¹

מִיכָה־יוֹסֵף לֶבֶּנְזוֹן – מיכ״ל (1852 – 1828)

 

חנוכו    🔗

להמשורר אברהם דוב (אד"ם) הכהן לבנזון, היושב בוילנה, נולד בז' אדר תקפ"ח בן יקיר ונחמד, מיכה־יוסף, שהצטיין מילדותו בכשרונותיו הטובים, במזגו הנוח והחביב ובנטיתו לשירה וחזון. בעוד שכּל המשכילים בדור ההוא קנו את השכלתם במסירת־נפש, אחרי מהפכות פנימיות ומלחמות חיצוניות – קבל מיכה־יוסף בבית אביו המשורר חנוך אירופאי מסודר; ובדרך זה הצליח הנער לרכוש לו בנקל ידיעה הגונה בהשפות הפראנצית, הרוסית והפולנית, וביחוד בעברית וגרמנית. אולם מדריכיו של הנער נוכחו מהרה, כי הוא חלש ביותר מטבעו ואין להעמיס עליו משא כבד של למודים. עוד משחר ילדותו נגלו אצל מיכה־יוסף סמני שחפת, כי אביו חלה גם הוא לפנים במחלה קשה זו והנחילה לבנו אחריו. הרופאים צוו איפוא על הנער להנזר מקריאה יתרה בספרים, העלולה להזיק לבריאותו; אולם רוחו הכביר של מיכה־יוסף הניעו להוסיף לקח ולהרבות דעת, ולא חדל לשקוד על ספריו יומם ולילה. וככה התרופף עוד יותר גוו החלש, והמחלה הנוראה המקננת בו החלה להראות פעולתה ולמוץ לשדו של הנער.

 

מחלתו    🔗

היא חדדה גם את חושיו ונסכה עליו רוח עצבת ורצינות! ובעוד שיתר הנערים בגילו עסקו במשחקים ושעשועים, החל מיכה־יוסף הקטן לחשוב מחשבות מעציבות על החיים הנעימים, שאינו יכול ליהנות מהם, ועל המות האורב לו. הוא נתבגר קודם זמנו, וקדחת מחלתו הקדימה לעורר את כח־דמיונו העז. העלם הענוג והחלש החל לכתוב חזיונות ושירים בעברית וגרמנית, ומצא בהם נחומים לעצבונו ומכאוביו. יצירתו הראשונה בעברית תארה את הרי־האלף בסגנון יפה ונעים. כן בקש לו מיכה־יוסף צרי ליסוריו במעשי חסד וצדקה, אהבה וחמלה אביו, אד"ם הכהן, מספר² כי עונג מיוחד היה להמשורר הצעיר לעשות צדקה בסתר.

“הכסף המעט, אשר נתתי לו כל שבוע להוצאה, הוציאו הוא תמיד אם לחסד לחבריו, אם לצדקה לעניים – ואנחנו לא ידענו; עד שגם העוגה, לחם־חוקו לפת־שחרית, נתן בכל יום בסתר לקרובי, איש אביון וזקן, כפי שגלה לי זאת האיש הזה אחרי מות הבן. ועוד התאמץ בכל יכלתו להעלים צדקתו גם מן העני עצמו. אך אחת אספר: בהרבותו לאכול פירות לרפואתו, ומוכריהם היו באים אליו יום יום, היתה באה ביניהם גם אשה זקנה וחולה, הנושאת סל גדול ומלא על זרועה, והיה מרבה לקנות מאתה; אך בהפנותה לצאת עם משאה דרך הפתח, היה הוא צועד אחריה בלאט ומניח בנחת את כל מקנתו אל הסל בקצהו אשר מאחריה, והיא לא ידעה”.

ביחוד מצא מיכה־יוסף קורת־רוח והקלה למכאוביו באהבתו הרבה לידידיו הצעירים, שביניהם נחשבו גם יל“ג וקלמן שולמאן. כשנתגברה עליו ביותר מחלתו באביב תר”ז, בהיותו כבן י"ט, והיה נוטה למות, זכר את ידידו שולמאן וערך אליו מכתב־פרידה. המכתב הזה מתאר באופן נמרץ ומעורר־לב את מצב־נפשו של החולה, הרואה את המות עין בעין, בעודנו מלא עלומים ואהבת־החיים.

"הנני יושב בדד בחצי הלילה, כל אנשי הבית נמו שנתם ואני עֵר. שנתי נגזלה מעיני, מחלתי לא תתן דמי לי אף בלילה; זו מחלתי תכביד עלי אכפה, אף תצעידני מהר למלךְ־בלהות, כי מאנה הרפא. נואלה עצת הרופאים, כל חכמתם נבערה, הם לא יעלו ארוכתי אךְ יאריכו חליי ללא הועיל. ואני – כבר נואשתי מחיים ואתעתד לַמָּוֶת; אך מדוע זה יתנהג בעצלתים? מדוע לא יעשה לו כנפים? אהה! היצור הנמאס בתבל הוא האדם! כל ימי עָבְרו את גשר החיים המתנודד הנהו זעום־התולדות, וכל היקום מתקומם לו; וגם המות הנוחם הנורא והאחרון הזה־המות־גם הוא אכזרי! הה, רחפו עצמותי!… למות יצפו יגיעי־כח, הולכי שחוח תחת סבל זוקן ועוני; עיניהם כלו מיחל לו, אף יושיטו לו ימינם, אך הוא יחלוף ולא יבן למו, ולא יניף חרמשו לבצור קנה יבש ־ ־

מראש המגדל קול הפעמון נשמע שתים־עשרה פעם. אנכי עודני עֵר, גם מחלתי לא תישן בקרבי. כנר הכהה הזה הגוע לעיני, ילחך עתה את שאר השמן מסביב לו ויחשך – כך ידעךְ אור נשמתי… ואני – הנני נכון לעזוב את החלד ולרדת בדמי ימי שאולה, לעזוב אבי ואמי, אחי ואחיותי, רעי ומיודעי. אבי – השחת, אמי – הרָמה, אחי – המות ורעי – הקבר! הנני רואה אותי שוכב על ערש־המות, קול בוכים הומה מסביב לי, אבות ייאנקו, אחי ואחיותי יילילו ורעי ינהו ויאנחו… הנני רואה אותי יורד ושוכב בקבר, ממעל לי אשמע קול פעמי המקברים, ובכי מאד נורא עוד יריע לי מֵעָל; הנה עיני רואות את המבט האחרון, אשר עוד יביטו עלי הורי בהניחם אותי בדד בזרועות הנצח האיום; אנכי הרואה את ידי הכותבת עתה איך תרום תולעים; הנני רואה את לבבי כי ירקב, ואת קדקדי כי מתקו רמה… אהה! מה נורא המות – ומה נעימים החיים! אנכי מעודי כן דמיתי, כי נכון אני ללכת למות, אך בדמי ימי, באביב עלומי – בן תשע־עשרה שנה לָמות!… אהה! עוד לבי מלא חמדת החיים, עוד יֵקַר לי אור השמש – הה! חיים חיים! חיים חפצתי! חפצתי! – והנה עתה רופפו ידי ועצמותי עששו, חמרי החיים יחמרו, יביעו בקרבי, עורקי יחפזו ותקצר רוחי… עתה, עתה אראה את המות. הה, המות הולך וקרב אלי, ובא בעוד ימים…

עתה הנה אבדו כל רעיוני, והגיוני ספו תמו; מתו כל מורשי־לבבי בקרבי, ובנפשי שוררות דממה וחשכת־צלמות. ההוה והעתיד יערכו לעיני תמונות מבהילות, צלמי־בלהה, מראות־מות, קבר, רקבון ורמה… אך מבינות לפחדי בלהות אלה תופיע תמונה יקרה לעיני… התמונתך היא, שולמאן“”

לאשרה של ספרותנו, היתה מגורת מיכה־יוסף הפעם פחד שוא. קצו נדחה עוד לאיזו שנים, ובמשך העת הקצרה הזאת הספיק המשורר המתנונה והגוע להניח בידיו הרועדות את יסוד שירתנו החדשה.

 

הריסות טרויה    🔗

בהיות מיכה־יוסף כבן עשרים שנה תרגם עברית את הספרים השלישי והרביעי מה“איניאידה” של המשורר הרומי הגדול ווירגיל, על פי התרגום הגרמני שערך מהם שילר. ה“איניאידה” תורגמה כבר לכל לשונות אירופה; ו“בקראי את המחברת הזאת – אומר המשורר הצעיר בהקדמתו – והתבוננתי אל טובה ואל יפיה, קנאתי לשפתנו, זו השרידה היחידה מכל מחמדינו ההיו לנו בימי קדם, וערבתי את לבי לקרבה אל המלאכה”. התרגום העברי, בשם “הריסות טרויה”, אינו נופל בערכו האמנותי מאותו של שילר, ובמקומות רבים עולה הוא עליו.

הפואימה (שיר־עלילה, או שיר ספורי) מספרת לנו, לפני האגדה המסורה בשירי הומירוס היוני, איך חרבה, בשנת אלפים תשע מאות ששים ושש ליצירה, העיר הגדולה והבצורה טרויה, אשר באסיה הקטנה. פאריס בן פריאם, מלך טרויה, בא לבקר את מינילאס, אחד מנשיאי יון, ויגזול ממנו את אשתו היפה, הילינה, והוביל אותה לעיר־מולדתו. ויקומו כל נשיאי יון לנקום את נקמת מינילאס השדוד, ויצורו עם חילם הרב עשר שנים על טרויה ולא יכלו ללכדה, ויעשו היונים בערמה סוס גדול מעץ, ובהצפינם בו שלשים מגבורי־החיל הפליגו באניותיהם על פני הים עד האי טינידס. בני טרויה ראו כי היונים עזבו את המערכה ושמחו שמחה גדולה, בחשבם כי שבו אויביהם לארץ יון; וגם את הסוס הכניסו העירה בהמון חוגג, כי שבוי יוני אחד, צינון, רמה אותם באמרו כי נועד הסוס לקרבן להאלילה מינירווה. ויהי בלילה כאשר נמו אנשי־החיל את שנתם, יגעים מחגיגה והלומים מיין, יצאו הגבורים מן הסוס, ואחרי הרגם את השומרים פתחו את השערים לפני חיל יון השב. אז הרגו היונים בחרב את כל תושבי טרויה, הציתו את העיר באש ונתצו את חומותיה. ואת החרבן הנורא הזה, המזכיר לנו חרבן ירושלים ע"י טיטוס, מתאר איניאס, אחד מאלופי טרויה, שנמלט מן המהפכה להמלכה דידה המושלת בצור.

התרגום החפשי של הפואימה “הריסות טרויה” נראה כיצירה מקורית; ומרץ ההרצאה כמו צליל החרוזים היפה, מגלים לנו כבר את המשורר של “שירי בת ציון”, אף על פי ששפתו איננה עוד קלה וטבעית כמו בשיריו הבאים. אחרי השירים המימיים של ווייזל והחרוזים הקשים של אד"ם הכהן, שומעים אנו כאן בפעם הראשונה בספרותנו העברית צלילים יפים וחיים, ומחזות טבעיים וכבירים עוברים לעינינו. הנה, למשל, מראה מות לאקון, כהן ניפטון, שהזהיר את בני טרויה מהכניס את הסוס הארור העירה – ומות שני בניו:

אַךְ פֶּתַע, אוֹיָה, מֶה חָזוּ עֵינֵינוּ?!

לַאַקּוֹן הִנּוֹ נִצָּב לְכַהֵן אֵל הַמָּיִם,

וְהִנֵּה – לְמַרְאָה זֹאת אֵימִים הִלְּכוּ עָלֵינוּ ־

וְהִנֵּה מִטֶּנֶּדֶס בָּאוּ נְחָשִׁים שְׁנָיִם,

אֶת זְנָבָם כָּאֶרֶז כַּדּוּר צָנָפוּ,³

עֵינֵיהֶם מְזֵי רָעָב⁴ כָּאֵשׁ קָדָחוּ;

בְּלֵב יַמִּים שָׂחוּ, קָדִימָה שָׁאָפוּ,

חָצוּ אֶת הַמַּיִם אַף גַּלִּים צָלָחוּ.⁵

וּמֵרֶחֶם הַיָם שְׁדֵיהֶם נִשָּׂאוּ,

מִמַּיִם אַדִּירִים רָאשֵׁימוֹ יִרְהָבוּ;⁶

תַּחְתֵּימוֹ יִרְעַשׁ יָם, מִשְׁבָּרִים נָעוּ,

וּמִזֶרֶם דָּכְיָם⁷ כִּתְפֵיהֶם יִרְטָבוּ;

עַד לֵב הַשָּׁמַיִם פִּיהֶם יִז קֶצֶף,

וּבִקֶבֶר גְּרוֹנָם חֵץ לְשׁוֹנָם לָטָשׁוּ;

שָׁרְקוּ, צָלְלוּ, הָמוּ וַיִתְגָּעָשׁוּ,

עַד קָפְצוּ יַבֶּשֶׁת בָּעוֹז וָשֶׁצֶף.

וּלְמַרְאֶה זֶה לְבָד כָּל פָּנִים חָוָרוּ,

וּמְבֹהָלִים לְנַפְשָׁם בָּרְחוּ הָאֲסֵפָה.

וְהַפְּתָנִים בְּאַפָּם אַךְ בְּנֵי הַכֹּהֵן בָּחָרוּ,

עַל בָּנָיו הַשְּׁנָיִם גֵּוָם צָנְפוּ צְנֵפָה;

מִקָּדְקֹד עַד רֶגֶל שָׂמוּ מַחֲנַק לָמוֹ,

וּבְנֵצַח⁸ בְּנֵי הַנְּעוּרִים נַפְשָׁם הִשְׁבִּיעוּ,

אֶת דָּמָם שָׁתוּ, לָעוּ, פִּצְּחוּ⁹ עַצְמוֹתָמוֹ –

הֵם מֵחֶתֶף¹⁰ כְּאֵב אָנוּשׁ גַּם קוֹל לֹא

הִשִׁמִיעוּ.

וִיְמַהֵר לַאַקּוֹן וַיְעוֹפֵף הֶחָרֶב

הַצִּיל מַחְמַדֵּי בִטְנוֹ מִיַּד בְּנֵי שַׁחַץ;¹¹

אַךְ פֶּתַע קָפְצוּ עָלָיו כַּכְּפִיר מֵאָרֶב,

בַּעֲגִילֵי גֵוָם עָטוּהוּ, הִרְבּוּ בוֹ מַחַץ;

בִּשְׁרִירֵי בִטְנָמוֹ כִּתְּרוּהוּ מָתְנַיִם,¹²

צַוָּאר, רֹאשׁ וְחָזֶה הִקִּיפוּ בַדֵּימוֹ;¹³

וּבְמַפְּלֵי בְשָׂרָם חִישׁ לָפְתוּ יְרֵכַיִם,¹⁴

וְעוֹד מִמַּעַל לוֹ הֵרִימוּ רָאשֵׁימוֹ.

וּלְנַתֵּק מוֹסְרוֹתָם עָלָיו קָשָׁרוּ¹⁵

לַשָּוְא יָעוֹז הַכֹּהֵן, חֲיָלִים יְגַבֵּר;

רַעַל הִזּוּ עָלָיו מִפִּיהֶם פָּעָרוּ,

אָנוּשׁ בּוֹ מַכְאוֹבוֹ, לֹא יוּכַל דַּבֵּר.

עֲדֵי מִכְּאֵב עָמֹק כִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה

נָתַן קוֹל מַר עַד לֶעָבִים הִגִּיעַ;

וּכְשׁוֹר פַּר כִּי יִשָּׁחֵט בְּמַאֲכֶלֶת רְמִיָּה¹⁶

מִתְבּוֹסֵס בְּדַם צַוָּארוֹ יִגְעֶה, יָרִיעַ.

וּכְמַהֵר חֵץ מִקֶּשֶׁת הַשְּׂרָפִים בָּאוּ

אֶל מִקְדַּשׁ מִינֶרְוָה עַד מָרוֹם גָּבוֹהַּ;

שָׁם נָפְלוּ לְרַגְלֶיהָ, דּוּמָם כָּרָעוּ,

וְכָל רֹאֵי הַמַּחֲזֶה הִתַּמְּהוּ תָּמֹהַּ.

"אַךְ זֶה מִנַת כּוֹס רֶשַׁע – פֶּה אֶחָד אָמָרוּ־

בַּקֹּדֶשׁ שָׁלַח יָד, אֶל אֵלִים הִתְגַּבָּר,

נִאֵר אֶת מִינֶרְוָה, עַל סוּסָהּ הִתְעַבָּר;¹⁷

הַסּוּס יָבֹא הָעִירָה!" אֹמֶר גָּמָרוּ.

ביחוד מחרידה התמונה, המתארת לנו חרבן היכל המלך הזקן, ומותו בידי היונים:

שָׁם בַּבִּירָה אִמּוֹת מְבַכּוֹת תִּתְעֶינָה,

בִּבְכִי חִבְּקוּ צוּר, עַמּוּדִים לָפָתוּ,¹⁸

נָשְׁקוּ עַפְרוֹת אֶרֶץ, אֲבָנִים תְּחוֹנֶינָה;

וּפִרוּס וְחֵילוֹ כַּהֲמוֹת יָם לֹא שָׁבָתוּ,

בְּרִיחִים גִּדֵּעוּ וּדְלָתוֹת שָׁבָרוּ - - -

בְּבִירַת מֶלֶךְ זֹה עוֹד עָמַד עַל תִּלּוֹ

מִזְבַּח תַּלְפִּיּוֹת עַד עָבִים הִגִּיעַ;

עָלָיו עֵץ עָבוֹת כַּלַּיִל שָׁת צִלּוֹ,

וּבְצֶאֱלִים יְסֻכֵּהוּ חֹרֶב יַכְנִיעַ.¹⁹

שָׁם הֶקֻּבַּא²⁰ וּמְאַת הַבָּנוֹת כָּרָעוּ,

שָׁם לִפְנֵי אֵל זוֹעֵם שָׁפְכוּ גַם שִׂיחַ;

כַּיּוֹנִים בְּעֶבְרֵי פִּי פַחַת יְחֻבָּאוּ

עֵת יִגְעַשׁ הָרוּחַ, יְלֵל סַעַר יָפִיחַ.²¹

וְהִנֵּה הוֹלֵךְ לַקְּרָב אֶת אִישָׁהּ רָאָתָה,

שִׁרְיוֹן כַּמְעִיל יַעַט אַף הַדְרֵי מִלְחֶמֶת.

"מַה לָּךְ לִקְרָב? – בְּקִרָבָּהּ שָׁאֲלָה אֵימָתָה ־

מַה יִקָּחֲךָ לִבְּךָ לַחֲגוֹר חֶרֶב נֹקֶמֶת?

אִם גַּם הֶקְטָר בְּנִי לֹא רָאָה הַשָּׁחַת²²,

קֵינוֹ וַחֲנִיתוֹ לֹא עוֹד יֶחֱסוּ עָלֵינוּ.

חֲדַל! – וּמִקְדָּשְׁךָ זֶה מִמָּוֶת יְפַלְטֵנוּ

אוֹ שְׁנֵינוּ פֹּה יַחַד עַל עָפָר נָחַת".

ועין פירוס, מצביא היונים, לא חסה על הישיש:

אָז אֶת הַמֶּלֶךְ סָחַב, הִשְׁלִיךְ

לַמִּזְבֵּחַ,

מִדְּמֵי הַבֵּן עוֹד יֶעֱשַׁן עָלָיו נִגָּרוּ;

אָחַז צִיצִית רֹאשׁוֹ מִשֶּׁלֶג חָוָרוּ,

וּבְקֶרֶב לִבּוֹ עָמֹק חַרְבּוֹ שִׁלֵּחַ –

כָּכָה נָפַל פְּרִיאַס וּטְרָיַא אִתּוֹ יָחַד!

 

נסיעת מיכה יוסף לחוץ לארץ    🔗

בקיץ תר“ט נוכח מיכה יוסף, כי יד רופאי רוסיה תקצר לרפא את מחלתו הנושנה, וישם פניו ברלינה כדי לבקש מזור אצל רופא־החצר המפורסם, שינליין. ובתוך כך עסק אבי המשורר, אד”ם, בהדפסת הפואימה “הריסות טרויה” בוילנה. באהבה רבה הביט אד"ם על היצירה הראשונה שזכה לפרסם בדפוס מאת בנו מחמדו, שנועד לעלות עליו בשירה ובחזון; אולם גם רגש דאגה וצער התערב בשמחתו, בזכרו כי העבודה הספרותית מזיקה לבריאותו הרפה של המשורר הצעיר:

מַה זֶה לָךְ, בֵּן יַקִּיר! הֲלוֹא חָלִיתָ

מֵעוֹדְךָ עַד כֹּה – בֶּן עֶשְׂרִים וָאַחַת!

וּמַה זֶה פָּרַצְתָּ, מַה זֶה עָשִׂיתָ?

גַּם לַעֲמוֹל לִכְתּוֹב… וּמַחֲלָה נִצַּחַת!

הֵן גַּם מִקְּרֹא הֶרֶב צִוּוּ עָלֶיךָ –

אַף כִּי מִכְּתוֹב עוֹד אֵלֶּה עָלֶיךָ…²³

והרופא שינליין שלח את החולה הצעיר לזאלצברוגן, כדי לשתות שם מי מעינות־התרופה; אולם המים האלה לא העלו לו ארוכה, ובשובו משם ישב כל ימי החורף בברלין. בעיר־הבירה של פרוסיה, המלאה חכמים ומלומדים, שמע מיכה־יוסף את השעורים, שקרא הפילוסוף המפורסם שילינג מעל הקתדרה באוניברסיטה; ובמכתביו לאביו הרצה את שיטתו העמוקה של רבו בחקירות האלהות. כן התודע המשורר הצעיר בברלין להחכם שניאור זאקש, ובביתו הוסיף דעת במקצועות שונים. גם עם חכמי ישראל המפורסמים בדור ההוא, צונץ ושד"ל, בא מיכה־יוסף בכתובים; והם יעצוהו “לעזוב שירי בת אל נכר (הנושאים היוניים) ולשיר שירי בת ציון”.

בקיץ תר“י נסע מיכה־יוסף בעצת שינליין, לשתות מי המעינות בריינירץ, ושם הוקלה מעט מחלתו; אולם בשובו לברלין החלה להתגבר שוב, ולא הרפתה עוד ממנו עד יום מותו. אז ראה המשורר כי אין תרופה למחלתו האנושה, וימיו חוצצו. ועל כן שב לעיר־מולדתו בראשית חורף תרי”א, כדי למות בזרועות בני משפחתו האהובים לו, אולם לא בידים ריקות שב מיכה־יוסף לבית הוריו, כי הביא אתו אוצר יקר של שירים יפים. באותו הכרך הפרוסי; ששם אבדה תקותו להרפא – שם הציב לו גם יד ספרותית של אל־מות. בימים שגברו היסורים והשממון על המשורר החולה בקריה הנכריה, בקש לו נחומים ומרפא בחזיונות השירה וקסמיה. ככה כתב מיכה־יוסף בברלין את הספר “שירי בת ציון” ואת מבחרי השירים הקטנים שנכללו אחרי כן בהקובץ “כנור בת ציון”. ובשובו לוילנה, שלח לפניו מנחה לאחיו אריה את הספר “שירי בת ציון” בכתב־יד. ורשם עליו את החרוזים הללו:

הֲשָׁלוֹם לָךְ אָחִי? הֵן עַתָּה בָּאתִי!

לִמְצוֹא שָׁם מַרְפֵּא שִׁלְּחַנִי אָבִינוּ –

בִּקַּשְׁתִּי, חִפַּשְׂתִּי, אַךְ לֹא מָצָאתִי…

וּרְאֵה מָה הֵבֵאתִי – אַל נָא תַלִּינוּ –

לִמְצוֹא לִי נֹחַם עַל כִּנּוֹר הִגָּיוֹן

שַׁרְתִּי לִי שָׁמָּה שִׁירֵי בַת צִיּוֹן.²⁴

 

“שירי בת ציון”.    🔗

הספר “שירי בת ציון” מכיל בעקר פואימה יפה, המתארת את המלך שלמה בימי עלומיו ולעת זקנתו. לפי המסורה, כתב המלך החכם בימי נעוריו את “שיר השירים” לאהובתו שולמית, ובימי זקנתו – את הספר “קהלת”, המלא ספקות ויאוש והחושב את כל הנעשה תחת השמש ל“הבל הבלים”. והנגוד הבולט הזה בין הנוער, המלא תם, אהבה, תקוה ושכרון־החיים, ובין הזקנה, המלאה פקפוק, גועל ובטול־היש – עשה רושם על דמיון המשורר הצעיר, ויתארנו בפואימה נחמדה. במחציתה הראשונה אנו רואים את שלמה, הנסיך הצעיר והיפה, שכל הבריאה משחקת לו:

בֵּין שַׁדְמוֹת עִיר צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

הָלֹךְ יֵלֵךְ בֵּן עָלֵז גַּם שָׂמֵחַ;

גָּבֹהַּ כַּתָּמָר וִיפֵה עֵינַיִם,

בִּיפִי עֲלוּמִים כַּנִּצָּה פּוֹרֵחַ. ־ ־

אַךְ כִּנְגֹהוֹת שַׁחַר חַיָּיו לוֹ עָלוּ,

עוֹד עַרְבָּם לֹא חָזָה עֵת כִּי יוּעָבוּ;

עַל כֵּן הַחַיִּים כָּעֵץ לוֹ נִמְשָׁלוּ,

כָּל יוֹם לִפְרִי חָדָשׁ עֵינָיו חָשָׁבוּ.

הנסיך המאושר והמלא חן עלומים חונן גם ברוח־השיר, שירש מדוד אביו, המזמר המשכיל; והוא מתענג על הדר הטבע ומרגיש ברוממות מחזותיו. הנה הוא עולה, למשל, על הרי־הלבנון, כעלות עמוד־השחר, והוא משקיף על המחזה הנהדר הנראה מסביב:

אָז צִלְלֵי אֹפֶל חִישׁ עָבְרוּ, חָמָקוּ,

וּמִנֹּגַהּ מִשְׁחָר²⁵ יָפֹזוּ הָרִים;

וּלְרֹאשׁ אַרְזֵי אֵל קַוֵּי אוֹר נָשָׁקוּ,

עֵרִים מִשְּׁנָתָם הַמְזַמְּרִים בַּיְּעָרִים.

וּשְׁלֹמה נִדְמָה, אַךְ עֵינָיו נָהָרוּ,

בִּשְׂעַר דַּלַּת רֹאשׁוֹ יִכָּנֵף רוּחַ;

וּקְרָבָיו עָמֹק תּוֹךְ לִבּוֹ יִסְעָרוּ –

מָה הוֹמָה רוּחוֹ! מַה נַּפְשׁוֹ תָשׁוּחַ!

עַל יִפְעַת הוֹד נוֹרָא עֵינָיו יַשְׁקִיפוּ

הִיא קָפְצָה פִיהוּ, קוֹל מִלָּיו נֶחְבָּאוּ;

עוֹד מֵיתְרֵי כִנּוֹרוֹ צוּף בַּל יַטִּיפוּ,

נִתְּקוּ זִמּוֹתָיו, נוֹרָאוֹת נִפְלָאוּ. ־ ־

וּלְרֶגֶשׁ הַצְּדָקָה בּוֹ אָז יִוָּלֶד

לֹא יָבִין כָּל רֶשַׁע, אֵיךְ אִיש יָרֵעַ;

הִתְרַפֵּק אָז יֹאבֶה בִּזְרֹעוֹת חָלֶד,

כִּי כָל הַיְקוּם בּוֹ אָז אָח לוֹ וָרֵעַ.

ובבוא האביב, בעת שכל היקום יקיץ לחיים ולאהבה, עזב הנסיך שאון קריה ובא לשבת במשכנות הרועים, ביער ואחו, ושם ראה ראשונה את שולמית, אהובת־נפשו.

אֶת שׁוּלַמִּית רָאָה בֶּן מֶלֶךְ נָעַר,

עַל הַר הַלְּבָנוֹן רוֹעָה צֹאן אַחֶיהָ;

חִישׁ הֵטִילָה בוֹ אַהֲבָה רוּחַ סָעַר,

אֶל לֵב עֶלֶם תָּמִים כּוֹנְנָה חִצֶּיהָ.

אָז עַמּוֹ אַף כִּסְאוֹ נַפְשׁוֹ שָׁכָחָה,

וּבְמַקַּל רוֹעִים הֶחֱלִיף שֵׁבֶט מֶלֶךְ;

לִרְעוֹת אֶת שׁוּלַמִּית רוּחוֹ אָרָחָה,

אֶל הַר, אֶל עֵמֶק אִתָּהּ הָלֹךְ יֵלֶךְ,

כִּי יָפְיָהּ – מַמְלַכְתּוֹ, כִּתְרוֹ – עֵינֶיהָ

וּמִמִּגְדַּל דָּוִד הִיא לוֹ נִשְׂגָּבָה…

הנסיך מואס בארמנות־מלכים, ובוחר לשבת עם אהובתו בסוכת־רועים.

בֵּין צַמְּרוֹת אֶרֶז, בֵּין שׁוֹשַׁנֵּי הָרִים,

שָׁם סֻכַּת עֲנָפִים בָּדָד עוֹמֶדֶת;

בָּהּ עֶרֶשׂ רַעֲנָנָה בַּעֲצֵי הַתְּמָרִים

וּבְשָׂמָהּ יִזַּל אֶל תֵּימָן²⁶ יוֹקֶדֶת

וּשְׁלֹמה שָׁם עִם שׁוּלַמִּית הַצְּבִיָּה

יָד תַּחַת רֹאשָׁהּ וִימִינוֹ חִבְּקָתָּה;

סָבִיב אַךְ הַשְׁקֵט וּנְעִימוֹת דּוּמִיָּה,

גַּם הֵם נֶאֱלָמִים וּלְשׁוֹנָם נָשָׁתָּה.

הַדִּבֵּר אֵין בָּם, בִּשְׂפָתָם הַדְּמָמָה,

אַךְ לֵב דּוֹבֵר אַהֲבָה עַזָּה כַּמָּוֶת;

לֵבָב כִּי יָנַע גַּם רוּחַ נִפְעָמָה –

הִיא שָׂפָה לִידִידִים חֶרֶשׁ דּוֹבָבֶת. ־ ־

הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, תֵּט לִקְצוֹת שָׁמֶיהָ,

וּפְנֵי שׁוּלַמִּית נֹגַהּ נֶגְדָּהּ עָטוּ;

וַתְּעַר יִפְעָתָהּ שֶׁמֶשׁ לִלְחָיֶיהָ

עַד כִּי קַרְנַיִם גַּם מֵהֵנָּה נָטוּ.

וּשְׁלֹמה אַךְ הִבִּיט מַחֲזֵה הַדְרָתָהּ

וּפִיהוּ עַל לֶחֱיָהּ – וָהִיא נִכְלָמָה;

מִנְשִׁיקוֹת פִּיו יִשַּׁק פִּיהָ וּשְׂפָתָהּ –

“מִי יִתֶּנְךָ אָח לִי” אָז הִיא זָמָמָה.

- - -

בֵּין לִפְרִי הַמְּגָדִים תַּחַת תַּפּוּחַ,

בֵּין צִלְלֵי לַיִל שָׁם שָׁאוֹן לֹא יַעַל;

וּשְׁלֹמה וִיפָתוֹ שַׁאֲנָן יָנוּחַ,

אַךְ עֵד בַּשַּׁחַק יָרֵחַ מִמַּעַל. - -

שִׁית כַּלַּיִל צִלְּךָ, עֵץ הַתַּפּוּחַ!

הַכּוֹכָבִים, רֶגַע אַל נָא תָּאִירוּ!

וּלְבַשׁ נָא קַדְרוּת, אוֹר סַהַר זָרוּחַ –

אַל נָא אֶת הָאַהֲבָה אַל נָא תָּעִירוּ.

נָחָה תֵבֵל כֻּלָּהּ, אֶרֶץ תַּרְגִּיעַ,

חֶשְׁכַת עָבִים כִּמְעִיל עָטוּ עֲרָבוֹת;

פֶּתַע קוֹל כִּנּוֹר יֵהוֹם אַף יָרִיעַ

בִּדְמִי הַלַּיִל בֵּין סִבְכֵי עֵץ עָבוֹת.

כִּנּוֹר לִשְׁלֹמה הוּא הַמְשַׂמַּח נוּגִים,

וּלְקוֹל שִׁירוֹ יִקְּדוּ אֵלִים אַדִּירִים;

“מַה יָּפִית, נָעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים!”

לִשְׁלֹמה בֶּן דָּוִד הוּא שִׁיר הַשִּׁירִים.

עברו איזו עשרות שנים, והנסיך העליז, האוהב והמזמר – היה למלך זקן וחלש היושב משמים בהיכלו.

בַּהֲדַר הֵיכַל זֶה, בִּנְוֵה כָּל תִּפְאֶרֶת,

עַל כֵּס זָהָב וָשֵׁן מַעֲשֵׂה אֳמָנִים,

שְׂעַר תַּלְתַּלָּיו כַּשֶּׁלֶג יֶחֱוָרוּ,

עַל מִצְחוֹ וּלְחָיָיו חָרְשָׁה עַצָּבֶת;

עָטוּי אַרְגָּמָן, עַל רֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת,

יֵשֵׁב שָׂב דַּל כֹּחַ וּשְׂבַע רֹב שָׁנִים.

כִּרְפָאִים בִּשְׁאוֹל פָּנָיו חֳמַרְמָרוּ,

מִבֵּין עַפְעַפָּיו אַךְ יָצִיץ צַלְמָוֶת.

המלך הזקן ונכה־הרוח מואס בחיים, והוא רואה רק עמל ויגון תחת השמש. בכל מחזה נהדר ויפה הוא רואה רק כעור וכליון.

…“מָה הֵמָּה”, יִקְרָא, "כָּל יִלְדֵי הָאָבִיב?

הֲלֹא רָקָב־הָדָר, מָוֶת פּוֹרֵחַ!"

וּלְפַקֵּד צִבְאוֹת רוֹם כִּי בָא זֶה לָיִל ־ ־

מִנַּהֲמַת לֵב יִקְרָא, מִמְּרִי עַצָּבֶת:

"הֵן אוֹרָם – מוֹתָם, כִּי כַנֵּר יִבְעָרוּ –

וּמִי זֶה יָאִיר בָּם אִם לֹא הַמָּוֶת?!"

שלמה היה אז לפילוסוף עצוב וספקן, וכתב את הספר “קהלת”, המלא מרירות ובטול ערכן של כל סגולות החיים. “השפק האכזרי” הוליד בלבו את השאלה הארורה “מי יודע?”, שלא תמוש עוד מפיו. הנה הוא עומד על מטת אהובתו, הגועת מתוך מנוחה וצחוק, כשמש השוקעת בין הערבים, בבטחה בחיי־הנצח השמורים לה; והיא מנחמת את האוהב האמלל:

אַל נָא תֶּאֱבַל, דּוֹדִי, הַשְׁבֵּת עַצָּבֶת;

וּגְוִיָּתִי פֹּה אִם כַּצִּיץ נָבֵלָה –

רוּחִי רוּם תַּעַל בִּנְתִיבוֹת אַל־מָוֶת".

וּשְׁלֹמה מִדְבָּרָהּ אַךְ כִּי שָׁמֵעַ

וִילֵל הֶגֶה מִלֵּב עַל פִּיו הוֹפִיעַ,

וּבְקוֹל מַר קָרָא: "אֲהָהּ, מִי יוֹדֵעַ,

רוּחַ אָדָם אִם עוֹלָה לָרָקִיעַ?"

כן מטיל שלמה ספק בערך המוסר, בעת שנתן הנביא מצוהו לפני מותו לעשות טוב וחסד; מי יודע, חושב הוא, אולי תלויות מדותיו של האדם לא במעלות רוחו, אלא בתנאיה הטבעיים של גויתו.

וּרְסִיס דָּם מִזֵּד יָהִיר לוּ יִגָּרַע,

אוּלַי אָז יִצְדַּק וִיהִי גַם עָנָיו;

אוּלַי תָּם יַתְעִיב עֲלִילָה, יִפָּרַע²⁷

גִּיד אֶחָד בִּלְבִבוֹ אִם שִׁנָּה פָּנָיו.

מה בצע איפוא במעשה־הצדקה, אחרי שאינו פרי הנפש היפה? ואולי גם שכר אין להצדיק:

אוּלַי שָׁם בִּשְׁאוֹל אֵין חֶשְׁבּוֹן וָדַעַת,

וּקְשֵׁה יוֹם פֹּה יִבְכֶּה מֵאֵין שׁוֹמֵעַ?

אולם לפני מותו ראה המלך הזקן מחזה־שדי נעלה, שהסיר מלבו הדואב כל עצב וכל ספק:

וַיַּרְא כִּי יֵשׁ אַחֲרִית, תִּקְוַת אַל־מָוֶת,

כִּי אֵל עַל צַדִּיק מִמָּרוֹם יַשְׁגִּיחַ;

דִּמְעַת עֲשׁוּקִים עַל אֶרֶץ צַלְמָוֶת

שָׁם בִּמְרוֹם שָׁמָיו הוּא יִמְחֶה, יָדִיחַ.

 

מגמת הפואימה.    🔗

מגמת הפואימה היא, כמו שאומר המשורר בעצמו, “להורות כי האמונה היא תנחיל לאדם נחת בחייו ונעימות גם במותו: והחכמה באין אמונה תוליכנו שולל מכל נועם בחייו ובאחריתו”. בעוד שהיה שלמה צעיר תמים החי על אמונת אבותיו, ראה בעולם אך סדר, גיל ונחת, שלות־אושר בחיי־ארץ ותקות נצח אחרי המות; אולם כשבא המלך החכם בשנים והרבה לחקור ולהתפלסף, ערערה אצלו החקירה החפשית את האמונה, ויגון השפק דכאהו לעת זקנה והפך את גן־עדן החיים לגיא־צלמות. המשורר הצעיר התאבק עם המות במשך כל ימיו המעטים שחי על הארץ, ומצא את נחמתו העליונה בהאמונה הנעלה בהשארת־הנפש²⁸; ועל כן השתדל, ביצירתו המקורית היותר חשובה, לחזק אמונה זו במשל לקוח מן החיים. אולם כונה זו, הרצויה כשהיא לעצמה, קלקלה קצת את טבעיותה של הפואימה. שלמה היה עליז ומאושר בימי נעוריו לא מפני ש“אזור מתניו אמונה היתה”, אלא משום שדמיונו הצעיר והער נסך אז רוח־קסם על כל מראות הטבע והחיים, ומאוייו הסוערים דרשו וגם מצאו את ספוקם. ולעת זקנתו מאס המלך בחיים לא מרוב חכמתו, כמו שחושב משוררנו התמים, אלא מחמת שקהו ונתקררו רגשותיו והוסרה מסכת־הכשפים מהתבל ומלואה. שלמה בזבז יותר מדי את כחותיו בימי נעוריו, ועל כן מהרה הזקנה לקפוץ עליו ולשקץ בעיניו כל חמודות התולדה.

בכלל מצטינת הפואימה בסגנונה הנמרץ, הרך והענוג, המיוחד למיכה־יוסף, ובכמה תמונות נאות. החכם יהושע שטיינברג תרגם את הפואימה גרמנית, והמשורר פרוג השתמש גם הוא בנושא שלה.

 

“נקמת שמשון”    🔗

הספר “שירי בת ציון” יכיל עוד ארבע פואימות קטנות ונמרצות בכמה מקומות עוד יותר מהראשונה. גם הן לקוחות מספורי התנ"ך, מלבד האחרונה. בהפואימה “נקמת שמשון” מתאר המשורר את מצב־רוחו של הגבור הלאומי העור, בעת שנאספו הפלשתים להתקלס בו לפני מזבח דגון אלהיהם. כל השאיפות כבר פסו מלב הגבור האמלל, ורק חפץ אחד נותר בו – הנקמה:

כָּל עָנְיוֹ לֹא יָחוּשׁ וּכְאֵב עֵינָיִם,

לֹא לַעַג וָבוּז וּצְחוֹק צַר מִנֶּגֶד;

לֹא כֹחוֹ כִּי סָר, לֹא מַרְפֵּה יָדָיִם,

אַף לֹא הָאַהֲבָה כִּי בָגְדָה בוֹ בֶּגֶד. ־־

אַךְ רֶגֶשׁ אֶחָד בּוֹ יִקְדַּח קָדֹחַ,

וּבְלִבּוֹ הַמֵּת אַךְ רֶגֶשׁ זֶה יִנּוֹעַ.

"הָהּ! מִשְּׁתֵי עֵינַי אִנָּקְמָה נָא אַחַת!

הַנְּקָמָה הִיא! חֹם לִבּוֹ הִיא הִבְעִירָה,

הִיא רוּחַ אַפּוֹ, הִיא בוֹ נִשְׁמַת חַיִּים;

לָכֵן לֹא נִפֵּץ גֻּלְגָּלְתּוֹ הַקִּירָה,

מַחֲנַק אֶל צַוָּאר לֹא שָׂם בִּנְחֻשְׁתַּיִם. ־ ־

אָז גִּידֵי יָדָיו שׂרָגוּ מִזָּעַם

וּבְחֵמָה נֶאֱלָמָה חָרַק שִׁנָּיִם;

וַיְפַלֵּל אֶל אֵל: “חַזְקֵנִי הַפָּעַם!”

וּבְיָדָיו לָפַת עַמּוּדִים הַשְּׁנָיִם

הָהּ! מִשְּׁתֵי עֵינַי אִנָּקְמָה נָא אַחַת!

– מִנַּהֲמַת לִבּוֹ שָׁאַג בֶּן־מִנוֹחַ –

עִם אוֹיְבַי גַּם יַחַד אֵרְדָה לַשַּׁחַת".

וַיַּט חִישׁ אֶת הָעַמּוּדִים בַּכֹּחַ.

 

ו“יעל וסיסרא”    🔗

ובעת שהבית נופל עליו ועל אויביו ימות שמשון במנוחה. רגש־נקמתו מצא לו ספוק, ותעודת חייו נתמלאה. לעומת זאת מתרוצצים שני רגשות שונים בלב גבורה לאומית אחרת, יעל, המתוארה בהפואימה המצוינה “יעל וסיסרא”. סיסרא, שר־צבא כנען, נגף לפני חיל דבורה וברק, והוא נס מן המערכה מוכה ופצוע ומבקש לו מפלט באהל יעל, אשת חבר הקיני. היא מכניסה את האורח בחבה, משקיטה צמאונו מנאד החלב, ומכסה אותו בשמיכה למען ירדם וינוח מתלאות המלחמה. אולם לרגש הכנסת־אורחים ילוה מיד בלב יעל רגש אחר – השאיפה לנקום מאויב עמה. ושני הרגשות האלה נאבקים בה בתעצומות־עוז; רגע אחד תחמול על האורח הבוטח בה וינום במנוחה בצל אהלה:

וּשְׁנָתוֹ מֶה עָרְבָה, שְׁלֵיו יַרְגִּיעַ,

אוּלַי גַּם בַּחֲלוֹם לוֹ חַסְדִּי יוֹפִיעַ;

מַה נּוֹרָא כִּי יָקִיץ וּלְעֵינָיו יַחַז

יָעֵל בִּכְלִי רֶצַח כַּמַּיִם פַּחַז –

זוּ יָעֵל מִעָלֶה תִּגְזוֹר חַיֵּיהוּ,

זוּ הִצִילַתְהוּ אַךְ בַּעֲבוּר הָרְגֵהוּ,

זוּ אֲשֶׁר בֵּרְכָה: "הֵן חָסוּ עֵינַיִךְ,

כֵּן גַּם אֵל חַנּוּן כֵּן יִגְמוֹל עָלַיִךְ".

כֹּה הוּא בֵּרְכַנִי וַיִּישַׁן לָנוּחַ,

וִיבָרְכֵנִי עַתָּה אוּלַי בָּרוּחַ,

וַאֲנִי – בִּשְׁנָתוֹ – אֶת נַפְשׁוֹ אֶקָּחָה,

אִישׁ בָּא בִּבְרִיתִי בִּשְׁלוֹמִי אֶרְצָחָה,

עֵת כִּי בָטָח, מִנֶּשֶׁק נָעַר כַּפָּיו;

עוֹד דִּמְעוֹת תּוֹדָה לֹא יָבְשׁוּ עַל אַפָּיו,

וּדְמָעוֹת אֵלֶּה בַּדָּמִים אַשְׁלִימָה,

וּדְמֵי מִלְחָמָה בַּשָּׁלוֹם אָשִׂימָה?

אולם ברגע השני תזכור יעל, כי בידה לשים עתה קץ לחיי עריץ נתעב, הלוחץ את ישראל זה עשרים שנה, ורעיון הרצח ירעיד כל דמה:

שָׁם יִישַׁן יָנוּחַ מֵץ שׁוֹדֵד אָרֶץ

אֶת אַלְפֵי עַמִּי הִכְרִיעַ לַקָּרֶץ;

מִשּׁוֹד אֵם שָׁדַד בֵּן, לֹא שָׁמַע נֶהִי –

וּשְׁכוּלָה גַּם אִמּוֹ לָמָּה לֹא תֶהִי?

מַה יִּישָׁן יֶחִי אִישׁ חֶמְלָה לוֹ אָיִן –

הַהוּא לֹא גָזַל שֵׁנָה מִכָּל עַיִן?

הֲלֹא כִּי יָקִיץ יוֹסִיף עֹז וּזְרוֹעַ,

וּבְלֵב בַּרְזֶל לוֹ אֶת עַמִּי יָרוֹעַ –

וּדְמֵי עַמִּי, הָהּ, צוֹעֲקִים לִי מֵאֲדָמָה:

“מַלְאִי יָדֵךְ, יָעֵל, מַלְאִי בִּנְקָמָה!”

וגם אחרי שרצחה את סיסרא, בתקעה את היתד ברקתו, לא שקטה המלחמה הפנימית בלבה. היא שומעת את תרועת־השמחה של העם, השב מנצח משדה־הקרב, ורגשי־הנוחם על הדם השפוך יציקו לה:

“אֲהָהּ!” קָרְאָה יָעֵל, "גִּיל זֶה לֹא גִילִי

לֹא לוֹחֲמִי רָצַחְתִּי, רַק חוֹסֵה צִלִּי"

הפואימה השלישית מתארת את “משה על הר העברים”, המשקיף לפני מותו על ארץ־החמדה, ששאף אליה כל ימיו; והרביעית, “ר' יהודה הלוי”, מספרת איך הגיע המשורר הגדול משפאניה לארץ־ישראל במסירת־נפש, ואיך הומת על ידי ערבי קנאי בנשקו עפרה ובהשמיעו את קינתו הידועה “ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך”.

 

מות המשורר    🔗

אחרי שוב מיכה־יוסף לעיר מולדתו עברה עליו שנה של ענויים ובלהות־מות. מחלתו נתגברה מיום ליום ואכלה את שארית כחותיו של המשורר הצעיר, שנלאה לשאת מכאוביו וקרא אליו את הגואל האחרון, המות, שיבוא וימציא לו רוחה. והמושיע האיום הזה, הפודה מכל צרה את עלובי החיים, נעתר סוף סוף לבקשת החולה, ויסגור לנצח את העינים, שלא נלאו לחזות בנועם השירה וקסמיה מתוך מצרי־שאול ובלהות־שחת. בכ“ז שבט תרי”ב השיב המשורר הנחמד והגוע מנוער את רוחו הנעלה והדואבת להאלהים, אשר נתנה לו לשנים מעטות ומלאות חזיונות־שחק עם יסורי־אבדון.

מיכה־יוסף כתב בעצמו נוסח למצבתו ונאבד. ומהסופרים שקוננו על המנוח נזכיר את ידידיו שולמאן ויל“ג, שתאר בחזיון “הוי, אח!”²⁹ את השפה העבריה בדמות אשה המתאבלת על בנה מחמדה, שנלקח ממנה בדמי ימיו. וביחוד מצוינת היא הקינה, שנשא על המשורר הצעיר ידידו המליץ הנודע שד”ל מאיטליה בצורת פרשה מקראית. יש בה פסוקים יפים כאלה:

וְאַתָּה בֶּן־אָדָם שָׂא עַל־בֶּן־אָדָם קִינָה

וְאָמַרְתָּ לְמִיכָה יוֹסֵף מִי כְיוֹסֵף: נֶפֶשׁ טְהוֹרָה מֹאֶסֶת תֵּבֵל

וּמַחֲשַׁכֶּיהָ לָמָה מִמְּרוֹמִים יָרָדְתְּ וְלָמָּה מֵרֶחֶם

לֹא־מִהַרְתְּ עוּף: מִיכָה יוֹסֵף בְּנִי בְנִי רַבּוֹת וּגְדֹלוֹת

מִגְּבוּרַת רוּחֲךָ הוֹחָלְתִּי וּבֵן יַקִּיר אָמַרְתִּי וְרֵעַ נֶאֱמָן

נָתַן־לִי יְיָ בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן: וְאַיֵּה אֵפוֹא תִּקְוָתִי

וְתוֹחַלְתִּי נִכְזָבָה וְשִׂמְחָתִי עֲדֵי־רָגַע:

גם אד"ם הכהן, אבי המשורר, כתב עליו קינה ארוכה ונמרצה בשם “מיכל³⁰ דמעה”, ותאר בה את מהלך מחלתו ומותו. יש בה בתים מעוררי־לב כאלה:

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנָה בֵּן לִי אִמַּצְתִּי

עָמַלְתִּי, גִּדַּלְתִּי, גַּלְתִּי, עָלַצְתִּי,

עַד כִּי שָׁכַלְתִּי, הָהּ! – עֲדֵי קָבַרְתִּי…

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנָה, הַבֵּן! אָמַצְתָּ,

עָמַלְתָּ, גָּדַלְתָּ, – מִכֹּל פָּרַצְתָּ

עֲדֵי גַּם מַתָּ, הָהּ! – וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי. ־ ־

מִקִּנִּי צִפּוֹרִי הָהּ מִי הִבְרִיחַ?

מִבֵּיתִי מִזְמוֹרִי מִי זֶה הִשְׁכִּיחַ?

מִי נִפֵּץ כִּנּוֹרִי וַיִּקְרָא נֶהִי?!

וּלְכָל חֲמוּדוֹתַי מִי אָמַר: לֵכְנָה!

אֶל כָּל תִּקְוֹתַי – רֶגַע הִתְהַפֵּכְנָה!

וּלְנַפְשִׁי – חֲיִי אַל־חַיִּים! – וַיֶּהִי?…³¹

באחד ממכתביו ליל“ג ³² מספר אד”ם הכהן, כי בבואו יום אחד לבקר את קבר בנו ראה והנה אבן־מצבתו נשברה בידי אחד הקנאים החשוכים, השונאים את הספרות העברית החדשה וסופריה… ותחת זאת הקים אד"ם לבנו המשורר מצבת־זכרון רוחנית לדור דורים: הוא אסף את יתר שיריו הפזורים בכתב־יד והוציאם לאור בקובץ “כנור בת ציון”.

 

“כנור בת ציון”    🔗

הקובץ הזה הוא כראי זך שבו משתקפים חייו הפרטיים של המשורר, ששונו וביחוד יגונו. הוא אוהב את החיים בכל לבו, ונוטה מטבעו להיות עליז ושמח; אולם מחלתו האנושה מעיבה תמיד את רוחו ותשים רעל בכל תענוגיו. הנה הוא רואה את “חג־האביבְ” בברלין, ואינו יכול לקחת בו חלק:

וּבֶרְלִין הָעִיר הוֹמִיָּה צוֹלַחַת,

כִּי חַג לָהּ הַיּוֹם, חַג פֶּסַח, חַג אָבִיב,

מַשְׁמִים אֵשֵׁב בֵּיתִי, אָנוּשׁ עַל שִׁבְרִי,

עַל נַחְלָה מַכָּתִי רוּחִי נֶעְכֶּרֶת –

וּכְמַדָּה הִיא תִלְבַּשׁ גִּילָה וָנַחַת,

וּבְחוּצוֹתֶיהָ אַךְ צָהֳלָה מִסָּבִיב!

הָהּ, בִּדְמִי יָמַי יִהְיֶה לִבִּי קִבְרִי

וִיגוֹן נִשְׁמָתִי בּוֹ כָּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת!

המשורר מואס בחייו המרים, אולם הוא מרגיש כי למרות רצונו עודנו קשור אליהם באהבה טבעית, והוא מתמרמר על זה:

הִנְנִי חָי, אַךְ עָיְפָה נַפְשִׁי לַמָּוֶת!

חַי אָנִי – אִם נִקְרָא לַמָּוֶת חַיִּים…

אִם עֶלֶם נוֹשֵׂא כָל עָקַת צַלְמָוֶת

עוֹד חַי יִקָּרֵא תַּחַת הַשָּׁמַיִם!

חַי, הָהּ, עוֹדֶנִּי – כִּי לַגְדִּיל הַשֶּׁבֶר

עוֹד אַהֲבַת־הַחַיִּים בָּנוּ תָּנוּחַ –

הוֹי, מַה נּוֹרָא הוּא לָשִׂישׂ אֱלֵי קֶבֶר

עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶשׁ וָרוּחַ!

אֲרוּרָה אַהֲבַת־הַחַיִּים לָנֶצַח!

בִּמְצוּקוֹת כָּל גֶּבֶר הִיא הַנּוֹרָאָה!…

הוא מנסה לשכוח יגונו בהתערבו בהמון העליזים והחוגגים, אך ללא הועיל:

קוֹל צָהֳלַת עָם שָׁם בַּחוּצוֹת יָרִיעַ,

וּכְבָר אוֹר הַגַּז בָּרְחוֹבוֹת זָרוּחַ;

אֶעֶזְבָה נָּא בֵיתִי, אֵצְאָה אַרְגִּיעַ,

הָהּ אוּלַי רֶגַע גַּם עָצְבִּי יָנוּחַ!

וּכְבָר עֲלָמוֹת יָפוֹת שָׁם נָהָרוּ,

הָהּ! אַךְ גִּילַת רַנֵּן עַל כָּל אַפַּיִם;

בֵּין מַרְאוֹת הוֹד אֵלֶּה פָּנַי קָדָרוּ

כֶּעָנָן יִשְׁכּוֹן בֵּין כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם.

וִיפֵה־פִיּוֹת עֲלָמוֹת עוֹטוֹת שָׁנִים

לַשָּׁוְא עֵינֵיהֶן תָּפֵקְנָה אֲהָבִים;

הָהּ, חָלְפָה חֶמְדַּת יָמַי, עֵת עֲדָנִים,

עֵת לִיפִי־הוֹד נַפְשִׁי שָׁרָה עֲגָבִים! ־ ־

אַךְ לָרִיק אָרוּצָה – רַעְיָה אֲיֻמָּה

תִּשְׁמוֹר צַעֲדִי, הָהּ אַחֲרַי הִיא הוֹלֶכֶת –

עַד בִּלְעִי רֻקִּי לֹא תֶרֶף הַזְעוּמָה

וּבְיָד נַעֲרָצָה בִּימִינִי תּוֹמֶכֶת. ־ ־

וּבְאִבֵּי יָמַי בִּי תָּפְתֶּה עָרָכָה,

הִיא חִבְּלָה רוּחִי, לָהּ לִבִּי מוֹרָשָׁה –

וּבְכוֹס עֲלוּמַי, הָהּ! לַעֲנָה מָסָכָה…

מַחֲלָתִי הִיא!! – הָהּ מַחֲלָה מִשִּׁאוֹל קָשָׁה!

אַחֲרֶיהָ מָוֶת יִתְהַלֵּךְ כָּרֵעַ,

הוֹי, אֵחַר לֶכְתּוֹ, יִצְעַד בַּעֲצַלְתַּיִם,

שַׁוְעִי לֹא יַאֲזִין, קוֹלִי בַּל שׁוֹמֵעַ –

אָרוּר הַמָּוֶת! אֲרוּרִים הַחַיִּים!

המשורר האמלל מבקש לו לפעמים נחומים במנעמי האהבה:

שָׁם אִתִּי בָּאָחוּ חַנָּה יוֹשֶׁבֶת

וִימִינִי תִּצְחַק בִּשְׂעַר תַּלְתַּלֶּיהָ;

וּלְחִבּוּק יָדַי וּנְשִׁיקוֹת שַׁלְהֶבֶת

תִּקְצוֹף כָּרֶגַע אַף תַּצְהִיל פָּנֶיהָ.

מַה זֶה, יָפָתִי? הוֹי, מַה תִּתְחַמָּקִי?

אַל נָא כֹּה תִיפִי – אֲיֻמָּה וּנְעִימָה!

מֵעַצְּבַת לִבִּי עֵת פָּנַי קָדָרוּ,

עֵת עַנְנֵי תוּגָה אֶת מִצְחִי יָעִיבוּ –

וּבְחֵן שִׂפְתוֹתַיִךְ אַל עוֹד תִּצְחָקִי

אָז בִּנְשִׁיקוֹת פִּי לֶחֱיֵךְ לֹא אַאְדִּימָה ––

וּמַה תִיפִי, יָפָתִי, כִּי תִקְצוֹפִי

עֵת עֹז אַהֲבָתִי חֹק מוּסָר פּוֹרֵעַ –

מַה נּוֹרָא הוֹד אַפֵּךְ – חָרוֹן וָיֹפִי,

וִישׁוֹבֵב נַפְשִׁי עֵת לִבִּי קוֹרֵעַ!

אָז מִנִּשְׁמַת פִּיךְ הֶעָבִים נִפְזָרוּ

וִיפִי עֵינַיִךְ אֶת פָּנַי יֵיטִיבוּ.³³

ויחד עם האהבה באו גם נפתוליה. האהובה מתחילה להרגיז את המשורר בנכלי־ערמתה ובהשתובבותה החביבה, והיא מסתתרת מעיניו כדי להגלות לו שוב.

סִלְחִי, תַּמָּתִי, אִם חֹק דָּת הַצְנֵעַ

עָבְרָה אַהֲבָתִי – עַתָּה אִשָּׁבֵעַ,

כִּי הַצְנַע לֶכְתֵּךְ לֹא עוֹד אֲחַלֵּלָה,

אִם גַּם מֵאִשֵּׁךְ תּוּקַד נַפְשִׁי סֶלָה. ־ ־

אַל נָא, יוֹנָתִי, אַל עוֹד תִּתְחַמָּקִי!

שׁוּבִי, הָהּ שׁוּבִי, אַל עוֹד נָא תִרְחָקִי!

גַּם יָדַי גַּם עֵינַי לֹא עוֹד אָרִימָה

וּלְחָיַיִךְ מִבֹּשֶׁת בַּל אַאְדִּימָה. ־ ־

בֹּאִי, הָהּ יָפָתִי, בֹּאִי הַבַּיִת!

עִוֵּר, אִלֵּם אֶהִי, וּכְפֶסֶל שַׁיִשׁ –

עַל מוֹרָא הוֹדֵךְ לֹא אָגִיל בִּרְעָדָה

וּלְחֵן מִלַּיִךְ גַּם אָזְנִי כָּבָדָה.

אַךְ מָה הַדֶּלֶת עַל צִירָהּ הוּסַבָּה?

שָׁבָה יוֹנָתִי! גִּילָתִי מָה רַבָּה!

שָׁוְא פָּצִיתִי פֶּה – לִבִּי לֹא יָנוּחַ;

שָׁוְא נִשְׁבַּעְתִּי – אָלוֹתַי יִשָּׂא רוּח!! ³⁴

ויש שהמשורר מרגיש, כי אהובתו קלת־הדעת מתרחקת ממנו ברוחה ויחוסיה אליו מתקררים; ואז מתחוללת בלבו מלחמה עזה בין האהבה וגאות הגבר המכיר את ערכו:

קוֹדֵר מַר הָיִיתִי אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב,

אַתְּ לֹא שַׂמְתְּ לִבֵּךְ אֶל רוּחִי כִּי סָרָה;

וּגְאוֹן מִלַּיִךְ נָגַע לֵב וָקֶרֶב –

הֲזוּ אַהֲבָתֵךְ, הוֹ יָפָה וּבָרָה?! ־ ־

זִכְרִי… מַה תִּזְכְּרִי אִם אוֹתִי שַׁכַחַתְּ?!

וּגְאוֹנִי הֵקִיץ אַף רוּחִי הִתְעַבְּרָה –

לֹא עוֹד, הָהּ עַלְמָה, בַּמְשׁוֹרֵר תִּרְהָבִי!…

נַתֵּק מוֹסְרוֹתַיִךְ חֵילִי אֲגַבְּרָה

וּלְנַפְשִׁי אֲצַוֶּה: “אַל עוֹד תֶּאֱהָבִי!”

אַךְ אוֹיָה! – עַל נַפְשִׁי אַךְ אַתְּ מוֹלֶכֶת,

“אַל־אָהוֹב!” אֵיךְ אֲצַו נֶפֶשׁ וָרוּחַ?

הַאֶפְקוֹד עַל דָּמַי: “עִמְדוּ מִלֶּכֶת!” –

וּלְלִבִּי “אַל תַּכֶּה! הֶרֶף לָנוּחַ!” ־ ־

אַךְ גֵּאוּת נַעֲרָה לֹא אֶשָּׂא אֶסְבֹּלָה!

אֶעֶזְבֵךְ נֶצַח – לוּ אָשׁוּב לָאֲדָמָה!

לוּ אַף כַּצִּיץ מִבְּלִי שֶׁמֶשׁ אֶבּוֹלָה

וּכֵגֵו נִדְכָּא כִּי יִפָּרֵד מִנְּשָׁמָה! ³⁵

ככה נכזבה גם תוחלתו של המשורר למצוא מרפא לרוחו בחמדת־נשים. אולם הוא היה שב להשתעשע באהבה הבוגדה, ככל צעיר המבקש חליפות וחיי־שעה, לולא הכחידה בו מחלתו כל מאוייו וכל תשוקה לחיים ולעונג.

גַּם אַהֲבַת חַנָּה, יָפָתִי הָאַחַת,

מִלֵּב קָרַעְתִּי – עֹז אַהֲבָה כַּמָּוֶת!

מַה לָּהּ אֶל לִבִּי? שָׁם עָרוּךְ הַשַּׁחַת!

אוֹר־חַיִּים הֲיִשְׁכּוֹן בִּמְקוֹם צַלְמָוֶת?! ³⁶

רוח המשורר הלך אז וקדר, ואת נחמתו האחרונה ראה במנוחת הקבר. נדמה לו, כי כל החיים מתענים על פני האדמה, וטוב מותם מחייהם. הנה הוא רואה עלם צעיר, שנגף במגפת החלי־רע, השוררת בברלין, ומתפרפר בענויי גסיסה, והוא קורא אליו:

מוּת נָא, גוֵֹעַ, מוּתָה נָּא וּמוּתָה!

מִשְׁכָּבְךָ בַקֶבֶר הֲלֹא אַךְ נָחַת –

עַל אֵלֶּה הַחַיִּים אֲנִי אָחוּסָה

פֶּן עוֹד יִחִיוּ, עוֹד יִדְווּ עֲדֵי שָׁחַת! ³⁷

 

התכונה הכללית של שירת מיכ"ל    🔗

שירתו של מיכ“ל היא בעקר לירית, היינו – היא מלאה השתפכות־הנפש ומביעה רגשות שמחה או עצב. ולעומת זאת מעטים מאד בשירי מיכ”ל ציורי־הטבע ונתוה־הרגשות. מיכ“ל הוא המשורר הראשון בספרותנו החדשה, שבטא את רגשותיו בשפה טבעית, קלה ונמרצה, בהסירו מהשירה העברית את צעצועי המליצה ואת העבותות ששמו עליה משוררי ימי־הבינים ואד”ם אביו³⁸. ביחוד כתובים שירי האהבה שלו באופן טבעי, בטעם ובחופש, שלא כל משוררינו היותר צעירים הגיעו אליהם. מרירות האהבה של מיכ“ל, עקיצותיה ונפתוליה מזכירים לנו אותם של היינה. כן נשמעים איזו צלילים לאומיים של חבת עמנו וארצנו בשיריו של מיכ”ל. בהפואימה “שלמה” הוא מרומם את ארץ־ישראל, “ארץ השירה”, שבה “כל אבן־ספר, כל סלע הוא לוח”; “ואם גם בעלוה אדונים זולתנו, הנה אך לנו היא, כי בנהרי נחלי דם ודמע קנינו לנו את עפרות־קדשה” (הקדמה ל“שירי בת ציון”). וכן מרמז לנו המשורר בשירו “דליה נדחת”, כי אין תחיה לאומית לישראל אלא בארץ אבותיו. הדליה הנסחפה במשברי הים אומרת:

עֲלֵי עֵץ רַעֲנָן

יָשַׁבְתִּי שַׁאֲנָן.

וּפֶתַע נִדַּפְתִּי,

בְּלֹא עֵת נִקְטַפְתִּי;

אִם מִמְּקוֹם הוּלַדְתִּי

אֲהָהּ נָדַדְתִּי –

לָמָּה לִּי חַיִּים?

לָכֵן ישָּׂאוּנִי,

לָכֵן יֶהְדֳּפוּנִי

בַּחֲמָתָם הַמַּים!