפו לבקר את אחיו מתתיהו, הסוכן הראשי בבית העשיר הגדול יהושע גינצבורג אשר בפטרבורג. אחיו זה תמך בידו תמיד בכסף ועזר לו להדפיס את ספריו; ובשמעו כי נתמוטטה בריאותו קרא אותו אליו, כדי להמציא לו מעט רוחה ועונג. מאפו, בן העיר הקטנה, התפעל מאד על המראות שראו עיניו בעיר־הבירה במשך ירח תמים. והאופירה “הנביא” של מאיר־ביר, ששמע שם בבית־הזמרה, המציאה לו עונג גדול כל כך, שנגינותיה נקבעו בזכרונו והיה משמיען בכל עת שהיה שקוע במחשבות ודמיונות. אולם בשוב מאפו מקרית־פיטר נתגברו עליו ביותר צרות המשפחה ויסורי גופו. בשנת תרכ”ו חלה במחלת האבן, ואמר לצאת לחוץ־לארץ כדי להתרפא; ועל כן שמח על בקשת אחיו מתתיהו לבוא אליו פאריזה, בקיץ תרכ"ז, כדי לראות את תערוכת־העולם. מאפו היה משתוקק בכל נפשו לראות בעיניו את בירת התבל היפה, שחזה תמיד בדמיונו; אולם מחלתו התגברה עליו, ובעברו דרך קיניגסברג עלה שם על מטת־דוי שלא ירד עוד ממנה.

 

מות מאפו    🔗

“את מכאוביו ויסוריו סבל במנוחה רבה. דבוריו עם הבריות, אשר היו בקרבתו בשעת מחלתו, היו בנחת ובנעימה. ומיום שעלה על מטתו עד יום מותו לא סר מעליו כמעט מוקירו ומעריצו החזן של עדת ישראל בקיניגסברג, ר' אלטר וויינטרויב, שהיה בר־אורין וחובב הספרות העברית החדשה. החולה היה מספר להחזן ע”ד חזיונותיו שכבר כתבם ואשר הוא חושב לכתוב אם רק יתחזק מעט. הסופר לא ידע כי קרב קצו, ויחלום את חלומות העתיד. החזן היה מזמר לפני החולה את טובי זמירותיו ותפלותיו בנוסח ישן ומקובל; והנגינות העבריות העתיקות האלה היו ממתיקות את מרירות חייו של הסופר בימיו האחרונים“¹². ביום הכפורים תרכ”ח, כשפנה היום לערוב בשעת ה“נעילה”, יצאה נשמתו של מאפו.

 

תעודתו של מאפו    🔗

המטרה הראשית שהציב לו מאפו בעבודתו היא – להפיץ דעת והשכלה. הוא קוה, ולא לחנם, כי ספוריו יעוררו בלב הקוראים את התשוקה ללמוד שפות זרות. וביחוד את הלשון העברית היקרה לו מכל. “הצחות והמליצה” – זוהי כל ההשכלה בעיני מאפו, שלא היה הוגה־דעות, אלא אוהב נלהב של היופי. הנאורים והנאורות שב“עיט צבוע” בקיאים בספרות הפראנצית, ומביאים ממנה ציטאטות. ויותר מכל ספרות עלולות מליצות הנביאים לזכך את הלב ולרומם את המחשבה.

 

ה“ריניסאנס”    🔗

כמו שבמאה הט“ז הביאה חקירת הביבליאה לידי ה”ריניסאנס" (התחיה) של העמים הקאתולים ותקון דתם – כך עתידה השקידה על התנ“ך ושפתו הנמלצת להביא תחיה רוחנית ליהודי ה”גלות" המשפלים והטובעים בבצה. התנ"ך הוא מקור־החיים, המחדש מעת לעת כחותיה של האנושיות בכלל וכחותיו של ישראל בפרט. כל הגבורים הטובים, החיוביים (положительные), של מאפו יודעים לדבר ולכתוב צחות ומליצות; וכל גבוריו הרעים, השליליים (отриңательные), הם בורים וחשוכים. התפתחותה של לשוננו־הקדושה והרחבת ספרותנו, ביחוד הרחבת החלק הביליטריסטי (הספורי והפיוטי) שבה – עתידות לא רק להרים את המצב האנושי והמוסרי של היהודים, אלא גם לתמוך ביהדות; ואלו היו “סופרי־חזיון” בעברית לאחינו בגרמניה ופראנציה, כי אז לא התבוללו בין האזרחים (הקדמה ל“עיט צבוע”, חלק ג').

כן מגנה מאפו את הבטלה והעצלות הבאות מתוך חשיבות וגאות היחש והלמדנות; ולעומת זאת הוא משבח תמיד את העבודה ועמל־הכפים, שהיו שפלים בעיני בני דורו.

 

ההתקרבות לחיי־הטבע    🔗

ביחוד חביבה עליו עבודת־האדמה, שאחינו רחקו ממנה, וחיי האכר נראים לו כ“אידיליה” (משא־הרועים) יפה מול חיי הכרך המשחיתים. מאפו מקביל את חיי הכפר ביהודה הקדומה לאותם של בני ירושלים העשירים, והוא מתאר לנו תמונה יפה כזו:

“לינו בכפרים וראיתם את שוכניהם משכימי־קום בעוד דממת־ליל שלטת על הארץ, וההרים והגבעות מסירים לאט לאט את מסכת הקטור והאופל, מכסה הלילה אש התכסו בו. אז הגברים יוצאים השדה לפעלם, ונשיהם טובות־המראה עושות בצמר ובפשתים להכין מלבוש לבני ביתן. עד כה וכה – והנה מראש גבעות, התומכות בגאותן שחקים, תציץ השמש בהלה, ולקול זמיר צפרים וכנף־רננים נעלסה בנועם המאור הגדול ישא האכר גם הוא רנה ותפלה לאל־משושו, ותפלתו תעלה כעתר ענן הקטורת השמימה. אז ישוב הביתה ונות־ביתו תשיש לקראתו, ונועם וחן מזהירים מעיניה, יעירו צאצאיהם ויאכלו יחד מטוב ה'. עודם משתעשעים ומתעלסים יחד עד נכון היום – ובן־ציון עודנו סרוח על מטת־השן, ומתהפך על צדו כעוגה הפוכה. כמעט קם העצל ממטתו ויתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדרו, יתן קולו ומשרתו יחרד אליו יזכהו בבורית ויסוכהו בשמן־המור, אף יפארהו כפסל, אשר אין לו ידים לעשות מאומה לנפשו; יביא לו מעיל, אפוד, אבנט ומצנפת – ופניו רעמו, כי מאס בם ונפשו אִוְתָה אטון־מצרים..” (“אהבת ציון”).