הספר מכיל היסטוריה של ספרותנו העברית החדשה במשך חמשים שנה (1850 ־ 1900), אף על פי שאינו עוסק אלא בסופרינו היותר מצוינים וביצירותיהם המעולות, שיש להן איזה ערך קלאסי. כמעט כל סופרינו היו חשובים אמנם בשעתם, ועזרו מעט או הרבה להתפתחות ספרותנו; אבל מנקודת ההערכה המודירנית ישנה חשיבות ספרותית קיֶמת רק למעטים מהם, ויתרם אינם אלא גורמים, שבהם עתיד לטפל העוסק בחקירת התהווּתה של ספרותנו החדשה.

הספר פותח במאפו ומסיים בפייערבערג. לפני מאפו נעשו רק בחינות והכנות לספרות־יפה במובן מודירני, וספר מיוחד דרוש לתולדות המליצה העברית החדשה ונסיונותיה להשתלם ולהיות לספרות חיה ואמנותית בסוף המאה הי“ח ובמחציתה הראשונה של המאה הי”ט. ספרות־יפה הראויה לשם זה נתפתחה בשפתנו רק במחציתה השניה של המאה הי“ט, ותמונותיה השונות – הרומאן, השירה, הנובילה והפובליציסטיקה – לא מהרו למצוא להן את הכשרונות הדרושים. סבת הדבר – התנאים החיצוניים הגרועים שבהם גדלה ספרות זו, תנאים שאין להאריך בתאורם, כי הם מצוירים ועומדים ביצירותיה. אולם מחמת זה עצמו יש להתפלא על החיל הרב בערך שעשתה ספרותנו במשך הזמן הנזכר. מאפו ופייערברג, יל”ג וביאליק – מה רב המרחק בדקות ההרגשה והציור, בדיוק הלשון! אפשר, כי קפיצות גדולות כאלה נעשות רק בתקופה הראשונה של התפתחות; אבל זה מעיד כבר על כח־החיים־והגִדול הפנימי שיש לספרותנו החדשה. היסוד הונח, ומעת יבנו עליו מגדלים שאין לשער מראש את גבהם.

כל סופרי התקופה שאנו דנים עליה עומדים עוד בתחום חיינו הפאטריארכאליים, וההשפעה מן החוץ אינה בולטת ביותר ביצירותיהם. ועל כן יש למתוח איזה קו־מבדיל ביניהם ובין סופרינו הצעירים, שהחיים החדשים והמושפעים מן הסביבה משתקפים אצלם גם בתאורים וגם בנטיות. לפיכך לא באו אחדים מהסופרים הללו בספר זה, אף על פי שחלק מעבודתם הספרותית, או גם רובה, שייך עוד להמאה שעברה. להמצוינים שבהם נקדיש ספר מיוחד, כעין השלמה לספר זה.

ספרנו מכיל שורת מונוגראפיות בודדות. לדבר על הקשר שביניהן ועל השפעת הסופרים זה על זה – מצאנו למותר. אין להכניס ראש בענינים דקים ומסופקים כאלה, שאינם בכל אופן אלא חוטים בודדים במסכת גדולה של סבות וגורמים. הרוח הפנימי של היצירות בעצמן מגיד לנו מה שיש להגיד במקצוע זה. אנחנו השתדלנו רק למסור את תכנן העיקרי של היצירות הללו, ובמדה האפשרית – בלשונן.

אברהם מאפו (1808 – 1867)

ילדותו וחנוכו

אברהם מאפו נולד בי' טבת תקס“ח (1808) בסלאבודקה, פרבר קובנה. אביו, יקותיאל, היה “מלמד של גמרא” והתפרנס בדוחק גדול, ואברהם מאפו ראה בילדותו ימי עוני ולחץ, צער ומכאובים, כרוב הסופרים העברים. מאהבתו וחבתו היתרה להילד המצטיין בכשרונותיו הטובים, החל יקותיאל ל”הלעיט" את בנו סוגיות חמורות בתלמוד עוד בטרם מלאו לו שבע שנים; וכשהגיע הנער לשנת הי“ב בא ללמוד בעצמו בבית־המדרש, ויהי ל”בחור־ישיבה" קטן השוחה בים התלמוד ומכה בו גלי־הפלפול. הנער אברהם היה שקדן גדול העוסק בתורה יומם ולילה, למרות חלישות בריאותו ולמרות המזונות הדלים והמצומצמים שאכל על שלחן אביו. "מאכלו של הילד אברהם מדי יום ביומו היה לחם יבש ותפוחי אדמה מבושלים במים. זנבו של דג מלוח, פת משוחה בשומן־אוז או בחמאה נחשבו בעיני הילד ל’מעדני מלכים'¹ ". ויש שהנער רעב גם ללחם. בהיותו בן עשר שנים “גדל המחסור בבית (אביו) יקותיאל המלמד לרגלי מחלת אשתו, וילדיו היו רעבים גם ללחם יבש. הילד אברהם סבל את מצוקי הרעב בנפש נכנעה ושאננה, רק צר היה לו בצרת הוריו, וביחוד בצרת אמו אשר אהב מאד. תנחומותיה של אמו החולה ודבריה הנעימים, אשר הטיפה בקול רועד על לבו הרגש, נתנו לו כח לסבול את יסורי התעניות התכופות, ולא התרפה בלמוד התורה. זאת היתה עניות צנועה ושתקנית, בלי טענות ותביעות; אף גם חוט של פיוט היה מתוח עליה: העניות הקיצונית קרבה את נפשות ההורים אל ילדיהם, ונפשות הילדים אל הוריהם. זכרון ימי ילדותו השפיע על מספרנו במדה מרובה בתארו את המחסור והעוני נורא בבית ירוחם (בספורו “עיט צבוע”), ואת ענות נפשות הילדים רפאל ורוחמה ודבקותם בנפש הורתם”².

אולם גם הלמודים היבשים, גם הדלות הנוראה שראה הנער אברהם בבית אביו, וגם הסחי והכעור של עיר־מולדתו העניה והמרופשה – לא הכחידו בנפשו הרכה והעדינה את הגעגועים ליופי ואצילות, את השאיפה להוד וטוהר. זה היה פרח יפה הצומח ועולה על גבי אשפה, והמפתח לאט לאט את פקעיו ונצתו הנחמדה. נטיתו הפיוטית של מאפו וכח־דמיונו העז התגברו על כל המכשולים החיצוניים והתפרצו בכמה דרכים. הנער אברהם היה מתגנב כפעם בפעם ויוצא מחוץ לעיר כדי להתענג על הדר הטבע, והיה אוהב לשבת בדד על ה“הר האליקסוטי” ולהביט בעיניו החולמות על הנהרות נימן וּוִיליה המשתפכים זה בתוך זה ועל מגדלי בתי־התפלה שבקובנה הקרובה. כן אהב מאפו מילדותו את הנגינה והזמרה. וידידו א. קאפלאן מספר, כי “לא הניח כל החזנים הסובבים במדינה, אשר באו להתפלל בשבתות וימים טובים בשתי הערים האלה, סלאבודקה וקובנה, לבלי שמוע אותם”.

הנטיה למסתרי הקבלה ולחסידות

אולם ביחוד מצא לו דמיונו הכביר כר נרחב בהזיות הקבלה ופלאי־תעלומותיה. כשמלאו למאפו ט“ו שנה החל לקרוא, בעזרת אביו, בספרי־קבלה כ”מפעלות אלהים“, “ספר הזכירה”, ועוד, והאמין בכח ה”סגולות“, הלחשים והקמיעות, הנזכרים בספרות הקבלה. פעם אחת נסה מאפו להשתמש ב”סגולות" ידועות כדי להיות ל“רואה ואינו נראה”; וכשלא הצליח נסיונו בידו הצטער על זה מאד. במלאת לו י“ז שנה נשא לו מאפו לאשה את בת אחד מבעלי־הבתים האמידים בקובנה, שלא ראה ולא ידע אותה עד יום־חתונתו; וחותנו הבטיח ל”העלוי" מזונות על שלחנו במשך כמה שנים, כדי שילמוד מתוך הרחבה ויהיה לרב גדול בתורה. ואמנם הוסיף ה“אברך” להגות בתלמוד וב“תורת־הנסתר” או הקבלה, וגם התחבר למפלגת ה“חסידים”, שלקחו את לבבו בספורי־נפלאותיהם, בעליצות רוחם ובאהבתם את הסוד ותעלומות־הקדושה. אולם אמו של מאפו, השונאה את תעלולי ה“חסידים”, הוציאה אותו בחזקה מה“קלייזיל” שלהם; וגם לבו של מאפו בעצמו נהפך במשך הימים לשנוא אותם אחרי שהכירם מקרוב. לשוא השתדלו כמה “חסידים” למנותו לרב באחת מקהלותיהם, כי נפשו בחלה בהם ובהרבנות בכלל.

ראשית השׂכלתו של מאפו וחייו בכפר

הלשון הזרה הראשונה שלמד מאפו, אחרי בלותו ימי־נעוריו על התלמוד והקבלה, היתה השפה הרומית העתיקה. הוא מצא במקרה תרגום רומי של התנ“ך בבית רבו, ר' אליהו מאייראגולה, ששמש בכהונת רב בסלאבודקה; ובעזרת התרגום הזה למד מאפו בעמל רב ובשקידה עצומה את הלשון הרומית. ידיעתו בשפה זו גדלה כל כך, שיכול היה לכתוב בה, עפ”י בקשת ראשי הקהלה, אגרת־ברכה להגראף וויטגינשטיין, שבא לבקר את אחוזותיו אשר בקרבת סלאבודקה; והגראף קרא את האגרת ויהלל את טוב טעמה וסגנונה. אולם בעת ההיא ירד כבר חותנו של מאפו מנכסיו, וה“אברך” הצעיר, שהיה אז כבן עשרים, נאלץ לבקש לו מקור־מחיה ולהתפרנס מיגיע כפיו. מאפו היה למורה אצל החוכר של בית־המרזח בכפר אחד הסמוך לקובנה; ופרידברג, ידידו של המספר, מתאר לנו מחיי מאפו באותו הכפר את התמונה הזאת:

”בית־המרזח הזה היה בנוי על פי ה“נוסח” הישן: בצד הדלת תנור גדול ורבוע בלי ארובת־עשן, וכאשר הסיקו את התנור היה העשן ממלא את כל חלל הבית ויוצא החוצה רק דרך הפתח. ובימות־החורף, אשר לא יכלו מפני הקור לפתוח את הדלת עד אשר יתנדף העשן, היה מאפו יושב עם שני תלמידיו, בני המוזג, על קרקע הבית – לבל ישים העשן מחנק לצוארם – ומלמדם חומש עם רש“י. פעם אחת בא כומר קאתולי, אשר גר באחד הכפרים הקרובים, אל המרזח ויתיצב בפתח; ובראותו כי המלמד יושב על הרצפה ומלמד תורה לנערים היושבים על ידו, שחק וילעג למראה המוזר הזה. מאפו שמע את דברי הלעג של הכומר, אבל לא ידע לענות אותו גם הוא פולנית, לכן השיב על לעגו בפסוק מתהלים מתורגם רומית, פסוק שהיה מכוון לאותו הענין. הכומר לטש עיניו ולא האמין למשמע אזניו. תכף שנה את לשונו וישאל את המלמד מי הוא ומאין ידע את השפה הרומית ואיךְ נתגלגל לכפר להיות מלמד־דרדקי במסבואה (кабакъ). אחרי חליפות דברים התקרב הכומר אל מאפו ויביאהו פעמים רבות לביתו. הכומר הקאתולי פעל פעולה ידועה על מהלך התפתחותו הרוחנית של מספרנו. הוא היה הנוצרי הראשון אשר מאפו בא אתו במגע ובמשא, במשא־ומתן שכלי. משיחותיו של הכומר נתעשר “המלמד” בידיעות שונות, אשר חסרו לו, וביחוד למד מפיו את הספרות הרומית. בביתו מצא סופרנו ספרים בשפה זו וישׁאלם, ויקרא בהם בחשק רב, בשעותיו הפנויות מעבודתו עם תלמידיו, באחת הפנות של בית־המוזג, אשר היה מלא המולת האכרים השכורים”.

ככה הצליח מאפו לעשות לו עולם רוחני מיוחד ולשקוד על הספרים החביבים עליו גם בתוך הגסות והבערות של תושבי־הכפר ותנאי חייהם הקשים. ולא עוד אלא שהרגיש מאפו גם בקסם הנעלה השפוך על חיי השקט והתום של האכרים, והחיים הללו נתחבבו עליו ביותר במשך ימי החורף שישב בכפר. הוא מהלל בספוריו כמה פעמים את עבודת־האדמה ויושר־לב האכרים, וב“עיט־צבוע” (ח“א, פרק י”א) הוא מתאר לנו תמונה יפה ופשוטה מחיי הכפר בימות החורף:

“עברו שתי אשמורות בלילה, וקול השכוי נשמע לראש האשמורה השלישית ויעורר נרדמים. עוד החשך מכסה ארץ, אך מאהלי האכרים נראה שביבי־אש מזהירים מן החלונות הצרים, כי קמו האכרים לפעלם: הגברים לקושש עצים ולהכין מנעלים לרגליהם מעשה־עבות³, והנשים – לארוג ולטוות בצמר ובפשתים. גם נשמע קול מכּה בפטיש והולם פעם מבית חרש־ברזל, העושה פרסות־נחושה לסוסים. איש איש עושה מלאכתו ועובד עבודתו”.

מצב ההשכלה בעת ההיא

בשוב מאפו לקובנה החל להגות בשקידה רבה בספרי השכלה ומליצה הכתובים עברית וללמוד את דקדוקה של שפה זו. בתנ“ך היה מאפו בקי כבר קודם לכן, כי השירה הנשגבה של הנביאים והזמירות הנעימות של התהלים היו שעשועי תמיד. ידידו קאפלאן מספר, “כי בטרם ידע תמונת אות A מלשון אחרת, כבר ידע תנ”ך מראשיתם ועד אחריתם על־פה, ורוח הלשון היתה בפיהו לדבר בה כדבר סופריה וחוזיה בימים הקדמונים, עת ישבו על אדמת אבותם”⁴. כן החל מאפו ללמוד בעת ההיא, בלי עזרת מורה, את הלשונות הגרמנית והפראנצית, ולאחרונה גם הרוסית. ידיעת שפת־המדינה נחשבה לטפל בעיני משכילי־ישראל בדורות ההם, כי הם ראו את ההשכלה כ“בת השמים”, שאינה מביאה לבעליה שום תועלת ממשית בחיים. אנשים משכילים ומלומדים שקבלו חנוך אירופאי מסודר מילדותם, היו חזון יקר מאד בעת ההיא בין היהודים היושבים ברוסיה; וכמעט כל הנאורים שלנו היו אז ריבולוציונרים רוחניים, שעסקו מקודם בתלמוד ויצאו מבית־המדרש לקנות דעת אחרי מהפכה פנימית שהתחוללה בנפשם ואחרי מלחמה קשה שנלחמו עם בני סביבתם. המשכילים הללו היו גבורי־רוח, הנותנים את כל אשר להם, גם אושר חיי־המשפחה וקרבת הורים, במחיר האור, האמת והיופי, שהיו מבקשים. ועל כן בכרו את הלשונות הפראנצית והגרמנית, ביחוד את זו האחרונה, על פני השפה הרוסית; כי הספרות הרוסית היתה דלה ועניה מאד מול הספריות העשירות, שנתפתחו במשך המאות הי“ז והי”ח בגרמנה ופראנציה. אגב לא יכלה השפה הרוסית להביא למשכילינו בעת ההיא תועלת חמרית, לוא גם חפצו לעשות את השכלתם לקאריורה, לאומנות המחיה את בעליה. הממשלה לא נתנה אז, כמו עתה, כמעט שום משרות רשמיות ליהודים; מהאזרחים היו אחינו רחוקים אז הרבה יותר מעתה; ובעולמנו פנימה לא היתה עוד כל דרישה לדעת, לעבודת מורים המפיצים השכלה. אדרבה, שלטון ה“קהל”, שהיה להקהלות היהודיות, כעין ממשלה־עצמית (אוטונומיה) – רדף באף כל דורש־השכלה וכל מפיץ־אור, כי הדעת היתה עלולה לפקוח את עיני היהודים על מעשי העול והעריצות של מנהליו ומאשריו. ככה בנו להם “אנשי הקהל” חיץ של בערות בין העולם היהודי והעולם הכללי הסובב אותו; וכסמן־הקשור בין שני העולמות הללו שמשו “היהודי המלומד” (ученый еврей), הממונה מטעם הרשות, והנאורים המועטים. אולם גם המשכילים המעטים הללו, “השבלים הבודדות בעמק הרפאים”, לא הצטיינו כמעט מיתר אחיהם בתלבשתם, בארחות חייהם ובמנהגי־דתם. הם הגו במסתרים ב“ספרים חיצוניים”⁵, התענגו בחשאי על מיטב היצירות של סופרי העמים, ונפשם ערגה בסתר להעולם הגדול, שנדמה להם כמלא זיו ויופי, חופש ועליצות. הם היו כחולמים בהקיץ, השקועים בראשם ורובם בחיי שפלות, בערות ועוני, בעוד שרוחם מרחף בין מחזות־קסם ותועה בעולמות מלאים הוד ואצילות.

אברהם מאפו היה משכיל טפוסי. הוא הסיח דעתו מצרכיו וצרכי משפחתו הקטנה, ולא בקש אלא להתבודד עם רעיונותיו וספריו החביבים עליו. הוא היה מסתיר “השכלתו” והוגה בספריו בעזרת־הנשים אשר בבית־הכנסת, בהעליה אשר בבית אביו, או בהתחבאו בשדה וביער מחוץ לעיר. כן הוסיף מאפו לשאת את בגדיו הארוכים, להתפלל בצבור, לעסוק בתלמוד, ולהיות זהיר בכל מנהגי הדת; ובכל זאת נודע הדבר, כי הוא “נתחמץ” וסר מ“דרך הישר”, והקנאים, ביחוד החסידים, החלו לרדוף אותו ולהתנקם ממנו בתור אחד המשכילים ה“ברליניים”⁶, הנחשבים לאויבי היהודים והיהדות.

הרומאן המקורי הראשון בעברית

בשנת תק“ץ (1830) בהיות מאפו רכבן כ”ב שנה, החל להתרקם במוחו הרעיון לכתוב את הספור “אהבת ציון”, הרומאן המקורי הראשון בספרות העברית. ובשנה הבאה כתב פרקים אחדים מהספור הזה, שיצא לאור רק ככ“ג שנה אחרי כן. במשך כל העת הארוכה הזאת העסיקו גבורי הספור את רוחו של מאפו; בהם היה כל הגיגו בשבתו ובקומו, בבית ובחוץ, וגם בשוחחו עם הבריות היתה מלתם על לשונו. יצורי־דמיונו היו בעיניו לאט לאט לנפשות חיות, המלוות אותו בכל מקום לכתו, ובחברתן היה חי ומשתעשע תמיד. כן תקן מאפו ולטש כמה פעמים כל דבור ומבטא ב”אהבת ציון", עד שיצא הספור משוכלל מתחת ידו.

באהבה מיוחדה קרא מאפו את הספרות הפראנצית, וספוריהם של דומא־האב, וויקטור־הוגה, וביחוד רומאניו המלאים פלאות ומקרים־מבהילים של אייז’ן־סי, הלהיבו את דמיונו ועוררו בלבו תשוקה עזה לכתוב ספור־אהבים כמתכונתם. אולם המציאות, שבה חי מאפו, היתה דלה, עצובה ומכוערה כל כך, שלא יכול לקחת ממנה חומר וגבורים לספורו החדש.

הריאקציה הפוליטית

עננים כבדים כסו בעת ההיא יותר ויותר את חיי היהודים ברוסיה, ואף קו־אור אחד לא חדר אז מחוץ לעולמנו החשוך והסגור. אחרי התקוות הנעימות שהרנינו את לב אחינו בימי אלכסנדר הראשון, המאיר להם פנים, התחדשו משנת 1823 ואילך על היהודים גזרות גרושים והגבלות, מעין אותן שבימינו. באירופה כולה שררה אז ריאקציה גדולה ונתגברה ביותר הקנאה הלאומית צרת־העין מפאת מפלתו של נאפוליון הראשון ובטול תקוני־החופש שקבע בהארצות אשר כבש; וברוסיה חזקה ביחוד הריאקציה והתחילה רדיפת העמים הזרים היושבים בה אחרי שלא הצליחה המרידה הראשונה של הפולנים, שנסו להתקומם להממשלה בשנת 1831. כמה יהודים נלקחו אז לעבודת־הצבא במשך כ“ה שנה, והמונים מילדי ישראל נשדדו בחזקת־היד מהוריהם ע”י ה“חוטפים”⁷ ונמסרו להממשלה בתור “קאנטוניסטים” (חניכי־הצבא). זו היתה עת צרה ו“בהלה” לישראל, שכמוה לא נהיתה זה מאות בשנים.

“וגם גואל לא נמצא לעם, לא מרכז רוחני ולא כח חומרי, כי העבר העבירה הממשלה את הועדים הכלליים שבראשם עמדו גדולי ישראל וטובי האומה שרבו את ריב העם במאות שעברו; אבל הניחה את ה”קהל" המקומי בכל עיר, שהיה, כשוטרֵי בני ישראל במצרים, רודה בעם וממלא פקודות הממשלה"⁸.

קרוב לשער, כי בימים קשים ומרים כאלה לא היה נח רוח היצירה והפיוט על מאפו לולא הסיח דעתו לגמרי מצרות הכלל והדלות שבביתו. החיים האפלים והמשעממים שמסביב נעלמו מעיניו, ותחתם באו חיי השקט והאושר של אבותינו המתוארים בתנ"ך, ספר שבו הגה מאפו תמיד. הוא היה לא תושב סלאבודקה אלא אזרח ירושלים. מאפו רואה בעיניו את גאון־תפארתה של עיר־הקדש בימי קדם, הוא שומע את שיחת שריה ורוזניה, נביאיה וכהניה, והוא היה מטפס ומטייל על הר־הזיתים המתנשא למולה, ושוטט בהרי־אפרים, בכרמל ובשרון. ומאותו העולם הקדום והיפה, השקט והמאושר, לקח מאפו גם את הגבורים לספורו המתרקם בדמיונו.

“ההר האליקסוטי”

כדי שלא יפריע איש את מחשבותיו ולא יניס את חלומותיו הנעימים שהוא רואה בהקיץ, היה מאפו מתרחק ומתבודד עפ“י רוב על ה”הר האליקוסטי" הסמוך לעיר. שם סדר את תכניתו של הרומאן “אהבת ציון”, ושם כתב את רוב פרקיו. את ההר הזה, שזכרון ספרותי חשוב כל כך קשור אליו, מתאר פרידברג בדברים האלה:

“ממול העיר קובנה, מעבר לנהר נימן מתרומם ההר האליקוסטי. ההר הזה הוא גבוה ומשׁופע. הצלע אשר ממול הנהר מכוּסה עצים ושׂיחים, וביניהם חצובות מדרגות בהר להקל על העוברים את העליה והירידה. על ראש ההר עמדה סוכה ישנה בנויה עצים ועליה גג. הסוכה בנויה בשנת 1812, בשנה אשר בא נאפוליון עם חילו לרוסיה, ושם דרך קובנה עברו גדודי צבאותיו את הנימאן (ביום העשרים ושלשה וביום העשׂרים וארבעה לחודש יוני). ובסוכה זו שעל ראש ההר הגבוה ישב נאפוליון וירשום את תבניותיו ולוחותיו. הוא ושריו התפלאו על הדר המקום, על המראה הרחוק אשר יראה מראש ההר אם יביטו על השדות, היערות והכפרים אשר מסביב לקובנה. ביחוד יפה לראות מעל ראש ההר את העיר עם שני נהריה הגדולים, הנימאן והוויליה, אשר ילפתוה משני עבריה ומשתפכים זה בזה, ואת שני מגרשיה, מעבר מזה העיר הקטנה אליקוסט, ומעבר מזה סלאבודקה אשר היא חלק מהעיר קובנה עצמה. כל רחוב ורחוב יראה לעין בכל פרטיו. אפשר לראות ולמנות גם את האנשים העוברים ושבים שם”.

באותו ההר היה רגיל לטייל גם המשורר הפולני אדאם מיצקביץ, בעוררו את בת־שירתו ע"י חמדת המקום ומראהו היפה.

“ואין כל ספק – כותב בריינין⁹ – כי המסורה החיה ע”ד מיצקביץ וע“ד נאפוליון אשר רחפה על ההר הזה הִלְהִיבָה את דמיונו של הפיטן העברי מאפו ותמשכהו בחבלי־קסם אל המקום הזה, ושם נגלו גם אליו חזיונות ומראות נשגבים”.

מאפו נצל שתי פעמים מסכנת־מות

בשבתו בסוכה שעל ראש ההר ובכתבו שם את ספורו “אהבת ציון”, שכח מאפו לגמרי את חיי־ההוה, את התבל ומלואה, ונדמה לו כי הוא יושב על הר־הזיתים ורואה את ירושלים היפה משתרעת לרגליו. אולם

"חלף העונג הזה – לטייל על אותו ההר ולכתוב שם את חזיונותיו על הגליון – היו חייו של מאפו שתי פעמים בסכנה גדולה. הפעם הראשונה היה הדבר בשנת 1831, בימי המרד של הפולנים. ומעשה שהיה כך היה. פעם אחת יצא מאפו מן העיר ויחפוץ לעבור את הגשר ולבוא אל ההר האליקסוטי, והנה באותה שעה נפלה מהומה במחנה חיל הרוסים: שמועה באה אליהם, כי המורדים הפולנים הולכים וקרבים אל קובנה. אז מהרו קאזאקים אחדים להרוס את הגשר לבל יוכלו הפולנים לעבור עליו. בשעת הבהלה תפסו הקאזאקים את כל האנשים שהיו במקום המעשה, למען יעזרו על ידם; וגם מאפו, שעבר במקום הזה באותו רגע, נפל לידם. הקאזאקים עצרוהו למען יעזור גם הוא לקצץ את חבלי הגשר. בין כה וכה החלו הפולנים, שהסתתרו בין השיחים שעל ההר האליקסוטי, לירות על ראש אויביהם כדורי־עופרת. אימה גדולה נפלה על מאפו, שהיה מוג־לב מטבעו, ויפל את הגרזן מידו ויברח. מחוסר עת לא רדף איש מן הקאזאקים אחריו, אך כדורי־המות דלקו אחריו ויפלו מימינו ומשמאלו כאגוזים עד אשר נמלט על נפשו ויעלם ברחוב העיר.

ובפעם השניה היה הדבר ביום העשרים וששה לחדש יוני של אותה השנה. הגיניראל מאלינובסקי נצח את הפולנים על יד קובנה, וישקוט המרד והמהומה עברה. אז הלך מאפו בלב שקט אל סוכתו החביבה עליו, אשר על ראש ההר האליקסוטי, ויכתוב שם את חזיונות לבבו שעות אחדות כדרכו. ויהי ברדתו מעל ההר דרך המדרגות החצובות בו שמע פתאום קול יריה; ובהביטו כה וכה וירא והנה אחד מחיל הפולנים מסתתר בין השיחים. ובאותו רגע יצאו עשן וזיקי־אש מקנה־הרובה – וישָמע עוד הפעם קול יריה וכדור־עופרת עבר בקול שריקה סמוך לאזנו של ההֵלך הרועד הזה. הפולני חשב כי מאפו הוא אחד המרגלים של חיל הרוסים השוטטים בהר לבקש את יתר פליטת המרד, לכן בקש להביא כדור־מות אל לבו. החוזה העברי נמלט גם בפעם הזאת, אולם את הפחד והחרדה אשר אחזוהו באותה שעה זכר ימים רבים"¹⁰.

ימי שבתו של מאפו ביורבורג, בראסיין ובווילנה

בשנת תקצ"ב היה מאפו למורה־ביתי אצל יהודי עשיר אחד ביורבורג, וישב שם שנים אחדות בהשתלמו בידיעת הלשונות ובשלחו את כל כסף משכורתו לאשתו ושני ילדיו שנשארו בסלאבודקה. אחרי כן השתקע עם בני ביתו בראסיין, ויגר שם כשבע שנים, בהתפרנסו מהוראה־לשעות. בעיר זו היתה חבורה קטנה של משכילים ומלומדים יהודים, ומאפו התרועע אתם, התווכח עמהם וקבל מהם השפעה רוחנית. ביחוד השפיע עליו אחד מבני החבורה, שניאור זאקש, שהחליף עמו מכתבים גם בימים הבאים. מאפו כתב מתחלה את מליצותיו וחזיונותיו רק בשביל עצמו ומקורביו, ולא חשב מעולם לפרסמם בדפוס; אולם זאקש עורר את לבו להיות חוזה לעמו ולהחיות את רוח הקהל העברי ביצירותיו הנעלות.

בשנת תר“ד שב מאפו לקובנה, ושם מתה עליו אשתו הראשונה בהשאירה לו בן ובת. הוא השתדל לשוא לפני הממשלה שתתן לו הרשיון לפתוח בית־ספר לנערות, ונאלץ להתפרנס בדוחק גדול מההוראה־לשעות, שכבר נמאסה עליו. ועל כן שמח על ההזמנה, שקבל מהעסקן־הצבורי העשיר בווילנה, יהודה אפאטוב, להיות מורה לבנו יחידו. במשך ימי שבתו בווילנה התודע מאפו להמשורר אד”ם הכהן, לרש“י פין, לק. שולמאן וליתר חכמי העיר הזאת, שרובם הביטו בגאון ובבוז על המליץ התמים והענו השוגה בדמיונות. בשנת תר”ח נתמנה מאפו, אחרי השתדלות מרובה, למורה בביה“ס הרשמי לנערים בקובנה, ואת המשרה הזאת לא עזב עוד כל ימי חייו. אולם אפאטוב, שהיה ידוע ל”תקיף" ובעל־אגרוף, כעס על המורה העני המעיז להתפטר מעבודתו בתוך מחנך לבנו – והוציאהו מביתו בחרפות ובמלקות של רצועות־עור כפולת־שמונה.

אהבת ציון

מצב ספרותנוּ החדשה לפני “אהבת ציון”.

בטרם שיצא לאור הספור “אהבת ציון” (ווילנה, 1853) היתה הספרות העברית החדשה דלה ועניה ביותר. סופרינו כתבו על פי רוב מליצות חסרות טעם ותוכן, ורק אחדים מהם הניחו לנו איזו יצירות שיש להן ערך קיים לדורות. הריב“ל (ר' יצחק דוב לוינזון) מקרימיניץ כתב איזו ספרים פובליציסטיים־מדעיים חשובים, המלמדים זכות על היהדות וההשכלה; ר' מרדכי אהרן גינצבורג חבר או תרגם לעברית איזו ספרים הסטוריים ופובליציסטיים, שהפיצו מעט אור ודעת בין אחינו היושבים ברוסיה; ואד”ם (אברהם דוב) הכהן לבנסון כתב כמה שירים יפים פחות או יותר, שהליריקה (השתפכות־הנפש) האמיתית מעורבת בהם עם חקירות יבשות. משורר ב“חסד עליון”, הראוי באמת להשם הזה עפ“י רוך סגנונו וטבעיות הרגשתו, היה רק מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), בן אד”ם הכהן, שעל אודותיו נדבר להלן. ולעומת זאת היה הרומאן, או ספור־הבדים, חסר אז לגמרי בספרותנו, למרות שהספורים ממין זה החלו עוד בסוף המאה הי"ח להיות ליסודה ועיקרה של הספרות היפה אצל כל עמי אירופה. הספור “מסתרי פאריז” של הסופר הפראנצי אייז’ן־סי, שק. שולמאן תרגם עברית, נתקבל בקהל העברי בשמחה רבה; וזה מוכיח עד כמה היו קוראינו צמאים אז לספורים ולתאורי־החיים. אולם מאפו הבין והרגיש, כי לא בספורים מתורגמים, המתארים חיים זרים לנו, נשביע את נפש הקוראים השוקקה לחזיונות; ובאחד ממכתביו הוא מביע התמרמרותו על “חתונת העבריה עם הצרפתי אייז’ן־סי”. הנחיצות ברומאן מקורי, הלקוח מחיי היהודים, הורגשה יותר ויותר, והספור “אהבת ציון” שמלא דרישה זו עשה באמת מהפכה רוחנית בעולמנו.

תוכן הספור

תוכן הספור “אהבת ציון” לקוח מחיי שועי יהודה ועשיריה בימי המלכים אחז וחזקיהו, היינו בהתקופה היותר עשירה ברוחה בזמן הבית הראשון, שבה חי הנביא הגדול ישעיהו. זרע המוסר ואהבת־הצדק, שזרעו הנביאים במשך מאתים שנה, כבר נשא אז פרי־ברכה, ורבים מבני יהודה הצטיינו במדותיהם הטובות, ברגשותיהם העדינים וברוח ענוה וחביבות. אולם בקריה גדולה ורבת־עם כירושלים לא חסרו אז, כמובן, גם חנפים, צבועים, רוקמים מזמות־פשע ופועלי־און. מאפו מתאר לנו איפא את תחבולותיהם ומעלליהם הרעים של חרשי־המשחית הללו, החודרים ע"י שקר וערמה למעונות ישרים ומשכנות מבטחים ומנקרים כתולעת באשרם של התמימים. הם יסכסכו הורים ובנים אלה באלה, יפרידו בין ידידים וישלחו מדנים בין אוהבים ואהובותיהם. אולם אחרית רשעים היא מרה, וסופו של הצדק לנצח.

וזה ספור־המעשה:

לשר־האלף יורם, היושב בירושלים, היו “שדות וכרמים בכרמל ובשרון, ועדרי צאן ובקר בבית־לחם יהודה”, וגם “כסף וזהב, היכלי־שן וכל שכיות־החמדה”. ויקח לו יורם שתי נשים, “שם האחת חגית בת עירא, ושם השנית נעמה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת־תואר היא; ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד”. בעת ההיא פשטו הפלשתים בנגב יהודה, ויורם נספח למחנה הצבא היוצא עליהם למלחמה. ויבקש יורם את ידידו ידידיה הנדיב, שר־הרכוש אשר למלך, כי אם יספה או ישבה במלחמה יהיה לאב לביתו וישים עיניו על ילדיו ואחוזותיו. ולמען חזק את בריתם בקשר־החתון הוסיף יורם: “הנה נשותינו, נעמה ותרצה הרות, ואם תלד האחת בן, והשנית – בת, אז נתחתן איש באחיו”.

הדבר הזה העלה חמתו וקנאתו של מתן השופט, ידידו המדומה של יורם, ויחשוב עליו מחשבות נקם. מתן אהב לפנים את חגית, ואביה, עירא, מאן לתתה לו לאשה עד אשר ישיב את כל השדות, שעשק אביו, להנגזלים, כדי שלא תחול עליו קללת העשוקים. וימלא מתן את חפץ עירא, אולם חגית לא נתנה לו כי היתה לאשה ליורם שעגבה עליו. וישמור מתן בלבו עברתו ליורם, בהתהלכו אתו כרע למראה־עין. כשהגיעה איפא השמועה, כי נשבה יורם בידי הפלשתים, מצא מתן מקום לגבות את חובו. הוא הסית את עכן, בן־משק יורם, לשלוח את בתי אדוניו באש, ולהציל מן הדליקה רק את נבל, בנו הקטן של עכן, באמרו כי הוא עזריקם, הבן השלישי שנולד לחגית, כי שניהם בני חדש ימים הם ואפשר להמירם זה בזה; ואז תסוב נחלת יורם לנבל, יורשו המדומה. ויעש עכן כן, ויזרה גפרית על מעון חגית ובית־השפחות אשר ליורם והעלה אותם באש על יושביהם, בעוד שלא נגע לרעה בבית מושב נעמה, צרת חגית, למען יגולו עליה אשמת התבערה. פחד החשד הזה נפל על נעמה וחשה לה מפלט אצל אבישי קרובה, פקיד עדרי יורם בבית־לחם; ובהיותה הרה ילדה תאומים בן ובת, אמנון ופנינה. ויגדל אמנון עם הרועים בבית־לחם, ופנינה התחבאה עם אמה באהל בנוי בנקיק־סלע בסתרי הכרמל, במצאן להן מחסה בצל סתרי, אחיו של אבישי. ובתוך כך הובא עזריקם המדומה, הוא נבל בן עכן, המוצל מן הדליקה, לבית ידידיה, ויגדל שם עם בנו תימן ובתו תמר, הנועדה לו על פי אביה, כדי להקים את ברית־הידידות שבינו ובין יורם. אולם עזריקם היה כקוץ־מכאיב בכרם־חמד, כי נגלו בו כל המגרעות של הוריו השפלים. הוא היה משחת במראהו ובמדותיו, וימרר את חיי תימן ותמר הנחמדים בחזותם ובהליכותיהם, ולא יכלו כלכל אותו. וחננאל, חותן ידידיה, שהלך שבי לפני צר בין גולי אפרים המובאים אשורה, שלח בעת ההיא ביד זמרי, אחד מכהני הבעל, אגרת לידידיה, ויספר לו את החלום הנפלא והחשוב בתוצאותיו שראה.

“הלכתי עם הגולה ונבוא עד נהר כבר ביום השביעי בנשף; אכלתי לחם דמעה ואישן על שׂפת הנחל. ואראה בחלומי, והנה עלם יפה־עינים, הדור בלבוּשו, חגור חרב על ירך וכובע־ישועות בראשו, קווצותיו תלתלים שחורות כעורב מכתירות קדקדו, לחייו אדומות. מצחו זךְ משלג, צח מחלב, והוא רוכב על סוסו ועומד לפני. ואנכי כראותי ספיר גזרתו, בכיתי מרה ואקרא: אהה ה' אלהים! הלא גם לי היו בנים יפי־תואר כעלם הזה, ומהם לא נותר לי אחד לשית ידו על עיני. לרשת יגיעי. ויהי כשמוע העלם את שיחי, וירד מעל סוסי ויחזק ביד ימיני, ויען ויאמר לי בחן שפתיו לאמר: הן נפשי, אשר תחשוק בנפש תמר, בת תרצה בתך, תחשוק (גם) נפשך מארץ־שבותך, וגאלתיך וְשַׁבְתָּ עמדי ציונה אל מחמדי נפשךְ לאור שם באור ה'”.

“ומכתב חננאל היה שמור במלתחת תרצה, ותמר קראתהו כאשר גדלה ותהי שׂוגה בחלום חננאל על אודותה; ומרוב הגיונה בו החל רוח החזיון לפעמה, ומראה העלם הנחמד נראה לה בחזיון־ליל; וכאשר אהבה תמונתו בחלום כן שנאה תמונת עזריקם בהקיץ, ותתנודד כראותה אותו”. כי היה עזריקם שונה תכלית שנוי מהעלם היפה והגבור שראה חננאל, כמו מתמר היעודה לו. הוא היה “זר במראהו, ובהיותו בן שש־עשרה שנה היה שפל־קומה, שערותיו צהובות, ראשו כגולת־זהב על כתפותיו הרחבות, פניו נקודים נקודים; ותמר דמתה לתמר ביפיה ובהדרה, ובהיותה בת שש־עשרה שנה היתה עלמה כלילת־יופי, ותואר פניה, הליכותיה ומדברותיה – נעימוּת ונדיבוּת; ותגדל ותפרח בנועם וחן, ותהי שעשועים להוריה וחמודות לכל רואיה”. “ולא בתארם לבד, כי גם בדרכיהם נפרדו מאד. עין עזריקם רעה במשרתי ביתו, וידיו קפץ מדל ואביון; ותמר הטתה חסד למשרתי בית אביה, ותפק לרעב נפשה. עזריקם התהלל בעשרו ובכבוד בית אביו, ויבז בעיניו לדבר עם נערים כגילו, אשר לא מבני אלופים המה; ותמר התהלכה בענות רוחה בין רעותיה, לא בזתה ולא שקצה גם בנות דלת־העם”.

כבוא האביב יצאו עשירי ירושלים לשבת במעונות־קיץ בסביבות העיר, וגם תימן ותמר נמנו בין הקיטנים¹¹. תימן הלכה הכרמלה, ואחותו שמה פניה לבית־לחם הקרובה.

“ובית־לחם, ערשׂ מלכי יהודה, נשׁקפה מנגב לירושלים, בנויה על תלה על ראש גבנון הדר, סביבותיה בארות, בארות, ועינות־מים טהורים כבדולח ומתוקים לחיך שותיהם. ביפה נוף הזה יגדלו זיתים רעננים וגפני־עסיס מתולעים באשכולות בכוריהם. גבעותיה (של העיר) חוגרות גיל, ועמקיה עדויי רקמת פרחים ושושנים, שם ירקדו בני־צאן ושם ירעו עדרי בקר, וארצה זבת חלב ודבש. משם חפר המלך שלמה שלש ברכות להקוות אליהן מימי המקום ההוא, גם תעלות עשה לו להביא המים לירושלים קרית־משושו. פני הברכוֹת כנחפים בכסף, וסביבותיהן ערבים מרהיבי־עין, ותורים ובני־יונה מתעלסים באהבים בין עפאיהם”.

ובמקום הנחמד הזה ראתה תמר את אמנון, הרועה היפה והעדין ברוחו, ותאהבהו. בעלם זה המלא חן, המנגן על חלילו שירי אהבה ואצילות וקולע זרי־פרחים, הכירה תמר את בחירה הנראה לחננאל בחלום. ואהבתה אליו גדלה שבעתיים אחרי הצילו אותה יום אחד מסכנת־מות. בלילה אחד פרצו כפירים בעדרי הצאן ויפרעו בם פרעות, ויקומו הרועים המזוינים לכלות את המשחיתים המסתתרים עמקים ובחורשות. ותמר, שלא ידעה מזה דבר, השכימה בבקר ותלך לבדה למקום מרעה אמנון, בלקטה לה פרחים בשדה. היא ראתה את אהובה בעבר השני של יובל־המים בהשקותו את צאנו, ושניהם התענגו על מראה פניהם המשתקפים במים הזכים; אולם בעודם משוחחים נעימות יחד – והנה מתלאה!

“מסתר קני־החורשה יצא אריה משחית, איום ונורא מראהו; שערותיו כמסמרים נטויות על כתפותיו וזנבו כארז, עיניו מזרות זיקות־אש, גרונו כקבר פתוח ולשונו כלשון־אש אדומה, יבשה וּצְמֵאָה לדם חללים. והנה הוא מזנק בהשקט ובבטחה, קפץ ודהר וכונן צעדי־אונו אל העדר אשר ראה מעבר ליובל־המים, יסוג אחור ויתאזר עוז לקפוץ פעם אחת אל העדר אשר לטש עיניו לו. ואמנון כונן קשתו חיש מהרה כברק ורעם; עוד רגע אחד והאריה שאג בקול נורא ולא יסף עוד, כי חץ אמנון פלח כליותיו ויפול שדוד כעשר אמות הרחק מתמר, המתעלפת והנמוגה מאימת־מות”.

ובשוב רוחה אליה בקשה את מציל־נפשה כי יבקר את בית אביה העשיר והנדיב, בעלותו לירושלים לימי החג, למען ישיב לו גמולו וישימנו בין בני־הנביאים, למודי ה', האוכלים על שלחנו.

וכשם שהמקרה הטוב הזמין לתמר את אוהבה, מבלי דעתה כי הוא בן יורם הנועד לה – כך נתן המקרה את חן פנינה, המסתתרת בכרמל, בעיני תימן, ויאהבנה כנפשו. אולם תמר היתה יותר מאושרת באהבתה מתימן אחיה. פנינה ואמה, נעמה, נעלמו פתאום ובאו לגור בגיא בן הנם על יד ירושלים, בפחדן פן יתגלה מקום מחבואן אצל סתרי; ותימן נספח להאורחה העליזה של מביאי הבכורים לירושלים מבלי יכולת להשתיק את יגונו הגדול, האוכל את לבו כעש. אנשי סתרי שׂמו מבחר כל פרי בסלי כסף וזהב, ויתלו סביבותיהם גוזל, תורים ובני־יונה, ויעמסו את הסלים על כתפי עירים, וישכימו בבקר ויסעו. והנה שור מקרין מפריס הולך לפניהם, נהדר בגאון קרניו המצופות זהב ובעטרת עלי זית אשר תציץ כנזר על ראשו, להראות כי הוא מלך על בהמות־שדי. רב תבואות בכחו ועזרתה בו לבן־אדם, לפתח אדמתו ולשדד עמקים אחריו. ועתה אחרי כלות עבודתו הקשה אשר עובד בו, הנה הוא קורא לשלום לגבעות ולעמקים, אשר הוציא מהם יבול למכביר, לאכלה ולא לשובע נפשו; כי דרכו בקדש ירושלימה, שם יתמו חייו, ובמותו ישׂמח אלהים ואנשים, בתתו את חלבו ודמו לאשי ה', ומשמן בשרו – מטעמים לבעליו".

אולם תימן לא שם לב לכל הכבודה הזאת, כי נפשו תאבל על אהובתו שנגוזה וחלפה ממנו כחזיון־ליל. ובאותה שעה עשתה תמר הכנות לקבל את מאהבה בבית אביה. אמנון עלה לירושלים לחג־הסוכות בין המון באי־המועד, ובני בית ידידיה שמחו לקראתו וילבישוהו מחלצות במקום בגדי־הרועים, גם הושיבוהו בין בני־הנביאים וצעירי המליצים המקיפים שלחנם. יפי תארו, נועם מדברו ושיריו הערבים נתנו את חנו בעיני כל איש, ותמר לא גרעה עין ממנו. הוא השמיע את זמירותיו הלוקחות לב בסוכה היפה שבנה לו ידידיה בגנו הנחמד; וככלות משתה־היין, שנערך בה בליל החג, יצאו הנאהבים לטייל בחוצות ירושלים המלאים עליצות־חגיגה.

“וקול המון חוגג נשמע בכל הקריה העליזה. אלה ירונו במרום ציון, ואלה יצהלו ברחובותיה; בחורים ובתולות יוצאים במחול משחקים, ובאים־בימים רואים ויגילו בה' ובמלכם, כי פרח שלום בימיו. מנורות־שמן ככוכבי השמים לרוב האירו על מכון הר־ציון ועל כל מקראיה (קרואיה), ומגדל־דוד, עופל ובחן נדמו כמעולפי־ספירים למראה עין. גם הירח הגיה אורו בחרדת־קדש על עיר־אלהים – ציון”.

המטילים, הנרגשים מיין, מרחשי־אהבה ומשמחת החג – לא שבו לביתם אלא בשעה מאוחרת בלילה.

“המנורות אלה כבו, ואלה – כהו; בכל היכלי ירושלים חדל שאון עליזים, וידום המון קריה. רק מפֹה ומפֹה נשמעו עוד זמרת הלומי־יין וקול ענות הצופים ושומרי־העיר, הקוראים איש אל רעהו: ברוך ה' מציון, שוכן ירושלים – הללויה! ואמנון עלה על ערש־יצועו לתת לעפעפיו תנומה – ושנתו נדדה מעיניו…”

יחד עם מנעמי האהבה החל אמנון לטעום גם מיסוריה. הוא ראה את ההבדל החברתי הגדול המפריד בינו, הרועה העני, ובין תמר, בת האלוף העשיר, ויתבונן כי רחוקה וגבוהה היא ממנו כגבוה שמים על הארץ, ולעולם לא ישיגנה. גם עזריקם, שלו נועדה תמר, הוסיף לקנא בו ולשנוא אותו במדה שהרבה למצוא חן בעיני בני בית ידידיה ובעיני תמר; ויבקש תחבולות לנבל את אמנון ולהצמיתו. אמנון חיה איפא בבית מטיבו הנדיב חיי עונג וענויי־נפש גם יחד; ועל כן בקש איזו תחבושת ללבו הפצוע בעבודת־ הצבא. הוא נמנה בחיל הרוכבים, המלמדים את ידם לקרב בעמק המלך, כי סנחריב, מלך אשור, היה נכון להביא את ירושלים במצור. במלאת שנה מיום שהציל אמנון את תמר משני האריה עשה ידידיה משתה לכל אוהביו; וכשגבר שרב־הקיץ יצאו בני ביתו, ואמנון בתוכם, לשבת בבית־הקיץ שלו אשר בהר־הזיתים. ומחזה יפה ירָאה מראש אותו ההר.

“מקדם להר הזה נראו פני ים המלח, תבנית שוממות דור ודור וסמל דממת־נצח… ואבותינו ספרו לנו, כי כגן־עדן היתה הארץ ההיא לפני שחת אלהים את סדום ועמורה, ותחתיה נהפך כמו אש מרעת יושבי בה. ועתה היא ארץ נוראה, ארץ הרת נפט, גפרית ומלח, גם זפת בוערה ומעלה צחנה; עליה תאכל שממה, לא יעלה בה כל צמח, וזיז שדי לא ישמחנה; כנף־רננים לא יתן שם זמירות, וכל עוף השמים נודד ממנה; גם פריצי־חיות יחרדו ויברחו מן כל החבל ההוא, אשר קללת אלהים רובצת בו מדור דור. בתוהו יליל־ישימון הזה ירחף השטן על כנפי צלמות, ומלך־בלהות ישכון בחרבות סדום ועמורה, הנשקפות מעל פני ים־המלח. נאספו כל רגש חיים וקול המולה מהארץ המלחה ההיא. אל חיק ים־המלח ישתפך הירדן, ובו יוּשבת שאונו ותמות דגתו”. ולפאת ים נשקפה ירושלים כולה, וירָאה מחזה כליל־יופי. הנה שער־המזרח ושער־המים “המלא תשואות לעת ערב, כצאת השואבים לשאוב מים”; והנה קול שאון עולה משער־הסוסים, “בו יעברו שׂרי יהודה ואציליה ברכב, בצבים ובכרכָרות, בעלותם אל הר ה' ירעשון וישתקשקון אפניהם ויחמו גלגליהם ממרחק… ובשער הדגים נראה דמות עם רב, מוכרים וקונים, כי יהפך על המקום ההוא שפע ימים וחיל מים אדירים, ונשמעו שריקות העדרים בשער־הצאן, אשר יקבצו לו צאן קדר ואילי נביות”.

ואהבת אמנון ותמר חזקה מיום ליום, ותסר האהובה מאצבעה את הטבעת, הנתונה לה מזקנה, חננאל, ותשימנה ביד מאהבה. ועזריקם, כמו איש־סודו הנוכל זמרי, האורבים לכל מעשׂיהם, מהרו לגלות את הדבר לידידיה; ויחר אפו באמנון, גונב לב בתו, ויתן לו מתנת כסף וישלחהו מביתו. גם שמועת־שוא הפיץ זמרי, כי מת חננאל בגולה, למען יבטל חלומו ותמר תתן דודיה לעזריקם. אולם תמר הוסיפה לחזק את לב מאהבה בהאִמרה השגורה בפיה: “קוה, אמנון, כי טובה תקוה מחיים!” וילך אמנון אשורה, ויבא לעיר־הבירה, נינוה, היושבת על החדקל; ושם פדה את חננאל מיד שוביו, וישב עמו ירושלימה שמחים וטובי־לב. ואז ראה ידידיה כי בא החלום, ולא התנגד עוד גם הוא לאהבת אמנון ותמר בתו, שהאלהים בשר אותה בחזיון־לילה. כן מצא אמנון נחומים לנפשו בבקרו לפרקים את אמו ואחותו היושבות בגיא־התופת, כי אבישי הובילו אליהן וגלה לו את מולדתו. אולם אשרו היה גם הפעם עדי־רגע. עושי־דבר עזריקם, השומרים את צעדי אמנון, גלו לידידיה וגם לתמר, כי נלכד אמנון בשחיתות מכשפה יפה, הצודדת אותו בקסמיה. ובליל־אפל אחד הלכו תמר ותימן אחיה לגיא־התותפת לראות ולהוכח, אם נכון הדבר. הם הציצו בעד חרכי האהל

“והנה עלמה יפה־פיה, לבושה משי ורקמה, נצבת ככלה עדינה לימין אמנון, מתנוססת ביפיה ובהדרה. ואמנון שם צמידים על ידיה, ונזמים – באזניה, מביט אליה באהבה וכן ומנשק לה; והעלמה גם היא תשיב לו עתרת נשיקות. והאם צופיה החזיון הנעים, נגשת אליהם ונושקת אותם חליפות באהבה וגיל, באין אומר ודברים”.

אימה חשכה נפלה על תמר, שלא ידעה כי אֵם אמנון ואחותו עומדות לפניהן, וחמתה בערה מאד בבחירה הבוגד, שנשבע לה אהבת־עולם. היא גרשה מפניה את מאהבה בקצף ובוז, מבלי הגד לו סבת הדבר.

“ויצא אמנון מחדר תמר נבהל, נשבר ונדכה, וימהר לצאת מבית ידידיה למען הסתר מבוכתו. לבו סחרחר ויהי כאבן, עיניו חשכו ורגליו כשלו בלכתו. וילך בכל מאמצי־כח ויבא לביתו, ויפול באין אונים שדוד על ערשו. פעם חבש ראשו בכר משכבו, אשר הרטיבוהוּ בדמעות שליש; פעם קם ויתהלך כמתעתע בחדרו; ופעם עמד פתאום ויאמר: אין זה כי אם חלום נורא…”

וזמרי הרמאי השתמש במקרה כדי לסכסך את הנאהבים זה בזה, וגם רעל שם בנבל היין, ששלח אמנון לתמר למען כפר פניה. הוא חפץ להוכיח בזה לתמר כי אמנון הבוגד מבקש את נפשה, למען תרחיקהו ממנה לנצח. וגם חזון־שוא בדה זמרי מלבו, כדי לבאר מעשה־שטן זה, ויספר לתמר מעין חלום מוזר שראה בהקיץ.

“אנכי הוזה, שוכב על משכבי, ואמנון העירני משנתי בחצי הלילה, ויאמר: הבה לכה עמדי ואראך את ידי. כחולם הייתי בלכתי אחריו, חג ונע כשכור, כי עוד לא סר ייני (ששתיתי לפני השנה). אימה חשכה כסתה את עין הארץ ואת עצם השמים, ונלך, ונבוא אל התופת. “האח! האח!” – שמעו אזני קול עלמה קורא – “האח, אמי! הנה אמנון בחירי! מאהבי בא!” והנה קול אשה עונה אמריה לאמר: “הנה הבמה בנויה, בערי, בתי, אש, וראה אמנון מאהבך את כל איומי־תבל הסרים למשמעתך”. עודנה מדברת ובאשה עלתה באפי מצחנת גפרית וזפת בוערה; והנה לבת־אש ירקרקת־אדמדמת עלתה על הבמה, ולאורה ראיתי אשה בעלת־חן ועלמה יפה־פיה; שׂערות ראשיהן פרועות ובשולי בגדיהן השחורים כעורב מאזרות הן זיקות הלהבה ומדברות לאמר: “בערי, בערי, אש־שאול, והציתי כשאול קנאה בלב תמר, ובערה והיתה כמוקד־אש”. ותגש העלמה אל אמנון ותאמר: “הפר הפעם בריתך את תמר”. ויאחז אמנון בידה וישקנה למו פיו, ויאמר: “בוז אבוז לתמר ולעשׁרה, ובאהבתך אשגה תמיד”. ותאמר העלמה: “לכן אעידה לי עדים איומים בבריתנו”. ותשרוק בשפתיה – והנה סופה הומיה כחלילים בכל גיא התופת. ורוח־טומאה נשא פראי־ציה מארבע רוחות. והנה אריות וכפירים שואגים, דובים הומים, זאבי־ערב מיללים, וחזירי־יער חורקי־שן; ואחריהם משׁק בעלי־כנף מורדי־אור, בנות־יענה, לילית ועורבי־נחל צועקים ומיללים ביליל־יְשִׁימון; גם נחשים שורקים, זוחלים, ראיתי. עודני משתומם על המראה, והנה – מתי־עולם עולים מן הארץ, מתנערים מעפר־מות ונצבים בתופת; והנה השׂטן נצב על הבמה, ושדים ושעירים מרקדים סביבותיה. אימת־מות נפלה עלי ואקרא: אהה, ה' אלהים! אנה באתי? והנה חרד אלי שד איום ויבעיתני. ויאמר: “הס! כי לא להזכיר פה בשם ה'; הנה השטן, מלך־הבלהות, השתחוה לו ובשמו קרָא”. ותגש העלמה אל אריה־משחית, ותאחז בזקנו ותגישהו אל הבמה, ותהרגהו ותעלהו כליל. ותזרוק מדמו על הבמה ועל אמנון, ותאמר: “גם דם בריתי אתך – וכופר בריתך אשר כּרתּ עם תמר על מפלת האריה”. והאשה שחטה שני חזירי־יער ותקריבם על הבמה, והנותר מבשרם שמה בפרור; ותמלא הין יין, ותסך מעט על הבמה, והנותר שמה בכלי. ותקרא העלמה בקול־פחדים לאמר: “עֵד אתה, השטן, בבריתנו, ועדים כל איומי־תבל!” ותשרוק בשפתיה שנית, וכל המראות והבלהות ספוּ תמו. עד מהרה בשלו בשר חזירי־היער, וישבו לאכול זבחי־מתים וישתו יין נסיכם, והנותר מן היין שמו בנֵבל, ויתנו בו ראש־פתנים…”

לשמע הספור הזה אחזה פלצות את תמר, ותתן מעט מיין־הרעל בפי היונה, שגדלה בביתה כסמל אהבתה לאמנון – ותניד היונה כנפיה, ותתפרפר רגע על הארץ ותמת. ואמנון נמלט מחרב־המשפט בערב יום־כלולתו עם תמר; ובשומו פניו ללכת מצרימה נפל, אצל עקרון, בידי גדודי־פלשתים, שמכרוהו ליונים ההולכים באניה לאי־כפתור. אולם בתוך כך החלו רגשי־הנוחם להציק לאנשי־האון, שהרעו לחנם ליורם ובני־ביתו הנקיים. מתן, השופט הערום, הודה על עונו, וחפר ובוקיה שעזרו, בעצתו, להצית נאות יורם ולשלול הונו, מהרו לשרוף את מתן בתוך ביתו כדי שלא יגלה את פרטי התועבה. וגם עכן נחם על מעשהו, כי נבל בנו, הנקרא עזריקם, התעמר בו בירשו נכסי יורם; וכשהחל עכן לגלות סודות מפחידים שלח עזריקם גם את ביתו באש על עכן, חפר ובוקיה. אולם הם נצלו כל עוד רוחם בם, והשופטים הוציאו מפיהם את האמת הנוראה. ואז הוסרה המסכה, הותר הקשר־הגרדי. זמרי נפל בחרב עזריקם, הפושעים נמסרו לדין, וצדקת נעמה ואמנון יצאה כנוגה. אולם האוהב האמלל כבר נדד למרחקים, ואין להשיבו. ותאבל תמר יומם ולילה על אמנון, שגרשה מפניה בקלות־דעתה, בהאמינה בכל כזבי משטיניו. וגם בירושלים גדלה אז המבוכה, כי צר עליה חיל סנחריב.

"ועיר־אלהים נבוכה; כל אזנים תחרשנה מאנקת מתי־רעב. המולות קרדומות ומהלומות כשיל וכילפות, אשר יניפו מקרקרי קיר ונותצי הבתים לבצר החומה; כל פנים קבצו פארור וכל רוח נשברה, כי באה ציון במצור, ובניה – עד משבר.

וחזקיה אסף כשנים־עשר אלף איש, כלם ישרי־דרך ונאמני־רוח, וישם עליהם שרי־צבאות, ויקבצם אל רחוב שער העיר. וירהב עוז בנפשם, וידבר על לבם לאמר: שמעוני, בָּנַי! הנה שאון לאומים באים לשים מצור על ירושלים; משאתם אל תפחדו, ומהמונם לא תענו, כי עמם זרוע־בשר, וזרוע ה' היא תאמצנו. התאזרו נא ושימו יראת־שדי על פניכם ואהבתו בלבבכם; דומו לה' והתחוללו לישועתו, כי עשה יעשה נוראות לא נקוה. הן זאת העיר ציון, לה נשואות עיני יושבי קצוות ואיים רחוקים; בחיקה מוטל גורל לאומים, וממנה יצא משפט לגוים. כי היא תצא לרוָחה – וכל הגוים ימחאו כף, יריעו מאפסי ארץ אל אלהים בציון. אל תיראו, מְתֵי יהודה, כי גואלכם חזק, ה' צבאות שמו!

ושבנא שם את העיר כמרקחה ויסכסך את יושביה; ויתמכרו לו שלשה־עשר אלף איש רכי־לבב, בנים לא אמון בם. ויקבץ את ראשי־הקושרים אליו, ויאמר אליהם: אמרו נא אל העם לאמר: ‘מי האיש החפץ חיים ישמע לעצתי, להשלים את מלך אשור, בטרם יכה את ירושלים לגלים־נצים…’ "

אולם נבואתו הקשה של שבנא לא נתקימה. מגפה נוראה הפילה ליל אחד רבבות חללים במחנה האשורים, והנשארים בחיים נמלטו על נפשם.

“עברו בעותי־לילה. השמש הופיעה בקרני ישע והוד על עיר־דוד, ותבא בכנפיה מרפא לנפשות יושביה. עזב החולה את ערש־דויו, ונגוע ברעב נטש אהל עוני; מחזיקי־בפלך השליכו משענתם, פסחים דלגו כאילים ונכשלים אזרו חיל. כל הכתוב לחיים בירושלים יצא אל מחנה אשור – והנה העמקים, אשר מלאו רכב ופרשים, היו עמקי פגרים; ואשר היו למו ידים שללו שלל ויבוזו בז למרבּה”.

נצחון אלהי ישראל נתפרסם מהרה בין העמים, ומכל הארצות החלו לשוב ליהודה גולים ונודדים יהודים. אולם המוני האורחים, הבאים יומם ולילה בשערי ירושלים, לא הביאו עמם את דוד תמר. לא מלאה עוד סאת־יגונה של האהובה האמללה, וכמה ירחים עברו עד שבא לאחרונה היום המאושר. זה היה בערב חג־הסוכות.

“ובני ציון החרדים לדבר ה' השכימו טרם השחר עלה, וישטחו להם שטוח בין ההדסים אשר במצולה ובעמקים על כל יבלי־מים; זעיר שם זעיר שם, עמדו ויכרתו להם ענף עץ־עבות וערבי־נחל, אותות ישע וגבורה, לשמוח בהם לפני ה' ביום מחר, ביום הראשון לחג־האסיף. כוכבי־נשף כהו חָוְרו מאור יפעת שחר חכלילי הנוצץ בירקרק חרוץ; פני קדים מתולעים מלהבות אש־פלדות, אשר יחצוב השמש טרם צאתו מאהלו. נהרים ויאורים נחים ושוקטים שוכבים בין שפתים כתבנית רקועי פחי־כסף ומוצקים כראי בגדותיהם; עליהם יזהיר אור־יקרות ירקרק־אדמדם, מירק הרים אשר סביבותיהם ומאודם פני קדים; גם זהר הרקיע בתכלת מראהו ובכוכבי־בקר, המשובצים בו כנקודות הכסף, ישים עליהם נוספות להרנין לב. הנשר העיר קנו וצפרי־שמים פצחו רנה, התרועעו וישירו כל תולדות השמים והארץ, יחד הררי־ציון הרנינו לאלהי־עוזם”.

בבקר כזה, המלא גיל וזיו, הפסיק קול אמנון, המשורר בגן, את שנתה הטרופה והנרגזה של תמר. הוא שב מגלותו, והביא עמו גם את יורם אביו. לעליצות הנאהבים ולשמחת נעמה ובתה – לא היה קץ. אז נתאגדו בברית אהבת־נצח שני זוגות נחמדים וישרי־לב: אמנון ותמר, ותימן ופנינה.

תכונת הגבורים. אמנון ותמר

אמנון ותמר שניהם צעירים ישרים, יפים בחזותם, נוחים ועדינים בהליכותיהם ואוהבים נדיבות, שירה ורוממות. אהבתם נוסדה יותר על מעלות־רוחם מאשר על יפי־תארם. אמנון מצטיין גם ברוח גבורה, בהוד צבאי וברגשי־האמון שלו.

הפרש של התנ"ך

הוא הפרש (рыцарь) היהודי מתקופת התנ"ך, שחונך ברוח המוסר של הנביאים. אמנון אינו שופך דמים ואינו עושה שום עול בשביל אהבתו; הוא מקדיש לה את חייו, ומרבה לעשות בשמה אך טוב וחסד. אהבתו היא טהורה ונצחית, ואהובתו יחידה לו בחיים. וכשהיא מרחיקה אותו ממנה, הוא מחליט: “אדדה כל שנותי על מר נפשי, אלך ערירי ואחרת לא אדע עד עולם, כי כן נשבעתי ולא אחלל את שבועתי”. ותמר גם היא דבקה בבחירה באהבת־נצח: “גבר אחד ידעתי, ואחרי בגדו בי אין איש עוד על פני כל הארץ”. חובת המשמעת להוריה קודמת אמנם בעיניה לכל דבר, ובכל זאת היא מרגישה כי אין בידה לשנות את נטית־לבה. “הנני ביד אבי – אומרת היא לאמה – לעשות בי כטוב בעיניו, יאסור ידי בחבלים וימכרני לחדל־אישים, אנכי נאלמה לא אפתח פי; ואולם דעי לך, אמי, כי רק את גוי יתן לאשר אתעב, אך נפשי ממנו לחפש תצא”. ותמר נכונה להביא קרבן גדול כזה לא כדי לקבל חלק מהון אביה, כי טובים לה חיי־אהבה מתוך עוני מחיי־עושר מלאים צער. “לוא – אומרת היא – שלחני (אבי) מביתו לנצח, כי עתה עזבתי כל שכיות־החמדה ללכת אחרי אמנון, אשר בו כל חיי רוחי. אתו ינעם לי שבת גם באהל רועה, אשר כהיכל־מלך יהיה לי אם אראהו בצל קורתי; יוליכני המדברה – אחריו אלכה בכל אַות־נפשי, כי תחת רגליו תפרח ערבה, מנעימות אמריו תגל ציה, וארץ־תלאובות ירנין בהוד קולו”.

ידידיה

אולם ידידיה הוא איש נוח ועדין־רוח ואינו מסוגל למעשים קשים ואמצעים נמרצים. למרות גאון־היחש וכבוד־ביתו, היקר בעיניו מאד, אינו מגרש מביתו את בתו שנתאהבה ברועה, גם אינו משיאה על־כרחה לעזריקם השנוא לה. הוא דוחה את הדבר מעת לעת, הוא מחכה לשנוי מצב־רוחה של בתו. בכלל, הוא איש הסומך על צדקת ה“השגחה”, העושה הכל לטובה; הוא רואה כל אדם כישר־לב, ובטוח כי בתו לא תעשה מדחה. ובזה לא שגה: הנאהבים נשקו זה לזה בפעם הראשונה רק אחרי שהסכים ידידיה לאגודתם…

הסגנון

סגנונו של מאפו ב“אהבת ציון” הוא מליציי ומרכב משברי פסוקים. יש בו על פי רוב גם המשקל (ריטמוס) השוה והקצר של לשון־המקרא, וכמוהו הוא נוהג לשנות רעיון אחד שתי פעמים במלים שונות. אולם מאפו הוא הסופר היחידי בספרותנו החדשה, שסגנון הנביאים אצלו לא מלאכותי אלא טבעי. רוחו היה שקוע כל כך במליצות התנ"ך ומושגיו, שלשון המקרא היתה לו לשפת־אם. בסגנון אחר לא היה יכול מאפו לכתוב. וסגנון המקרא מתאים באמת מאד לספור לקוח מחיי התקופה העתיקה והתמימה, שבה נכתבו ספרי־הנבואה והיהודים דברו עברית צחה. בקראנו את הרומאן “אהבת ציון” היינו יכולים לטעות בנקל ולחשוב, כי נוצר בדורו של חזקיהו, לפני אלפים וחמש מאות שנה, לולא איזה סמנים מובהקים המכניסים אותו לסוג ספורי הרומאנטיקה. סגנונו של מאפו הוא יפה ועשיר בציורים, אבל הוא משורבב ובלתי מדויק. יש שהוא כותב כסדרן המון מלים, הדומות כמעט זו לזו בהוראתן, כמו: “נגף, קטב; שוד, שבר; מהומה ומבוכה”. אולם יש גם שמבטאיו של מאפו ערוכים באמנות. הוא מעשיר לפעמים את סגנונו במשחק־ההפכים המצוי ביותר בספרות הפראנצית. תמר אומרת, למשל: “למצער שגיתי – וימים רבים רחצתי חטאת־נפשי בדמעות שליש”; “אך לאמנון הרועה עוללתי כל אלה – ובן יורם האלוף יכפר לי”. או קריאתו היפה של אמנון, בהתאבלו על מנעמי אהבתו שחלפו כצל: “מה נעים היה לי החלום ההוא! מי יתן וארך כל ימי חלדי! היום הזה הקיצותי – למען אישן לנצח…”

אופן התאור

סגנונו הפיוטי והשטחי של מאפו ב“אהבת ציון” מתאים גם לכשרונו ואופן התאור של גבורי ספורו. מאפו אינו מבדיל את תמונותיו זו מזו ע“י שרטוטים מדויקים, ואין אנו מכירים היטב את חזותן החיצונית ואת פרצופן הרוחני המיוחד של הנפשות הפועלות בספוריו. את תמר היפה־פיה הוא מתאר, למשל, ככה: היא “לבושה ארגמן ורקמה, במצחה הזך כשלג ילין הוד, בלחייה המאדמים כענב־חכלילי חן והדר, ועפעפיה כעפעפי־שחר”. בקוים כוללים כאלה אפשר לצייר כל נערה יפה, ושום תמונה פרטית אינה מתוארת בהם. כן ממעט מאפו מאד בתאור התנועות (מימיקה) של הגבורים, ותחת זה הוא מרבה יותר מדי בשיחות (דיאלוגים). גם בברור הרגשות והמחשבות (פסיכולוגיה) של הגבורים קצר מאפו ביותר; ולפעמים אין הברור הזה מתאים גם להאמת בפרטיו. הבחורים והבתולות היפים ממהרים להתאהב על פי ראיה ראשונה, והתמימים מאמינים יותר מדי להנוכלים; האנשים הטובים הם טובים לגמרי, והרעים – רעים לגמרי. כן בלתי טבעי הוא קצת ב”אהבת ציון" שלוב־המקרים (אינטריגה), וכל המעשים נראים כערוכים מתחלה על פי תכנית ידועה. תמר ותימן מזדמנים, למשל, דוקא למקומות שאמנון ופנינה, הנועדים להם, נמצאים שם, והם מתאהבים בהם מבלי דעת: אמנון נמכר לאדון יוני אחד עם אביו; כל הנוכלים נענשים, בעוד שכל הישרים באים על שכרם, וכדומה.

סמני הרומאנטיקה

את המגרעות הללו (ביחוד הפסיכולוגיה השטחית והאינטריגה הפלאית), שבהן לקו גם יתר ספורי מאפו – ירש מספרנו מספרות הרומאנטיקה, שפרחה בימיו בגרמניה ופראנציה. סופרים רומאנטיים כוויקטור־הוגה, נובאליס, וביחוד אייז’ן־סי – שהשפיע ביותר על מאפו – לא שמו לבם לתנאי ההוה ולהמציאות הטבעית שהם חיים בה; ותחת לתאר את האמת הפשוטה והעניה כמו שהיא, שגו בדמיונות יפים ועשירים והרבו בהשתפכות הנפש. הם השתדלו למשוך את לב קוראיהם בספורי מקרים מבהילים וגוזמאות מפתיעות. וגם מאפו לקח מבית נכאתם את התבלין לתבל בו את ספוריו. אנו רואים ב“אהבת ציון” חלומות, מכשפות, אנשים אובדים לכמה שנים ונמצאים שוב, עדות של חותמות וטבעות, המתה בחרב וברעל, וסגולות אחרות כיוצא באלו, שנלקחו מאוצרה של הרומאנטיקה.

הדמיון והשירה

אולם צריך להודות, כי בכח הדמיון והשירה לא נפל מאפו מהסופרים הרומאנטיים הגדולים. הוא משפיע על הקורא ומכניס אותו בנקל לעולם־קסמיו. ויש שהוא מתאר לנו גם תמונות טבעיות וחיות, ביחוד כשהוא מצייר מראה הטבע או המון אנשים. הנה, למשל, המחזה היפה של הפועלים העובדים בכרם תימן:

“וידי הבוצרים והבוצרות אמונות לעשות מעשיהם; לשונם מלאה רנה ושפתותיהם תרועה. ילדים וילדות מריקים הסלים, המלאים אשכולות, אל הכּדים, והגברים נושאי־בכתף ישאום אל היקבים. והנה שני יוגבים מדברים, זה יאמר: “שקוי אדום וצח כטל שמים לפני אודם פני קדים”; ורעהו ישיב: “משקה מובא בית־אלהים, כלו ממתקים ממגד שמש”. ולעומתם הדורכים יענו: “הידד! הידד! יין משמח אלהים ואנשים; ממנו ינסך על המזבח, ממנו ישתו ישישים וישובו לימי עלומיהם, רעים – ויתעלסו באהבים”. הגיעה עת הצהרים. ידי הבוצרים והבוצרות עיפו. וישטחו להם שטוח בכל פנות הכרם לצחק ולהחליף כח בהתולים משׂמחי־לב וטהורים מכל שמץ דברי זמה. והנה פה עלם עולה כתמר, ידיו אוחזות בסנסניו ורגליו כושלות באין מעמד, יפול לארץ והיה לשחוק; ושם עלמה רודפת אחרי עלם אחד, אשר דבר דברים כמתלהמים באזניה, ובידיה אשכול ליסרהו, תשיגהו, תסחט האשכול על לחייו, והנה פניו מתולעים ועליו ימלאו הרואים שחוק פיהם”.

השפעת הרומאן

השפעת “אהבת ציון” על הקוראים היתה גדולה מאד. רבבות זקנים ונערים, המחונכים על התנ“ך, קראו את הספור בתשוקה רבה, ובן הישיבה כהמשכיל התענגו על חזיונותיו. הוא עורר כמה צעירים לחיים ולהשכלה, והפיץ בין העם את ידיעת הלשון העברית. האוהבים והאהובות שלנו קראו אז לעצמם בשם “אמנון” ו”תמר", ורבים נסו לחקות את מליצותיו של הרומאן. ומזה נתפתחו הכשרונות הספרותיים, ומספרים חדשים נולדו בספרותנו.

אשׁמת שׁומרון

הצלחת הספור “אהבת ציון” ושמחת הקוראים עליו הניעו את מאפו לכתוב רומאן חדש וגדול מן הראשון בשם “אשמת שומרון”, הלקוח גם הוא מחיי אבותינו בתקופת המלכים אחז וחזקיהו. ובעת ההיא לקח לו מאפו אשה שניה ויפה וראה עמה חיי נחת ושלוה במשך איזו שנים. גם בת הולידה לו, שהיתה שעשועי אביה יום יום. אולם ימי אשרו לא ארכו, כי חלתה אשתו האהובה לו ומתה בשנת תרכ“ג. כן החלה גם בריאותו של מאפו להתמוטט משנת תר”ך והלאה. מחלת “עוית הסופרים” תקפה את ידו הימנית, והיה נאלץ לכתוב בידו השמאלית. המספר נשאר איפוא בודד וחולה, כי גם בנו מאשתו הראשונה, שגמר למודי דוקטור־לרפואה, רחק ממנו ברוחו. הוא לא הבין עברית ולא קרא את ספורי אביו, כי מאפו התרשל בחנוכו העברי, כּדרך כל משכילינו בעת ההיא, שנתנו את כל היקר להם במחיר ההשכלה הכללית. וכשנתגברו על מאפו הצרות והיסורים בקש לו מנוס במקלטו היחידי – עולם־החזיונות. מעולם לא הרבה כל כך לחלום, לחשוב ולכתוב, כמו בשנים הרעות ההן. הוא קרא אז את הספר “מורה נבוכי הזמן” של קרוכמל, שהרחיב השקפתו על התנ"ך, בהפיצו עליו אור החקירה החפשית. וזה עזר לו לברוא את הספור “אשמת שומרון”.

תוכן הספור

הרומאן “אשמת שומרון” הוא כ“המשך” ל“אהבת ציון”, כי אותם הגבורים באים בשני הספורים. אולם הנפשות הפועלות רבות כל כך בהרומאן הנוכחי, והמאורעות מסובכים בו במדה כזו, שאנו מוכרחים להזכיר רק את הגבורים הראשיים שלו ואת סכסוך־המעשים הקשור בהם.

“מקצה הררי־הלבנון, אשר יגבלו צפון ארץ נפתלי, במקום שחברו למו החרמונים יחדו, נשקף ראש־אמנה. תחת רגלי ההר הזה משתרעת בקעה נחמדה ונהדרה ברוכסי ההרים אשר סביב לה. מסלעיהם יוצאים מעינות אל המעין אשר בתוך הבקעה ההיא, ששם יתחברו הפלגים יחדו, פלגים יבלי־מים החותרים והנוזלים מתחת לארץ עד הגלותם מבטן אדמה והיו לנחל שוטף, הוא נחל הירדן”.

על ראש אמנה מתבודד אחד מחשובי ירושלם, עוזיאל, המסתתר במעון חצוב בשן־סלע. “קרקעו מכוסה בעורות פראים ועל קירותיו נראו כל כלי־משחית, קשתות, חניתות, רמחים וכידונים, גם חרב גדולה הנסתרה בתערה. אותות נאמנים אלה” יעידו, כי היושב פה “הוא גבור־מלחמה. מחוץ למשכן הזה, על ראש־פנה, נצב נמר נורא בחברבורותיו; אותו הכריע הבודד וימלא בשוכות עורו, ויציגהו על ראש־פנה להפיל אימתה ופחד על האנשים הנועזים, אשר יעפילו לעלות” אליו. בסביבות המקום ההוא נחשב עוזיאל לשודד האורב לעוברי־דרכים, ורק מנוח החברוני, היושב בלבנון, יודע כי זה הוא איש ישר ואמלל, הנדח מחוג משפחתו השלאנן על ידי עריצים.

עוזיאל היה מבני אלופי ירושלים, הנאמנים לציון ולתורת נביאיה; ויתקרב לשמיר, גבור אפרים, היושב בירושלים וחורש עליה מזמות רעה – למען סכל עצתו. וירא בביתו את בתו היפה והנבונה, מרים, ויאהבנה; כי דבורה אמה היתה גם היא מבנות שועי ירושלים, ונטעה בלב בתה את האהבה לציון ולתורתה; ובמותה הניחה למרים הון רב, נכסים ואחוזות. ומרים השיבה גם היא אהבה לעוזיאל, העלם הנחמד והמשכיל. אולם בעת ההיא נשא גם יורש העצר אחז את עיניו למרים היפה והשתדל לקנות את לבה בדברי־חן ותשורות. יום אחד הזמין אליו שמיר את ידידיו מבני אפרים, והקרואים אכלו ושתו,

“והנה אחז, בן המלך, בא; ויקומו הקרואים מפניו, ושמיר התאושש ויקדם פניו בכבוד והדר, התכחש לו. ואחז אז בן שבע־עשרה שנה, טרם יתערב בדבר המלוכה, ויאהב עלמות רבות ואת מרים בראשן. ויאמר לשמיר: “הן הביא לי סוחר צידון צמידי־זהב מעולפי־ספירים. ואקנם ואביאם אל מרים בתך מתנה”. ויקרא שמיר למרים, ותבוא ותתיצב לפניו בכבוד והדר. ותקח מידו את הצמידים, ותאמר לו: ובמה מצאתי חן בעיניך, בן מלכי, כי תתן לי אלה?” – “בחין ערכך ובחמדת תארך – ענה בן המלך – והצמידים האלה יתנו לך לוית חן”. ותברכהו מרים על חסדו, ושמיר אמר: “יחי בן המלך ויחי לבבו לעד, וישתחוו לו כל משפחות ישראל!” וכן ענו הקרואים אחריו. סבבוהו בכחש אפרים, בפיהם ברכוהו ובלבם קללוהו. ואחז אמר: “ברוכים אתם לה' ולי, אתם בני אפרים אוהבי שערי ציון מכל משכנות בית ישראל; דרשו לציון תמיד, שמחו בחגכם ותתענגו על רוב שלום”. זאת דבר, ויקרא חן ושלום למרים. ויפן ויצא… ושמיר הגיע אחריו ראש בצאתו, ויאמר: “לא לך, בן המלך, לא לך תהיה בתי לפלגש, כי גברת תהיה לגבור אפרים”.

אולם מרים כבר נתנה את ידה ולבה לעוזיאל ידידה, ותהי לו לאשה על אף שמיר אביה ולמרות רוח אחז, ששמר מני אז עברתו בלבו לעוזיאל. ובכל זאת כל עוד יותם אביו, המלך הצדיק, חי, נבצרה ממנו לעשות לו רעה, ויחי עוזיאל עם אשתו האהובה בשלום ונחת, ותלד לו בן. אולם ימי אשרם לא ארכו, כי הגיע היום שבו נאלץ עוזיאל להפרד מאשתו ולנוד למרחקים. הוא מספר לנו בעצמו ע"ד הפרידה הקשה ההיא, שהכחידה את אושר משפחתו והביאה לו כמה שנות עמל ויגון:

"המלך יותם חלה את חליו אשר ימות בו; ועניי ציון וחסידיה חפו ראשם, חרדו לרגעים… כי ה' היה לו מחסה עוז. ואני בחלותו לבושי שק, עליתי אל בית ה' לשאת בעדו רנה ותפלה. ויהי בשובי אל ביתי לעת ערב והנה בלהה. כי קול בוכים שמעתי מהיכלי, קול ידידות נפשי בוכיה, תפרש כפיה ותקרא: “אנא, אלהי ישענו וצור־משגבנו. שלח עזרך מקדש לבן דוד עבדך… כי הוא לנו מגדל־עוז מפני אויב”. ובראות מרים אותי מחתה דמעתה מעל פניה, ותפצר בי לאכול, כי השלחן ערוך לפני. ואנכי אמרתי: “הן כל העם נעצב אל המלך, ואיך אשב לאכול ולשתות?” ישבתי על מקומי, ומרים ישבה לימיני, תמכה ראשה בין זרועותי, לאטה פניה ותבך. “הבליגי נא, יונתי, על יגונך” – אמרתי לה; והיא הביטה אלי, ועיניה הזהירו מרסיסי דמעה, ותאחז בידי ותאמר: “היה נא, אישי, תמיד משוש גילי… כי מי לי בלעדיך בציון?”— —

הלילה היה ליל חשך ואפלה, ליל ענן וערפל; והנה עזריקם קרובי, נגיד הבית, מתחפש ובא אל ביתי. המראה הזה היה יקר לנו, כי זה שנית ראינוהו בצל קורתנו, אחרי בואו לשיש אתנו משוש בליל־חתונתי. על כן חרדנו לקראת בואו, ועזריקם היה כאיש נדהם, והכרת פניו ענתה בו, כי חזות קשה יגיד. ובהניפו ידו לי קראני לבוא אתו חדר בחדר, ומרים נפעמה ורעדה אחזתה. ובהביאי את האלוף אל חדר־משכיתי ענה ואמר לי: “כוכב יהודה אסף נגהו, וכוכב־נשף יחליפהו ויחשיך על ארצנו. ואתה הלא ידעת את עברת אחז השמורה לך מאז; ועתה דבר אלי יגונב, כי יקומו בך עדי־שקר וענו בך לאמר: ברך עוזיאל אלהים ומלך, ואנכי לא אוכל לכסות עליך, באשר קרובי אתה; לכן הכינה מעשיךְ בביתךְ, והחישה מפלט לך אל ארץ מואב”…

ויפול עוזיאל על צוארי מרים אשתו ויבך, וישק גם לילדו הנחמד, וינס עוד בלילה ההוא, ויסתתר זמן מה בחורשת־הקנים שעל חוף הירדן. אחרי כן היה למשרת הציד אצל מואבי עשיר; אולם אשת אדוניו נשאה אליו עיניה ותאהבהו, ואחרי שלא חפץ לבגוד בבעליו, היושב עמו לבטח, נאלץ לברוח מביתו. אז נשא תלאות רבות והיה נע ונד בארץ, עד התבצרו על הצור ראש־אמנה. יום אחד שמע מנוח החברוני את קול תפלתו, בשפכו שיח בין העצים, ונודע לו, כי איננו שודד, כמו שחשבוהו רבים, אלא איש מר־נפש ונרדף; ואז שמהו מנוח בין באי־ביתו, וגם ידע את צפונותיו. ומנוח הוא איש ברוך־ה', המבלה ימיו בנעימים בהאחוזות שנתן לו בלבנון אלקנה קרובו, משנה המלך, בהשיאו לו את נועה אשתו אחר שגרשה; כי מנוח אהב לפנים את נועה בטרם לקח אותה אלקנה לאשה שניה.

"מעונתו לרגלי הצור על סלע כבד רבוע, וצלעותיו זקופים וגבוהים כקומת־איש, במעלות יעלו בו, ומעקה סביב לו ממעל על ארבע פנותיו למען לא יפול הנופל ממנו… ועל ראש הסלע רחב־הידים בנויים בתי־חמדה, מכלאות לצאן, רפת לבקר וארוָה לסוסים, לפרדים ולגמלים… לרגלי הסלע מעבר האחד צור־היעלים, ומעבר השני כרם נחמד, סביבותיו כל נטעי נעמנים: ארז, שטה, הדס ועץ־שמן, גם ברושים רעננים ובתים לחסידה. בתוכו ברכת מים, מעין־גנים נוזל מים קרים וטהורים משיבי־נפש. ומעבר השלישי גן־ירק רטוב מזרם הרים, הנותן מאכל לגרי־הבית. הלאה ממנו שדה־תרומות, מצמיח חלב־חטה. ‘וברוך ה’ – יאמר מנוח – אשר יום יום יעמס לנו וימלא ביתי כל טוב. הן עגלות בקרי עושות חמאה וחלב לרוב, מגז כבשי לנו צמר צחר, אף שאר יביא לנו ציד לבנון וחיתו, כי נצוד פה איל, צבי ויחמור, וכחול ימים עוף־כנף; יקבי ישיקו יין הטוב, וצור יצוק עמנו פלגי שמן; לא נחסר מאומה במקום הזה, כי גם יערות־דבש לנו ונופת צופים. לא ישיא אויב בנו, וסוררים יסורו ממנו. גם פריצי־חיות יחרדו מן החבל הזה, לא ירעו ולא ישחיתו בגבולנו; לשוד ולכפן נשחק פה, כי ברך ה' חילי, ועבדי יוצאים לפעלם ביד חרוצים' ".

במשכנות מבטחים אלה היה עוזיאל יכול למצוא מרגעה לנפשו הנהלאה, לולא התגעגע על אשתו הצעירה והאהובה. וגם מרים אשתו בלתה ימיה ביגון ושבר־רוח, כי כלתה נפשה לאישה, ואויבים סבוה מסביב. אחז, שהיה למלך, הזהיר אותה כי אם תצא מקיר ירושלים וחוצה מות תמות, למען הפריד בינה ובין אישה הנמלט על נפשו; וגם אביה שמיר נקם בה ובאישה, בשביל שגלו את מזמותיו להממשלה, והקריב את בנם למולך. וזה היה חזון נורא, המסמר שער רואהו:

“המולך, השקוץ המשומם, הוא פסל עשוי מנחשת קלל, כקומת איש קומתו, וכלו לוהט ובוער ברשפי־אש. והילד שוכב על ידיו וצורח מר מעצמת מכאוביו: “אמי! אמי! חושי הציליני נא!” והכמרים נושאים קול סואן ברעש תופים, צלצלים וחלילים, להחריש אנקת הילד עד אשר היה לשרפה”.

אולם הילד האמלל שהובא לקרבן היה ילד עמלקי, כי מרים החליפה בו את בנה למען הצילו ממות נורא. ואת בנה האמתי גדלה בביתה כיתום אסופי, וקראה אותו בשם אליפלט. הוא היה יפה־תואר ואמיץ־לב, והצטיין בגבורתו במלחמת ארם ואפרים על יהודה.

”ויום ה' אכזרי בא כשוד משדי, יום ענן וערפל, אשר קדר על יהודה. פקח בן רמליהו מעבר מזה, ורצון מלך ארם – מעבר מזה, עלו ביהודה ככפירים בעדרי צאן. ירושלים באה במצור, ומלכי הברית לא יכלו להלחם עליה, ותטוש המלחמה על יהודה…" מחנה עצום עם רכב ופרשים הסתדרו במערכה “ועל מרומי שדה רמה יד בני אפרים, בני־רשף לוהטים בני־אדם, אנשי מדות הנותנים חתיתם בצבאות צריהם… רצים הם כצבאים בשדה, רוקדים כשעירים וטשים כשרפים מעופפים… ופקח אסר את המלחמה, פניו פני להבים, והוא רוכב על סוסו ויתן קולו לפני חילו. ואחריו שאג קול סואן ברעש, רעם שרים ותרועה; וישאגו ככפירים לטרף, וינהמו כנהמת ים, ויתגעשו צבאותיהם וירעשו סוסיהם כארבה, ויתחוללו הרכב, וירעשו גלגליהם כסופה וסערה, וירוצו רוכביהם, וירוצצו אביריהם כברקים וכלפידים; רשפי־קשת עפו כזבובי־מות, ואש נשקה בצבאות אחז”…

במלחמה נוראה זו התנגש אליפלט עם ה“אמאזונה” (גבורה) היהודית, רעומה, בת זכרי גבור אפרים, שעלתה על יהודה עם חיל מלכי־הברית. יפה פיה איומה זו החליטה להנשא רק להאיש שינצחנה בקרב, וכמה צעירים, מגדולי היחש, התחרו עמה ונגזרו מידה. היא “יושבת על סוס מצרים, יהיר בענקים ובשהרונים אשר בצוארו, ויותר מהמה – ברוכבתו הערוכה לקרב. צוארה העתק לבוש רעמה, משבצות־זהב לבושה, רחב־השולים, וכנפותיו כנס מתנוססות מהרוח הצרור בהן, ברוץ סוסה כשטף עובר”. וכשגברה יד אליפלט על רעומה, התאהבה בו, אבל הוא מאס בבת אפרים הנלוזה, ויבחר לו אהובה מבנות ציון העדינות והישרות, קציעה בת אלקנה, משנה המלך, מיהושבע אשתו. בעלמה יפה זו התאהב גם מעשיה, בן המלך אחז, ובקנאתו באוהבה אליפלט שם אותו אל מול פני המלחמה למען יפול חלל; אולם אם ה' ישמור איש שוא יתנכלו שונאיו בנפשו, כי החרב השיגה את מעשיה בעצמו, בעוד שאליפלט נצל ממות. גם דניאל בן עזריקם, נגיד הבית, דבק באהבת קציעה; אבל היא מאסה בעלם יפה וקל־דעת זה, והשיבה אהבה לאליפלט, שהצטיין ביפיו ועוז־רוחו, אם כי נחשב לבן חשוכים.

ודניאל הובל עם השבי לארם, ובעברו דרך הגלעד ראתהו שם עלמה יפה ובכתה להגולה הצעיר והנחמד; וגם הוא “הניף לה ידו באהבה וחן”, אך השובים האכזרים מנעוהו מלבוא עמה בדברים. ומני אז לא מש מלבו זכר העלמה הנחמדה והרחמניה. ובשובו משבותו יצא דניאל לתעות בארץ ולבקש את אהובתו, שהופיעה לעיניו רגע אחד ככוכב מזהיר – ונעלמה. הוא בא עד בית־אל

“ועלה על הר נחמד, שם כר נרחב מאד כעמק שוח, וסביבותיו יערות צומחי עצים רעננים, אשרות, ברושים ואלונים עבותים. מפה ומפה נראה תמרות עשן עולה, עתר ענן־קטורת אשר קטרו שם הנשים; והמון אנשים רב, גברים, נשים ועלמות אין מספר, נפוצים על ההרים ועושים הלולים. כל פנים פני להבים, כי יין ידליקם… ובין האשרות מתנשאות הבמות לבעל, שם שלחן ערוך, עליו בשר־זבחים ויין ושכר; וגברים, נשים ועלמות משוטטים סביבותיהם, אוכלים, שותים וחוגגים. ומשלי־אפר ומהתלות ולצון ושחוק נשמעים מכל עבר… וקול המון בהרים, ששם מקדשי בית־אל, וגם מזבחות לבעל כגלים על תלמי שדי, כי הרבה אפרים מזבחות לחטוא. הכהנים זובחים את זבחיהם, ונביאי הבעל משתגעים מרוקדים כשעירים סביבותיהם, מתגודדים כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם; לב־הותל הטה אותם, ויחשבו כי בזאת תנוח עליהם הרוח. ובני אפרים ובנותיהם אוכלים על ההרים, שותים, חוגגים, ומיין אשר ידליקם חמו ויתגעשו. ולבם כתנור בוער מאופה. ובעת עצמו משובותיהם שמו למו סתר־פנים, ומפני המסכה הנסוכה על פני בחורים ובתולות ופני הלוט הלוטלא ידע איש את רעהו ואשה את רעותה פנים אל פנים”.

במקום זה של שכרון, פריצות והוללות תעה דניאל זמן רב: וכשלא מצא את אהובתו בין המון העלמות גבר עליו השעמום, ואמר לערוך קרב עם רעומה, המנהלת את החגיגה, כדי לנקום ממנה את נקמת אביו עזריקם, שנפל בידי גבורי אפרים. אולם רעומה משכה אליו חסדה ושלחה אותו לקרב אליה את לב אליפלט ולהרחיקו משולמית, הנועדה לו במצות המלך והיושבת עם אמה נועה בבית מנוח החברוני.

“היום רד מאד כאשר נפרד דניאל מעל יואח נערו, וילך בדרך אשר אחז; וצורים וסלעי־מגור עוו נתיבותיו כאשר הרחיק ללכת, ויתע בסבך עצים עבותים אשר סגרו עליו הדרך… ומחשכי היער הפילו עליו אימתה ופחד, וינחם מדרכו אשר בחר לו… ועצמותיו רחפו ואימת־מות נפלה עליו בשומו אל לבו פחד לבנון וחיתו. ותהי העצה היעוצה לו לבחר בעצים עץ רם־הקומה ולעלות עליו; ויפן כה וכה וירא ברוש רענן, ויעל עליו בכל מאמצי כח, ויכונן עליו מושבו וישם ענפיו רכובו. שם ראה, והנה השמש, אשר חשך במחשכי היער, עודנו בא לפאת ים; ומרחוק ראה ראש צור, ולא ידע הראש־אמנה הוא אם ראש שׂניר וחרמון. וקרני השמש הבא הזהירו עוד בשארית אורן על ראשי העצים רמי־הקומה, ועד ארגיעה היה נגהן – והחשך כסה ארץ. ויהי לילה, ותרמוש כל חיתו יער, וישאגו כפירים לטרף, וינהמו אריות ונמרים, ויצוחו כל בעלי־כנף מורדי אור. דניאל הקשיב קשב איום ונורא, סמר בשרו מפחד ועצמותיו מלאו חלחלה, ויקרא אל ה‘… ובחצות־ליל עיפה נפשו לתנומה, ויקח האזור אשר במתניו ויקשור את קצהו האחד בגזע העץ, ואת קצהו השני – מתחת למתניו; ובכל זאת התנודד לרגעים ויתחלחל ושמלותיו רטבו מטל חרמון, המכסה כעב יער וכל עץ בו… וכששמע קול צפרים, בעלי־כנף מעירי שחר, נשא רגליו וילך אל הצור הקרוב, ויעל עליו בידיו וברגליו ויגשש תמיד כי לא ראה מאומה. ובהגיעו עד חציו ירא לעלות עוד, בראותו כי הצור עולה כקיר זקוף, ושם הוחיל עד בוש, כי אמר: יצא השמש ונפוץ הטל, אז אמצא נתיבותי. עודנו מצפה בכליון עינים לצאת השמש והנה קול באזניו, קול ערב קורא אל ה’ מתחת רגל הצור”…

זה היה קול שולמית, השופכת לבה בתפלת־השחר על אוהבה, שראתה בגלעד בין השבויים – ורחק ממנה; כי בינתיים נודע לה שהשבוי הנחמד ההוא, אשר זכרו שמור בלבה, הוא בן עזריקם. ודניאל, שפגש את אהובתו באופן מפתיע כל כך, התנכר לה בראשונה כדי שלא להבהילה. היא עזרה לו לעלות בהמסלות העקומות של הצור, בחשבה אותו לציָד תועה, והוא לאט את פניו באדרתו; גם ערפלי טל בקר שמו לו סתר־פנים. אולם כשהאיר היום – נתגלה הסוד הנעים.

“השמש יצא, ואורו נגה על פני שולמית המלאים כל חמדה; ודניאל לא יכול עוד להתאפק ולהתעלם, וַיַשְׁלֵךְ אדרתו מעליו. ושולמית שׂמה עיניה עליו נבהלה, נחפזה, ובספקה כפיה קראה: 'אתה אל ראי! הלא את מחמל נפשי הביאות אלי בעת קראי לך!”

והנאהבים נפלו איש על צוארי רעהו, ודמעות גיל נגרו מעיניהם. ימים אחדים בלו הנאהבים יחד בנעימים בבית מנוח החברוני; ואחרי כן נפרד דניאל מאת אהובתו, כדי לבקש רשיון לאגודתם מאת המלך אחז, שהועיד את שולמית לאליפלט, וקציעה – לדניאל. גם החליט לקים את שבועתו לנקום מרעומה וזכרי אביה את דם אביו, עזריקם, ששפכו.

ובתוך כך גבר השממון על עוזיאל הבודד, הנפרד מאשתו האהובה זה שש עשרה שנה, ולא יכול להבליג עוד על געגועיו אליה. הוא החליט לשוב לירושלים בסתר – ויהי מה. ובקרבו לעיר־משושו סר למלון אחד בדרך, ויפגש שם את אליפלט, השב מאשור עם תשורות יקרות, כי הלך אשורה עם צירי אחז, והצטיין שם בחריצותו וגבורתו. גם חרב־גבורים נתן לו תגלת־פלאסר, מלך אשור, לחגור על ירך, בשביל עוז־רוחו שהראה במקרה ציד אחד, כמו שספר בעצמו:

“בחבל ארץ הקרוב לנינוה התפרצו פריצי־חיות, אריה ולביאה, וילמדו לטרוף טרף. אדם אכלו, וירעו וישחיתו על ארץ רבה, ויפלו רבים בעצומיהם. ויתעוררו גבורי הצַיָדים, ויארבו למו וימצאו רבצם; ואני בין הצידים ההם. בחצים ובקשת באנו היערה ונגש אל מערת הפריצים, ויתקע האחד בשופר להחרידם מרבצם; ויתעורר האריה־המשחית ויעמוד בפתח המערה, והנה שתי עיניו נוצצות כלפידי־אש, וילטשן בחמתו אל האיש הנועז להחרידו מרבצו, ויזנק בצעדי־אונו, וירעש וישאג, ויקפוץ עליו וישברהו. עודנו טורף אותו בחמתו, ואחד מן הצידים ירה חצו מרחוק ויפלח בטנו, ולקול נהמו יצאה הלביאה בזעף אף, כי חרדה על גוריה; ותגעש, ותרעש, ותבקע, ותשבר, ותנפץ בין ארבעה גבורי הציד בטרם ימצאו ידיהם. ותהי מהומה גדולה בין יתר הצידים, וינוסו אל אשר היה להם ידים, ויעלו בעצים למלט נפשם. אז יריתי חץ שנון, ויפול בעין הלביאה, ותתרוצץ, ותתגעש, ותנהם מעצמת מכאוביה, ובהיותה כואבת יריתי חץ שנית ואפלח כליותיה. ויגידו את גבורתי ואומץ־רוחי לתגלת־פלאסר, מלך אשור, ויאמר לי: “הנה ארצי לפניך, בטוב ובישר בעיניך שב”. ואשתחוה לו ואומר: “אנכי אשובה לי ירושלימה, כי בה קשורה נפשי”. ויצו המלך ויתנו לי מבית־הנשק אשר לו את החרב הזאת, אשר הלהב בה ברזל מצפון, והנצב – זהב סגור, ותערה – כסף”.

ובראות עוזיאל את אליפלט בנו, שהניחו ילד קטן, והנה היה לעלם נחמד ומשכיל, ההדור בתפארת גבורים – המו בו רגשי אהבת־אב, ודמעותיו היו נכונות לפרוץ מעיניו; ועל כן מהר לצאת מבית־המלון כדי להסתיר את בכיו, כי עוד לא הגיעה השעה לגלות לאליפלט מי אביהו. עוזיאל טפס על הגבעה ועלה

"על מגדל־הצופים, השקיף מרחוק על תועפות הררי־ציון, ודמעותיו נזלו כרביבים. ממכון הגבעה הזאת השגיח אל כל מחמדיו בימי חרפו, והגיוניו התעוררו, ומורשי לבו התנגשו, ותפעם רוחו בקרבו, ויקרא: “השלום לך, קריה עליזה, ציון מכלל יופי? בך רותח נפשי משוש ורושׁ. שׂאי עיניך, ציון, וראי אחד בניך, אשר הדפתהו רוח עריצים ויהי כגלגל לפני סופה. הנה הוא מתגלגל תחת שואה לבוא אל שעריך, ולדרוש נפש יקרה אשר הניח במרומי היכליך; שׂימי נא לו כתר־פנים ואל תשורהו עין איה”…

ומרים שמעה כי אלוף־נעוריה האהוב נכון לשוב אליה בסתר, ותוחל לו שבעת ימים בעינים כלות.

"ונשף חשקה בא, והיא באה חדר בחדר ותסגרם בעדה, ותשב בחדר־משכיתה הפתוח אל הגן, הנעול תמיד והפתוח בנשף ההוא… חדל שאון מעיר, אך נשמעו נגינות שותי־שכר המאחרים בנשף בבתי־היין. החשך כסה ארץ, כי ליל־כסה הוא באחרון לחודש; אך אורה ושמחה שאננה למרים בחדר־משכיתה. עד כמה פעמים נגשה אל הדלת, הקשיבה קשב ואין כל רגש, זולתי המון רוח נושבת בענפי העצים… עודנה מפחדת מדאגה מדבר, ואזניה קשובות – והנה קול מצעדי גבר, ותפעם רוחה בקרבה. וכרגע והנה קול דופק בדלת בלאט, ואמרות נעימות נשמעות באזניה לאמר: “פתחי לי, מרים יונתי תמתי, פתחי לעוזיאל בחירך, ההולך לאט כמי השלֹח…” ותגש מרים ותאחז בכפות המנעול ותפתח הדלת, והנה – איש־חמודות הדור בלבושו ובמראהו בא החדרה ונצב לפניה, עומד ומתבונן במרים הנמוגה, אשר עפעפיה כתהומות נבקעו, נפעמה ולא יכלה דבר. באין אומר ודברים נפלה על צוארי עוזיאל, אשר חבק אותה בזרועותיו ושניהם בכו מנהמת לבם מספר רגעים עד אשר אין בהם כח לבכות, נמוגו ונמסו מדמעה. וכאשר עבר המון לבם הסואן ברעש, אז פתח עוזיאל שפתיו ויאמר: ‘השלום לך, מרים יונתי, שביה בת ציון? השלום לך, משׂאת־נפשי? מקור אנחתי ודמעתי עד כה – היי לי מעתה מקור חיים!’ "

עוזיאל קרא לעצמו בשם אלידע, וגם זקנו שגדל ופניו ששונו במשך השנים הרבות שבלה בנדודים עזרו לו להתחפש. הוא היה למראה־עין לסוכן בנכסי מרים, וישב לבטח עמה זמן מה. אולם המשרתים, שלא ידעו את הסוד, וגם קנאו בהסוכן החדש שעלה לגדולה, החלו לגנות את יחוסיו למרים גברתו הקרובים ביותר; והדבר הגיע גם לאזני אליפלט. הוא לא האמין להדבה הנמבזה עד שהעלהו אחד המשרתים, מגדיאל, על הגג, והראהו בעד נקרת התקרה את הנעשה בחדר מרים. הוא ראה

“והנה הסוכן ומרים יושבים בין יריעות חדר משכיתם, והשלחן ערוך לפניהם; מרים לבושה אטון־מצרים לבן כשלג יושבת לימין הסוכן, פניה אדמו מפנינים, תדבר אל ידידה, והוא עונה אמריה, אך לא נשמע קולם. מרים תעביר יד בין מחלפות ראשו, תחליקן בחן והדר, והוא ישקנה מנשיקות פיהו; והכרת פני שניהם ענתה בם, כי מתענגים הם על רוב שלום”.

ועיני אליפלט חשכו בראותו חרפת מרים הטובה והנעימה, שגדלה אותו מילדותו ותהי לו לאם רחמניה, ויגז את שערות ראשו מדאבון־לבו. הוא לא יכול נשוא את העלבון הגדול, שהמיטה עליו אומנתו המשחיתה את דרכה – ויפרד מקציעה אהובתו בלב קרוע ובדמעות־עין, באמרו לה שהוא נאלץ מאיזה טעם כמוס לעזוב את ירושלים ולנדוד למרחקים. הוא ירד למערכות חיל יהודה הנלחם באדום, כדי למות במלחמה, ובנפלו שבי ביד האדומים בקשו להקריב אותו כקרבן לאליליהם – ונצל ממות בדרך נס. ומרים לא ידעה מזה, וביום השלישי לצאת אליפלט מירושלים שלחה את נתן השומרוני לבקשו בשומרון, כי אמרה אולי הלך לשם לבקש את רעומה הדבקה באהבתו. וגם עוזיאל נאלץ לברוח שנית מירושלים ולהרחיק נדוד, כי שמע שנגלה סודו.

אולם בעת ההיא הוסרה פתאום היד הקשה המעיקה על כל הנאהבים הישרים ומפרידה ביניהם. המלך העריץ אחז מת, ותושבי ירושלים הובילו בשמחות וגיל את בנו הישר והטוב, חזקיהו, להמקום הנועד למשיחתו.

“המונים, המונים יציצו מעיר, אלה התיצבו בין העמודים ובין השדרות, ואלה עלו לגגות; בנות צעדו עלי שור, ועל הרי גבנונים נראו תמונות מעופפות, אלה ירימו ראשיהם על אלה, וגבוהים מעל גבוהים ישיתו עיניהם לראות המחזה הנראה למו. והנה שרי המלוכה, אדירי־עם, רוכבי סוסים ופרדים, והמלך רוכב על סוסו ועובר לפניהם לבוש בלבוש־מלכות; ואחריהם כהנים ונביאים, שרי־קדש, ואחריהם “הכרתי והפלתי”, ושרי־חיל בעבי גבי מגִניהם, ואחריהם אלופי יהודה, נכבדי ציון, פנות (ראשי) העם עוברים ברכב ובצבים לרדת אל נחל גיחון, לראות בהמשח המלך; ואחריהם החרדים לדבר ה' הולכים ברגש לראות המחזה היקר ולשמוע אמרת ה' צרופה מפי כהן ונביא, אשר ישאו מדברותיהם ויגידו את דבר המלוכה, להודיע למלך, כי אלהים בשמים אצל מהודו עליו, והודו והדרו לא יחלל…”

וחזקיה וכל כבודו ירדו אל נחל גיחון, והכהן הגדול לבית צדוק לקח את קרן השמן ויצוק על ראש חזקיהו, וימשחהו וישקהו, ויאמר: צדק ושלום נשקו!… וככלות חזקיהו את תפלתו, והשרים והעם קראו בקול גדול: “יחי אדוננו המלך חזקיהו ותתנשא מלכותו!” והמלךְ קם לעלות מנחל גיחון, ויעלו אחריו השרים והעם, ויתקעו בשופרות, ויריעו בחצוצרות, וינגנו המנגנים בכנורות ובמצלתים… ובחורי יהודה ועלמות תופפות הריעו וירננו במקהלות במרומי ציון; וקול הקריה הומה בכל מקראיה ובראשי הומיות, שם קדמו שרים אחר נוגנים וישירו לאמר:

אֵל כַּבִּיר, מוֹשִׁיעַ, וּשְׁמוֹ לְצָרָיו הוֹדִיעַ;

עַל מַלְכֵּנוּ הוֹפִיעַ; צֵא לְיֵשַׁע עַמֶּךָ,

קוֹל שׁוֹפָר הָרִיעַ, לְיֵשַׁע פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ!

וכשמוע שרי אפרים, כי נתחזקה ממלכת יהודה על ידי המלך החדש והאהוב לעמו, וכל הפליטים, שנסו מחמת אחז, שבים עתה אליה – שמו גם הם את לבם לבצר ממלכת אפרים ההרוסה. הם נוסדו יחד להמליך את זכרי, גבור אפרים, במקום הושע בן אלה, המושם בכלא על ידי מלך אשור, ולהמית את הנציב האשורי, שראצר, היושב בשומרון. ובתוך כך נפל דניאל שנית בשחיתות רעומה, בת זכרי, ותשם עליו כופר רב; וגם לשולמית היפה, אהובת דניאל, טמנו פחים כהני־הבעל, עושי דבר זכרי, ויאמרו לעשותה לו לפלגש. אבישג, שפחת קציעה, הביאה מתנות יקרות לשולמית, באמרה לה כי קציעה אחותה קוראה אותה לשוב לירושלים, כי קם מלך חדש ותוכל להיות לאשה לדניאל אוהבה באין מפריע עוד. ותשמח על זה שולמית מאד, ותעש הכנות לצאת לדרכה.

“ויהי בעת הצהרים ממחרת החג, והכל היה נכון בחדר שולמית, שמלותיה צרורות בשק־עור, וחפציה היקרים שומים בארגז. היום בוער כתנור, וחמתו הבקיעה אל בין הארזים, אין ענן למסך ואין רוח צח נושבת; עיפה כל נפש לחום הבוער, בהמות־שדי ערגו על אפיקי־מים, פראים שאפו רוח ועשבות הרים התעלפו מחורב בצָיון. ושולמית ירדה לרחוץ אל מעין גנים, מים קרים ונוזלים משלג לבנון, ואילת אהבים אשר הסכינה עמה ירדה אחריה אל הברֵכה. לרגעים נשמע קול חליל ואחריו קול עונה מרחוק כקול שריקת היעלים בלול בשאון זמרת הפלגים. שולמית עלתה מן הרחצה, ותלבש שמלתה צמר צחר. הנה פניה מלאים לשד עלומים וחיים… שערת ראשה נפלגה לשתי פלגות על קדקדה, ריח אפה כריח לבנון, ותארה כשושנת־יער אשר לא שזפתה עין רואה ולא נשבתה מטהרה מנשמת פי אדם. הנה היא באה אל הגן ותשב בסתר סוכה על ערש רעננה, ותרון שיר ציון אשר לִמד אותה דניאל”.

והיפה־פיה התמה והברה הזאת נפלה בכף זכרי העריץ, כפיר אפרים; כי באחזה דרכה לירושלים, הסיתו כהני־הבעל את אבישג למשכה לארמון זכרי בשומרון, אולם כל תקוותיו של זכרי נשארו מעל. לשראצר נודע, כי הוא רוקם בסתר מזמות מרד, ועלה על שומרון עם חילו בחצות ליל החג, שקבע זכרי לכל עם אפרים, והצית את העיר באש, גם הרבה חלליה. ואז נפל זכרי בחרב, ושולמית עם אוהבה דניאל יצאו לחפשי בתור בני יהודה, הנחשבים לבעלי־ברית אשור.

וימי אורה ואושר באו אז לכל הנאהבים הישרים. עוזיאל שב לאשתו האהובה, ויחד שמחו על בנם אליפלט, אשר לקח לו לאשה את קציעה אהובתו. וגם דניאל לא נפרד עוד מאהובת־נפשו, שולמית, ויקחנה לאשה. ובחדוה מיוחדה חגגו אז כל המאושרים בציון את חג־הפסח הראשון בימי חזקיה, ששב לפתוח את שערי המקדש, הסגורים בידי אחז, ולחדש את המועדים ששבתו.

“אור חכלילי הופיע ופני קדים אדמו כתולע; והנה קול השׂכוי קורא, ויקיצו בעלי־כנף ויצפצפו צפרי־שמים, וישירו ויריעו ליום מועד. והמונים, המונים באי מועד ינהרו אל ציון ויובילו אליה שי צאן ובקר, ומכל עבר ופנה נשמעו שריקות עדרים… ומי ימלל ההוד וההדר אשר למועד הזה! הנה ליל התקדש חג כיום יאיר, כי מלבד נוגה ירח יקר הולך בעת ההיא, עוד העלו נרות ולפידים על מרומי ציון ועל כל מקראיה; על כל מגדל גבוה ועל כל גבעה נשאה. על הארמונות הרמים ועל כל היכלי־החמדה רק אורה כאור שבעת הימים. והשמחה כבליל צאת בני ישראל מארץ מצרים. והקריה עליזה, האלופים והאצילים ששים ושמחים, וגם אביוני־אדם בקדוש־ישראל יגילו; וממגדל־חננאל עד שער־הפנים רק גילת ורנן, ירונו שירי דוד ויהללו את ה', אשר גאלם ממצרים ויבחרם לעם־סגולה, יאכלו זבחיהם וישתו כוס־ישועות”.

ערך הספור

גם ב“אשמת שומרון” אנו רואים אותן המגרעות של מאפו בתאור הנפשות ובשלוב המאורעות, שהזכרנו אותן לעיל. ולעומת זאת סר מהספור הזה רוח התמימות המרחף על “אהבת ציון”. המספר מעביר לפנינו ב“אשמת שומרון” מחזות של תאוה פרועה, פריצות והוללות, שלא ראינו כמותם ב“אהבת ציון”, ספור המלא אהבת־נעורים זכה וחן ילדות טהורה. וגם נטיתו של מאפו להוכיח, כי כל בני אפרים הם אנשי דמים ומרמה, וכל בני יהודה הם ישרים ורודפי־צדק – קלקלה קצת את האמנות ב“אשמת שומרון”. אולם גם תמונות ושיחות מלאות פיוט וחיים, המפיצות אור על תקופת התנ“ך, לא תחסרנה בספור זה. הסגנון המליציי של התנ”ך הראה כאן את כל כחו להסתגל לצרכי החיים, לבטא כל רגש ולסמן כל גון.

תכונת הגבורים

הנאהבים של “אשמת שומרון” הם ישרי־לב ודבקים בתורת הנביאים כאמנון ותימן, כי האהבה קדושה היא בעיני מאפו ואינה מכה שרש אלא בלב טהור; אבל הנאהבים הללו אינם תמימים עד כאותם של “אהבת ציון”. עוזיאל, אליפלט ודניאל משתמשים במרמה למען הצדק. הם מתחפשים כאוהבים לבני אפרים, גונבים את לבם ומגלים תעלומותיהם, כדי שתגבר עליהם יד יהודה וכדי שינצח מוסר הנביאים את הפריצות השומרונית. הגבורים האלה יחבלו תחבולות און וישפכו דמים ככהני הבעל זמרי ועמרי, ורק המטרה הנעלה מבדילה אותם מהם. ומאפו לא כִון בזה לרוח הנביאים, האוהבים רק את היושר והתום, וממאסים בערמה גם כשהיא מסייעה לנצחון הצדק. השקר משפיל ערך האדם גם אם כונתו רצויה, ומרים צדקה באמרה לעוזיאל מאהבה: “אם יפה אני בנשים, לא יפה אתה בגברים, כי רמיה תהפוך תפארת גבר לשקוצים”. ולעומת זאת טהורה ונעלה היא ביותר אהבתם של גבורי “אשמת שומרון”. הנאהבים דורשים רק את טובת אהובותיהם, וגם אם תנשאנה לאחרים ותהיינה מאושרות בביתם לא תרע עינם בהצלחתן. דניאל המבקש את אהובתו שולמית אומר, למשל: “אם אמצאנה בבית איש טוב, שאננה ושמחה בחלקה, ואמרתי לה: “היי, אחותי, מאושרה, והיתה זאת כל נחמתי בחיים”; ואם אישה גבר לא יצלח, ופדיתי בשלום נפשה מיד האיש ההוא”. אולם זו היא אהבה רומאנטית, בלתי טבעית ובלתי מצויה בחיים.

יתר ספורי מאפו

ההשכלה המעשית

כשעלה הקיסר הנאור אלכסנדר השני על כסא מלכותו בשנת 1855 נח רוח חדשה על יהודי רוסיה. הממשלה החלה לעשות תקונים בחיי אחינו העזובים והאפלים והשתדלה להכניס בהם קצת אור והשכלה. תחום המושב של היהודים בממלכה נתרחב, ושלטון ה“קהל” הנבער והעריץ נתבטל. כן נקבעו חוקים רצויים בעבודת־הצבא, ורבים ממשכילי היהודים נתמנו לפקידים רשמיים. אז גברה בעם התשוקה ללמוד את שפת המדינה ולעסוק במדעים מעשיים, העלולים להביא תועלת ממשית לבעליהם, ובני־הנעורים שלנו מלאו את בתי־הספר הכלליים; וגם המשכילים המשתעשעים במליצות ובדמיונות ירדו ממרומי־ההזיה לעולם־המעשה. הם עוררו את העם לקנות ידיעות נחוצות ולהתקרב להאזרחים, כדי שיושוו היהודים בזכיותיהם ליתר נתיני הממלכה. אולם הקנאים החשוכים והמתחסדים לא חפצו לותר על הממשלה הרוחנית, שהית להם בעולמנו, והשתדלו להפריע בכל האמצעים את עבודת מפיצי־ההשכלה. ועל כן קדשו עליהם המשכילים מלחמת־תנופה, כי הסיוע מצד הממשלה עודד את רוחם.

הסרת המסכה מעל הקנאים

הסופרים העברים, שהגינו עד העת ההיא על ההשכלה במליצות נוחות ותמימות, יצאו אז בסופה וסערה להסיר את המסכה מעל הקנאים החשוכים, הפוגעים בהם, ולגלות את על מעשיהם המגונים.

אחד החלוצים הראשונים במלחמה זו על “מורדי האור” היה אברהם מאפו. רוח־העת עשה את החוזה הצנוע והענו, הנוח והחביב, למבקר וקטגור.

“עיט צבוע”

בשנת תרי“ז יצא לאור החלק הראשון מספורו הגדול “עיט צבוע”, המכיל חמשה חלקים. בספור זה מעביר מאפו לפנינו צבוע בשם ר' צדוק, שהצליח בערמתו להיות ל”תקיף" ומשפיע בקהלה היהודית. זהו איש שאין בידו לא תורה ולא חכמה, ושאין בלבו כל רגש אנושי. ובכל זאת מכבדים אותו בני עירו כלמדן וצדיק, כי חותנו העשיר, געל, תומך בידו. געל הוא “משרת” שעלה לגדולה, איש גס והדיוט, חצוף ואכזר, המתקרב לתלמידי־חכמים ומתחסדים, כדי לכסות על גסותו ועריצותו. “כל השנה ירדוף בצע מעשקות, יטרוף על ימין ועל שמאל; וכבוא ה”ימים הנוראים" תאחזהו פלצות, יספוק כף על ירך ויתנודד כמו ירדפהו מלאך אכזרי“. המשען הרוחני של ר' צדוק וגעל הוא ר' גדיאל, למדן וקנאי, המתפרנס על חשבון העדה ומתרפס לפני מנהיגיה. “הוא בעל שכל חריף, חרד לדבר ה' וחרד מאד על כבודו… ובהיותו כחסיד שוטה יודע הוא מאד לכון את השעה ולמצוא עת לכל חפץ; עת להתחכם כקהלת, ועת להתמם כר' חנינא בן דוסא… אך ראשית המגרעות אשר בו היא שנאתו לכל חכמה ודעת, לכל מליצה, צחות ולשון למודים, כאיש חי באלף החמישי”. הצבוע הרמאי, העשיר ההדיוט והגאה, והקנאי הלמדן והמתחכם – אלה המה שלשת השונאים הטפוסיים של ההשכלה בערי ישראל. והם נועצו יחד להציק לאנשים נאורים ועדיני־רוח כירוחם, ולמשכילים עניים וטובי־לב, המפשרים בין הדת והחיים, כנחמיה. אולם סופה של האמת להגלות, והצבוע כמו ה”תקיף" ההדיוט מתראים לאחרונה בחזותם הטבעית והמכוערה ויהיו לדראון.

גם בספורו זה, הלקוח מהמציאות הריאלית (הממשית), נשאר מאפו חוזה רומאנטי. הדמיון שלו מגזם ביותר. ר' צדוק הוא לא רק צבוע אלא גם זד, נוכל ושופך דמים, בעוד שנחמיה הוא כליל כל המעלות ונקי מכל שגיאה. כן מנצח בהכרח הצדק – והרשעה כעשן תכלה.

מאפו בתור מחנך

מאפו כתב גם ספרי חנוך ולמוד. הוא לא הצטיין אמנם כמורה טוב, כי היה שקוע תמיד בחזיונותיו והיה רחוק כל כך מעולם הילדים, שבשום מקום בספוריו לא נסה לתאר אותם; ובכל זאת היה סדר נכון בהוראתו. הוא הורה לתלמידיו את הלשון העברית כשפה חיה, והרבה בשמושה יותר מאשר בלמוד דקדוקה. וכדי להקל למוד לשון זו על התלמיד כתב מאפו גם את ספרי־החנוך הראשונים בעברית. “אמון־פדגוג” ו“חנוך לנער”.

שנותיו האחרונות

בשבע השנים האחרונות לחייו שבע מאפו צרות ומכאובים. כחותיו הגופניים והרוחניים אפסו מעט מעט, ולא היה עוד בידו לסדר ולהלביש צורה את החזיונות החדשים שמלאו את דמיונו העשיר. כן הרבה מאפו להצטער בשנותיו האחרונות על ספור גדול שאבד ממנו.

“חוזי חזיונות”

הוא כתב רומאן גדול (לפי השמועה, היה בן עשרה חלקים) בשם “חוזי חזיונות” מתקופת שבתי־צבי וחמילניצקי, ובו תאר את התנועה המשיחית בארצות המזרח, את הריגות היהודים בפולין בשנת ת“ח ואת התפתחותה של ה”חסידות“. אולם על פי השתדלות הקנאים והחסידים, שונאיו של מאפו, נאסר הספור הגדול הזה, המלא פיוט ודמיון כביר, לבוא בדפוס. וכשהושב למאפו בשנת תר”ך מבית־הבקרת בפטרבורג, שלחהו לשר־ההשכלה גורוב, שהיה מכבד את מאפו בשביל מליצתו הצחה, למען ישפוט עליו; אולם בעצת הקנאים נשתקע שם הספור ולא הושב עוד לידי בעליו. וזה גרם למאפו צער גדול, שדכא את רוחו והתבטא בכל מכתביו לידידיו.

מאפו בפטרבורג

בשנת תרכ“א נסע אברהם מאפו לבקר את אחיו מתתיהו, הסוכן הראשי בבית העשיר הגדול יהושע גינצבורג אשר בפטרבורג. אחיו זה תמך בידו תמיד בכסף ועזר לו להדפיס את ספריו; ובשמעו כי נתמוטטה בריאותו קרא אותו אליו, כדי להמציא לו מעט רוחה ועונג. מאפו, בן העיר הקטנה, התפעל מאד על המראות שראו עיניו בעיר־הבירה במשך ירח תמים. והאופירה “הנביא” של מאיר־ביר, ששמע שם בבית־הזמרה, המציאה לו עונג גדול כל כך, שנגינותיה נקבעו בזכרונו והיה משמיען בכל עת שהיה שקוע במחשבות ודמיונות. אולם בשוב מאפו מקרית־פיטר נתגברו עליו ביותר צרות המשפחה ויסורי גופו. בשנת תרכ”ו חלה במחלת האבן, ואמר לצאת לחוץ־לארץ כדי להתרפא; ועל כן שמח על בקשת אחיו מתתיהו לבוא אליו פאריזה, בקיץ תרכ"ז, כדי לראות את תערוכת־העולם. מאפו היה משתוקק בכל נפשו לראות בעיניו את בירת התבל היפה, שחזה תמיד בדמיונו; אולם מחלתו התגברה עליו, ובעברו דרך קיניגסברג עלה שם על מטת־דוי שלא ירד עוד ממנה.

מות מאפו

“את מכאוביו ויסוריו סבל במנוחה רבה. דבוריו עם הבריות, אשר היו בקרבתו בשעת מחלתו, היו בנחת ובנעימה. ומיום שעלה על מטתו עד יום מותו לא סר מעליו כמעט מוקירו ומעריצו החזן של עדת ישראל בקיניגסברג, ר' אלטר וויינטרויב, שהיה בר־אורין וחובב הספרות העברית החדשה. החולה היה מספר להחזן ע”ד חזיונותיו שכבר כתבם ואשר הוא חושב לכתוב אם רק יתחזק מעט. הסופר לא ידע כי קרב קצו, ויחלום את חלומות העתיד. החזן היה מזמר לפני החולה את טובי זמירותיו ותפלותיו בנוסח ישן ומקובל; והנגינות העבריות העתיקות האלה היו ממתיקות את מרירות חייו של הסופר בימיו האחרונים“¹². ביום הכפורים תרכ”ח, כשפנה היום לערוב בשעת ה“נעילה”, יצאה נשמתו של מאפו.

תעודתו של מאפו

המטרה הראשית שהציב לו מאפו בעבודתו היא – להפיץ דעת והשכלה. הוא קוה, ולא לחנם, כי ספוריו יעוררו בלב הקוראים את התשוקה ללמוד שפות זרות. וביחוד את הלשון העברית היקרה לו מכל. “הצחות והמליצה” – זוהי כל ההשכלה בעיני מאפו, שלא היה הוגה־דעות, אלא אוהב נלהב של היופי. הנאורים והנאורות שב“עיט צבוע” בקיאים בספרות הפראנצית, ומביאים ממנה ציטאטות. ויותר מכל ספרות עלולות מליצות הנביאים לזכך את הלב ולרומם את המחשבה.

ה“ריניסאנס”

כמו שבמאה הט“ז הביאה חקירת הביבליאה לידי ה”ריניסאנס" (התחיה) של העמים הקאתולים ותקון דתם – כך עתידה השקידה על התנ“ך ושפתו הנמלצת להביא תחיה רוחנית ליהודי ה”גלות" המשפלים והטובעים בבצה. התנ"ך הוא מקור־החיים, המחדש מעת לעת כחותיה של האנושיות בכלל וכחותיו של ישראל בפרט. כל הגבורים הטובים, החיוביים (положительные), של מאפו יודעים לדבר ולכתוב צחות ומליצות; וכל גבוריו הרעים, השליליים (отриңательные), הם בורים וחשוכים. התפתחותה של לשוננו־הקדושה והרחבת ספרותנו, ביחוד הרחבת החלק הביליטריסטי (הספורי והפיוטי) שבה – עתידות לא רק להרים את המצב האנושי והמוסרי של היהודים, אלא גם לתמוך ביהדות; ואלו היו “סופרי־חזיון” בעברית לאחינו בגרמניה ופראנציה, כי אז לא התבוללו בין האזרחים (הקדמה ל“עיט צבוע”, חלק ג').

כן מגנה מאפו את הבטלה והעצלות הבאות מתוך חשיבות וגאות היחש והלמדנות; ולעומת זאת הוא משבח תמיד את העבודה ועמל־הכפים, שהיו שפלים בעיני בני דורו.

ההתקרבות לחיי־הטבע

ביחוד חביבה עליו עבודת־האדמה, שאחינו רחקו ממנה, וחיי האכר נראים לו כ“אידיליה” (משא־הרועים) יפה מול חיי הכרך המשחיתים. מאפו מקביל את חיי הכפר ביהודה הקדומה לאותם של בני ירושלים העשירים, והוא מתאר לנו תמונה יפה כזו:

“לינו בכפרים וראיתם את שוכניהם משכימי־קום בעוד דממת־ליל שלטת על הארץ, וההרים והגבעות מסירים לאט לאט את מסכת הקטור והאופל, מכסה הלילה אש התכסו בו. אז הגברים יוצאים השדה לפעלם, ונשיהם טובות־המראה עושות בצמר ובפשתים להכין מלבוש לבני ביתן. עד כה וכה – והנה מראש גבעות, התומכות בגאותן שחקים, תציץ השמש בהלה, ולקול זמיר צפרים וכנף־רננים נעלסה בנועם המאור הגדול ישא האכר גם הוא רנה ותפלה לאל־משושו, ותפלתו תעלה כעתר ענן הקטורת השמימה. אז ישוב הביתה ונות־ביתו תשיש לקראתו, ונועם וחן מזהירים מעיניה, יעירו צאצאיהם ויאכלו יחד מטוב ה'. עודם משתעשעים ומתעלסים יחד עד נכון היום – ובן־ציון עודנו סרוח על מטת־השן, ומתהפך על צדו כעוגה הפוכה. כמעט קם העצל ממטתו ויתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדרו, יתן קולו ומשרתו יחרד אליו יזכהו בבורית ויסוכהו בשמן־המור, אף יפארהו כפסל, אשר אין לו ידים לעשות מאומה לנפשו; יביא לו מעיל, אפוד, אבנט ומצנפת – ופניו רעמו, כי מאס בם ונפשו אִוְתָה אטון־מצרים..” (“אהבת ציון”).

¹

מִיכָה־יוֹסֵף לֶבֶּנְזוֹן – מיכ״ל (1852 – 1828)

חנוכו

להמשורר אברהם דוב (אד"ם) הכהן לבנזון, היושב בוילנה, נולד בז' אדר תקפ"ח בן יקיר ונחמד, מיכה־יוסף, שהצטיין מילדותו בכשרונותיו הטובים, במזגו הנוח והחביב ובנטיתו לשירה וחזון. בעוד שכּל המשכילים בדור ההוא קנו את השכלתם במסירת־נפש, אחרי מהפכות פנימיות ומלחמות חיצוניות – קבל מיכה־יוסף בבית אביו המשורר חנוך אירופאי מסודר; ובדרך זה הצליח הנער לרכוש לו בנקל ידיעה הגונה בהשפות הפראנצית, הרוסית והפולנית, וביחוד בעברית וגרמנית. אולם מדריכיו של הנער נוכחו מהרה, כי הוא חלש ביותר מטבעו ואין להעמיס עליו משא כבד של למודים. עוד משחר ילדותו נגלו אצל מיכה־יוסף סמני שחפת, כי אביו חלה גם הוא לפנים במחלה קשה זו והנחילה לבנו אחריו. הרופאים צוו איפוא על הנער להנזר מקריאה יתרה בספרים, העלולה להזיק לבריאותו; אולם רוחו הכביר של מיכה־יוסף הניעו להוסיף לקח ולהרבות דעת, ולא חדל לשקוד על ספריו יומם ולילה. וככה התרופף עוד יותר גוו החלש, והמחלה הנוראה המקננת בו החלה להראות פעולתה ולמוץ לשדו של הנער.

מחלתו

היא חדדה גם את חושיו ונסכה עליו רוח עצבת ורצינות! ובעוד שיתר הנערים בגילו עסקו במשחקים ושעשועים, החל מיכה־יוסף הקטן לחשוב מחשבות מעציבות על החיים הנעימים, שאינו יכול ליהנות מהם, ועל המות האורב לו. הוא נתבגר קודם זמנו, וקדחת מחלתו הקדימה לעורר את כח־דמיונו העז. העלם הענוג והחלש החל לכתוב חזיונות ושירים בעברית וגרמנית, ומצא בהם נחומים לעצבונו ומכאוביו. יצירתו הראשונה בעברית תארה את הרי־האלף בסגנון יפה ונעים. כן בקש לו מיכה־יוסף צרי ליסוריו במעשי חסד וצדקה, אהבה וחמלה אביו, אד"ם הכהן, מספר² כי עונג מיוחד היה להמשורר הצעיר לעשות צדקה בסתר.

“הכסף המעט, אשר נתתי לו כל שבוע להוצאה, הוציאו הוא תמיד אם לחסד לחבריו, אם לצדקה לעניים – ואנחנו לא ידענו; עד שגם העוגה, לחם־חוקו לפת־שחרית, נתן בכל יום בסתר לקרובי, איש אביון וזקן, כפי שגלה לי זאת האיש הזה אחרי מות הבן. ועוד התאמץ בכל יכלתו להעלים צדקתו גם מן העני עצמו. אך אחת אספר: בהרבותו לאכול פירות לרפואתו, ומוכריהם היו באים אליו יום יום, היתה באה ביניהם גם אשה זקנה וחולה, הנושאת סל גדול ומלא על זרועה, והיה מרבה לקנות מאתה; אך בהפנותה לצאת עם משאה דרך הפתח, היה הוא צועד אחריה בלאט ומניח בנחת את כל מקנתו אל הסל בקצהו אשר מאחריה, והיא לא ידעה”.

ביחוד מצא מיכה־יוסף קורת־רוח והקלה למכאוביו באהבתו הרבה לידידיו הצעירים, שביניהם נחשבו גם יל“ג וקלמן שולמאן. כשנתגברה עליו ביותר מחלתו באביב תר”ז, בהיותו כבן י"ט, והיה נוטה למות, זכר את ידידו שולמאן וערך אליו מכתב־פרידה. המכתב הזה מתאר באופן נמרץ ומעורר־לב את מצב־נפשו של החולה, הרואה את המות עין בעין, בעודנו מלא עלומים ואהבת־החיים.

"הנני יושב בדד בחצי הלילה, כל אנשי הבית נמו שנתם ואני עֵר. שנתי נגזלה מעיני, מחלתי לא תתן דמי לי אף בלילה; זו מחלתי תכביד עלי אכפה, אף תצעידני מהר למלךְ־בלהות, כי מאנה הרפא. נואלה עצת הרופאים, כל חכמתם נבערה, הם לא יעלו ארוכתי אךְ יאריכו חליי ללא הועיל. ואני – כבר נואשתי מחיים ואתעתד לַמָּוֶת; אך מדוע זה יתנהג בעצלתים? מדוע לא יעשה לו כנפים? אהה! היצור הנמאס בתבל הוא האדם! כל ימי עָבְרו את גשר החיים המתנודד הנהו זעום־התולדות, וכל היקום מתקומם לו; וגם המות הנוחם הנורא והאחרון הזה־המות־גם הוא אכזרי! הה, רחפו עצמותי!… למות יצפו יגיעי־כח, הולכי שחוח תחת סבל זוקן ועוני; עיניהם כלו מיחל לו, אף יושיטו לו ימינם, אך הוא יחלוף ולא יבן למו, ולא יניף חרמשו לבצור קנה יבש ־ ־

מראש המגדל קול הפעמון נשמע שתים־עשרה פעם. אנכי עודני עֵר, גם מחלתי לא תישן בקרבי. כנר הכהה הזה הגוע לעיני, ילחך עתה את שאר השמן מסביב לו ויחשך – כך ידעךְ אור נשמתי… ואני – הנני נכון לעזוב את החלד ולרדת בדמי ימי שאולה, לעזוב אבי ואמי, אחי ואחיותי, רעי ומיודעי. אבי – השחת, אמי – הרָמה, אחי – המות ורעי – הקבר! הנני רואה אותי שוכב על ערש־המות, קול בוכים הומה מסביב לי, אבות ייאנקו, אחי ואחיותי יילילו ורעי ינהו ויאנחו… הנני רואה אותי יורד ושוכב בקבר, ממעל לי אשמע קול פעמי המקברים, ובכי מאד נורא עוד יריע לי מֵעָל; הנה עיני רואות את המבט האחרון, אשר עוד יביטו עלי הורי בהניחם אותי בדד בזרועות הנצח האיום; אנכי הרואה את ידי הכותבת עתה איך תרום תולעים; הנני רואה את לבבי כי ירקב, ואת קדקדי כי מתקו רמה… אהה! מה נורא המות – ומה נעימים החיים! אנכי מעודי כן דמיתי, כי נכון אני ללכת למות, אך בדמי ימי, באביב עלומי – בן תשע־עשרה שנה לָמות!… אהה! עוד לבי מלא חמדת החיים, עוד יֵקַר לי אור השמש – הה! חיים חיים! חיים חפצתי! חפצתי! – והנה עתה רופפו ידי ועצמותי עששו, חמרי החיים יחמרו, יביעו בקרבי, עורקי יחפזו ותקצר רוחי… עתה, עתה אראה את המות. הה, המות הולך וקרב אלי, ובא בעוד ימים…

עתה הנה אבדו כל רעיוני, והגיוני ספו תמו; מתו כל מורשי־לבבי בקרבי, ובנפשי שוררות דממה וחשכת־צלמות. ההוה והעתיד יערכו לעיני תמונות מבהילות, צלמי־בלהה, מראות־מות, קבר, רקבון ורמה… אך מבינות לפחדי בלהות אלה תופיע תמונה יקרה לעיני… התמונתך היא, שולמאן“”

לאשרה של ספרותנו, היתה מגורת מיכה־יוסף הפעם פחד שוא. קצו נדחה עוד לאיזו שנים, ובמשך העת הקצרה הזאת הספיק המשורר המתנונה והגוע להניח בידיו הרועדות את יסוד שירתנו החדשה.

הריסות טרויה

בהיות מיכה־יוסף כבן עשרים שנה תרגם עברית את הספרים השלישי והרביעי מה“איניאידה” של המשורר הרומי הגדול ווירגיל, על פי התרגום הגרמני שערך מהם שילר. ה“איניאידה” תורגמה כבר לכל לשונות אירופה; ו“בקראי את המחברת הזאת – אומר המשורר הצעיר בהקדמתו – והתבוננתי אל טובה ואל יפיה, קנאתי לשפתנו, זו השרידה היחידה מכל מחמדינו ההיו לנו בימי קדם, וערבתי את לבי לקרבה אל המלאכה”. התרגום העברי, בשם “הריסות טרויה”, אינו נופל בערכו האמנותי מאותו של שילר, ובמקומות רבים עולה הוא עליו.

הפואימה (שיר־עלילה, או שיר ספורי) מספרת לנו, לפני האגדה המסורה בשירי הומירוס היוני, איך חרבה, בשנת אלפים תשע מאות ששים ושש ליצירה, העיר הגדולה והבצורה טרויה, אשר באסיה הקטנה. פאריס בן פריאם, מלך טרויה, בא לבקר את מינילאס, אחד מנשיאי יון, ויגזול ממנו את אשתו היפה, הילינה, והוביל אותה לעיר־מולדתו. ויקומו כל נשיאי יון לנקום את נקמת מינילאס השדוד, ויצורו עם חילם הרב עשר שנים על טרויה ולא יכלו ללכדה, ויעשו היונים בערמה סוס גדול מעץ, ובהצפינם בו שלשים מגבורי־החיל הפליגו באניותיהם על פני הים עד האי טינידס. בני טרויה ראו כי היונים עזבו את המערכה ושמחו שמחה גדולה, בחשבם כי שבו אויביהם לארץ יון; וגם את הסוס הכניסו העירה בהמון חוגג, כי שבוי יוני אחד, צינון, רמה אותם באמרו כי נועד הסוס לקרבן להאלילה מינירווה. ויהי בלילה כאשר נמו אנשי־החיל את שנתם, יגעים מחגיגה והלומים מיין, יצאו הגבורים מן הסוס, ואחרי הרגם את השומרים פתחו את השערים לפני חיל יון השב. אז הרגו היונים בחרב את כל תושבי טרויה, הציתו את העיר באש ונתצו את חומותיה. ואת החרבן הנורא הזה, המזכיר לנו חרבן ירושלים ע"י טיטוס, מתאר איניאס, אחד מאלופי טרויה, שנמלט מן המהפכה להמלכה דידה המושלת בצור.

התרגום החפשי של הפואימה “הריסות טרויה” נראה כיצירה מקורית; ומרץ ההרצאה כמו צליל החרוזים היפה, מגלים לנו כבר את המשורר של “שירי בת ציון”, אף על פי ששפתו איננה עוד קלה וטבעית כמו בשיריו הבאים. אחרי השירים המימיים של ווייזל והחרוזים הקשים של אד"ם הכהן, שומעים אנו כאן בפעם הראשונה בספרותנו העברית צלילים יפים וחיים, ומחזות טבעיים וכבירים עוברים לעינינו. הנה, למשל, מראה מות לאקון, כהן ניפטון, שהזהיר את בני טרויה מהכניס את הסוס הארור העירה – ומות שני בניו:

אַךְ פֶּתַע, אוֹיָה, מֶה חָזוּ עֵינֵינוּ?!

לַאַקּוֹן הִנּוֹ נִצָּב לְכַהֵן אֵל הַמָּיִם,

וְהִנֵּה – לְמַרְאָה זֹאת אֵימִים הִלְּכוּ עָלֵינוּ ־

וְהִנֵּה מִטֶּנֶּדֶס בָּאוּ נְחָשִׁים שְׁנָיִם,

אֶת זְנָבָם כָּאֶרֶז כַּדּוּר צָנָפוּ,³

עֵינֵיהֶם מְזֵי רָעָב⁴ כָּאֵשׁ קָדָחוּ;

בְּלֵב יַמִּים שָׂחוּ, קָדִימָה שָׁאָפוּ,

חָצוּ אֶת הַמַּיִם אַף גַּלִּים צָלָחוּ.⁵

וּמֵרֶחֶם הַיָם שְׁדֵיהֶם נִשָּׂאוּ,

מִמַּיִם אַדִּירִים רָאשֵׁימוֹ יִרְהָבוּ;⁶

תַּחְתֵּימוֹ יִרְעַשׁ יָם, מִשְׁבָּרִים נָעוּ,

וּמִזֶרֶם דָּכְיָם⁷ כִּתְפֵיהֶם יִרְטָבוּ;

עַד לֵב הַשָּׁמַיִם פִּיהֶם יִז קֶצֶף,

וּבִקֶבֶר גְּרוֹנָם חֵץ לְשׁוֹנָם לָטָשׁוּ;

שָׁרְקוּ, צָלְלוּ, הָמוּ וַיִתְגָּעָשׁוּ,

עַד קָפְצוּ יַבֶּשֶׁת בָּעוֹז וָשֶׁצֶף.

וּלְמַרְאֶה זֶה לְבָד כָּל פָּנִים חָוָרוּ,

וּמְבֹהָלִים לְנַפְשָׁם בָּרְחוּ הָאֲסֵפָה.

וְהַפְּתָנִים בְּאַפָּם אַךְ בְּנֵי הַכֹּהֵן בָּחָרוּ,

עַל בָּנָיו הַשְּׁנָיִם גֵּוָם צָנְפוּ צְנֵפָה;

מִקָּדְקֹד עַד רֶגֶל שָׂמוּ מַחֲנַק לָמוֹ,

וּבְנֵצַח⁸ בְּנֵי הַנְּעוּרִים נַפְשָׁם הִשְׁבִּיעוּ,

אֶת דָּמָם שָׁתוּ, לָעוּ, פִּצְּחוּ⁹ עַצְמוֹתָמוֹ –

הֵם מֵחֶתֶף¹⁰ כְּאֵב אָנוּשׁ גַּם קוֹל לֹא

הִשִׁמִיעוּ.

וִיְמַהֵר לַאַקּוֹן וַיְעוֹפֵף הֶחָרֶב

הַצִּיל מַחְמַדֵּי בִטְנוֹ מִיַּד בְּנֵי שַׁחַץ;¹¹

אַךְ פֶּתַע קָפְצוּ עָלָיו כַּכְּפִיר מֵאָרֶב,

בַּעֲגִילֵי גֵוָם עָטוּהוּ, הִרְבּוּ בוֹ מַחַץ;

בִּשְׁרִירֵי בִטְנָמוֹ כִּתְּרוּהוּ מָתְנַיִם,¹²

צַוָּאר, רֹאשׁ וְחָזֶה הִקִּיפוּ בַדֵּימוֹ;¹³

וּבְמַפְּלֵי בְשָׂרָם חִישׁ לָפְתוּ יְרֵכַיִם,¹⁴

וְעוֹד מִמַּעַל לוֹ הֵרִימוּ רָאשֵׁימוֹ.

וּלְנַתֵּק מוֹסְרוֹתָם עָלָיו קָשָׁרוּ¹⁵

לַשָּוְא יָעוֹז הַכֹּהֵן, חֲיָלִים יְגַבֵּר;

רַעַל הִזּוּ עָלָיו מִפִּיהֶם פָּעָרוּ,

אָנוּשׁ בּוֹ מַכְאוֹבוֹ, לֹא יוּכַל דַּבֵּר.

עֲדֵי מִכְּאֵב עָמֹק כִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה

נָתַן קוֹל מַר עַד לֶעָבִים הִגִּיעַ;

וּכְשׁוֹר פַּר כִּי יִשָּׁחֵט בְּמַאֲכֶלֶת רְמִיָּה¹⁶

מִתְבּוֹסֵס בְּדַם צַוָּארוֹ יִגְעֶה, יָרִיעַ.

וּכְמַהֵר חֵץ מִקֶּשֶׁת הַשְּׂרָפִים בָּאוּ

אֶל מִקְדַּשׁ מִינֶרְוָה עַד מָרוֹם גָּבוֹהַּ;

שָׁם נָפְלוּ לְרַגְלֶיהָ, דּוּמָם כָּרָעוּ,

וְכָל רֹאֵי הַמַּחֲזֶה הִתַּמְּהוּ תָּמֹהַּ.

"אַךְ זֶה מִנַת כּוֹס רֶשַׁע – פֶּה אֶחָד אָמָרוּ־

בַּקֹּדֶשׁ שָׁלַח יָד, אֶל אֵלִים הִתְגַּבָּר,

נִאֵר אֶת מִינֶרְוָה, עַל סוּסָהּ הִתְעַבָּר;¹⁷

הַסּוּס יָבֹא הָעִירָה!" אֹמֶר גָּמָרוּ.

ביחוד מחרידה התמונה, המתארת לנו חרבן היכל המלך הזקן, ומותו בידי היונים:

שָׁם בַּבִּירָה אִמּוֹת מְבַכּוֹת תִּתְעֶינָה,

בִּבְכִי חִבְּקוּ צוּר, עַמּוּדִים לָפָתוּ,¹⁸

נָשְׁקוּ עַפְרוֹת אֶרֶץ, אֲבָנִים תְּחוֹנֶינָה;

וּפִרוּס וְחֵילוֹ כַּהֲמוֹת יָם לֹא שָׁבָתוּ,

בְּרִיחִים גִּדֵּעוּ וּדְלָתוֹת שָׁבָרוּ - - -

בְּבִירַת מֶלֶךְ זֹה עוֹד עָמַד עַל תִּלּוֹ

מִזְבַּח תַּלְפִּיּוֹת עַד עָבִים הִגִּיעַ;

עָלָיו עֵץ עָבוֹת כַּלַּיִל שָׁת צִלּוֹ,

וּבְצֶאֱלִים יְסֻכֵּהוּ חֹרֶב יַכְנִיעַ.¹⁹

שָׁם הֶקֻּבַּא²⁰ וּמְאַת הַבָּנוֹת כָּרָעוּ,

שָׁם לִפְנֵי אֵל זוֹעֵם שָׁפְכוּ גַם שִׂיחַ;

כַּיּוֹנִים בְּעֶבְרֵי פִּי פַחַת יְחֻבָּאוּ

עֵת יִגְעַשׁ הָרוּחַ, יְלֵל סַעַר יָפִיחַ.²¹

וְהִנֵּה הוֹלֵךְ לַקְּרָב אֶת אִישָׁהּ רָאָתָה,

שִׁרְיוֹן כַּמְעִיל יַעַט אַף הַדְרֵי מִלְחֶמֶת.

"מַה לָּךְ לִקְרָב? – בְּקִרָבָּהּ שָׁאֲלָה אֵימָתָה ־

מַה יִקָּחֲךָ לִבְּךָ לַחֲגוֹר חֶרֶב נֹקֶמֶת?

אִם גַּם הֶקְטָר בְּנִי לֹא רָאָה הַשָּׁחַת²²,

קֵינוֹ וַחֲנִיתוֹ לֹא עוֹד יֶחֱסוּ עָלֵינוּ.

חֲדַל! – וּמִקְדָּשְׁךָ זֶה מִמָּוֶת יְפַלְטֵנוּ

אוֹ שְׁנֵינוּ פֹּה יַחַד עַל עָפָר נָחַת".

ועין פירוס, מצביא היונים, לא חסה על הישיש:

אָז אֶת הַמֶּלֶךְ סָחַב, הִשְׁלִיךְ

לַמִּזְבֵּחַ,

מִדְּמֵי הַבֵּן עוֹד יֶעֱשַׁן עָלָיו נִגָּרוּ;

אָחַז צִיצִית רֹאשׁוֹ מִשֶּׁלֶג חָוָרוּ,

וּבְקֶרֶב לִבּוֹ עָמֹק חַרְבּוֹ שִׁלֵּחַ –

כָּכָה נָפַל פְּרִיאַס וּטְרָיַא אִתּוֹ יָחַד!

נסיעת מיכה יוסף לחוץ לארץ

בקיץ תר“ט נוכח מיכה יוסף, כי יד רופאי רוסיה תקצר לרפא את מחלתו הנושנה, וישם פניו ברלינה כדי לבקש מזור אצל רופא־החצר המפורסם, שינליין. ובתוך כך עסק אבי המשורר, אד”ם, בהדפסת הפואימה “הריסות טרויה” בוילנה. באהבה רבה הביט אד"ם על היצירה הראשונה שזכה לפרסם בדפוס מאת בנו מחמדו, שנועד לעלות עליו בשירה ובחזון; אולם גם רגש דאגה וצער התערב בשמחתו, בזכרו כי העבודה הספרותית מזיקה לבריאותו הרפה של המשורר הצעיר:

מַה זֶה לָךְ, בֵּן יַקִּיר! הֲלוֹא חָלִיתָ

מֵעוֹדְךָ עַד כֹּה – בֶּן עֶשְׂרִים וָאַחַת!

וּמַה זֶה פָּרַצְתָּ, מַה זֶה עָשִׂיתָ?

גַּם לַעֲמוֹל לִכְתּוֹב… וּמַחֲלָה נִצַּחַת!

הֵן גַּם מִקְּרֹא הֶרֶב צִוּוּ עָלֶיךָ –

אַף כִּי מִכְּתוֹב עוֹד אֵלֶּה עָלֶיךָ…²³

והרופא שינליין שלח את החולה הצעיר לזאלצברוגן, כדי לשתות שם מי מעינות־התרופה; אולם המים האלה לא העלו לו ארוכה, ובשובו משם ישב כל ימי החורף בברלין. בעיר־הבירה של פרוסיה, המלאה חכמים ומלומדים, שמע מיכה־יוסף את השעורים, שקרא הפילוסוף המפורסם שילינג מעל הקתדרה באוניברסיטה; ובמכתביו לאביו הרצה את שיטתו העמוקה של רבו בחקירות האלהות. כן התודע המשורר הצעיר בברלין להחכם שניאור זאקש, ובביתו הוסיף דעת במקצועות שונים. גם עם חכמי ישראל המפורסמים בדור ההוא, צונץ ושד"ל, בא מיכה־יוסף בכתובים; והם יעצוהו “לעזוב שירי בת אל נכר (הנושאים היוניים) ולשיר שירי בת ציון”.

בקיץ תר“י נסע מיכה־יוסף בעצת שינליין, לשתות מי המעינות בריינירץ, ושם הוקלה מעט מחלתו; אולם בשובו לברלין החלה להתגבר שוב, ולא הרפתה עוד ממנו עד יום מותו. אז ראה המשורר כי אין תרופה למחלתו האנושה, וימיו חוצצו. ועל כן שב לעיר־מולדתו בראשית חורף תרי”א, כדי למות בזרועות בני משפחתו האהובים לו, אולם לא בידים ריקות שב מיכה־יוסף לבית הוריו, כי הביא אתו אוצר יקר של שירים יפים. באותו הכרך הפרוסי; ששם אבדה תקותו להרפא – שם הציב לו גם יד ספרותית של אל־מות. בימים שגברו היסורים והשממון על המשורר החולה בקריה הנכריה, בקש לו נחומים ומרפא בחזיונות השירה וקסמיה. ככה כתב מיכה־יוסף בברלין את הספר “שירי בת ציון” ואת מבחרי השירים הקטנים שנכללו אחרי כן בהקובץ “כנור בת ציון”. ובשובו לוילנה, שלח לפניו מנחה לאחיו אריה את הספר “שירי בת ציון” בכתב־יד. ורשם עליו את החרוזים הללו:

הֲשָׁלוֹם לָךְ אָחִי? הֵן עַתָּה בָּאתִי!

לִמְצוֹא שָׁם מַרְפֵּא שִׁלְּחַנִי אָבִינוּ –

בִּקַּשְׁתִּי, חִפַּשְׂתִּי, אַךְ לֹא מָצָאתִי…

וּרְאֵה מָה הֵבֵאתִי – אַל נָא תַלִּינוּ –

לִמְצוֹא לִי נֹחַם עַל כִּנּוֹר הִגָּיוֹן

שַׁרְתִּי לִי שָׁמָּה שִׁירֵי בַת צִיּוֹן.²⁴

“שירי בת ציון”.

הספר “שירי בת ציון” מכיל בעקר פואימה יפה, המתארת את המלך שלמה בימי עלומיו ולעת זקנתו. לפי המסורה, כתב המלך החכם בימי נעוריו את “שיר השירים” לאהובתו שולמית, ובימי זקנתו – את הספר “קהלת”, המלא ספקות ויאוש והחושב את כל הנעשה תחת השמש ל“הבל הבלים”. והנגוד הבולט הזה בין הנוער, המלא תם, אהבה, תקוה ושכרון־החיים, ובין הזקנה, המלאה פקפוק, גועל ובטול־היש – עשה רושם על דמיון המשורר הצעיר, ויתארנו בפואימה נחמדה. במחציתה הראשונה אנו רואים את שלמה, הנסיך הצעיר והיפה, שכל הבריאה משחקת לו:

בֵּין שַׁדְמוֹת עִיר צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

הָלֹךְ יֵלֵךְ בֵּן עָלֵז גַּם שָׂמֵחַ;

גָּבֹהַּ כַּתָּמָר וִיפֵה עֵינַיִם,

בִּיפִי עֲלוּמִים כַּנִּצָּה פּוֹרֵחַ. ־ ־

אַךְ כִּנְגֹהוֹת שַׁחַר חַיָּיו לוֹ עָלוּ,

עוֹד עַרְבָּם לֹא חָזָה עֵת כִּי יוּעָבוּ;

עַל כֵּן הַחַיִּים כָּעֵץ לוֹ נִמְשָׁלוּ,

כָּל יוֹם לִפְרִי חָדָשׁ עֵינָיו חָשָׁבוּ.

הנסיך המאושר והמלא חן עלומים חונן גם ברוח־השיר, שירש מדוד אביו, המזמר המשכיל; והוא מתענג על הדר הטבע ומרגיש ברוממות מחזותיו. הנה הוא עולה, למשל, על הרי־הלבנון, כעלות עמוד־השחר, והוא משקיף על המחזה הנהדר הנראה מסביב:

אָז צִלְלֵי אֹפֶל חִישׁ עָבְרוּ, חָמָקוּ,

וּמִנֹּגַהּ מִשְׁחָר²⁵ יָפֹזוּ הָרִים;

וּלְרֹאשׁ אַרְזֵי אֵל קַוֵּי אוֹר נָשָׁקוּ,

עֵרִים מִשְּׁנָתָם הַמְזַמְּרִים בַּיְּעָרִים.

וּשְׁלֹמה נִדְמָה, אַךְ עֵינָיו נָהָרוּ,

בִּשְׂעַר דַּלַּת רֹאשׁוֹ יִכָּנֵף רוּחַ;

וּקְרָבָיו עָמֹק תּוֹךְ לִבּוֹ יִסְעָרוּ –

מָה הוֹמָה רוּחוֹ! מַה נַּפְשׁוֹ תָשׁוּחַ!

עַל יִפְעַת הוֹד נוֹרָא עֵינָיו יַשְׁקִיפוּ

הִיא קָפְצָה פִיהוּ, קוֹל מִלָּיו נֶחְבָּאוּ;

עוֹד מֵיתְרֵי כִנּוֹרוֹ צוּף בַּל יַטִּיפוּ,

נִתְּקוּ זִמּוֹתָיו, נוֹרָאוֹת נִפְלָאוּ. ־ ־

וּלְרֶגֶשׁ הַצְּדָקָה בּוֹ אָז יִוָּלֶד

לֹא יָבִין כָּל רֶשַׁע, אֵיךְ אִיש יָרֵעַ;

הִתְרַפֵּק אָז יֹאבֶה בִּזְרֹעוֹת חָלֶד,

כִּי כָל הַיְקוּם בּוֹ אָז אָח לוֹ וָרֵעַ.

ובבוא האביב, בעת שכל היקום יקיץ לחיים ולאהבה, עזב הנסיך שאון קריה ובא לשבת במשכנות הרועים, ביער ואחו, ושם ראה ראשונה את שולמית, אהובת־נפשו.

אֶת שׁוּלַמִּית רָאָה בֶּן מֶלֶךְ נָעַר,

עַל הַר הַלְּבָנוֹן רוֹעָה צֹאן אַחֶיהָ;

חִישׁ הֵטִילָה בוֹ אַהֲבָה רוּחַ סָעַר,

אֶל לֵב עֶלֶם תָּמִים כּוֹנְנָה חִצֶּיהָ.

אָז עַמּוֹ אַף כִּסְאוֹ נַפְשׁוֹ שָׁכָחָה,

וּבְמַקַּל רוֹעִים הֶחֱלִיף שֵׁבֶט מֶלֶךְ;

לִרְעוֹת אֶת שׁוּלַמִּית רוּחוֹ אָרָחָה,

אֶל הַר, אֶל עֵמֶק אִתָּהּ הָלֹךְ יֵלֶךְ,

כִּי יָפְיָהּ – מַמְלַכְתּוֹ, כִּתְרוֹ – עֵינֶיהָ

וּמִמִּגְדַּל דָּוִד הִיא לוֹ נִשְׂגָּבָה…

הנסיך מואס בארמנות־מלכים, ובוחר לשבת עם אהובתו בסוכת־רועים.

בֵּין צַמְּרוֹת אֶרֶז, בֵּין שׁוֹשַׁנֵּי הָרִים,

שָׁם סֻכַּת עֲנָפִים בָּדָד עוֹמֶדֶת;

בָּהּ עֶרֶשׂ רַעֲנָנָה בַּעֲצֵי הַתְּמָרִים

וּבְשָׂמָהּ יִזַּל אֶל תֵּימָן²⁶ יוֹקֶדֶת

וּשְׁלֹמה שָׁם עִם שׁוּלַמִּית הַצְּבִיָּה

יָד תַּחַת רֹאשָׁהּ וִימִינוֹ חִבְּקָתָּה;

סָבִיב אַךְ הַשְׁקֵט וּנְעִימוֹת דּוּמִיָּה,

גַּם הֵם נֶאֱלָמִים וּלְשׁוֹנָם נָשָׁתָּה.

הַדִּבֵּר אֵין בָּם, בִּשְׂפָתָם הַדְּמָמָה,

אַךְ לֵב דּוֹבֵר אַהֲבָה עַזָּה כַּמָּוֶת;

לֵבָב כִּי יָנַע גַּם רוּחַ נִפְעָמָה –

הִיא שָׂפָה לִידִידִים חֶרֶשׁ דּוֹבָבֶת. ־ ־

הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, תֵּט לִקְצוֹת שָׁמֶיהָ,

וּפְנֵי שׁוּלַמִּית נֹגַהּ נֶגְדָּהּ עָטוּ;

וַתְּעַר יִפְעָתָהּ שֶׁמֶשׁ לִלְחָיֶיהָ

עַד כִּי קַרְנַיִם גַּם מֵהֵנָּה נָטוּ.

וּשְׁלֹמה אַךְ הִבִּיט מַחֲזֵה הַדְרָתָהּ

וּפִיהוּ עַל לֶחֱיָהּ – וָהִיא נִכְלָמָה;

מִנְשִׁיקוֹת פִּיו יִשַּׁק פִּיהָ וּשְׂפָתָהּ –

“מִי יִתֶּנְךָ אָח לִי” אָז הִיא זָמָמָה.

- - -

בֵּין לִפְרִי הַמְּגָדִים תַּחַת תַּפּוּחַ,

בֵּין צִלְלֵי לַיִל שָׁם שָׁאוֹן לֹא יַעַל;

וּשְׁלֹמה וִיפָתוֹ שַׁאֲנָן יָנוּחַ,

אַךְ עֵד בַּשַּׁחַק יָרֵחַ מִמַּעַל. - -

שִׁית כַּלַּיִל צִלְּךָ, עֵץ הַתַּפּוּחַ!

הַכּוֹכָבִים, רֶגַע אַל נָא תָּאִירוּ!

וּלְבַשׁ נָא קַדְרוּת, אוֹר סַהַר זָרוּחַ –

אַל נָא אֶת הָאַהֲבָה אַל נָא תָּעִירוּ.

נָחָה תֵבֵל כֻּלָּהּ, אֶרֶץ תַּרְגִּיעַ,

חֶשְׁכַת עָבִים כִּמְעִיל עָטוּ עֲרָבוֹת;

פֶּתַע קוֹל כִּנּוֹר יֵהוֹם אַף יָרִיעַ

בִּדְמִי הַלַּיִל בֵּין סִבְכֵי עֵץ עָבוֹת.

כִּנּוֹר לִשְׁלֹמה הוּא הַמְשַׂמַּח נוּגִים,

וּלְקוֹל שִׁירוֹ יִקְּדוּ אֵלִים אַדִּירִים;

“מַה יָּפִית, נָעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים!”

לִשְׁלֹמה בֶּן דָּוִד הוּא שִׁיר הַשִּׁירִים.

עברו איזו עשרות שנים, והנסיך העליז, האוהב והמזמר – היה למלך זקן וחלש היושב משמים בהיכלו.

בַּהֲדַר הֵיכַל זֶה, בִּנְוֵה כָּל תִּפְאֶרֶת,

עַל כֵּס זָהָב וָשֵׁן מַעֲשֵׂה אֳמָנִים,

שְׂעַר תַּלְתַּלָּיו כַּשֶּׁלֶג יֶחֱוָרוּ,

עַל מִצְחוֹ וּלְחָיָיו חָרְשָׁה עַצָּבֶת;

עָטוּי אַרְגָּמָן, עַל רֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת,

יֵשֵׁב שָׂב דַּל כֹּחַ וּשְׂבַע רֹב שָׁנִים.

כִּרְפָאִים בִּשְׁאוֹל פָּנָיו חֳמַרְמָרוּ,

מִבֵּין עַפְעַפָּיו אַךְ יָצִיץ צַלְמָוֶת.

המלך הזקן ונכה־הרוח מואס בחיים, והוא רואה רק עמל ויגון תחת השמש. בכל מחזה נהדר ויפה הוא רואה רק כעור וכליון.

…“מָה הֵמָּה”, יִקְרָא, "כָּל יִלְדֵי הָאָבִיב?

הֲלֹא רָקָב־הָדָר, מָוֶת פּוֹרֵחַ!"

וּלְפַקֵּד צִבְאוֹת רוֹם כִּי בָא זֶה לָיִל ־ ־

מִנַּהֲמַת לֵב יִקְרָא, מִמְּרִי עַצָּבֶת:

"הֵן אוֹרָם – מוֹתָם, כִּי כַנֵּר יִבְעָרוּ –

וּמִי זֶה יָאִיר בָּם אִם לֹא הַמָּוֶת?!"

שלמה היה אז לפילוסוף עצוב וספקן, וכתב את הספר “קהלת”, המלא מרירות ובטול ערכן של כל סגולות החיים. “השפק האכזרי” הוליד בלבו את השאלה הארורה “מי יודע?”, שלא תמוש עוד מפיו. הנה הוא עומד על מטת אהובתו, הגועת מתוך מנוחה וצחוק, כשמש השוקעת בין הערבים, בבטחה בחיי־הנצח השמורים לה; והיא מנחמת את האוהב האמלל:

אַל נָא תֶּאֱבַל, דּוֹדִי, הַשְׁבֵּת עַצָּבֶת;

וּגְוִיָּתִי פֹּה אִם כַּצִּיץ נָבֵלָה –

רוּחִי רוּם תַּעַל בִּנְתִיבוֹת אַל־מָוֶת".

וּשְׁלֹמה מִדְבָּרָהּ אַךְ כִּי שָׁמֵעַ

וִילֵל הֶגֶה מִלֵּב עַל פִּיו הוֹפִיעַ,

וּבְקוֹל מַר קָרָא: "אֲהָהּ, מִי יוֹדֵעַ,

רוּחַ אָדָם אִם עוֹלָה לָרָקִיעַ?"

כן מטיל שלמה ספק בערך המוסר, בעת שנתן הנביא מצוהו לפני מותו לעשות טוב וחסד; מי יודע, חושב הוא, אולי תלויות מדותיו של האדם לא במעלות רוחו, אלא בתנאיה הטבעיים של גויתו.

וּרְסִיס דָּם מִזֵּד יָהִיר לוּ יִגָּרַע,

אוּלַי אָז יִצְדַּק וִיהִי גַם עָנָיו;

אוּלַי תָּם יַתְעִיב עֲלִילָה, יִפָּרַע²⁷

גִּיד אֶחָד בִּלְבִבוֹ אִם שִׁנָּה פָּנָיו.

מה בצע איפוא במעשה־הצדקה, אחרי שאינו פרי הנפש היפה? ואולי גם שכר אין להצדיק:

אוּלַי שָׁם בִּשְׁאוֹל אֵין חֶשְׁבּוֹן וָדַעַת,

וּקְשֵׁה יוֹם פֹּה יִבְכֶּה מֵאֵין שׁוֹמֵעַ?

אולם לפני מותו ראה המלך הזקן מחזה־שדי נעלה, שהסיר מלבו הדואב כל עצב וכל ספק:

וַיַּרְא כִּי יֵשׁ אַחֲרִית, תִּקְוַת אַל־מָוֶת,

כִּי אֵל עַל צַדִּיק מִמָּרוֹם יַשְׁגִּיחַ;

דִּמְעַת עֲשׁוּקִים עַל אֶרֶץ צַלְמָוֶת

שָׁם בִּמְרוֹם שָׁמָיו הוּא יִמְחֶה, יָדִיחַ.

מגמת הפואימה.

מגמת הפואימה היא, כמו שאומר המשורר בעצמו, “להורות כי האמונה היא תנחיל לאדם נחת בחייו ונעימות גם במותו: והחכמה באין אמונה תוליכנו שולל מכל נועם בחייו ובאחריתו”. בעוד שהיה שלמה צעיר תמים החי על אמונת אבותיו, ראה בעולם אך סדר, גיל ונחת, שלות־אושר בחיי־ארץ ותקות נצח אחרי המות; אולם כשבא המלך החכם בשנים והרבה לחקור ולהתפלסף, ערערה אצלו החקירה החפשית את האמונה, ויגון השפק דכאהו לעת זקנה והפך את גן־עדן החיים לגיא־צלמות. המשורר הצעיר התאבק עם המות במשך כל ימיו המעטים שחי על הארץ, ומצא את נחמתו העליונה בהאמונה הנעלה בהשארת־הנפש²⁸; ועל כן השתדל, ביצירתו המקורית היותר חשובה, לחזק אמונה זו במשל לקוח מן החיים. אולם כונה זו, הרצויה כשהיא לעצמה, קלקלה קצת את טבעיותה של הפואימה. שלמה היה עליז ומאושר בימי נעוריו לא מפני ש“אזור מתניו אמונה היתה”, אלא משום שדמיונו הצעיר והער נסך אז רוח־קסם על כל מראות הטבע והחיים, ומאוייו הסוערים דרשו וגם מצאו את ספוקם. ולעת זקנתו מאס המלך בחיים לא מרוב חכמתו, כמו שחושב משוררנו התמים, אלא מחמת שקהו ונתקררו רגשותיו והוסרה מסכת־הכשפים מהתבל ומלואה. שלמה בזבז יותר מדי את כחותיו בימי נעוריו, ועל כן מהרה הזקנה לקפוץ עליו ולשקץ בעיניו כל חמודות התולדה.

בכלל מצטינת הפואימה בסגנונה הנמרץ, הרך והענוג, המיוחד למיכה־יוסף, ובכמה תמונות נאות. החכם יהושע שטיינברג תרגם את הפואימה גרמנית, והמשורר פרוג השתמש גם הוא בנושא שלה.

“נקמת שמשון”

הספר “שירי בת ציון” יכיל עוד ארבע פואימות קטנות ונמרצות בכמה מקומות עוד יותר מהראשונה. גם הן לקוחות מספורי התנ"ך, מלבד האחרונה. בהפואימה “נקמת שמשון” מתאר המשורר את מצב־רוחו של הגבור הלאומי העור, בעת שנאספו הפלשתים להתקלס בו לפני מזבח דגון אלהיהם. כל השאיפות כבר פסו מלב הגבור האמלל, ורק חפץ אחד נותר בו – הנקמה:

כָּל עָנְיוֹ לֹא יָחוּשׁ וּכְאֵב עֵינָיִם,

לֹא לַעַג וָבוּז וּצְחוֹק צַר מִנֶּגֶד;

לֹא כֹחוֹ כִּי סָר, לֹא מַרְפֵּה יָדָיִם,

אַף לֹא הָאַהֲבָה כִּי בָגְדָה בוֹ בֶּגֶד. ־־

אַךְ רֶגֶשׁ אֶחָד בּוֹ יִקְדַּח קָדֹחַ,

וּבְלִבּוֹ הַמֵּת אַךְ רֶגֶשׁ זֶה יִנּוֹעַ.

"הָהּ! מִשְּׁתֵי עֵינַי אִנָּקְמָה נָא אַחַת!

הַנְּקָמָה הִיא! חֹם לִבּוֹ הִיא הִבְעִירָה,

הִיא רוּחַ אַפּוֹ, הִיא בוֹ נִשְׁמַת חַיִּים;

לָכֵן לֹא נִפֵּץ גֻּלְגָּלְתּוֹ הַקִּירָה,

מַחֲנַק אֶל צַוָּאר לֹא שָׂם בִּנְחֻשְׁתַּיִם. ־ ־

אָז גִּידֵי יָדָיו שׂרָגוּ מִזָּעַם

וּבְחֵמָה נֶאֱלָמָה חָרַק שִׁנָּיִם;

וַיְפַלֵּל אֶל אֵל: “חַזְקֵנִי הַפָּעַם!”

וּבְיָדָיו לָפַת עַמּוּדִים הַשְּׁנָיִם

הָהּ! מִשְּׁתֵי עֵינַי אִנָּקְמָה נָא אַחַת!

– מִנַּהֲמַת לִבּוֹ שָׁאַג בֶּן־מִנוֹחַ –

עִם אוֹיְבַי גַּם יַחַד אֵרְדָה לַשַּׁחַת".

וַיַּט חִישׁ אֶת הָעַמּוּדִים בַּכֹּחַ.

ו“יעל וסיסרא”

ובעת שהבית נופל עליו ועל אויביו ימות שמשון במנוחה. רגש־נקמתו מצא לו ספוק, ותעודת חייו נתמלאה. לעומת זאת מתרוצצים שני רגשות שונים בלב גבורה לאומית אחרת, יעל, המתוארה בהפואימה המצוינה “יעל וסיסרא”. סיסרא, שר־צבא כנען, נגף לפני חיל דבורה וברק, והוא נס מן המערכה מוכה ופצוע ומבקש לו מפלט באהל יעל, אשת חבר הקיני. היא מכניסה את האורח בחבה, משקיטה צמאונו מנאד החלב, ומכסה אותו בשמיכה למען ירדם וינוח מתלאות המלחמה. אולם לרגש הכנסת־אורחים ילוה מיד בלב יעל רגש אחר – השאיפה לנקום מאויב עמה. ושני הרגשות האלה נאבקים בה בתעצומות־עוז; רגע אחד תחמול על האורח הבוטח בה וינום במנוחה בצל אהלה:

וּשְׁנָתוֹ מֶה עָרְבָה, שְׁלֵיו יַרְגִּיעַ,

אוּלַי גַּם בַּחֲלוֹם לוֹ חַסְדִּי יוֹפִיעַ;

מַה נּוֹרָא כִּי יָקִיץ וּלְעֵינָיו יַחַז

יָעֵל בִּכְלִי רֶצַח כַּמַּיִם פַּחַז –

זוּ יָעֵל מִעָלֶה תִּגְזוֹר חַיֵּיהוּ,

זוּ הִצִילַתְהוּ אַךְ בַּעֲבוּר הָרְגֵהוּ,

זוּ אֲשֶׁר בֵּרְכָה: "הֵן חָסוּ עֵינַיִךְ,

כֵּן גַּם אֵל חַנּוּן כֵּן יִגְמוֹל עָלַיִךְ".

כֹּה הוּא בֵּרְכַנִי וַיִּישַׁן לָנוּחַ,

וִיבָרְכֵנִי עַתָּה אוּלַי בָּרוּחַ,

וַאֲנִי – בִּשְׁנָתוֹ – אֶת נַפְשׁוֹ אֶקָּחָה,

אִישׁ בָּא בִּבְרִיתִי בִּשְׁלוֹמִי אֶרְצָחָה,

עֵת כִּי בָטָח, מִנֶּשֶׁק נָעַר כַּפָּיו;

עוֹד דִּמְעוֹת תּוֹדָה לֹא יָבְשׁוּ עַל אַפָּיו,

וּדְמָעוֹת אֵלֶּה בַּדָּמִים אַשְׁלִימָה,

וּדְמֵי מִלְחָמָה בַּשָּׁלוֹם אָשִׂימָה?

אולם ברגע השני תזכור יעל, כי בידה לשים עתה קץ לחיי עריץ נתעב, הלוחץ את ישראל זה עשרים שנה, ורעיון הרצח ירעיד כל דמה:

שָׁם יִישַׁן יָנוּחַ מֵץ שׁוֹדֵד אָרֶץ

אֶת אַלְפֵי עַמִּי הִכְרִיעַ לַקָּרֶץ;

מִשּׁוֹד אֵם שָׁדַד בֵּן, לֹא שָׁמַע נֶהִי –

וּשְׁכוּלָה גַּם אִמּוֹ לָמָּה לֹא תֶהִי?

מַה יִּישָׁן יֶחִי אִישׁ חֶמְלָה לוֹ אָיִן –

הַהוּא לֹא גָזַל שֵׁנָה מִכָּל עַיִן?

הֲלֹא כִּי יָקִיץ יוֹסִיף עֹז וּזְרוֹעַ,

וּבְלֵב בַּרְזֶל לוֹ אֶת עַמִּי יָרוֹעַ –

וּדְמֵי עַמִּי, הָהּ, צוֹעֲקִים לִי מֵאֲדָמָה:

“מַלְאִי יָדֵךְ, יָעֵל, מַלְאִי בִּנְקָמָה!”

וגם אחרי שרצחה את סיסרא, בתקעה את היתד ברקתו, לא שקטה המלחמה הפנימית בלבה. היא שומעת את תרועת־השמחה של העם, השב מנצח משדה־הקרב, ורגשי־הנוחם על הדם השפוך יציקו לה:

“אֲהָהּ!” קָרְאָה יָעֵל, "גִּיל זֶה לֹא גִילִי

לֹא לוֹחֲמִי רָצַחְתִּי, רַק חוֹסֵה צִלִּי"

הפואימה השלישית מתארת את “משה על הר העברים”, המשקיף לפני מותו על ארץ־החמדה, ששאף אליה כל ימיו; והרביעית, “ר' יהודה הלוי”, מספרת איך הגיע המשורר הגדול משפאניה לארץ־ישראל במסירת־נפש, ואיך הומת על ידי ערבי קנאי בנשקו עפרה ובהשמיעו את קינתו הידועה “ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך”.

מות המשורר

אחרי שוב מיכה־יוסף לעיר מולדתו עברה עליו שנה של ענויים ובלהות־מות. מחלתו נתגברה מיום ליום ואכלה את שארית כחותיו של המשורר הצעיר, שנלאה לשאת מכאוביו וקרא אליו את הגואל האחרון, המות, שיבוא וימציא לו רוחה. והמושיע האיום הזה, הפודה מכל צרה את עלובי החיים, נעתר סוף סוף לבקשת החולה, ויסגור לנצח את העינים, שלא נלאו לחזות בנועם השירה וקסמיה מתוך מצרי־שאול ובלהות־שחת. בכ“ז שבט תרי”ב השיב המשורר הנחמד והגוע מנוער את רוחו הנעלה והדואבת להאלהים, אשר נתנה לו לשנים מעטות ומלאות חזיונות־שחק עם יסורי־אבדון.

מיכה־יוסף כתב בעצמו נוסח למצבתו ונאבד. ומהסופרים שקוננו על המנוח נזכיר את ידידיו שולמאן ויל“ג, שתאר בחזיון “הוי, אח!”²⁹ את השפה העבריה בדמות אשה המתאבלת על בנה מחמדה, שנלקח ממנה בדמי ימיו. וביחוד מצוינת היא הקינה, שנשא על המשורר הצעיר ידידו המליץ הנודע שד”ל מאיטליה בצורת פרשה מקראית. יש בה פסוקים יפים כאלה:

וְאַתָּה בֶּן־אָדָם שָׂא עַל־בֶּן־אָדָם קִינָה

וְאָמַרְתָּ לְמִיכָה יוֹסֵף מִי כְיוֹסֵף: נֶפֶשׁ טְהוֹרָה מֹאֶסֶת תֵּבֵל

וּמַחֲשַׁכֶּיהָ לָמָה מִמְּרוֹמִים יָרָדְתְּ וְלָמָּה מֵרֶחֶם

לֹא־מִהַרְתְּ עוּף: מִיכָה יוֹסֵף בְּנִי בְנִי רַבּוֹת וּגְדֹלוֹת

מִגְּבוּרַת רוּחֲךָ הוֹחָלְתִּי וּבֵן יַקִּיר אָמַרְתִּי וְרֵעַ נֶאֱמָן

נָתַן־לִי יְיָ בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן: וְאַיֵּה אֵפוֹא תִּקְוָתִי

וְתוֹחַלְתִּי נִכְזָבָה וְשִׂמְחָתִי עֲדֵי־רָגַע:

גם אד"ם הכהן, אבי המשורר, כתב עליו קינה ארוכה ונמרצה בשם “מיכל³⁰ דמעה”, ותאר בה את מהלך מחלתו ומותו. יש בה בתים מעוררי־לב כאלה:

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנָה בֵּן לִי אִמַּצְתִּי

עָמַלְתִּי, גִּדַּלְתִּי, גַּלְתִּי, עָלַצְתִּי,

עַד כִּי שָׁכַלְתִּי, הָהּ! – עֲדֵי קָבַרְתִּי…

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנָה, הַבֵּן! אָמַצְתָּ,

עָמַלְתָּ, גָּדַלְתָּ, – מִכֹּל פָּרַצְתָּ

עֲדֵי גַּם מַתָּ, הָהּ! – וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי. ־ ־

מִקִּנִּי צִפּוֹרִי הָהּ מִי הִבְרִיחַ?

מִבֵּיתִי מִזְמוֹרִי מִי זֶה הִשְׁכִּיחַ?

מִי נִפֵּץ כִּנּוֹרִי וַיִּקְרָא נֶהִי?!

וּלְכָל חֲמוּדוֹתַי מִי אָמַר: לֵכְנָה!

אֶל כָּל תִּקְוֹתַי – רֶגַע הִתְהַפֵּכְנָה!

וּלְנַפְשִׁי – חֲיִי אַל־חַיִּים! – וַיֶּהִי?…³¹

באחד ממכתביו ליל“ג ³² מספר אד”ם הכהן, כי בבואו יום אחד לבקר את קבר בנו ראה והנה אבן־מצבתו נשברה בידי אחד הקנאים החשוכים, השונאים את הספרות העברית החדשה וסופריה… ותחת זאת הקים אד"ם לבנו המשורר מצבת־זכרון רוחנית לדור דורים: הוא אסף את יתר שיריו הפזורים בכתב־יד והוציאם לאור בקובץ “כנור בת ציון”.

“כנור בת ציון”

הקובץ הזה הוא כראי זך שבו משתקפים חייו הפרטיים של המשורר, ששונו וביחוד יגונו. הוא אוהב את החיים בכל לבו, ונוטה מטבעו להיות עליז ושמח; אולם מחלתו האנושה מעיבה תמיד את רוחו ותשים רעל בכל תענוגיו. הנה הוא רואה את “חג־האביבְ” בברלין, ואינו יכול לקחת בו חלק:

וּבֶרְלִין הָעִיר הוֹמִיָּה צוֹלַחַת,

כִּי חַג לָהּ הַיּוֹם, חַג פֶּסַח, חַג אָבִיב,

מַשְׁמִים אֵשֵׁב בֵּיתִי, אָנוּשׁ עַל שִׁבְרִי,

עַל נַחְלָה מַכָּתִי רוּחִי נֶעְכֶּרֶת –

וּכְמַדָּה הִיא תִלְבַּשׁ גִּילָה וָנַחַת,

וּבְחוּצוֹתֶיהָ אַךְ צָהֳלָה מִסָּבִיב!

הָהּ, בִּדְמִי יָמַי יִהְיֶה לִבִּי קִבְרִי

וִיגוֹן נִשְׁמָתִי בּוֹ כָּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת!

המשורר מואס בחייו המרים, אולם הוא מרגיש כי למרות רצונו עודנו קשור אליהם באהבה טבעית, והוא מתמרמר על זה:

הִנְנִי חָי, אַךְ עָיְפָה נַפְשִׁי לַמָּוֶת!

חַי אָנִי – אִם נִקְרָא לַמָּוֶת חַיִּים…

אִם עֶלֶם נוֹשֵׂא כָל עָקַת צַלְמָוֶת

עוֹד חַי יִקָּרֵא תַּחַת הַשָּׁמַיִם!

חַי, הָהּ, עוֹדֶנִּי – כִּי לַגְדִּיל הַשֶּׁבֶר

עוֹד אַהֲבַת־הַחַיִּים בָּנוּ תָּנוּחַ –

הוֹי, מַה נּוֹרָא הוּא לָשִׂישׂ אֱלֵי קֶבֶר

עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶשׁ וָרוּחַ!

אֲרוּרָה אַהֲבַת־הַחַיִּים לָנֶצַח!

בִּמְצוּקוֹת כָּל גֶּבֶר הִיא הַנּוֹרָאָה!…

הוא מנסה לשכוח יגונו בהתערבו בהמון העליזים והחוגגים, אך ללא הועיל:

קוֹל צָהֳלַת עָם שָׁם בַּחוּצוֹת יָרִיעַ,

וּכְבָר אוֹר הַגַּז בָּרְחוֹבוֹת זָרוּחַ;

אֶעֶזְבָה נָּא בֵיתִי, אֵצְאָה אַרְגִּיעַ,

הָהּ אוּלַי רֶגַע גַּם עָצְבִּי יָנוּחַ!

וּכְבָר עֲלָמוֹת יָפוֹת שָׁם נָהָרוּ,

הָהּ! אַךְ גִּילַת רַנֵּן עַל כָּל אַפַּיִם;

בֵּין מַרְאוֹת הוֹד אֵלֶּה פָּנַי קָדָרוּ

כֶּעָנָן יִשְׁכּוֹן בֵּין כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם.

וִיפֵה־פִיּוֹת עֲלָמוֹת עוֹטוֹת שָׁנִים

לַשָּׁוְא עֵינֵיהֶן תָּפֵקְנָה אֲהָבִים;

הָהּ, חָלְפָה חֶמְדַּת יָמַי, עֵת עֲדָנִים,

עֵת לִיפִי־הוֹד נַפְשִׁי שָׁרָה עֲגָבִים! ־ ־

אַךְ לָרִיק אָרוּצָה – רַעְיָה אֲיֻמָּה

תִּשְׁמוֹר צַעֲדִי, הָהּ אַחֲרַי הִיא הוֹלֶכֶת –

עַד בִּלְעִי רֻקִּי לֹא תֶרֶף הַזְעוּמָה

וּבְיָד נַעֲרָצָה בִּימִינִי תּוֹמֶכֶת. ־ ־

וּבְאִבֵּי יָמַי בִּי תָּפְתֶּה עָרָכָה,

הִיא חִבְּלָה רוּחִי, לָהּ לִבִּי מוֹרָשָׁה –

וּבְכוֹס עֲלוּמַי, הָהּ! לַעֲנָה מָסָכָה…

מַחֲלָתִי הִיא!! – הָהּ מַחֲלָה מִשִּׁאוֹל קָשָׁה!

אַחֲרֶיהָ מָוֶת יִתְהַלֵּךְ כָּרֵעַ,

הוֹי, אֵחַר לֶכְתּוֹ, יִצְעַד בַּעֲצַלְתַּיִם,

שַׁוְעִי לֹא יַאֲזִין, קוֹלִי בַּל שׁוֹמֵעַ –

אָרוּר הַמָּוֶת! אֲרוּרִים הַחַיִּים!

המשורר האמלל מבקש לו לפעמים נחומים במנעמי האהבה:

שָׁם אִתִּי בָּאָחוּ חַנָּה יוֹשֶׁבֶת

וִימִינִי תִּצְחַק בִּשְׂעַר תַּלְתַּלֶּיהָ;

וּלְחִבּוּק יָדַי וּנְשִׁיקוֹת שַׁלְהֶבֶת

תִּקְצוֹף כָּרֶגַע אַף תַּצְהִיל פָּנֶיהָ.

מַה זֶה, יָפָתִי? הוֹי, מַה תִּתְחַמָּקִי?

אַל נָא כֹּה תִיפִי – אֲיֻמָּה וּנְעִימָה!

מֵעַצְּבַת לִבִּי עֵת פָּנַי קָדָרוּ,

עֵת עַנְנֵי תוּגָה אֶת מִצְחִי יָעִיבוּ –

וּבְחֵן שִׂפְתוֹתַיִךְ אַל עוֹד תִּצְחָקִי

אָז בִּנְשִׁיקוֹת פִּי לֶחֱיֵךְ לֹא אַאְדִּימָה ––

וּמַה תִיפִי, יָפָתִי, כִּי תִקְצוֹפִי

עֵת עֹז אַהֲבָתִי חֹק מוּסָר פּוֹרֵעַ –

מַה נּוֹרָא הוֹד אַפֵּךְ – חָרוֹן וָיֹפִי,

וִישׁוֹבֵב נַפְשִׁי עֵת לִבִּי קוֹרֵעַ!

אָז מִנִּשְׁמַת פִּיךְ הֶעָבִים נִפְזָרוּ

וִיפִי עֵינַיִךְ אֶת פָּנַי יֵיטִיבוּ.³³

ויחד עם האהבה באו גם נפתוליה. האהובה מתחילה להרגיז את המשורר בנכלי־ערמתה ובהשתובבותה החביבה, והיא מסתתרת מעיניו כדי להגלות לו שוב.

סִלְחִי, תַּמָּתִי, אִם חֹק דָּת הַצְנֵעַ

עָבְרָה אַהֲבָתִי – עַתָּה אִשָּׁבֵעַ,

כִּי הַצְנַע לֶכְתֵּךְ לֹא עוֹד אֲחַלֵּלָה,

אִם גַּם מֵאִשֵּׁךְ תּוּקַד נַפְשִׁי סֶלָה. ־ ־

אַל נָא, יוֹנָתִי, אַל עוֹד תִּתְחַמָּקִי!

שׁוּבִי, הָהּ שׁוּבִי, אַל עוֹד נָא תִרְחָקִי!

גַּם יָדַי גַּם עֵינַי לֹא עוֹד אָרִימָה

וּלְחָיַיִךְ מִבֹּשֶׁת בַּל אַאְדִּימָה. ־ ־

בֹּאִי, הָהּ יָפָתִי, בֹּאִי הַבַּיִת!

עִוֵּר, אִלֵּם אֶהִי, וּכְפֶסֶל שַׁיִשׁ –

עַל מוֹרָא הוֹדֵךְ לֹא אָגִיל בִּרְעָדָה

וּלְחֵן מִלַּיִךְ גַּם אָזְנִי כָּבָדָה.

אַךְ מָה הַדֶּלֶת עַל צִירָהּ הוּסַבָּה?

שָׁבָה יוֹנָתִי! גִּילָתִי מָה רַבָּה!

שָׁוְא פָּצִיתִי פֶּה – לִבִּי לֹא יָנוּחַ;

שָׁוְא נִשְׁבַּעְתִּי – אָלוֹתַי יִשָּׂא רוּח!! ³⁴

ויש שהמשורר מרגיש, כי אהובתו קלת־הדעת מתרחקת ממנו ברוחה ויחוסיה אליו מתקררים; ואז מתחוללת בלבו מלחמה עזה בין האהבה וגאות הגבר המכיר את ערכו:

קוֹדֵר מַר הָיִיתִי אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב,

אַתְּ לֹא שַׂמְתְּ לִבֵּךְ אֶל רוּחִי כִּי סָרָה;

וּגְאוֹן מִלַּיִךְ נָגַע לֵב וָקֶרֶב –

הֲזוּ אַהֲבָתֵךְ, הוֹ יָפָה וּבָרָה?! ־ ־

זִכְרִי… מַה תִּזְכְּרִי אִם אוֹתִי שַׁכַחַתְּ?!

וּגְאוֹנִי הֵקִיץ אַף רוּחִי הִתְעַבְּרָה –

לֹא עוֹד, הָהּ עַלְמָה, בַּמְשׁוֹרֵר תִּרְהָבִי!…

נַתֵּק מוֹסְרוֹתַיִךְ חֵילִי אֲגַבְּרָה

וּלְנַפְשִׁי אֲצַוֶּה: “אַל עוֹד תֶּאֱהָבִי!”

אַךְ אוֹיָה! – עַל נַפְשִׁי אַךְ אַתְּ מוֹלֶכֶת,

“אַל־אָהוֹב!” אֵיךְ אֲצַו נֶפֶשׁ וָרוּחַ?

הַאֶפְקוֹד עַל דָּמַי: “עִמְדוּ מִלֶּכֶת!” –

וּלְלִבִּי “אַל תַּכֶּה! הֶרֶף לָנוּחַ!” ־ ־

אַךְ גֵּאוּת נַעֲרָה לֹא אֶשָּׂא אֶסְבֹּלָה!

אֶעֶזְבֵךְ נֶצַח – לוּ אָשׁוּב לָאֲדָמָה!

לוּ אַף כַּצִּיץ מִבְּלִי שֶׁמֶשׁ אֶבּוֹלָה

וּכֵגֵו נִדְכָּא כִּי יִפָּרֵד מִנְּשָׁמָה! ³⁵

ככה נכזבה גם תוחלתו של המשורר למצוא מרפא לרוחו בחמדת־נשים. אולם הוא היה שב להשתעשע באהבה הבוגדה, ככל צעיר המבקש חליפות וחיי־שעה, לולא הכחידה בו מחלתו כל מאוייו וכל תשוקה לחיים ולעונג.

גַּם אַהֲבַת חַנָּה, יָפָתִי הָאַחַת,

מִלֵּב קָרַעְתִּי – עֹז אַהֲבָה כַּמָּוֶת!

מַה לָּהּ אֶל לִבִּי? שָׁם עָרוּךְ הַשַּׁחַת!

אוֹר־חַיִּים הֲיִשְׁכּוֹן בִּמְקוֹם צַלְמָוֶת?! ³⁶

רוח המשורר הלך אז וקדר, ואת נחמתו האחרונה ראה במנוחת הקבר. נדמה לו, כי כל החיים מתענים על פני האדמה, וטוב מותם מחייהם. הנה הוא רואה עלם צעיר, שנגף במגפת החלי־רע, השוררת בברלין, ומתפרפר בענויי גסיסה, והוא קורא אליו:

מוּת נָא, גוֵֹעַ, מוּתָה נָּא וּמוּתָה!

מִשְׁכָּבְךָ בַקֶבֶר הֲלֹא אַךְ נָחַת –

עַל אֵלֶּה הַחַיִּים אֲנִי אָחוּסָה

פֶּן עוֹד יִחִיוּ, עוֹד יִדְווּ עֲדֵי שָׁחַת! ³⁷

התכונה הכללית של שירת מיכ"ל

שירתו של מיכ“ל היא בעקר לירית, היינו – היא מלאה השתפכות־הנפש ומביעה רגשות שמחה או עצב. ולעומת זאת מעטים מאד בשירי מיכ”ל ציורי־הטבע ונתוה־הרגשות. מיכ“ל הוא המשורר הראשון בספרותנו החדשה, שבטא את רגשותיו בשפה טבעית, קלה ונמרצה, בהסירו מהשירה העברית את צעצועי המליצה ואת העבותות ששמו עליה משוררי ימי־הבינים ואד”ם אביו³⁸. ביחוד כתובים שירי האהבה שלו באופן טבעי, בטעם ובחופש, שלא כל משוררינו היותר צעירים הגיעו אליהם. מרירות האהבה של מיכ“ל, עקיצותיה ונפתוליה מזכירים לנו אותם של היינה. כן נשמעים איזו צלילים לאומיים של חבת עמנו וארצנו בשיריו של מיכ”ל. בהפואימה “שלמה” הוא מרומם את ארץ־ישראל, “ארץ השירה”, שבה “כל אבן־ספר, כל סלע הוא לוח”; “ואם גם בעלוה אדונים זולתנו, הנה אך לנו היא, כי בנהרי נחלי דם ודמע קנינו לנו את עפרות־קדשה” (הקדמה ל“שירי בת ציון”). וכן מרמז לנו המשורר בשירו “דליה נדחת”, כי אין תחיה לאומית לישראל אלא בארץ אבותיו. הדליה הנסחפה במשברי הים אומרת:

עֲלֵי עֵץ רַעֲנָן

יָשַׁבְתִּי שַׁאֲנָן.

וּפֶתַע נִדַּפְתִּי,

בְּלֹא עֵת נִקְטַפְתִּי;

אִם מִמְּקוֹם הוּלַדְתִּי

אֲהָהּ נָדַדְתִּי –

לָמָּה לִּי חַיִּים?

לָכֵן ישָּׂאוּנִי,

לָכֵן יֶהְדֳּפוּנִי

בַּחֲמָתָם הַמַּים!

¹

יְהוּדָה לֵיבּ גּוֹרְדוֹן - יל״ג (1892 – 1830)

ילדותו וחנוכו.

המשורר יל“ג נולד בכ”א כסלו תקצ"א להורים אמידים, המחזיקים בית־מלון בוילנה. הוא מספר לנו בעצמו על דבר ראשית חנוכו ולמודיו כדברים האלה:

“מנעורי גדלני אבי ככל שאר נערי בני ישראל על ברכי התלמוד ושאר כנָוָתהו, ובהיותי בן תשע שלא הגיע לחנוך כבר עסקו עמי בהלכות כתובות, גטין וקדושין… מלמדי הראשון (ר' ליפא, תלמידו של ר' חיים מוואלוזין, שהיה תלמיד הגאון מוילנה, האוהב את המקרא והדקדוק), אשר למדתי אצלו משנת הארבע וארבע ירחים עד שנת התשע, היה מהיר במקרא, ולמד עמי גם ספרי־הקדש בדרך טפל נוסף על התלמוד, שהוא היה העיקר”².

יום אחד מצא הנער חתיכת ניר ושיר כתוב עליה, ויעיין בה בשבתו ב“חדר”; והנה נגש אליו בעל־הבית, שבמעונו נמצא ה“חדר”, ויכהו על הלחי; כי היה האיש מן הקנאים החשוכים, שקריאת שירים בעברית נחשבת להם לסמן “השכלה” ולעון גדול. זו היתה ה“רדיפה” הראשונה, שסבל יל"ג בעד אהבתו להשירה העברית… אך נשמע נא מה יספר המשורר הלאה על דבר הפרק הראשון בימי חייו:

“בהיותי בן י”א שנים הייתי מבין התנ“ך והייתי בקי בכמה מאות דף גמרא, ועליתי בשניהם על יתר חברי אז, שהיו עתה למורי־הוראה בישראל. ובמלאת לי י”ג שנה סִיַמתי ה“בבות” ודרשתי בהם לפני הקרואים; ואחד מהם נתן עיניו בי, ונעשיתי חתן לבתו. אולם אחרי כן נהפך הגלגל על אבי, ויורידהו בסולם ההצלחה מעלות רבות אחורנית במעלות אשר העלה את האיש הבוחר בי ובדרשתי, מרום ונשא וגבוה ממנו; ובהשנות “מאותיו” נשתנו דעותיו, וינער חצנו ממני… במלאות לי י"ד שנה הוציאני אבי מתחת יד האפטרופסות של המלמדים, ויתן עתותי בידי, ויושיבני בד' אמות של הלכה ללמוד בעצמי באחד מבתי המדרשות. ובעת ההיא החל לבי לנטות מן הדרך אשר תארו לי, ולא מנעתי את עצמי מן ההגיון, ואחל להגות בספרים חיצונים. ויהי לי רוב היום למלאכה בבית־מדרשי, ושעות אחדות “גנובתי יום וגנובתי לילה” ללמוד הקריאה והכתיבה בשפות זרות… עד השנה השבע־עשרה מלאתי אחרי דברי אבי, ופרשתי ארבות ידי וחציתי עד צואר בים התלמוד עד כי כמעט עברתי את כלו; ורק אז נפקחו עיני לראות, כי לא זו הדרך המוליכה אותנו למחוז־החפץ בימינו אלה… ואמהר לתקן את אשר עִוְתו אחרים, ולמנות את אשר החסירו. ואאזור כחי ללמוד דקדוק שפת־עבר על מכונתה, ושפת רוסית, פולנית, אשכנז וצרפת, ושאר הידיעות הנצרכות לאדם באשר הוא אדם ומדיני מטבעו. ואני לבדי, ואיש אין אתי, אין מורה ואין מנהל ואין מודיע דבר, ואהיה מתהלך כצפור נודד מספר לספר, ככל אשר אִנה המקרה לידי; ואלמד, ואקרא הרבה, ואחכם מעט ככל אשר נתן אלהי אל לבי…

ראשית עבודתו בהוראה.

בשנת תר“י שלחני אבי ז”ל לעיר פינסק לתבוע סך כסף, אשר הגיע לו מאדון אחד, שהיה מורה בבית־הספר שם; ואני אז כבן תשע עשרה שנה ועוד. לרגלי התביעה נאנסתי להֵעָצר בעיר ההיא שבועות אחדים, ואועָץ לפרנס את עצמי בהוראת־שעה, אף כי לא הגעתי עוד לפרקי ולא שמשתי כל צרכי".³

כעבור ירחים אחדים שב יל“ג לוילנה, ושם התודע לחברת המשכילים העברים, שבראשה עמדו המשוררים אד”ם הכהן ובנו מיכ“ל. בהיות מיכ”ל בחוץ־לארץ היה שולח את שיריו לאביו העוסק בהדפסתם, ויל“ג היה מעתיקם מכתב־ידו הרצוץ והמקולקל של מיכ”ל לכתב נקי. וגם שנויים ותקונים קלים היה עושה לפעמים המעתיק הצעיר בהשירים הללו; והמדקדק הגדול בטהרת הסגנון, אד“ם, היה מסכים להשנויים ההם. אהבתו של יל”ג להמשורר הצעיר היתה גדולה מאד, ובמות מיכ"ל בדמי ימיו, נשא עליו קינה ומשל יפה בשם “ערבי־הנחל וההדסים”:

בֵּין טוּרֵי עֲרָבִים הִתְנַהֵל שֶׁפִי

בַּהֲמֻלָּה רַכָּה

כִּתְפִלָּה זַכָּה

מִיכַל מַיִם כִּבְדֹלַח אֵין בָּם דֹּפִי.

וַיְהִי הַיּוֹם וּבְעֶצֶם הַצָּהֳרַיִם

וַתְּלַהֵט הַשֶּׁמֶשׁ עַל חוּג שָׁמַיִם

כַּתַּנּוּר בֹּעֵר, כִּיקוֹד אֵשׁ בַּזֶּפֶת;

מִיכַל הַמַּיִם הֻכָּה בַּשַּׁחֶפֶת,

וּמְקוֹרוֹ יָבֵשׁ וּמֵימָיו נִכְזָבוּ.

הוֹי – בָּכוּ הָעֲרָבִים עָלָיו נִצָּבוּ –

מֵי מַעְיַן חַיֵּינוּ דָּלְלוּ, חָרָבוּ ־ ־ ־

בַּתֹּהוּ עָלָה וַיֹּאבַד לָנֶצַח. –

"הַס, מַרְגִּיזֵי אֵל, – הַסּוּ, עַזֵּי מֵצַח!

–– הַהֲדַסִּים בַּמְצוּלָה עָנוּ אוֹתָמוֹ –

הֲטֶרֶם תֵּדְעוּ כִּי בַעֲלִילוֹת אֱלוֹהַּ

אֵין אָבְדַן נֵצַח – כִּי טוֹבוֹת כֻּלָּמוֹ? ־ ־

הֵן קַרְנֵי הַחַרְסָה יָנְקוּ הַמַּיִם

וּבֶעָבִים קַלִּים הֶעֱלוּם הַשָּׁמַיִם,

אַךְ עַתָּה יָבֹאוּ לָנוּ כַּגֶּשֶׁם ־ ־

נִטְפֵי הַמִּיכַל הֵם מֵעָל יָזוּבוּ,

וּמֵרֵיחַ מֵימָיו גַּם אַתֶּם תָּנוּבוּ"⁴.

כן השפיע אד“ם הכהן במדה מרובה על ראשית התפתחות שירתו של יל”ג. שירתו של אד“ם נחשבה עוד זמן רב בעיני יל”ג לסמל השלמות, וממנו למד להיות דיקן וזהיר בסגנון, וגם לשעבד את התוכן לשפה. “מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת־קדש החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו; ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכונתו”⁵.

בהיות יל“ג כבן כ”ב שנה עמד למבחן בבית־המדרש־לרבנים אשר בוילנה וקבל תעודת מורה; ובשנת תרי“ג נתנה לו משרת מורה בבית הספר העברי אשר להממשלה בפוניבז פלך קובנה. שם נשא לו יל”ג אשה, וגם עשה איזה עסק של ספרים עם שותף אחד; אולם הלז רמהו, ויל"ג השקיע בו את כל הונו שעלה לאיזו מאות רובלים. המשורר חבר אז את שירו הקטן “באבוד עשרי בענין רע”:

הָלַכְתִּי עִם שָׁוְא וָאַעַשׂ לִי עֵשֶׂק,

וַיֹּאבַד כָּל הוֹנִי; אוֹ אָז נוֹאַשְׁתִּי

וָאֹמַר: מַר לִי מָר, עַתָּה רֻשַּׁשְׁתִּי

וּבְבֵיתִי יִהְיֶה הָעֹנִי בֶּן־מֶשֶׁק.

אָמְנָה נִחַמְתִּי – לַחָכְמָה כִּחַשְׁתִּי,

הִנֵּה טוֹב סַחְרָהּ מִכָּל הוֹן דַמֶּשֶׂק;

וּבְאַהֲבָתָה כִּי אֶשְׁגֶּה בֶּעֱזוּז חֵשֶׁק –

אָז אֶשְׁכַּח רִישִׁי, אָז הַרְבֵּה רָכַשְׁתִּי. ־ ־

וַאֲבָרֵךְ שֵׁם מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר נֵצַח,

שֶׁהִצִּילַנִי מִפִּזּוּר הַנֶּפֶשׁ⁶.

“אהבת דוד ומיכל”

המשורר העני בקש לו אז עושר רוחני והקדיש את כל עתו הפנויה לקריאה בספריות שונות. הוא השתלם בידיעת הלשונות, וכשרונו הפיוטי החל להתפתח ולהגמל. בשנת תרי“ז הוציא יל”ג לאור את הפואימה הגדולה “אהבת דוד ומיכל”, בהקדישו ראשית “בכוריו” למורהו אד“ם הכהן. אד”ם ובנו מיכ“ל נהגו לבקש בהתנ”ך נושא לפואימותיהם, ויעש גם יל“ג כמוהם. הפואימה מספרת איך פאר שאול את קרית־מלכותו גבע, הבנויה במבחר עמקים בין “אלוני חוסן עתיקים כתבל, גזעם מרוב ימים נבוב כנבל”. גם היכל נהדר בנה המלך לשבתו, וערך בו הרמון ל”נשים רבות ביפי הוד נהדרו", אך שאול לא מצא נחת בכל אלה, כי רוח רעה מאת ה' בעתה אותו. ויקרא את הרועה הצעיר, דוד, המיטיב נגן, לפרוט לפניו על כנורו כדי לגרש את עצבונו. ויעזוב דוד את מקלו, עדרו וחלילו, וימהר לארמון המלך.

עַתָּה בִּדְבִיר מַלְכוּת יִפְרוֹט בַּנֵּבֶל

וּבְאָזְנֵי מֶלֶךְ הוֹד קוֹלוֹ יַשְׁמִיעַ,

וַאֲסִיר זֵקֵּי קֶסֶם כִּכְפִיר בַּכֶּבֶל

רוּחַ שִׁגָּעוֹן מִקִּרְבּוֹ יַסִּיעַ.

ותתפעל גם מיכל היפה, בת שאול, מהנגינות הנפלאות, ותאהב את המזמר הצעיר והנחמד. וגם דוד נשא עיניו אל מיכל, תפארת בנות המלך, ואשרו ומנוחתו גזו ממנו, כי גבוהה ממנו אהובתו מאד. ויתבודד דוד על הגבעה כדי להשכיח יגונו בזמרותיו, ובעת שהבטיח שאול לתת את בתו לאיש שיכה את גלית, המחרף מערכות חילו, החליף דוד את כנורו בחרב, ויתאזר בכח האהבה ויך את הענק הפלשתי. ויקנא שאול בהאוהב הצולח, שקנה לו בתנופה אחת את בת המלך ושם גבור – ויתנקש בנפשו. ותורד מיכל את דוד בחבל דרך החלון, וינס באישון לילה.

אַתָּה תָּנוּס – וַאֲהוּבָתְךָ נִשְׁאָרָה

עַל יַד חַלּוֹנָהּ כִּמְזוּזָה נִצָּבֶת;

בַּת עֵינָהּ בָּאֹפֶל אַחֲרֶיךָ תָּרָה,

אָזְנָהּ אֶל שַׁעֲטַת רַגְלֶיךָ קַשָּׁבֶת.

והפלשתים עלו על ישראל למלחמה ויחנו בהר־הגלבוע. ולב שאול נמס בקרבו כי לא השיבו אלהים באפוד על דבר תוצאות המלחמה; וגם בחלומו ראה את כהני נוב, שהרגם בחרב בשביל שעזרו לדוד הבוּרח – ויבן כי הגיע קצו. ואמנם נספה שאול במלחמה, וגם יונתן בנו, שאהב את דוד ותמך בו בסתר – מת מות גבורים. אז נתנה לדוד עטרת־המלוכה, וגם אהובתו מיכל, שנשאה בינתים על־כרחה לפלטי בן ליש – הושבה לו. אולם במשך הימים לקח לו דוד נשים אחרות על מיכל, שלא היה לה ולד, ותהי לבודדה ונשכחה בארמונו העליז של המלך.

אָז בֶּהָדָר כֹּזֵב מִיכַל בָּחָלָה,

כִּי חָלְפָה עִתָּהּ, הָאַהֲבָה נִכְזָבָה;

וּמְצוּדַת צִיּוֹן הַנָאוָה גָּעָלָה

וּלְגֶבַע קִרְיַת תֹּהוּ עַתָּה שָׁבָה.

שָׁם אֵין עוֹד כָּל הָדָר, אֵין עוֹד תִּפְאָרֶת,

חֹרֶב יִשְׁכּוֹן בַּסָּף וּמְשֹׁאַת נֶצַח;

שָׁמָּה הַדְּמָמָה כַּמַּלְכָּה שׂרָרֶת

וּמְנוּחַת הַשְׁקֵט לָהּ נֵזֶר עַל מֵצַח.

הַהֵיכָל נָמוֹג, אֻלַּמָּיו נֶאֱלָמוּ,

קוּרֵי עַכָּבִישׁ כִּמְקָרֶה נִטָּיוּ ־ ־

שָׁם בִּנְוֵה שָׁלוֹם בַּת שָׁאוּל תָּנוּחַ,

מִתַּבְלִית הַתֵּבֵל תַּעְלִים עֵינֶיהָ ––

יֶהֱמוּ מֵעֶיהָ לֹא לִנְעִימוֹת נֹעַר,

לֹא לִכְבוֹד מַלְכוּת, לֹא לַהֲדַר תִּפְאָרֶת:

עַל כֹּכַב אַהֲבָה כִּי אֶָסַף הַזֹּהַר,

עַל אָבְדַן דּוֹדָהּ – יֵשׁ עֵינָהּ נִגָּרֶת…

ודוד זקן, וכל תשוקות החיים מתו בקרבו ו“יצטיד לדרך”, בהקדישו את יתר ימיו לטובת־הכלל ולהגיונות נעלים.

וּלְבִנְיַן בֵּית־אֵל הֵכִין כָּל הָעֶרֶךְ,

וַיַּשְׁבֵּת מִלְחָמוֹת מִקְּצוֹת הָאָרֶץ.

וַיֵּשֶׁב שַׁלְאֲנָן כַּנָזִיר לֵאלוֹהַּ

וַיַּקְדֵּשׁ הֶגְיוֹנָיו לַשִּׁיר וָזָמֶר.

ומתוך מתיקות הנגינה, “נפש המזמר עלתה נשאה” – לשמים. וגם במות לא נפרדה מיכל מאהובה. היא ישבה, כדרכה, תחת האלה, ששם נשבעה “לאהוב את דוד כל עודה בחיים”, והנה

בַּלַּיְלָה הַהוּא תַּחְתֶּיהָ גָּוָעָה,

וַתִּפְגֹּשׁ אוֹתוֹ עַל סַף הַשָּׁמָיִם.

ערך הפואימה.

נושא הפואימה הוא עשיר למדי ומסוגל מאד לפואימה ודראמה (חזיון תיאטרוני); אולם יל“ג לא נועד, על פי כשרונו, לכתוב שירים ליריים בכלל, ושירי־אהבה בפרט. הוא משתדל ביותר ליפות את הצורה של שיריו, ומתוך כך הם מתרוקנים מתכנם ומהרגשתם הטבעית. יל”ג הראה לנו כבר ב“אהבת דוד ומיכל” את כל לשונו העשירה, המשוכללה והמסורבלה קצת במליצות יתרות; וגם את היבושת והמלאכותיות (искусственность) של רוב שיריו הליריים גלה לנו כאן. הנקודה היותר חשובה בפואימה זו צריכה להיות המלחמה הפנימית המתחוללת בלב מיכל, הנאמנה גם לאביה גם למאהבה, השונאים זה את זה – ואת העיקר הזה השמיט המשורר לגמרי.

יל“ג חשב אגב בעצמו את הפואימה הראשונה שלו ל”בוסר" נעורים…

חיי המשורר בפוניבז.

למרות עמלו הרב התפרנס יל“ג בפוניבז בדוחק ובצער. העיר הזאת היא קטנה ועניה, ומלבד משכורתו הקבועה מבית־הספר היה קשה ליל”ג להרויח שם מן הצד, בעוד שמשפחתו הלכה וגדלה, כי ילדה לו אשתו שתי בנות. כן תמך יל“ג באחותו ובשלשת אחיו, שנשארו יתומים עזובים במות עליו אביו בשנת תרט”ו, ועזר להם למצוא דרך בחיים. גם הבדידות הציקה להמשורר, כי לא היו לו בפוניבז רעים וחברים ברוח; ועל כן התגעגע לפרקים על עיר־מולדתו, וילנה, המלאה משכילים וסופרים.

“פעמַיִם בשנה (בעת הפסק העבודה) אנכי חולם חלום נחמד, חלום משיב נפש נהלאה ומשעשע לב נשבר ונדכה, כחלום ישני אדמת עפר, בשם “אַלְמָוֶת” נקראהו. בחלומי־והנה סרה מעלי יד עבודתי, דלתות בית־ספרי נעולות, תלמידי מפוזרים ומפורדים, ואין פעמון מצלצל מאסף לנודד; ועירי הקטנה והנכחדת מאין אדם ורוב בהמה בתוכה, נהפכה ותהי לעיר גדולה לאלהים! בתי־מדות והיכלים רמים יכללו הדרה והמון אדם רב ישתקשקו ברחובותיה… ואנכי נופל על פני וקורא: “הה, וילנה! הבי לי נא דודַיך… אתעלסה באהבים בחברת משכילַיך, סופרַיך, חכמיך ומליציך, רעי” – והנה יד נוגעת בי ותעירני, איקץ והנני פה בעירי פֹּה־נִבֶז”⁷.

ראשית העתונות העברית.

כדי להפיג את שממון בדידותו היה יל“ג מרבה לכתוב מכתבים לידידיו מרחוק ולשיח עמהם בכתב. אם כי שבועות וירחים עברו עד קבלו מהם תשובה, כי מסלות־ברזל לא היו עוד כמעט ברוסיה בעת ההיא והפוסטה היתה מתנהלת לאט. כן החל אז יל”ג לכתוב מאמרים פובליציסטיים בעתוניהם הגרמנים של ליטיריס ופיליפזון וב“המגיד”. עד העת ההיא הופיעו באוסטריה וגאליציה רק “מאספים” עבריים, המקדשים לחכמת ישראל, ועתון העוסק בשאלות־היום ובחדשות לא היה עוד בעברית; אולם בשנת 1856 החל זילבירמאן להוציא לאור בליק, עיר פרוסית הקרובה לגבול רוסיה, את השבועון “המגיד”, כדי להודיע להקוראים העברים את החדשות ממהלך מלחמת־קרים שהיתה אז. “המגיד” התפשט מהרה בכל רחבי רוסיה, ויהי לבית־ועד לכל המליצים והסופרים הזקנים והצעירים, בעזרו להתפתחות הכשרונות החדשים. וגם יל"ג נמנה בין עוזריו הראשיים של “המגיד”, שנתן לו את היכולת לפתח את נטיתו הטבעית לפולמוס־ספרותי ולסאטירה.

“משלי יהודה”

בשנת תר“ך הוציא יל”ג לאור את ספרו “משלי יהודה”, שבו אסף את מבחרי המשלים מהאגדה והמדרש וממושלי העמים, מאיזופוס היוני עד קרילוב. שיחות החיות, העופות והצמחים בהמשלים האלה מלאות חיים, ולפעמים גם הומור (חדוד ובדיחה) בריא וטוב. יל“ג הראה לנו כאן את כל יקר סגנונו ואת כל עושר שפתו הטבעית, אחרי הסירו ממנה את התכשיטים הכבדים של המליצה. גם הקראים אספו להחריסטומאטיה שלהם את משלי יל”ג הכתובים עברית נקיה. ספרות המשל היתה אצלנו עד העת ההיא קרקע־בתולה, ויל"ג היה הסופר המומחה הראשון שעבד אותו.

את המשלים שלקח יל“ג מסופרי העמים, ביחוד מלאפונטין הפראנצי, תרגם באופן חפשי ונסך עליהם את הרוח העברי המיוחד, כי המשל מתאר בדמות ספורי־ילדים את ארחות העם ותכונתו, הוא קול ההמון ותמצית השקפותיו. החיות של יל”ג הן עבריות לגמרי: הן עוסקות בלמודים, קוראות אספות וצומות ובוחרות להן “רבנים”. המשל הזר נעשה טבעי לגמרי אצל יל"ג,, ושם ריח תרגום אינו נודף ממנו. הנהל לדוגמא, “השועל והחסידה”:

זֶבַח מִשְׁפָּחָה הָיָה לַשּׁוּעָל הֶעָרוּם –

וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה וַיִּקְרָא הֶחָרוּם

אִתּוֹ אֶת הַחֲסִידָה, הִיא גִדְלַת הָאַפָּיִם.

וַתְּהִי הַכֵּרָה: מָרָק זַךְ כַּמָּיִם,

כִּי הָיָה חֲרוּמַף⁸ כֵּלִי רַע עֵינַיִם,

לֹא נָתַן כַּסְפּוֹ בַּבָּשָׂר וָחֵלֶב.

וַיִּתֵּן הַמָּרָק בִּקְעָרָה וַיְשִׂימֶנוּ

לִפְנֵי הָאֲנָפָה לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ;

אַךְ הָהּ! כִּי אַפָּהּ כַּמִּגְדָּל הֱנִיאָהּ

קַחַת מִן הַקְּעָרָה מָרָק אֶל פִּיהָ.

וַיָּקָם חֲרוּמַף וַיְלַקְקֵהוּ

אֶת הַמָּרָק כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב

(כִּי מִי זֶה יַשְׁלִיךְ בַּחוּצוֹת כַּסְפֵּהוּ?)

וּמְאוּמָה הַחֲסִידָה לֹא טָעֵמָה.

וַתִּדֹּם הַחֲסִידָה, דָּבָר לֹא אָמָרָה,

וּבְלִבָּה עָמֹק הַדָּבָר שָׁמָרָה

לֵאמֹר: יָבֹא הַיּוֹם וַאֲשַׁלֵּמָה!

לִתְקוּפַת הַיָּמִים קָרְאָה הַחֲסִידָה

לֶאֱכוֹל אִתָּה אֶת הַשּׁוּעָל יְדִידָהּ,

וַתַּעֲרֹךְ שֻׁלְחָן מָלֵא נַחַת,

מַטְעַמִּים, מַעֲדַנִּים וּזְנֵי מִרְקַחַת;

פָּתוֹת אוֹתָם פִּתִּים וְנָתוֹן בַּצַּפַּחַת,

שֶׁפִּיהָ צַר מִלְמַעְלָה וּרְחָבָה מִתַּחַת.

וַתִּשְׁלַח אַפָּהּ אֶל תּוֹךְ הַצִּנְצֶנֶת

וַתְּמַלֵּא כָּל נֵתַח טוֹב אֶת פִּיהָ,

לִנְתָחֶיהָ, לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָה

וּבְאֹרֶךְ אַפָּה תִּקָּחֵהוּ.

אַךְ הַשּׁוּעָל – אֲהָה צָרַעַת נוֹשֵׁנֵת!

חָרוּם מֵעוֹדוֹ הִנֵּהוּ

וּקְצַר אַפַּיִם –

הַשּׁוּעָל עוֹמֵד שְׁחוֹחַ

כֶּעָנִי בַּפֶּתַח,

עוֹמֵד וּמֵרִיחַ רֵיחַ נִיחוֹחַ

וּמוֹרִיד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ כַּמַּיִם,

כִּי לֹא יוּכַל לָקַחַת

לוֹ מִתּוֹךְ הַצַּפַּחַת

לִשְׁבּוֹר רַעֲבוֹנוֹ כָּל נֵתַח.

וּכְבֹאוֹ כֵּן הָלַךְ מַר בַּחֲמַת רוּח

רָעֵב גַּם זָעֵף וּזְנָבוֹ סָרוּחַ.

או משל יפה אחר, הלקוח מאיזופוס, ויש דוגמתו גם במדרש – “השועל היושב בתענית”:

עַל כֶּרֶם בֶּן שֶׁמֶן נֶחְמָד לָעַיִן

עָבַר שׁוּעָל זוֹלֵל וַיַּרְא מִנֶּגֶד

עַל שָׁרִיגֵי הַגְּפָנִים עִנְבֵי מֶגֶד,

וַתְּכַל נַפְשׁוֹ לַעֲנָבִים זָבֵי יָיִן;

אַךְ, אֲהָהּ, מָבוֹא לַכֶּרֶם אַיִן,

כִּי סָבִיב לוֹ גָדֵר וּמְשׂוּכַת חֶדֶק,

וַיִּבְחַר הָאָדֹם הָאָדֹם בָּמוֹ,

וּבְכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ חָמַס פִּרְיָמוֹ

עֲדֵי מִבְחַר הַגְּפָנִים הָיוּ חֵרֶם:

"אֲהָהּ, שׁוּעָל נִמְהָר, מַה־זֶה עָשִׂיתָ?

עַתָּה הֵן שַׁבְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ

וּבְשָׂרְךָ כִּי רָזָה רֻטֲפַשׁ מִנֹּעַר,

עַתָּה צַר יִהְיֶה לָךְ בֶּדֶק הַמְּשׂוּכָה,

סָגַר גַּן־עֶדְנְךָ עָלֶיךָ כַּסֹּהַר".

כֹּה נֶעֱצַב הוּא וַיַּרְא כִּי אֵין אֲרוּכָה

וַיָּשָׁב וַיְעַנֶּה שֵׁנִית נַפְשֵׁהוּ,

אֵין פֶּתַח נִפְרָץ בּוֹ, בִּלְתִּי אִם בֶּדֶק

שֶׁצַּר לוֹ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹר דַּרְכֵּהוּ.

אָז נוֹעַץ הֶעָרוּם וַיָּצָם יוֹמַיִם

עַד שֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו, רָזָה גֵּוֵהוּ,

אָז נִלְחַץ בַּחֹר וַיָּבֹא בַּכֶּרֶם;

שָׁם בָּאֶשְׁכֹּלוֹת שִׁלַּח הַשִּׁנַּיִם

וּכְנֹאד בַּקִּיטוֹר שָׁב גַּבּוֹ גַב חֹמֶר,

וּבְעוֹר שִׁנָּיו אָז הִתְמַלֵּט. וַיּאֹמֶר,

אַחֲרֵי שׂוּמוֹ אֶל הַכֶּרֶם פָּנֵיהוּ:

"מַה־יָּפְיָפִיתָ, כֶּרֶם אֶרֶץ מְבֹרֶכֱת,

גַּם אִבֶּיךָ יָפִים, טוֹבִים וּמְגֻדָּלִים!

אַךְ מַה חֵפֶץ בָּךְ, מַה־יִּתְרוֹן וָנַחַת,

אִם אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן תָּשׁוּב לָקַחַת,

וּכְבוֹא אִישׁ בָּךְ עָרוֹם כֵּן יָשׁוּב לָלֶכֶת".

הַכֶּרֶם הוּא הַתֵּבֵל, נַחְנוּ הַשּׁוּעָלִים.

יל"ג המציא גם משלים מקוריים, שרובם לא רעים. הנה, לדוגמא, “הפרות הנושאות ארון ה'”:

עֵת עַל הַפְּלִשְׁתִּים כָּבְדָה יַד אֱלוֹהַּ

וַתַּכֵּם בַּעְפֹּלִים וַתֶּרֶב בָּם נֹהַּ,

וּסְרָנֵימוֹ גָּמָרוּ

לָשִׁיב לִמְקוֹמוֹ אֲרוֹן אֵל שָׁמָיִם

וּלְכַפֵּר פָּנָיו בִּתְשׁוּרַת אַפָּיִם;

אָז צֶמֶד פָּרוֹת בַּעֲגָלָה אָסָרוּ

וַיְשַׁלְחוּם. וַיְהִי בִּהְיוֹתָן בַּדֶּרֶךְ

וַיְהִי כָּל רֹאָם וַיִכְרַע בֶּרֶךְ

לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱלֹהִים רַב הָעֶרֶךְ;

וַיִּגְבַּהּ לֵב הַפָּרוֹת, עֵינֵיהֶן רָמוּ:

"אֶת מִי יוֹקִירוּ – אָמְרוּ – יוֹתֵר מִמֶּנּוּ?

וּלְמִי יִסְגְּדוּ הָעֹבְרִים אִם לֹא לָנוּ?

הֲלֹא כַּלְּוִיִּם נְחְשַׁבְנוּ גַּם אָנוּ,

כִּי מַשָּׂא קֹדֶשׁ נִשָּׂא עַל שִׁכְמֵנוּ".

כֹּה הָגוּ הַפָּרוֹת, כָּכָה הִתְגָּאוּ,

עַד לִגְבוּל בֵּית שֶׁמֶשׁ הִגִּיעוּ בָאוּ;

שָׁם אֶת הָאָרוֹן הַלְוִיִּם הוֹרִידוּ

וּבְמָקוֹם קָדוֹשׁ אוֹתוֹ הֶעֱמִידוּ,

וַעֲצֵי הָעֲגָלָה לַעֲצֵי עֹלָה בָּקְעוּ,

וּשְׁתֵּי הַפָּרוֹת לַטֶּבַח הוֹבִילוּ –

אָז לֹא בְעִתָּה לִרְאוֹת הִשְׂכִּילוּ

כִּי לֹא לָהֶן הַכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאוּ,

כִּי אִם לַאֲרוֹן אֵל עֲלֵיהֶן נָשָׂאוּ.

זֶה חֵלֶק רֹעֶה אֱוִילִי עֵת גָּדְלֵהוּ,

כָּל רֹאָיו בִּבְרָכָה שָׂפָה יַפְטִירוּ;

לוּ חָכַם הִשְׂכִּיל כִּי לֹא אוֹתוֹ יוֹקִירוּ,

כִּי אִם אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר עָלֵיהוּ.

יל“ג השתדל שהמיניסטריון להשכלת־העם ידפיס את “משלי יהודה” על חשבונו בתור ספר נחוץ לבתי־הספר העבריים; וכשלא עלה הדבר בידו נאלץ לשלם את דמי ההדפסה מפרוטותיו האחרונות, שלא שבו עוד אליו. באחד ממכתביו הוא כותב: “דמות מכירת ספרי כדמות מכירת חמץ. אנכי דחוף ומבוהל לבערו מביתי, והנני מוכר אותו ל”נכרים”; אשר לא ידעו שפת עברית… ויש מהם אשר ישליכו אגורת כסף אחת בעדו כמו פִזַר יתנו לאביון, כי כעני המחזיר על הפתחים מחברי ישראל היו. זה רֹעַ גורלם בעולם הזה ובעולם־הבא איני יודע כמה!"⁹

גם מצבה הקים יל"ג בדרך־הלצה לכספו, שירד לטמיון בהדפסת הספר:

"פֹּה נִטְמַן צְרוֹר־כֶּסֶף, יָחִיד לִבְעָלָיו!

כַּמָּה רְסִיסֵי זֵעָה נָזְלוּ עָלָיו! ־ ־

כִּי טְמָנֻהוּ בְּכִיסָם עָמֹק וְקָבְרוּ אוֹתוֹ הַמְקַבְּרִים.

הִוָּסְרוּ, כָּל סוֹפְרֵי אֶרֶץ, וּקְחוּ מוּסָר, הַמְחַבְּרִים!"¹⁰

ימי מגורי יל"ג בשאוויל.

כעבור שמונה שנים לשבתו של יל“ג בפוניבז יצא בשנת תר”ך לגור בשאוויל, עיר־מחוז אחרת בפלך קובנה. שם פתח לו גם בית־ספר לנערות, שהרבה מקנאיו יותר מהכנסותיו.

“מעט הוא השכר הנִתן לנו מן הממשלה לכלכל נפשנו ונפשות בתינו; נוסף זה באו גנבים בביתי, ויגנבו את כל כלי־כספי וטליתי ותפִלַי, בערך 75 רו״כ. וגם עתה עוד לא הוטב מעמדי, אף כי צלחה בידי לפתוח בית־ספר לנערות… עוד לא ישא פרי תנובה. ועוד לא ירבה הטובה, וכבר רבו אוכליה, הלוטשים עינם ומחדדים שניהם עליה”¹¹.

בשאוויל נולד ליל"ג גם בן, וחלק מעתותיו הפנויות הקדיש לחנוך ילדיו שהלכו וגדלו. בקריאה ובכתיבה היה יכול המשורר לעסוק איפוא רק בערב, אחרי כל עמל היום הקשה.

“מי יתנך בצל קורתי וראית את עבודתי – כותב יל”ג בחרוזים קלים לאחד מידידיו – וידעת את עמלי, ואת קשי גורלי; בקר חיי כבר פנה, במלאת לי שלשים ושלש שנה, ואני עודני עומד יומם וליל, על משמרתי הכן כבן־חיל; עודני עמל מבקר עד ערב, להביא לביתי טרף, ורגלי תמיד נעות, ללכת לשעות, אל בתי־הספר, אשר לא יתנו אמרי שפר, ולרעות מאין הפוגה, את צאן ההרגה, תלמידים ותלמידות, שֵדים ושֵדות. ובשובי עיף למעוני, עוד לא ארגע כרצוני, כי עוד אבַלה עתי, להורות ולנהל את בתי; ובפנות היום, ובכלות הפעלים ושבו הצללים, אז נפשי בקרב, תעמול כל הערב, לחרות על לוח, כל מעלות הרוח, לשפוך כל מעיָני, על הספר לפני; כי כמזון לגויתי, כן הוא צורך גמור לנשמתי, להרות ולהגות מלב דברים, ולהבין בספרים. כן עיף ורפה־כוח, לא אדע מנוח, עד הִסָגֵר העין, עד אישן כהלום־יין. חיש תחלוף התנומה, ובטרם בקר אקומה, לשוב אל סבלותי, האוכלות כל ימותי, המכלות כחי, והמחריבות מוחי. כן רגע לא אנוח, בבשר וברוח, כן תמיד אסובבה, עד זקנה ושיבה, כגלגל בית־רחים, מֻרדף מחשרת מים"¹².

שבתו בטילז

בימי שבתו של יל“ג בשאוויל כתב כמה מאמרים בהעתונים העברים־הרוסים “ראזסוויט”, “דיין”, “ציון”, וגם ב”גולוס“. ואת עבודתו הפובליציסטית בשלש לשונות על בית־הספר ומצבו החמרי הוטב; אולם הבדידות הוסיפה להציק לו, כי היתה טילז “עיר נכחדת” וריקה מכל משכילים ואנשי־רוח לא פחות מפוניבז ושאוויל. יל”ג מתאר לנו באחד ממכתביו את העיר החדשה, שבא לגור בה:

“העיר טילז יושבת על תל הרים גבנונים ועל מי מעינות. בתיה בנוים בלי סדרים כאריח על גבי אריח, זה יוצא וזה נכנס. בימי הגשמים הסוחה בקרב חוצות מרבה להכיל, וכל העיר היא כערמת זבל גדולה; ואדים נפסדים יעלו מן הבִצות ומן הגְבָאים ומקלקלים הנשימה ומפסידים הריאה. זה שבתי בעיר הזאת כארבעה ירחים ועוד לא הסכנתי לשאוף אוירה המקולקל ולשתות מימיה. מסורה היא בידי רושמי קורות הימים, כי בהיות יד האפיפיור תקיפה, היתה העיר הזאת “ארץ גזרה”, אשר שמה שֻלחו ביד פשעם כל הפושעים והמורדים מכל ארצות הקאתוליות לשאת את עונם; ועוד היום יש רחוב אחד, הנקרא “הרחוב הסיבירי”; ואני אומר, כי השטן רכב על כנפי רוח זלעפות ועבר בטיסה אחת על פני הככר הזאת, ועל גבו שק מלא חֳרָבות; ויקב חור בשקו, ויפלו ממנו כף בתי־חמר אשר בעפר יסודם – ויקרא שמם טילז עד היום הזה”¹³.

גם התושבים בטילז אינם עולים בתכונתם על בני פוניבז ושאוויל, כי שלשתן יחד “הנה ערים נכחדות, צבורי בתי־הרס, גלים נצים, לא ישבו בם משכילים וחכמים ולא יגורו סופרים ומליצים, כי אם גדודי אנשים משחרים לטרף והמון עברים נצים; מעט מהם סוחרים בסחורת פרוסיה במעשה־צעצועים ובפטורי צצים, ושאריתם משמרי הבלי שוא, קנאים ובעלי חצים, או חובשי בית־המדרש ומחשבי קצים; וכלם ישנים שנת מרמיטא, נרדמים בחזקה ואינם מקיצים, עומדים על עמדם בקשיות־עורף בשלוה ובטוחות, שלא יזיזים ממקומם רוח המושל ורוח הזמן וכל הרוחות; ואלו האחד שיפול ביניהם ועיניו פקוחות, או אשר שת לו אלהים מעט חכמה בטוחות, כל ימיו יהיה איש מכאובות וחסר מנוחות, יתנו בברותו ראש ולצמאו ישקוהו מים מלוחים מנודות נפוחות”¹⁴.

יל"ג סבל רדיפות בהערים הקטנות הללו גם בתור סופר המעורר את העם להשכלה וגם בתור מורה המפיץ את ההשכלה בפועל; כי המורים נחשבו אז כפקידים המסייעים להממשלה ללחוץ את היהודים ולהורותם דעת על־כרחם.

“בקש גורדון לישב בשלוה בטילז – קפץ עליו רוגזם של הקנאים. החשוכים האלה לא מצאו קורת־רוח במעשי שאני עושה לטובת בית־ספרי בפרט ולטובת ההשכלה בכלל; לא ישר בעיניהם מה שאני מכריח את הנערים לבוא כותיקין בבית־בספר, ללמוד ולדבר בלשון רוסיה; מה שפתחתי בית־ספר גם לנערות, ונערות רבות יוצאות שמה לשאוב מים של תורה; מה שאני סוגר פיהם של בעלי־הזיות לבלי יטפלו דברים של הבאי בריש־גלי. וביחוד העירו חמת המקנאים עלי מכתבים אחדים מטילז ושירי־התול אשר נדפסו ממני ב”הכרמל" (עתון שיצא לאור ע“י ש”י פין בשנות תר“ך – תר”ם), אשר בם יריתי “בהדי שותא פילכא” בסכלותם ובאולתם… ויתקוממו כנגדי ויכתבו עלי שטנה ומרורות אל ארבע כנפות הארץ… כי מרביץ אנכי אפיקורסות ביניהם, ומורה מינות בבית־ספרי…

המהומה אשר נהיתה פה בעירי כפי הנראה היא מכה מהלכת עתה בין כל קהלות ישראל; כי ראו והתבוננו מורדי־האור כי אזלת ידם וכי קרן ההשכלה רמה עד כי יהינו שוחריה לדבר בשער, על כן יחגרו שארית חמות להקהל ולעמוד על רִפשם"¹⁵.

“שירי יהודה”. “בין שִני אריות”. הבקרת הראשונה על הרבנים.

התמרמרותו של יל“ג על הקנאים החשוכים ועל יהדות הרבנים בכלל החלה להתבטא גם בשיריו מחיי העבר. בשנת תרכ”ח הוציא יל"ג את “שירי יהודה”, והוא קובץ של פואימות היסטוריות, העולות הרבה בערכן האמנותי על הפואימה הראשונה “אהבת דוד ומיכל”. והיותר אמנותית ונמרצה שבין הפואימות הללו, “בין שני אריות”, הלקוחה מחיי אבותינו בזמן חרבן הבית השני – מגנה את מורי־הדת, שהשקיעו את העם בלמודי האמונה והרחיקוהו מטכסיסי המלחמה.

שִָחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא לִמְּדוּךָ

לֶאְסֹר מִלְחָמָה בִּתְבוּנָה וָדַעַת,

כֹּחַ וּמְרִי־נֶפֶשׁ מַה־יּוֹעִילוּךָ

כּוֹנְנוּ בָּתֵּי־מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,

לַחְשׂוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן. ־ ־

לֹא גִדְּלוּ שָׂרֵי צָבָא תֹּפְשֵׂי מִלְחָמָה,

לֹא הִפְרִיחוּ בָךְ כָּל מַעֲשֵׂה מַחֲשָׁבֶת;

אִם אֵין תַּחְבּוּלוֹת שָׂר, אִם אֵין מִשְׁמָעַת.

כַּמֶּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ

בִּגְבוּרַת בָּנֶיךָ לוֹבְשֵׁי קִנְאָה וּנְקָמָה

וּבְאַהֲבָתָם אֶל אַרְצָם הָעַזָּה מִמָּוֶת

לוּ לַעֲרוֹךְ מִלְחָמָה בַּשָּׂדֶה הֵבִינוּ

וּמְכוֹנוֹת וּכְלֵי הַקְּרָב לוּ הֵכִינוּ, –

אוּלַי עַל אוֹיְבֶיךָ גָּבַרְתָּ אָתָּה

וּמַפַּלְתְּךָ לֹא גָדְלָה כָּמוֹהָ עָתָּה.

תמימותה של ההשקפה.

המשורר משער, כי אלו הקדישו אבותינו את כחותיהם לחכמת־המלחמה ושכללו את כלי־הקרב שלהם היו מנצחים את הרומאים וממלכת־ישראל לא נחרבה; וזו היא השקפה תמימה. מכבדים אנו מאד את הגבורים שנלחמו אז בחרף נפש על חופש עמנו וכבודו; אבל עלינו להודות, כי לוא גם גדלו מספרם וגבורתם פי עשר לא היו יכולים לעמוד בפני הממלכה הרומאית התקיפה, שכבשה כבר בעת ההיא כמעט את כל העולם התרבותי. אם מדינות גדולות ואדירות כקרתגה, יון, מצרים וגליה נאלצו לקבל עליהן את עול רומי – איך יכלה יהודה הקטנה להמיש צוארה ממנו? עלינו להכיר איפוא טובה למורי־העם, שלא נשענו על חיל ורכב, ונתנו ביד היהודים כלי־נשק רוחני להגן בו על קיומם עד היום הזה.

תוכן הפואימה.

גבור הפואימה “בין שני אריות” הוא שמעון, אחד מראשי המגינים על חומות ירושלים. הוא נפרד מאהובתו, מרתה, והולך לקרב האחרון, לחיים ולמות.

שָׁלוֹם לָךְ, מָרְתָה תַּמָּתִי, עַד נֵצַח!

הִנְנִי שָׁב לַקְּרָב כִּי נִרְפָּא הַפֶּצַע;

שָׁם טִיטוֹס יְהוֹתֵת, יַרְבֶּה שֹׁד וָרֶצַח –

הָבִי לִי נִשְׁקִי, אַל תִּבְכִּי, מַה־בֶּצַע? – -

לֵךְ, שִׁמְעוֹן דּוֹדִי, לֵךְ וּנְהַג חֵילֶךָ!

יָקָר רֶגַע מִפָּז – מַהֲרָה וָלֵכָה.

עֵינֵי אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ עָלֶיךָ;

אַל תִּדְאַג לִי! מָה רָאִיתָ עַל כָּכָה?

אָבִי גַם אַחַי מוּקָעִים רָאִיתִי,

כָּל בִּעוּתֵי מָוֶת לִרְאוֹת נִסִּיתִי!

וירושלים נפלה ביד צר, ושמעון עם אהובתו הובלו כשבויים לרומי. מרתה נמכרה לאמה להמטרונה אגריפינה, ושמעון נועד ללחום עם אריה־משחית בזירה. תושבי רומי ואציליה נקהלו להאמפיתיאטר לראות במחזה־השסוי, ומן הסוגר זנק אל המערכה ארי נורא ורעב “על קדקדו כקפוד תסמר רעמתו, זנבו כארז ומתלעותיו פיות חרב”.

רֶגַע עָמַד הַטּוֹרֵף, הִתְבּוֹנֵן בַּטָּרֶף

(כִּמְנַסֶּה אִם מַאֲכַל תַּאֲוָה הוּא טוֹב טָעַם,

הָרָאוּי לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ),

אַחַר נָשָׂא רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ

הָלֹךְ וְדוּשׁ אֶרֶץ וְצָעֹד בַּזָּעַם,

הַקֵּף הַמַּעְגָל פַּעַם אַחַר פָּעַם,

וּמִטַּרְפּוֹ עֵינוֹ לֹא יִגְרַע, לֹא יֶרֶף

כִּמְרַגֵּל חֶרֶשׁ הַסּוֹבֵב הָאָרֶץ

לָתוּר עֶרְוָתָה וּמְקוֹם יֵשׁ בָּהּ פָּרֶץ.

דּוֹלְקוֹת אַחֲרֵי צַעֲדֵי אוֹיְבוֹ, כַּמַּחַט

הַנִּמְשָׁךְ אַחֲרֵי אֶבֶן הַשּׁוֹאָבֶת. ־ ־

פִּתְאֹם נָעַר הָאֲרִי כַהֲמוֹן קוֹל רָעַם

וּכְבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ הִשְׂתָּעֵר הַפָּעַם

וּמְלֹא קוֹמָתוֹ הִתְקוֹמֵם, וַיָּרֶם

אֶת כַּפּוֹ עַל טַרְפּוֹ אֶל מוּל לִבֵּהוּ;;

אַךְ שִׁמְעוֹן נִזְהַר וַיְקַדֵּם פָּנָיו, וּבְטֶרֶם

תִּנְחַת כַּפּוֹ עָלָיו שָׁלַח חַרְבֵּהוּ

וַיִּדְקֹר אֶת טוֹרְפוֹ אֶל אָרְבוֹת כַּפּוֹתָיו,

וַתָּבֹא הַחֶרֶב בְּאַחַת מִצַּלְעוֹתָיו;

וּכְתֹמֶר מִקְשָׁה יִתְיַצֵּב בַּתָּוֶךְ

הַמָּט לַהֶרֶג, הַנָּכוֹן לַטָּבַח,

בִּימִינוֹ הַמּוּנָפָה יַחֲזִיק הַמַּאֲכֶלֶת

וּבְנִצָּבָהּ כַּחוֹתָם אֶל לִבּוֹ יְאַמְּצֶנָּה,

כִּי הִיא כָל תִּקְוָתוֹ וּשְׁאֵרִית תּוֹחֶלֶת,

אִם יֵשׁ עַל פִּי אַרְיֵה תִּקְוָה עֲדֶנָּה.

גִּידֵי מָתְנָיו שׂרָגוּ וּשְׁרִירָיו צָבוּ,

עֵינָיו הַלְּטוּשׁוֹת בִּמְאוּרוֹתֵיהֶן נִצָּבוּ,

כַּחִצִּים הַשְּׁנוּנִים כּוֹנְנוּ עַל יֶתֶר

אַךְ שָׁם עָמָדָה, כִּי פָגְשָׁה בַגָּרֶם,

וּגְרָמָיו כִּמְטִילֵי בַרְזֶל בַּרְזֶל יָרֹעוּ,

וּבְפָגְעָהּ בָּעֶצֶם נִשְׁבַּר הַלַּהַב. ־ ־

וּמְטֹעָן חֶרֶב נִתַּר הָאֲרִי אָחוֹר,

מִמַּחַץ מַכָּתוֹ פָּרַץ זַרְזִיף דָּם שָׁחוֹר

וּבְקוֹל נַהֲמוֹ נִשְׁמַע כְּהֵד קוֹל נְכָאִים;

אַךְ בַּעֲבוֹר שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה רְגָעִים

הִבְלִיג עַל כְּאֵבוֹ וַיֶּאֱסֹף כֹּחֵהוּ

וַיָּשָׁב וַיַּהֲלֹךְ אֵמִים עַל הַמַּכֵּהוּ.

ושמעון, שבידו נשאר רק נצב החרב, הרים את עיניו לקהל האכזרים הממלא את הקרקס כמבקש עזר – ובאותו הרגע ראה את מרתה אהובתו, שנמשכה אחרי גברתה, הבאה לראות במחזה. זיק תקוה האיר את לב הגבור האמלל, וינסה לשסע בידיו את הארי, כמו שעשה לפנים שמשון – אך גבורתו נשתה.

וַיָּגַח הַכְּפִיר אֵלָיו שֵׁנִית בַּחֲמַת זָעַם –

עוֹד הִתְחַזֵּק הָאֻמְלָל עַל עָמְדוֹ הַפָּעַם,

עוֹד רִגְעֵי מִסְפָּר נֶאֱבַק עִם טוֹרְפֵהוּ,

אַךְ בִּזְנָבוֹ כִּאֶרֶז חִישׁ אַרְצָה הִכָּהוּ,

פַּרְסוֹתָיו הַנּוֹרָאוֹת תָּקַע בִּלְבָבֵהוּ

וּבִטְנו רִטֵּשׁ עַד מֵעָיו יָצָאוּ,

וַיְעַלַּע דָּמוֹ וַיְפָרֵק עֲצָמָיו,

וַיִּסְחַב אֶת פִּגְרוֹ מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו.

כָּל הָעָם בַּעֲלִצוּתוֹ קוֹל רִנָּה הִשְׁמִיעַ –

אַךְ מַה נַּאֲקַת מָוֶת מִן הַיָּצִיעַ? –

שָׁם אָמָה עִבְרִיָּה מֵתָה, גּוַֹעַת!

גם במותם לא נפרדו הנאהבים…

“בּמצולות ים”.

מעוררת לב היא גם הפואימה “במצולות ים”, המספרת מאורע אחד מגרוש היהודים משפאניה. באניה אחת, השטה על פני הים התיכון, ירדו המון גולים ההולכים לבקש להם ארץ מולדת חדשה; וביניהם שתי נשים עוטות בגדי־אבל, “אשת הרב מטורטונה, אבו־שעם, ופנינה בתה, נערה יפה טובת־טעם”. ויחמוד רב־החובל את יפי הנערה, וישלח את משרתו להגיד לה, כי אם לא תאות להיות לו לסוכנת יעלה את כל הנוסעים היהודים על אי שמם וימיתם ברעב. ותען הנערה, כי אם יעלה רב־החובל את אחיה הגולים על חוף בטוח נכונה היא למלא את שאלתו. ויעש רב־החובל כן, ויוביל את הנוסעים למחוז־חפצם כדי למלא תאותו; אך בוש משברו –

הַלַּיְלָה יִפְנֶה, עוֹד לֹא עָלָה הַשָּׁמֶשׁ,

עַל הַמַּיִם מִסָּבִיב חֹשֶׁךְ וָאָמֶשׁ;

כִּרְאִי נוֹרָא הוֹד הַיָּם הַגָּדוֹל סָרוּחַ,

עַל בִּרְכֵּי רוּחַ חֲרִישִׁית יִישַׁן יָנוּחַ.

חַדְרֵי סוּפָה סֻגָּרוּ, הַגַּלִּים יִשְׁתֹּקוּ

"אָתָא, בִּתִּי, אָתָא יוֹֹם הַמָּר, יוֹם קִצֵּנוּ,

אֱלֹהִים הִסְתִּיר פָּנָיו, לֹא יֹֹאבֶה חַלְּצֵנוּ;

אָבַדְנוּ אָבָדְנוּ, אֵין לָנוּ מָנוֹס

בִּלְתִּי אִם בִּמְצוּלוֹת הַיָּם אוֹקְיָנוֹס;

אָבִיךָ מֵת בְּאֵשׁ וַאֲנַחְנוּ בַּמָּיִם ־ ־

דֶּרֶךְ אֶחָד הוּא אֶל שַׁעֲרֵי שָׁמָיִם". ־ ־

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה לַהֲדֹף לָיִל

וַתָּקֹמְנָה כַּלְּבָאוֹת אִשּׁוֹת הֶחָיִל,

וּבִלְשׁוֹן סָתֶר כָּתְלֵי הָאֳנִיָּה יָלֹקּוּ;

וּשְׁתַּיִם נָשִׁים עוֹטוֹת בִּגְדֵי אֵבֶל

תֵּשַׁבְנָה גַלְמוּד עַל עֲרֵמַת חֶבֶל

– כִּי יֶתֶר הַנּוֹסְעִים אִתָּן אָרָחוּ

חוֹף מִבְטַחִים עָלוּ, אוֹתָן זָנָחוּ ־ ־

וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה עַל קִיר הַסְּפִינָה דָּרָכוּ,

וּבְלֵב קָרוּעַ וּמָרְתָּח שִׂיחָן שָׁפָכוּ:

"אֲדֹנָי אֶחָד, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ,

הִנְנוּ אָתָאנוּ לָךְ, אָנָּא קַבְּלֵנוּ;

אִם דָּמֵנוּ יֶעֱרַב כַּקָּרְבָּן עָלֶיךָ

הִנְנִוּ לָמוּת בִּנְדָבָה עַל מִזְבְּחֶךָ!"

דִּבְּרוּ – וַתִּשֶּׂאנָה עֵינֵיהֶן הַשָּׁמַיְמָה,

וַתַּחֲלֵקְנָה מִמִּכְסֵה הָאֳנִיָּה הַמָּיְמָה…

“האישה וילדיה”

מאורע אחר של מסירת־נפש על קדושת הדת מתארת הפואימה “האישה וילדיה”, הנוסדה על האגדה המסופרת בספר חשמונאים ב'. בעת שגזר מלך סוריה, אנטיוכוס אפיאנוס, כליה על היהדות, הובאו לפניו אשה אלמנה ושבעת בניה, שנתפשו בשמרם את השבת. ויצו המלך העריץ על הנאשמים לסגוד להפסל שהקים, למען יסלח להם עונם; וכשלא שמעו לפקודתו המית את הבנים זה אחר זה ביסורים נוראים. ובראות העריץ את אומץ־רוח המומתים, השליך טבעתו בערמה לפני האח הקטן, שנשאר עוד בחיים, למען ירימהו מעל הארץ ויראה כמשתחוה להצלם; אולם גם חפצו זה לא נתמלא.

עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, כִּמְעַט עוֹד יָלֶד,

יֶלֶד נָבָר וָתָם, טוב וִיפֵה תֹאַר!

הֵן אַךְ דָּרֹךְ דָּרַךְ עַל סַף הַחֶלֶד

וִיקַדְּמֵהוּ מוֹת תַּחֲלֻאִים בַּנֹּעַר?

אָמְנָם תֹּם וּנְעוּרִים לִמְאֹד יִגְבָּרוּ,

כִּי גַם רַחֲמֵי הַזֵּד אֵלָיו נִכְמָרוּ: ּ

וּפִתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל בֹּכִים, קוֹל פַּחַד:,

"הֵילִיכִי, בַּת יַעֲנָה, בֶּן־בִּטְנֵךְ וּקְחִיהוּ,

יָחִיד הוּא נוֹתַר מִשִּׁבְעַת בָּנָיִךְ,

דַּבְּרִי עַל לִבּוֹ, הַצִּדָּה הַטִּיהוּ,

יִשְׁמַע וִימַלֵּט חַיָּיו עִם חַיִּיִךְ,

כִּי יֵט לִפְקֻדָּתִי אֹזֶן שׁוֹמָעַת –

יָרִים מִן הָרִצְפָּה זֹאת הַטַּבָּעַת".

וַתִּקַּח הָאֵם אֶת עוּלָהּ הָאַחַד

לְדַבֵּר אִתּוֹ הֶעֱלַתְהוּ הַגָּגָה…

“אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים!” הָאֵם שָׁאָגָה,

וּמֵרֹאשׁ הַמִּגְדָּל אַרְצָה נִקְפָּצוּ

וַיִּתְפּוֹרְרוּ רֶגַע וַיִּתְפּוֹצָצוּ.

“אסנת בת פוטיפרע”.

הפואימה “אסנת בת פוטיפרע” מספרת את קורות יוסף במצרים. הישמעאלים הביאו את הנער הנחמד מארץ כנען והציגוהו למכירה בשוק העבדים, המלא “סחורה” מכל המינים.

שָׁם כּוּשִׁים חוּמִים וּלְהָבִים יַעֲמֹדוּ

מִלּוּד וּמִפּוּט, דַמֶּשֶׂק וּבָבֶל,

מִשְּׁבָא, מֵעֲרָב, מֵאַשּׁוּר וּמֵהֹדוּ;

מֵהֶם גִּדְלֵי קוֹמָה עוֹמְסִים בַּסֵּבֶל,

מֵהֶם גַּמָּדִים בַּבַּיִת יַעֲבֹדוּ,

שָׁרִים וּמְחוֹלְלִים וּפֹרְטִים עַל נֵבֶל.

וַהֲמוֹן קוֹנִים שׁוֹנִים שָׁמָּה נִקְהָלוּ,

יִבְחָנוּם וִיבַקְּרוּם, לִמְחִירָם יִשְׁאָלוּ.

ויבוא בין הקונים גם איש בא־בימים “עוטה שש ומכורבל רקמתים”, הוא פוטיפר שר־הטבחים. וירא את יוסף, העלם הענוג שרוחו הנדיבה נשקפת מבגדי עבדותו “כהציץ מקרעי עבים מנגד בימי הבציר אור שמש זרוח” – וייטב בעיניו ויקנהו. הוא הביאו אל ביתו המוקף

פַּרְדֵּס נֶחְמָד שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם,

בּוֹ יַעַל כָּל עֵץ נֶחְמָד לָעֵיניִם;

שָׁם יָנֵץ הַשָּׁקֵד, תִּפְרַח הַגֶּפֶן,

הַזַּיִת יִסְתַּבֵּל לִבְנַת הַצֶּמֶר,

הָרִמּוֹן יִתְכַּסֶּה בִּשְׁנִי תוֹלָעַת

וַעֲטֶרֶת סַנְסִנָּיו יִצְנֹף הַתֹּמֶר. — —

וּפֶסֶל עֲזָאזֵל אוֹ הָעַשְׁתֹּרֶת,

הִיא בַּעֲלַת הַשֶּׁפַע, אֱלִיל הָעֲתֶרֶת,

חָצוּב מִצּוּר שָׁם נִצָּב עַל כַּן שַׁיִשׁ

בִּדְמוּת אִשָּׁה יָפָה מַרְבַּת שָׁדָיִם,

הַנּוֹשֵׂאת קַרְנֵי פָרָה עַל הַמֵּצַח

וּמְנַעְנְעִים וָכַד בִּשְׁתֵּי הַיָּדָיִם.

סְבִיב נִצְּבוּ כָּל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם:

שָׁם פֶּסֶל אָמוֹן בִּדְמוּת אֵיל קַרְנַיִם,

פִּיתֹם וּבַעַל־צְפוֹן בִּדְמוּת צֶפַע,

מַצֶּבֶת חָנֵס, סוֹא, אוֹן וּפִיבֶסֶת,

וַהֲמוֹן חַמָּנִים, וּמְחֻקָּה עָלֵימוֹ

תַּבְנִית כָּל עוֹף, כָּל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת.

בגן נפלא זה ראה יוסף לראשונה את הילדה הנחמדה אסנת, בת אדוניו, ברדפה בגבעול־שושנים אחרי העופר המשחית תלמי פרחיה. הוא נועד למורה לשון וספר לילדה זו, ובגדלם יחד אהב אותה בשביל יפיה ותומת נפשה. ויוסף עבד את אדוניו באמונה ובחריצות, ויהי לפקיד על כל ביתו; וגם בחכמה ובאצטגנינות (ידיעה במהלך הכוכבים וסודות המזלות) עסק יוסף, ויחכם מאד בכל מסתרי מצרים ולהטי חרטומיה וידע לפתור חלומות כהלכתם. כן הצטין העלם ביפי חזותו, וזוליכה גברתו, השונאה את אישה הכביר ממנה לימים – חמדה את טוב תארו. אולם יוסף לא חפץ לבגוד באדוניו ובאהובתו אסנת – ולא השיב אהבה לזוליכה; ועל כן הלכה קדורנית מגאותה המשפלה ותאותה שלא נתמלאה.

…הֲזֹאת הִיא זֻלֵּיכָה מִימֵי קֶדֶם?

אֵי שִׁנֵּי הַשֵּׁן וּלְחָיֵי הָאֹדֶם?

שׁוֹשַׁנַּת הַפָּנִים חָוְרָה, נָבֵלָה,

גַּם עֶדְנַת הַבָּשָׂר צָמְקָה, קָמֵלָה;

רַק אֵשׁ זָרָה תֹּאכַל מִבְּנוֹת עֵינֶיהָ,

תָּפִיץ אוֹר קִפָּאוֹן עַל לִבְנַת פָּנֶיהָ –

אֵשׁ תַּאֲוָה נוֹאָשָׁה, אֵשׁ תִּקְוָה כּוֹזֶבֶת,

אֵשׁ חֵשֶׁק לֹא נִמְלָא, אֵשׁ אִשָּׁה אוֹהֶבֶת.

האם והבת התחרו יחד באהבתן ליוסף (חבל שהמשורר לא תאר את מלחמת־הרגשות שהולידה התחרות זו אצל האם והבת), ובראות זוליכה כי ידה מטה, נקמה ביוסף. ביום שחגגו המצרים את עלות היאור נילוס, המשקה את הארץ, יצאו פוטיפר ובני ביתו לראות בלהקת החוגגים, המריעים בחצוצרות ומכים בתופים – ורק זוליכה ויוסף נשארו בבית; ותעליל עליו זוליכה, כי חפץ לחלל כבודה. ויתן פוטיפר את יוסף בבית־הסהר, וישב שם כשנתים ימים. ובתוך כך נלקחה אסנת לבית פרעה, ועמדה לשרת לפני המלכה. ויהי היום ופרעה חלם חלום שאיש לא ידע לפתרו, ותזכור אסנת כי יוסף הטיב לפתור לה את חלום אהבתה בשבתו עמה בבית אביה – ותגד למלכה, וישלחו להעלות את יוסף מכלאו. הוא מצא את הפתרון הנכון לחלום פרעה, וקבל בשכרו

שִׁלְטוֹן וִיקָר תַּחַת עַבְדוּת וָבֹשֶׁת,

בִּמְקוֹם בֶּגֶד עִדִּים שֵׁשׁ רִקְמָתָיִם,

טַבַּעַת וּרְבִיד זָהָב תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת,

בִּמְקוֹם בֵּית הַבּוֹר כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם!

אולם גמולו היותר יקר היתה אסנת אהובתו – שנתנה לו לאשה על פי פרעה.

“דוד וברזִלי”.

הפואימה היפה “דוד וברזלי”, שהיא אחת היצירות הראשונות של המשורר, מקבילה את חיי הכפר השוקטים והתמימים לחיי הכרך המגוהצים והמשחתים. סופרינו השתדלו בשנות החמשים לחבב את עבודת־האדמה על אחינו, כי הממשלה עסקה אז ביסוד קולוניות ליהודים (הקולוניות היהודיות בפלכי חירסון, פודוליה ווילנה נוסדו בעת ההיא); וגם יל"ג נמשך אחרי הזרם. הוא מתאר לנו את בעל־האחוזות העשיר בגלעד, ברזלי, כאיש שמאס שאון הקריה וכל חמודותיה, ויבחר להתבודד כל ימי חייו הארוכים בסוכת־שדה ולרעות את צאנו. ברזלי יודע,

כִּי פוֹרְטֵי הַנְּבָלִים בַּלָּאט יִבְכּוּ

וּבְבָתֵּי מִדּוֹת יִשכּוֹן גַּם רֹב שָׁבֶר;

עַל עַפְרוֹת זָהָב נַחֲלֵי דִמְעָה נִטָּיוּ,

גַּם עֵקֶב כָּל תַּאֲוָה זָרָא וָקָבֶר. — —

וַיַּרְא מִשְׁכָּן לוֹ פֹּה בִּדְמִי הַיָּעַר,

הַרְחֵק וּמוּזָר מִתְּשֻׁאוֹת הֶחָלֶד;

שָׁם יָשׁוּב הַיָּשִׁישׁ לִחְיוֹת כַּנָּעַר

וּבֶן הַשְּׁמוֹנִים יִתְעַנַּג כַּיָּלֶד.

שָׁם אֵין לוֹ כָּל הוֹד¹⁶, אַךְ אֵין לוֹ כָּל נֹהַּ,

עַרְשׂוֹ רַעֲנָנָה וּכְסוּתוֹ שָׁמַיִם;

כּוֹכְבֵי אוֹר נֵרוֹתָיו בִּמְנוֹרַת אֱלֹהַּ

וּרְאִי הַפָּנִים לוֹ אוּבַל¹⁷ הַמָּיִם.

רִנְנַת צִפֳּרֵי לַיִל לוֹ קוֹל הַנֵּבֶל,

מַשַּׁק הַסְּבָכִים עוּגָב וּמְצִלְתַּיִם.

עד כמה בלתי מוצק הוא אושר בני הכרך והמשרה והתפארת הבל הן – נוכח ברזלי על פי הנסיון בעת שבא אליו מחנימה המלך דוד, הבורח מפני אבשלום בנו. הוא כלכל את המלך וחילו בלחם, וכשנכנעו לבסוף הקושרים חפץ דוד להשיב לברזלי את גמולו, ויקראהו ללכת אתו ירושלימה:

שָׁם אוֹתְךָ אֲכַלְכֵּל, אֶגְמוֹל חַסְדֶּךָ,

כָּל כָּבוֹד וָעֹנֶג יַחַד נַחֲלֹקָה;

עַמִּי עַמְּךָ, עֲבָדַי עֲבָדֶיךָ,

חֻקִּים צַדִּיקִים לוֹ יַחַד נָחֹקָּה.

תַּחַת שָׂדְךָ זֶה תַּחַז גִּיַת חֶמֶד,

וּדְבִיר הַמְּלוּכָה תַּחַת רֶפֶת עֵדֶר;

צָבָא רָב וַחֲלִיפוֹת תַּחַת הַצֶּמֶד,

בִּמְקוֹם מַקַּל רֹעֶה שַׁרְבִיט וָהֶדֶר. ־ ־

“קוּמָה וּלְכָה אִתִּי!” קָרָא הַמֶּלֶךְ

וַיְחַבֵּק לַשָּׂב וּבְעַיִן דּוֹמָעַת.

אולם ברזלי מאן לקבל את חסדי המלך, כי טובים בעיניו שדותיו, עדריו וסוכתו מכל סגולות מלכים. והוא השמיע למלך את האמת שקנה בנסיון רב:

הֲלֹא טוֹב מִסְכֵּנוּת וּמְנוּחָה רֶגַע

מֵאוֹצָרוֹת עִם צָרוֹת מִכָּל עֵבֶר.

ודברי הזקן עוררו מחשבות־עצב בלב המלך הנדהם, שנתפכח רגע משכרון שלטונו וירא את הדברים כמו שהם.

וּשְׁנֵימוֹ עוֹד נִצְּבוּ בִּדְמִי הַלָּיִל

כִּנְצִיבֵי שַׁיִשׁ יַד אֳמָן הֶעֱמִידָה,

וַיָּפָג לֵב דָּוִד, לֹא עָצַר חַיִל,

וּדְמָעוֹת כַּנַּחַל עֵינוֹ הוֹרִידָה.

ובתוך כך עברו שלוחי ישראל את הירדן להשיב את המלך ירושלימה.

ןּבֵין כֹּה וָכֹה הַדְּמָמָה הִפְרִיעוּ

תּוֹפְשֵׂי הַמָּשׁוֹט בַּמַּיִם יַחְתּוֹרוּ;

גַּם קוֹל עַל הַמַּיִם עַם רָב הִשְׁמִיעוּ,

גַּם דָּוִד גַּם רֵעוֹ מִשְּׁנָת נֵעוֹרוּ.

הָעֲבָרָה נִגָּשָׁה אֶל זֶה הָעֵבֶר

וּמְלֵאֲתִי רֹב אָדָם וּכְלִילַת הֶדֶר:

וַיֵּלֶךְ דָּוִד לִמְלוֹךְ עַל עַם עֵבֶר,

וַיֵּלֶךְ בַּרְזִילַּי לִרְעוֹת הָעֵדֶר.

יל"ג מצא בטילז פרנסתו ברוחה, אלא שנצטער תמיד על היותו רחוק מהעולם הנאור. הוא כותב לאחד מידידיו:

“שבתי בטילז טוב, לחמי נִתן, מימי נאמנים; יושב אנכי בזה במנוחה שאננה ובשלות השקט. אפס צר לי מאד כי המקום רחוק ממקור החיים המפכים כעת במקומות הגדולים, רחוק ממסלולי־הברזל וממקום תורה; והמקום צר ואנשי־דעת בו אין, על כן תפוג תורה מלבי יום יום, ואני הולך אחורנית… וילדי גם המה גדלים, באים בימים, ואין פה היכולת לגדלם ולאמנם כראוי”¹⁸.

יל"ג יוצא לגור בפטרבורג.

שמחתו של המשורר גדלה איפוא מאד כאשר נקרא בשנת תרל“ב לפטרבורג להיות שם לסופר הקהלה היהודית ולמנהל הענינים של חברת “מפיצי השכלה בין היהודים”. תקופה חדשה החלה אז בחיי יל”ג וגם ביצירתו.

עולם כמנהגו"

בשנת תרל“ד הדפיס יל”ג את הסיפור השני של קבוצת ספורי־ההלצה הנקראה בשם “עולם כמנהגו”. הספור הראשון מקבוצה זו, בשם “שני ימים ולילה אחד” נדפס כט"ו שנה לפני זה, והוא מתאר את בערות יהודי פונדילובה, עיר טפוסית קטנה שהמספר שהה בה בדרך נסיעתו איזו ימים, ואת תעלולי “המגיד מפיפקביץ” המושל בקן זה של עניות וחשך.

"אחרית שמחה תוגה.

והספור השני בשם “אחרית שמחה תוגה” גדול מן הראשון פי ארבע בכמותו, אם כי אינו עולה עליו בערכו הספרותי, שאינו גדול בכלל.

הספור השני מתאר את חיי החסידים וממשלת ה“רביים” בערים נכחדות בקרימבילישוק וזארקישוק.

“איש איש כי יחטא לאלהים – ואדם אין צדיק בזארקישוק אשר לא יחטא – ונשא כופר פדיון נפשו למלאך פניו, הוא הרבי, ונסלח לו. דֶבר כי יהיה בארץ, רעב כי יהיה, בצורת ומטר סוחף וכל מכת מדינה כי תהיה, כל מחלה וכל תקלה וכל קטטה וכל גזרה רעה – יפנו אליו ויוָשעו מכל אפסי הארץ, יצו על המלאך המשחית ויאמר הרף. כל איש מצוק וכל מר־נפש, כל איש אשר לו נושה וכל איש חסר פרנסה וחשוך בנים; כל אשה יודעת צרת נפשה, אשה עזובה ועצובת רוח, אשת נעורים כי תמאס, אשה עקרה אין לה וָלָד; דבר כי יגֻנב, אדם קורא לחברו רשע, איש כי ירד עמו לחייו¹⁹ ־ בכל כאשר לכל ישימו פניהם לקדוש ישראל זה, והוא ממרום שבתו ישלח דברו וירפאם ולא יוסיפו לדאבה עוד”.

וזארקישוק עומדת על הגבול בין ארצות ממשלתם של שני “צדיקים”, ר' ווילפילי מקריזישוק ור' לייבלי מקרימבילישוק; ויתחרו יחדו שני ה“רביים”, כי כל אחד מהם השתדל למשוך אליו את העירה והכנסותיה. וכשנלאו “היהודים הטובים” להלחם יחד, שלח ר' ווילפילי להגיד לר' לייבלי לאמר: “קח נא את בתי לבנך לאשה, ואתנה לבתי שלוחים את זארקישוק, ומשכתי את ידי ממנה”. וייטב הדבר בעיני ר' לייבלי, ויאמר לחוג את חנוכת זארקישוק, הנכנסת לרשותו, בכבוד והדר; וישמעו החסידים ויבואו אל החגיגה מקצות הארץ. "איש איש עזב ככפיר את ביתו, עינו לא חסה על כליו, לא הפנו אבות אל בנים; לא נפל לבם ולא נס כחם ללכת בדרך רחוקה ולעבור רגלי דרך הרבה מאות כברות־ארץ פעם אחת. החנוני עזב את חנותו, ומוכר־המשקים – את בית־משקהו; החיט הניח את מחטו מידו, והסנדלר – את סדנו מבין ברכיו; איש צרור־כספו בידו, אשר טפּח ואשר אסף על יד על יד בזעת אפים ימים וירחים. וינצלו את ביתם ויעזבו את נשיהם ואת טפם בעֵרום ובחוסר, למען לא יבדלו מתוך הקהל ולא יגרע נחלתם בברכת הצדיק אשר יתן להם. המונים, המונים נהרו מכל צד ומכל פנה אל זארקישוק; בם מרכבות כבודות, רתומות לסוסים אבירים, מלאות כל טוב וכל יקר; בהם עגלות העגלונים, נמשכות מצמד סוסות רעות המראה ודקות הבשר, טעונות אדם רב משא לעיפה; ובם עולי רגל עניים מרודים, אשר כל חילם בצרורם, והונם – בילקוטם אשר על שכמם…

וזארקישוק עיר שכֻלה יהודים, ובתיה בנויים כשאר ערי השדה אשר בני ישראל יושבים שם. בתי־עץ בעלי קומה אחת עומדים צפופים איש אל עבר פניו, בית יוצא ובית נכנס, אלה יעמדו ופניהם אל הרחוב ואלה פונים צדם החוצה; פה ישתרע גדר־קרשים המאחז פני שתי חצרות, ופה מקום מונח ורֶוח בין הדבקים; אלה ספונים גֵבים²⁰, אלה מסוככים בנסרים, ואלה מכוסים תבן וחציר גגות".

ותמלא העירה הקטנה תשואות אורחים, המחכים בכליון עינים לבוא “הצדיק”.

"קול דהרות סוסים ורעש מרכבות נשמע מרחוק.

– הנה זה בא! הנה זה בא! נשמע פתאום קול החסיד העומד על המצפה.

כנשוא נהרות דכים בהיות בהם רוח סערות ותחבוט שִׁבָּלְתִּם, כן התנשאו גלי אדם אלה לקול הקריאה הזאת… מן הבתים ומן החצרות אשר התחבאו שם יצאו החסידים כדי ארבה לרוב ויפשטו על הדרך. וכרגע נראה ענן־אבק הולך וקָרֵב, ושני אנשים רוכבים בסוסים אבירים דוהרים בכל עוז – לא ברוכבים הרַבִּי! ואחרי הרוכבים עגלות־צב רתומות שנים שנים סוסים אמוצים – לא בעגלות הרבי! ואחרי העגלות כִּרְכָּרָה יקרה משוכה משני סוסים לבנים – לא בכרכרה הרבי! ואחרי הכרכרה מרכבה מרקדה רתומה לארבעה סוסים ברודים, חבושים מתג ורסן של כסף מעשה חרש להלל מאד; ונהדר בכבוד על המרכבה יושב על יריעה מרוקמת אדר היקר ר' לייבלי מקרימבילישוק בכבודו ובעצמו, לבוש לבנים ועטוף לבנים כמלאך־השרת. ושני חסידים בחורים לבושי־מכלול עומדים על מסעד המרכבה לאחריו, ושנים אחרים יושבים על המושב לפניו, מנהלים בסוסים ומשמיעים קול שוט. וגדוד פרשים, עשרה חסידים במספר, מלובשים בגדים כקוזאקים, רוכבים על סוסים קטנים מיוזנים, עוטרים את מרכבת־הכבוד משלשת עבריה; והמון צבים וכרכרות דוהרים ומכרכרים בכל עוז, ואחריו כל אדם ימשוך, ולפניו אין מספר, המון רב למאד… ובגשת מרכבת־הכבוד, אשר הצדיק בעצמו יושב בה, אל רחוב העיר, יצאו מתוך הקהל חסידים בעלי־אגרופין ולבושי־להבות ויאחזו במתג הסוסים ויפַתחום, ויביאו את צוארם במוסרות וימשכו את מרכבת־הכבוד על שכמם, והמון רב דוחה. וקול ההמון כקול מים רבים קורא: ברוך הבא בשם ה'! ותבקע הארץ לקולם".

והצדיק אסף את כסף ה“פדיון” הרב מהמוני החסידים, ויצו עליהם להטבל במים ול“סבב כפרות” למען ינקו מעונותיהם.

וכמעט נטיו צללי ערב והנה האירו פני זארקישוק מהמון נרות ומנורות, אשר העלו איש בחלוני ביתו. חסידים ואנשי־מעשה התעסקו כבר ימים אחדים לעשות את הַמִּנְהָרָה לכבד את רבם באוּרים; עתה הדליקו הנרות, העלו אבוקות והשיאו משואות וַתָּאֶר העיר. ביחוד היתה האורה יפה לפני בית משכן הצדיק. בין ענפי העצים תלו פנסין של ניָר בעלי גוַנין הרבה, ועל כלונסאות של עץ היו מסודרות עששיות של זכוכית בתמונות שני משולשים מהופכים ומשולבים זה בזה, או חותם דוד המלך (מגן־דוד). ובכל בתי העיר כקטן כגדול נראו נרות דולקים שנים שנים מכל שמשות החלונות; ותהי כל העיר כמדורת־אש גדולה – ויאר כל הלילה".

וכתום שבעת ימי החגיגה שב הצדיק והמון חסידיו לקרימבילישוק, כדי לחוג שם ברוב פאר ותכונה רבה את חתונת בנו עם בת ר' ווילפילי. בשמחת הרבי השתתפו כל יהודי העיר זולתי איזו נאורים. ביניהם נחשבה גם ה“שושנה בין החוחים”, היא שרה היפה והמשכלת, היושבת בעלית קיר קטנה כצפור בודד על גג. שני חלונות העליה נשקפים “אל תוך גן נחמד למראה מלא ברכת ה‘. מתוך ערוגות שושנים ותלמי בֹשֶׂם ירימו ראשם עצי־תפוחים מתוקים לחך ונעימים לָאָף. וכהֵעור שחר, ובין ענפי העצים יקיצו המזמרים בעלי־הכנף, אז יפָתחו גם חלוני העליה; ערוגות הבֹשֶׂם ועצי התפוח יעלו את קטרתם לריח ניחוח, וקול ישורר בחלון, וידים ממהרות ירוצו ויתרוצצו בין מיתרי הנבל ויעלו את הקולות ואת השברים לקחת אזנים ולצודד נפשות. ויש אשר בין קולות הנבל ישמע גם קול אשה נסתרת מזמרת מעדנים, והצפרים תענינה לעומתה ובמקהלות תברֵכנה את ה’. ובצאת השמש על הארץ – תלך שרה הלוך וטפוף בין ערוגות הבֹשׂם ללקוט שושנים רעננות ורטובות לשלחנה… שמלה ארוכה, בלתי יקרה אבל טהורה ונקיה כטל ילדות, מכסה כערפלי־טהר את כל בשרה, מכפות הרגל עד חלקת צוארה; ומתחת לשולי שלמתה הארוכה והרחבה תשקפנה בלכתה פעמיה היפות, מסֻגרות בנעלי־משי צרים ומרֻקמים”.

שרה גדלה בבית הוריה הנאורים באודיסה, ובמותם באה לגור עם אחיה הבכור מרדכי לקרימבילישוק, ומרדכי נמשך אחרי החסידים, וישיא את אחותו לחסיד מוכה־שחפת, שמת כעבור שנה לנשואיהם. וגם שרה חלתה מחלה עזה, כי כשל כחה בכלכלה את אישה במחלתו; אולם הרופא הצעיר אלבירט השיבה לאיתנה בתרופותיו ובדברי־הנחומים שדבר תמיד על לבה.

ואלבירט איש עול ימים בן עשרים ושש שנה, גדל קומה וטוב־תואר, חכמתו תאיר פניו וטוב לבו מציץ מחרכי עיניו, פאת זקנו גרועה ורק לחייו ושפמו מכוסות בשער שחור ומזהיר כעין עץ הבנים²¹. והבית אשר הוא גר בו נקי וטהור, וסדרים בו בכל פנות שאתה פונה… בבקר היה מקבל בביתו את החולים הבאים לדרוש עצתו, אשר רובם מבני עניים – ומעודו לא ספר ולא מנה כמה אגורות־נחשת הניחו העניים והאביונים על שלחנו… ועל השלחן לפניו ירָאו ספרים מובחרים וכתבי־עתים מיוחדים לדברי בני ישראל; וזמן פנוי מצא לו להגות ולקרוא בם, כי לא שחק בקוביא ולא בא בית־מרזח".

ותתאהב שרה בהרופא הצעיר והנחמד, אולם מרדכי לא הסכים לתתה לו לאשה ועצר תחת ידו את הנדוניה שלה, כעשרת אלפים רובל, כי בקש להשיא את אחותו להירשקה בן הרבי. אבל מקרה אחד הפך פתאם את לב מרדכי, החסיד האדוק, לכפור בתורת ה“רבי” ואמונתו. בן נולד לו, ויבוא הצדיק, הנועד להיות לסנדק, והמוהל שלו, ר' שרינצל, אל הברית; והמוהל, שהרבה לשתות ולהשתכר בחגיגותיו של ה“רבי”, קלקל את מלאכתו – והילד הנמול מת. ויתאבל מרדכי על בנו ויחלה מרוב צער, וגם גדף בפומבי את ה“צדיק” וכל בני חבורתו השכורים. כן באה על ה“רבי” רעה גם ממקום אחר, כי הפריעו חסידיו, עליזי־החגיגה, את מנוחת התושבים, ויד הממשלה היתה בהם.

“ויהי בחצי הלילה, כל יושבי קרימבילישוק עלו על ערשותם, והשומרים הסובבים בעיר קראו בחיל ויודיעו את שעת חצות־הלילה. אחר ישבו איש איש אצל כל פנה ויגהקו ויפהקו ויתנו שנת לעיניהם. ברחובות ובשוקים דממה שלטת. אין קול ואין עונה ואין קשב. פתאם לפתע נשבתה הדממה ומרחוק נשמע קול ענות גבורה, קול בכח כקול המון חוגג, ולהקת חסידים שכורים מלאים יין הטוב ירונו מטוב לב והולכים מבית הצדיק… ורפאל הסנדלר מחלל בשפתיו ומסַיע להמזמרים על פי מדות המנגינה; ו”דוד לולב" (הנקרא כך בשביל שהוא דק וגבוה) נושא על שכמו קלחת־נחשת גדולה הפוכה על פניה; וקליטא וברקים, הצעירים שבחבורה, בעלי־אגרופין ובידיהם מוטות־עץ, מתופפים בקלחת ומשמיעים קול פחדים, והמון רב אחריהם הולכים הלוך ורנן איש אל עבר פניו, ויהי כל הרחוב לחרדת־אלהים"… ובעברם לפני בית שר־הגדוד "יצא אליהם איש־צבא אחד מן המשרתים את פני השר ויקרא בקול גדול רוסית: הסו, עברים, ואל תריעו, כי גברתי חולָה שוכבת על מטתה; לכו לדרככם דומם ואל תתרועעו!

– מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לדבר כן? – שאל ר' תרטיאל.

– כפי שאני רואה, אמר זנוויל העור יָוָן הוא, אחד מאנשי־הצבא.

– אלמלי יָוָן הוא, למד ר' בונס הפִּסֵחַ כדבר הלמד מענינו, כי אז היה לו כידון על שכמו, חרב מצומדת על ירכו; השתא דלאו הכי שמע מינה לאו יָוָן הוא.

– מתחפש הוא! הבטיח רפאל הסנדלר – משרת בית המוכסת הארורה הוא (יוכבד, החוכרת מכם היין ושונאה להחסידים)".

ויכו השכורים את החיל הכה ופצע עד שחש שר־הגדוד לעזרת המוכה ושסה את כלבו בעדת ההוללים, שנפזרו לכל רוח. וכשנודע הדבר לפקיד־העיר תפש את הנאשמים וצוה ללקותם מכת־מרדות, גם בקהל החסידים בכלל שם הפקיד את עינו לרעה, ומצא בהם גנבים ו“נעלמים”²², שמסרם לדין ולעבודת־הצבא; ו“הרבי” ר' לייבלי בעצמו, העומד בראש חבורת החשוכים והוללים, גורש מן העיר ולהנאורים המעטים היתה אז הרוחה, כי נפטרו משלטון הקנאים.

“אלבירט הרופא קנה מאת הצדיק את בית־זבולו וישנהו לטוב, ובנשאו את שרה, אהובת־נפשו, קבע את דירתו במקום קדוש זה… ובעת החתונה נוסדו רוזנים יחדו אל הבית הזה, ויצאו במחולות בחורים ובתולות בעצם המקום ההוא אשר היה ה”צדיק" מטיֵל ליה חִנגא בהדי דשכִנְתָּא, ובמושב לצים ישבו וישחקו בשחוק הלוחוּתַים (הקלפים), על השלחן אשר אכלו עליו השירַיִם. מעתה תהיה עלית־הנשמה בבית הזה לא על ידי כוָנות וצרופי־שמות, כי אם על ידי קול נבל־עשור אשר תפרוט בו בעלת־הבית בידים חרוצות, ולפעמים ישמע במקום קדוש זה גם קול אשה מזמרת בפה".

השקפת יל“ג על ה”חסידות".

השקפת יל“ג על ה”חסידות“, המתגלה בספור זה, היא שטחית ביותר. הוא רואה רק את השכרות, ההוללות והטפשות של החסידים, ואינו מרגיש כלל בעליצותם הדתית, בהקסם המסתרי של תורתם ובהיופי המיוחד שבאגדותיהם ונגינותיהם. בתור אחד מחלוצי ההשכלה בדורו נלחם יל”ג בכל כח כשרונו בבערות ומחזיקיה; ועל כן שלח גם ללב החסידים, אויבי ההשכלה, את חצי מהתלותיו, שנחשבו לשנונות מאד בזמנו, והנראות כתפלות קצת בעינינו.

משלי־התוכחה והפואימות הסאטיריות מחיי ההוה

“השחר”

בשנת 1869 החל סמולנסקין להוציא לאור בווינה את הירחון “השחר”, שנועד להפיץ אור ההשכלה בין היהודים, ובין עוזריו הראשיים נמנה גם יל"ג, שסלל לו בירחון זה דרך חדשה. שירו “בעלות השחר”, שנדפס שם, מודיע לנו את התמורה שנעשתה ברוחו: מיום שהתבונן לבערות העם וסבלותיו חדל לבקש לו נושאים מחיי העבר ולשיר “תענוגים, אהבה וידידות”, ונכון הוא לכתוב מעתה רק שירי בקרת, תוכחה ועקיצה בלי חמלה על חיי ההוה.

מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמְחָה וָנַחַת,

לֹא אֲקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ;

אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשׁוּר עַבְדוּת נִצַּחַת,

אֶחֱלוֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶשׁ. ––

הַנַּח לִי! לֹא מְשׁוֹרֵר, כִּי מְקוֹנֵן הִנְּנִי;

לֹא אוֹסִיף עוֹד זַמֵּר, לֹא עוֹד אָשִׁירָה,

רַק חָמָס אֶזְעַק, רַק אֵבֶל אָעִירָה.

אִם בְּאֵלֶּה חָפַצְתָּ – הִנֵּנִי, הִנֵּנִי!

חֶפְצְךָ חֶפְצִי וּבְרָצוֹן אַשְׁלִימֶנּוּ;

עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְנָפֶיךָ שָׂאֵנִי

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל, כָּל שָׂטָן לֹא יִסְתְּמֶנוּ

מֵחֶמְלָתִי עַל עַמִּי וּמֵרַחֲמִי אוֹתָם,

אַגִּיד לְרֹעָיו פִּשְׁעָם וּלְמוֹרָיו חַטֹּאתָם

התקופה השניה.

יל“ג ראה את קשי־ערפו של רוב העם, הממאן להנות מאור ההשכלה ולשלוח את בניו לבתי־הספר של הממשלה, שנפתחו לפניהם בשנות הששים; והוא תולה את האשמה במנהיגיו ובמוריו הדתיים של העם. ועל כן קדש עליהם מלחמה בשורה של יצירות לקוחות מחיי ההוה, שכל כשרונו הסאטירי של המשורר מתגלה בהן. אז כלתה בעבודתו של יל”ג תקופת־המליצה, והחלה בה התקופה השניה והיותר חשובה, תקופת המעשה והפולמוס, שבה אינו מדקדק עוד במשקל השירים ובצחות לשונם; כי השפה העשירה של התלמוד היתה לו למעין נובע של חדודים. עת מלחמה היא, וכל כלי־נשק רצויים.

“משלים קטנים לילדים גדולים”.

תרועת־המלחמה הראשונה השמיעו ה“משלים הקטנים לילדים גדולים”, שהדפיס יל“ג ב”השחר" בשנת 1871. המשלים המקוריים והיפים הללו מלאים תוכחה להרבנים המחמירים בהלכות ועקיצה למנהיגינו הדורשים רק טובת עצמם ואינם חסים על העם. הנה, לדוגמה, המשל “ברברים אבוסים”:

שָׁבוּעִים שִׁבְעָה לִפְנֵי הַפּוּרִים

קָנְתָה לָהּ רִבְקָה צֶמֶד בַּרְבֻּרִים,

וַתַּעֲמִידֵם אִתָּה

תַּחַת הַמִּטָּה

וּלְחַג הַפֶּסַח אוֹתָם הִלְעִיטָה,

לֶחֶם חֻקָּהּ הִמְעִיטָה

וּלְבַרְבֻּרֶיהָ הוֹשִׁיטָה

רִיפוֹת²³ וּלְבִיבוֹת מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה²⁴.

וּכְבָר רִבְקָה בִּלְבָבָהּ

אַחַת לְאַחַת חָשָׁבָה

אֵת אֲשֶׁר יַמְצִיאוּ לָהּ בַּרְבֻּרֶיהָ:

כִּי תִשְׁחָטֵם אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר

לִשְׁכֶנְתָּהּ הָעֲשִׁירָה תִּמְכּוֹר הַבָּשָׂר

וִיהִי לָהּ מַצּוֹת וָיַיִן לִסְדָרֶיהָ,

וּבַנּוֹתָר תִּחְיֶה הִיא וּבָנֶיהָ.

וּכְבָר חִלְּקָה כָּל נֵתַח

לְמִסְפַּר אֲרוּחוֹת הַפֶּסַח:

הָרֹאשׁ עִם הַקֶּרֶב

לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב,

הַגַּרְגֶּרֶת עִם הַכְּרָעַיִם

תְּבַשֵּׁל בַּצָהֳרַיִם,

וּמֵהַמֻּרְאָה²⁵ וּמֵהַפֶּדֶר²⁶

תָּכִין לָהּ לַסֵדֶר

תֻּפִינִים בַּמָּרָק

וּבַאֲרוּחַת הַיָּרָק;

הֶאָח, מַה־שָּׂמַח לִבָּהּ וּקְרָבֶיהָ רַנּוּ

עֵת מִיָּמִים יָמִימָה

רָאָתַם, מִשְּׁשָׁתַם,

וַתִּמְצָא כִּי הַבַּרְבֻּרִים עָשְׁתוּ, שָׁמָנוּ,

וּבְשָׂרָם רֻטֲפַשׁ²⁷, וַתֵּרֶב מֻרְאָתָם,

וַיַּעֲשׂוּ עֲלֵי כֶסֶל פִּימָה²⁸.

וּכְבָר הַתִּקְוָה שָׂחֲקָה אֶל עֵינֶיהָ

וַתַּעֲבֵר כָּל טוּבָהּ עַל פָּנֶיהָ,

וּבְכֵן תָּחֹג אֶת חַגָּהּ

מִבְּלִי צַעַר וּדְאָגָה.

הָהּ, בֶּטַח יֵלֶךְ הוֹלֵךְ תֹּם,

אַךְ לֹא יֵדַע מַה־יֵּלֶד יוֹם!

וּבְהַגִּיעַ יוֹם הַשְּׁחִיטָה

וַתּוֹצִיאֵם מִתַּחַת הַמִּטָּה

וַתִּשְׁחָטֵם וַתְּשַׁסְּעֵם שֶׁסַע –

פַּלָּצוּת אֲחָזַתָּה פֶּתַע,

כִּי שֶׂרֶט אֲדַמְדָּם בַּוֵּשֶׁט מָצָאָה;

וַתְּמַהֵר אֶל בֵּית הַמּוֹרֶה הוֹרָאָה.

וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם

כָּל נֶקֶב וְכָל קוֹרֶט דָּם

טָרַף הָרַב אֶת הַבַּרְבֻּרִים בְּאַפּוֹ:

“שֶׁמָּא נִקַּב הַוֵּשֶׁט וְהִבְרִיא וְנִתְרַפֵּא”,

וְעוֹד “שֶׁבְּעוֹפוֹת אָסוּר הַלְעָטָה וְהַמְרָאָה”²⁹

וַתֵּצֵא הָאֻמְלָלָה וְיָדֶיהָ עַל רֹאשָׁהּ

כִּי נִשְׁבַּת לָהּ פִּתְאֹם חַגָּהּ וּמְשׂוֹשָׂהּ.

ואותם הרבנים המחמירים לאחרים, מבלי חוס על כסף העניים ועמלם – מקילים לעצמם. הנה המשל “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”:

"רַבִּי, שַׁעֲרוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל נֶעֱשָׂתָה,

נַעַר שׁוֹבֵב חִלֵּל שַׁבָּת בְּיָד רָמָה".

– מֶה עָשָׂה, הַגִּידוּ לִי, מַה־נִּהְיָתָה?

"הָאִשָּׁה הָעוֹמֶדֶת שָׁמָּה

רָאַתְהוּ בְּלֶכְתָּה מִבֵּין מַשְׁאַבִּים

נוֹשֵׂא מוֹרֶה שָׁעוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים".

– מוֹרֶה שָׁעוֹת כֶּלִי הוּא, וּבְהוֹצָאָה

אָסוּר אִסּוּר גָּמוּר

(פָּסַק הָרַב, הוּא גַם מוֹרֶה הוֹרָאָה);

הַמּוֹצִיאוֹ יֵעָנֵשׁ עֹנֶשׁ חָמוּר

וִיהִי מוֹפֵת לִצְעִירֵי הַיָּמִים ַּ

לִבְלִי יַעַבְרוּ עַל דִּבְרִי חֲכָמִים.

מַהֲרוּ הַשַּׁמָּשִׁים, בַּקְּשׁוּהוּ

תִּפְשׂוּהוּ,

אֵלַי הֲבִיאוּהוּ.

וַיְמַהֲרוּ הַשַּׁמָּשִׁים וַיָּרוּצוּ

וַיָּפוּצוּ,

וּמְלַמֵּד אֶחָד תְּפָשׂוֹ וַיִבִיאֵהוּ;

וַיַּבֵּט הָרַב וַיִּרְאֵהוּ

אֶת הַפּוֹשֵׁעַ כִּי בְנוֹ הִנֵּהוּ,

וַיֵּהָפֵךְ לִבּוֹ וַיַּעֲבוֹר זַעֲמוֹ,

וַיַּחֲלֵק אֶת זְקָנוֹ וַיְשַׁנֶּה טַעֲמוֹ:

"אִיתֵּימָא אִיפְּכָא? מוֹרֶה־שָׁעָה

כְשִׁיט הוּא וּמֻתָּר בְּהוֹצָאָה,

וּבַזְמַן הַזֶּה לֶיכָּא רְשׁוּת הָרַבִּים –

כֻּלָּם כַּרְמְלִית³⁰ לְמִעוּט עוֹבְרִים וְשָׁבִים".

כעבור זמן מה החל יל“ג לפרסם ב”השחר" את הפואימות הסאטיריות שלו, המגנות גם הן את הרבנים ומנהיגי הקהלות היהודיות ואת המנהגים הנושנים של המסורה בכלל.

“אשקא דריספק”.

הפואימה “אשקא דריספק”³¹ מספרת איך חרבה משפחה יהודית בשביל קפדנות של רב מחמיר. והמעשה קרה שוב בחג־הפסח, מועד שנזהרים ביותר בכשרותו. הנה ליל ה“סדר”:

עַל מִטַּת הֲסִבָּתוֹ בְּלֵב טוֹב עָלָה

גַּם אֱלִיפֶלֶט בַּעַל הָעֲגָלָה.

כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע, אֵיךְ עִנָּה כֹחוֹ

טֶרֶם הֵבִיא מִמֶּרְחָק כָּל צִרְכֵי פִסְחוֹ!

יוֹמָם וָלַיִל עָבַד עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ

גַּם נַפְשׁוֹ גַּם סוּסָיו עִנָּה בַַדֶּרֶךְ.

אַךְ, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הַכֹּל נַעֲשָׂה יָפֶה:

יֵינוֹ יִתְאַדָּם, מַצֹּתָיו מַעֲשֵׂה אֹפֶה.

כָּל זָוִיּוֹת הַבַּיִת נְקִיּוֹת וּטְהֹרוֹת,

נֵרוֹת הַמַּעֲרָכָה יָאִירוּ בַמְּנוֹרוֹת,

יְלָדָיו לַשֻּׁלְחָן מִסָּבִיב כִּשְׁתִילֵי זָיִת,

אִשְׁתּוֹ טוֹבַת לֵב עוֹסֶקֶת בְּיַרְכְּתֵי הַבָּיִת.

וָהוּא לָבוּשׁ בַּדִּים, עוֹטֶה לְבָנִים,

וּבְלֵב שָׂמֵחַ וּבְצַהֲלַת פָּנִים

יְסַפֵּר לִילָדָיו נִסֵּי יְצִיאַת מִצְרַיִם,

אַף יַבְטִיחֵם כִּי חִישׁ אֵלִיָּהוּ יוֹפִיעַ

לִשְׁתּוֹת אִתָּם יַיִן מִן הַגָּבִיעַ.

ופתאם והנה מתלאה! מחדר־הבשול נשמע קול צעקת אימה: בעלת־הבית, שרה, מצאה במרק גרגיר שעורים, ולב כל בני הבית מת מפחד פן “יחמץ” המאכל.

כִּרְגָעִים אֲחָדִים הָיְתָה הַדְּמָמָה,

חִישׁ הִתְעוֹדְדָה שָׂרָה וּמְעִילָהּ שָׂמָה.

– אָן תֵּלְכִי? – אֶל בֵּית הַמּוֹרֶה־הוֹרָאָה!"

– אַל תֵּלְכִי! – קָרָא הוּא מֵעֹצֶר רָעָה

הַאַף אֻמְנָם לִבֵּךְ צָפוּן מִשָּׂכֶל?

הִנֵּה כָּל הַיּוֹם כַּחֲמוֹר פֶּרֶךְ עָמַלְתִּי

וּמְאוּם לֹא טָעַמְתִּי, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי,

גַּם הַיְלָדִים יִרְעֲבוּ וִיבַקְּשׁוּ אֹכֶל,

עַתָּה יַחֲמִיץ הָרַב אֶת אָכְלֵנוּ

וּמַה־נֹּאכַל גַּם נַחְנוּ גַּם טַפֵּנוּ?

“אֲבָל?…” הוֹאִילָה לַעֲנוֹת אוֹתוֹ שָׂרָה.

– אַל תֹּאמְרִי “אֲבָל” – גָּעַר בָּהּ בַּזָּעַם –

הַגִּישִׁי הַמָּרָק וּמַלְּאִי הַקְּעָרָה,

פֶּן אוֹדִיעֵךְ אֶת יָדִי, חִסְרַת טָעַם.

מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד אִישָׁהּ שָׂרָה יָרֵאָה

אַף חָסָה עַל עוֹלָלֶיהָ אֲשֶׁר אָהֵבָה,

וּבְיָדַיִם רוֹעֲדוֹת וּבְלֵב יָחִיל³² בַּקֶּרֶב

הִגִּישָׁה לָמוֹ אֲרוּחַת הָעֶרֶב

וּבִמְרַק הֶחָמֵץ הַקְּעָרָה מִלֵּאָה.

אֱלִיפֶלֶט וִילָדָיו אָכְלוּ וַיִּשְׂבָּעוּ,

וָהִיא יָשְׁבָה מִנֶּגֶד, צָמָה, רָעֵבָה,

וּבִמְרַק הַפִּגּוּל יָדֶיהָ לֹא נָגָעוּ.

אולם הוה על הוה באו על בית אליפלט: ביום המחרת נמצא בקדרה עוד גרגיר אחד. ושרה האמללה לא יכלה נשוא עוד “כבד שתי שעורים”, ותמהר אל הרב לשאול את ה“שאלה” בטרם ישוב אישה מבית־התפלה, כדי שלא יעכבנה שוב כמו אתמול. היא עמדה על סף הפתח “בלב דופק בחזקה ובנפש דואבת”, וחכתה למוצא פי הרב.

אָז נִשְׁמַע קוֹל דּוֹבֵר – קוֹל הַמּוֹרֶה הוֹרָאָה:

"חָמֵץ! – חָמֵץ הָאֹכֶל, חָמֵץ הַכֵּלִים,

אָסוּר בַּאֲכִילָה, אָסוּר בַּהֲנָאָה,

אָסוּר גַּם לִמְכּוֹר אוֹתוֹ לָעֲרֵלִים".

שרה עמדה רגעים אחדים כהלומת־רעם, ואחרי כן החלה לבכות, כי יראה לשוב הביתה, פן יכנה אישה על המרותה את פיו. ורחמי הרב נכמרו על האמללה, אבל לא צוה לתת לה “צידה וכלים חדשים מקופת העדה”, כי אם שלח “שני מלאכי־השרת לשום את אליפלט בחצר־המטרה” ולקנוס אותו בממון. ואליפלט שמר את עברתו לאשתו “ובצאתו חפשי כוס יין חיליו גבר”

וַיַּעַשׂ אֱלִיפֶלֶט לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

מִן הַפֶּסַח הַהוּא לֹא חָדְלוּ שָׁמָּה

מַצּוֹת³³ וּמְרוֹרִים וּתְשׁוּאוֹת מִלְחָמָה,

מַכּוֹת וּמַהֲלוּמוֹת,

וּמְבוּכוֹת וּמְהוּמוֹת,

וְשְׁלוֹם הַבַּיִת

הָיָה שָׁמִיר, שַׁיִת;

וּבָאַחֲרוֹנָה נָתַן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת

וַיְשַׁלְּחֶהָ מִבֵּיתוֹ לִצְמִיתוּת.

“קוצו של יוד”.

ביחוד מבקרת קשה את “אכזריות, הרבנים וחומרותיהם הפואימה “קוצו של יוד”, שנכתבה בקיץ תרל”ח בעת שישב יל“ג על מעינות־הישועה ב”בארה של מרים" (מאריינבאד). זו היא קינה גמורה על מצבה הרע של האישה העבריה, שהתלמוד השפיל את ערכה וימרר את חייה בכמה חומרות וסיגים.

אִשָּׁה עִבְרִיָּה, מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?

בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;

עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׁבְרֵךְ, מַאֲוַיָּיִךְ

יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.

הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת

לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה,

אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת

מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;

תַּהֲרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי

תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי ־ ־

הָבִיאִי רֹאשֵׁךְ בַּצָּעִיף, פָּנַיִךְ הָלִיטִי,

וּקְוֻצּוֹתַיִךְ אֶל תַּחַת הַתָּעַר;

אֶל הָעוֹמֵד עַל יָדֵךְ מַה־זֶה תַּבִּיטִי,

אִם גִּבֵּן אוֹ דַק הוּא, זָקֵן אוֹ נָעַר?

אַחַת הִיא לָךְ! הֵן לֹא אַתְּ הַבּוֹחֶרֶת –

הוֹרַיִךְ יִבְחָרוּ, הֵם בָּךְ יִמְשָׁלוּ,

כְּחֵפֶץ נִמְכָּר מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אַתְּ עוֹבֶרֶת.

ככה נמכרה גם בת־שוע היפה והחרוצה, הגבורה של הפואימה.

חֵפֶר אָבִיהָ נְשׂוּא פָנִים וְקָצִין

בִּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ, הִיא הָעִיר אַיָּלוֹן;

רוֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ³⁴ יַחֲזִיק שָׁם, תָּא הָרָצִין,

גַּם שֻׁלְחָן עָרוּךְ לַנּוֹסְעִים וּמָלוֹן.

וּבִתּוֹ הַיְחִידָה בְּבֵיתוֹ הָעֲקָרֶת,

כִּי אִמָּהּ מֵתָה עָלֶיהָ בִּנְעוּרֶיהָ,

וּסְגָנִים הַנּוֹסְעִים דֶּרֶךְ זֹאת הַקָּרֶת

כֻּלָּם פֶּה אֶחָד יָעִידוּ עָלֶיהָ,

כִּי אֵין בָּאָרֶץ אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר

כַּיְהוּדִיָּה בַּת מַחֲזִיק בֵּית־הַדּוֹאַר.

בת־שוע היא גם צנועה, משכלת ומבינה בכל מלאכה:

בֵּית־סֵפֶר לֹא בָאָה, דִּקְדּוּק לֹא לָמָדָה

וּבִלְשׁוֹן עַם וָעָם צַחוֹת דּוֹבֶרֶת,

וּכְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה וּכְכָל חֻקּוֹת הַ“מָּדָה”

אוֹרֶגֶת, רוֹקֶמֶת, טֹוָה, תּוֹפֶרֶת.

אולם מזלה גרם לה להכשל בבעל שאינו הגון. בהיות בת שוע כט"ו שנה “מצא לה אביה חתן כלבבו”, וגם “פנים לא התראו” – כי “למה זה ומדוע? ינשאו, יחיו יחדו, וסוף האהבה לבוא”. לעבדון, מחזיק בית־משקים בכפר פרעתון, היה בן יחיד, “נער כשחיף עץ” בשם הלל.

לוֹ עֵינֵי עֵגֶל, לוֹ פֵּאוֹת כִּזְנָבוֹת,

לוֹ פָנִים כִּפְנֵי גְרוֹגְרֶת רַבִּי צָדוֹק³⁵,

אַךְ “עִלּוּי” הוּא, בָּקִי בְּשָׁלֹשׁ בָּבוֹת,

וּבַחֲרִיפוּתוֹ יָדוּשׁ הָרִים וָיָדֹק.

וכשנעשה הלל בר־מצוה דרש “דרשה” חריפה, שפרסמה את שמו ורבים התברכו בו. ותדבק גם נפש חפר בה“עלוי”, ויאמר: “אך זה חתן לבתי היחידה, אך זה “קדיש” לי, זה בן לי ויורש”. הוא שלחהו לוואלוזין להשתלם בתורה במשך שנתים ימים, ואחרי כן הבטיח לו נדה מאתים זקוקים³⁶ ומזונות במשך שלש שנים וחגג את החתונה ברוב פאר. בת־שוע הובלה תחת חופתה

וּבִכְלוֹת הָרַב אֶת שֶׁבַע הַבְּרָכוֹת

נָעֲרוּ הַמְשֹׁרְרִים כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת,

וּמִכָּל פִּנָּה הִמְטִירוּ הַשְּׁפָחוֹת

עַל רֹאשׁ חָתָן וְכַלָּה כִּשּׁוּת³⁷ וּקְלָיוֹת³⁸,

וּכְלֵי־הַזֶּמֶר הִרְעִימוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת

וְהַנָּשִׁים מָחֲאוּ כָף וַתֵּצֶאנָה בִּמְחֹלוֹת.

כל בנות אילון קנאון בהכלה המאושרה, “ומי יאמין לדברי הנשים הטפלות, האומרות כי בת־שוע בוכה בלילות?…” היא נראתה לפנים כשמחה בחלקה

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת בַּעֲלוֹתָהּ בֵּית הַכְּנֶסֶת

הַבִּיטוּ וּרְאוּ בָהּ מַה־תִּיף בַּהֲדָרָהּ!

עַל שַׂלְמַת מֶשִׁי סָדִין שֵׁשׁ לוֹבֶשֶׁת,

עִיר³⁹ זָהָב וּפְנִינִים עַל חֶלְקַת צַוָּארָהּ;

הַצָּנִיף הַטָּהוֹר כַּנֵּזֶר עַל רֹאשָׁהּ,

כַּמַּלְכָּה קוֹמְמִיּוּת בֵּין רֵעוֹתֶיהָ צוֹעֶדֶת,

גַּם הַפָּרוּשׁ, עֵץ הַיָּבֵשׁ, יִתְגַּנֵּב לִרְאוֹתָהּ

– כִּי גַם לוֹ בַּסֵּתֶר נֶפֶשׁ חוֹמֶדֶת. ־ ־

וּבַת־שׁוּעַ וּבַעֲלָהּ יָשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים

וַיֹּאכְלוּ דְּגַן שָׁמַיִם עַל שֻׁלְחַן רַב חֵפֶר;

הִיא הָרְתָה וּיָלְדָה וְהֵינִיקָה בָנִים,

הוּא הִתְפַּלֵּל וְלָמַד וְקָרָא בַּסֵּפֶר.

בָּרְבִיעִית פָּסַק הַמָּן, וְאוֹכְלָיו הִבִּיטוּ

מִסְּבִיבָם וַיִּהְיוּ לִנְצִיבֵי אֶבֶן:

מַה־יֹּאכְלוּ הֵם? מֶה לִילָדֵימוֹ יוֹשִׁיטוּ?

אֵיךְ יִבְנוּ בֵיתָם מִבְּלִי לְבֵנִים וָתֶבֶן?

כִּי מֵיטַב שְׁנוֹתָם חָלְפוּ וּמְאוּמָה לֹא עָשׂוּ

בִּלְתִּי אִם הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר רָכָשׁוּ.

ובעת ההיא ירד גם חפר מנכסיו ומכר את סוסיו, כי נתמעטו הנוסעים במרכבות־הפוסטה מחמת מסלות־הברזל שנסללו בפלך. הזוג אבד איפוא את מעוזו האחרון, והלל החל “לשחר טרף” ולבקש לו מקור־פרנסה; אולם כל עולמו היה לשוא.

וּמַה יַעֲשֶׂה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵעָה?

לִהְיוֹת גּוֹבֵה הַמַּס לֹא יֵדַע לְשׁוֹן הַמְּדִינָה,

לְשׁוֹחֵט – רַךְ לֵב הוּא, לִמְלַמֵּד – חֲלוּשׁ רֵאָה,

לְסוֹחֵר – אֵין לוֹ כֶּסֶף, לְחַזָּן – קוֹל נְגִינָה;

עוֹד יֵשׁ פַּרְנָסַת שַׁמָּשִׁים, שַׁדְכָנִים,

אַךְ עַל אַחַת מֵהֵנָּה שִׁבְעָה בַּטְלָנִים.

ויצא הלל למדינות־הים לבקש שם אשרו, ובת־שוע מכרה את תכשיטיה “ותפתח לה חנות ובית־מרכלת, למכור פול ועדשים, גרש וסלת”. כל היום היא עומדת בחנותה ומצפה לקונים, וגם את שני ילדיה היא מחנכת כראוי. הילד, בן חמש שנים, הולך בבקר בבקר אל ה“חדר” רוחץ למשעי, “פתו אתו וספריו בסדר”;

וַאֲחוֹתוֹ הַיַּלְדָּה בֵּיתָהּ נִשְׁאָרָה,

פָּנֶיהָ מִשְׁנֵה קְלַסְתֵּר פְּנֵי אָחִיהָ.

אִמָּהּ תַּלְבִּישֶׁנָּה וּתְסָרֵק שְׂעָרָהּ

וּבִשְׂחוֹק נַחַת שׁוֹמֶרֶת אֶת פִּיהָ,

כִּי יָדֶיהָ הַקְּטַנּוֹת כְּפוּתִין⁴⁰ עַל לִבָּהּ,

עֵינֶיהָ בְּאִמָּהּ וּבְשַׂלְמָתָהּ הַחֲדָשָׁה,

הַקְּטַנָּה בְּקוֹל יוֹנִים קוֹרֵאת בְּחִבָּה:

“תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה – מוֹרָשָׁה…”

והלל שלח עוד לפעמים, בשנה הראשונה אחרי נסיעתו, מכתבי אהבה ומליצה לאשתו: אך אחרי כן נשתתק לגמרי, ובת־שוע היתה ל“עגונה”. ושמועות שונות סבבו על אודות אישה: “זה יאמר נשא הלל אשה אחרת, וזה – טבע במים שאין להם סוף; זה: עשה עושר וילך אי כתים, וזה – המיר דתו נמכר לעקר”⁴¹. וירא אלהים בעניה של בת־שוע, וישלח לה גואל ומושיע. בבית־החומה אשר נוכח חנותה בא לשבת איש צעיר, כבן ל"ב שנה, ושמו פאבי (פייבוש), שנמנה למפקח על מסלת־הברזל החדשה הנבנה באילון. וכשהגיע האביב הקיצה העיר לחיים חדשים: “מכל צד כנשרים יבואו אליה סוללים, חרשים, סופרים גם חופרים ובוני הגשרים” – ופאבי משגיח על עבודת כלם, כי היה האיש משכיל, מלומד ונאמן לב. כל היום עסוק פאבי בעבודתו, ובנוחו לפנות־ערב ישתעשע במוסיקה, בטיול, בשיחת־רעים, או יתבונן להעוברים ושבים לפני בית מעונו. וירא גם את “העגונה” היפה והענוגה, היושבת כל היום בחנותה ומטפחת בחמלה רבה את ילדיה העזובים – ויכמרו רחמיו עליה. פאבי החל לבקר בחנות בת־שוע ולבוא עמה בדברים, ומהרה נקשרו יחד ביחוסי ידידות ואהבה. וכשמוע פאבי כי הלל נמצא בליברפול (אנגליה) בקש את ידידו ששון היושב שם ושולח לו חשוקי־ברזל למסלתו – להוציא גט מיד המעגן. ויאות הלל, החי בנכר כרוכל עני, לגרש את אשתו בשכר חמש מאות כסף. נקל לשער משוש־לב בת־שוע ביום שבשר לה פאבי, כי כבר נמסר הגט להשליח־להולכה; ועוד יותר גדלה עליצותה כשהביע לה פאבי, האלמן מאשתו, את אהבתו, ובקש ממנה בכרעו על ברכיו שתנשא לו:

"בַּת־שׁוּעַ יִקְרַת הָעֶרֶךְ,

הֲיִי נָא לִי לְאִשָּׁה בְּצֵאתֵךְ לַחֹפֶשׁ!

כָּל יָמַיִךְ רֵישׁ וּמְרֹרִים תִּשְׂבָּעִי,

וּבְחֵיקִי כָּרָאוּי לָךְ אָשְׁרֵךְ תִּמְצָאִי"

ותען בת־שוע בחבה:

"הַמְנַצֵּחַ בַּקְּרָב יִשָּׂא שִׁבְיֵהוּ

אֲמָתְךָ אָנִי, פַאבִּי!" – וַתִּשָּׁקֵהוּ

ויום לשנה נחשב להנאהבים בחודש ששהה בדרך השליח המביא את הגט; ובתוך כך הגיעה השמועה, כי האניה “נחש עקלתון”, שהלל הרחיק בה נדוד לאיי הים אחרי גרשו את אשתו, “נשברה אל הסלע על חוף אי כתים וכל קהלה אבד ביום האסון”.

שִׁמְעָה בַת־שׁוּעַ וַתֵּרֶד בַּדְּמָעוֹת

עַל אִישָׁהּ הָאֻמְלָל כִּי קֻמַּט פֶּתַע,

וּבְלֵב נָמֵס הוֹדְתָה לְאֵל הַמּוֹשָׁעוֹת

עַל הֲחִישׁוֹ בְעִתָּהּ לָהּ פְּדוּת וָיֵשַׁע.

והיום המאושר הגיע סוף סוף. הרב ר' ופסי ושני דיניו נאספו לסדר את הגט המובא ולמסרו לבת־שוע; אולם לצרותיה של “העגונה” האמללה לא בא עוד הקץ. ר' ופסי היה מפורסם לגאון מחמיר, היודע “רק חרוב והחרם, הטרף ואסור”; ובהתבוננו אל הגט ראה, כי השם “הלל” כתוב בו חסר יוד, ויפסלנו נגד דעת הדינים המכשירים אותו, "ויקרא בקול גדול יהודית: “הגט פסול!”

כְּכַדּוּר עוֹפֶרֶת יוּטַל מִכְּלִי קְרָב

בַּאֲשֶׁר יִפְגַּע שָׁם הֶרֶג וְאַבְדָן וָמָוֶת

כֵּן נָגַע דִּבּוּר מְפוֹצֵץ זֶה מִפִּי הָרָב

בִּלְבַב הָאֻמְלָלָה שִׁמָּה יוֹשָׁבֶת.

אֵיךְ הָיְתָה כְּרֶגַע כָּל תִּקְוָתָהּ לִשְׁאִיָּה!

פִּתְאֹם אֲחִזָהּ הַשָּׁבָץ וַתִּלָּפֶת,

וּבְקוֹל כַּנְּשָׁמָה הַיּוֹצֵאת מִן הַגְּוִיָּה

נִפְלָה לָאָרֶץ – מֵתָה אוֹ מִתְעַלָּפֶת;

וַיִּרְמוֹז הָרַב לְשַׁמָּשִׁים שְׁנַיִם

וַיִּשָּׂאֻהָ וַיּוֹצִיאֻהָ עַל כַּפָּיִם.

ובת־שוע חלתה מחלה עזה, ויחרדו כל בני העיר לשלומה ונשים רחמניות טפחו עולליה, כי השתתף כל העם בצערה; אולם בתוך כך נסגרה חנותה מאפס יד, ובשובה לאיתנה שכחו אנשי־החסד מהרה את “העגונה הנצחית” וילדיה הסובלים חרפת רעב. רק פאבי זכר את בת־שוע, ויאמר לכלכלה עם ילדיה על חשבונו, אבל היא בחלה בלחם־חסד בהשיבה לו:

בְּזֵעַת אַפִּי אֹכַל לֶחֶם כָּל עוֹד בִּי כֹחַ

וּמִידֵי זָר מַתְּנַת חִנָּם לֹא אֶקַּח לָקֹחַ.

בת שוע היתה לתגרנית פעוטה אצל בית־הנתיבות החדש ותבול מהרה בעוני ובשפלות.

וּבַחֲנוֹת הַמֶּרְכָּבָה עַל שַׁעֲרֵי אַיָּלוֹן

וְהַנּוֹסְעִים יֵצְאוּ לִסְעוֹד לִבָּם בְּחִפָּזוֹן,

תָּבֹאנָה לִקְרָאתָם מִבָּתֵּי הַמָּלוֹן

עִבְרִיּוֹת עֲנִיּוֹת מוֹכְרוֹת כָּל מָזוֹן;

וּבְתוֹכָן אִשָּׁה אַחַת עֵינַיִם תֶּחֱזֶינָה:

יְפַת תֹּאַר מְנֻוֶּלֶת לוֹבֶשֶׁת סְחָבוֹת,

שְׂעָרָה הָפַךְ לָבָן, אַף כִּי זְקֵנָה אֵינֶנָּה,

קוֹמָתָהּ כְּפוּפָה, עֵינֶיהָ צָבוֹת,

וַעֲרֻמִּים וִיחֵפִים מִשְּׁנֵי צִדֶּיהָ

יֹאחֲזוּ בִּכְנַף בִּגְדָהּ שְׁנֵי יְלָדֶיהָ.

זו היא בת־שוע האומרת:

גַּם הַהַצְלָחָה לִי פַעַם פָּנִים הִצְהִילָה – –

אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי.

מגרעות הפואימות.

בשתי הפואימות האחרונות קצר יל“ג ביותר בנתוח הרגשות. אחרי שכעס אליפלט בעל־העגלה על אשתו בשביל ה”שאלה“, לא חדלו בביתו “מכות ומהלומות, מבוכות ומהומות” – כאלו אין בין איש לאשתו גם רגעי חבה ונחת המוציאים כל טינא ורוגז מן הלב. כן אין יל”ג מתאר לנו איך חיו הלל ובת־שוע והשפיעו זה על זה במשך שלש השנים שישבו יחד. ויש שהגבורים המתוארים מביעים רגשות ועושים מעשים שאינם מתאימים להם. בת־שוע מחכה, למשל, “בעינים כלות” לבוא מכתב מאישה הנודד במרחקים; וכשבשר לה פאבי שהלל שלח לה גט, גדל “משוש לבה” ולא נצטערה כלל. כן נושקת בת־שוע לפאבי בטרם שנמסר לידה הגט – ודבר זה לא תעשה בת־ישראל “צנועה”. גם הציור של האישה היפה חסר חיים ואמנות. עינים כ“ללאות התכלת”, “לחיי רקמה”, צואר כ“מגדל השן” – כל אלה אינם אלא מליצות וצבעים סתמיים.

שטחיות הבקרת על הרבנים.

בקרתו של יל“ג על הרבנים המחמירים היא שטחית ותמימה קצת. הרב מטריף את ברבוריה של רבקה, מחמיץ את ארוחתה של שרה ופוסל את גטה של בת־שוע לא על דעת עצמו אלא על פי דיני השלחן־ערוך ומפרשיו; וגם אם ישתתף בצערן של האמללות לא יוכל לעשות אחרת כי לכך מנוהו. תלונתו של יל”ג תחול איפוא בעיקר על התורה המסורה בעצמה, שאינה מתאימה לצרכי החיים; ואמנם הרגיש בזה המשורר, והוא קובל בכמה מקומות על סיגי התלמוד וחומרותיו.

“ושמחת בחגֶך”.

הנה, למשל, הפואימה “ושמחת בחגך”. היא מתארת לנו יהודי סוחר, ר' קלמן, היושב שבע שנים במוסקבה “בודד כאלמן”, הרחק ממשפחתו החביבה הגרה בעיר קטנה; וכשהודיעה לו בתיה אשתו, כי מצאה חתן הגון לבתם הבכירה, ו“התנאים” יסודרו בימים האחרונים של חג־הסוכות – יצא ר' קלמן לדרכו כחודש ימים לפני זה “בעגלה הרתומה לשלשה סוסים, ובידו מטוב מוסקבה”, שמלות ומגדנות. אולם “הדרכים התקלקלו מפני הגשמים, הנהרות גאו מלאו על כל גדותם, והגשרים התרועעו חרגו ממסגרותם”. ור' קלמן שם נפשו בכפו, וידפוק את סוסיו יומם ולילה כדי להגיע הביתה ל“שמיני עצרת”. הוא שבע נדודים וענויים, “התגלגל במלונות בבוץ ורפש”, וגם “כליותיו היו אותו מוכיחות, כי לא קדמו עיניו אשמורות לסליחות, כי לא היה לו לתשליך נהר ופלג, ולכפרה – תרנגול לבן כשלג”. אולם את רוחו אמצה התקוה, כי עוד מעט “יראה את בניו המזהירים ככוכבים, יפקוד את אשתו, יתעלס באהבים, יפקוד איש במעונו כל יודעיו מלפנים, יראה חתן בתו, יראה המחותנים, ובמסבת בניו הגדולים עם הקטנים ישב לשלחן מלא ממתקים ומעדנים”. ובתוך כך מוסיפים הגשמים לרדת, והסוסים העיפים משרכים דרכם בשארית כחותיהם. בליל הושענא־רבה עמד ר' קלמן “איזו שעות במלון, הרחק מעירו שש פרסאות. שם בחדר אפל, כחדר בית־הסוהר, קרא משנה תורה עם תקוני זהר, ולפניו במנורה גבוהה מנחושת מרוטה, הדליקו נר כהה, נר שוה פרוטה, ושביבו הפיץ סביבו אור קפאון”. ופתאם “נשא לתומו העין, ויבהל לראות כי ראשו על צלו אין (כי האריכו הצללים מפני הנר בהלו, ובשחור התקרה התעלם ראש צלו)”, כי האמין, כאמונת ההמון, שזה אות כי ימות באותה השנה. למחרת בבקר טהרו השמים, ובלב ר' קלמן התחדשה התקוה להגיע לביתו בעוד מועד; אולם השעות עוברות, והסוסים עיפים וזוחלים בעצלתים. "אל סתר ההרים יורד החרסה, ולעיר מושבו תשאר עוד פרסה; אז פג לבו ועיניו זלגו דמעות: “בקשו עלי רחמים, הרים וגבעות, עצרו נא השמש, עצרוה כשתי שעות!” אך “אין רחמים בטבע”, ובהתנוצץ הכוכבים הראשונים הגיע ר' קלמן לכפר אחד, הרחוק רק חצי פרסה מעירו.

בִּרְחוֹב הַכְּפָר שַׁבָּתוֹן וּדְמָמָה

וּבְחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים אֲשֶׁר שָׁמָּה

נֵרוֹת רַבִּים דּוֹלְקִים, אוֹר יָקָר יוֹפִיעַ,

כִּי הִתְקַדֵּשׁ הַחַג, יוֹם־טוֹב הִגִּיעַ,

וּבְאַחַד הַבָּתִּים “מִנְיַן” אֲנָשִׁים נִקְהָלוּ

וּכְבָר אָמְרוּ “בָּרְכוּ”, עַרְבִית יִתְפַּלָּלוּ;

וַיַּרְא רַב קַלְמָן כִּי אֵין עֶזְרָה לַצָּרָה

וַיְצַו לְרַכָּבוֹ וַיֵּאָנַח מָרָה:

הֲפוֹךְ יָדְךָ לַמָּלוֹן וּפַתַּח סוּסֵינוּ,

לֹא נֵלֵךְ הָלְאָה – פֹּה נִחֹג חַגֵּנוּ.

ובבית ר' קלמן שבתה שמחת החג; אשתו חלתה מיגון ודאגה לאישה כי איננו, “החתן עם הכלה לא התראו פנים, ובמוצאי יום־טוב אחר הבדלה, מהרו המחותנים לשכור עגלה, וינוסו משמה מנוסת חרב, ומשני השדכן השלך הטרף!”

הוֹי תְּחוּם שַׁבָּת! כַּמָּה יָגוֹן וַאֲנָחָה

הֵבֵאתָ פִּתְאֹם עַל זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה;

חוסר השקפה היסטורית.

תורת המסורה, המכבידה על מחזיקיה, נראה בעיני יל“ג כעשויה למטרה ידועה על ידי חבורת מורים ורבנים, המנחים את העם “בעמוד ענן”; ודעתו של יל”ג קצרה מהבין, כי אותה התורה נתפתחה מאליה מחמת סבות שונות וכמה מאורעות היסטוריים. וכן עתידים שנויים ידועים להעשות מאליהם בפרטיה של תורה זו בכחם של תנאי החיים המשתנים, אבל לא מתוך חפץ אנשים יחידים.

בקרת על המנהלים הרשמיים.

“שומרת יבם”

שתי פואימות אחרות מגנות את המנהלים הרשמיים של הקהלות. הפואימה “שומרת יבם” מתארת לנו אברך גוסס, יונה בן הושע, הנוטה למות מקדחת עזה כשלש שנים אחרי חתונתו עם טויבה אשתו. גוו של החולה כבר היה “כשחיף עץ, פניו כשולי קדרה”; אך כחות־העלומים נלחמים עוד בו עם מר המות. בעיניו “נוער ומות נפגשו, שחר ונשף, ועל מצחו החור חרת המות: לי אתה, היום אקחך גיא־צלמות”. על גבי החלונות והשלחנות מפוזרים סמים, חתולים, בקבוקים, צנצנות, כי “גם הרופאים גם רוקחי המרקחת כבר לקחו חלקם, מלאו הצלחת”; ולמראשותי החולה יושבת אשתו היפה והעדינה, כבת כ"ב שנה, השומרת זה שבעה שבועות יומם ולילה על מטת אישה. ה' מנע ממנה פרי־בטן, ותחת זאת פקד את חמותה ותלד בן לזקוניה; ואם ימות יונה תהיה האישה הצעירה זקוקה איפוא לחכות עד אשר יגדל הילד ויתן לה “חליצה”.

עֶצֶב נִבְזֶה זֶה לֹא רֻחָץ מִצֹּאָתוֹ

בּוֹ קְשׁוּרָה תִּקְוָתֵךְ, אֵלָיו עֵינַיִךְ;

לוֹ תֵעָגֵנִי עַד יִגְדַּל לָתֵת חֲלִיצָתוֹ,

כֹּה יֹאבְדוּ נְעוּרַיִךְ, מִבְחַר יָמָיִךְ.

וּמִי יוֹדֵעַ הֲנָדִיב וּבַעַל נָפֶשׁ

אוֹ כֵּלַי יִהְיֶה, חֲסַר־לֵב וּבְלִיָּעַל?

כָּל הוֹן בֵּיתֵךְ יִקַּח בִּמְחִיר הַחֹפֶשׁ,

יִפְשׁוֹט עוֹרֵךְ טֶרֶם יִפְשׁוֹט לָךְ הַנָּעַל.

הורי טויבה נועצו איפוא, שיתן לה החולה “ספר כריתות, בטרם יסגור את עיניו לצמיתות”; “אך מי יערב לבו דבר אל איש גוע, אשר רוע מעמדו איננו יודע, לאמר: שלח את אשתך אהובתך, כי מת אתה, לא תקום ממטתך?”. וכל כן נדחה הדבר מיום ליום, עד שאם החולה מצאה את לבבה להציעו לפניו בלשון רכה. ויבהילו את הסופר והעדים, אך הרב הרשמי, הממונה על ספרי־הפקודים, קם לשטן להאשה בדרשו בעד סדור הגט מאתים זוזים. “חננו, רבנו, קח נא החצי!” התחננו לו ההורים האמללים, שמחלת בנם כבר אכלה את כל יגיעם – אך הרב באחת: “כסף עובר לסוחר מאתים זוז!”.

לֹא לַשָּׁוְא אָכַל בְּבֵית סֵפֶר הָרַבָּנִים

פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה –

הוּא יֵדַע כִּי מָאתַיִם יוֹתֵר מִמָּנָה.

ובעוד שהורי הגוסס “עושים הנה והנה לפייס את רבם, גם לקבוץ הכסף, לא חכה החולה ויגוע ויאסף” – לצערו הגדול של הרב, שהפסיד בידים מאה זוז…

כִּשְׁמֹעַ הָרַב אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ הַמֵּת

וַיִּנָּחֶם עַל קְשִׁי עָרְפּוֹ, אַךְ נִחַם וְלֹא עֵת…

“שני יוסף בן שמעון”.

הפואימה השניה בשם “שני יוסף בן שמעון” מספרת לנו איך נספה איש משכיל ונקי בעון אחרים על ידי הזיוף שעשה גזבר הקהלה, לשמעון הצדיק, החשוב מאד בעיני בני עדתו, היה בן יחיד ומצוין בכשרונותיו, בשם יוסף.

בֶּן־שָׁנָה בֵּרַךְ יוֹסֵף עַל חֲלֵב הַשָּׁדָיִם;

בֶּן שָׁלֹשׁ קָרָא עִבְרִית; בֶּן־אַרְבַּע עַל כַּפַּיִם

עָטוּף בְּטַלִּית אֶל הַחֶדֶר נְשָׂאוּהוּ;

בֶּן־שֵׁשׁ קָרָא דַּף גְּמָרָא עִם רַשֶׁ"י;

בֶּן־שֶׁבַע תֵּרֵץ בְּתוֹסְפוֹת כָּל קַשְׁיָא;

בֶּן־שְׁמוֹנֶה – כָּל “וְדוֹק” לֹא עֲמָמוּהוּ.

יוסף נתפרסם מהרה ל“עלוי”, אולם לא ארכו הימים ובעיר נפלה הברה, כי “יוסף חד בדרא, הציץ ונפגע, היתה אתו רוח אחרת”. הוא החל לשקוד על ספרי־השכלה, וכדי שלא לצער את אביו יצא לחוץ לארץ, לעסוק שם, במקום שאין מכירים אותו, בלמודי חול.

ובן־גילו של יוסף היה אורי, בן יוחנן הסנדלר, נער השונה ממנו לגמרי בתכונתו. בעמל רב למד אורי לקרוא בספר, כי לא הלך לבו אחרי מלאכת אביו ולא אחרי תורת רבו. בכל יום הוא מאחר לבוא אל החדר בכזבו לאמר: “כזה וכזה אמי צותני, אל החנות, אל האטליז שלחתני – והוא שט בחוץ ויסובב ברחוב”.

שָׁם גְּדוּד אַנְשֵׁי צָבָא בְּתֹף וּמְצִלְתַּיִם

עוֹבֵר בַּסָּךְ נוֹשֵׂא בַמִּשְׁטָר רַגְלַיִם,

פֹּה קֹפִים וְתֻכִּיִּים, שָׁם שׁוֹר הָאִצְטַדִּין;

שָׁם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת בַּחֲבָלִים יְפַזֵזוּ –

הַאֻמְנָם לֹא תִנְעַם הַמַּרְאָה הַלֵּזוּ

מִן הַסֵּפֶר־הַגָּדוֹל, הַקּוּרְנָס וְהַסַּדָּן?

בַּקַּיִץ רָאָה נִיר וַיְלַקֵּט פֶּרַח

וּבַחֹרֶף הֶחְלִיק עַל פְּנֵי הַקֶּרַח

כִּי עָשָׂה לוֹ אָבִיו סַנְדָּל הַמְסֻמָּר;

אוֹ כִּי רָכַב בַּסּוּס וְשָׂחָה בַסִּלּוֹן,

אוֹ עָלָה בַכֶּבֶשׁ וְנִתְלָה בָאִילָן –

כָּל הַנְּעָרִים קָרְאוּ לוֹ: “מַמְזֵר וּמוּמָר.”

וכשגדל אויר התחבר לפוחזים ופועלי־און, ויהי לגונב־סוסים. הוא היה

אִישׁ צָעִיר בַּשָּׁנִים,

מַרְאֵהוּ לֹא נָאוֶה, כַּתֹּפֶת הַפָּנִים,

מִסְתַּפֵּר קוּמִי וּזְקָנוֹ עֲשׂוּיָה;

מֵעֵינָיו הַקּוֹרְצוֹת עָרְמָה נִשְׁקֶפֶת,

עַל שְׂפָתָיו הֶעָבוֹת עַזּוּת מְרַחֶפֶת,

אֶגְרוֹפוֹ – אֶבֶן־יָד לִפְגּוֹעַ נְטוּיָה.

לָבוּשׁ הוּא בִּגְדֵי מַכְלֻלִים לְתִפְאֶרֶת,

בְּאָזְנָיו עֲגִילִים, עַל לִבּוֹ שַׁרְשֶׁרֶת,

קַרְסֵי זָהָב יִרְכְּסוּ כְּתֹנֶת בַּד צְחוֹרָה;

טוּב צַוָּארוֹ וַעֲבִי גַבֵּי מָגִנָּיו,

וּלְחָיָיו הָאֲדֻמּוֹת וּכְרֵשׂוֹ בֵּין שִׁנָּיו

יָעִידוּ עָלָיו כִּי – לֹא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה.

יום אחד בא אורי לחדר־הקהל ובקש את גזבר־הקהלה, ר' שמגר בן ענת, שיתן לו תעודת־מסע לנסוע בה לחוץ לארץ, כי היה מעביר סחורות בחשאי דרך הגבול מבלי שלם את המכס. וישאלהו ר' שמגר: “בחור כארזים, מי אתה?” – ויען: “סוחר סוסים אני, אורי בן יוחנן”. – “שמעתי שמעך, אמר ר' שמגר, אף גם ידעתיך, כי לא בכסף תקנה, כי – במשיכה…” ויוציא אורי מכיסו “שטר כעין הקשת”, שפזר מיד את העננים מעל פני הגזבר. הוא עיין בספרי־הלידה ומצא, כי אורי הוא “נעלם”, ויתן לו תעודת־מסע על שם יוסף בן שמעון, שעזב זה שלש שנים את הארץ. ויהי בהעבירו יום אחד דרך הגבול עדר סוסים ופרדים הדביקוהו השומרים ויאמרו לתפשו: אך הוא נלחם בם וימת אחד מהם, ובהחפזו לנוס אבד את אמתחתו, שבה נמצאה תעודת־מסעו.

ובתוך כך ישב יוסף “העלוי” בפאדואה (איטליה), ולמד שם במשך חמש שנים את תורת־הרפואה מתוך עוני ולחץ. הוא לא חדל לעסוק גם בספרי־הפוסקים והתלמוד, “מפי רבנים שמע למודים”, “ולא עבר על אחד ממנהגי היהודים”. יוסף קוה, כי “כאחד מחכמי ישראל הספרדים תהיה לו חכמת הרפואה הקרדום, בו יחפור לו אוכל, ימצא כל צרכיו, ובתורה יעסוק רק לשם שמים, ויהי לעמו העלוב לעינים, לישר מבית ומחוץ את דרכיו”. הוא חלם כי יחבר ספר בשם “כחא דהתירא”, ויתיר כמה חומרות שנהגו האחרונים (ומתקן דתי זה לא עבר על אחד ממנהגי היהודים?). וכשגמר יוסף חק למודיו בקש להשתקע בארץ איטליה החפשית, אך אביו הזקן ואמו החולה קראוהו לשוב לארץ־מולדתו, כדי לכלכל שיבתם. ויעתר יוסף לבקשתם וישב לרוסיה, אך בהגיעו לתחנת הגבול – והנה מתלאה! בהראותו את תעודת־מסעו להפקיד הושם תכף במאסר כרוצח נפש. לשוא הצטדק האמלל: “אני מעודי בסוסים לא סחרתי, גם זה לי חמש שנים פה לא הייתי” – כי אסרוהו בנחושתים ושמוהו בכלא. ובעת שהובילו את יוסף בין יתר השבויים דרך רחוב העיר פגש בהלוית אמו שמתה, והכיר את אביו האונן ההולך אחרי מטתה. הוא “קפץ כנשוך נחש ויתר ממקומו, להשתטח רגע על מטת אמו, לחונן עפרה ולנשקו מנשיקות פיהו”; אולם השומר הנוהג אותו דמה כי הוא חפץ לברוח “ויגער בו: הס, ממקומך על תמש! ובעץ־חניתו הכהו על החומש, ויצנח לארץ ויתיפח”.

בין הבריות יצאה אמנם שמועה: “שני יוסף בן שמעון הם, האחד בבזה שלח ידו, והנשפט נקי־כפים” – אבל השופטים לא השגיחו בזה וגבו עדות מראשי־הקהל; והם ענו: “בכתב מפורש כדין וכדת, כי שני יוסף בן שמעון אזנם לא שמעה, וזה האחד כבר יצא לתרבות רעה – ועל החתום היה גם שמגר בן ענת”. וישלחו השופטים את יוסף לעבוד עבודת פרך, ויראי אלהים נדברו איש אל רעהו:

"כֵּן יֹאבְדוּ כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסִים כֻּלָּם

הַהוֹלְכִים לִלְמוֹד – חָכְמָה יְוָנִית".

גלותו של יל"ג.

בשנת תרל“ט נפלה תגרה בין מנהלי קהלת־ישראל בפטרבורג ע”ד מנוי רב חדש; ויקצפו המתקוטטים יחד על יל“ג, המכניס את ראשו בהמחלוקת, וילשינו עליו, כי ידו תכון עם הריבולוציונרים. בתור “מורה רשמי” ו”חצי פקיד" היה יל“ג נאמן תמיד ביותר להממשלה, וב”פרקים מקוטעים ממגלת אלכסנדר“⁴² הוא שופך חמתו על “צרעת” הריבולוציה שפשתה בארץ; האשמה שהטילו עליו משטיניו לא היתה איפוא אלא מגוחכת. אבל הממשלה לא יכלה לברר מיד את צדקת יל”ג ותשם אותו במאסר; ואחרי שבתו שם עם אשתו כששה שבועות, נשלחו כגולים פוליטיים לפלך פיטרוזאבודסק אשר על הים־הלבן. הם באו לעיר הקטנה פודש, וישבו שם בודדים ונתוקים מהעולם הגדול; וכדי לגרש את עצבונו כתב שם יל"ג את המונולוג (שיחת המדבר לעצמו) הנמרץ “צדקיהו בבית הפקודות”.

“צדקיהו בבית הפקידות”.

המלך האמלל, היושב בכלא “עור וערירי, אסיר ברזל ועוני”, שואל לעצמו: “מה עון פעלתי? מה פשעתי? יען לפני ירמיהו לא נכנעתי – לפני איש רך הלב, בעל נפש נכנעת, אשר יעץ להכנע להכשדים? האם משרירות־לב את זאת עשיתי, כי עול מלך בבל לפרוק נסיתי? אם לא לכבוד עמי ולחופשו חרדתי?” “ומה מבקש זה הכהן מענתות? לבלי ביום השבת משא ישאו! העת לנו אז לחגים ולשבתות” בשעה שהצר הגיע עד שערי עיר־המלוכה? כן חפץ הנביא שכל “עם הארץ מקטנם ועד גדולם ילמדו דברי ספר ותעודה; כל העם – מן היוגבים עד הנשיאים כלם יהיו סופרים ובני הנביאים; חרישם יעזבו עובדי האדמה, דגלם ואזם אנשי המלחמה, חרש ומסגר מן החנויות יצאו, וכאיש אחד יאספו אל ניות ברמה, ילבשו אדרות־שער ויתנבאו. אז ישבת מארץ גרזן ומקבת, כל כלי־יוצר שרף ישרפו בשבת, וכתתו את לעט, למזמרות – מזמֵרות, קרדום ומורג – לנבלים וכנורות”?

הֲיִהְיֶה גּוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לָחֶם,

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

צדקיהו שואל איפוא: מדוע גדול כל כך ענשו? מדוע עורו את עיניו ושמוהו בבור, ו“טרם אור עיניו ממנו לקחו, עוללי טפוחיו אל עיניו טבחו?” והמלך מתנבא חזות קשה:

הוֹי רֹאֶה אָנֹכִי בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

דִּבְרֵי בֶן־חִלְקִיָּה בִּיהוּדָה קָמִים:

הַבְּרִית תָּקוּם, הַמֶּמְשָׁלָה נֶהֱרֶסֶת,

וּמְקוֹם שֵׁבֶט מֹשְׁלִים תִּירַשׁ הַקֶּסֶת;

כָּל הָעָם לִמּוּדִים יֹדְעֵי דָת וָסֵפֶר,

אַךְ דַּכִּים וּנְמַקִּים כֶּעָפָר וָאֵפֶר.

מצבו של יל"ג באותה שעה היה דומה לאותו של צדקיהו: הוא נלחם בהמורים הרוחניים לטובת העם – ושמוהו בבור…

יל“ג ישב בפודש רק מאה ימים, כי חתנו העורך־דין, בן המשורר זק”ן מריגה, השתדל להוכיח צדקתו ולקרוא לו דרור. אולם בשובו לפטרבורג לא הושב עוד על כנו בתור מזכיר־הקהלה, כי כבר נתמנה אחר במקומו. יל"ג נאלץ איפוא להתפרנס מעטו מני אז ועד יום מותו ולחיות בדוחק, כי עשירי היהודים בעיר־המלוכה לא היו לו לעזר לא בשעת גלותו ולא אחרי שחרורו.

עבודתו ב“המליץ”.

הוא השתתף בשנות 1881־3 בעריכת העתון “וסחוד” של לאנדוי, ושתי פעמים (בשנות 1881־3, 1885־8) שמש בתור העורך השני של העתון “המליץ”, שנוסד בשנת 1860 על ידי צידירבוים באודיסה, ועבר אחרי כן לפטרבורג. בהמון מאמרים ופיליטונים, שפרסם יל“ג בעתון זה, השתדל לעורר את העם לחיי עבודה והשכלה, ולפתח בלב הקוראים את האהבה לכל קנינינו הלאומיים. כן חנך יל”ג המון סופרים צעירים בהדפיסו את יצירותיהם ב“המליץ” ובבואו עמהם בכתובים כדי להורותם הדרך ילכו בו.

המאסר והגלות השפיעו לרעה גם על בריאותו של יל“ג, ומני אז הלכו ודלו כחותיו הרוחניים והגופניים. בראשית שנת תר”מ הוא כותב:

מרגיש אנכי כי רוחי חֻבלה וזמותי נתקו. נר אלהים־נשמתי בו כפתילה מהבהבת; יש אשר האור מתמר ועולה ומאיר על סביבו, ואנכי הוגה דעות וכותב לנוגה שביבו; ויש אשר ידעך ויועם וזכרוני בוגד בי, ולא אוכל לצרף ולחבר את מחשבות לבי". וזה “מראה ומעיד כי ממפלתי נשאר לי – שבר ברוח”⁴³.

הכזבת התקוות.

כן החלו בעת ההיא להכזב התקוות הטובות על דבר עתידותיו של ישראל שמלאו תמיד את לב המשורר. בסוף שנות השבעים באה ריאקציה בהנהגת הממשלה, ויחוסיה ליהודים נשתנו לרעה; ובז' פיברואר 1980 “יומים אחרי הרעש בהיכל־החורף”, כתב יל"ג את שירו “סלוק שכינה” המלא יאוש:

צַר, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת, צַר לִי עָלֶיךָ! – – –

שָׂא אֵפוֹא כִּנּוֹרְךָ, נַחֵת קַסְתֶּךָ;

הֵא שַׂלְמַת אוֹר, צֹר בָּהּ חֲלֹמוֹתֶיךָ

עֲלֵה אִתִּי מִזֶּה, נִסַּק גָּבֹהַּ;

שָׁם – מַחֲזוֹת שַׁדַּי, פִּתְרֹנִים לֵאלֹהַּ.

יל“ג זכר אז בשברון־לב את חלומו הנעים שחלם בשנת תרכ”ג, בכתבו את שירו “הקיצה עמי”:

הָקִיצָה עַמִּי! עַד מָתַי תִּישָׁנָה?

הֵן גָּז הַלַּיִל, הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה,

הָקִיצָה, שָׂא עֵינְךָ אָנֶה וָאָנָה

וּזְמַנְּךָ וּמְקוֹמְךָ אָנָּא הַכִּירָה.

הָאָרֶץ בָּהּ עַתָּה נִחְיֶה נִוָּלֶד – –

בָּנֶיהָ “אָחִינוּ” לָךְ יִקְרְאוּן עָתָּה,

עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ,

לָמָּה מִנֶּגֶד לָהֶם תֵּלֶךְ אָתָּה?

ה“פוגרומים”.

יל“ג השמיע אז את פתגמו הידוע: “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך”, כי חשב שאם יהיו היהודים ל”עם משכיל" ואירופאי בהליכותיו – יקבלו מיד את כל הזכיות האזרחיות. והנה באו עתה המעשים והוכיחו לו שגגתו, כי בתי־הספר החלו להסגר מעט מעט לפני היהודים, והם נדחו שוב לתוך רפש הבערות והעוני בתוך התחום. ובשנת תרמ“א התחוללו ה”פוגרומים" (הפרעות) על אחינו יושבי הנגב, שדכאו לגמרי את רוח המשורר ונסחו מלבו את שארית תוחלתו לימי אורה ופרוגרס (התקדמות). יל"ג כתב אז את שירו “אחותי רוחמה” “לכבוד בת יעקב אשר ענה בן חמור”.

מַה־תִּתְיַפָּחִי, אֲחוֹתִי רֻחָמָה

מַה־נָּפַל לִבֵּךְ, מֶה רוּחֵךְ נִפְעָמָה,

וּלְחָיַיִךְ שׁוֹשַׁנִּים מַה־נָּבֵלוּ?

כִּי בָאוּ שׁוֹדְדִים וּכְבוֹדֵךְ חִלֵּלוּ? ־ ־

לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה כִּי אִם לִמְעַנָּיִךְ

מִטֻּמְאָתָם תֻּמָּתֵךְ לֹא נִכְתָּמָה;

זַכָּה כַּבֹּר אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה. ־ ־

קוּמִי נֵלֵכָה – הָהּ, בֵּית אֵם אוֹהָבֶת

לֹא אוּכַל אֲבִיאֵךְ בֶּטַח לָשָׁבֶת;

אִם אֵין לָנוּ וּבְבֵיתָהּ לֹא נָגוּרָה –

לִמְלוֹן אוֹרְחִים אַחֵר לָלוּן נָסוּרָה.

יל"ג הרגיש אז, כי ישראל הוא בן־חורג, בלי אם ובלי בית, בלי זכיות ובלי פרנסה מכובדה, והוא אנוס ללקט פרורים ולהתחרות עם פחותי־עם. והמשורר שפך מררתו במשל סאטירי יפה “אדוני בזק”. שבעים מלכים שבויי־מלחמה מתגוללים קצוצי בהונות ידיהם ורגליהם תחת שלחנו הערוך בכל טוב של אדוני־בזק; וכשאכל לשובע, עדה גאון וגובה, והחל “לזרוק עצמות, אל הנשמות, הרובצות עלי אדמות”. אולם הכלבים החלו לנבוח “וישכו בשניהם, את המלכים שכניהם”, על הוציאם טרפם מפיהם. "ויתאוננו המלכים הנשוכים רע באזני אדוניהם: “הביטה בענינו, ומיד כלביך הצילנו!” ויענם אדוני־בזק:

"אַתֶּם הָרְשָׁעִים וּכְלָבַי צַדִּיקִים;

הֵן מֵאִתְּכֶם יַגִּיעַ לָהֶם נֵזֶק,

וּבְכֵן הֵם הַנִּזָּקִים וְאַתֶּם

הַמַּזִּיקִים".

חג־יובלו של יל"ג.

קרן־אורה שבה והגיהה את רוחו הקודר של יל“ג כשחגגו חובבי הספרות העברית בשנת תרמ”ב את יום מלאת כ"ה שנה לעבודתו הספרותית של המשורר. חתן־היובל קבל אז מכל עברים ברכות ותשורות, וכאיש־התועלת מטבעו התלוצץ עליהן בקורת־רוח:

“הנה יש לי עט זהב אשר לא אכתוב בו, וגביע־כסף גדול אשר לא אשתה בו, וזר־? של כסף (שעטרה לי קהלת ריגה) אשר לא אשימנו בראשי, וזוג בתים של כסף אשר אינם הולמים את התפלין שלי לפי שקטנים הם במדתם, ודלוסקמא של כסף מצהב לקטרת אשר אינני מקטיר”⁴⁴.

יל"ג נוכח אז, כי האהבה לספרותנו וסופריה חיה עוד בלב העם, וברגע של רוממות־הרוח כתב את שירו “בנערינו ובזקנינו נלך”:

עַם אֶחָד הָיִינוּ, עַם אֶחָד נֶהִי,

כִּי מִמַקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ – –

הַסַּעַר מִתְחוֹלֵל, יֵהֹם הָרוּחַ,

מַיִם זֵידוֹנִים עַד צַוָּאר הִגִּיעוּ –

אַל תִּירָא, יַעֲקֹב, אַל נַפְשְׁךָ תָּשׁוּחַ,

רבְבוֹת אָדָם לַטֶּבַח לֹא יַכְרִיעוּ!

מִן הַסְּעָרָה קֹרֵא קוֹל אֱלֹהֵינוּ –

נֵלֵךְ בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ!

נַחֲזִיק בֵּאלֹהִים, דָּתוֹ אַל נַעֲזֹבָה,

וּשְׂפַת קָדְשׁוֹ אַל תִּשָּׁכַח מִפִּינוּ,

רָאִינוּ רָעָה, עוֹד נִרְאֶה גַּם טוֹבָה,

עוֹד נִחְיֶה בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר חָיִינוּ.

“כל שירי יל”ג".

את האות היותר נאמן של חבתם לספרותנו ולהמשורר הראו חוגגי היובל בקבצם את “נפוצות יהודה”. ועד־היובל הוציא לאור על חשבונו בארבעה ספרים את כל שיריו, משליו ומכתמיו הפזורים של יל"ג, למען יהיה זה “למופת לשאר חכמי־לב המושכים בשבט סופרים בשפת־עבר, בראותם כי יש עין רואה את פעלם ואזן שומעת את הגיוני לבם, וכי לא יעמלו לריק ולא ילדו לבהלה” (הקדמה).

סבת ציון.

בראות משכילי היהודים, כי נכזבה תוחלתם מההשכלה הכללית, וכי תשועת ישראל ברוסיה אינה קרובה לבוא כאשר דמו מראש – נתגבר בלבם הרגש הלאומי והחלו לחשוב על דבר תחית ארץ־ישראל. תנועה חזקה של “חבת ציון” קמה בעם בתחלת שנות השמונים, ורבים מצעירי המשכילים נוסדו לאגודת “בילו” (“בית ישראל לכו ונלכה”) ויצאו לעבוד בזעת אפם את אדמת־הקדש, כדי להחיותה משממותה. אולם יל“ג, הספקן ובעל־החשבון מטבעו, לא נמשך אחרי הזרם. על הספר “אויטואימאנסיפאציה” (“גאולת עצמו”), שכתב הד”ר פינסקר לעורר את העם לתחיה לאומית – השיב יל“ג בשנת תרמ”ג בשיר מלא פקפוק בשם “עדר אדני”:

מֶה אָנוּ, תִּשְׁאָלוּ, וּמֶה חַיֵּינוּ

הָעָם נַחְנוּ כָּעַמִּים מִסְּבִיבֵנוּ

אוֹ רַק עֲדַת אִישִׁים בַּעֲלֵי דָת אַחַת?

הָבָה אֲגַלֶּה לָכֶם סוֹד זֶה בְּנַחַת,

אַךְ אַל תּוֹצִיאוּ דִּבָּה מִן הַחֶדֶר:

לֹא עָם, לֹא עֵדָה אֲנַחְנוּ, רַק – עֵדֶר. – –

עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, צֹאן אֹבְדוֹת הִנֵּנוּ,

לֹא נֵצֵא חֹצֵץ לְהוֹשִׁיעַ נַפְשֵׁנוּ ־ ־

אַךְ הַלְנֵצַח נְצָחִים יַעֲמֹד כֹּחֵנוּ?

גאולה רוחנית וחמרית.

יל"ג לא האמין בהצלחת הישוב החדש בארץ־ישראל. משום שהיהודים אינם מסוגלים לחיים מדיניים ולאומיים בממלכה מיוחדה להם כל זמן שלא יקבלו את נמוסי אירופה ולא יעזבו את מנהגיהם המיוחדים. הגאולה צריכה להיות איפוא בבת אחת גם רוחנית וגם חמרית.

“הרעיון הזה (של חבת ציון) – כותב יל”ג – היה נעים לי כילד שעשועים כל עוד היותו רעיון־רוח, חלום חזיון־לבי; אבל בראותי כי עור ובשר ילבישוהו, ובעצמות וגידים יסוככוהו, אחז בשרי פלצות, עמדתי משמים והייתי כאיש נדהם, כי אמרתי: אוי לנו אם לא יצלח חפץ חובבי־ציון בידינו, ואוי אוי לנו אם יצלח חפצם בידם! אז כתבתי (ב“המליץ”) את שני מאמרי: “גאולתנו ופדות נפשנו” ו“עזרא ועזרה”, שבם גליתי את דעתי כי טובה לנו העליה לארץ־הקדש רק אחרי אשר נתקן עצמנו ונכשיר את הדור לכך, באופן אשר תהיה קודם או לכל הפחות יחד עם גאולת הארץ גם פדות הנפש"⁴⁵.

“כל כתבי יל”ג.

בשנת תרמ“ט יצא לאור באודיסה קובץ ספוריו של המשורר בשם “כל כתבי יל”ג”. כמעט כל הספורים האלה נכתבו בכונה מיוחדת ללגלג על בערות העם, וערכם הספרותי לא רב; גם לא דקדק בסגנונם כדרכו בשיר. מן המשובחים שבהם הוא הספור “העצמות היבשות”, הלקוח מחיי היהודים בימי ניקולי הראשון. יהודי אחד בשם ישלירב, שעלה למעלת פקיד בחיל הים, מספר את קורותיו:

“מילדי העברים יושבי לבושישוק אנכי. אבי היה תופר בגדים ושמו הישל, ויהיו לו שני בנים ושתי בנות… אחי הזקן ממני כשנתים ימים לא היה בבית אבי כי הלך באשר הלך לדרוש אלהים, וכפי מה שאמרו לי למד תורה באחת הערים בישיבה והתעתד להיות ל”רב“. ואותי הושיב אב אל שלחנו ויקדישני למלאכתו, כי לתורה ולתעודה לא נראה בי סימן ברכה, ובעת שהייתי לומד בחדר לא היו עיני ולבי אל ספרי כי אם אהבתי לאחוז במלאכה שמעמלת את הגוף, לשוט ברחובות קריה לרוח היום, להתרחץ בנהר ולשחות על פני המים בימי הקיץ ולגלגל שלג ולחליק על פני הקרח בחורף. גם האומנות אשר למדני אבי לא עלתה בידי, כי לזרא היה לי לשבת תחתי כל היום כורע וקורס על השלחן אשר לפני”.

ולהישל החיט היה קרוב עשיר, “אברהם הנגיד”, שהיה מתנכר לו; וכשנשרף פעם אחת ביתו של הישל ובקש ממנו עזר, השיב פניו בחרפה וכחש בו: “איזה קרוב אתה לי? שני וחמישי ושני אתה לי!” אולם הגיע היום שבו זכר אברהם את קרבתו להישל. בא התור למסור את אחד מארבעת בניו לצבא, ויעש קנוניא עם גזבר הקהלה ויספחו את בית הישל למשפחת אברהם, והנער הקטן בן עשתי־עשרה שנה, נלקח לצבא במקום בניו החזקים והגדולים של אברהם.

“מעירנו לבושישוק – מוסיף המספר – במקום גלחו את גבחתי, הביאוני לעיר אֵם המחוז, לוילנה. שמה אֻספו מכל ערי השדה נערים אומללים כגילי עד כדי מאתים איש, מהם בני שמונה שנים ורק מתי מספר מהם בני שתים־עשרה ושלוש־עשרה שנה; ובעצם ימי החורף הגלונו מארצנו אל ארץ רחוקה בסך אנשי־חיל. עשר עגלות נתנו לצרכנו, עגלה לעשרים נערים, ויושיבונו עשרה עשרה בעגלה צפופים ודחוקים כדגי־רקק, ועל העגלה אחד מאנשי־הצבא לשמרנו, לו יקראו “דוד”. ונסע ונלך חליפות עשרים וויורסט בעגלה ועשרה ברגלינו, ובעוד עשרת הנערים יושבים בעגלה עשרה חבריהם הולכים על ידיהם רגלים, וברדת הראשונים יעלו האחרונים על העגלה תחתם. כשני ירחים עשינו בדרך עד הגיענו אל העיר קנז. ממאתים היוצאים באו לקנז שמונים וחמשה, והנותרים פגרו מלכת אחרינו. רבים מתו בדרך ורבים חלו ויניחום במשמר בבתי־החולים עד אשר יקומו ויחיו מחלים, ויש גם אשר עזבום בדרך בערים אחרות מדי עברנו לשבתם שם… כל הימים אשר עברנו דרך המחוזות אשר בני ישראל יושבים שם היו היהודים יושבי הערים ההן חרדים לקראתנו וינהלונו בלחם ובמזון כשר לכל כושל; אף שחדו בעדנו ל”דודינו" ויתנהגו אתנו במדת הרחמים ויתנו לנו לשמור פקודי ה', להתפלל ולשמור שבת מחללו. ואולם מיום צאתנו מגבול מושבות בני ישראל חדלו הימים הטובים, ו“דודינו” עשו בנו ככל הישר בעיניהם, שתמו תפלותינו ולא נתנו לנו את השבת לשמור, האכילונו מפתבגם, ואשר לא חפץ להתגאל בפתבגם היה מוכה ומעונה ואין מושיע.

עד היום לנגד עיני תמונת נער אחד ממספר העשרה אשר עליה נמניתי. יהודה כ“ץ שמו, והוא כבן שלש־עשרה שנה וכבר הניח תפלין, והוא נבדל משאר הנערים בקומתו ובחכמת פניו ובקשיות ערפו; כי מן ה”חדר" לקחוהו לצבא וילמד הרבה בתורת ה' ובמצותיו חפץ מאד. וישימהו “דודונו” למפגע לו ולמטרה לגדופותיו ולמהלומותיו, והוא כשה לטבח יובל נגש ונענה ולא יפתח פיו. ובכל הדרך הגדול והנורא ההוא אשר עברנו היתה נפשו בכפו תמיד ותורת אלהיו לא עזב ויפתה בסתר גם את לבנו להחזיק במעוז דתנו ולבלי תט אשורנו מדרך אבותינו. בנער הזה דבקה נפשי לאהבה אותו, כי היה משכיל ומוצא חן, אף ידע לקרוא ולכתוב כתיבה תמה בלשון רוסיה. וגם נפשו נקשרה בי. ובכל עת מצוא בימי מנוחתנו למדני לקרוא ולכתוב לשון רוסיה, והיינו קוראים את הכתובות על התריסין שעל גבי החנויות וכותבים בנתר או בפחם על השלחן או על כל כלי־עץ אשר ימצא. ובלכתנו בדרך, אם לא היתה סבה המונעת אותנו, היינו הולכים תמיד שנינו יחדו ונספר איש לאחיו את תולדותינו והמוצאות אותנו.

כבואנו אל העיר קנז, במקום שם הכהן הגדול חונה, גזרו עלינו להביא את כלנו כאיש אחד בברית־החדשה. בתחלה נסו לפתות אותנו בדברים ויבטיחונו אחרית ותקוה טובה וסגולות מלכים והמדינות; ולתכלית זאת הפרידונו איש מעל אחיו ולא נתנו לנו לראות איש את אחיו, ויביאונו לשבת בית אנשים נכרים להתרגל בדרך חייהם, ויום יום באו אנשים לדבר על לבנו ויעידו בנו השכם והעד, כי אם נאבה ונשמע טוב הארץ נאכל ונעלה לתור האדם המעלה. ובראותם כי שומע אין להם מאתנו גמרו לעשות חפצם בנו ביד חזקה. וביום אחד על צוארנו נרדפנו אל תוך הנחל השוטף שם, והכהנים והעם עומדים על שפת הנחל מזה ומזה ויטבלונו ויזו עלינו מי חטאת לטהרנו. וכן הביאונו על כרחנו במסורת הברית־החדשה ויתנו לנו אלהים חדשים לא שערום אבותינו.

אבל לא בלי זבחים ועולות הובא כל הקהל הזה תחת כנפי האמונה החדשה! כעשרים איש מקרבנו בבואם אל תוך הנחל, אם מאש קנאתם וחום לבם בקרבם או אם מִקָרת המים אשר נגעה עד נפשם, נשמטו מתחת יד מנהיגיהם ויקפצו אל המים להמלט מפני נוגשיהם. בראש הקופצים היה יהודה כ"ץ, ואנכי קפצתי אחריו מבלי משים, לחיים או למות; אבל המובילים אותנו היו נכונים לקדם פני הרעה, וירדפו אחרינו בצנות ובסירות־דוגה וימשונו מן המים, אף פח ורשת ירו בנהר וידיגונו. רבים העלו מן המים, ואחדים ממנו אשר לא היו קלים על פני מים אחזם השבץ. עוד היום אזכור ברוח נשברה את המחזה הנורא הזה; עוד עתה לנגד עיני הגלגלות הצפות על פני המים מפרפרות ומתאבקות עם מר המות. ואשר העלום מן המים בין החיים ובין המות אחזום צנים־פחים⁴⁶ ויֵאָנשו ויביאום אל בית־החולים…

אנכי נמלטתי בעור שני כי גם לשחות על פני המים ידעתי גם מבנה גֵוי היה איתן ולא שלט בי מלאך־המות; אפס כי כשני חדשים התהפכתי בצירַי על משכבי תלוי בין השמים ובין הארץ, כי קדחת־המוח אחזתני. כחיותי מחליי הודיעו לי כי הובאתי בברית־החדשה. כי בהיותי קרוב למות צוה הכהן לפדות נפשי מני שחת – ויפדוני. את כ“ץ לא יספתי לראות עוד, ולבי אמר לי כי טבע במי הנהר ואתאבל עליו ימים רבים. ואני בצאתי מבית־החולים ואשוב לאיתני שלחוני לניקולאיוב לבית־חנוך יורדי הים באניות; אולי עמדו על זה בראותם ביום המהומה כי קל אנכי על פני מים… שם דשו את בשרי בחבלי הספינה כחדוש מתבן⁴⁷; כמה פעמים נפלתי מראש חִבּל על מכסה האניה והתפוררו כל עצמותי; כמה פעמים אכלני חורב טבור־הארץ וקרח הציר־הצפוני בלכתנו באניה לסוב את הארץ… ובמלאת לי שמונה־עשרה שנה באתי לחיל־הים בתור “צעיר” (юнга), ובחריצותי ובחמלת ה' עלי הנני היום שר־מלחים”.

וגם עושר עשה לו ישלירב, כמו שהוא מספר בעצמו:

“פעם אחת בלכתנו באנית־הקיטור “מעוז הים” סביב הארץ, עמדנו כעשרת ימים במבוא האי איליאסקה למלאת מזוינו אבני־פחם ולחזק את בדקי האניה. בעת ההיא נשברה אנית־סוחר באה מארץ־סינים בקרבת חצי־האי ההוא אשר לממלכת יאפוניה יחשב, וישא הים את עזבון האניה עד לגבולנו, ויהיו פני הים מכוסים שלל כל סחורה מזן אל זן. ארונות חבושים וארוזים, חביות מחביות שונות, שקי גומא ושקי עור וסלים של נצרים ומרצופין צפו על פני הים כדרך יום כה וכדרך יום כה. ונצא בצנות לצוד ציד להביא. וחק הוא להולכי־הים, כי שלל הים מחציתו לנושאו, ומחציתו לאדוני הארץ אשר בגבולו יאוסף השלל… וההצלה לא עבודה קלה היא. היוצאים לאסוף השלל משליכים את נפשם מנגד, כי ממחרת יום השבר האניה הים עודנו זועף, והספינות הקטנות בצאתן את החוף משחק הנה לגלים ותוכלנה להשבר על נקלה כקליפת־השום. ואם המצא ימצא בשלל האניה גם מיני אוכל נפש אז יעלו מבטן הים התנינים הגדולים ודגי הים לצוד האוכל לנפשם ויהרסו אל הספינות הבאות להפכן על פניהן, והיורדים בספינות יעשו עמהם מלחמה עד רדתם. – ומלקוח הבז אשר נשאנו בפעם ההיא היה הרבה מאד. אני יצאתי בראש צנת־הקיטור וארבעה מלחים תחת ידי ונמלאנה מלא ושוב שלש פעמים: קרנות־השן, נוצות היענה, עורות נמרים, מלתחות מלאות כרכום⁴⁸ וקנמון⁴⁹, הקאפה הטוב עם כל ראשי בשמים. ואת כל אלה מכרנו בכסף מלא בבואנו לאלכסנדריה של מצרים, ויהי פדיון המלקוח לחלקי שלשת אלפים שקל”.

"ופעם אחרת הלכנו "ממאדאגאסקאר לסוב את “ההר הטוב” בנגב אפריקה, ונשמע באשון לילה ואפלה קולות וברקים מרחוק, קול המורים בכלי־מפץ, ונדע כי אניה חשבה להשבר בקרבתנו. ונעל על ראש־החִבֵּל ונראה במורד חוג השמים אניה גדולה בוערת באש בלב הים, ולנוגה ברק השרפה ראינו אנשי האניה והנוסעים בה כצללים בורחים קופצים מן האניה אל הסירות או אל הגלים להמלט מן השרפה איש באשר יוכלו. ונמהר ונצא גם אנו בסירותינו להצילם, ובידי עלתה לִמְשׁוֹת מן המים איש אחד אשר צף על המים וידו אוחזת בקורה מוצלה מאש והוא עיף ויגע כל עוד רוחו בו. האיש הזה היה אחד מגדולי עשירי לונדון; ובהביאי אותו אל אניתנו ובשוב רוחו אל קרבו, הרים את מורה־השעות זהב אשר נמצא בחיקו ואת שלשלת־הזהב אשר עליו ויתנם לי ויאמר: “מפלטי ומושיעי! קח נא לפי שעה את הקטנות האלה לאות תודה, כי אין לי זולתן כל, כי כל אשר היה עמדי בדרך אבד לי באש ובמים; אבל עוד תשוב ותראה תודה אחרת גדולה מזו בשובי בשלום לביתי. ויכתוב האיש בספר זכרון לפניו את שמי ושם אניתנו; וכעבור שלושה ירחים קבלתי על ידי ציר מלכות בריטאניה אלף ליטרא מנחה מאת האיש”.

ככה היה ישלירב “כשלך השולה דגים מן הים. את כל טובו העלה ממעמקי מים, וגם אשתו בת גלים היא”.

“וכך – מספר הוא – היה מעשה: בחורף שנת תרכ”ב עמדנו באניתנו בחוף אנטווירפין. בין שרי האניה נמצא גם השר נטה־קו, משנה לרב־החובל, והוא מאצילי טאמבוב כי שם לו אחוזת נחלה, ולו אשה ובת אחת. ויחלה נטה־קו בעברנו איי־עצרות, ובהגיענו להולאנדיה גברה עליו מחלתו ויֵאנש. וישלח ויקרא אליו את אשתו ובתו, ויצו לביתו וימת. לפני מותו בקש את רב־החובל לבלי יקברהו על אדמת נכר, כי אם להעלותו לארץ רוסיה ולקברהו שם בקברות אבותיו. וימלא רב־החובל את ידי לשאת את גופת המת אל ארצו ואל נחלתו, ואשתו ובתו המתאבלות הולכות עמדי. בדרך הזה ידעתי את העלמה היתומה ונודעתי גם לה; ובסתר נטה לבנו לאהבה איש את רעהו. כעבור ימי האבל הגדתי לה את כל לבי, ונבוא לפני אמה ותֵאות לנו ותברכנו. ובכן היתה מרים נטה־קו לי לאשה, וגם היא הביאה לי מוהר ומתן כעשרים אלף רובל; וזה כארבע שנים מתה עליה אמה ותעבור גם אחוזתה לנו, כי אשתי היא היורשת".

אולם גם עשרו גם אושר משפחתו לא השקיטו בלב ישלירב את געגועיו להוריו ואחיותיו, שעזב בעודנו נער קטן. הוא לא יכול לשלוח להם מכתבים, כי לא ידע את שם משפחתם, והשם ישלירב, שנתן לו אחרי המירו את דתו, נגזר משם אביו הישל; ולשוא השתדל כמה פעמים לבקר את עיר־מולדתו, לבושישוק, כי סבות שונות עצרוהו. אבל סוף סוף נתמלא חפצו העז כעבור עשרים ושבע שנה לצאתו מבית הוריו. וישתוממו בני העירה הקטנה לראות את פקיד־הים המפואר הבא לבקרם.

“שתי כתפות צחורות חוברות על בגדו, בגד ירקרק־כהה, מרוקמות כוכבי־כסף, שנים שנים לכתף; כנפות מעילו פתוחות ממול פניו למעלה ואחוזות למטה בכפתורי כסף קלל. מהמקום המגֻלה נשקפת כתונת־בד תשבץ דקה מן הדקה צחורה כשלג למשעי, ושלשה קרסי־זהב יאחיזוה על לבו. מהמקום המכֻסה מבין הכפתורים זוחלת שלשלת זהב גדולה מעשה־עבות ותלוי בה כל מעשה־צעצועים זהב סגור; וחשב אפודתו – רצועת עור שחור נוצץ וחרב גומד תלויה בנדנה על ירכו. על אצבעות ידיו טבעות רבות ממולאות כל אבן יקרה”.

וביחוד גדל תמהון בני העירה כשהחל הפקיד לדרוש על דבר אביו “הישל החיט” ומשפחתו. אז נודע לו כי “אביו כבר הלך לעולמו, ואמו, אשר שנותיה עתה למעלה מששים, עיניה כהות והיא מחזרת על הפתחים. אחותו הבכירה, שנתאלמנה זה שנים אחדות, יושבת בעיר מצער קרובה לזה ומתפרנסת בדוחק מיגיע כפיה, כי היא ובתה, אשר כבר בגרה והגיע פרקה להיות לאיש, מתפרות כסתות ושמלות ואורגות חורי למכור בשוק. ואחותו הצעירה נשואה לאיש, והמה מחזיקים בית־משקה בצד אחד הדרכים העולים לגבול פרוסיה, וגם המה עניים מרודים וטף כדגי־רקק תלויים בהם… המאושר מכלם הוא אחיו, אשר הוא מלמד תינוקות בעיר גרינקישוק הקרובה”.

ויקן ישלירב בית ושתי פרות חולבות לאמו כדי לכלכל את שיבתה, ובית־מלון – לאחותו הצעירה. ובעד אחיו ואחותו הבכירה קנה רחים־של־רוח, עסק שיכול לפרנס שתי משפחות בכבוד. וגם מציאה בהיסח הדעת מצא ישלירב במקום הזה. הוא התודע להמורה קאצאנוב, שנמסר לפנים גם הוא לצבא והתנצר מאונס בעודו נער קטן, וכשגדל שב לאמונת אבותיו. לשוא שלחוהו לבית־מקלט־הנזירים, הושיבוהו בכלא, והביאו את משפטו עד הסינוד – כי הוא דבק ביהדות ולא הרפה ממנה. וישלירב, ש“יש לו כל בלתי אם מנוחת הנפש” – התקנא בעוז רוחו של קאצאנוב, ויאמר להיטיב עמדו. ומה גדלה שמחתו בהודע לו, כי קאצאנוב הוא ידיד נעוריו, שנתענה עמו יחד ונעלם ביום העברות – יהודה כ"ץ. ומשנה שמחה שמח ישלירב בראותו כי יחוסי־אהבה נקשרו בין קאצאנוב וחנה, בת אחותו הבכירה. הוא ברך את אגודתם, ויקן להם למחיה את הרחים־של־רוח. וכשנולד להם בן קראו את שמו יוסף, כשם ישלירב בטרם עזב אמונת אבותיו, כדי לקיים זכרו בישראל.

“ככה הקיצו העצמות היבשות לחיים חדשים”…

שנותיו האחרונות של יל"ג.

השנים האחרונות עברו על יל“ג בצער ומכאובים. הוא התפרנס בדוחק מעניני ספרות שונים, ובריאותו התמוטטה יותר ויותר. גם מעט לכתוב ולשיר, כי נסתלק ממנו רוח־הקדש. “כל חלומותי – הוא כותב – היו לדברים בטלים, וכל משאות־נפשי למשאות שוא ומדוחים; וה' בר מעלי ולא יענני כחלומות חדשים”⁵⁰. בקיץ תרנ”א נגלו אצל יל“ג סמני מחלת הסרטן, ובחודש אב נסע להתרפא בברלין. שם עשה לו “שר הטבחים”, הפרופיסור בריגמאן, נתוח במעיו, וכחודש ימים שכב במטה ועונה ביסורים נוראים. אולם רוח־ההתול לא עזב את יל”ג גם בימים הקשים ההם. הוא בדח את דעתו בשיר סאטירי, “גם זו לטובה”, שכתב אז על נתוחו:

הָרוֹפֵא הַמְנַתֵּחַ

עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ

כַּשְֶּׂה לָעֹלָה עֲקָדָנִי;

יֵין תַּרְעֵלָה הִשְׁקָנִי

(קֻבַּעַת כּוֹס הַחֵמָה)

וַיַּפֵּל עָלַי תַּרְדֵּמָה;

אָז מִבְּשָׂרִי נִתַּח נֵתַח

וּלְמֵעַי עָשָׂה פֶּתַח

וַיִּקַּח אַחַד מֵהֵמָּה.

הֱקִיצוֹתִי בְּקוֹל מַר צוֹרֵחַ:

“אוֹיָה לִי כִּי נִדְמֵיתִי!”

"הַס, אֶל מָה תֵּאָנֵחַ?

– הִרְגִּיעַנִי הַמְנַתֵּחַ –

אָמְנָם מֵעֶיךָ פָּתַחְתִּי,

הַבָּשָׂר הַחַי הוֹצֵאתִי

וּמִצַלְעוֹתֶיךָ אַחַת לָקַחְתִּי –

אוּלָם לְאִשָּׁה לֹא בְנִיתִיהָ

וּלְךָ לֹא הֲבֵאתִיהָ –

וּמַה־לָּךְ כִּי נִזְעָקְתָּ?"

לִדְבָרָיו אֵלֶּה רוּחִי שָׁקְטה

וּבְלִבִּי אֶחְשׁוֹבָה:

גַּם זוּ לְטוֹבָה!

בשוב יל“ג לפטרבורג הוקלה מעט מחלתו, אולם רוב ימיו היה מוטל במטתו, וכשנתגברה שוב המחלה מת בט”ז סינטיאבר 1892.

תכונתו הכללית של יל"ג.

יל“ג לא היה משורר של השתפכות נפשית קלה, שוטפת, בת־רגע, כאותה של מיכ”ל. הוא כתב את שיריו בעמל ויגיעה, ב“יזע על מצח”, וחטב, לטש והקציע כמה פעמים כל מבטא, גם קשט אותו בסגולות אוצר־שפתו העשיר. הוא השתמש לפעמים גם במשקלים כבדים, אף על פי שידע כי “טוב שיר בלי משקל ממשקל בלי שיר”. יל“ג היה מלומד יותר מדי כדי להיות משורר לירי ושיריו משוכללים ומחוכמים ביותר כדי שיהיה הרגש שבהם ישר, טבעי ופשוט. “גורדון המשיל את עטו למקבת… ואמנם ברוב שיריו איננו שומעים את קול דפיקת לב המשורר, כי אם את הלמות המקבת, אשר בה עשה שיריו”⁵¹. גם בשירי־הציור של יל”ג יש יותר טיכניקה (אמנותיות) משוכללה מרגש עמוק ונתוח רחשי־לב.

“את המאורעות והאגדות מדברי ימינו שיש בהם מחזות נוראים, דם ואש ותימרות עשן – כמו “בין שני אריות”, “במצולות ים”, “האישה וילדיה” – תאר באמנות גדולה ובחריצות רבה; אבל את המחזות והאגדות בדברי ימינו וחיינו שאין בהם שני אריות ומצולות ים, שאין בהם מעמדים ומסבות איומים ונוראים, או בולטים ומבהיקים, רק יש בהם מלחמה פנימית האוכלת מבשר ועד נפש, הרהורי הלב, תאוות שלא נמלאו, התרוממות הרוח וחֻפשתו, אומץ הרצון, ועוז המגמה, וכדומה – את אלה לא הרגיש יל”ג, ולכן גם לא ידע לתארם על הלוח"⁵².

טבעית ומפותחת כראוי אצל יל“ג היא רק הסאטירה. הלצתו מתבטאה על פי רוב במשחקי מלים ומבטאים שהוא לוקח מהתלמוד. היא כבדה יותר מחדה, מעליבה יותר מעוקצת, מפתיעה יותר ממדגדגת. ויש שאינה אסתניסית ואסתיטית (מתאימה לרגש היופי) כל צרכה. לשנינותיו של יל”ג יש תמיד יסוד תועלתי או מוסרי, והן ערוכות נגד הבטלנים הבוערים, שאינם יודעים להנות ולהפיק תועלת מן החיים; או נגד החמסנים, העושים סחורה בתמימותם של אחרים. יל"ג הוא ולטיר העברי, שהכה בשבט הלצתו את כל מיני הבערות, שנתקדשו בעם, ואת המשתמשים בהם להנאתם.

יל"ג היה אחד הלוחמים הראשיים בעד הפצת ההשכלה בין היהודים, וכבן־מפלגה השתמש נגד מתנגדיו בכל מיני כלי זין שבאו לידו מבלי הבחנה יתרה. השקפתו על גורל ישראל ועתידותיו היתה אותה של רוב משכילינו בדורו. הם דמו, כי היהודים היו מעונים ונרדפים עד כה מחמת סכלותם ופראותם; אולם כשהחל אור ההשכלה לזרוח גם על העמים גם על היהודים היושבים בקרבם, בטלו כל הסבות של המשטמה וההבדל החברתי. מעתה לא יאמרו עוד משטינינו כי “היהודי לא יצלח לכל, אין בו כל תועלת”:

לֹא יִצְלַח לַסּוֹפֵר, שָׂפָה לֹא יָבֶן,

לַסּוֹחֵר – מִשְׁקָלוֹ אֶבֶן וָאָבֶן,

לַיּוֹעֵץ – חֲסַר לֵב הוּא וּנְלוֹז דָּרֶךְ;

לֹא יִצְלַח לַשּׁוֹפֵט כִּי יֶאֱהַב בֶּצַע;

לֹא יִצְלַח לַלֹּחֵם כִּי יירָא פֶּצַע;

כי כבר בא הנסיון והורה אחרת:

לִנְגִידֵי אוֹצָרוֹת מֵהֶם יִקָּחוּ

וּבְמַלְאֲכוּת מַלְכָּם בַּגּוֹיִם שֻׁלָּחוּ,

גַּם לִשְׁפּוֹךְ דָּמָם בַּקְּרָב לֹא יִמֹּגוּ,

וּבְאַמַּת הַבִּנְיָן, וּבְכָל חֲרֹשֶׁת,

וּבְמִקְנֶה וּבְקִנְיָן וּתְפוֹשׂ מַחֲרֶשֶׁת

וּבְכָל חָכְמַת דַּעַת אָחוֹר לֹא יִסֹּגוּ.

עתה ב“לשון עם ועם צחות ישיח” היהודי,

וּבְנֵי עַם אַחֵר גַּם אוֹתוֹ יֶאֱהָבוּ,

הוּא יִגַּשׁ לָמוֹ, הֵם אֵלָיו יִקְרָבוּ⁵³.

ויל“ג לא הבין כי בדרך כזה לא תפתר עוד שאלת־היהודים, כי מלבד צרכים חמריים ורוחניים יש לנו בתור עם גם דרישות לאומיות וכל זמן שלא תמלאנה הדרישות האלה, תוכל ההשכלה הכללית להביא אותנו רק לידי התבוללות בין שכנינו ולידי בטול קיומנו המיוחד. לא ארכו הימים ויל”ג ראה בעיניו, לצערו, את האות הראשון של ההתבוללות: שכחת הלשון העברית, החביבה עליו, מלב הדור הצעיר:

וּבָנֵינוּ? הַדּוֹר הַבָּא אַחֲרֵינוּ?

הֵם מִנְּעוּרֵיהֶם יִתְנַכְּרוּ אֵלֵינוּ:

– לָמוֹ פִּצְעֵי לִבִּי יִדְווּ, יָזוּבוּ –

הִנָּם הוֹלְכִים קָדִימָה שָׁנָה שָׁנָה,

מִי יֵדַע הַגְּבוּל עַד מָתַי, עַד אָנָה,

אוּלַי עַד מָקוֹם – מִשָּׁם לֹא יָשׁוּבוּ…

וּלְמִי אֵפוֹא אֶעֱמוֹל אֲנִי הַגֶּבֶר? ־ ־

הוֹי, מִי יָחוּשׁ עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי

אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי צִיּוֹן הִנֵּנִי,

אִם לֹא גַם אַתֶּם הַקּוֹרְאִים הָאַחֲרוֹנִים?!

אולם המחשבות הנוגות האלה לא הביאו את יל“ג לידי המסקנה ההגיונית היוצאה מהן, כי ההשכלה לבדה לא תביא עוד תשועת ישראל. כן לא הבין יל”ג שגורל היהודים והשכלתם בעצמה תלויים בעיקר בתנאיו המדיניים, התרבותיים והלאומיים של העם שהם שוכנים בקרבו; וכשישתנה לטוב מצב הסביבה החיצונית יתפתחו ממילא גם חיי היהודים באופן רצוי. רק מוראי הריאקציה ורעש ה“פוגרומים” פקחו את עיני המשורר – למחצה…

פֶּרֶץ בֶּן מֹשֶׁה סְמוֹלֶנְסְקִין (1842־1885)

ילדותו

פרץ סמולנסקין נולד בט“ו אדר תר”ב בעיר הקטנה מונאסטירשצינה אשר בפלך מוהילוב. אביו, משה, היה בעל־בית אמיד וחשוב, העומד ביחוסי־מסחר עם העיר הקרובה סמולנסק; אולם אחרי לדת פרץ הורע מצב מסחרו ונחשב ל“יורד”. משה היה גם “חקרן” קצת, ההוגה לפרקים בספרי פילוסופיה כ“מורה נבוכים” וה“כוזרי”, וקרירותו בעניני דת השפיעה על ילדיו בילדותם. ואמו של פרץ, גישה־רבקה,

“היתה דברנית ומשלי העם שגורים בפיה, ובדברה הוסיפה עליהם נופך גם משלה. היא היתה חרוצה ואוהבת עבודה, אמיצת־לב ושמחה תמיד בחלקה הדל בחיים, יפה וגבהת־קומה, חכמנית ובעלת רצון חזק, ואשה עבריה המונית ופשוטה. ופרץ נחל מלידה את כשרונות אמו במדה מרובה, ולא הכירו בו את בינוניותו של אביו”¹.

במלאת לפרץ שנה אחת יצאו הוריו לגור בהכפר הקרוס פאלום, ובנו להם שם בית־משקה. “והילד פרץ, שבהולדו היה יפה ובריא מאד, גדל בלי עין־משגחת בין חביות יין־דגן, וישאף אל קרבו עשן מקטרת האכרים הסבואים”. אולם כעבור שנתים ומחצה לשבתם שם נשרף הבית עם כל כליו ומטלטליו, ומשה שב עוד הפעם למונאסטירשצינה עם אשתו וששת ילדיו בעירום וחסר כל. ובעודנו מבקש לו איזו פרנסה לכלכלת ביתו באה עליו צרה חדשה:

“הכהן הקתולי של הכפר שיצאו ממנו, הגיש עליהם קובלנא לפני בית־המשפט וידרוש מידם להשיב לו את אות הצלב של זהב ובגדי־השרת שלו, אשר נתנם להמוזג משה סמולנסקין בערבון בעד המשקים החריפים ששתה בביתו, ובשעת הבערה נשרפו יחד עם כל המטלטלים וכלי־הבית. הכומר טען, כי נתן את כלי־הקדש האלה להיהודי משה לפקדון, ולא הודה כי נתנם לו בעבוט, כמו שהיה הדבר באמת”.²

ויפול פחד העלילה על משה, שלא היה בקי בדינים, וירחיק נדוד מאימת המשפט לערי רוסיה הקטנה. “הבורח” ירא לכתוב גם מכתבים למשפחתו החביבה עליו, לבל יודע להשופטים מקום מושבו, ובנדדו מעיר לעיר מצא את לחמו מ“החזנות”, כי היה מטיב־נגן ומקבל שכרו בעד “תפלותיו”. אולם פרנסה זו נמאסה לו מהרה, ויש ללמוד כ“פרוש” בבית־המדרש שבאיזו עירה ויאכל בית איש יומו. ובתוך כך נשארה משפחתו בלי משען ומשענה, אלא שרוח אשת־חיל כגישה־רבקה לא נפל גם בימים קשים כאלה. היא כלכלה את עצמה ואת ששת ילדיה בעשרים או שלשלים הקופיקות שהשתכרה ליום מכבוס חטים, תפירת־שקים ומלאכות זולות אחרות כיוצא באלו. בכל בקר,

“בצאתה מביתה לבקש עבודה, היתה עוזבת את ילדיה בשתי מטות שבורות, צפופים ודחוקים, ברעב ובקור, מאין לחם לאכול ועצים להסקה, ולא היה איש או אשה אשר ישגיח על בני עוני אלה. ובלילה היתה שבה למעונה הדל ומביאה טרף לילדיה – לחם ודגים־מלוחים; ואז היה בנוה־עזובים זה ששון ושמחה, אורה ונחמה. ומפיות הילדים הצוהלים לקראת אמם מכלכלתם נשמע גם לעג ושנינה, רנה וזמרה, כי קול נעים היה להילדים היתומים־החיים האלה”³.

ובעת ההיא נגזל אפרוח אחד מקן זה של דלות ושלוה. הבן הבכור נלקח בעודנו נער קטן מחיק האם אמיצת־הרוח ונמסר לעבודת־הצבא. האסון הזה עשה רושם עמוק על לבו הרגש של הילד פרץ, ובספורו “התועה בדרכי החיים”, חלק א', תאר אחרי כן בצבעים נאמנים את המחזה הנורא של שוד הילדים לצורך הצבא. ובעוד אם הסופר מתעצבת אל לבה על בנה כי נלקח ממנה, ועל אישה שנדד למרחקים מבלי הודיע משלומו,

“והנה עובר־אורח אחד סר למונאסטירשצינה ויספר לה כי בעלה מת באחת הערים אשר עבר בהן, ויודיע לה דבר מותו בכל פרטיו וסמניו. האֻמללה אמינה לדבריו ותעש מספד מר לבעלה, ותשב שׁבעה ימים על הארץ. וכעבור ימי השבעה בא האורח אל האלמנה המדומה וידבר על לבה, כי תאות להיות אשתו כדת משה וישראל. אז הבינה השוממה, כי שקר דבריו ולא האמינה עוד לשמועה הרעה כי מת בעלה. וכעבור שתי שנים ומחצה שב המת המדומה מנדודיו, אחרי אשר נודע לו כי נמחה עונו והשופטים לא יבקשוהו עוד”⁴, כי הכירו בצדקתו.

ראשית למודי סמולנסקין

משה הביא אתו מעט כסף ויחל לעסוק במסחרים קטנים והצליח בהם; ואז השיגה ידו להביא לביתו מישיבת שקלוב בחור למדן להורות לקח לבניו, לליב הבכור ולפרץ הצעיר. והילד פרץ הצטין בכשרונותיו הנעלים, כבן ארבע החל ללמוד חומש, וכבן חמש – גמרא. אולם בהיותו כבן שש נפסק למודו, כי חלה במחלת־האבעבועות, שנמשכה אצלו כחצי שנה.

“על פי עצת רופאי־אליל ונשים זקנות – כי רופאים מוסמכים לא היו בימים ההם בערים קטנות – רִפדו את יצוע הילד החולה בשקי סובין למען ירפא ממחלתו. בשוב פרץ לבריאותו נהפך הודו למשחית, ופניו היפים והנאוים לא היו לו עוד; ועקבות מחלת־האבעבועות נשארו על פניו עד יום מותו. ובימי מחלתו שכח את כל אשר למד וידע עד יום נפלו למשכב, והוריו הצטערו מאד על זה”⁵.

בשוב פרץ לאיתנו החל לשקוד מחדש על למודיו עוד ביתר עוז מבתחלה; והקטן “ששכח משנתו” חדש מהרה את ידיעותיו. אולם הפעם למדוהו רק תנ“ך ודקדוק, ומני אז נתחבבו כתבי־הקדש על פרץ כל כך שהגה בהם בכל יום במשך כל ימי חייו. בשנת תרי”ב ראה משה אביו חלום רע, כי מלאכי־חבלה קורעים את בשרו של שותף עסקיו בשביל שלוה כסף ולא פרע; ויהי בבקר ותפעם רוחו, וישב את כל חובותיו להנושים בו, ומני אז נתדלדל מסחרו הקטן מחוסר כסף. ובאותה השנה מת משה, כבן נ"ב שנה, והשאיר אחריו אלמנתו ויתומיו בלי מקור־מחיה. גישה־רבקה נאלצה אז לעבוד שוב עבודת־פרך כדי לפרנס ילדיה; וגם פרנסות “רוחניות” היו לה. מספרים, כי היתה לוחשת על המכה, משבעת “עין־הרע” ומשתמשת בסגולות ותרופות לרפא ילדים שחלו מן הפחד או “שנתפסו בידי מזיקים”. כן היתה באה אל החתונות, לשמח חתן וכלה, ולסעודות־מצוה, והיתה נקראת בשם “דודת־הקהל”. ועליז מטבעו היה גם פרץ הקטן. זה

“היה ילד בריא ומלא תנועה ורוח־חיים. גם בתוך העוני הנורא אשר שרר בבית אמו לא חדל כל היום מצחוק ותעלולים, וידיו ורגליו הקטנות לא נחו ולא שקטו. אם הטמינה אמו את צעיף ראשה בתיבה מתחת למטתה היה פרץ מוציא את הצעיף מבין בלואי הסחבות וקורעו לגזרים; וכן היה עושה לשאר “חפציה היקרים”, אשר גנזה אותם במקום סתרים, ולא היה משאיר מהם “שריד ופליט”. בחשק גדול היה פרץ הקטן משבר ומנפץ כל הבא לידו, כאלו עִתדו הטבע בעצמו למלאכת ההריסה”⁶.

סמולנסקין בישׁיבת שׁקלוב

כעבור שנת האבל למות משה סמולנסקין, הלך בנו הבכור יהודה ליב, נער כבן י“ג שנה, ללמוד תורה בישיבת שקלוב; ומקץ איזו חדשים לשבתו שמה קרא גם לאחיו הצעיר, פרץ, לבוא אל הישיבה. ופרץ, שעודנו אז נער קטן כבן י”א שנה, עזב את אמו המטפחת אותו בחבה רבה ונפשה קשורה בנפשו – וילך ל“מקום תורה”.

ראשית למודי סמילנסקין

“הילד פרץ לקח בילקוטו: פת לחם יבש, פזמקאות שחלצה לו אמו מעל רגליה וגבינה עבושה – וילך ברגליו ימים אחדים יחידי בדרך, עד אשר עבר את “הדרך הרחוקה” ויבא עיף ויגע לשקלוב מחוז־חפצו, כי שמה נשאהו רוחו מיום שעזבו אחיו הבכור”⁷.

ראשית השכלתו

וראש־הישיבה בחן את פרץ בתלמוד ויקבלהו לישיבתו, שרק בחורים גדולים למדו בה. וכשמנתה הממשלה גם מורה של הלשון הרוסית לבני הישיבה, למד פרץ לשון זו בחפץ לב והצטיין בידיעתה. אולם ביחוד עורר בלבו אחיו הבכור, יהודה ליב, את התשוקה לעסוק ב“השכלה” ולקרוא בחשאי ספרי מליצה עבריים, שהוא טעם כבר טעמם. גם מלאכת־הכתיבה למד ראשונה יהודה ליב לפרץ, וכשנמאסה עליו העבודה לשבת כ“אגמון כפוף” איזו שעות ביום ולמשוך על הגליון בנוצת־אוז – שלם לו אחיו פרוטה אחת לכל גליון כתוב.

וכשהחל פרץ לעיין בספרי־השכלה נעשתה הישיבה צרה בעיניו, וחברת הבחורים הלומדים בה היתה עליו למשא. הוא החל לבקש לו אנשים נאורים ומשכילים לשיח אתם ולהתרועע עמהם, וימצא את אידל “הפילוסוף מעצמו”. זה היה יהודי זקן, שסחר בימי נעוריו באבנים טובות ומרגליות ונסע בכל שנה ללייפציג, ולעת זקנתו התבודד בבית קטן ויעסוק בספרי הפילוסופיה הגרמנית, בהתפרנסו משארית כספו שהרויח בימי מסחרו. אידל ידע איזו שפות זרות, ובני עירו חשבוהו לאפיקורוס ו“מסית”, כי היה נוהג לבוא אל הישיבה ולדבר על לב התלמידים: “לכו והיו בעלי־מלאכות, חרשי־מסגר, רצענים, תופרים, נגרים וכדומה – ואל תהיו בטלנים מבלי עולם”. ויתודע אליו גם הנער פרץ והחל לבקרו במעונו.

“קירות ביתו היו מכֻסים ספרים בשפות שונות מהקרקע עד הספון…והזקן, שהיו זרות בתכונתו כמו בתכונת רוב האנשים המלומדים מעצמם, היה שוכב משתרע על קרקע הבית בפִשוט ידים ורגלים ונר דולק סמוך לראשו וקורא בספרי חכמה ומדע; וישמח מאד על הנער הנבון פרץ, אשר הפריע בקולו הנעים את דומית־המות בביתו. רבי אידל היה שופך לפני פרץ את שיחו והגיגו בחקירה והגיון, וזה האחרון אף כי לא הבין את כל הדברים הנשגבים והעמוקים, בכל זאת עשה אזניו כאפרכסת והדברים נזרעו על תלמי לבבו”⁸.

אידל השפיע הרבה על רוחו של הנער והשאיל לו ספרי־השכלה למקרא; וכשנודע הדבר לבחורי־הישיבה החלו לרדפו ולהביא דבתו רעה לראש־הישיבה. ויעזוב פרץ את הישיבה ויבוא ללמוד באחד מבתי־המדרשות שבעיר, גם מצא לו איזו תלמידים והתפרנס בשכרו בה“ימים” החסרים לו; כי חדלו בעלי־הבתים להאכילו על שלחנם בשביל השכלתו ועזותו.

“ומיום שהחלו לרדוף את פרץ על השכלתו ו”הפקרותו" היה נכון לחרף את נפשו עליהן. אחרי חצות־הלילה היה פרץ מתגנב לעזרת־הנשים אשר בבית־מדרשו, והיה קורא שם בספרי־השכלה מכל הבא בידו… ובעלי ותיקין⁹ היו באים להתפלל טרם שנתן הנער המבקש את ה“השכלה בת השמים” הזה שֵנה לעפעפיו… במסירות־נפש ממש היה פרץ מתגנב על בהונות רגליו להוציא בחשאי נר־חֵלב מתוך התבה, אשר השמש הקפדן והקמצן ישן עליה. ובנפול תרדמה על הבטלנים בבית־המדרש היה מדליק את הנר בעזרת־נשים באחת הזויות וקורא וכותב עברית; כי עוד בימים ההם התעוררה בו התשוקה לכתוב על הגליון את הגות לבו וחזיונות רוחו. והיה בכל פעם אשר נתפש פרץ בידי השמש, נתן האֻמלל את גוו למכים ולחייו למורטים, כי גם הבטלנים הישנים בבית־המדרש עזרו להשמש ליסר את הגנב כדי חטאתו. זאת היתה ראשית שכר־סופרים שקבל פרץ במזומנים בעד “מליצותיו” שכתב. ובהוָדע הדבר לשונאיו הביאוהו, שלא בפניו, במשפט ויגזרו אומר להלקות אותו ברצועה"¹⁰.

סמולנסקין בקהל ה“חסידים”

כעבור חמש שנים לשבתו בשקלוב החליט פרץ להמלט מחמת הקנאים ולבקש לו מנוחה במקום אחר. בתחלה אמר ללכת לז’יטומיר ולהכנס לבית־מדרש־הרבנים אשר שם, אולם מחוסר כסף לא הוציא את חפצו זה לפעולות; וילך לליובאוויץ כי הסוחר העשיר והחסיד הנלהב ר' משה, אחי ר' אידל הפילוסוף, נתן לפרץ מכתב־מליצה לה“רבי” ר' מנדיל היושב בעיר ההיא. ויקבלהו ה“צדיק” בחבה וישימנו בין אוכלי־שולחנו. פרץ הקשיב שם לספוריהם של ה“חסידים” על דבר הנסים והנפלאות של ה“צדיקים”, ויחזור על תורת רבי מנדיל, המעורבה מקבלה, חקירה־אלהית, פלפול ומוסר, אף על פי שלא הבין כראוי תורה זו.

“והצדיק היה אישׁ יחיד ומופלא במינו. הפכים רבים התאחדו והתלכדו בו באופן זר. הוא היה מתנגד גמור וחסיד נלהב כאחד, בעל שכל חריף וחד מאד, ויחד עם זה בעל־דמיון עז ונשא; ענו ושפל־רוח מצד אחד, ואוהב שררה, מבקש שלטון וגֵאֶה מהצד השני; מסתפק במועט ומואס בתענוגי עולם והבלי הזמן, ובכל זאת היה חומד כסף ולא נמנע מקחתו גם מידי עניים מרודים”¹¹

פרץ לא היה מוכשר אז, כמובן, להבין לא את הנפש העשירה והמופלאה של ה“צדיק” ולא את דרכי החסידים ותורתם; ועל כן התבונן רק למומיהם הבולטים, שגִנה אחרי כן בספוריו. החסידים אהבו את פרץ, העלם ה“משכיל”, בשביל ידיעותיו, נמוסיו הטובים ושנינותיו החדות; אבל חיי הבטלה נמאסו עליו מהרה, ואחרי שבתו בבית ה“רבי” חדשים אחדים עזב את ליובאוויץ וילך לוויטבסק, עיר־הפלך. שם התודע להסוחר העשיר זאב וילנקין, דודו של רבי מנדיל, שמצא בו חפץ. בעת ההיא הלשינו על ה“צדיק”, שהוא מתנגד להשכלת היהודים ויסד לו “מלוכה” של חסידים נושאי־מנחה ומשלמי מס: וכדי להפטר מעונש גלות לסיבריה, נאלץ רבי מנדיל לעסוק למראה־עין ביסוד בתי־ספר ולבוא תמיד בדברים עם מליציו המגינים עליו לפני שר־הפלך. ופרץ היה המוציא והמביא בענין זה, כי הוביל את המכתבים הנשלחים בין ה“רבי” ועוזריו, והיה מקבל שכרו בעד רחיצותו ואומן־רוחו; כי למרות שנאתו לה“חסידים” לא חפץ לגלות לה“מתנגדים” בעד כל הון את סודות המכתבים המסורים לידו. במשך שלש השנים ששמש פרץ לה“חסידים” כ“שליח מיוחד” השתלם בידיעת הלשון הרוסית ויקבוץ על יד מעט כסף. אולם ככלות עבודתו זו לא ידע איזה דרך יבחר לו בחיים. כי כבר הגיע לשנת הי"ח ועדיין לא הציב לו שום מטרה מסוימה. מכריו של פרץ חפצו אז להשיא לו אשה עם נדוניה, אבל העלם המלא תקוות ודמיונות השתמט מהם, וילך לשקלוב לראות את פני אחיו הבכור, ומשם נסע למוהילוב, עיר־הפלך, היושבת על הדניפר.

סמולנסקין בתור עוזר־לחזן ו“מגיד”

בעיר ההיא מצא פרץ את פרנסתו במשך שנה תמימה בעזרו כ“משורר” לחזנים שונים, כי היה בעל קול נעים מאד ואהב את הנגינות העבריות של בעלי־התפלה. כן היה דרשן ו“מגיד” קבוע בבית־המדרש לחברת תנ"ך, וקבל בשכרו רובל אחד לשבוע, אולם פרץ הרגיש כי נוצר לגדולות מאלה, ורוחו נשאו לאודיסה, שהיתה משאת־נפש כל המשכילים העברים בימים ההם. הוא עשה את דרכו על פני המים, ועבר

“את כל נהר הדניפר בסירת־דוגה של מלח רוסי, ויכלכל את נפשו במסעו רק בלחם צר ומי הדניפר, וישבע נדודים ותלאות רבות עד אשר בא ברוב עמל לקרים. האכרים אשר נסעו אתו התפלאו על אומץ־לב הנער העברי, אשר שם נפשו בכפו ובשעות־סכנה לא עזבתהו מנוחת־נפשו הנכונה. פרץ התענג במסעו על הדר הטבע ועל יפעת חופי הנהר, ואם רוח חרישית היתה מנשבת על פני הדניפר היה נותן קולו בשיר, וישורר “כל נדרי”, “נעריצך”, “ונתנה תוקף” – וזמרותיו התבוללו עם שירי המלחים הרוסים. הרעיון כי סוף סוף יבוא ויגיע לאודיסה, מחוז־חפצו, החיה את רוחו ונפשו, עד כי לא הרגיש את עִנוי הדרך”¹².

ובדרך מסעו סר פרץ לערים שונות והשמיע שם את “דרשותיו” בשכר. הוא לא סדר מעולם את “דרשתו” בטרם עלותו על הבמה, כי בטח בנגונו הנעים, במשליו ושנינותיו, בכח־דבורו ובלקוטי האגדה והדרוש השמורים בזכרונו, שימשיכו את לב השומעים הפשוטים. ואמנם השביע ה“דרשן” הצעיר רצון את קהל שומעיו, ואסף מעט כסף לצרכיו הראשונים באודיסה.

סמולנסקין באודיסה

בבוא פרץ אל העיר הזאת בשנת תרכ"ב, היה כבן עשרים שנה. הוא הביא מכתב־מליצה להרב דיינוב, אשר אספהו אל ביתו בתור מורה גמרא ופוסקים לבנו: והמנוחה בבית הרב, שישב בו כחצי שנה, נעמה לסמולנסקין אחרי נדודיו הרבים. אולם שאיפתו להשכלה ולחיי חופש לא נתנה לו מנוח, ויהי למורה עברית בית זאמושטשין, ושם למד בשקידה רבה את השפות הגרמנית והפראנצית. מספרים, כי בעת שלא היה נר או נפט בחדרו, היה קורא בספרים לאור הירח. אחרי כן הורה סמולנסקין עברית גם לבני עשירים אחרים והתפרנס ברוחה; וגם את אחיו יהודה ליב קרא לאודיסה וימצא לו הוראה לשעות. סמולנסקין יכול אז לרכוש לו השכלה מתוך הרחבה, אך לא היו לו כל שיטה וסדר בלמודיו ועסק בכל מקצוע שהגיע לידו. פעם אחת נזדמן לו לגור במעון אחד עם תלמיד־הרפואה, וינתחו לנתחיו חתול חי כדי לבדוק בקרביו על פי תורת הנתוח; וכשנודע הדבר לבעל־הבית גרש אותם מן המעון.

“הגמול”

באודיסה החל סמולנסקין לעסוק גם בספרות. המספר בלשון הרוסית יוסף ראבינוביץ, שהכיר את כשרונותיו הטובים, דבר על לבו שינסה לכתוב רוסית ולא יקדיש את כחותיו לה“שפה המתה”; אבל סמולנסקין, התקיף בדעתו כבר גמר לכתוב את תיצירותיו רק בעברית, שפת עמו, ולא נחם ממחשבתו. בשנת תרכ“ז הדפיס בהוספה ל”המליץ" את מאמרו “בקרת תהיה” על הספר “אלישע בן אבויה” של לטריס; ובאותו הזמן פרסם גם את הספור “הגמול”, שהוא חציו מקורי וחציו מתורגם מספורו הגרמני של הירצברג־פרינקל. הספור הזה לקוח מחיי היהודים בעת המרד הפולני האחרון, וכבר יש לו אותה המגמה הלאומית של יתר ספורי סמולנסקין. הוא מתאר לנו עלם יהודי קארל, שבת איזה אציל פולני, אוריליה, צדה אותו בקסמי האהבה למען יהיה בידה לכלי־חפץ בתעמולת המרד. קארל מוסר את נפשו על עניני הפולנים ומסתיר בבית־הכנסת מכונת דפוס של המורדים; אולם כשהושם במאסר בגדה בו אהובתו, וחבריו הפולנים הניחוהו בעניו בבית־הכלא ולא השתדלו לשחרר את “היהודי הנבזה”. אז נוכח קארל, כי צדק אביו המנוסה שהזהירו מלשית ידו עם צוררי עמו המקרבים את היהודי רק בשעת הנאתם…

פרץ שלח את מאמרו “בקרת תהיה” וספורו “הגמול” לאמו במונאסטירשצינה, והיא שמחה מאד על היצירות הראשונות של בנה, נשקה את הספרים ונשאה אותם תמיד בחיקה כתשמישי־קדושה. וכשהגידו לה ה“לומדים” בעירה, שהם ספרי אפיקורסות ואסור להחזיקם בבית יהודי, לא האמינה לדבריהם, כי הרגישה שבנה הוא “אדם גדול” ועתיד להיות נחמתה בעניה.

סמולנסקין באוסטריה

בשנת תרכ“ז חלה יהודה ליב ברגליו, וישלחוהו הרופאים לרחוץ את בשרו במעינות טיפליץ אשר בביהם; וילוה פרץ את אחיו הבכור בדרכו, כי קוה ליסד עתון עברי גדול באחת מערי אוסטריה. בסוף הקיץ נפרד סמולנסקין מעל ידידיו ומהים־השחור, שאהב לטיל מאד על חופיו – ויצא לדרכו. בטיפליץ ישבו האחים סמולנסקין שבועות אחדים, ומשם נסע פרץ ועבר באיזו ערים בגרמניה, בהתמלאו צער ורוגז למראה היהדות, שהיתה שם ל”צירימוניה" ריקה ביד ה“רבינרים”, המשרתים ב“היכליהם” ומטיפים לבני־עדתם למחות מלבם את זכר הלשון העברית והתקוות הלאומיות. אחרי כן סר פרץ לפראג, העיר היהודית העתיקה, וביום הראשון לבואו רץ לראות את פני המלומד המפורסם בחכמת־ישראל ש. י. ראפופורט; אולם מצאהו מתאבק עם המות על ערש־דוי, ומראה הגאון הגוסס עשה רושם עמוק על “חולם החלומות” הצעיר. במות שי"ר כתב עליו פרץ קינה בחרוזים בשם “קנים והגה”, שתורגמה גרמנית על ידי הד"ר הילר, סופר נאמן ומסור לעמו, שתרגם גרמנית את שירי ר' יהודה הלוי, בן־גבירול ואלחריזי. הוא היה מני אז לידידו הנאמן של סמולנסקין במשך כל ימי חייו, ועשה לו כמה טובות.

“שוחט ובודק”

בראות סמולנסקין, כי אין לפניו עבודה חיה ומענינת בפראג, החליט ללכת לווינה כדי ללמוד שמה את תורת הפילוסופיה; ולתכלית זו למד את דיני “השחיטה והבדיקה” וקבל “קבלה” על ידיעתו באומנות זו למען ימצא ממנה לחמו בבירת אוסטריה. אולם בבואו לווינה עם אחיו הבכור באביב תרכ"ח מצאו להם לפי שעה עבודת מגיה באיזה בית־דפוס. כעבור איזו חדשים פסקה עבודתם, ויהודה ליב הלך לפראנציסבאד לבקש לו משרת חזן ושוחט, בעוד שפרץ נשאר בווינה בעוני ובחוסר כל. ולמרות עניו הנורא גמלה אז מחשבתו של סמולנסקין להוציא לאור בווינה ירחון עברי. גם השעה שחקה לו. בעל־אחוזות עשיר אחד מרוסיה לקח לו את יהודה ליב בתור בן־לויה במסעותיו לכרכי אירופה, שהלך לשם לבקש מרפא ותענוגים, ושלם לו את שכרו ביד נדיבה; ומהכסף הזה קבל פרץ את מאת הפלורין הראשונים להוצאת ירחונו “השחר”.

“השחר”

בחודש אלול של אותה השנה מסר סמולנסקין לדפוס את החוברת הראשונה של “השחר”, הירחון העברי היותר חשוב בעת ההיא, שברא תקופה חדשה בספרותנו העברית בט"ו שנות קיומו. ובפתח דבר של חוברת זו ישמיע לנו כבר סמולנסקין את מגמתו, שהיתה לו אחרי כן לעינים בכל עבודתו הספרותית. הוא הציב לו מטרה כפולה: להלחם גם בהקנאים החשוכים הבוזים את הדעת, וגם בהמשכילים המתבוללים המתכחשים לעמם.

*

“לפנים – כותב עורך “השחר” – היתה המלחמה רק מפנים, ועתה המלחמה מפנים ומאחור; בעת אשר עיני העִירים תחִלינה להפקח לאט לאט, ויתנערו מתרדמת האולת אשר שררה עליהם שנים רבות, יעצמו אלה אשר כבר באה חכמה בלבם את עיניהם מראות את השפה, אשר רק היא נשארה לנו עד הנה לקרב לבב כל ישראל להיות לעם אחד בארץ… המואסים בשפת־עבר ימאסו בהגוי כלו, לא שם ולא זכר להם בקרב בית ישראל, בוגדים המה לעמם ואמונתם! לא לבושת ולא לחרפה לנו האמונה כי יבוא קץ לגלותנו, כי יבוא יום ותשוב הממלכה לבית ישראל, כאשר לא יבושו כל העמים, אשר בצפיָתם יצפו לפדות נפשם מידי זרים, פנינו לא יחוָרו אם נחזיק בידי השפה הזקנה אשר התהלכה אתנו מגוי אל גוי, אשר בה שוררו משוררינו וחוזי עמנו בעת ישבו במנוחות שאננות על ארצם, ואשר בה שפכו כמים לבם לאלפים מאבותינו עת נשפך דמם כמים לעיני השמש, כאשר לא יחורו פני כל העמים המחזיקים בשפתם בכל מאמצי כח… לכן ידעו כלם מראש, כי כאשר נטיתי ידי על המתקדשים החנפים אשר יתכסו בבגד קדש, והמה תחת שואה יתגלגלו להשבית דעת מבית יעקב – כן גם ארים ידי על המתחכמים הצבועים, אשר ידיחו את בני ישראל בחלקת לשון מאחרי ירושת אבותיהם”.

והדברים האלה נכתבו בשנת תרכ"ח (1868), בעצם תקופת הרדיפה אחרי ההשכלה הכללית! בשעה שיתר סופרינו העבריים היו שכורי החיים והאור, נתנו את כל הקדוש להם במחיר דיפלומים (תעודת־השכלה) וקאריירות (דרכי־פרנסה), וחשבו את הלשון העברית בעצמה רק לאמצעי המעורר להשכלה – באותה שעה הבין כבר סמולנסקין, כי ידיעת שפתנו היא יסוד הלאומיות שלנו, ורק בידה להציל מהתבוללות ההשכלה.

ראִיַת הנולד

כן השמיע סמולנסקין ראשונה את תקות הגאולה של עמנו ותשובתו לארץ־ישראל, בעת שיתר סופרינו נואלו לחשוב כי כבר מתה השנאה לישראל ובטל כל הבדל בינו ובין יתר האזרחים הרגש של סמולנסקין הקדים לראות איפוא את הנולד משכלם של אחרים…

“התועה בדרכי החיים”

בהחוברת הראשונה של “השחר” החל סמולנסקין להדפיס רומאן גדול בארבעה חלקים, בשם “התועה בדרכי החיים”. גבור הרומאן, יוסף היתום מעיר מדמנה, מספר את תולדותיו, נדודיו הרבים בכל ימי חייו, ואת התמורות השונות שחלפו עליו בבקשו לו דרך בחיים; ואגב הוא מעביר לעינינו את כל מראות חיי היהודים בעת ההיא, ואת ארחות בני השדרות השונות, שהתועה הנודד בא בחברתם. וזה ספור המעשה:

“בעיר הקטנה עזובה ישבו שני אחים. שם האחד אחירע ושם השני יוסף…וינחלו האחים נחלה טובה מאביהם אחרי מותו, ויוסיפו לעשות יחד מקנה וקנין שנים אחדות. אך אשת אחירע, אשת מדנים, שלחה בכל עת מדנים בין האחים, ותקנא באסתר, אשת יוסף, כי יפת תואר היתה, ותכעיסנה תמרורים כל היום. הדבר הזה העציב רוח יוסף מאד. ויגמר, אומר להפרד מאחיו, ויבחר לו מקום לשבת בעיר מדמנה הקרובה אל עזובה, ורק נהר קטן הפריד ביניהן. שמה חיו יחד יוסף את אסתר אשתו בשלות השקט ויעשו עֹֹשׁר. לא כן היה לאחירע; מיום אשר נפרד מאחיו החלה שמש הצלחתו להסתתר, ומיום ליום ירד מטה מטה, כי לא ידע לנהל את מסחרו במשטר, ואיזבל אשתו אהבה לעדות עדיים ותפזר כסף כאפר. וכעבור שתי שנים מטה ידו עד מאד, עד כי באו הנושים ויקחו את ביתו וכל אשר לו וישבר מטה לחמו. ירחים אחדים היה אחירע בחוסר כל ותשועה רחקה ממנו, ואל אחיו מאן ללכת לבקש עזרה; כי מבלעדי השנאה אשר היתה ביניהם מעת נפרדו איש מעל אחיו, עוד שנאה גדולה ועצומה ממנה מצאה קן לה בלבות שני האחים מעת אשר התרועע אחירע את החסידים המקשיבים לקול הצדיק בצבועאל ויבוא בחברתם, כי כן הסתו איזבל אשתו, אשר היתה בת אחד החסידים, אשר היה מרואי פני הצדיק מצבועאל. וכשמוע יוסף, אשר שנא תכלית שנאה את החסידים ודרכיהם – בערה בו חמתו על אחיו וכעוזב דת אבותיו היה בעיניו… ואחירע הוסיף אומץ להחזיק בברית החדשה את רעיו החסידים, ויכן להם בכל עת כרה גדולה בביתו, ויאכלו וישתו ויצאו במחולות למען הכעיס את לב אחיו, וגם זאת הועילה להוָתו להביא רזון באסמיו”.

וכשגדל המחסור מאד בבית אחירע, הלך לעיר צבועאל “לבקש עצה וברכה מפי הצדיק”; ובשובו משם החל פתאם, לתמהון כל יודעיו, לבקר בבית אחיו יוסף. הוא בקש ממנו עזרה בצר לו, ויוסף חמל עליו ועשהו למזכירו ומנהל חשבונותיו; אולם לב אסתר אשתו הגה תמיד אימה מיום בוא גיסה אל ביתם, וגם בלילה בעתוה חלומות רעים. בלילה אחד השמיעה אסתר צעקה נוראה משנתה: “הצילו! תפשו את הרוצח!” ובהקיצה ספרה לאישה, כי ראתה בחלומה את אחירע מניף חרבו עליו להמיתו. והחלום לא דבר שוא הפעם. באותו היום בא פקיד־הפוליציה ושוטריו ושמו במאסר את יוסף, כי אחירע אחיו העליל עליו שהוא סוחר בשטרות־כסף מזויפים, שהטמינם בארון־אוצרו. כששה חדשים ישב יוסף במאסר, וכשנידון לעלות לגרדום¹³ קבל עם נכמרו עליו לבסוף רחמי אחיו האכזר; וישחד מכספו את המשגיח על בית־האסורים למען יתן להאסיר לברוח על נפשו, והקול יצא כי המית יוסף את עצמו בהטבעו בנהר העובר לפני בית־כלאו, כדי שלא להמיט חרפה על משפחתו. ואסתר הולידה בן כששה שבועות אחרי מות אישה, ותקרא את שמו יוסף, כשם אביו המת; ותגדל את בנה בעוני ובמחסור, כי מאנה לקחת עזר מאחירע, עוכר ביתם ועושק הונם, באמרה: "מדי מלך־בלהות לא אבקש חסד, כי עוד לא אבדה אמונתי בה', אולם כל עוד אמו חי לא הרגיש הילד בעניו והשתעשע בלב־שמח ככל הילדים בני גילו.

"בהיותי כבן חמש שנים – מספר יוסף היתום – לא ידעתי עוד דאגה, ואף כי לא בכל עת נמצא לי לחם בהדרשו, גם שמלותי לעורי לא לעדי בקיץ ולמחסה בקרה היו לי, בכל זאת ששתי אלי גיל בחברת ילדים כגילי. לפעמים הייתי הסוס ורעי הרוכבו, ובאחזו בשתי ציציות כסותי – רצתי, קפצתי, שאפתי רוח ודמיתי כי אין על עפר משלי. גם במקנה וקנין שלחתי ידי: מלא הקומץ עפר נתתי במחיר שנים שלשה חרשי־אדמה. אניותי פרשו נס על מי־מדמנה, ואני בראשן לנחותן הדרך. גם לא אחת ושתים הצלחתי למלוכה ואהי למושל על חברת ילדים אשר בחרו בי. אך ימי שלותי לא ארכו וימי עוני קדמוני, כי אמי חלתה ותפול על ערש דוי… ביום העשירי לחלותה, בשובי מבית יששכר המלוה כסף בנשך, ששם הבאתי את סיר הנחשת הנשאר לפליטה עד אז משני המחסור ונתתיו בערבון בעד אגורת כסף – ראיתי כי אמי תוריד בנחל דמעה.

מה לך אמי, כי תבכי? – שאלתי ביגון.

– הה! בני, בני, הנני הולכת בדרך כל הארץ, ואתה תוָתר פה גלמוד בתבל כערער בציה, באין מנהל ומורה־דרך. הה! מה אעשה לך, בני?

– הנך הולכת בדרך? לבדך? קחי נא גם אותי עמך. מדוע תעזביני פה גלמוד? מה חטאתי לך? הודיעיני נא פשעי ולא אשוב עוד לכסלה!

היא חבקה אותי בזרועותיה ותאנח בשברון־מתנים: הה! בני, בני, אתה לא תלך עמדי, רק אני לבדי אלך אל ארץ תחתית, ואתה חיה תחיה פה עלי אדמות.

– אך איך תלכי בדרך רחוקה – שאלתיה בתם לב כי לא בנתי לרֵעה – בעת אשר לא תעצרי כח אף לקום ממטתך?

עוד מעט וארפא מכל המכאובים אשר ידכאו עד עפר גויתי ונפשי…"

ה“חדר”

במות אסתר לקח אחירע את יוסף הקטן אל ביתו המפואר והמלא כל טוב ויגדלהו כבן, גם מסרו למלמד להורות לו תורה. וזה מראה ה“חדר” הטפוסי, שהיה מן המין הגרוע:

"מחוץ נראה לעינים בנין קטן ושפל־קומה כמלונת כלבים, בנוי מעצים דקים אשר כבר בא רקב בהם. התבן, אשר היה לו למכסה או לגג, הגיע עד עפר ולא עצר כח לעמוד בפני מטרות־עוז לבל ידלוף הבית; כי העזים הרבים אשר סביב שתו עליו לקחו ממנו די שבר רעבונם ויאכלו חציו. ומבית היה רק חדר אחד מכוסה בפיח ושחור, וקורי עכביש ממסד ועד הטפחות על ארבעת רבעותיו, וקרקע הבית מכוסה בחמר היה לו לרצפה…תנור גדול לקח לעמדתו רביע החדר, בין התנור והקיר מימין עמדה מטה רבודה, ולעבר השני – מטה קטנה ממנה, ועליה קש וחשש מבלי מכסה. נגד התנור עמד שלחן־עץ גדול לא משוח בששר, רק מכוסה בכתובת־קעקע¹⁴ מעשה ידי המלמד, אשר עשה בעת למדו בהסכין הקטן אשר לא הניח אף רגע מידו, ויפַתח פתוחים – דמות חיה ועוף גם מלות זרות…מסביב להשלחן ישבו כעשרה נערים, אחדים מהם הגו בתלמוד, ואלה בכתבי־הקדש; ואחד ישב לימין המורה ויקרא את הקריאה בקול זמרה, אשר התלכד את קול בעלת־הבית, הנותנת זמירות לפני מטת פרי־בטנה אשר קלעה במטת־הקלע, ויהיו לאחדים…תואר המורה היה מורא מאד: איש קצר־קומה ודל בשר, לחייו צומקות, חוטמו ארוך ועגול כחוטם הנשר, שתי פאות ראשו שחורות משחור ויורדות כעבותות על פי מדותיו. שערות הזקן נראו רק זעיר שם זעיר שם על לחייו, אף כי הוא בא בשנים, כי בחשבו מחשבות מרטן לאחת אחת; ורעיתו עשתה כזאת גם מבלי חשוב מחשבות רבות. מכסה שחור ונוצץ כרקיק משוח בשמן על ראשו…לבו, המכוסה בשערות שחורות וארוכות, היה פרוע, כי לא רכס את שולי המעיל ממעל על צוארו. מכנסי־בד לבש, אשר לפנים היה מראיהם לבן, אך עתה התפארו בצבעים הרבה מזפת, עפר ושחור, אשר נוססו בם; גם בנו הקטן, אשר השתעשע לפעמים על ברכיו, הוסיף על צבעיהם צבע להגדיל פאר אביו אשר בו יתפאר… רגליו היו יחפות, ובבוא דודי אתי הביתה התנשא המלמד וירץ הנה והנה כמתעתע, כי בקש את נעליו ולא מצאם; אך דודי הוציאהו ממבוכתו בגשתו אליו ויאמר: “הא לך תלמיד חדש”. הוא שב למנוחתו וישב על מקומו. בגשתנו אליו העביר ידו על לחיי וישאלני: “מה למדת, בני?”

וכשצוה המלמד על יוסף לצאת ולצחק בחצר, הפיל ארצה בהחפזו לצאת את כד המים העומד בצד הפתח וישברהו. אשת המלמד התקצפה עליו מאד וחפצה לעשות בו שפטים נוראים, אבל המלמד הצילו מידה ותגרה קשה נפלה בינו ובין אשתו. יוסף ירא לשוב עוד אל החדר ולקח תורה מפי מורה ביתי, אך דודתו איזבל הציקה לו מאד, כי היה בעיניה כמזכיר עון אישה להורי יוסף, ודודו היה תמיד בדרך מפאת מסחרו שפרץ מאד ולא היה יכול להגן עליו; ועל כן החליט יוסף לברוח מבית דודו מיטיבו, שנהפך לו לתפתה. ואת מחשבתו זו הוציא לפעולות בעזר בחור־ישיבה נוכל אחד, מנשה, שהסיתו לגנוב מבית דודו כלי כסף וזהב להוצאות הדרך. מנשה זה היה בן־זנונים ומלא ערמה ותוך ובהוציאו את הנער מחוץ לעיר הניחו לבדו בשדה והשיב את הכלים הגנובים לאיזבל, שנתנה לו מתנות וערך־בגדים בשביל שהצילה מן “הנגע”, מהיתום השנוא לה. אחרי כן הצליח מנשה לחדור לבית הסוחר העשיר אבינדב והיה לרע לבנו יחידו אבשלום; ובהטותו אותו מן הדרך הישר הביא שואה על בית אבינדב ועשק בערמתו את כל הונו ויהי לראש־הקהל במאפליה, המבקש “חטאים” ומפיל חתיתו על התושבים. עולם סוף סוף נגלו כל מעשי תרמיתו, והרמאי שולח לארץ־גזרה לכל ימי חייו.

ויוסף, שנשאר בודד בדרך, מספר את קורותיו:

השמש רד מאד; קרניו האדומות כדם לא עצרו עוד כח ללחום את צללי הנשף, אשר גדלו והאריכו מעת עד עת, ואשר לקחו לאחרונה עמדתם עד קצות הארץ. רגעים אחדים שכחתי את עניי ופחדי, כי עיני נמשכו לתומן אל צלי אשר הלך הלוך וגדול עד כי גדל מאד – ואיננו.

אז שבה תוגתי אלי, ישבתי ובכיתי זמן כביר כי חרדתי לרגעים משדי שחת, מנפשות פורחות אשר תשאפנה הלילה לעלות על פני תבל. לקול עלה נדף סמר בשרי, למראה עץ יבש אחזתני פלצות. כה הגיתי במר נפשי עדי נפלה שֵנה על עיני ואישן; אז בא החלום ברב ענין לבעתני בבעותי לילה… וכפתחי עיני אחזתני רעדה חדשה בראותי אורחת אנשים ונשים גם ילדים עוטרים עלי מסביב, ובידי אחדים מהם לפידי־אש. בראותי כי האחד שולח יד לגעת בי הרימותי קול גדול…"

הקבצנים

זו היתה חבורת קבצנים, העוברים מעיר לעיר לקבץ נדבות. וכאשר ספר להם יוסף מי הוא, נכמרו עליו רחמי קבצן זקן וישאלהו: “התחפוץ ללכת אתנו, יוסף? אם תאבה ללכת אתנו תשבע לחם ולא תירא את איש”.

“ובדברו, מספר יוסף, נגשה אלי אשה אחת ותבקרני מכף רגלי עד קדקדי ותאמר: “צר לי מאד כי לא נמצא בו כל מום; לוא היה עוֵר או פסח אמצתיו כבן לי, כי אז היתה לאל ידי לצבור על ידו כסף בסבבי על פתחי נדיבים”… כל אנשי העדה ישבו על עגלותיהם ויסעו הלאה, וגם אני בתוכם. בחצות הלילה עמדו להנפש ולתת תבן להסוסים, ויבחרו למו כר נרחב; הנשים הבעירו אש ותעמדנה קלחת גדולה על הגחלים, ובתוכה שמו בשר וירק־שדה, הילדים חוללו במחולות סביב המדורה, והאנשים ישבו על הארץ וישוחחו איש את רעהו… בכל תאות נפשי אכלתי את המטעמים אשר הכינו, אף כי בכף־עץ נתתי את המרק לפי, ואת הבשר בידי, לא במזלג כסף כבבית דודי, ויהי בפי כדבש למתוק בדעתי כי דודתי לא תמָצא אתי. אחרי האכילה שכבתי לנוח ואישן, גם שנתי ערבה לי. לאור הבר העירני משנתי הזקן. אבי מקראי. כפקחי עיני ראיתי, והנה כל העדה יושבת על הארץ, ואיש איש שולח במלאכה ידיו. סרתי לראות מה המה עושים, והנה האחד עושה חבורות־פצע בבשר רגלו, והשני יחבוש את עינו הבריאה, השלישי יאסור את ידו במטפחת התלויה על צוארו, והרביעי אשר לפני רגע רץ כסוס, יחזיק בפלך… בבואנו העירה סרנו אל בית גדול הנקרא “הקדש”, הוא בית מקלט לכל עניי בני ישראל הנודדים ללחם איה. כל אנשי חברתנו התפרדו איש מעל אחיו לבוא פתחי נדיבים. והזקן עצם עיניו ויצוני להוליכו אל רב העיר… ובכל לילה בהתאספם יחד ספרו איש לרעהו את מעשי תרמיתם; האחד יספר כי הצליח לגנוב מכתשת מבית־המבשלות, והשני יתפאר כי עלתה בידו לגנוב כלי־כסף מעל שלחן ערוך, וכהנה רבות. גם בבית הזה השחיתו את דרכם כי שכבו יחד כל האספה, אנשים ונשים, עלמים ועלמות; רגע שחקו, ועד ארגיעה פיהם למהלומות יקרא. גם גנבו איש מאת רעהו, ותרב המהומה בכל עת”.

בעל־השם

במות הזקן, מגנו של יוסף, בבית “ההקדש”, מסר לו צרור כסף ומכתבים; ובעוד היתום מתעצב אל לבו על השארו שוב גלמוד בארץ, בא בעל־השם ויאספהו אליו להיות לו למשרת.

“האיש הזה היה רם־קומה ובריא־בשר, פאות ראשו וזקנו הארוכות וגבות עיניו הארוכות מאד היו אדומות כדם; קולו עב מאד, מלבושיו למלבושי כל היהודים הגרים בארצנו: בגד ארוך וסרוח על הארץ, מכנסי־בד לבנים, אזור־משי רחב על בטנו, על ראשו מגבעת מעור שועלים, צוארו וחזהו ערומים כיום הולדם – כי לא אחד מאלה אשר יבקשו להחָשב כצדיקים ירכס את שולי המעיל ממעל; בהונות ידיו על בטנו מתחת לאזור, וארבע האצבעות האחרות על האזור ממעל”.

בעל השם הוביל את יוסף לעיר אשדות הגדולה, היושבת על מבואות הים־השחור, ויביאהו אל ביתו אשר ברובע מושב היהודים, המלא חלאה והנקרא בפי בני העיר “גדרות צאן”. שם אכל לשבעה ושתה יין־שרף, גם התרועע עם נערים שובבים בטילו כל היום בחוצות קריה.

“מורי, אלופי ורבי, מספר יוסף, מצא לו כסף למכביר בכל יום ויום; ואם כי לא נרפא אף אחד מאלף מכל החולים אשר באו לדרוש לו, בכל זאת לא חולל שמו בעבור זאת, כי בעיר גדולה כאשדות ימצאו למכביר מאמינים בהבלים; אך עיני נפקחו ברבות הימים לראות כי שקר בימינו”.

יוסף ראה יום אחד, כי צרור־הכסף שהניח לו הקבצן הזקן הורק על ידי בעל־השם, ומני אז שמר את צעדיו, כי אמר להשיב לו כמפעלו ולהריק את אוצר־כספו. והנה גלה אצל רבו עונות חדשים.

“בסביבותינו, מספר יוסף, גרה אשה יפהפיה, כבת עשרים וחמש שנים, והיא היתה ידועת־חולי, ותבוא לדרוש ברבי. אני ישבתי בכל עת כאשר באו אליו דורשים בחדר הראשון, גם בפעם הראשונה כאשר באה האשה הייתי בחדרי. למחרת בערב כאשר באה האשה שנית יצא הוא וישלחני אל רעהו אשר גר בקצה העיר הרחק מאד מביתנו, ויצוני לסגור דלת החדר הראשון ולקחת המפתח אתי, כי גם בידו היה מפתח להדלת. – לוא צוה כזאת עלי לפני שבועות אחדים כי אז לא מריתי פיו, אך עתה הייתי לאיש אחר, כי שמרתי דרכיו, לכן עניתיו: הנני הולך! – אך לא הלכתי רק התחבאתי תחת המטה, ואחרי אשר סגר דלת חדרו בעדי, יצאתי ממחבואי ואביט בעד חור המפתח אל החדר אשר בו היה הוא והאשה, ועיני ראו מחזה יקר… הוא לקח כוס יין־שרף בידו וילחש עליו ויתנהו להאשה לשתות, אך היא כמעט נגעה בכוס ענתה כי לא תעצור כח לשתות כוס יין־שרף; אולם הוא הפציר בה לשתות, ויקח את הכוס בידו ויתנהו על פיה, וכמו חפץ להחזיקה למען תשתה חבקה בימינו. אך היא הדפה ימינו אחור ותאמר: “לא, אדוני, איש קדוש, לא לך לחבק חיק אשת־איש…” – אש עיניך תכבה אש קדושתי – ענה ברגש”.

אז יצא יוסף ממחבואו וידפוק על הדלת בחזקה, באמרו כי בעל האשה בא לבקשה; ויבהל בעל־השם מפחד נקמתו, וימהר לאסור את עגלתו, שהוא חוזר בה בעירות לרפא חולים, ויצא לדרכו עם משרתו. המה באו לאחד מבתי־המלון, הרגילים בארצנו לפני חמשים שנה, והמתראים מבית ומחוץ כרפתים.

“ערפל חתולתם מחוץ, ופיח ושחור יכסו את חקירות מבית, וקרקע הבית להם לרצפה. חצי הבית ארוה לסוסים, רפת לבקר ולצאן, והחצי השני מלון לעוברי־אורח, העוברים ברגל או בעגלה, אשר נפשם קצה בעמל הדרך וישישו כי ימצאו מקום מנוחה לנפשם העיפה. מטה וכר ומצע לא ימָצאו בכל בית־המלון, והאורחים אשר יסעו בעגלה יובילו אתם כרים ומצעות וישטחום שטוח על השלחן ועל הספסלים ותחתיהם ויכינו משכב להם; ואלה אשר רגליהם סוסיהם, להם תהיינה ידידם לכרים ומלבושם למצע. וגם המה ינוחו על משכבם בשלום. בחדר־המשתה יעמוד בַּּתָוֶךְ שלחן גדול בלי מכסה, ומשני עבריו לארכו – ספסלים ארוכים כאורך השלחן”.

וכשמוע בעלת־הבית כי “צדיק נסתר” ואיש אלהים סר אל המלון, חרדה לקראתו ותכין לו ממבחר המטעמים, גם הודתה בפניו על כל עונותיה הנסתרים. ובין־הערבים צוה בעל השם על משרתו שיצוד לו חתול, ובשומו אותו לסתר בשק־עור צוה על בני הבית לבל יזידו לגשת אל חדרו.

"כלם שמעו וינועו ויעמדו מרחוק, מספר יוסף, והוא קרא אותי אחריו החדרה, ויצוני ללכת ולהביט אל תוך החדר מה נהיתה שם. שמעתי בקולו, וכבואי ראיתי והנה הכר מתנשא, קופץ הנה והנה, עולה ויורד כמו רוח־חיים בא בקרבו. נתתי בקול ויחרדו כל בני הבית אחרי ויביטו ואימה חשכה נפלה עליהם. – “הה, רבי, רבי! קראה האשה בקול מר מרגיז לב – רבי, אבדנו כלנו, אבדנו!”

ויסגר בעל השם בחדר כדי לגרש את השעירים המרקדים בו, ופתאם נשמע משם קול צוחה נוראה; וכשמהר המשרת אל החדר השתומם לראות את “פני בעל־השם קרועים לגזרים ומגואלים בדם, עינו הימנית תדמע בדמע ודם ומראהו מורא מאד”. – “נלחמתי את השד – אמר איש־המופת – גם יכולתי לו, אם גם הוא שלח בי חצי נקמתו”. ובני הבית ראו את השד המגורש בדמות חתול מכוסה נוצות הנמלט בעד החלון, ויספרו בחרדה את תהלת “הצדיק” ומופתיו. ובאותו הלילה, בעת שבעל־השם התהפך במכאובי פצעיו, גנב יוסף את מלתחת אדוניו וינס. אחרי תלאות שונות היה לעוזר לחזן נודד, ושמש אצתו בתור “משורר” במשך איזו ירחים; אך לא יכול נשוא את גסותו ואת דברי־הנבלה שהשמיע באזני עוזריו בשעת התפלה. גם קפדה באה פתאם על החזן בעיר מהבילה, כי הושם במאסר בתור סוחר בשטרות מזויפים וסוסים גנובים – ויעזבנו יוסף וילך ללמוד בישיבת שכולה. הוא בא אל העיר ברגליו ויעמוד להתבונן על בית־התפלה לנוצרים הגדול והבנוי לתלפיות, ש“חמשת מגדליו המצופים נחשת קלל יתנשאו בשיא חסן ופאר עד לעבים” – והנה נגש אליו יהודי קנאי ויאמר להכותו על הביטו בהצלב, אולם זקן אחד נשוא־פנים הצילו מידו. הוא הובילו לביתו ויאכילהו לחם, גם דבר על לבו דברים טובים; ושם ראה יוסף את נכדתו הילדה היפה, כבת י"ב שנה, ורגשי האהבה הראשונים התעוררו בלבו. פתוי הלחם והבשר היו בפיו כאבני־חצץ, אגלי זעה התגלגלו ממרום מצחו, ולא יכול להרים את עיניו להילדה הנחמדה היושבת ממולו. ומשם הלך יוסף לבית הישיבה.

הישיבה

"באתי הביתה, מספר יוסף, ראיתי, שמעתי ונבהלתי. כמאה נערים וילדים עוטרים אל השלחנות הארוכים סביב סביב, אלה ישבו ואלה יעמדו על שתי רגליהם ואלה יעמדו על רגל אחת וינועו הנה והנה כנוד הקנה במים, וכלם יחד יצעקו קול גדול ולא יסף. קול המולה ושפה בלולה כזאת לא שמעתי עוד מעודי, לכן עמדתי תחתי ואביט הנה והנה כמשתאה. אצל השלחן למול הפתח עמד נער כבן שש־עשרה שנה ויקרא בקול מר צורח כאשה מקוננת על בנה יחידה כי מת: אמר רבא, אמר רבא, אָאָאָמר ראָאָאָבא! – נגשתי אליו ואבט בפניו, כי נכמרו נחומי עליו, אך הוא בראותו אותי מביט בפניו בחמלה שחק בקול גדול ויאמר לרֵעו: “ראה זה חדש הוא!”

הנערים החלו להתלחש על דבר התלמיד החדש הבא, והמשגיח, איש זקן, גבה־קומה ובריא־בשר, שפניו אדומים כדם ובידו רצועה ארוכה – גער בהם. ואז הובל יוסף והוצג לפני ראש־הישיבה היושב על הבמה. זה היה איש “כבן ששים שנה, קצר־קומה ובריא־בשר גם טוב־תואר, וזקנו הלבן והארוך היורד על פי מדותיו נתן לו הדרת שיבה: אך עיניו השחורות המבריקות מתחת הגבות הלבנות והארוכות העידו בו כי לא בבית־הישיבה בלה ימיו, כי אם בא באנשים ויראה דרכי התבל די והותר”. הוא היה לפנים “פקיד בבית הרצים בסוסים”, וכשיצאה הגזרה ללמד את שפת המדינה לבני הישיבה ולמנות לה לראש איש היודע לשון זו, נתנה לו משרת ראש־הישיבה. יוסף נתן על ידו שלשה שקלים ונתקבל להישיבה, גם למד מהרה לדעת דרכיה ומנהגיה. התלמיד החדש הולך לבקש לו “ימים” למחיתו, והוא חוזר מבית לבית “וישאל בתחנונים: אול תגדילו חסדכם את בן עני לתת לו ארוחה ליום אחד בשבוע? – אחד מבני הישיבה אוכל בביתנו – יענוהו וילך לו אל בית אחר. בבית השני יתנו לו לאכול לשבעה בפעם הזאת, אך מדי שבוע בשבוע לא יוכלו להבטיחהו, וכה ילך מבית אל בית. ועל הרוב רק אל בתי העניים ישים פעמיו, כי העשירים יתנו לחם חק רק לאלה אשר הביאו מכתב מגיד תהלתם מדי ראש־הישיבה או אחד מנהליה”. ובימים שאין להם ארוחות קבועות מתפרנסים התלמידים מהלחם והאגורות שה“אם רחל” אוספת בשבילם מבעלי־הבתים. ובין־הערבים, בעת התפלה בבית־המדרש, מתאספים בני הישיבה לעזרת־הנשים לאכול ארוחתם ולנוח מעמל היום.

"מחזה נפלא מאד ראתה עין האיש אשר בפעם הראשונה דרכה רגלו על סף עזרת־הנשים בבית־הישיבה. לבית אספת סוחרים נהפך הבית כרגע; הנערים אשר לחם וכסף להם שלחו במסחר ידיהם, ואלה אשר לא לחם ולא כסף להם שלחו בגנבה ידיהם; והנותרים אשר גם במסחר גם בגנבה געלה נפשם ישבו וישוחחו איש את רעהו ויספרו נוראות ונפלאות משודדים, ענקים ובני ענקים, ממכשפים ושדים, מלצים אשר ישאפו הלילה לעלות על פני תבל להוליך אנשים בתוהו, ממתים אשר יעזבו משכנותיהם בקברות ויצאו לרפא חולים בעשבי שדה, או להרגיז נפשות כבדי־עון, וכהמה דברי חכמה המשמחים לב ונפש שומעיהם.

כמחזה הזה, מספר יוסף, חזיתי גם אני בעת תפלת המנחה והערב. קולות מקולות שונים שמעה אזני, האחד קרא: מי האיש החפץ לחם? – ורעהו ענה בקול: למי לחם? למי לחם? – הא לך לחם! – אגורה וחצי במחירו תקח. – לא כי רק שתי אגורות. – לחמי נגנב! מי גנב את לחמי? – לחמי טוב מאד, קנה אותו. – אין בידי כסף. – תן לי ערבון. – את צרעתי אתן לך בערבון, רע־עין!… – אתה גנבת את לחמי. – שקר אתה דובר, לחמי הוא. – שקרן, גזלן, חמסן אתה. –יקחך אפל, כלב!"

בלילה ישנו בני הישיבה על הספסלים והשלחנות, ומראה הבית היה כשדה־קטל אחרי יום מלחמה ותרועה. אולם ארבעה נערים ישבו וילמדו בכל לילה חליפות, כדי שלא יפסק בבית קול התורה; וה“משמרים” יושבים לפני נר־חלב כהה ויספרו זה לזה מעשיות בשדים ומזיקים, המאריכים לשון או המתחפשים לכבש כדי להתעות עוברי־דרכים. ויש אשר יעשו ה“משמרים” תעלולים בחבריהם הישנים, יתנו עפר וטאבאק באפם, או ישפכו מים תחת משכבם.

ויוסף הסכין עם ארחות הישיבה וימצא בה מנוחה נעמה. ארוחתו נתנה לו בבית בעלי־בתים הגונים, וראש־הישיבה הנחילו כבוד והושיבו ב“כת הגדולים”. אולם נטיתו להתולים ועוז־רוחו הרסו חיש את מצבו שכונן לו. פעם אחת התל בבן עכבור, אחד מתקיפי העדה, הלומד בהישיבה, וינקם ממנו אביו בהסיתו את בעלי־הבתים למנוע ממנו ארוחתם ומרוב צער חלה יוסף במחלת הקדחת והובא לבית החולים, ובתוך כך נפל כספו, שנשאר אצלו מבעל־השם, בידי זרים. בשובו לאיתנו נודע לו, כי חברו גדעון נמסר לצבא בשביל שקרא בספרי־השכלה, ובריבו את ריבו מיד חבריו גורש גם הוא מהישיבה וילך ללמוד בבית־התפלה של ה“חברא קדישא”. אולם אחרי שסר צל הישיבה מעל יוסף נעשה הפקר, ועוד בלילה הראשון בא עכבור עם שני “מחפשים” ויובילוהו לבית־הסוהר שחניכי הצבא אסורים שם. בבית־הכלא מצא יוסף אחים לצרה, שנשבו כמוהו, וגדעון בתוכם.

“כשתי שעות, מספר יוסף, ישבנו אל השלחן ונשוחח; איש איש ספר את נגעי לבבו בקול דממה ובלב מלא אהבה לרעיו… עת הערב הגיעה ונתפלל כלנו יחד בלב שלם… ואחרי הארוחה לא הרים איש את רגלו ללכת לשכב, כמו צר לו להפרד מאחוזת מרעיו… רק נר אחד קטן האיר את החדר… ובראות גדעון כי כלם ייחלו למוצא שפתיו ענה ואמר…: עצתי כי נספר איש לרעהו קורות ימי חייו עד בואו אל הבית הזה”.

ובין האסירים הצעירים נמנה במקרה גם חנינה, בן אחירע דודו של יוסף; ובספרו את קורותיו נודע ליוסף, כי דודו נשתגע מרוב מצוקת־נפש, כי רגשי־הנוחם לא נתנו דמי לו. וגם דודתו המרשעת, איזבל, שהסיתה את אישה להתנקש בנפש אחיו כדי לרשת הונו, הרבתה אחרי כן את פצעי רוחו, ובנה חנינה חבל בה בסכין מחמלתו על אביו.

כשקרב יום הפקודה, שבו יבחנו החניכים החדשים ויקובלו לעבודת־הצבא, גדל ביותר צער הצעירים השבויים. נער אחד מן הנתפשים קרא בתהלים עד חצות לילה, וקרא בקול בוכים: “אלי, אלי, למה עזבתני!” – ויוסף קנא בתם לב זה שדמעותיו מקילות את משא יגונו:

“מאושר הוא – אמר – כי הוריו למדוהו לשפוך שיח! אבדה האמונה ביושר לב האדם מלבי, והאמונה באלהי החסד לא נשרשה על תלמיו…ובבקר – מוסיף יוסף לספר – בעמדי להתפלל נפתחו פתאם ארובות עיני כמו יד נעלמה נגעה בהן ואבך מרה באין הפוגות. בכיתי ובכיתי ואבקש לבכות עוד, ומרגע לרגע רוַח לי, ורוח תקוה טובה התגנב לבוא אל חדרי לבי; אומץ לב ורוח בא לי פתאם ואהי נכון ללכת אל אשר יובילוני. בעודני מתפלל נשמע קול גדול ברחוב, אך לא כקול אשר הסכנתי לשמוע יום יום, רק קול שמחה וכלי־שיר הולך וקרב… ובעוד רגע נשברו הדלתות והמון חוגג התפרץ אל תוך הבית בתופים וכלי־שיר הויין וכוסות בידיהם, וקוראים בשמחה: לחיים, לשנה הבאה בירושלים! – “שמעו תשועת ה' – קרא אחד מהבאים – אלהי ישראל שלח לכם עזרתו מקדש, כי נתן בלב המלך להסיר את הגזרה הרעה, ועתה תצאו לחפשי; שתו ושכרו והללו את ה'!”… ברוב סרעפי בקרבי צלח עלי הרוח ואקרא: “הזורעים בדמעה ברנה יקצורו! אחי בצרה! התזכרו את הלילה אשר בו שפכנו יחד שיח לאלהים בתפלות בן ישי? נתן לו גם עתה תודה בהזמרות ההן, אחרי כי קרא גאולה לנפשנו; קחו ספרי תהלים!” – כל הנערים מהרו לעשות כדברי ויקראו בחזקה ויבכו בקול, והנאספים גם הם בכו הרבה בכי”.

אנשי חסד

בצאת יוסף לחפשי ראה, כי אי אפשר לו להשאר עוד בשכולה, וכעבור שנתים ומחצה לשבתו בעיר שב עוד הפעם לנדודיו וגלגוליו. הוא סר להעירה הקטנה נצב, כי גשם שוטף נתך ארצה ועצרו בדרך. בית־התפלה היה שמם מלומדים בחצי היום, ורק “פרוש” אחד נמצא בו שהקניט את האורח יוסף בבואו אל הבית, כי חשב אותו למתחרה עמו בפרנסתו. אולם המלמד, שהורה לתלמידיו בעזרת־הנשים, דבר על לב יוסף דברי נחומים ואהבה והובילו עמו לסעוד על שלחנו.

“מראה הבית מחוץ העיד כי אדוניו לא עשה עֹשר. אך מבית נראה כי ביד חרוצים תכין אשתו מלאכתה; קירותיו היו טוחים ומשוחים בסיד לבן כשלג, בּתּוֶךְ עמד שלחן עץ ועליו מכסה לבן וזך, כסאות עץ סביב לו וכלם טהורים מחלאה, והרצפה משוחה בטיט וסיד אדום. מבעד החלונות הקטנים, אשר מורקו ושוטפו במים ואחת משמשיותיהם לא נשברה, יבוא אור כהה, וירָאה בכלי־הנחשת אשר מורטו למען היות להם ברק ונוצצו כזהב טהור מעל התנור.. בעלת־הבית – מספר יוסף – קבלתנו בשמחה באמרה בקול נעים: ברוך בואך, אורח! – ותסב פניה אל אישה ותאמר: על זה אודך מקרב לבי, כי הבאת אורח אתך כאשר לא עשית זה זמן כביר ואקצוף עליך. אך עתה אסלח לך בראותי כי תבקש להיטיב דרכך. – כחולם הייתי, רגע הבטתי בכלי הבית ורגע בפני אדוניהם עלזי־הלב, כי לא שערתי בנפשי מעודי כי בית צר כזה יהיה מעון שלום וברכה, ששון ואהבה”.

יוסף השתקע בעירה והיה לבן־בית אצל המלמד, העני המאושר. ובתו התמימה והמלאה חן, חנה, החלה ללבב אותו בעיניה היפות ולדבר באזניו דברים ספורים אבל נעימים. בצאתו יום אחד מביתם אמרה לו: “חבוש מטפחת על צוארך פן יבולע לך” – וכשאמר יוסף כי לא יירא רע, “הסירה מטפחתה מעל צוארה ותתננה לו מבלי דבר דבר, ועיני אמה מלאו דמעות”. גם הרב, איש רם־הקומה ובריא־בשר עם חוטם גדול ועינים קטנות, קרב את יוסף באהבה ויציגנו לפני הרבנית המצטינת בלמדנות ומתרשלת בהנהגת הבית. הרב אסף את יוסף אל ביתו וישימנו למורה לבנו; וגם לעוזר בתפלתו היה לו, כי שמש הרב גם כשוחט וחזן. עד מהרה יצא ליוסף שם בעירה כ“מושלם” ומוכתר בכל המעלות, וכל האמות התברכו בו; אבל לא ארכו ימי שלותו. בערב יום־הכפורים הביאו להעירה שלשה אסירים יהודים, והרב פעל על השוטרים המובילים אותם שירשו להם לנוח ולהתפלל עם הקהל ביום קדוש; גם “כפרות” וכל מיני מטעמים הביאו להאסירים. ובמוצאי הצום קם אחד האסירים ושחט את עצמו, כי קצה נפשו בעניו. הרב, שבא בדברים עמו, הושם מיד במאסר, כי יצא הקול שהיהודים שחטוהו משום שרצה להתנצר; וגם יוסף, הגר בבית הרב, נאלץ להסתתר ולברוח בחשכת הלילה.

“עוד לא עלה השחר, מספר יוסף, ואני הולך ברגלי גלמוד בדרך לא סלולה מכוסה בשלג נורא, העוברת בתוך היער. העצים הגדולים כבני־ענק, אשר מטו מזוקן ומהקרח הנורא אשר קִנן בצמרתם, נראו כמלאכי־בלהות, והרוח אשר יתגנב בין דליותיהם יהמה כנפש גועת, אך לרגעים יסוף קולו מהמון קול העורבים הצורחים כמבשרי יום־עברות. אני הולך ורגלי תמעדנה מרגע לרגע, כי הדרך היה חשך וחלקלקות, ולרגעים רחפו כל עצמותי, כי דמיתי כי קול זאבי ערבות שמעה אזני ומרצחים־חרש ראו עיני”.

החסידים

אחרי הדין והדברים שהיו ליוסף עם “גויים” וכלבים, שכר לו בכפר אחד עגלה יחד עם אברך צעיר ודל בשר, בעל פאות מסולסלות ויורדות עד שוקיו, הבורח לה“רבי” מפני אשתו וחותנתו. הם באו לעיר מרה ויסורו לבית־התפלה של ה“חסידים”, והנה הוא מלא משוחחים ומקטרים כבית־משתה. העובר לפני התבה¹⁵ קנה את תפלת המעריב במחיר יין ואוזות, כי חג היה באותו היום להחסידים לזכר צאת ה“רבי” ממאסרו. זקן אחד הזמין את יוסף לאכול על שלחנו, ובשובו לבית־התפלה מצא “אספת אנשים גדולה הוללים וחוגגים, אלה יתנו בשיר קולם ואלה יצאו במחול, וכלם יתנו בכוס עיניהם”. יוסף עמד מרחוק כגר, והנה נגשו אליו שני חסידים וישימו עליו עונש לשתות חמש כוסות יין בבת אחת, או להלקות במנעלים. ויבהל יוסף מפני המלקות ויריק את כוסו בפעם אחת, ואז עזבוהו נוגשיו באמרם: אך מתחפש הוא, כי ייטיב לשתות כאחד מאנשי שלומנו. ביום המחרת סבבו החסידים מבית לבית, וישתו וירקדו בפשטם בגדיהם מעליהם, ובהניחם רק הכתונת, הטלית קטן והמכנסים. “בבתים אחדים התרועעו גם נשים גם בתולות את השמחים אלי גיל, וכאשר שכח אחד מהחוגגים כי אשה נכריה עומדת על יד ימינו וישקה מלאו כל הנאספים שחוק פיהם”.

משם הלך יוסף לעיר צבועאל, מקום משכן ה“צדיק”, ויסר אל ביתו.

“חצר הצדיק, מספר יוסף, היה כחצר אחד השרים בקרב בתי עבדיו. כחמשה בתים בנויים מעצים חזקים ועומדים על מוסדות אבנים היו למשכן לו ולבניו. בבית אשר גר הוא היה בית־התפלה ובית לאורחים אשר לשמעו ממרחק יבואו. כבואי לבית־התפלה הסירותי מלתחתי מעל שכמי, כי אמרתי כי גם שם מקום ללין כבכל בתי־התפלה, אכן כרגע נוכחתי כי שגיתי. השמש נגש אלי ויאמר: הן לא בית מלון אורחים הבית הזה, כי תציב לך פה יד”.

לעת ערב בא יוסף אל החדר הגדול המלא אנשים ונשים, המצפים לראות את פני ה“צדיק”. כל איש כתב את בקשתו על פתקה כדי למסרה לה“רבי”, ויעש גם יוסף כן בבקשו את ה“צדיק” לקבלו בעדת המסתופפים בצלו.

“שאון והמולה היה בחדר, מספר יוסף, מהמון קול הנאספים אשר דברו כלם יחד; איש איש הרים קולו, צעק, גער, קרא, ענה, מבלי שמוע שפת רעהו, ואיש אחיו דחק, דחף, למען ימצא לו מקום בצד השלחן אשר אליו ישב הצדיק בהגלותו לקבל תפלת איש ואיש. גם אני ברותי לי יד, ואעמוד כעמוד נכון על מקומי, הגליון בכפי כנס ואזרועי עם הקנה וכתפי כמגדלי מבצרים סוככו בעדי לבל יטלטלוני טלטלה… פתאם קמה הסערה לדממה… כאבני מצבה עמדו איש על מקומו, לא הרימו יד או רגל ועיניהם אל מקום אחד תצפינה, אל הפתח אשר בו יבוא הצדיק. הדלת נפתחה וירָאו פני הצדיק, איש זקן כבן שבעים שנה, רם קומה וטוב רואי; זקנו הלבן כצמר צחר יורד עד חזהו, עיניו מפיקות אש נוער, כח ושלוה, לחייו מלאות כתפוחים אדומים, והוא לובש מלבוש משי לבן־אדמדם מכף רגלו עד קדקדו; ממצנפתו עד מנעליו כסהו משי, וכלו אומר כבוד. הוא הרים פעמיו בכבדות, ובמבט אחד השקיף על כל בני־האדם המיחלים לחסדו במאור פנים כאֵל חסד ומרבה להיטיב”.

כשמסר הגבאי את פתקת יוסף להצדיק הגיד לו את קורותיו: וישתומם יוסף על הפלא, כי לא ידע שמכריו בנצב הודיעו לה“רבי” על דבר בואו. וגם הגבאי והחסידים החלו לקרב את יוסף, בראותם כי הצדיק כבדהו בדבריו בשביל תורתו. ועוד יותר גדל כבודו בעיני בני בית ה“רבי” אחרי שידע לחזור על ה“תורה” שהשמיע הצדיק לפני עדתו. הוא ישן בחדר־המטות שעל יד בית־התפלה, וארוחה שמנה נתנה לו על שלחן הצדיק. אולם גם פה לא מצא יוסף מנוח זמן רב. פעם אחת שמע את בחורי החסידים מגנים את ה“גאון מוילנה”, המתנגד לחסידות, ושמים את שמו לשמצה: ויתחמץ לבו בקרבו ויחרף את החסידים ומוריהם, ויקומו עליו הבחורים ויכוהו הכה ופצוע. אז נתן לו הצדיק חצי־שקל לסמן־ברכה, והגבאי שלחהו לעיר שבמה להיטיב את דרכו בקהל החסידים.

בבואו לשם קבלהו יהויריב, איש גבן וערום, שהוקם למפקח על דרכיו. ושלמון, סוחר נאור ועשיר המתהלך עם החסידים רק למראה־עין מיראתו אותם – מלא את כל מחסורי יוסף, למען הראות כי רצון ה“רבי” קדוש לו. אולם מהרה בא יוסף לידי נסיון קשה: יהויריב עשה אותו למרגל, הנועד לספר את כל אשר יראה וישמע בבית בעליו נותן לחמו, למען דעת אם לב שלמון שלם באמת עם החסידים. לב יוסף הכהו מאד על התפקיד הנתעב הנתן לו, אולם מרפיון רוח ומיראתו את יהויריב הנוכל לא יכול להשיב את פניו ריקם. וככה נודע מפיו ליהויריב, כי הנאורים מתנגדי החסידים נאספו בערב אחד בבית שלמון וערכו כתב־תלונה על צורריהם החשוכים ועל שר־העיר התומך בם, כדי לשלחו לפטרבורג. הקובלנה נשלחה על ידי יוסף להעיר הקרובה, כדי למסרה שם להפוסטה, וכשנפלה ליד יהויריב הסית את שר־העיר בשלמון וישימנו במאסר. ויוסף בכה בכי־תמרורים בהודע לו את אשר עולל למיטיבו נותן לחמו באולתו, וידבר קשות באזני יהויריב מסיתו; ואז שם הנוכל גם אותו בבית־האסורים ויתענה שם ששה ימים עד שבא המפקח העליון והוציאו לחפשי.

יוסף לא שב עוד להחסידים, כי המשכיל בנימין אספהו אל ביתו וילמדהו אנגלית ותורת־החשבון. וכעבור שנה לשבתו שם שב לשכולה, אחרי עזבו אותה זה שלש שנים, כי כבודד בתבל התגעגע לראות את מכריו מלפנים, שבביתם בלה רגעי מנוחה. הוא בא לבית הזקן שקרבו ראשונה בעיר, והנה נכדתו הילדה, שפרה, כבר היתה לעלמה רכה ועדינה, שעל פניה הארוכים ילינו עצב ומנוחה ועיניה השחורות תפיצינה אש. היא האירה לו פניה, וגם הזקן קבלהו באהבה ומנהו למנהל חשבונות מסחרו. יוסף בא לשבת בביתם, ובעתו הפנויה הורה את הלשון האנגלית לשפרה, ומעט מעט דבקה נפשו באהבתה. ומה גדל אשרו בשמעו מפיה, כי גם היא, העלמה היפה והעשירה, אוהבת אותו, היתום העזוב, התועה גלמוד בדרכי החיים!

“ואחזיק ביד ימינה, מספר יוסף, ואנשקה מנשיקות שפתי, אשר חמו בגחלים בוערות, והיא לא משכה ידה; וגם כאשר משכתיה אחרי ואחבקה בשתי זרועותי בכח לא דברה דבר ולא נסתה להשיב ידי. עיניה כֻסו בשמרותיהן ותעמוד חבוקה בין זרועותי כנרדמה, אך כאשר נשקתיה על מצחה הטהור התעוררה כמו מתרדמה ותבט אלי בתחנונים, כאיש אשר אין בו כח להלחם את לוחמו מבקש נפשו. אז נפקחו עיני לראות איך גדלה אהבתה אלי, כי בעיניה היה המעשה אשר עשיתי כעון פלילי, ובכל זאת לא נתנה לבה לקום בפני”.

אולם האסון השומר עקבי יוסף לא הרפה גם הפעם ממנו. אם שפרה חלתה מחלה עזה וישלחוה הרופאים להתרפא על האי הילגולאנד, ויוסף מלוה בדרכן את החולה ובתה להיות להן למליץ לפני תושבי האי המדברים אנגלית. ויהי בעברם דרך עיר־המלוכה באו ברחוב חבורת אסירים החופרים תעלה, ואם שפרה הכירה ביניהם את בנה, שנדון לעבודת־פרך עולמית, ותתעלף מפחד פתאם. יוסף הציק אז לאהובתו, שתספר לו סבת הדבר וקורות משפחתה, ומה גדל שברו בהודע לו כי שפרה היא בת דודו אחירע! רגשי הנקם והאיבה לבית דודו, עוכר אביו וביתו, נלחמו אז ברגשי אהבתו לשפרה, וביחוד נתעוררה שנאתו הישנה לדודתו, סבת כל האסונות. ויום הפקודה לא אחר לבוא. יוסף עם שתי הנשים יצאו לדרכם באנית־קיטור המפליגה בים, והנה:

"עב קטנה עלתה מירכתי צפון, כמלאך שלוח להשמיע תרועת מלחמה, אחריה יצאו חוצץ ענני אפל כהררי עד ויכסו פני הרקיע, סופה וסערה הגיחו מן החדר ויאחזו בירכתי האניה וינערוה ויקלעוה, היושבים עליה חגו וינועו, והנשים התנודדו כשכורות מיין ותתעינה בקיאן. איש איש מהר לרדת ולמצוא מחבא מרוח סערה, אשר קמה כמלאך אכזרי לשחק באניה. גם דודתי, מספר יוסף, אשר התחזקה רגעים אחדים, אמצה שארית כחה לרדת ותזחל על ידיה ועל רגליה, למען מצוא מסתר בתא האניה מתחת, ואנחנו אחריה; אך בטרם נגשנו אל הפתח שכבנו כלנו על הרצפה כי הסופה גברה חילים ותניע את האניה כעלה ברוח, וברב כח החזקתי בעמוד הברזל אשר עליו הגג נשען בידי האחת, ובשנית אחזתי בידי שפרה אשר התעלפה ותעצם עיניה, ואקשרה אלי באזור. אמה אחזה גם היא בעמוד ותשב על הרצפה למולי ופניה כפני מת… – “אבדנו כלנו, אבדנו – הורידה דודתי בבכי בקול נורא – אנא, אלי, הושיעה לי!”

ואיבת יוסף נתעוררה אליה ברגע ההוא ויקרא בקול עברה: “קראי אל השטן, אשר אתו עשית חוזה, לא אל אֵל שפכי נפשך כי דמים שפכת!” ובהכירה את יוסף “ספקה כפיה ותקרא: אויה! – ותאבד לנצח בתהום רבה, כי בהסירה ידיה מהעמוד מעדו קרסוליה וישטוף אותה הגל”. שפרה לא יכלה נשוא את האסון והשתגעה ומתה, ויוסף נדד להאמבורג ולונדון. שם ראה עוני ומחסור, והמסיתים ארבו לו ובקשו להעבירו על דתו בשכר. אך הוא בחר להפיל את עצמו לנהר הטימזה מאשר “למכור את נשמתו”. אולם הנדיבים האורתודוקסים¹⁶ מבני ישראל לא הסתפקו בזה, ולא חפצו לעזור ליוסף בעניו עד שיראה להם “ציציותיו הכשרות” ויביא עדים שהוא זהיר במנהגי היהדות. ומי יודע אם לא אבד היתום התועה בעניו בארץ נכריה לולא תמך בידו המשורר בן־דוד והכניסו לבית־ספר־לזמרה, כי היה ליוסף כשרון מוסיקאלי. כן הציג אותו מטיבו לפני עלמה יפהפיה ועשירה ממכרותיו, ויוסף החל לבקרה בביתה וללמדה לפרוט על פי העוגב. הוא התאהב בה מהרה, ובהתגבר עליו רגשותיו כרע פעם אחת ברך לפניה ובקש אהבתה. ויחר בו אף אחיה, החרד מאד על כבוד אחותו, ויקרא בזעם: “מה לך פה, בן בלי שם, אוכל לחם חסד?… ברח לך כרגע פן תאחז ידי בך וגלגלתיך מן המעלות כשקץ נתעב”. ויזמין יוסף את מעליבו למלחמת־השנים, והאח הומת בכדור־מות בעוד שיוסף נפצע פצע אנוש ושכב ששה חדשים במטתו בלי הכרה.

“הקיצותי מן החלום אשר לא אזכרנו עוד… – מספר יוסף – וראיתי כי הנני שוכב על מטה כבודה בחדרים גדולים ומלאים כל טוב. משרתים רבים עוטרים עלי, משק כלי כסף וזהב ישָמע באזני, ועלמה רכה וענוגה, אשר תארה כתואר מלאך טהור, או כפני אֵם כל בני האדם בטרם שמעה בקול המסית, יושבת אצלי; שמאלה סמוכה על מטה, אשר אני שוכב עליה, וימינה תסיר שערותי מעל מצחי לבל תכאבנה עיני, ועיניה תבטנה בי בלי חשך, כמו קשורות הנה אלי בעבותו. וקוי מבָּטן יחדרו תוך עיני, תוך לבי. מי זאת הנשקפה?”

זו היתה אהובתו היפהפיה, שסעדה אותו על ערש־דוי כאחות רחמניה. ומה גדל תמהונו בהודע לו, כי היא באמת אחותו בת אביו; כי אביו לא טבע בנהר, כמו שיצא הקול, אלא נמלט למדינת הים ועשה שם עושר, ומכתביו לביתו נאבדו בדרך. אולם מה גדלה גם מצוקת לב יוסף בהודע לו כי רצח את נפש אחיו, והוריד ביגון שאולה גם את אביו, כי אחזו השבץ בשמעו את הדבר. גבר לא יוצלח כמוהו לא נוצר אלא לפגעים ומכאובים שגרם לעצמו ולאחרים, ובעקב אשרו אחז תמיד האסון. מחלת יוסף נתגברה מעקת לב, וכדי לפזר את מחשבותיו הנוגות יצא לדרך. הוא בקר ערים שונות והתבונן לחיי אחינו במערב אירופה וברוסיה, בהודיעו את רשמיו והשקפותיו עליהם בשורת מכתבים לאחותו ולרופאו הנאמן. ובמכתבו האחרון מודיע יוסף, כי ראה בעיניו את מוראי ה“פוגרומים”, ובעמדו להגן על המוכים פגע בו כדור־מות וימיו ספורים… ככה כפר התועה בדמיו את כל השגיאות שעשה בימי חייו, המלאים טלטולים, תמורות ותהפוכות.

ערך הרומאן

סגנונו של סמולנסקין, המגלה כבר את אפיו ב“התועה בדרכי החיים”, הוא קל, משורבב, חטוף ומהיר, בלתי מלוטש ומליציי קצת. והוא מתאים לאופן תאורו הרחב, השטחי והמרפרף. סמולנסקין עומד באמצע בין החוזה הרומאנטי מאפו והספורים הריאליסטים (המתארים את המציאות כמו שהיא) הבאים אחריו.

חצי־ריאליות

הרומאן הראשון שלו, כיתר ספוריו, הם חצי־ריאליים, כלומר – הם קרובים להמציאות בפרטיהם, בעוד שהקשר הכללי של המקרים הוא בהם בלתי טבעי, רומאנטי. גם הפסיכולוגיה של סמולנסקין אינה נכונה אלא למחצה. הוא מתאר על פי רוב כראוי את הרגשות הבודדים, את מצבי־הרוח הפרטיים, בעוד שהכוונה הכלללית של גבוריו אינה טבעית למדי. האנשים הישרים שלו מאמינים יותר מדי להרמאים ובכלל נראה כל גבור כאלו נברא רק לצורך תפקידו בהרומאן, כי אין אנו רואים את משחק הגונים ברגשותיו ובחייו. סמולנסקין מנתח אגב רק מחשבות ולא הרגשות, ועל כן נראה כל הפסיכולוגיה שלו כהגיונית. ולעומת זאת הוא מיטיב לתאר את המחזות החיצוניים ותמונות האנשים, אם כי הוא מגזם קצת לפעמים לשם הלצה. לכמה מציוריו מחיינו בדור העבר יש ערך היסטורי, וחשיבותם היתה יותר גדולה עוד לולא היתה להמספר טינדינציה (נטיה) לגנות את מתנגדי ההשכלה.

כשרון פובליציסטי

ביחוד חזק אצל סמולנסקין הכשרון הפובליציסטי (הנטיה להרצות את דבריו בדרך מאמר), וכל רומאניו מלאים הגיונות והשקפות מפורטות על חיי האדם, החברה, ההשכלה ותעודת ישראל. ויש שהספור נעשה אצלו טפל להמאמר. החלק הרביעי של “התועה בדרכי החיים” נוסף, למשל, להרומאן כעשר שנים אחרי צאתו לאור, ומכתבי יוסף שהוא מכיל אינם אלא קבוצת מאמרים על עניני ישראל והפוליטיקה באירופה.

תכונת יוסף

יוסף, גבור הרומאן, הוא בעל נפש עשירה ורצון בלתי חזק. תלאותיו הרבות לא המיתו בו את רגש המוסר והכבוד, אם כי הקהו את חושו האיסתיטי. הוא איננו עוד איסתניס, אבל עודנו אדם ישר. שאיפתו למצוא לו מנוחה ומעמד בחיים מושכת אותו לכל מיני בצות, והרגש המוסרי שלו מוציאו משם. הוא מחבר יחד את ההשכלה והלאומיות, ונשאר נאמן להיהדות ותקותיה אם כי איננו זהיר במנהגיה. בדבר זה, כמו בכמה ממאורעות חייו, דומה יוסף לסמולנסקין בעצמו.

בעמל רב הצליח סמולנסקין להוציא לאור את שמונה החוברות הראשונות של “השחר”; וכשכלו כל האמצעים שהיו בידו לכלכלת הירחון הלך לפטרבורג ולערים גדולות אחרות ברוסיה לבקש לו תמיכה וחותמים. “סמולנסקין לא היה נכנס לבתי העשירים כמחבר עני העומד בפתח בלב קרוע ומורתח, כי אם כאיש העוסק בהוצאת רעיון גדול לפעולות ידים, אשר יפנה אל אנשים אשר הרעיון נוגע אל עצמם ואל בשרם”¹⁷. ועל כן קבל סמולנסקין בדרך כבוד את העזרה הדרושה לו כדי לגמור הוצאת “השחר” בשנתו הראשונה. בהחוברת האחרונה של אותה השנה מספר סמולנסקין את כל התלאות שנשא כבר בשביל הירחון, בעוד שמכריו מרפים את ידיו לאמר: “עזוב את המלאכה הזאת אשר לא תחיה את בעליה, כי אמנם יש ויש לאל ידך לראות שכר לעמלך אם אך תסיר פניך מהשפה אשר עליה אבד כלח”. אולם לסמולנסקין היה יקר רעיון תחית ספרותנו מחייו, ועל כן החליט לבסס כראוי את קיום הירחון, בטרם החלו את שנתו השניה. ובראותו כי קוראי־עברית המעטים ברוסיה אינם מכירים עוד את ערך מפעלו הגדול, אמר לפנות לטובי האומה שביתר ארצות אירופה.

מסעות

הוא הלך לשוויידיה, נורביגיה, גרמניה, פראנציה ואנגליה, ועורר בכל מקום את משכילי היהודים לתמוך בהספרות העברית שקמה לתחיה ולחתום על “השחר”. סמולנסקין הדברן הנלהב והמלא תקוות לאומיות היה בעיני “השרידים היחידים” וטובי היהודים בהארצות ההן כנביא המבשר: “תחית המתים”, ובהתענגם על מדברותיו הנשגבות נתנו ידם למפעלו. בברלין התודע סמולנסקין להמלומד הגדול צונץ העוסק בחכמת־ישראל, והוא מספר כי “דבר אין לו כמעט עם אדם, ויתנצל תמיד על אשר ימאן לקבל בביתו עוברים ושבים אשר נפשם נכספה לראות פניו באמרו: היום קצר, לא אדע יום מותי והמלאכה מרובה לפני”. ובפאריז בקר סמולנסקין את המיניסטר היהודי כרמיה, ששמח עליו ואמר לו: “בשמחת לבב נכון הייתי להקריב עשר שנים משנות חיי לוא מצאה עוד ידי ללמוד שפת־עבר”.

סכנת מות

המסעות הרחוקות הללו לא עברו על סמולנסקין בשלום, כי בקרבת העיר מאלמי אשר בשוויידיה הדרומית נשברה האניה שנסע בה, ורק בדרך נס נצל ממות. “סמולנסקין היה אוהב לספר כל ימי חייו על דבר מאורע זה והנס שקרה לו, כי לא ירד תהומות, וכיד הדמיון הטובה עליו היה מפליג ומגזם את גודל הסכנה שהיתה נשקפת לו בים. ולפעמים בתקוף אותו יד המליצה היה מספר, כי שעות אחדות רצופות נשא על גלי הים, גם ירד תהומות, ובדרך פלא הציל את חייו”¹⁸. אולם מיום האסון הזה החלה מחלת השחפת להכות שרש בגופו החזק של סמולנסקין, והכינה לו את קצו המקדם.

מסעו הגדול של סמולנסקין, שהעשיר אותו בכמה רשמים וידיעות התבל והאנשים, ששמשו כחומר לספוריו הבאים, ורכש כמה נפשות להרעיון הלאומי – עלה לו אפוא במחיר יקר.

בשוב סמולנסקין לווינה בשנת תר"ל הצליח לסדר את “השחר” כראוי, באופן שחוברותיו תצאנה במועדן, מדי חדש בחדשו; אולם עדיין לא מצא שכר לעמלו הרב.

“בשלש שנות “השחר” הראשונות – כותב סמולנסקין ב”פתח דבר" להשנה השלישית – לא לבד שלא ראיתי שכר בעמלי, כי אם נטל עלי לעבוד עבודת עבד למען מצוא שכר להחיות נפשי ונפש “השחר”, אשר ההוצאות עליו רבו על ההכנסות, וכאֵם רחמניה אשר לא תסוג אחור מפני כל עמל ועבודה למען פרי בטנה כן טפחתי ורביתי אותו, גדלתיו והחייתיו, שֵנה מעיני גזלתי ומנוחה לא ראיתי שנים רבות רק למען הקימו והחיותו… אני הייתי הכותב והסופר, המגיה ורואה־החשבונות והשולח אותו במועדו וכותב המכתבים וקורא את המאמרים… ורק בלילה, בלילה (על הרוב מן השעה עשירית עד השעה הראשונה, או גם השניה אחרי חצות הלילה) כתבתי את אשר היה עלי לכתוב למען “השחר”. ובעת ההיא כתבתי גם את הספר הזה (“התועה בדרכי החיים”), ולפעמים סבב עלי ראשי כגלגל עד כי כמעט לא ראיתי את הניר בכתבי; ובכל עת ששתי אלי גיל כאשר מצאה ידי לגמור את העלה ולתתו לדפוס גם מבלי קרוא לדעת אם לא תמצאנה בו שגיאות".

ומכאן סמני החפזון והבהילות, הבולטים כל כך ב“התועה בדרכי החיים”.

“שמחת חנף”

בשנה השלישית לקיומו הוטב מצב “השחר”, כי יהודה ליב, אחי העורך, סבב ברוסיה והרבה את חותמיו, וגם הקהל החל להכיר כי הוא העתון העברי היותר חפשי והיותר חשוב, שבו יפרסמו בחירי סופרינו את יצירותיהם. ובשנה ההיא הדפיס סמולנסקין ב“השחר” את הרומאן שלו “שמחת חנף”, שיכול להחשב לבכורי עטו, כי כתב אותו בעודנו באודיסה.

תוכן הרומאן

הספור הזה, שריח בוסר נוסף עוד ממנו, מתאר לנו שני רעים, דוד ושמעון, שנתאהבו בשפרה, בתו היחידה והיפה של שמואל שקלי. דוד הוא “איש צעיר לימים, כבן שלש ועשרים שנה, טוב תואר, לחייו מלאות חן עלומים, שערות ראשו ושפמו השחורות משחור עשויות בטוב טעם, בגדיו הקצרים נקיים מכל חלאה ושרשרת־זהב על צוארו”. אביו היה רב בעיר שבורה, ובהיותו כבן י"ז שנה לוקח לחתן בבית אחד מעשירי עירו, ובלה זמן מה בעושר ועונג עם אשתו הצעירה: ובעת ההיא מרדו הפולנים בהממשלה ומשכו אחריהם רבים מצעירי היהודים. ויתחבר אליהם גם דוד הקל בדעתו ושואף לכבוד, “כי נכספה נפשו להראות כגבור הודו במלחמה ולהיות לשר־אלף”. וכשגברה יד הממשלה ברח דוד מן העיר ויעזוב את אשתו הצעירה וההרה ללדת כעגונה. הוא בא להעיר הגדולה אשדות, ושמעון המורה הצעיר והישר חמל עליו ויאספהו אל מעונו, גם מצא לו תלמידים עשירים. אולם שני הצעירים הללו נבדלו זה מזה בתכונתם. שמעון היה איש מתון, מחשב דרכו, אוהב לבלות את עתו הפנויה בקריאת ספרים, וחברו קראו לו “דוב” בשביל בדידותו התמידית ורציניותו¹⁹; ודוד היה מהיר וקל־דעת, שהתרועע עם צעירים ריקים ופוחזים המבלים את עתם בבתי יין והוללות.

אין להתפלא איפוא, כי דוד מהר לשכוח את אשתו ולקחת ביפיו ובחריצות שכלו את לב שפרה היפה והתמימה. אולם יש שזכר אשתו יעלה על לבו בשכבו בלילה על משכבו ויציק לו במראות אימה.

“פני אשתו התיצבו נוכח פניו כמלאך אכזרי מזכיר עון. רגע נראתה לעיניו יושבת שוממה ויורדת בבכי, ועד ארגיעה נהפכה לגועת בציריה על משבר, וכמעט רגע הפיצו פניה אימה ועיניה שלחו זיקי אש זעם ויחדרו כחצים שנונים ללבו; ועוד אחת מעט והיא מרחפת ממעל לו ברוח, ופניה יפיקו נוגה כפני מלאך טהור, והוא פלאים ירד והתפתה יפתח פיו תחת רגליו”.

ובקומו בבקר ישכח דוד את מראות הלילה וישוב להוללותו ולאהבתו. יום אחד גלה את לבו לרעו שמעון, שעמד נדהם כהלום־רעם לשמועה זו, כי גם הוא אהב זה כבר את שפרה אהבה עזה, אלא שנמנע מהביע לה את רגשותיו. והוא עורר למוסר את אזן דוד על בקשו לו רעיה בטרם מצא מקור נאמן לפרנסת ביתו:

“זכור ואל תשכח, כי האהבה לא תהיה לאהובתך למחסה בקרה ולא לעדי בקיץ. יעברו ימי השכרון, ימי התרדמה, וחפץ החיים ישוב למצא מסלות בלבה, וידיך לא תעשינה תושיה; או אז תהפוך האהבה עורף ותנוס מפני המחסור האכזרי… האהבה תלך הלוך ונבל, ופרי האהבה יציצו כעשב הארץ. בנים יוָלדו יקומו וישאלו אוכל לנפשם – ואין… וגם רעיתך האהובה, אשר אמרת בצלה תראה אור החיים, תהיה עליך למשא”.

רגע אחד עלתה גם מחשבה על לב שמעון: “חייך קודמים לחיי חברך; אלך ואזהיר את שמואל לבל יתן אמון בדברי קל הדעת, אשר בצלו תשבע בתו כעס ומכאובים”. אולם מיד השיב אל לבו, כי איש ישר לא יכה את רעהו בלשון כדי להוציא מזה תועלת. וכאשר שאלהו שמואל על דוד, הרבה לגזם בשבחיו למען השתיק את חפצו לדבר בו סרה. “הוא איש דעת וישר דרך – השיב שמעון – וימצא חית ידו בכבוד, ואין טוב ממנו”. אוריה, חותן שמואל, הרגיש אמנם בחוש של זקן מנוסה, כי דוד הוא רועה רוח, ומאן לתת לו את נכדתו לאשה; אבל סוף סוף הכריעה דעת בתו הכרוכה אחרי הצעיר, כי ידע דוד לשית בחלקות לאהובתו ולאמה. דוד ארש לו את שפרה, ועיני שמעון, האוהב הנאמן וטהר הלב, רואות וכלות; כי מלבד שנלקחה ממנו אהובת־נפשו על ידי מתחרה בלתי הגון, היה לבו חרד גם על גורלה בעתיד. יגונו גדל מאד, ובהתבודדו לבדו בחדרו שפך באזני עצמו את מרי שיחו כדי להקל מעל לבו. הוא קלל את יומו ומזלו הרע, וגם האשים את עצמו ואת הנהגתו עם אהובתו.

“האמנם המקרה דִכָּהוּ או אולתו סלפה דרכו? הן שפרה אהבה אותו כאחות את אחיה, ורק יען כי לא השמיע אהבתו באזניה חשבה כי מרום ונשא הוא, ולא איש כמוהו יאהב עלמה כמוה. ואם על פיה נשפוט משפטו נאמר לו: תבן לבהמה, חצץ לעצל, ומכשול־לב לאיש אשר לא ידע דרכי החיים”.

ו“בתר עניא אזלא עניותא”²⁰. להגדיל שבר שמעון קרה לו בימים ההם גם מקרה מעציב־מגוחך. הוא היה גר בבית חולדה האלמנה, המבקשת חתנים לשתי בנותיה בין כל הצעירים הבאים אל ביתה. וכשמוע בתה הבכירה, שעל פי מקרה היה גם שמה שפרה, כי שמעון מרבה לשפוך את לבו בחדרו ולהזכיר את שמה ברגשי אהבה – התפרצה אל החדר ונפלה על צואריו כנכונה לנשק לו. זו היתה עלמה

שפלת־קומה ובריאת־בשר, לחייה מלאות ואדומות כשני תפוחים גדולים, ובשפל פניה עוד תפוח שלישי אשר כסה כמעט את צוארה. מראה הנערה לא רע היה, ולולא עבי גבה ושפלות קומתה, ולולא התנהגו רגליה בכבדות כמו מנתרת היא על הארץ, כי אז היתה נערה יפה. מלבושיה וידיה היו טהורים במאד, ועיניה הפיצו בכל עת שמחה; קול שחוק לא חדל מגרונה, כמו לא ידעה עוד דאגה ויגון מעודה…

ברגע הראשון נבוך שמעון עד מאד, וישתאה וישתומם כי לא האמין למראה עיניו… הוא החריש עד אשר פתחה היא את פיה ותקרא בעליצות נפש: “תאות לבך באה לך פתאם, מחמד לבי, ועל כן העתיקה מפיך מלים”. – “אבל”… – דברה לשון שמעון בכבדות. – “מה אבל? –שאלה הנערה… התדמה כי כן לא יעשה, כי לא לנערה לבקש אהבה? אבל מה לנו ולדרכי יתר בני־האדם? אני אשמע בקול לבי, והוא אמר לי: לא עת לחשות…”

כשהוכיח לה שמעון משוגתה החלה לבכות, ורחמי הצעיר נכמרו עליה ובקש עצה איך להצילה ממבוכתה. אולם פתאם החלה העלמה לחרפהו בשם “בוגד!” – ואז שבה אליו המנוחה, כי ראה שאך תואנה היא מבקשת ללכדו בחרמה. ובתוך כך חשה גם האלמנה לעזרת בתה ותמטיר על ראש האמלל מבול של גדופים וקללות; ושתי הנשים מרות־הנפש לא הרפו ממנו עד אשר הגיד להן בערמה כי בעל אשה הוא…

והעגונה, אשת דוד, באה לבקש את אישה באשדות, ותתודע במקרה לשפרה, ודוד לא ידע מזה. וכשהגיע יום חתונתם של הנאהבים הזמינה הכלה את העגונה לבוא עם ילדה ולהמנות בין רעותיה למען גרש זמן מה את עצבונה. בבית ששון ושמחה, ורק על פני הכלה, היושבת עדויה בקשוטיה, תשכון עצבת; כי חלום רע ראתה בלילה העבר, ולבה נבא לה דבר מר.

"עלמות רבות היו בחדר, ותשחקנה ותדברנה יחד בקול המולה, ואשה לרעותה ספרה את הגיוני לבה ותקוותיה בקול לחש, אשר על נקלה נשמע בחדר השלישי בכל שיח סוד נשים. ושפרה גם היא מדברת את העגונה, אך בקול דממה אשר לא נשמע אל כל העוטרות אותה..

– מתי יבוא הנה החתן והקרואים? – שאלה העגונה – נפשי נכספה לראות את בחירך, אשר בלי כל ספק גבר נעלה וחכם, נחמד אף נעים הוא.

– רב תודות לך, בלי ספק יבואו בעוד חצי או רבע שעה – ענתה הכלה.

– ואז יאירו פניך…

כעבור זמן מה נפלה בחדר הברה: “הנה הם באים!” החתן “הדומה למלך” בא הביתה עם כל המחותנים – ומה גדלה השתוממותם כשנפלה העגונה בזרועות דוד, ובקראה “אישי! אלוף־נעורי” התעלפה מרוב התרגשות. החתן והכלה היו כנדהמים, והמחותנים נפזרו לכל רוח…

שפרה אורשה אז לשמעון, אוהבה הנאמן וישר־הלב אולם גם הפעם שבתה שמחת הנאהבים לזמן מה, כי חולדה האלמנה גלתה לבית שמואל המחותן, ששמעון בעל אשה הוא. ו“הנכוה ברותחים מפחד גם מפני הפושרים”. הורי שפרה, שנכשלו כבר פעם אחת בחתן שאינו הגון, האמינו מיד להדבה וחיבו את שמעון שלא בפניו. ובבואו כדרכו לבית כלתו עמדה לפניו אמה “כמלאך־בלהות, פניה מפיקים עברה ועיניה מזרות זועה ותקרא בקול: צא מזה, בליעל! גם אתה אמרת ללכוד את בתי בפח, אך נוקשת במזמתך; ברח לך, פן אסגירך בידי השופטים”. כרעם מחצו הדברים את לב שמעון החף מפשע, כי לא ידע מאין באה עליו הצרה הזאת, וכשני ימים בלה במצוקת־נפש נוראה. אולם לאחרונה הצליח לגלות את מקור הדבה ולהוכיח כי שקר היא. הורי שפרה בקשו את סליחה מהחתן הנעלב על לא דבר, ושמחת הנאהבים היתה כפולה אחרי שהעיבה עננה כמעט קט את שמי אשרם. ועליצותם היתה גדולה עוד יותר לולא הטיל מאורע חדש נטף לענה בכוס ששונם. מדוד בא מכתב המודיע, כי החליט האוהב האמלל להפיל את עצמו לגלי הים אחרי שחייו אינם חיים בהנתקו מזרועות אהובתו, הנעלה וטהורה ממנו.

“הנני מת!… – כותב דוד לאהובתו – שאי נא שמי על שפתיך ולא ברוגז… כל שומעי רעתי ישישו ולמשל אהיה לכל השוגים, כלם יאמרו: ראו כי שמחת חנף עדי רגע… אך לא חנף, כל אמלל הייתי”.

“שמעון לא נד הרבה לרעו… אך שפרה הקריבה אגלי דמע לזכרון אוהבה האמלל”.

ערך הרומאן

הרומאן עמוס בספורים ומאורעות יתרים, וגם בוכוחים ארוכים על יצירות שיקספיר, גיתה וליסינג, שאינם שייכים להענין. בכמה מקומות מרגש בו טעם ילדות ובוסר, וקשר־המקרים הוא לא תמיד טבעי. שפרה מתודעה, למשל, להעגונה באורח פלא.

דוד

ודוד אינו יודע מזה עד רגע החופה כדי להגביר הרושם. כן אין המאורע בבת חולדה טבעי למדי, כי אין דרך אשה בכך. גם הנהגתו של דוד אינה מתאימה לגמרי לתכונתו, כי איש פוחז וקל־הדעת כמוהו לא יאבד את עצמו לדעת בשביל אהבה טהורה.

שמעון

יותר שלמה היא תכונת שמעון. זהו יתום עני ועזוב מבני־הישיבה המעולים המחנכים את עצמם. מוסרו הוא קים וקבוע ועומד בנסיון.

“עם עולם”

תקונים בזהירות.

באותה השנה, תרל“ב, הדפיס סמולנסקין ב”השחר" גם את מאמרו הגדול “עם עולם”, שבו הוא מעורר את העם לעשות בחייו ובדתו תקונים פנימיים וחיצונים. אולם סמולנסקין, שראה כבר בעיניו את התוצאות הרעות של תקוני היהדות בגרמניה – היה נזהר ביותר בעצותיו.

“אחרי אשר הדת בישראל – כותב היא – היא האגודה האחת אשר תאגד ותאחד לב בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, לכן עלינו לחשוב אותה לא רק בדת ואמונה, כי אם כארץ וממלכה ושפה וכל יתר המוסרות אשר יקרבו לבות יתר העמים לעשות אותם לעם אחד. ועל כן בחפצנו לתקן בה תקונים חלילה לנו מנגוע באחד מיסודותיה פן ערער יתערער כל הבנין ולא תשאר כל אחרית ושם להעם הזה”.

סמולנסקין מרגיש ויודע כי הדת קשורה במסורה ובתרבות של העם, ועל כן “מן הנמנע לחדש בה חדשות ולתקן תקונים בלתי אם כל ישראל או רובם יהיו בעצה אחת”; אולם אינו מבין כי מנהגי העם אינם משתנים על פי צו של מתקן אלא מאליהם, תחת השפעת התנאים החיצונים.

ציונות מוקדמה

באותו המאמר הביע סמולנסקין ראשונה בלשון ברורה גם את השאיפה לחדש את ממלכת ישראל, ברמזו על חליפות הפוליטיקה העושות את הדבר לאפשר:

“לא נוכל לאמר לעם נדכה: עזוב תקותך לשוב ולהיות לעם וממלכה בארץ, יען כי אזלת ידך ממצא חפצך. ולוא גם אמת היו דברי האומרים, כי מן הנמנע הוא כי עוד יוָשע ישראל וכי ישוב לארצו וממלכתו כמקדם – אף כי אין מן הנמנע בתבל – ישנם דברים אשר היום המה מן הנמנע, ואחרי שנים אחדות יצאו כבר לפעולות אדם. לו נבא איש לפני מאה שנים כי העם הקטן היונים, שארית הפלטה מעם יון מקדם, אשר גם המה מפוזרים ומפורדים בתבל – כי העם הקטן הזה ישוב ויכונן ממלכה; או כי עם סרביה, עם בזוי ורועה חזירים, יתרומם וייסר ממלכה; או כי עם סרביה, עם בזוי ורועה חזירים, יתרומם וייסד ממלכה; או כי יושבי הרי־חֹשך (מונטיניגרה), עם שובב ופרוע, יצלחו למלוכה… כי אז כל השומע צחק לו”

גם אנו יכולים איפוא לקוות לגאולה פוליטית, כי "ישראל לא

אהבה בלתי מוצלחת

בשנת תרל“ג מתה אמו של סמולנסקין בשנת השבעים לימי חייה, והמספר הזכיר בדאבון־לב “את ימי עניה ומרודיה ואת כל אשר נשאה וסבלה בחייה ואת יהבה אשר השליכה עליו, כי עתה כאשר רוח לו ויהדוך תחתיו את המכשולים שהיו פזורים על דרכו – בא קצה”²¹. ובשנה ההיא חלה סמולנסקין במעיו מרוב עבודה וחיים קשים, ומחלתו ארכה כתשעה חודשים; אולם המספר הזריז התגבר על מכאוביו וגם בשכבו במטתו לא הניח עטו מידו. הרופאים שלחו את החולה למעיני הרפואה שבזויאירברונן, והמים רפאוהו. ובקיץ תרל”ג:

“עברה על סמולנסקין מחלה עוד יותר עזה – מחלת האהבה. עלמה אחת מעיר ק. ברוסיה באה לאביה ולביתו בווינה; והעלמה הזאת היתה יפהפיה, טובת חן, משכלת ופקחית ובת למשפחה מיוחשׂה. מלבד השכלתה הכללית ידעה היטב גם שפת־עבר, ותהי ממכבדי כשרונו של סמולנסקין וכל ספוריו וספריו משכו את לבה, ותאהב את המסַפר עוד בטרם ראתהו. ובבואה לווינה התודע אליה סמולנסקין, כי הוא היה מבּאי בית אביה… סמולנסקין הרבה לדבר ולשוחח עם עלמה הזאת, ויגלה לפניה את כל ברק שכלו המזהיר ואת כל עוז רגשותיו הסוערים תמיד בחֻבו; והיא הקשיבה והאזינה לכל הגה היוצא מפיו, ויהי בעיניה כ”אדם העליון“. וגם היא בנועם מדברותיה, ענוַת לבה, צלילות שכלה, עומק רגשותיה וקסם יפיה והודה היתה בעיניו כ”בת מרום“, ויאהבה אהבה עזה, ככל אשר יוכל לאהוב בעל דמיון לוהט כמוהו… וילכו בכל יום, במשך חדשים אחדים, לשוח בגנים ולבתי־החזיון וישבעו זה לזו אהבת־עולם; וסמולנסקין חש בנפשו, כי כשרונותיו כמו העלו אבר בנשרים, ויבנה מגדלים ברוח ויחלום חלומות נעימים ולאשרו לא היה קץ” – אולם כשנוכחו ההורים “כי סמולנסקין עני הוא אף כי ילבש מחלצות, וכי “השחר” לא מכרה זהב הוא ולא טוב “העסק” אשר יעשו לבתם בעלת הנדוניה – החלו להראות פנים נזעמים להמספר העשיר בדמיונות וחזיונות והעני בכסף, ויחביאו את בתם מפניו בהתנצליות שונות. סמולנסקין חדל ללכת אל הבית הזה, ויכתוב מכתבים לאהובת־לבו כי תתראה פנים אתו…אך כל מענה לא בא, כי הורי העלמה התיצבו כצר בין הנפשות האוהבות זו את זו, ויעלימו מבתם את מכתבי אוהבה… ובראות ההורים, כי בתם שוגה באהבתה לבעל ה”מעשיות" ובכה תבכה ביום ובלילה על אוהבה אשר עזבה ויבגוד בה, כי כן אמרו לה – הובילוה לברלין ושם השיאוה נגד רצונה לסוחר אחד… סמולנסקין לא יכול מלט משא יגונו וקנאת חמת גבר. כמעט השתגע מרוב כעס ויאוש. פצעי אהבתו היו עמוקים, ופצעי גאותו עמקו מהם… אולם עבודתו הרבה, שכלו הבריא ודברי אחיו רפאוהו במשך איזו חדשים".

“קבורת חמור”

ב“השחר” שנה רביעית הדפיס סמולנסקין את הרומאן שלו “קבורת חמור”, שאופן תאורו המשוכלל בערך מעיד כי כבר מצא לו אז המספר איזו מנוחה והיה בידו לכתוב מתוך רוחה ומתינות.

תוכן הרומאן

גבור הספור, יעקב חיים, הוא בן העירה לכיש והצטין מילדותו בכשרונותיו הטובים ובהשתובבותו. אביו היה איש “מוזר”, שאינו מאמין בהבלים וברוחות, ובקבלו משרת קברן חשב את המתים כדבר שאין בו כל רוח והיה מתנהג עמהם כאדם העושה בתוך שלו. “והיה כי נלאה במלאכתו הניח ראשו על גוית מת ושנתו ערבה לו”; וגם בנו הנער למד לעשות כמוהו. פעם אחת:

“הרהיב הנער עוז בנפשו לבוא בלילה לבית־הקברות, אשר הוא נוכח בית־התפלה, ולתת קול איום ונורא ולהרגיז לב כל משכימי קום לבית־התפלה; וכאשר נודע הדבר, כי התפאר בו, קצפו בני העיר קצף גדול, ובלי ספק נשא עונו לולא קם אביו וישמיע כי אם יעשו דבר רע לבנו אז לא יוסיף לקבור מתים”.

אולם במות אבי יעקב חיים, והוא אז נער כבן עשר שנים, החלו בני העירה לרדפו ולהציק לו, וימצא לו מפלט בהישיבה.

“וגם שם לא ארכו ימי שבתו, כי עשה דבר בליעל להמשגיח בחרות אפו בו על כי הכהו ביום, ויתנפל עליו בלילה והוא מתעטף ביריעה לבנה וישים מחנק לצוארו ויריע באזניו: “השנה אתה מת!” ומהפחד הזה נפל המשגיח למשכב וחליו גבר עליו עד כי כמעט באה תקות בני הישיבה להמלט מידו עד עולם; אך יעקב חיים התהלל במעשהו זה, ולולא מהר לברוח מן העיר מי יודע אם לא עשתה בו אשת המשגיח כלה”.

השובב בא ללמוד אז בישיבת כשולה, וראש ישיבה כבדו בשביל כשרונותיו המצוינים ונבא כי יהיה ל“גדול” בישראל, או ימיר את דתו ויהיה לכהן־גדול אצל הנוצרים. אולם “חבריו בני־הישיבה לא אהבוהו יען כי לעג להם תמיד ויפיל עליהם בלהות בלילה, וגם קנאו בו על חכמתו; ועל כן ששו אלי גיל במצאם תואנה לנבל שמו ולהציק לו מאד”. בעת ההיא יצאה הפקודה להורות את הלשון הרוסית לתלמידי הישיבה, ויעקב חיים, שהצטין לטובה גם בלמוד השפה הזאת, היה בעיני חבריו לאפיקורוס ויכנוהו בשם “הכומר הגדול”. הוא נלאה אז לשאת את נאצותיהם, ויעזוב את הישיבה וישב ללמוד בבית־התפלה ל“חברא קדישא”; אולם כעבור איזו חדשים לשבתו שם, הביאה עליו נטיתו לתעלולים צרה חדשה.

בני “חברת לויה”²² נוהגים לערוך להם בכל שנה בליל העשרים לחודש כסלו סעודה גדולה.

“כל היום יצומו כל חבריה, בבקר השכם יתקבצו אל בית־התפלה ויתפללו וירבו סליחות, ובערב יעשו כרה גדולה, וכל טוב העיר לא יאצלו מהם. המה יאכלו וישתו כדת, כי דת היא להחברה לבל ימנעו מהנאספים אל הארוחה כל אשר ישאל פיהם; ואף אם חמש פעמים יבקש איש דגים ובשר ולביבות ויין־דגן ושכר – ינתן לו חפצו כאשר ישאל ויאכל למלא בטנו, אך אל כליו לא יתן. ואם גם ימצאו בהם אנשים אשר יפירו הדת וישימו נתח בשר ודגים באמתחות בגדיהם, בכל זאת לא תמָנע מהם שאלתם, רק אם יתָּפשו בכף וגואל אין להם בין ראשי החברה אז ענוש יענשו. ואל הסעודה הזאת יחכו בכליון עינים כל בני החברה שנה תמימה, ובה ימצאו נוחם בצאתם לשאת את המת על כתפיהם ביום סער וסופה, ביום מטר והקרח הנורא, או ביום אשר יכם שרב ושמש. ובשחוח עליהם נפשם מנטל העבודה, וגם יין־הדגן והממתקים, אשר יבואו אל פיהם תמיד אחרי כלות הקבורה, לא ישיבו את רוחם – אז יזכרו את הסעודה וינחמו”.

ובטרם שיבואו כל הקרואים אל בית הסעודה, “יתאספו ראשי החברה ונאמניה ושמשיה” אל עזרת־הנשים שבבית־תפלתם, כדי “לבחון את המטעמים אם נעשו כדת”.

“מנורות רבות האירו בעזרת־הנשים, שלחן ארוך מקצה העזרה עד קָצֶהָ לארכה היה ערוך בכל מעדנים, ויין־דגן ושכר עליו לרוב, קערות וכוסות ריקות ועצמות בהמה ועוף מפוזרות לכל רוח. המכסה אשר עליו היה מגואל במרק ושכר, ופני כל היושבים סביבו העידו כי בטנם לא תחסר, אף כי צמו כל היום ההוא; ובכל זאת פני כלם מפיקים עברה וזעם נורא מאד”.

שערוריה נעשתה בפעם ההיא: התופינים, הנחשבים למבחר המעדנים, נגנבו מתוך המרחשת. החיט העורך את הסעודה ושלוחו, הנושא את המטעמים, הובאו לפני ראשי החברה, היושבים כשופטים החוקרים ודורשים ברצינות כדי לגלות את הגנב. “כאשר יתפש בכף ימרט לחי” – אמר האחד. “ימרט לחי ולא עוד? – קרא השני – הנך שופט נאמן! אני אשבר כל עצמותיו”. “העל זאת לא ישולח לעבוד בצבא?” – קרא השלישי. "וככה החליטו השופטים, כי “פושע עריץ כזה, אשר יתן כבוד החברה הקדושה לכלימה”, ימסר לעבודת־הצבא. כן נכתב בפנקס הקהלה, כי “מטעם ראשי החברה ומנהיגיה יקבר הפושע בקבורת־חמור” ²³.

ויעקב חיים השובב שחד לו לצון וישלח ידו בהתופינים, נשא אותם לבית־המדרש והאכיל מהמעדנים גם את זבולון המלמד התמים, המסתתר שם מפני אשתו ה“ארורה”. וכדי להביא מהומה על גבאי החברה המבקשים את הגנב, הודיע לנשי רבי גבריאל ה“נאמן” ורבי גיצל־שמריה, ראש־הקהל, שנפלה תגרה בין בעליהן והם בכל רע, ותמהרנה הנשים לבוא לעזרת בעליהן אל האספה הסוערת “ותתנפלנה בחמה שפוכה, האחת על רבי גיצל־שמריה, והשנית – על גבריאל ה”נאמן“, ותהי מהומת מות בבית”. ובתוך כך עלה יעקב חיים אל העליה הבודדה שעל גבי עזרת־הנשים, הידועה כמקום משכן שדים ורוחות,

“ויבט בעד החלון רגע קטן על האספה והמלחמה האיומה אשר פרצה בקרבה. האחד אוחז בזקן רעהו והשני ישוך בשניו והשלישי יבעט ברגליו, והנשים תלחמנה אף הנה בחזקה ותקראנה בקול גדול מאד. ולבו מלא נחת ממראה עיניו; ואחרי כן פתח את החלון וישלח בו כר קרוע, וכרגע היתה חשכת קבר בעזרה. כל הנרות כבו מפני הרוח, אשר נשב בחזקה מבעד חלון העליה, והנוצות כסו על פני כל הנאספים ותעלינה בפיהם ובאפם. ולהגדיל המבוכה נתן “המלאך” קולו ממרומים כקול כל חיה וכלב וחתול, ויצא לב כל הנלחמים. וקול אדיר וחזק, קול מפרק קירות בית־התפלה, קול קורא: ”שדים, מזיקים, מלאכי־חבלה!”, קול קורא מקרב לב: “שמע ישראל!” – עלה עד העליה, וה“מלאך” שמע וישחק בכל לב, ויעלם".

אולם אחרית שמחת יעקב חיים היתה תוגה. אחרי שטעם זבולון המלמד מן הלביבות היה לבו נוקפו על אשר השתתף במעשה הפשע, והוא מהר להשיח את דאגתו לאשתו, אשר חשה להודיע את הדבר לגבאי החברה. היא באה אל האספה ותקרא בספקה כפיים:

“מוֹרַרַבּוֹתַי! הלביבות גנב הגנב, וכל המהומה עשה הוא, הוא ולא אחר… אל תשימו חטאת על אישי כי הוא פתי וסכל ולא ידע עד מה, כה אזכה להיות בגן־עדן כאשר הוא לא ידע עד מה”.

וכשנודע הדבר, כי ה“שקץ”, הלכישי, הוא הגנב, נשלחו שני שמשים לתפשו, בעוד שנמכר בפומבי לעבודת הצבא.

– “חמשים שקל אתן להחברה – קרא זמרי המוכס – ואמסרהו לצבא בעד בני”. “ואני אתן מאה – קרא בוקי הסנדלר – ויהיה כופר בני”. “וגם אני אתן מאה – ענה זמרי – לא אחוס על הכסף, כי לחברה הקדושה יהיה”. “אך אני אמרתי בתחלה מאה” – ענה בוקי. “ואני אמרתי בתחלה כי אחפוץ לתת כסף מחירו”. “הפילו גורל!” – קרא אחד הנאספים".

ובעוד שהמריבים מפילים גורל על יעקב חיים, התגנב הנער אל בית התפלה ויקח את צקלונו וימלט על נפשו. הוא בא אל הישיבה הגדולה בעיר נזבל, ונמנה בין תלמידיה המצוינים. וכעבור איזו שנים לקחו רבי גיצל שמריה, ראש־הקהל בכשולה, לחתן לנכדתו אסתר, כי כבר נשכחה מלבו גנבת הלביבות ולא הכיר עוד את הלכישי הגנב. אסתר הכניסה ליעקב חיים ארבע מאות שקל כסף נדוניה, וגם הצטינה ביפיה: “עיניה זכות ומפיקות אור שלוה ועלומים, לחייה עגולות ואדומות כשושנים בטרם הכן שרב ושמש, ושפתיה עטרו על שני חרוזי פנינים”. היתום העזוב והנע ונד מישיבה לישיבה הובא עתה לבית איש עשיר, וכבר חזה בדמיונו את שנות המנוחה והאהבה שיבלה בבית זה, בהיותו סמוך על שלחן גיצל שמריה; אבל השטן השיאו לגלות את הסוד הצפון בלבבו. הוא נוקש בשפתיו:

“וביום הראשון אחרי החתונה ספר לאשתו אשר אהב את כל הגדולות אשר עשה לפנים לאבי־אמה, אם למען מצוא חן בעיניה על חכמתו הרבה, או למען תבקש מאת אבי־אמה, כי ימחה פשעיו מספר־הזכרונות, או למען הראותה כי הזווּג הזה מאת האלהים יצא. ואשתו ספרה זאת להזקנה, אם־אמה, והזקנה ספרה זאת להזקן; והזקן נפעם בשמעו וחמתו בערה בו עד להשחית, ויבקש להפריד בין בת־בתו ובין הפושע אשר נכתב לקבורת חמור”.

ורבי גיצל שמריה הוא כבן שבעים, “בריא־בשר ופניו כסו בחלבם, עורקים אדומים כתולע יכסו כמעשה ארג אותם ואת חוטמו העב, זקנו גדול ומסובך, עיניו ירקרקות” – והוא מטיל אימה על כל סביביו. הוא וזקנתו מהרו להביא את הזוג לפני ר' יחזקאל הדין היושב בבית המדרש, ובקשו ממנו לסדר את הגט. אולם יעקב חיים טען, כי הוא אוהב את אשתו ואינו חפץ כלל לשלחה מעל פניו.

“השמעתם את דברי בן־הזמה? – קראה הזקנה בקול קורע לב בפנותה אל העומדים – הוא יאמר כי יאהב את אשתו ביום הראשון אחר החתונה! אתמול היתה החתונה, והיום יאמר לעין כל כי יאהבנה! הנשמע כזאת בכל ערי ישראל, כי יאהב איש אשתו ביום הראשון אחר החתונה? אוי לי ואוי לנפשי כי כאלה תשמענה אזני! גיצל אישי לא אהבני ולא דִבר עמי כחמש שנים אחר החתונה, וכבר היו לו שנים או שלשה בנים; והפריץ הזה יאמר קבל עם בבית־התפלה בעזות־מצח כי יאהב את אשתו ביום הראשון אחרי החתונה. הה! על חטאתינו! קץ התבל בא!”

גם אסתר הורידה את עיניה היפות כששאל הדין את פיה, אם חפצה היא להתגרש, כי אהבה את אישה היפה והנבון; אולם הזקן נתן עליה בקולו ויאים עליה עד שנאותה. ועל יעקב חיים נטל אחת משתי אלה: לקחת מאתים שקל ולגרש מיד את אשתו, או להקבר בקבורת חמור.

– “לא תקברני – ענה החתן – כי היום אעזוב את העיר ולא תראה פני עד עולם, והיא תהיה עגונה כל ימיה, או אז תתרפס לפני כי אשוב”. – “הוי רשע עריץ! – קרא רבי גיצל בחמה שפוכה ויך כף אל כף – הנשמע כזאת בישראל?… הנבל הזה יאמר לעזוב את אשתו עגונה”… – “הלא אתה תאמר לעגן אותה ולא אני… כשטן קמת להטיל שנאה בין איש לאשתו ועליך תנוח האשמה”. – “דַבֵּר דָבָר! – קרא ר' גיצל בשארית חמות – התתן את הגט כרגע אם אין?” – ”כאשר תתן את הכסף אז אתן את הגט" – ענה החתן באומץ־לב. – “כאשר תראה את אזנך כן תראה את הכסף”. – ”וכאשר תראה אתה את גבחתך כן תראה פני, ובתך תהיה עגונה כל ימי חייה"… – “ואני אדע מה לעשות – אמר רבי גיצל – שימו על הבליעל משמר ואני אשוב כרגע”… אך יצא מהבית ויעקב חיים נגש אל אשתו ויאמר: “חיי בשלום! וחֲַכִּי לי כי עוד נתראה פנים בשמחה” – וימהר לצאת אף הוא.

ובשוב רבי גיצל ושני שוטרים עמו, כדי למסור את החתן לעבודת־הצבא, “היה כמעט משוגע ממראה עיניו בראותו כי הצפור נמלטה מפח”. ויעקב חיים ברח אל כל אשר נשאוהו עיניו, ובהיותו בדרך במלון התודע לשר אחד, כי ידע לדבר רוסית, והשר לקחהו עמו כבן־לויה במסעותיו הרחוקים, שארכו כעשרה חדשים. ובשובם מדרכם דבר השר על לבו כי יתנצר ויעלהו למעלה רמה, אך יעקב חיים מאן לשמוע בקולו. כן הציע לו השר, שהיה אחרי כן לשר־הפלך במאפליה, להשיב לו את אשתו בכח השלטון, וגם את טובתו זו לא קבל יעקב חיים, כי בחר לשוב לבית אשתו בערמה, כדי להציל את נחלתה מיד אביה הזקן. שר־הפלך נתן לו איפוא מרכבה רתומה לשני סוסים ושני מלוים בדרך, וישלחהו לכשולה; וכבוא הלילה התחפש יעקב חיים בתכריכי מת ובזקן לבן וארוך, ויארוב לגיצל־שמריה. ובראותו את הזקן הולך כדרכו לבית־המדרש ונר־דונג בידו להאיר לפניו, חסם את דרכו וקרא באזניו בקול העולה כמו ממעמקי שאול: “חטאת גדולה חטאת בהפרידך בין איש לאשתו, אשר שניהם יתומים, ואני אבי יעקב חיים באתי אליך להזהירך כי תמהר להשיבו אל אשתו, בעיר גמלה תמצאנו, ואם לאו – השנה אתה מת!” פלצות אחזה את רבי גיצל־שמריה ויתעלף מפחד פתאם גם חלה ונפל למשכב; וכאשר הוקלה מחלתו הודה על עונו, וצוה למחוק מן הפנקס את חרפת יעקב חיים ולהשיב את הנדח.

“בכבוד גדול שב יעקב חיים אל העיר, אשר ברח ממנה בחרפה ודאגה זה פעמים. כאיש קדוש נערץ ויתנו לו מקום בראש בבית־התפלה, מבחר העליות היה חלקו, רבי גיצל כתב צואה ויתנהו לראש ביתו ולאדון לכספו, ואסתר הרנינה לבו במאור פניה. ובהוָדע בעיר כי ידיו רב לו בשפת הארץ מהרו ויתנו על שכמו משרת סופר־הקהל, אשר תעשיר את בעליה ותעשהו למושל בעיר ולנורא על כל סביביו”. ו“תקיף”ערום היה בעיר ושמו זבדיה, ובהתאלמנו מאשתו נתן את עיניו באסתר, העגונה היפה, דבר דברי־בלע באזניה וילך לבקש את אישה כדי להוציא מידו גט, ולא מצאהו. אולם בשוב יעקב חיים בכבוד העירה שנה זבדיה את טעמו, ובהחניפו לו התקרב אליו יותר ויותר ויהיה לידידו ואיש־סודו, למען הפילו בפח שטמן לרגליו. אסתר הזהירה אמנם את אישה כמה פעמים שישמור את נפשו ויתרחק מהנוכל הערום הכורה לו שוחה; אולם יעקב חיים לא שם לב לדבריה, באמרו כי אך “פחד נשים” הוא. פעם אחת לא נזהר יעקב חיים בלשונו, כדרכו, ויגלה לזבדיה את קרבתו לשר־הפלך; וגם ספר לו כי הוא היה המת המתחפש, שהפחיד את גיצל־שמריה, לבל יאמין בהבלים. כן מסר לו בסוד, כי אחרי שיהיה שלטון העדה נכון בידו יש בדעתו להפיץ אור הדעת בין אחיו הפתאים והחשוכים, וללמד לבניהם שפת־המדינה הנחוצה מאד בחיים. וזבדיה מהר לפרסם את כל הדברים האלה למען נבל שם יעקב חיים ולהדיחו ממשרת סופר־הקהל. וכשראה יעקב חיים כי כלתה אליו הרעה, הלך מדחי אל דחי וילשין על יהודי העיר, הקנאים והבוערים, כי הם מוצאים פרנסתם בהעבירם סחורות חוץ־לארץ דרך הגבול מבלי שלם את המכס. הפקידים עשו בדיקה גדולה בבתי העיר, ומצאו באמת כמה סחורות אסורות שהחרמו, ובעליהן, כ“ה אנשים מטובי העדה, הושמו במאסר. יקותיאל “השתדלן” נסה אמנם לשחד את שר־הפלך ב”שכחו" בלשכתו צרור־כסף, אך השר היה גרמני מלדה המעמיד על הדין וצוה להשיב את ה“אבדה”
להשתדלן. אחדים מראשי העדה יעצו אז להשלים עם יעקב חיים, למען יתקן בעצמו את עותתו וישתדל לפני שר־הפלך הנוטה לו חסד לקרוא דרור להאסירים. אולם זבדיה קטרג על המלשין וה“עוכר ישראל” והציע להחרימו ולהוציאו מקהל ה' למען יהיה זה לאות ולמופת לבני־מרי ולבוגדים באחיהם. ויעשו כן ראשי הקהל ויחרימו את יעקב חיים בנרות־דונג שחורים ובקול שופר במעמד עם רב. נקל לשער:

“את החרדה הגדולה אשר שררה בכל הבית בהִשָׁמע קול האלה והשופר. נמוג כל לב: כל ברכים כשלו, ובחיל ורעדה שמעו הנאספים את הדברים הנוראים, ואיש לא הרהיב עוז בנפשו להביט בפני רעהו, כי כחוטאים היו בעיניהם ויתודו בקרב לבם על עונותיהם; ורק זאת בקשו מאלהי החסד כי ישימם בראש הרשע, אשר התעתד לשאת את כל העונות על שכמו עד אשר תפער השאול את פיה ותבלעהו”.

וגיצל־שמריה גרש מביתו את נכדתו ואישה שנתפרסם לגנאי, וצוה לפני מותו שישיבו לאסתר את נחלתה רק אחר שיגרשנה יעקב חיים. גם יתר יהודי העיר התרחקו מן ה“מוחרם”, שנתפרנס עוד מכסף התמיכה, שקבל ממיטיבו שר־הפלך, ונאלץ לגור מחוץ לעיר.

“בבית קטן וצר, אשר קירותיו מכוסים בפיח ושחור ובמקום הרצפה עפר וחול, הוא בית אחד האכרים מחוץ לעיר כשולה בעבר הנהר־ישב יעקב חיים על כסא עץ; ואף כי החריש בכל זאת העידו בו פניו, אשר שֻנו מאד בירחים אחדים, כי כמו סער יתחולל בקרבו ובאש לא נֻפחה תאכל במסתרי נפשו. למולו יושבת אסתר אשתו עצובת רוח ונאנחה לרגעים, ובחיקה ישכב יונק אשר תניקהו מחלב שדיה ויישן במנוחה, כי לא יבין את סערות לב הוריו ואנחותיהם ולא יפחד עוד מפחד החיים ומקריהם”.

בבדידות נוראה ושוממה כזו נחמו הבעל ואשתו איש את רעותו, ואף כי חמת נקם בערה בלב יעקב חיים ואמר להמיט שואה חדשה על בני העיר – בכל זאת בטל את רצונו מפני דעת אשתו, שיעצה אותו לבקש שלום והשקיטה את סערת רוחו באמרה: “הן הראשים אשר ידם היתה במעל ישבו במנוחה בבתיהם, ונקיים אשר לא עשו לך רעה מעודך הובאו אל בור; ואם תוסיף שנית לעשות כזאת תביא רעה חדשה על חפים מפשע, ואויביך יניעו אחריך ראשם וילעגו לך, לכן חדל מרוגז ובקש שלום”. יעקב חיים הלך לראשי העדה והתרפס לפניהם באמרו, כי הוא חפץ לחזור בתשובה ולהשתדל שישחררו את האסירים, למען ישיבו לו את נחלת אשתו ויעזוב את העיר. אולם זבדיה, שונאו־בנפש והתקיף בקהלה, לא נתן לו חנינה בעמדו על דעתו כי “למלשינים לא תהי תקוה”.

וגם שר־הפלך החל להסתיר פניו מיעקב חיים וחדל מתמוך בידו, ומחסורו הלך וגדל. הוא בא לגור עם אשתו וילדו באהל עוד יותר בודד ודל,

“הבנוי מעצים דקים, אשר היו למסוס גוסס, ונוטה לנפול לולא תמכו בו עמודי־עץ מבית ומחוץ. זכוכית חלונו האחד הפתוח אל השדה – נשברה לרסיסים, והגליונים, אשר הונחו על השברים למלאות החסרון כתחבושת על מכה, לא הצליחו לעצור בעד שלג ומטר לבל ימצאו מסלות הבית כי אם הוסיפו עלטה על החשכה אשר שררה שם תמיד, ומה גם עתה בעת אשר השלג והכפור כסו במעטה עב את החלון מבית ומחוץ”.

ולמרות העוני והשממון הנורא הוסיפה עוד אסתר לבטוח בה' ולבקש דרכי שלום ואמת; אולם דברי נחומיה לא פעלו עוד על רוח יעקב חיים ההולך וסוער עד היותו כמוכה שגעון המדבר תועה על האלהים וצדקת השגחתו. הוא נתן את ידו לאחדים מפליטי הקהלה, שנעלבו על ידי שלטון הקהל והחורשים רעה על העדה ומנהיגיה. בין שואפי־נקם אלה נמנה גם זמרי הצובע, איש עשיר ובעל־זרוע, שבנו יוסף ובת־בתו נחלו קלון מראשי העדה, שהחליטו לבזותם בפומבי בשביל נשיקת־אהבה.

“שק משוח בזפת ומכֻסה בנוצות כסה את כל גויתו (של יוסף), ומגבעת גבוהה מאד וגם היא משוחה בזפת ומכֻסה בנוצות על ראשו; ידיו אסורות בחבל, אשר קצהו האחד בידי השמש האחד וקצהו השני בידי השני, ראשו כפוף כאגמון, ופניו, אשר כמעט לא נראו כי המכסה כסם עד עיניו – כפני מת. כן הובל ואחריו נערים למאות ירוצו ויקראו בקול: בעל־חטא! בעל־חטא! כי ביום הגדול הזה הוציאו כל המלמדים את תלמידיהם ממסגר החדר למען יראו בעיניהם את המשפט ויקחו מוסר… וכן היה גם משפטת החוטאת. גם אותה הלבישו מחלצות כאלה, או כאשר פי בני כשולה יקבם, “בגדי החתונה”, עדי הביאום אל חצר בית־הכנסת. שם שמו הנערים הגדולים מחצלת על ארבע מוטות־עץ ויעמידו את החוטאים תחת ה”חופה“, ויתרועעו וישירו בקולות מקולות שונים ויסדרו להם קדושין בלעג וקלס. וכל העם עומדים וקוראים בקול: מזל רע! מזל רע!”

אולם בטרם כלתה ה“צירימוניה” המכוערה התעלפה הנערה החוטאת מבושה ודאבון־לב, והחתן עם אביו הצובע התעוררו פתאם על העול הנעשה להם ותלשו את זקן השמשים וגם הכו בעם מכה רבה במוטות ה“חופה”. וחמת הצובע על ראשי הקהל לא שככה עוד, כי כעבור ימים אחדים מתה החוטאת ממחלת לב, וישבע לנקום את מות בת־בתו מידי המרצחים. הוא היה איפוא ראש־המדברים בהאספה הקטנה של פליטי העדה, שנאספו בחדר סגור באחד מבתי־המשתה בקצות העיר, כדי להתיעץ איך להביא שואה על אחיהם הצוררים אותם. והנאספים חכו בקוצר־רוח ליעקב חיים, הרוח החיה במועצותיהם – אולם הוא אחר לבוא. ולא לחנם.

בצאת יעקב חיים מביתו

“נשב הרוח בחזקה וישלך קרח כפתים, ערפלי עלטה כסו את השמים ותהי חשכה איומה; ולולא לבנת השלג אשר הגיע עד ברכיו, כי אז לא ראה דרכו אשר הוא הולך עליה… – “שלום לך!” – קרא פתאום קול מאחריו אשר נכר כרגע כי קול אחד האכרים הוא. ובשמעו רגז תחתיו, ומבלי חשוב מה הוא עושה שלח ידו לצלחתו להוציא ממנה קנה־הרובים (שהוא נושא תמיד אתו לשם הגנה מפני אויביו); ומה נבהלה נפשו בראותו כי שכח אותו בביתו, ויעמוד על עמדו כגבר נדהם ובלהות־מות אפפוהו מבלי אשר ידע מדוע”.

האכר נכנס בשיחה עם יעקב חיים וספר לו, כי פקיד העיר שלחהו להגן עליו מפני מרצחי־החרש שהקים עליו זבדיה מבקש־נפשו; ובעודנו מדבר עמו הוציא גרזן מחגורתו ויכהו על ראשו – וימת. אחרי כן שם הרוצח את המת בשק, ובקשרו אליו אבן גדולה השליכהו אל הנהר. וכשהועלה ה“לויתן” אחרי זמן מה בחכה של דיגים, מהרו ראשי העדה לקברו בחשאי בקבורת חמור כמו שנגזר על המת. גם להאסירים בעון הקונטרבאנדה (גנבת מכס הגבול) קורא סוף סוף דרור, כי הגישו ראשי הקהל משפטם להסינאט והאשימו את שר־הפלך בעצמו בשוד וזיופים; כי פקיד משוחד אחד עזר להם לשים סמרטוטים במקום הסחורות המחרמות ולהכחיד כל זכר להעון. המנוחה היתה שבה איפוא לקדמותה בעיר כשולה לולא הטיל בה סער מאורע חדש. אסתר, אשת ההרוג, שבאהבתה לאישה לא חדלה מקוות כי סוף סוף יצלח לו להשלים עם אויביו – אבדה גם היא, אחר מעשה הרצח, אל כל בטחונה בה' ובצדקת אחיה היהודים, ותבוא לחסות עם ילדה בצל הדת הנוצרית. ובמצאה לה חסות אצל בני אמונתה החדשה, אמרה לנקום מאויביה ותגלה את פשעם להשופטים. ההרוג הוצא אז מקברו, וכשנמצא הפצע במוחו נשלחו ראשי הקהל ביד פשעם לארץ־גזרה. אולם זבדיה, “השאור שבעיסה”²⁴, הצליח בערמתו להנצל מכף המשפט, אף על פי שהרוצח הודה כי היה רק כלי־חפץ בידו. וזבדיה עלה לשבת על כסא ראש־הקהל ויתן חתיתו על כל סביביו. והעיר “הברוכה” כשולה שבה “לפרוח” תחת ממשלתו כמקדם, עד כי התפארו יושביה שהיא:

“כירושלים עיר־הקדש, כי בה לא נראו אף עקבות הגלות. בה הלכו יחפי־רגל ביום התשיעי באב ואיש לא לעג להם; בה חגגו וחוללו במחולות בכל הרחובות בים שמחת־התורה והפורים; בה עשו ערוב למען יוכלו להוציא ולהביא הטלית והסדור ביום השבת בכל הרחובות וזר לא התערב ביניהם; בה שפטו משפט החוטאים, או קראו למספד על מות אדם גדול בראש חוצות ואיש לא כהה בם. גם בית־מקדש מעט היה להם, הוא בית־הכנסת הגדול הגבוה מכל בתי העיר, ואשר לפי דבריהם ישוה לבנין הורדוס ביפיו… והזקנים קבלו מפי אבות אבותיהם, כי הסיד אשר בו טחוהו לא במים ערבוהו כי אם בחלב וביצים, וגזרה גדולה היתה בעיר עשר שנים תמימות לבל יאכלו ביצים”.

ערך הרומאן

הספור “קבורת חמור” מצטין בהרצאה מתוקנה בערך, ובמקומות רבים – גם בהומר (הלצה מבדחת) טוב ובעוז הרגש. וביסודו של הספור הונחה מגמה חברתית: להוכח את כל קלקולו ועריצותו של שלטון הקהל, שהיה עוד בתקפו בימים ההם, אם כי רוב תמונות הרומאן נלקחו מהעבר הקרוב. מנהיגי הקהלות שלנו ערבו אז כמה גסות, אכזריות ותאוות נמבזות בתוך עניני הקדושה והרגשות הדתיים, והובילו את העם בדרכי חשך וכליה.

תעלולי ההשכלה

ובטרם שקפחו דרישות הזמן, החוקים והתנאים החדשים את שיטת ההנהגה הנושנה של מנהיגינו, כבר היתה בה יד הלצים ותעלולי ההשכלה כיעקב חיים, המבשרים את בוא העת החדשה. בעוד שהמשכילים התמימים והגלויים לא יכלו לעמוד בפני המשטר הישן ונתחבאו מפניו בחורים ומסתרים – עלה והצליח השובב הנאור הזה שנלחם בהבערות בכלי־הנשק של עצמה. הוא נצח את החיים בכח המתים. ומי יודע אם לא הצליח יעקב חיים לעשות דבר מה גם בעד השכלת בני עירו ותקון חייהם, לולא היה פטפטן, מתהלל וקל־הדעת; אבל אילו היה מתון ומיושב לא היה שובב.

“כשהגיע “השחר” להשנה החמישית התרבו חותמיו ברוסיה למרות המכשולים העצומים אשר הניחו הקנאים על דרכו. היראים והחרדים סגרו את דלתות בתיהם מפני “השחר” כמפני דֶבר וקטב, והוא, “השחר”, קרע לו בחזקה חלונות בבתי־אפל ויבקיע דרך לקוי־אורו בממלכת החשך: הבחורים בהישיבות ובני היראים והחרדים התחבאו בחדרי־חדרים, בחורבות, בבתי־מרחץ ריקים, בעליות תחת הגג ויקראו את “השחר” בהעלם והסתר; ואם נתפשו בקריאתם נרדפו על צוארם, ולפעמים היו גם מֻכים ומֻענים”²⁵

וסמולנסקין התפרסם לא רק כמפיץ אור אלא גם כאיש־חסד ועסקן לטובת הפרט והכלל. ביתו היה פתוח להאורחים היהודים הבאים מרוסיה להתרפא בבירת אוסטריה; ושני לוחות למשחק שח־מט פתוחים היו מונחים תמיד על שני שלחנות קטנים, וכל הבא לבקר את עורך “השחר” היה העורך מבקשו לשחק אתו בשח־מט; וסמולנסקין היה משחק בחשק נמרץ ואינו מרגיש את מרוצת העת, אך כמעט תמיד היה הוא המנוצח וידו על התחתונה²⁶ ויש שעזר להחולים העניים בכסף, בעצה ובטורח.

מלאכות סמולנסקין לרומיניה

בקיץ תרל“ד שלחה ה”אליאנס" (חברת “כל ישראל חברים”) את סמולנסקין לרומיניה, כדי להתבונן לחיי היהודים העשוקים והרצוצים שמה, למען דעת במה ואיך להושיעם. הוא סבב בכמה ערים, ובדרשותיו הנלהבות שנשא בבתי־המדרשות עורר את יהודי רומיניה להסתדר לקהלות מתוקנות כראוי. כן הציע סמולנסקין ליסד ברומיניה בתי־ספר לרבנים ומורים למען חנך בהם מנהלים רוחניים טובים להקהלות העזובות כצאן בלי רועה. אולם “רשימותיו וזכרונותיו על דבר מסעו ברומיניה, שהגיש סמולנסקין לפני ראשי חברת כי”ח, לא פעלו את הפעולה הדרושה, כי כוח הדמיון היתה נסוכה עליהם, ואותות ומופתים, מספרים וציונים, תעודות מאושרות והוכחות ברורות חסרו בכתביו"²⁷

“גאון ושבר”

בשנה החמשית של “השחר” הדפיס סמולנסקין קבוצת ספורים קטנים בשם “גאון ושבר”, שסופרו באורחת נוסעים לאמריקה על מכסה האניה. אחדים מהספורים הללו מתארים את חיי בני הבירזה ואת נכליהם ותאוותיהם של המשחקים בשער השטרות, שעמיל־זולה ציר אחרי כן בטבעיות רבה בספורו “הכסף”; כי בהיות סמולנסקין בווינה התבונן לתעלולי האנשים האלה, הרחוקים כל כך מחוג משכילינו וסופרינו.

“ובימי מחסורו התודע (המסַפר) לסוחר־שטרות אחד בווינה, ויגלה בו הסוחר העברי כשרונות מצוינים למסחר, וימצא בו כל הסמנים שנתנו אדירי הבירזה בסוחר אמתי: עין חדה, מהירות ההחלטה, תפיסה קלה ושכל עסקני. וייעץ לסמולנסקין להסתופף בחצרות הבירזה ולהתחכך בין הסרסורים והספסרים²⁸, אחרי כי הטבע חננו גם בחוש־ריח חד ודק, וינבא לו עתידות גדולים על שדה מסחר־השטרות העולים ויורדים, ויבטיח להיות לעזר לו במשלח־יד זה. אך סמולנסקין לא שם לבו לעצתו”²⁹.

“נוחם שוא”

חן מיוחד שפוך על הספור הקטן והתמים “נוחם שוא” שנשמע בחבורת המספרים לקול המית הגלים. שאול, גבור הספור, נולד בעיר יפה אחת באונגארן,

“אשר כבתוך גן־עדן היא יושבת, כרמי חמד סביב לה ושדות נושאים פרי תבואה להרהיב עין יקיפוה. בעיר הזאת המלאה ברכה ישב אביו לכסא הרבנות, וישפוט בצדק ומישור את עדתו, אשר חמשת אלפים נפש מישראל היו בה. וכל בני העיר למקטנם ועד גדולם אהבו את הרב…הוא היה איש מדה ותואר, זקנו אשר שיבה זרקה בו ירד עד חזהו, מצחו הזך השתרע למעלה ועיניו הפיקו מנוחה… הוא לא כעס מעודו, שחוק נעים היה תמיד על פניו, ומפתח שפתיו היה אהבה ומישרים…ולא רק בעיני היהודים, כי אם גם בעיני עם הארץ היה כמלאך אלהים. בלכתו ברחובות קריה הרימו כל רואיו את מגבעותיהם מעל ראשם, ורבים נגשו אליו וישקו ידיו; ורבים מהאכרים האמינו אמונה אומן, כי אם הוא יתן ברכתו לאיש אז יברכהו אלהים בלי כל ספק… ואשתו היתה נאהבה ונכבדה עוד יותר ממנו, כי היא היתה אֵם העיר; בבית חולה שם היתה, בבית יולדה לא נעדרה, כי מת איש בעיר אז בכתה לו… ולפי דבריה לא נמצא בעיר ההיא אף איש רע אחד”.

ביחוד הראה הרב את אהבתו לשלום בעת שפרצה מלחמת־ההשכלה בקהלות ישראל.

“היראים חרדו מאד להאמונה פן תפול שדודה לרגלי ההשכלה, ויאמרו להדיח את כל אלה אשר בשם ההשכלה יתימרו מהקהל; אך הרב עמד בפרץ וירבה להוכיח כי הלומדים שפות וחכמות לא יעברו ברית ה', ונהפוך הוא, כי מצוה היא ללמוד שפת העמים. ולאות כי מצוה היא לקח לו מורה ללמד גם את בנו ובת אחותו היתומה, אשר גֻדלה בביתו, שפה ודעת. ובדבר הזה השקיט הריב, והיראים חדלו מלחרף שם המשכילים, והמשכילים לא נזורו אחור מחוקי דתם”.

ושאול בן הרב, ובת דודתו היתומה גדלו כשתילי־זית “וישוו בחן ויופי ולב מבין, עד כי כאח ואחות נראו בעיני כל רואיהם”. והרב והרבנית יעדו את הנערה לבנם היחיד, העתיד לרשת את כהונת אביו; אולם הרב ראה, כי בהדור הבא עתידים להיות הרבנים חניכי האוניברסיטה, ועל כן החליט לשלוח את שאול, במלאת לו י"ח שנה, לבית־מדרש־המדעים בווינה. פרידת ההורים מבנם הנחמד, משושם ונחמתם לעת זקנה, היתה קשה עליהם מאד, והרב והרבנית הסתירו את צערם ודמעותיהם זה מזו כדי לעודד רוחם.

“והעלמה לא נחה ולא שקטה שלשה ירחים ותעש לילה ליום למען תפור כתנות ומטפחות וכל אשר יחסר לאיש בעיר נכריה, והרב ואשתו התבוננו למעשיה וישמחו בלבם… ובטרם עלה על העגלה בלוית אביו, אשר לוה אותו עד ווינה, נשק באהבה עזה את אמו ואת העלמה. – “עודנו ילד!” – אמרה אמו בקול דממה אל הרב בראותה זאת… ולחיי העלמה אדמו כשושנים, ועיניה דלפו דמע זמן כביר עד אשר נחמה אותה הזקנה ותסר דמעותיה מעל לחייה היפות בנשיקות פיה”.

והרב הביא את בנו לבית קרובו בווינה ויעד לו שם מעון וארוחה, ושאול הצטין בשקידתו על למודיו, בלבו הטהור ורוחו הנדיבה. הוא התרועע עם צעיר נבון אחד בשם זרחי, העובד בבית־מסחר, ויחדו טילו בשעה פנויה, גם שוחחו על קורות ישראל ומצב ספרותו. אולם כעבור שבעה חדשים לבוא שאול לווינה, בא שטן ובלבל את חייו הבהירים, המלאים עבודה יפה והגיונות נעלים. בן־גיל, חברו מעיר מולדתו, בא גם הוא לווינה להשתלם בלמודים, ותחת לעסוק בפילוסופיה כדי להיות לרב, כרצון הוריו, נכנס למחלקת הרפואה בהאוניברסיטה. וצעיר קל־הדעת והולל זה התחבר עם סטודנטים שכורם ופוחזים, במשכו אחריו ליון הפריצות וההוללות גם את שאול התמים ועדין־הרוח. בלילה הראשון הובילו לבית־המשתה “הצבי” לשמוע שם מנגינות הצוענים, וכשבקר זרחי את שאול ביום המחרת, מצאהו “שוכב על ערשו ופניו כפני חולה וראשו חבוש במטפחת”. – “הסכלתי עשו – אמר שאול ברגשי חרטה – כי נתתי ידי להוללים, אך מעתה אשמר מפניהם”. – הזהר לך ושמור נפשך! – הועיד בו גם זרחי ידידו – שוה תמיד לנגדך פני אביך ופני אמך, גם פני כלתך הטהורה והתמימה אל תשכח".

אולם כל הבא בכף השטן לא במהרה ינצל ממנה. שאול נמשך שוב אחרי הטומאה והתאוה, “כי איש צעיר לימים כמוהו אשר לו רגש חם ואהבת הכבוד ילכד על נקלה בפח; ואם רק ילעיגו לו רעיו החדשים ויאמרו כי חרפה היא לעול־ימים לבלי שמוח בחיים, יבוש להפרד מהם פן ילעיגו לו”. הוא עזב את בית קרובו, למען היות חפשי לנפשו, וימצא לו מעון אחר בקרבת בית־החולים, כי גם הוא החל ללמוד את תורת־הרפואה כדי להיות בצותא אחת עם חבריו ההוללים. ובני החברותא שלו עשו להם כיס אחד ויסבאו ויזללו איש על חשבון רעהו, כי העניים שבהם אמרו: הבה נבטל את זכות־הקנין ולא נבדיל בין עשיר לרש!

כעבור שלשה ירחים הלך זרחי לבקר את שאול בבית־הקאפה “העטלף”, כי שם בלה ימיו ולילותיו.

“כמאוּרה בתחתית האדמה, מספר זרחי, נראה בית־הקאפה הזה. רצפתו מכֻסה בבוץ וכתליו בפיח ועפר, חשכת קבר שכנה בתוכו, ולולא קוֹל המשחקים והשותים יין־דגן, אשר שאונו עלה באזני בעודני ברחוב, כי אז דמיתי כי אל קבר הובילוני רגלי… בראותי פני שאול – אשר ישב אל השלחן ופניו אל הקיר, כי על כן לא ראני בתחלה – נבהלתי ונעויתי מראות, כי פניו שֻנו עד כי כמעט לא הכרתיו; העלומים נדדו הלכו מהם, ותחתיהם לקחו מקומם קמטים ובהרות, עיניו כמעט שקעו בחוריהן ושערותיו ירדו בלי סדרים על רקתו, זקנו גֻלח ושניו אשר היו לבנות כשלג חשך משחור תארן, ובפתחו פיו הפיץ גועל־נפש…בני החברה שחקו בקלפים, וימשכו ידיהם מעל השלחן רק בהחזיקם בכוס יין־דגן או בשלחם אותן להתעולל בשתי הנערות אשר שרתו אותם. הנערות האלה היו סמל החלאה, קולן כקול העורב הרגיז לב, ועזות־מצחן והנבלות אשר עברו מרגע לרגע על דל שפתותיהן העירו בקרבי גועל־נפש עד כי אמרתי כי עוד מעט ואתעה בקיאי… אך בראותי, כי שאול שולח יד אל אחת הנבלות לצחק עמה, לא עצרתי ברוחי ואקרא: שאול!… הכה תזכור את אביך הישר באדם ואת אמך תפארת־נשים ואת…?”

ושאול נבוך מאד בראותו לפניו את ידידו הנאמן והישר זרחי, שהיה בעיניו כמוסר חי, ויתנכר לו בתחלה; אולם אחרי כן עזבו יחדו את מערת־הפריצים למרות השכורים שהתקוממו ולעגו להם, ושאול נשבע בלב נשבר ועינים דומעות כי ישוב ללמודיו ויעזוב לנצח את חבריו המשחתים. וזרחי לא התבונן “כי רוח היין דובר בו”, וכי דמעותיו “הנה דמעות שכור” – וישמח על התמורה הטובה שבאה ברוח עמיתו. ועל כן גדל שברון רוחו בהודע לו, כי שאול נתפכח עוד באותו היום ושב לבית־המשתה עם רעיו שבאו לקרוא לו.

אחרי כן נודע לזרחי, כי הלך שאול מדחי אל דחי וגנב שעון בבית קרובו כדי לשומו בערבון; וכעבור זמן מה פרסמו העתונים, כי נתפש הסטודנט הפושע בגנבו גם בגד באחד מבתי־הקאפה והושם במאסר, אלא שמהר לברוח משם. שאול התחבא שלשה ימים בווינה. ואחרי כן הלך לעיר ־מולדתו כדי לבקש סליחה על עונותיו הכבדים מנשוא מהוריו וכלתו בטרם ישא ענשו – אך השמועה הרעה קדמה אותו. אביו היה חולה בעת ההיא, ובת־אחותו היתומה שרתה לפניו וקראה אצל מטתו את חדשות העתונים; ובהגיע אליה הידיעה המעציבה על דבר שאול, נשמט הגליון מידה והיא נפלה מעל הכסא ותתעלף. החולה הנבהל קרא אז לעזרה את הרבנית הזקנה, ובקראה מלים אחדות בעתון אחזה השבץ ותמת. “והזקן החולה גם הוא לא נפרד ממנה, כי ביום השני בא הרגע האחרון אשר פדהו מכל צרותיו. ובבוא שאול הביתה ראה את אביו ואת אמו נשואים במטות לבית־עולמים ואת היעודה לו אסורה בכבלים – כי הוכתה בשגעון”.

שאול התחנן לפני השופט כי ידון אותו למות כרוצח נפשות הוריו, אך הלז ענהו:

“משפט מות הוא רק לאיש אשר אין עוד כל תקוה להיטיבו, אבל לאיש המכיר פשעו לו רק עונש אחד יש, ואם איש ישר הוא יקבלנו באהבה, והעונש הזה הוא – הנוחם”. – ואת הדברים האלה צפן שאול בלבו ויקבֹל עליו את המשפט הנורא הזה, ואחרי אשר ישב ששה חדשים בבית־האסורים יצא לחפשי. ומני אז ילך תמם כל היום. יברח מן החיים ומכל שמחה, ואם ישמע שחוק או שיר אז יחרוק שן וינוס כמנוסת־חרב, ואת הנוחם ישא בלבו הנגוע".

נשואי סמולנסקין

בשנת תרל"ה התודע סמולנסקין להעלמה ליאונורה טימקין מווארשה, שבאה לווינה לבקר את קרובתה היושבת בבית־מלון אחד עם המספר.

“העלמה הצטינה ברוב יפיה וחנה, בטוב טעמה, בנמוסי הליכותיה, בשכלה השנון ובעוז דעתה, ותעש על סמולנסקין רושם עז מהרגע הראשון אשר ראה אותה. וכל אשר הוסיף סמולנסקין לדבר אתה, להתבונן אליה ולהתוכח אתה בענינים ספרותיים – כן גדל ערכה וחנה בעיניו. ביחוד הפליאה אותו במשפטיה החרוצים והחריפים על חזיונות הסופרים. ליאונורה טימקין חֻנכה על ברכי הספריות האירופאיות בידי אומנות ומורים נוצרים, ובכל זאת למדה בבית הוריה לאהוב ולכבד את תורת ישראל ומנהגיו בכל לבבה ונפשה, אף כי לא ידעה שפת־עבר. וסמולנסקין, מיום ראותה אותו, היה לאדם המעלה ולאיש־המופת בעיניה, אשר לא ראתה כמוהו בין הצעירים בווארשה. נועם הליכותיו, שיא דעותיו, זוהר שיחותיו ועוז רגשותיו לקחו את לבה וישבו את נפשה”³⁰.

סמולנסקין ואהובתו הודיעו להוריה על ידי הטלגראף כי אורשו, וקבלו מהם בתשובה ברכת מזל־טוב. ולחג־הפסח נסעו הנאהבים לווארשה, ויחוגו את “חג התנאים” ברוב הדר ופאר בבית אבי הכלה, שהיה “חסיד” אדוק ונאור, עשיר נדיב ונשוא־פנים.

“ימים אחדים אחרי התנאים נסע סמולנסקין עם כלתו לשוח מחוץ לעיר, ויהי ברדת ליאנורה מעל המרכבה ותצנח ותשבר רגלה, ותשכב חולה ששה שבועות ורגלה חבושה בחתולי גיפסים. אחרי אשר קרה האסון הזה האמינו הורי הכלה וקרוביה כי סמולנסקין יחזיר את “התנאים” לכלתו, אחרי שלא היתה תקוה כי רגלה תרפא לגמרי; אולם סמולנסקין הודיע את חבתו היתרה לכלתו בימי מחלתה ויהי נאמן באהבתו לה”³¹.

בכ"א נובימבר 1875 בא סמולנסקין עם אהובתו בברית־הנשואים, ובששת אלפים הרובלים שהכניסה לו בנדוניה שלה שכר דירה מרוחת ויערוך בה כלי־בית ומכשירים נאים.

“גמול ישרים”

בהשנה הששית של “השחר” החל סמולנסקין להדפיס את הרומאן בן שלשת החלקים “גמול ישרים”. גם הספור הזה מתאר – כיצירתו הראשונה של סמולנסקין, “הגמול” – את יחוסי הפולנים להיהודים בעת המרד הפולני האחרון: וגם מגמתו היא להוכיח, כי ליהודים ישנם צרכים לאומיים וסגולות רוחניות לא פחות מיתר העמים, ובלחמם בעד עניני לאומים זרים ישלו נפשם בתקוות שוא.

תוכן הרומאן

מרכז המאורעות של הספור הוא בית שמעיה, הנשקף בין גנות עצים וירק בקצה העיר שתיקא. שמעיה הוא יהודי נאור ודבוק בהיהדות, ואירופאי בכל הליכותיו. אביו היה רב באוסטריה, וז כעשר שנים הביאהו אחד האצילים לשתיקא בתור סוכן המפקח על נכסיו. הוא גר ברחוב הנוצרים “הרחק ממושב היהודים, ורק בימי מועד בא לבית־התפלה; ובנו לבש מלבוש כעם הארץ, ואת בתו נתן ללמוד לשון וספר ולפרוט על פי הנבל”. הסוכן הבודד לא היה בא לאספות היהודים ולא נמנה בחברותיהם, כי בעתו הפנויה אהב להגות בספרים. ועל כן היה שמו לחגא בין יהודי העיר, אף על פי ששמעיה עשה להם כמה טובות בהשתדלו בעדם לפני האציל אדוני העיר. האיש היחידי בעיר הקרוב ברוחו לשמעיה הוא ישעיה, בחור ישיבה כבן י"ח שנה, המתגנב בלילה מהישיבה כדי ללמוד מפי הסוכן שפות ודעת. בלילות אפל ומטרות עוז אנו רואים את הבחור הזה טובע בבוץ ברחוב־הנוצרים הרחוק, בשומו פניו לבית שמעיה, משכן האור הרוחני.

“הבית הזה לא גדול היה, כי גם המשפחה אשר גרה בו לא גדולה היתה, רק שמעיה ואשתו ובנו ובתו ומשרת ושפחה – אך נאוה היה במראהו מחוץ ואף כי מבית; כלי יקר לא נמצאו בו, אך סדרים ונקיון נפלא, אשר לא הסכינה עין לראות בכל העיר ההיא; קול ששון ושמחה ושיר־עליזים לא נשמע בו, אבל מנוחה ושלות השקט. בחדר הראשון הרבוע, אשר דרך אולם באו בו, ואשר ארבעה חלונות לו, שנים לצד מזרח ושנים לצפון, ישב שמעיה אל השלחן, לפניו ספר פתוח והוא משים עיניו בו בשום לב עד כי לא התבונן כי איש בא הביתה. ישעיה עמד רגעים אחדים בתחלה בהאולם לנקות את רגליו, ואחרי כן בצד הדלת למען נקותן שנית, אף כי לא עלה בידו להפיק זממו, כי רק את השק אשר לפני הדלת כסה כלו בבוץ ועל רגליו עוד נשאר כהנה וכהנה, והמכסה אשר על ראשו ובגדיו הזילו בצנורות מים. בברכו את אדון הבית בשלום, הרים היושב את עיניו ויתבונן בּבָּא רגעים אחדים כי לא הכירו, ואחרי כן עבר שחוק קל על שפתיו בקראו בקול רצון: ברוך בואך, ישעיה! – וכל הרואה את המראה הזה שחק בלי ספק כמוהו, כי כחתול משוי ממים היה ישעיה; בגדיו ומכסה ראשו דבקו בבשרו, ושתי פאותיו דבקו בלחייו עד כי לא מראה אדם היה לו”.

הבחור היה “גבה־קומה ודל־בשר, לחייו לבנות ורזות, אשר על כן נראו פניו כארוכים מאד”, שתי פאות ארוכות ירדו משני צדי מצחו הרחב, ושתי בבות שחורות כסו על שתי עיניו השחורות והמפיצות אש. הוא החליף את שמלותיו הרטובות ולבש לפי שעה חליפת בגדים קצרים בגשתו להתחמם אצל התנור. אחרי כן הגה ישעיה בספרים והתוכח על ענינים שונים עם בעל־הבית, איש כבן ששים, גבה־קומה עם זקן קטן ולבן על קצה הסנטר, חוטם ארוך ושרוע ומצח גבוה. ובגמרם את למודם ושיחותיהם הזמינה אותם בעלת־הבית לסעודת־הערב; וצפורה בת הסוכן, ילדה נעימה ונחמדה כבת י"ג שנה עם שתי מקלעות־שער ארוכות עד ברכיה, פי צר וחוטם קצר – בקשה בחן ילדותי מאת ישעיה לבל יסיר עוד את בגדו בקצר, כי כך הוא יותר יפה. וברגע ההוא קרצו הוריה זה לזה בעיניהם, ומחשבה נעימה אחת באה בלב שניהם… הם היו מצפים כבר ליום שיוכלו להכניסו לאוניברסיטה, כדי שיהיה הבחור הנבון הזה לרופא או לעורך דין וישא את בתם; אולם נפש ישעיה היתה דבוקה עוד בהישיבה ותורתה, בהמורה הנעלה רבי גבריאל העומד בראשה, ובמנהגי חבריו ותלבשתם. הוא לא שכח עוד, כי חבריו בעיר מולדתו קראוהו “ממזר”, כי אמו העניה נחשדה שהרתה לזנונים לקרובה העשיר שתמך בידה, ורק במות האמללה בדמי ימיה מחרפה ודאבון־לב נודע כי חפה היתה מפשע… ועל כן אהב ישעיה מאד את הישיבה בשתיקא, שאספה אותו ברחמים והשכיחה מלבו את חרפת מולדתו.

ובעת ההיא נכנס הסוכן שמעיה לרשות אדון חדש. האציל הקודם עזב את אחוזתו זה כעשר שנים, כי אשתו הצעירה בגדה בו, והבעל הנעלב בקש מרפא לשברון־רוחו במנעמי פאריז העליזה ויטוש את ארמונו.

“החדרים היו שוממים, וכלי הבית כבר היו לברות לשני תולעים לולא גנבו מהם על יד על יד משרתי השר אשר נשארו לשמור את הבית. הרבה מהכלים היקרים כבר נמכרו, גם אברים אברים מהמנורות נפרדו וילכו איש איש לבית־משתה אחר בלוית אחד המשרתים אשר גרונו יבש מצמאה. שמה ושאיה שררו בכל פנות החדרים הרבים, אשר עשרת שנים לפנים היו מלאים אדם ושמחת החיים. וכבר ידעו כל בני העיר למקטנם ועד גדולם כי שדים ולצים אוו את הארמון למשכן להם. שם ילינו ויתהוללו ויחולו במחולות ביום חתונת בניהם ובנותיהם השדים הקטנים, כי מודעת זאת כי גם השדים פרים ורבים כבני־אדם”.

אולם הארמון חיה משממותו בבוא מפאריז האדון החדש, בן אחותו של האציל הקודם. הוא היה “איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, יפה תואר מאין כמוהו וחכם־לב ואוהב חיים ושמחה, כי על כן קצה נפשו בתחלה לשבת רק בודד בארמון”. הוא שלח לקרוא אליו את סוכנו שמעיה, וכשהשיב הלז כי יבוא בעוד שלשה ימים כעס האדון הצעיר ויחרוק שניו בזעם, גם קוה למצוא תנואות על הסוכן “כי בלי ספק גם הוא גנב ואיש־מרמה ככל אחיו”. ומה השתומם האדון בראותו לפניו בפעם הראשונה יהודי לובש תלבושת אירופאית ומדבר בלשון ברורה ובכבוד. שמעיה לא נתפעל כלל מקצף אדוניו, ובמנוחה בקש סליחתו על אחרו לבוא, כי היה עסוק בעבודתו, גם ישב בעצמו על הכסא וסדר את חשבונותיו בדעה צלולה. וכשהביע האציל את תמהונו על זה שמצא “יהודי אשר לו לב אמיץ ולא יחת מפני גערת אדון” – השיבהו הסוכן: אמנם זכור כי לא חטאת היהודים היא, כי אם חטאת האדונים אשר ירבו להשמיע גערה, גם בעת אשר לא להם הצדקה". האדון הצעיר החל להרגיש קצת עלבון בדברי שמעיה, שאינו מקבל מרות, אולם הלז אמר בבטחה ובהכרת־ערכו: “כעת אשר אעבוד עבודתי אז הנני הסוכן, אבל בעת אשר נדבר לא בדבר עבודתי אז הנני אדם”. והאציל נוכח מעט מעט כי יש לו עסק עם איש ישר, נאור ונכבד, ובצאת הסוכן הושיט לו את ידו ויאמר: “הנני מכיר לך טובה, כי עזרת לי להסיר מבלי משפט מעוקל על דבר היהודים”.

הוא חדל לבקש חשבונות מהסוכן בהשענו על אמונתו, וגם בקש ממנו שיציג לפניו את בנו עמיל. העלם הזה נראה כבן אחד האצילים הגדולים, “ובתארו, בכל הליכותיו ותנועות גויתו, בניבו ובמלבושיו היה נחמד מאד”. במהרה “היו השר והעלם העברי לרעים נאמנים וכאחים מלדה ומבטן, ואל כל אשר הלך הוביל אתו את אוהבו”. והאדון הצעיר בקש מאת עמיל שיסתיר את מוצאו העברי בהציגו אותו לפני האצילים הפולנים שהחלו לבקר את ארמונו, שנתמלא תשואות אורחים ושאון עליזים.

“וארמון השר הוא בית גדול, בו תחתיים ושניים. התחתיים המה החצי במעבה האדמה, והחצי ממעל לה, כי על כן החלונות קטנים מאד; והשניים המה חדשים גדולים וגבוהים וחלונות גדולים קרועים בהם לארבע רוחות הבית, העומד בתוך הגן הרחק כברת ארץ מדרך־המלך, ובין שדרות אלונים כבירי ימים יעברו העוברים אליו. בקיץ המראה הזה נעים לעין מאד. להשדרות ברכות־מים משני עבריהן, בתוך הברכות ישחו דגים מצופים ברצי זהב וכסף, וביניהן פרחים ושושנים נחמדים לעין, וממעל להן בַּתָּוֶך ירָאה הבית גם הוא מצֻפה בעלים ופרחים מסביב. על שלבי המעלות יעמדו מעבר מזה ומזה אריות פִּתּוחִים מאבני־שיש מעשה ידי אמן; על האחד ירכב יוּבל אלהי־הזמרה וכנורו בידו, עיניו נשואות השמימה, פיו פתוח מעט כמו ישמיע קולו, ולמולו ישב אמור אלהי האהבה, עיניו ילטוש ובידו חצים וקשת”.

בארמון זה הכיר עמיל ראשונה את שמנה וסלתה של החברה הפולנית, ושם החל לחוש את מנעמי האהבה בקרבת אלישבע, אחותו היפה של האדון. ובעקב האושר אוחזת הקנאה. ביחוד היה עמיל כקוץ מכאיב בעיני שני אצילים: בן־סוסי, איש גבה־קומה וחסון כאלון, שכל עשרו הוא “שפמו הארוך מאד, אשר יראה כשתי שני המזלג שהתפרדו לשתי קצוות”, כי קוה שברבות הימים יהיה לו “לחכה להעלות בה עלמה עשירה”; והשני לו כלבי, בעל זקן־לחיים שחור וארוך ואשה יפה וסוררת, המתימר תמיד בסוסיו האבירים ובכלביו היפים. בנשף אחד הרבו שני האצילים הללו לחרף את היהודים כדי לעקץ את עמיל, אולם הוא ידע להשיב חרפתם אל חיקם בהשכל ודעת, ועל כן נועצו בסתר לנקום ממנו. הם החליטו לגלות לאלישבע, כי עמיל אוהב עלמה עבריה, מרים בת שמריה נערה יפה ותמימה, שהוריה האורתודוקסים למדוה לשון וספר בעצת רעותם הנאורה דינה, אשת יואל; כי בת־שבע בתה, ילדה יפה ונבונה, התהלכה כאחות עם מרים ולמדו יחד אצל מורה אחד. ואז, קוו צוררי עמיל, תקע נפש אלישבע מהעלם היהודי הנחמד, שאין לבו שלם עמה. ולהגדיל אסון עמיל נועצו שונאיו להסיר ממנו גם את לב מרים ולמשכה ברשת בן־סוסי, האורב לבנות יהודים עשירים למען חלל תומתן וכבודן ולקבל מהן כאות־אהבה טבעות משובצות באבנים יקרות. את חפצם זה הוציאו המרעים לפעולות בעזרת בת־שבע.

“היא היתה אחת מאלה אשר הטבע יצרם להיות מלאכי־מרום או שדי־שחת, כי נתן להם לב טוב וקשיות־עורף גם יחד”. ובמות אמה כבדה עליה יד איזבל, אמה־חורגתה, ומרוב כעש ומרי הקשתה את לבה ולא חמלה על רעותה מרים שהיתה למכשול בדרכה. שתיהן אהבו את עמיל הנחמד, וכדי להפטר מצרתה דברה בת־שבע בתחלה על לב מרים שתעשה רצון הוריה ותהיה לאשה לבן־הישיבה ישעיה, האוכל על שלחנם בשבתות; ובראותה כי רוח מרים זר לישעיה, הנקרא בפיה בכינוי־הבוז “גללון” – קרבה אותה לבן־סוסי האורב לה. איזבל עשתה את בת־שבע למפקחת על בית־היין שלה, כדי שתמשוך לשם ביפיה את האדונים המרבים בשתיה; ושם הציגה בת־שבע את מרים לפני בן־סוסי וכלבי,

“האדונים הנכבדים קדמו פני מרים בתרועת שמחה, כי אור שבעתים ראו עיניהם בהופיעה בהוד יפעתה להם ככוכב מאיר בשמי־ערבות המגרש מפניו חשך; וכאשר פתחה פיה, וחן אין קץ מלא את כל הבית בניבה הנעים עד כי היו כשכורים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם – אז עזבה בת־שבע אותה אתם, ומרים כמעט לא התבוננה בהוָתרה בבית לבדה. דברי חלקות אשר לא שמעה מעודה פרצו מעל שפתי האצילים הגדולים, ומה גם מעל שפתי האדון המרומם הנקוב בשמו בן־סוסי, כפרץ מים כבירים ועברו כל חק. בתחלה לא נעמו לה החלקות האלה כשטף מים קרים אשר ישטוף מבלי משים גוית איש בחוּמה, אבל לאט לאט הסכינה אזנה בהם ותחל לשחות בגלים הנעימים. וכי ימצא איש, המפרש ידיו לשחות, את קברו במים אדירים הן לא דבר זר הוא”.

ובעוד שהרשת היתה פזורה לרגלי מרים, הגה ישעיה באהבתה ושת עצות בנפשו איך לגלות לה את מצפוני לבו ואהבתו להדעת, בחשבו בתמימותו כי העלמה היפה תקרבהו בשביל השכלתו. ישעיה היה בודד וגלמוד בהישיבה, כי לא מצא נחת בחברת הבחורים הבוערים, ועל כן מהרו להתעורר בלבו געגועים עזים לרעיה אהובה בחיים. ובעוד שרגשי אהבתו למרים הלכו והתגברו, בא שמשון השדכן והציע לפניו שדוך עם אותה העלמה. “לך לבית־המרחץ – אמר השדכן – ולבש כתונת לבנה ועשה את שערותיך, העלה מסרק על ראשך וסלסל פאותיך והיה חתן”. ישעיה שמח מאד על ההצעה, ובבואו לארוחת השבת קבלוהו שמריה ואשתו בחביבות מיוחדה. עיניהם התבוננו רגע:

“בפני מרים, וכרגע כוננו אותן אל ישעיה, כמו יד נעלמה תצוה עליהם במפגיע לעשות כזאת והם לא ידעו. מרים ישבה בדומיה ותסב עיניה מישעיה וכמעט יראה גם להביט בפני אבותיה. אביה נסה כפעם בפעם לדבר אליה למען תרים ראשה, אך היא ענתה רק בשתים שלש מלים ותוסף להשפיל עיניה. אמה התבוננה לזאת ותבט בפני שמריה ותקרוץ עין, ויחדו שחקו מטוב לב… ולוא ידעה הבת מחשבות לב אמה, כי אז אולי אדמו פניה מקצף ותחרוק שן על כי ערב לבה לחשוב אותה ליונה פותה”.

בשעת הארוחה הרבה ישעיה לדבר בשבח ההשכלה כדי למצוא חן בעיני מרים; אולם הוא נמצא קרח מכאן וקרח מכאן³² בעוד ששמריה ואשתו נבהלו למשמע אזנם וחשבוהו לאפיקורוס, לא קרב אליו את לב מרים, הנמשך אחרי צעירים מגוהצים ורודפי־תענוגים, ואחרי “פריצים” שכורים דוברי־חלקות. ובשוב אביה ביום שבת אחד לביתו מצא את בתו שוכבת במטה כחולה מסוכנת, פניה “כלהבים, לחייה כאש אוכלה ורוח אפה כאש קודחת. עיניה סוגרו ושפתיה תמללנה דברים זרים ונוראים מאד”. ויבהילו את הצוענית ותבוא “ותעש כונים מדונג ובדיל, ותעשן אותה בעשן שערות־עזים”; וגם ה“בעל־שם” וה“קדר” (הישמעאלי) שעוש בלהטיהם ולא יכלו לרפא את החולה. לאחרונה נקרא הרופא, אף על פי שמומר הוא, ובשימו עין על מרים אמר כי מחר תשוב לאיתנה; ובאזן שמריה הוסיף בלחש, כי בתו שתתה לשכרה יין שאמפאניה, והתנומה תפכחנה ותוציא את יינה. האב הנעלב הכה את הרופא שתי פעמים על הלחי לתמהון כל העומדים עליהם, והרופא המוכה תבעהו לדין ויושיבהו בכלא. ובצאת שמריה לחפשי קפצה עליו זקנה, ועצבת נוראה דכאה את רוחו. “איש־התואר, אשר פניו הפיקו תום וטוב־לב ושלוה ואושר, אשר עיניו האירו תמיד ולא ישב אף רגע בלי עבודה ומעשה בלתי אם הגה בספר או שח עם בני ביתו, ועתה משחת מראהו, עיניו החלו לכהות, חוטמו האריך וגידים אדומים כתולע ישרגו סביב לו, וכאבן דומם ישב ולא יפתח פיו”. הוא החל להשגיח בעין פקוחה על בתו, שרף את ספריה ולא נתן לה לצאת לבדה מפתח ביתו; אולם כעבור שלשה חדשים קמה עליו רעה מתוך ביתו, כי בלהה הנוצרית הזקנה, ששרתה אצלו רוב ימיה, היתה אם אמו של בן סוסי, והיא הדיחה אחריו בסתר את מרים, וביום־הפורים, חג השמחה ליהודים, באה על שמריה שואת פתאם.

“המונים המונים יתגודדו ברחובות העיר, אף כי כנחלי מים כסו פני הרחובות, ערמות השלג, אשר השמש שלח בהן שניו ויפצל בהן פצלים, תמוגינה מפני חֻמה; המכסה הלבן אשר כסה פני החוצות, שחר משחור תארו, ועד ברכים יחצו העוברים ברחובות. ובכל זאת תהימינה מאדם. נערים נושאי קערות מעולפות במטפחות־משי וצמר ובהן ממתקים יסובו עיר; צירים נאמנים המה לשולחי המנות, ויחכו עד אשר ישיב המקבל מנה אחת אפים לשולחה, ואגורות אחדות ימצאו שכר לכתם. אנשים ילכו שנים שנים לאסוף נדבות נדיבי־לב… כי יום־גמולות הוא, והעניים והאביונים הלא יחכו ליום הזה כל השנה, כיום־שוק הוא להם וישאיר להם ברכה. ובכל בית שמחה, השלחנות ערוכים ומטעמים יכסו פניהם ולא יחסר המזג, וכל המרהיב פה ימלאוהו”.

אולם שמחת שמריה ערכה, כי בשובו מבית־התפלה קדמה אותו אשתו בפנים איומים ושערות פרועות, וקראה כמשתגעה: “הידעת שמריה? אין לך בת עוד!” הזקן נבהל רגע ואחרי כן התגעש, ברקעו ברגלו קרא להמון הסקרנים שנקבצו אצל ביתו: “תנו לי את בתי! איפה הסתרתם אותה?” ומרים ברחה עם בלהה אחרי מאהבה ותסר לבית־מקלט־הנזירות, ובאותו היום קבלה את הדת הנוצרית. אביה הזקן בקשה כל היום ולא מצאה ובערב בא לחקור על אודותיה אצל בת־שבע רעותה. והרעיה הבוגדה חלתה ונפלה למשכב זה כירח ימים, כי אחרי הביאה את הרעה על מרים החל הנוחם להציק לה מאד, וגם תוחלתה לרכוש אהבת עמיל במחיר חטאתה נכזבה אחרי כן. “בבשרה שולח רזון, שניה כמו גדלו עד כי לא יתנו את השפתים להשלב, וקול כחלילים יוצא מגרונה וירגיז הרוח. עקבות חן ויופי נראו עוד על הפנים הדלים האלה, והעינים השחורות והגדולות מאד, אשר תחשבנה להסגר לנצח, הפיצו עוד אור כהה, כאור נר טרם יכבה”. נפש בת־שבע קרבה כבר לשחת בבוא שמריה אל חדרה, ובשמעה את מוסרו הנורא “פרץ נחל דם מפיה, ועיניה כוסו בשמורותיהן – ותאלם לנצח”.

וישעיה בא לשבת בבית שמעיה הסוכן, כי אחרי שאבדה תקותו לשאת את מרים לאשה גבר עליו השעמום ביותר ובקש לו נוה שאנן וחביב לפזר בו את מחשבותיו הנוגות. וגם שמעיה מצדו בקש מאת ראש־הישיבה, שירשה לישעיה לגור בביתו, למען יורה עברית לעמיל ויקרבנו לעמו וליהדות. על הדבר הזה שמחה ביחוד בתו צפורה, הכרוכה זה כבר אחרי ישעיה. “הילדה גדלה פתאם ברוחה וגם בגויתה עד כי בשלשה ירחים היתה כמעט לנערה, ואבותיה החלו לפחד בראותם כי פתאם לפתע גדלה ומדברה היה בנחת ותפלס מעגל רגלה; את שעשועי הנוער השליכה רגע אחרי גוה ותכן לבה אך ללמודים, ומה גם לשפת־עבר אשר היתה לה למבחר שעשועים”. וגם עמיל, המשכיל האירופאי והמתבולל בין הפולנים, שש על קרבת בן־הישיבה שבזהו לפנים, אחרי ראותו את מומי החברה הפולנית, המדברת אליו ידידות מן השפה ולחוץ. הוא שקד על הלשון העברית והתהלך עם ישעיה כאח: אולם בעת ההיא בא מאורע ששנה את הלך רוחו של עמיל ורתקו שוב להחברה הפולנית. הכהנים הקאתולים הרימו נס המרד, כדי להסיר מאמונתם את עול הממשלה הרוסית, והאצילים הפולנים בקשו לכבוש שוב תחת ידם את האכרים המשועבדים, שאלכסנדר השני שחררם מעולם. הם “אצרו אוצרות כלי־קרב ונשק ואבק־שרפה במערות יער ובסתר בתי־התפלה, ויכינו גום למלחמה”. וגם עמיל נמשך בכל עוז רגשותיו אחרי תנועת המרד לשם החופש היקר לכל איש נאור ובשביל אלישבע אהובתו. הוא גלה את סודו לרעהו ישעיה כדי לסחוף גם אותו אחרי הזרם; אבל ישעיה היה לאומי ודבק בעמו יותר מדי כדי להפקיר את עצמו בעד עניני לאום זר, כי הרגיש שאפילו אם ינצחו הפולנים לא יהנו מזה היהודים ולא יקצרו לעולם את אשר זרעו בדמעה. והשלום החל לסור אז מנוה השלוה של הסוכן, כי דרך עמיל הרחיקה אותו גם מאביו וגם מרעהו; וכבוא האביב תעה ישעיה בסביבות העיר תפוש ברעיוני־עצב. הנה יום ל"ג בעומר:

“רוח צח יפוח על פני הככר אשר לפני העיר שתיקא. השמש יופיע בהודו ויאיר פני כל החי, וגם על העץ וירק־דשא ישפוך יפעתו, וכמו חיים נפח בהם, וכמו ניב־שפתים ברא להם, ויחד יפצחו רנה ויביעו בקול גדול את אשרם ושלותם. ההרים עטו ירק־דשא, והעצם הרעננים שלחו סעפותיהם המכוסות בעלים ירקרקים, ועין להם כמו זה עתה רוו מטל. שם על ההר, אשר האוהבים לצאת לשוח בשם ציון יכנוהו, ירעה עדר עזים ורחלים מפוזרים ומפורדים לכל קצותיו. ונער קטן עם שוט ארוך פי שלש ממדתו נוהג בם ומחלל בחליל קטן… ביער המכסה את ראש ההר יתהלכו בחורים ויבקשו – מקלות לוז או ערמון ישר… אלה יפצלו בהם פצלים ויעשום למקלות־תפארה, ואלה יכופו אותם ויעשו מהם קשת לירות בה חצי־עץ עד למרחוק”. והכר המשתרע לרגלי ההר מלא אנשים וילדים, נשים ועלמות, ונראה מרחוק כמכוסה במכסה של צבעים שונים. “אלה הסירו בגדם העליון מעליהם ויכסו בו את הארץ, וישכבו עליו ועיניהם השמימה נטויות, ואלה ישכבו ועיניהם תחדורנה בלי ספק לשאול תחתית; זה שוכב וזה יושב, זה יתהלך וזה יתגלגל, זה ידלג וזה יתרונן. והנערים כמעט כלם חגורי קשת וחצים המה, ויקלעו אל העצים ואיש ברעהו. ואלה אשר אין כלי־קרב בידיהם ישחקו כהעולה על רוחם; האחד יעשה נפלאות בעמדו על ראשו ורגליו נטויות למעלה, והשני יעמוד על ארבע ומכסה־הראש על גבו בַּתָוֶךְ, והמון נערים יקפצו עליו איש אחרי רעהו ויזָהרו לבל ישליכו את המכסה בקפצם, כי המפיל את המכסה ישא עונש ויעמוד על ארבע ועל גבו יקפצו רעיו. וקול כל חיה וכל עוף מסביב ישְמע, אשר הנערים ישכילו להשמיע בגרונם. חג היום כי כל הנערים לא ילכו אל החדר, ועוד זאת כי יצאו לשוח בשדה, וביצים אדומות כדם נתנו להם הוריהם”.

אולם ישעיה לא השתתף בחגיגה, כי נפשו תאבל על רעהו ההולך בדרך־חתחתים, מבלי שיוכל להרחיקו ממנה או לגלות את הדבר לאביו. ובעודנו צולל במחשבות־תוגה, עבר על פני בית־המקלט וראה את משרתי הבית מכים ופוצעים את שמריה, שבקש לראות את פני בתו העצורה שם. רחמי ישעיה נכמרו על הזקן, ובהודיעו להממשלה כי בית־המקלט נעשה קן למסתרי המרד – גורשו משם כל הנזירות: וגם מרים נאלצה לשוב להוריה, גם כי “נקל היה לה לרדת לירכתי בור משוב לבית אביה”, כי הרתה לזנונים…ואחרי גלותו מצפוני המורדים ברח ישעיה לעיר־המלוכה, וכעבור ששה חדשים עמד במסה ונכנס למחלקת המשפטים בהאוניברסיטה. הוא גמר את למודיו במשך איזו שנים, ויהי לעורך־דין מפורסם באהבתו ליהדות ולבריות ובהצלחתו בבתי־המשפט.

ובתוך כך העבירו המורדים את משפחת שמעיה למעון אחר, והכינו בביתו השוקט והבודד שטרות־כסף מזויפים, בהעשירם את קופתם על חשבון אוצר־הממלכה. אולם עמיל בדק את החשבונות ומצא, כי כלבי ובן־סוסי העוסקים במלאכה גנבו מן השטרות ושמו בכליהם; ובאמרו לגלות את הדבר למנהיגי המרד התנקשו הנאשמים בנפשו. וגם הכהנים וראשי המורדים נאספו לאספה במערת בית־מקלט הנזירים ובקשו לדון למיתה את עמיל על גלותו את סודם לישעיה הבוגד, ורק בעמל רב הצליח להציל את חייו. עמיל המסור בכל לבו לרעיון שחרור פולין, נוכח אז כי רוב חבריו בתנועת המרד הנם אנשים פוחזים, או גם רמאים ומרעים; ומי יודע אם לא נפל רוחו ולא הסתלק מפעולת המרד לולא עודדה אותו אלישבע אהובתו בחבקה אותו בזרועותיה הלבנות. ו“מהרגע ההוא אשר שפתיו נגעו בהיד השלוחה אליו, החלה אש יוקדת ללהט את לבו ותצת את כל קרביו עד כי לא ידע עוד מה עמדו. דמי הנעורים התגעשו בקרבו ויהיו כגחלי־אש, ולא מצא מנוח לכף־רגלו וירץ בחדר הנה והנה, כמו בקש מערכת־צבא להתנפל עליה ולהכריעה תחתיו לעיני האשה אשר בה כל חיי רוחו”.

ועמיל הראה גדולות במלחמה עם חיל הממשלה ונתמנה לשר־אלף; אולם סוף סוף נצחה הממשלה, והמורדים הוכו ונמלטו להממלכות הקרובות,

“רק עקבות הצרה והעוני והמחסור אשר הביאו עוד נראו בכל מקום. כשודדים פשטו על כל הבתים אשר ידעו כי יצאו בהם דבר מה וישלחום באש, ואת אדוניהם שלחו לארץ תחתית אם ערב לבם לקום בפניהם, ויגדל העוני בכל הערים האלה וסביבותיהן. אך לבני ישראל גדלה הצרה כפלים, כי בכל עת המרד הרבו הפולנים לשדוד ולחמוס ככל אשר מצאה ידם, גם כספם גם נשמתם לקחו אם ערב לב איש לעמוד בפניהם. ואחרי כן ביום הפקודה כאשר נתנה הממשלה מס על הארץ, היו המה הראשונים לשאת בעול המס הזה; כי אצילי בני פולין מרחוק ברחו, והנתפשים אֻסרו וישלחום ביד פשעם, ורק היהודים נשארו על מקומם ויפול עליהם הגורל לתת כופר חטאת הארץ בעת אשר כל מעיני השכר נסכרו, ויפנו אל ימין ואל שמאל למצוא מוצא למחיה ואין”.

אולם מפלת המורדים לא שללה מבית שמעיה את פרי נצחון עמיל ועוז־רוחו. אלישבע נשארה נאמנה לו באהבתה, ובהתגירה היתה לו לאשה. וגם ישעיה זכר את מורהו החביב אחרי ששקטה הארץ, ולקח את צפורה בתו לאשה.

ככה באו הישרים על שכרם וגמולם.

ערך הרומאן

הספור “גמול ישרים” הוא מסוכסך ומסורס ביותר, ובכמה מקומות נראים כבר סמני הירידה בכשרון המספר. אולם לרומאן זה יש ערך לאומי מיוחד, כי בו השתדל סמולנסקין בראשונה להוכיח, שהיהודים צריכים לנהל פוליטיקה לאומית מיוחדה לעצמם בארצות פזוריהם, תחת לעמול לריק בעד עניני לאומים זרים. את הדבר הזה הבינו שמעיה וישעיה, שלא נמשכו אחרי תנועת המרד מחמת דבקותם בעמם וברוח היהדות.

הגבורים האידיאליים

שני אלה הנם הגבורים האידיאליים (היותר רצויים) של סמולנסקין, שכבר נתבגרו לעומת אלה של מאפו ויל“ג. בעוד שנחמיה, הטפוס האידיאלי של ה”עיט צבוע“, הוא רק מליץ בעברית, אוהב השכלה ועושה טוב וחסד סתם – דואגים כבר שמעיה וישעיה לתקון היהדות ושכלול חיינו הלאומיים כאנשים מנוסים ובעלי השקפה חברתית קבועה. וכן נוכחו כבר הגבורים הללו עד כמה משפילה ומביאה לידי התבוללות תכנית־ההנהגה האידיאלית של יל”ג: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”.

התמזגות האנושיות והיהדות

שמעיה וישעיה חפצים להיות יהודים נאורים גם מבית וגם מחוץ, גם בחייהם הפרטיים וגם בחברה, כי צרכיהם האנושיים והעברים נתמזגו כבר יחד. הם מתחילים כבר להרגיש בערך התרבות הלאומית והמיוחדה שלנו, המעורבה מיסודות הציביליזאציה (התרבות וההשכלה) האירופאית והמסורה של היהדות. ואותו ההבדל שבין הטפוסים האידיאליים של מאפו, יל"ג וסמולנסקין ישנו גם בין הסופרים הללו בעצמם.

חיי המשפחה של סמולנסקין.

סמולנסקין, שהיה נודד ונעזב וחסר בית וחבת אנשים קרובים כל ימיו – דבק באהבה רבה במשפחתו והיה לבעל ולאב מופתי.

“בבית־הדפוס היה סמולנסקין עובד, עסקן, סופר ועורך, ובבואו בערב אל ביתו היה מסיר מעליו בפרוזדור הבית את נעליו ובגדיו ולובש בגדים נקיים ונעלים מגוהצים, ויהי נקי לביתו וילבש צורה חדשה, צורת איש־מנוחה ושמח בחלקו… הוא לא זרק מעולם מרה בביתו ויתנהג בכבוד עם רעיתו, והיה עובר על מדותיו משום שלום־בית. בימי שמחה ומועד היה סמולנסקין עורך את השלחן ומסדר עליו את הכלים בטעם ובסדר נעים. הוא היה הולך על פי רוב בעצמו אל החנות או אל השוק לקנות צרכי אכל וידע היטב במה לבחור ובמה למאוס. חזון נפרץ היה לפגוש את סמולנסקין בבקר וסלו בידו ובו ביצים, גרש, כרוב ושאר ירקות והוא שמח בה”מציאות" אשר קנה… הוא בעצמו היה רוחץ את ילדיו באמבטות של מים קרים. כשהיתה האומנת הולכת לטַיל עם ילדיו בגן היה הוא מלַוָם והולך לא רחוק מאחריהם לשמור עליהם לבל יאונה להם רע וינצרם כבבת־עינו. אם נפל אחד מילדיו למשכב היה סמולנסקין סועדו על ערש־דוי וגוזל שנתו מעיניו בלילות למען ישים עין על הילד החולה. סמולנסקין חפץ לחנך את בניו ברוח היהדות ולהניח ליסוד השכלתם ידיעת שפת־עבר. כשהיה מטַיל עם ילדיו או יושב אתם בבית היה מספר להם אגדות קצרות, יפות ונעימות, אשר תכנן היה לקוח מהמדרשים ומספרי חכמי ישראל של שנות הבינים, והוא היה מתבלן בבדיחותות משמחות את לב הילדים. האגדות הקטנות האלה, אשר היה בודן מלבבו בין רגע, היו תמיד מסודרות וערוכות ומסופרות בטוב טעם ובכשרון נעלה… הוא אסר להחזיק בביתו תמונות וציורים המתארים ציד החיות, שפיכות דמים וחבוקי חשק, לבל יפעלו על לבות הילדים פעולה רעה… הוא הראה תמיד פנים יפות וצוהלות לילדיו, לבל יעכיר רוחם ויעציב לבם; ובחלותו היה דואג מאד לבניו, ובהביטו אליהם היו עיניו מתמלאות דמעה, אך היה מסתיר את חולשתו זאת מעין כל"³³.

“המביט”

בשנת תר“לח החל סמולנסקין להרגיש מחסור בפרנסה, כי הכנסת “השחר” היתה מצומצמה ביותר; ועל כן החליט להוציא לאור עתון שבועי בשם “המביט”, שלא יהיה לו דבר “עם האמונה, למען יוכלו גם שלומי אמוני ישראל לתת לבניהם לקרוא בו”. העורך קוה, כי העתון הזה, העוסק רק בידיעות התבל והטבע, בהליכות עולם וחדשות שונות – יתפשט בנקל בין העם ויביא לו רוח הגון; אולם טעה בחשבון, ואחרי שיצאו כ”ו גליונות מ“המביט” נפסקה הוצאתו. סמולנסקין הדפיס בעתון זה שורת פיליטונים יפים בשם “עלי חמד”, ואחד מהם, “יללת הרוח”, תורגם רוסית וגרמנית.

יחס סמולנסקין להסוציאליסטים

ובאותה השנה, 1878, נחשד סמולנסקין בעון התחברות להסוציאליסטים הריבולוציונרים, וכפשע היה בינו ובין בית־הסוהר. פריימאן הדפיס בדפוסו של סמולנסקין את העתון הסוציאליסטי “האמת” והתהלך עמו כרע, וכשהושם במאסר בשביל כמה עונות מדיניים נמתח חשד גם על סמולנסקין. אולם מהרה נתבררה צדקתו, כי באמת התיחס סמולנסקין תמיד בשנאה להסוציאליסטים היהודים, שהיו בעיניו כ“פושעי ישראל”. ועל פי משפטיו, שהשמיע על “המהרסים” בכמה מקומות מספוריו, אפשר לראות כי לא הכיר את הצד התיאורי של שטתם.

“עת לטעת”

בשנה התשיעית של “השחר” הדפיס סמולנסקין את מאמרו הגדול “עת לטעת”, שבו הוא מגנה את “השכלת ברלין”, אשר הרחיקה רבים מן היהדות. החקירה היבשה הניסה כל לחלוחיות מיהדותם של אחינו הנאורים, והם נשרו מגוף האומה כאברים צומקים;

הרומאנטיקה הדתית

ועל כן משתדל סמולנסקין לחדש את הרומאנטיקה הדתית, את יצירת הדמיון והפיוט בתוך היהדות, ולבססה על הלאומיות. על השאלה: "איך נפיח חיים חדשים בקרב העצמות היבשות, אשר החלו להתפרד מן הגויה? – הוא משיב כי יש ליסד בתי־ספר לרבנים ומורים, שמהם תצא יהדות חיה, מרגישה עם כח צמיחה וגִדול.

נסיעה שניה לרוסיה

ושמחתו של סמולנסקין היתה גדולה בהוכחו זמן מה אחרי כן, כי התעמולה³⁴ שלו בעד הלאומיות ותחית היהדות עשתה פרי. בסוף חורף תרמ“א נסע סמולנסקין לפטרבורג ולכרכים אחרים ברוסיה כדי לאסוף כסף לצורך הוצאת ספריו ומאמריו בכ”ב חלקים, ובכל מקום מצא חברים־לדעה ולאומיים נלהבים שקבלוהו בכבוד גדול. זו היתה “עת התעוררות הרוחות והתרגשות הלבבות בקרב ישראל. רוח מחנק נפש היה מרגש באויר, כאלו כלם חשו כי עוד מעט ויתפוצץ הרעם על בית ישראל ויכהו שאיה. והימים ההם היו ימי הרת מחשבות חדשות בקרב צעירינו, אשר נוחים היו להתפעל ולהתלהב מכל מלה שהיתה חדשה בעיניהם”³⁵. הסטודינטים היהודים קבלו איפוא בתרועת עליצות את ראש הסופרים הלאומיים, ובהכינם לכבודו משתאות וחגיגות נשאוהו על כפים בקהל רב. ותלמידי האוניברסיטה שבמוסקבה הגישו לסמולנסקין למנחה עט־זהב עם הכתובת: “ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה”.

ספורי סמולנסקין במהדורה שניה

מסע־נצחון זה ברוסיה הלביש רוח חדש את המספר, וספורים חדשים החלו להתרקם במוחו. ובשובו לווינה חדש את הוצאת “השחר”, אחרי שנפסקה כששה חדשים, ושלם את חובותיו הרבים בארבעת אלף הרובלים שאסף מהחותמים על הוצאת ספריו במהדורה חדשה. בהוצאה זו החל סמולנסקין לעסוק בראש שנת תרמ“ב, בעשותו כמה שנויים ותקונים בספוריו. אולם החזיונות החדשים שעלו על לבו לא יכלו לרקום עור ובשר, כי בעת ההיא החלה בריאותו להתמוטט מרוב עבודה ומשבר־רוח. השמועות על דבר ה”פוגרומים" בנגב רוסיה הרגיזוהו מאד ונסכו עצבת ומרירות על רוחו הבהיר. והוא כתב אז שורת מאמרים נמרצים ונלהבים על מצב אחיו הרצוצים ועל “חבת ציון” או תנועת הישוב בארץ־ישראל, שנולדה אז.

מחלתו

בשנת תרמ"ג חלה סמולנסקין בשחפת הריאה והגרון, והיה אנוס להפסיק את עבודתו בבית־הדפוס, אם כי הוסיף לכתוב עוד בעד “השחר”. ועל ידי זה נתדלדלה פרנסתו, ונדיבי היהודים בווינה כלכלו את הסופר החולה ואת בני ביתו.

“נקם ברית”

אולם בטרם יכבה נר כשרונו של סמולנסקין התרוממה עוד פעם אחת לבת־קדשו, ויכתוב מתוך אפיסת כחותיו הגופניים את הספור היפה ביותר “נקם ברית”, שהוא “מעשה שהיה והוה ויהיה בכל מקום ובכל זמן”.

גבור הספור, בן־הגרי, נולד לאב למדן וחצי משכיל ולאם חפשיה בדת, המחקה את מעשי הגויים ושואפת להתבולל ביניהם. וזקנו הלמדן והחרד על דתו התפשר עם אמו בחנוך נכדו, ויורו לו גם עברית ותלמוד וגם למודים כלליים; אולם השפעת האם על רוח בן־הגרי גברה והכריעה. כשגדל בא לעיר־המלוכה כדי להכנס להאוניברסיטה, ושכר חדר במעון אלמנה צעירה ויפה של שר־אלף, שמצאה קורת־רוח גם ביפי תארו והליכותיו וגם באהבתו לסדר ונקיון.

“והתהלה אשר שמע בגלל האהבה הזאת הוסיפה לשים עליו משמר לבל יפריע אף רגע המשטר בכלי החדר, וכמו לוא כלי־קדש היו כן ירא לשלוח ידו ולגעת באחד הכלים ולהניעו ממקומו. ואם קרה מקרה רע, כי הביא במנעלו גרגיר חול או עפר אל החדר – אז סגר את החדר על מסגר ובמטפחתו נקה את הרצפה עד היות לה ברק כבתחילה. וזה הדבר אשר עצרהו מהביא אל ביתו את חבריו, גם אלה אשר לא ממקור מחצבתו יצאו… וכאחד מבני הבית התערב בכל שמחה ובכל חג, אשר חגגה בעלת־הבית, ולא רק כאחד מראשי הקרואים כי אם כאדון הבית נחשב תמיד. ובגללו הרחיקה מביתה גם את הנסיך נ., אשר גר בביתה, בהצותו את בן־הגרי ובנשאו מאיש־ריבו זה מכת־לחי. והדבר הזה נתן משנה שמחה בלבו… כי במקום הזה ראה עין בעין כי תמה נכרתה כל שנאת הדת”.

בחלום נעים כזה חי בן־הגרי כארבע שנים – עד שהקיץ לראות עמל ויגון. אחרי שקדם בברכה את בעלת־הבית בחג הפסח של הנוצרים, מסרו לו שני מכתבים. הוא קרע את מעטפת האחד – והנה בלהה! “העולם חשך בעדנו – כותב אביו – קוינו לאור והנה חשכת צלמות, יחלנו לשלום והנה בעתה!” האספסוף פשט בעיר מולדתו על בתי ישראל וישחית בחמת רצח ואבדן את כל הנמצא בהם, הרג או פצע כל יהודי הנופל לידו ועשה כל נבלה לעיני השמש. לאביו שברו המשחיתים יד, ומצואר אחותו רוחמה גזלו את עדי־הזהב, ובאורח פלא נצלו ממות בהסתרם במרתף. וגם הנוצרים הנאורים השתתפו במעשי השוד והרצח, בשכחם פתאם את כל השכלתם וכל רגש אנושי. “ולא על הבית והכסף אשר היו למשסה – מסים אביו את מכתבו – אף לא על כבודי וכחי אשר עלו רגע אחד בתהו לבי דוי, כי אלה וכאלה תקרינה בחיים, אך על כי כל אלה היו למשסה בידי מרצחים בחוצות בלי מפריע, והמה אלה אשר להם הקדשתי כל חיי לקרוא להם אחי!”

“נבהל, נפעם ונדהם אחז בן־הגרי בראשו בכלותו את הקריאה, כאיש אשר שב אל נוהו, והנה הוא וכל אשר בו היה למאכלת אש. כאיש אשר אין ברוחו נכונה רץ הנה והנה בחדר, וישכח רגע גם בעלת־הבית ואת הסדרים אשר אהבה, וידרוך ברגליו על הטָפִיטִים³⁶ היפים ועל הרצפה אשר אתמול מֹרטה בשעוה למען היות לה ברק כראי מלוטש; גם בכלים הרבים אשר עמדו על השלחן שלח כפעם בפעם את ידו. וירם כלי אחר כלי ויאחזהו בידו ויתבונן בו ויציגהו על מקום אחר, כמו אך זה היה חפצו להפוך החדר וכל אשר בו על פניו. ופתאם כמו נבעת מפעל ידיו סגר את הדלת על מסגר וישב על הכסא, שתי ידיו העמיד על השלחן ואת פניו שם בכפותיהן, וישב זמן כביר כגבר נדהם”.

צערו של בן־הגרי היה עמוק ומכאובו גדול “כמו זה עתה נחתה בו יד המכים”; אבל מחשבותיו לא היו ברורות, ולא ידע בעצמו אם יש בהן מעין חרטה על נטיתו להתבוללות והתרחקותו מעמו, או דאגה למצב אביו, או בושה על אשר חזר אביו מדרך הפרוגרס וההתבוללות למראה הצרה הבאה עליו. ובתוך כך זכר את המכתב השני, ויפתחהו והנה הוא מאמו, הכותבת לו: “בני מחמדי! צר לי מאד, כי האדיבו לבך בשמועה לא טובה; ולוא על פי יצא הדבר כי אז לא הודעתיך מאומה מכל אלה, כי למה זה נרבה דברים במקרה רע, אשר אל נכון כענן כלה יעבור ולא יזכרוהו. ובהודע לעם הארץ כי אנחנו מעבירים השמועה בכל הארץ, הן אז תהיה להם הצדקה לשנוא אותנו כי נשמיע בשתם בקהל… ועל כן אמץ לבך, בני… רק סרטן ילך אחורנית ולא בן־אדם אדון הדעת”.

הדברים האלה עודדו את רוח בן־הגרי, ויקרא כאיש היוצא ממבוכה גדולה: “אך זאת היא חכמת לב, תפארת נשים! רב כח לבה גם מכח לב אבי!” “ופתאם התחלחל כגנב כי ימצא; יד דפקה על הדלת, ויזכור כרגע את בעלת־הבית וימהר להציג את הכסאות על מקומם, וגם לישר הדורי המצע על הרצפה, ואת מטפחתו העביר על הרצפה להעביר כתם שהשאירו המנעלים אחריהם”. הדופקים היו חברי בן־הגרי, שבאו לקרוא אותו לאספה שנועדה בבית־התפלה לכבוד סופר עברי גדול, העובר דרך העיר, וגם להתיעץ על האמצעים כנגד ה“פוגרומים”. אולם בן־הגרי הסובר כי “בפשע עמנו”

באה עלינו הצרה הזאת, ענה לחבריו: “לא אלך עמכם, ואף אתם לא תלכו אם יש בלבכם דעת ומשפט, כי בזה תעלו אף עם הארץ, כי תראו לכל את איבתכם ותאותכם לנקום נקם”.

בימי־החופש מלמודים שב בן־הגרי לעיר מולדתו, ולא מצא שם נחת. בית הוריו, שהיה לפנים נוה עושר ושלוה, נתרוקן ונתדלדל וענן עצבת שוכן בו.

“אביו שב³⁷ אמנם לאיתנו, אך רוחו לא נכון בקרבו למן היום אשר הָהְפַּךְ עליו בלהות־חמסים וירא חתת; מני אז יירא לנפשו ולעירו וגם לכל עדת בני ישראל, לרגעים יאנח כילד חולה ויביט סביבו כמו תרועת שודדים יקשיב מרחוק, ואל בתו יביט ויתפלץ… וכאשר לפנים לא נשמע אף פעם שם ישראל בבית ההוא, כן יזכור כיום בשם ישראל כפעם בפעם, ומדי יזכרהו כן אליו ירגז ויפחת; והדבר הזה היה לשבט־מוסר לאמו הרבה יתר מכל השבטים הנוראים אשר חלו בה בימים האלה…וגם רוחמה, אשר לפנים רוח חיים מלאה ואור תמיד הופיע מבין שמורות עיניה השחורות – אף היא נאנחה לרגעים בהביטה אל אביה, וכמו צעיף יגון כסה הוד מצחה ויעיב את ברק עיניה”.

וכן לא מצא בן־הגרי נחת וגהה³⁸ לשברון רוחו בצאתו בין ידידיו ומכריו הצעירים. אלה שקועים ביגונם וידיהם רפו, ואלה מתאגדים לאגודות ומאספים כסף לישוב ארץ־ישראל. "לבנות הריסות ציון! – קרא בן־הגרי בלב רגז ודואב – אוי להן לאזנים שכך שומעות! הנה כה שובב פתאם העם הזה משובה נצחת עד לקרוא בקול בשם ציון ואדמת יהודה; כן על זאת הוכו תמיד כי יבדלו משכניהם וכעם הארץ לא יתחשבו, והנה הם שבים אל קיאם להרחיב הפרץ.

בן הגרי שפך את לבו בחיק אמו, ועצתה היתה "כי יבקש נחומים לו בחברת אוהביו מאז בארמון האציל מ., ושם ינוח לו מעט מזעף רוחו. כדבר אלהים היתה עצת אמו בעיניו”, כי עם בני האציל למד יחד בבית הספר, ועם בתו שחק כאח עם אחות. הוא בא אל בית האציל בלב דופק מזכרונות נוער, ומה גדלה עליצותו

“כאשר האירה העלמה, אשר גדלה ותיף, את פניה לו, ותושט לו ידה באהבת רעים ואחים, ותביע שמחתה בפה מלא לראות אותו בתפארת אדם, כי היה לאיש. וגם אמה הראתה אותות אהבה ושמחה לו, ותבקשהו כי ישב ימים אחדים אתם עד אשר ישובו הבנים וחבריהם מהשדה, כי יצאו לצוד ציד. ומה מלאו כל חדרי לבו גיל עד כי חשב להבקע כאשר קראה לו העלמה ביום השני והשלישי ללותה בדרך, כי יצאה לרכוב על הסוס והוא על יד ימינה, ויעברו הרים ועמקים מרהיבי עין. זה כמה לא ראה בן־הגרי תפארת השדה; בעיר־המלוכה ראה אך פושעים צצים כעשב השדה ועריצים כארזי־אל, מרמה תוציא לחם ובדמעות עשוקים יפרצו היקבים יין – אבל הארץ כי תוציא צמחה וגנה את זרועיה תצמיח כבר נשכחו מלבו. ותרוהו עינו נחת בכל אשר מסביב לו; גבעולי־הפשתים אשר נשאו ראשיהם המבריקים לעין השמש ויגדלו מאד, עד כי בעברו בין שורותיהם עם העלמה היו עליהם סתרה מזה ומזה; שדמות הדגן והחטה אשר נשאו יבול למכביר, והמה השחו ראשיהם כמו שָׂחו איש את אחיו באהבה וכגלי מים עוברים על פני כל הככר נראו מרחוק; שדמות החציר לבהמה, אשר השתרעו עד קץ מראה העינים כמו כֻסו בירקרק חרוץ, ובהם משובצים כל אבני־חן בצבעים מאליפות מרובבות; גם שריקות העדרים וקול הרועה בחלילו עם משק גלי הנחל על פני חלקי האבן – כל אלה דברו אך בשפה אחת, שפת האהבה; וגם שפתי בן־הגרי נעו ונפתחו כמעט כשפתי ילד קטן אשר ינסה לשנות בדברי הדובר בו”.

ובשובו לפנות ערב מטיולו עם בת האציל נקרא לאולם האורחים.

“הוא בא אל חדר גדול, אשר ארבעה חלונות לו וקירותיו מצופים לוח ארז עם מעשי צעצועים כזר סביב מתחת להמכסה. בַּתָּוֶךְ עמד שלחן גדול וסביבו המון כסאות גדולים מעשה אמן כלם, מצע יקר יכסה על כל הרצפה, ועל השלחן מיחם גדול מאד, אשר מֹרט למען היות לו ברק; ולאור הנרות הרבים יבריק הוא והטס הגדול אשר עליו יעמוד, וכל הכלים אשר עמדו על השלחן התנוצצו ויפיצו קרני אור. העלמה ישבה על כסא וראשה נשען אל הקיר מאחריה, ובבואו הניפה ידה לו בחן לאות כי יקרב וישב על צדה; וכאשר נתן ידו לה החזיקה בה, וחום עבר על כל בשרו מכף רגלו עד קדקדו”.

בן־הגרי היה “כצולל במצולת אור עיני העלמה, אשר הרבתה לשיח עמו”, ולא התבונן שפני אחיה, ששבו מן הציד, הפיקו תמהון בראותם את קרבתו לאחותם. הוא לא הרגיש גם במבטי הזעם שכונן אליו בן־שבמה, השוגה באהבת העלמה; ותחת זאת הרגישה בזה בת האציל, שהוסיפה להאיר פניה לבן־הגרי ולשיח עמו ידידות כדי להקניט את בן־שבמה ולהלהיב בו את רגשי הקנאה והאהבה. אולם מקסם כזב זה לא ארך זמן רב. בקום העלמה ממושבה לראות בשלל הצידים הצעירים, חורו פתאם פני בן־הגרי כמת: הוא ראה על חזה את עדי־הזהב של אחותו רוחמה… הוא זכר כי העדי הזה שודד ממנה בעת הפרעות שנעשו ביהודים, ויתחנן לפני העלמה: “זרי אותו הלאה ואל יתעב יפיך, כי האיש אשר מידו הוא לך – הוא שודד בצהרים”. אולם בתשובה על תחנתו הוכה מכת־לחי רועשת מאת בן־שבמה, גוזל העדי והמגישו לאשכר לאהובתו.

“כמוכה מרעם עמד בן־הגרי על מקומו, אלפי רעמים המו באזניו ורבו רבבות חזיזים עפו מול עיניו בכל מראה וצבע, וכמו לא הוא כי אם אחר הניף ידו להשיב חרפה למחרפהו, רק זאת חש כי ידו הורמה לכפר חרפתו; וברגע ההוא אחזו בו שש ידים וגלגלוהו מהמעלות, וקול שחוק אדיר וחזק פרץ מהחדר והוא השביח גם את שאון אלפי הרעמים”.

ובהיות בן־הגרי כבר בחוץ שפכו עליו בעד החלון מים קרים לקול שחוק גדול שהתפרץ שנית. אולם הוא לא הרגיש מאומה ברגע ההוא, וישב תחת העץ נבוך וקפוא וריק מכל רעיון וחפץ. ורק כעבור זמן מה התעורר לקול נביחת כלב, ויחש פתאם את צערו ומכאוביו. אז זכר את כל אשר קרהו ואת החרפה שהמיט עליו בן־שבמה, ובמצאו ריבולבר בכיסו התאושש וקרא: “בדמו אכפר חרפתי!” בן־הגרי תעה כל הלילה סביב להארמון, ומהפכה רוחנית התחוללה אז בקרבו. הוא נוכח עד כמה גדולה שנאת האזרחים הנוצרים ליהודים, ועד כמה עמוקה התהום שביניהם. יחוסי־ידידות קלים מכסים אמנם לפעמים תהום זו, אבל לא יסתמוה לעולם. כל שיטתו בדבר האחוה הכללית ובטול הפרוד הלאומי הוכחשה איפוא מחיי המציאות³⁹. היהודי מוצא קרבה פנימית ומרגעה רק בתוך עמו האמלל והבודד בגויים, ורק בו עליו להדבק, אם לא יחפוץ להיות קיסם⁴⁰ נדח בין גלים סוערים.

ובתוך כך עלה השמש, וקרניו פרצו להם לאט לאט דרך “בין מפלשי עבי הטל ותראה הככר בכל הדרה; מנוחה שאננה בכל אפסי הארץ, ואל כל מקום אשר תבטנה העינים תראה אך יד הטבע הנדיבה אשר לא תבדיל בין משפחה ובין שבט ולשון”. אז החלה המנוחה לשוב גם ללבו המרתח של בן־הגרי, ורגשי הנקמה השתתקו בו. הוא השליך את הריבולבר תחת אחד השיחים ושב לאטו העירה. ובעברו על בית־התפלה שמע קול יללה מרגיז רוח, כי אותו היום היה התשיעי באב, יום צום ומספד על חרבן בית־המקדש. בן־הגרי עמד על סף הבית וירא המון יושבים:

“על הארץ כאבלים על מת, רגליהם יחפות וראשיהם כפופים ועיניהם מקור דמעה וקולם מרגיז הרוח ומבעית הלב. רגע עמד על עמדו כמשוגע ממראה עיניו, כי לא הבין במחזה ויהי בעיניו כמשוגע או כחולם חלום… ופתאם התנפל על הארץ, ובחזקת היד הסיר במעוף עין את מנעליו מעל רגליו ויזרם הלאה, ובשתי ידיו ספק על ראשו ויתן קול בכי אשר השביח רגע כל הקולות יחד… ובהביעו בשפתיו דברי הקינה “ציון הלא תשאלי לשלום אסירַיִךְ” – החלו עיניו לפכות דמעות כמעיני מים ויבך ויוסף לבכות, ונחת מאין כמוה חש בבכיו… ובקומו ממקומו ככלות התפלה הביט סביבו כמו עולם חדש תראינה עיניו, עולם של אחדות, אהבה ואחוה. אבל בטרם עוד הספיק להביא חשבון מחשבותיו, נגש אליו אבי־אביו הזקן בהוד קומתו ובזיו תפארתו וירם ידו ויתן אותה על ראשו בקראו בקול רועד: “אלהים יחנך, אפרים בני!” פני הזקן המפיקים כבוד ויֹשר, עיניו אשר בהן נוצצו כספירים אגלי־דמע, זקנו הלבן והגדול היורד עד חזהו ועליו יתגלגלו דמעות כאגלי־טל, וקולו אשר כנחמה ותקוה וסליחה גם יחד נשמעו בו – הפיצו הדרת־קדש מסביב; ואל רק על לב אבי אפרים כי אם על כל העוטרים עליהם מסביב שפך רוח חן ותחנונים, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותיהם”.

ובן־הגרי ששב בכל לבו אל עמו, החליט לכפר את חטאת הנהגתו עד כה ולעלות לארץ־ישראל כדי לעבוד אדמתה; כי הנקמה היותר יפה מאויבינו היא “נקם הברית, שנכרות מהיום הזה והלאה להיות איש לרעהו לעזר, ואיש לאחיו יאמר חזק ונתחזק בעד עמנו וארץ אבותינו!”

ערך הספור

סמולנסקין תאר בהספור “נקם ברית” את המהפכה הפנימית שהביאו ה“פוגרומים” בשנת 1881 בלב צעירינו הנאורים. רבים מהם שבו לעמם ועלו לעבוד אדמת ארץ־ישראל, אחרי שנכזבה תוחלתם באופן נורא משאיפות החופש והאחוה שפשטו ברוסיה בשנות הששים. הלאומיות שלהם היתה בנויה איפוא על ההחלטה כי הפרוגרס לא ימהר, או לא יביא לעולם, תשועה גמורה לאחינו הנרדפים. אולם יש להוסיף, כי הלאומיות של סמולנסקין בעצמו לא היתה תלויה במהלך הפרוגרס והתנאים החיצוניים לבד, כי היא היתה נובעת ממקור רגשותיו.

חסרון שיטה של לאומיות חיובית

ורק מחסרון שיטה ברורה של לאומיות חיובית ונחוצה כשהיא לעצמה בחר המספר לעורר את הרגש הלאומי בתארו את בדידותנו ושנאת הגויים לנו.

בתחלת חורף תרמ"ד נסע סמולנסקין לבקש ארוכה למחלתו האנושה במיראן, ומשם כתב לידידו המשורר דוליצקי:

“לוא ראית אותי עתה לא הכרתני, כי אני הוא. במשך השנה הזאת זקנתי ושבתי, כחי עזבני ואור עיני גם הוא אין אתי. בשרי כחש ועצמותי שופו ולחי נס, והנני כגל של עצמות אשר רק קרום דק מן הדק ישוככהו לבל יתפרד ויהי לאין; כי בכל צרתכם לי צר, וממראה עיני איך אחיה בראותי את חמס האחים הנעשה בארץ”.

ימיו האחרונים של סמולנסקין

במיראן הוסיף סמולנסקין לערוך את “השחר”, ומחלתו הוקלה מעט, ובקיץ תרמ“ד הלך להתרפא בגלייכינברג, אולם שם נתגברו שוב מכאוביו. בסוף אותו הקיץ שב המספר לווינה ושבע שם עמל ויגון, כי לעיניו מת בימים ההם חותנו החולה. ובראשית חורף תרמ”ה הלך שמולנסקין שנית למיראן והיה גר שם

“בבית־אורחים, ואחת הנזירות היתה סועדת ערש־דויו. הרופאים צוו עליו לבל יקח עט בידו ויגידו לו כי הכתיבה תקריב לשחת נפשו; אך החולה לא שם לבו למצות רופאו, וברגעים שהיה יכול לתפוש עט בידו ולכתוב בו היה תופשו, ולפעמים היו מתמלטים גם חדודים ומהתלות מפיו כאלו סמולנסקין הבריא והעליז מושך בו. אך רגעים כאלה לא רבים היו ביום או בשבוע, ועל כל רגע ורגע, שהיה כותב, שִלם במוח עצמותיו… בחדש טבת התגברה מחלתו של סמולנסקין עוד יותר, ובכל זאת היה נוח ורך להאנשים הקרובים אליו, ועדינות נפשו לא עזבתהו אף רגע… כשנכנס חודש שבט תרמ”ה החל סמולנסקין לחוש כי ימיו חוצצו ורגעיו ספורים, וכי אפסה כל תקוה לרדת מעל ערש־דויו, לכן התאמץ בשארית כחותיו ומהר לגמור את הספור “הירושה”, למען לא יכלה המסַפר טרם יכלה הספור; ויכתוב סמולנסקין בשכבו על מטתו את הפרקים האחרונים של “הירושה” על גזרי ניר בחפזון גדול, למען לא יקדמנו המות, באותיות זקופות ועקומות…

בט“ו שבט גברו מכאובי הסופר עד מאד, ויתן לו הרופא מורפיום להקל ולהשקיט את מכאוביו העצומים, ויהי כל היום כמטושטש ולא הכיר את הנכנסים אליו. ולמחרת בבקר, ביום ט"ז שבט תרמ"ה, כאשר נכנסה הנזירה, אשר שרתה את פני החולה, לחדרו – ותמצאהו מוטל על הקרקע בפִשוט ידים ורגלים וכל רוח אין בקרבו. כפי הנראה ירד מעל מטתו בלילה לשאוף אויר אצל החלון ויפול וימת”⁴¹.

“הירושה”

החלק השלישי והאחרון של הספור “הירושה”, שהחל להדפס עוד בשנה השמינית של “השחר” (תרל"ז), ראה אור רק אחרי מות המספר. תאורי הספור הזה הם משורבבים קצת, אולם יש בו גם מחזות יפים ונאמנים. גבורו הראשי זרחיה הוא בן רומיניה ומורה עברית, שנעשה לאומי, כבן־הגרי ב“נקם ברית” מפני צרות עמו בארץ־מולדתו.

תכונתו הכללית של סמולנסקין

סמולנסקין היה בעל דמיון עז, אבל לא פיוטי כאותו של מאפו. בחזיונותיו אין כמעט שירה, אבל יש בהם הסתכלות⁴² רחבה, אם כי שטחית, בחיים. גם בהשיחות הארוכות של התפלספות והשתפכות־הנפש, הממלאות את כל ספוריו, יש רק מעט ממעוף הפיטן ומעומק הרגשתו; ותחת זאת יש בהן הסברה רחבה לאמתיות ידועות, והשקפות הנקנות מתוך התבוננות חיצונית בחיי האדם ופעולותיו. סמולנסקין איננו מעמיק כי אם מרחיב גם ברגשותיו וגם בהגיונותיו. הפובליציסט, המסביר והמעורר מתגברים בו על פי רוב על היוצר, הציר וההוגה. כמעט לכל ספוריו ישנה מגמה קבועה מראש, אולם אין זה מקלקל את טבעיות גבוריו. הראשיים שבהם שייכים לסוג האנשים היותר ידוע לסמולנסקין: בני־הישיבה שנתפקרו על ידי ההשכלה

סמולנסקין בתור טפוס לגבוריו.

ביסוד תכונתם של הגבורים הראשיים הללו (יוסף, יעקב־חיים, ישעיה וזרחיה) יש חלק גדול מתכונת סמולנסקין בעצמו, וכמה ממאורעות חייהם קרו גם לו. ועל כן הם מתוארים בטבעיות רבה, אף על פי שהצד האמנותי אינו משוכלל בכלל בספוריו של סמולנסקין. הוא כתב אותם קטעים, קטעים בעד חוברות “השחר”, וזה גרם להם חטיפה ובהילות, סרוס וחזרה.

חפזון ורגשנות

סמולנסקין, העתונאי הטרוד, לא היה עורך מראש תכנית מסוימה ומדויקה לא לספוריו ולא למאמריו הגדולים. רגשנות⁴³ סובייקטיבית (עצמית) מתגלה בכל יצירותיו ומפעליו, בעוד שהם לקויים בנוגע לדיוק, שכלול וחשבון. סמולנסקין נעשה מספר לא מאהבתו להאמנות אלא כדי לפקוח את עיני אחיו על צרכי חייהם; והוא נעשה לאומי לא על פי שיטה חברתית ברורה אלא מחמלתו על עמו הרצוץ.

¹

משֶׁה לֵיבּ לִילְיֶינְבְּלוּם (1910 – 1843).

“חטאות נעורים”

משה ליב ליליינבלום נולד בכ“ט תשרי תר”ד בהעירה קיידאן שבפלך קובנה. אביו היה חבתן² עני, בקי במשנה ובאגדה, המגיד שעור בבית־המדרש לפני חבריו בעלי־המלאכה.

את חנוכו, למודיו וקורות נעוריו תאר לנו אחרי כן ליליינבלום בעצמו בספרו “חטאות נעורים” או “הודוי הגדול של אחד הסופרים העברים, צלפחד בר חושים התוהה”³ (ווינה, תרל"ו).

ראשית למודיו

הספר הזה הוא אוטוביאוגראפיה (ספור תולדות עצמו) של המחבר, והמעשים המסופרים בו הם טפוסיים לאותו הדור.

“ביום חמשה עשר בשבט תר”ח – מספר ליליינבלום – לקחני אבי על זרועותיו וישאני לאבי־אמי, שהיה מלמד תינוקות; ושם ב“החדר” החל אבי־אמי ללמדני אל“ף־בי”ת על גליון גדול הדבוק בדבק על לוח־עץ. ממילא מובן, שהמלאך הזורק מטבעות כסף ונחשת מן השמים לתינוקות של בית רבן לא בזה ולא שִקץ גם אותי. אנכי למדתי בשקידה, ולא עברו שלשה חדשים ואני כבר ידעתי לקרוא היטב בסדור התפלות… זקני, היה בקי במקרא ובחכמת הדקדוק, לא למדני גמרא עד שעשני בקי בתורה ובנביאים ראשונים כמעט בעל פה… בילדותי הייתי מתחטא פעמים הרבה לפני אבותי ולא רציתי לאכול; ואבותי לא רצו להרעיב את הבן היחיד שלהם… והיו נותנים לי כסף כדי שאֹכל. אני שמרתי את הכסף, קבצתי עשרה רובל כסף קימעא קימעא. חשבתי את עצמי לעשיר, אף על פי שלא ידעתי עוד שימים יבואו ואסבול מחסור לפעמים, וסך עשרה רובל יהיה בעיני כשלל רב… ואבי קנה לי ספר “עשרים וארבעה” מדפוס זולצבאך שעל השער שלו היו מצוירים האבות: אברהם בשעה שעקד את יצחק, יצחק בשעה שברך את יעקב, ויעקב בשעה ששכב לרגלי הסולם שראה בחלומו; ולא עוד אלא שהיו מצוירים שם מלאכים בעלי ראש וכנפים. אבי הביא לי את הספר הזה ואמר לי שמחירו עשרה רובל, ואנכי מהרתי ונתתי לו את כל הוני ורכושי בעדו".

בשנת תרי“ג מתה אמו של ליליינבלום במגפת הכולירה, “אף על פי שנשאה עליה קמיע של קלף” לשם הגנה; ומבחר ימי הנוער עברו על הסופר בלי רחמי־אם, בלי אהבה וחבה, מה שעזר להקשות את תכונתו ולשלול ממנה את העדנה והרוך. בשובו בערב מן ה”חדר" היה הנער משה ליב מבקש לו עונג ונחומים בספרי האגדה והמדרש, שהיו מצויים בבית אביו; ובהיותו כבן י"ג שנה יסד “חברה עין־יעקב” של נערים כגילו והגיד לפניהם שעור באגדה, אולם החברה נתקימה רק שבועים.

נשואיו

ובימים ההם היה ליליינבלום לחתן, כמנהג העת ההיא להשיא נערים קטנים.

“ביום א', י”ז אלול תרי“ז – מספר הסופר – בשעה שהתעוררתי משנתי ובעצלותו של בן יחיד שכבתי על מקומי, אמר לי אבי: “קומה, חתן! למה תשכב? לך להתפלל, כי המחותנת באה!” אנכי לא הבינותי דבריו כלל, גם לא שמתי לב להבין אותם, כי היה בעיני כמצחק. קמתי, לבשתי בגדי, רחצתי פני, לקחתי את הסדור והתפלין והלכתי לבית־הכנסת. בלב שוקט התפללתי תפלתי, ובחברת נערים כגילי עליתי אחר התפלה על כפת התקרה של בית־הכנסת, שמעודי לא הייתי שם, כדי לראות דברים של הבל, שלבם של נערים חומד לראותם. ירדתי, שבתי לביתי, והנה אמו של אבי מספרת לי ספור חדש, שכמותו לא עלה על לבי גם בחלום. היא ספרה לי שבאה אשה עשירה אחת מעיר ווילקומיר, ובתה, בתולה בת י”א שנה, עמה, ורוצה היא לקחת אותי לחתן לבתה ההיא. שאלתי את פי אבי על אודות הדבר הזה, ויספר גם הוא לי כן בעליצות יתרה ובלב שמח. אני לא הסכמתי לעצת אבי ובתחנונים גדולים בקשתי ממנו שלא יעשני לחתן, אף על פי שלא ידעתי כלל סבת מאוני להיות חתן כמו שאבי לא ידע מפני מה הוא חפץ להביאני בברית ה“תנאים”… אחרי אכלי ארוחתי הלכתי, כמנהגי, למקום הישיבה שלמדתי בה… ובאמצע למודי בא אלי אחד מבית אבי ויקראני הביתה. באתי הביתה ואבי הלבישני בגדים אחרים ויובילני עמו. “אנה אנחנו הולכים”? – שאלתי את אבי. “לכתוב תנאים” – ענני בקרת־רוח. לבי נפעם בקרבי, ואחרי רגעים אחדים באנו לבית שאר־בשרה של המחותנת, ששם נועדו לכתוב התנאים. ישבתי על הספסל בראש הקרואים, וממרחק ראיתי ילדה קטנה, שהיה בעיני כבת שלש שנים ויום אחד, והבנתי שהיא היא הכלה. “התנאים” נכתבו, והקורא אותם הודיע לכל הנועדים שהמחותנת העומדת מצד הכלה התחייבה לתת לי שלש מאות רובל נדוניה ולהשלישם קודם החופה, שתי שנים מזונות לפני החופה, ושש שנים – לאחר החתונה… הנשים מהרו תכף לשבור איזה כלי־חרס וקול כרעם פרץ מפיהן: “מזל טוב!”.

הנער משה ליב נסע אז לווילקומיר, ובבית מחותנו הוסיף לשקוד על למודי התלמוד והפוסקים.

“בשעה 10 בלילה ­– מספר ליליינבלום – הייתי בא הביתה, ואחרי אכלי ארוחת־הלילה הייתי לומד בפני עצמי מסכת ברכות עם כל באורי התוספות והמהרש”א עד שתי שעות ומחצה אחר חצות הלילה. אז הייתי לוקח את הסדור “דרך החיים” והייתי מתודה את הודוי הגדול עד תומו, פעם בדמעות שליש ופעם באנחות לבד. ויש שהייתי קורא, בשבתי על הארץ, מאמרי ה“זהר” המכונים בשם “תקון שלֹשה משמרות”, והייתי מתמוגג בדמעות. אחרי כן קראתי קריאת־שמע שעל המטה… והייתי עולה על מטתי לישון אחר שעה 3 אחרי חצות הלילה, ולפעמים אחר שעה 4".

בי“ב אב תרי”ט, בהיות ליליינבלום כבן ט“ו, וכלתו כבת י”ג, הוכנסו בברית הנשואים; ומני אז החל ה“אברך” לסבול צרות וענויים מחותנתו ה“ארורה”, שלא הסתירה עוד את רוע לבבה. זהו כל השנוי שבא אז בחיי ליליינבלום, שהוסיף לעסוק בתורה ולאכול מזונות על שלחן חותנו כקדם.

סמני חירות

אולם רוחו החל בעת ההיא להתפתח מעט מעט ולשאוף לחיי דרור. ספרי הרמב“ם, הבדר”שי ואברבנאל שבאו לידו הסירו מלבו את האמונה בסגולות וקמיעות ובאגדות זרות הבאות בתלמוד; וגם נסה לכתוב “מליצות”. ולא היו ימים מועטים וחירותו של ליליינבלום החלה לבצבץ ולהראות החוצה.

“ביום־הכיפורים תרכ”ה – מספר הסופר – נכבה הנר הקדוש, נר־הנשמה, שהדליקה חמותי (חותנתי). בלילה באתי הביתה, כנהוג, להשיב נפשי אחרי הצום; ואחרי שמרחה חמותי את כל זויות הבית בדבש לאות סמן טוב לשנה מתוקה, כמנהגה תמיד – ספרה בכובד־ראש ובשבר־רוח את האסון שקרה לנו כי נכבה נר אלהים! אנכי עניתי לה בקרת־רוח: ‘הלואי שלא נדע לעולם אסון אחר חוץ מכבוי הנר ביום־הכפורים’ ".

ומני אז לא חדלו הקטטות בין ליליינבלום וחותנתו, האדוקה באמונות־הבל, עד שפסקו בראש שנת תרכ“ו מזונותיו על שלחן חותנו. כשנאלץ לבקש פרנסה לביתו, יסד ליליינבלום שתי “ישיבות” של נערים קטנים וגדולים והורה להם תלמוד בשכר; וכאן מתגלה כבר העסקן ואיש־המעשה שבליליינבלום. אולם נפשו בכתה בו על אשר הושם עול “המלמדות” על צוארו בהיותו כבן כ”ב, צעיר לימים שלא טעם עוד טעם חיים: “מי ישיב לי עתה את ימי עלומי, שכלו בחלומות של תוהו ולא התענגתי עליהם כלל, כחרש מלידה שאינו מתענג על קול זמרה ושירים? מי ישיב לי עתה את כחותי החמריים והשכליים ומנוחת־לבי בימים ההם, שבם הייתי יכול להכין לי עולמי על ידי למוד חכמה וידיעה המחיה את בעליה בעושר ובכבוד?” וצער הסופר על חייו הפרטיים הכלים לריק עורר בו מחשבות על חיי היהודים בכלל, העוברים בלי עונג ונחת ונחת, בלי אור ויופי, מחמת סיגיה וחומרותיה של הדת. ואז נולד בו החפץ לפשר בין היהדות והחיים.

“ארחות התלמוד”

בשנת תרכ“ח הדפיס ליליינבלום ב”המליץ" את מאמרו הגדול “ארחות התלמוד”, שבו הגין על התלמוד מפני המשטינים עליו, ובקש מאת הרבנים לעשות תקונים במנהגי היהדות כדי להתאימם לצרכי החיים ההולכים ומתפתחים:

“ראו רבנינו, עמודי דתנו, כי חדלו הימים אשר שתו מלכי ארץ מוסרות על ידינו, למען לא נוכל לעבוד את ה' אלהינו… עתה ימים יותר טובים באו לנו והננו נוהים אחרי חיי ארץ, לחיות ככל האדם… הביטו בעין חודרת וראו כי הסיָגים הרבים, אשר אך דורות קדם יכלו לשאתם, בשבתם במצר ודבר לא היה להם עם אדם מעם אחר – לא יהיו כי אם למפגע לנו ולדתנו בימים האלה והמה יהיו נסבה לרבים אשר פרקו מעליהם עול האמונה וינתקו מוסרותיה… זכרו חובתכם לעמנו ולדתנו וראו, כי באה העת לקומם הריסות דתנו בהשכל ודעת, ולהרחיב צעדי עמנו בגרוע גדרים אשר יגדרו את דרך ה', ולדבר על לב עמנו לחדול מפרנסות נמבזות ללמוד לשון וספר… שורו! הן רוח חדשה נַעֲרָה⁴ בימים האלה על תבל ומלואה, ופראים יושבי מחשכים גם הם ישלחו בניהם לאירופה ללמוד חכמה ודעת… הנה הרוח החדש הזה עשה גדולות ושמות בארץ – ואתם תאמרו לכלוא אותו!… מדוע תחשו? הביאו עצה גם אתם, עשו פלילה, יסדו בתי־ספר לנערי ישורון… הורום מוסדות האמונה… אספו אספה חבר רבנים ומשכילים נאמני רוח יחדו ושימו עיניכם על כל דין וחק אשר נִתן לנו מימי בעלי השלחן־ערוך ז”ל עד היום, והסירו משם כל דין חדש מקרוב בא אשר יכבד עלינו… הלא הדינים והמנהגים האלה לא פשטו ברוב ישראל ולא נגזרו במנין, ומדוע יהיו לנו לחֻקת עולם? הישוו כל הזמנים וכל המקומות יחדו?… אחלי, אדוני!… אל תאטמו אזניכם לקול אוהב עמו ואמונתו המדבר אליכם!"⁵.

ליליינבלום, שכתב את מאמרו מתוך אהבה לעמו ודתו ומתוך רגשי כבוד להרבנים – קוה בתמימותו שדבריו יעשו פרי, והרבנים יצאו, לפחות, להתוכח עמו בדברי הגיון על עמודי העתונים; אולם תקותו זו הביאה לו רק מפח־נפש והגדילה את צערו על קלקול חיינו. תחת להביא טובה להעם המיט רק רעה על עצמו. התוצאה האחת שהיתה למאמרו של ליליינבלום היא – שהחלו קנאי עירו לפגוע בו ולרדפו באף. הרב בוילקומיר החרים את ספריו; בית־העקד של “ספרי הדת היקרים וספרי חכמה והשכלה יחדו”, שיסד בשביל חבורת צעירים – נתפרסם כאוצר מסוכן של מינות⁶, וגם תלמידיו נלקחו ממנו.

“נוספות”

בחורף תרכ“ט גברה עניותו של הסופר ושני בניו חלו, ויכתוב אצל מטתם “נוספות” למאמרו הראשון. במאמרו החדש לא דבר עוד ליליינבלום להרבנים רכות ותחנונים. כי אם קשות ונאצות, וגלה בפעם הראשונה את ה”לוחם" שבו.

“חפצי הגדול בחבור הדת והחיים, – מספר ליליינבלום – כעסי על ראשי העם שלא שמו לב כלל לדברי שבמאמרי הראשון, מצבי הרע ולחצי בשעת כתיבת המאמר, כעסי על קנאי עירי אשר בשם הדת והאמונה רדפוני באפם, אשר גם להרדיפות ההן היה חלק במצבי הרע שסבלתי ממנו בעת כתיבת המאמר – כל אלה מסכו מרירות במאמרי, שהעליתי בו עשן באף כל היראים, אשר קראו דברי ויזוררו פעמים הרבה”.

במאמרו הראשון מבקר ליליינבלום רק את הדינים והחומרות שנתחדשו אחרי ה“שלחן־ערוך”; ובמאמרו השני הוא מחליט שגם ספר־חקים זה, שנתקבל ברוב העם, “לא נעשה ברוח התלמוד”, כי הוא מכיל כמה דינים הנובעים מה“קבלה” ומהזיות ההמון. וגם בהתלמוד עצמו מוצא הסופר כמה אגדות ריקות מתוכן, שהוכנסו בו על ידי “מעתיקים חסרי דעת”. ליליינבלום סומך איפוא על רבנים גדולים ונבונים כר' מנשה מאיליה ור' חיים מפיליפובה, שהניפו שבט בקרת על ה“שלחן־ערוך” וספרי פוסקים אחרים – והוא קורא לרועי העם להתאסף ולתקן את היהדות כדי להקל את עולה.

“התבוננו נא, רבנינו, ממעשי אחינו באשכנז וראו, כי בשפלות ידי רבניהם, בעת אשר התעורר העם מתרדמתו… ירדה שם דת קדשנו פלאים, כי הצליחו שם האוהבים אך דרור; ובחפצם להיות ככל העמים נתנו לעמם תורה חדשה, ובדת קדשנו עשו כאות נפשם, עד כי יעמלו עתה יראי ה' וחושבי שמו בארצות רבות ליסד שם חברת “שומרי שבת”. ומי לידכם יתקע כי בעוד שלשים שנה לא יעשו ככה השואפים אך דרור גם בארצנו אם לא תקדמו פני הרעה… רב לכם, רבנינו, לשבת בחבוק ידים, אל תתנו דמי לכם, כי עת פעולות העת הזאת, עת לעשות לדתנו ולעמנו, עת להסיר חרפת צוררינו מעלינו ומעל התלמוד… ולא יאמרו עוד גדולי סופרינו: המדבר על הרבנים כמדבר על העצים ועל האבנים”.

מאמרו השני של ליליינבלום עשה רושם עוד יותר גדול מאשר קוה. הרבנים והקנאים השיבו על דבריו לא בדרך הגיון אלא ברעש וזלזולים כדרכם; ואם במאמריהם שהדפיסו ב“המליץ” השתדלו לדבר עוד בנמוס קצת, שפכו על ה“נבל” קתון של רותחים בהעתונים “הלבנון” ו“נוגה הירח” ובחוברות מיוחדות. וליליינבלום מצדו הוסיף להשיב למחרפיו ולהמתוכחים עמו בשורת מאמרים מפורטים המצדיקים את דרישותיו.

גם בוילקומיר הטיל המאמר השני של ליליינבלום סער גדול, ובמשך כמה שבועות שוחחו בני העירה רק בה“אפיקורס” המסוכן שנתגלה בקרבם. על דלתות בתי־הכנסת הודבקו מודעות, המחרפות את ה“מסית ומדיח” הצעיר והמזהירות להתרחק ממנו. ואמנם חדלו יהודי העירה לצרף את ליליינבלום ל“מנין”! ולקראו ל“עלות לתורה”. ובעברו ברחוב לווהו הנערים בקריאות: “אפיקורס!” “כפורת!” “כלב צהוב!” – ועפרו בעפר לעומתו. כן חדלו כמעט היהודים לקנות בשר אצל חותנו הטבח, ולחם – אצל אשתו האופה; וביום שבת אחד “באה שאלה לפני הרב, אם לא נאסר ה”כעוגל" שבאו בו מיני תבלין אשר נקנו אצל חותנו“. מספרים, שהחסידים התנקשו גם בנפשו של הסופר ואמרו להכותו מכות נאמנות או להשקותו רעל. בכל אופן ברור הוא, ש”ראשי הקהל" החליטו למסור את ליליינבלום לעבודת־הצבא או לגרשהו מן העיר; ובלי ספק הוציאו את החלטתם אל הפועל לולא תמכו משכילי קובנה, עיר הפלך, בהנרדף גם בכסף וגם בהגינם עליו לפני הממשלה. וגם ר' יצחק אלחנן, ראש הרבנים בדורו, הזהיר על ידי הטלגראף את מנהיגי הקהלה בוילקומיר לבלתי עשות רעה לליליינבלום “למען השלום וכבוד ישראל”.

“רומאן” קטן

ובתוך החשכה הבריק גם קו־אור אחד. באותם הימים הקשים והמרים, שליליינבלום היה בהם כמנודה בעיני בני עירו, ולא היה יכול לא לצאת לחוץ מחמת הקנאים ולא לשבת בבית מפני קטטות אשתו וחותנתו – התודע להעלמה היפה והנבונה.N. Fובלה בחברתה כמה שעות נעימות. הוא היה כאדם גדול וגבור לוחם בעיניה, והיא נראתה לו כסמל היופי, התום והבינה. הם קראו יחד את הרומאנים “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון”, שפטו על חזיונותיהם והשתתפו ברגשות גבוריהם. אולם בה“יחס” שביניהם לא נגעו באופן ישר. העלמה רשמה פעם אחת על הניר את השאלה: “האם לא יתחרט על נשואיו?” – והסתפקה ברמז זה; וגם ליליינבלום לא שאל את עצמו: “מה תהיה אחרית החלום הזה?” די היה להם ההוה. אולם כשהחליט הסופר, על פי עצת ידידיו מקובנה, לנסוע לאודיסה כדי להשתלם בלמודים, החל “יחוסו” לידידתו לקבל איזו צורה ממשית.

“אמרתי בלבי – כותב ליליינבלום – כי בעיר החדשה לי יקל עלי להכין את עצמי, במשך ארבע שנים, אל האוניברסיטה, ואז יבוא חלומי, שהרי אשתי לא תאבה להיות לאשה למגולח־זקן… הגדתי את חזיונותי להעלמה… וכיד החזיון וכח הדבור הטובה עליה חזתה לי נעימות בלי מצרים. מסבת סכלותי לא הגדתי לה מאומה מרגשותי הנוגעים בה, רק הסתפקתי באיזו רמזים, שרמזתי לה בשירַי שנתתי לה לפני הפרדי ממנה, ובאיזו שיחות. וכן הסתפקתי בכוָנות שונות שהכנסתי אני בדבריה שדברה לי, כמו שהורגלתי מקודם להכניס כוָנות שונות בדברי התוספות והמהרש”א, אף על פי שיוכל היות שהיא עצמה לא כִונה בדבריה כלום כמו שהתוספות לא כִונו בדבריהם כלום".

אחד השירים שהניח ליליינבלום ביד ידדתו כמזכרת־אהבה, הוא “אנקת אסיר”, שנכתב על ידי הסופר באב תרכ“ט, ביום מלאת עשר שנים לחתונתו, ושנדפס אחרי כן ב”השחר":

לִימֵי חֲתֻנָּתִי שָׁנִים עֲשֶּׂרֶת

שָׁנִים מָלְאוּ אֹפֶל עַתָּה מָלָאוּ

מִיּוֹם שֻׁדַּד חֻפְשִׁי בִּידֵי חֲבֶרֶת

וּמְחִירוֹ שַׁעֲשׁוּעִים לִי לֹא נִמְצָאוּ – –

הַלְהָכִין לִי מַאֲכָל הִיא לִי חֻבָּרָה

וּלְגַדֵּל בָּנִים, נַטְּלָם עַל כַּפַּיִם?

עוֹשָׂה זֹאת אָמָה, רוֹקַחַת, טוֹבַחַת,

אַךְ לֹא אֵשֶׁת לִמְצוֹא בָהּ חַיֵּי נָחַת – –

הָמֵת כָּל רֶגֶשׁ גַּם כָּל חוּשׁ יַחַד

טֶרֶם אֶל לֵב אַחֵר הֵם יוֹבִילוּךָ…

בי"ט אויגוסט 1869 יצא ליליינבלום לדרכו, ובשבתו בעגלה נתגברו געגועיו להנפש האהובה שעזב אחריו, ואשר המתיקה לו מרירות חייו, והוא שואל את עצמו: "הבאמת לא אראה עוד את פניה מחר? הבאמת לא אראנה עוד גם בשנה הבאה וגם אחרי כן? מה נורא הדבר הזה!… מדוע החרשתי בשבתי עמה כשעה בעת פרידתי? הלא היא אמרה לי לאמר: ‘ביום מחר ירבה הנוחם על הדומיה הזאת’ " .מקובנה שלח ליליינבלום לידידתו מכתבי־חבה מתוך דמעות ושבר־רוח, וכדי להשקיט המית רגשותיו וגעגועיו חזה לו דמיונות נעימים:

“בעוד ארבע שנים, אחרי בואי במספר הסטודינטים הנכונים ללשכה הראשונה שבאוניברסיטה – אשוב הנה לראות את פניה ופני בני. אנכי אבוא העירה, אעבור ברחוב על מרכבה, אפגע אותה לא הרחק ממני, אסיר את מצנפתי מעלי ואניע לה בראשי, והיא תתפלא, תביט אף תשאל את נפשה: “מי הוא האיש הזה המשתחוה לקראתי? האם עברי הוא או בן עם אחר? מדוע לא אכירהו?”.. אך לא, אנכי אבוא אל בית־האורחים, אשלח לכל מיודעי לבקש אותם בשם איש לא נודע להם לבוא אל בית־האורחים פלוני, כי דבר חביב להם יש לו בפיו, וגם היא תבוא על פי בקשתי ולא תדע מה. אנכי אדבר בשפת המדינה. והם לא יכירוני, אֹמר אליהם כי חבר אני בהאוניברסיטה אל צלפחד (ליליינבלום) ידידם, אשר בקשני לראות פניהם בדרך מסעי להורי. אחרי כן אבוא החדרה, אלבש בגדי הישנים שבהם יצאתי מעיר מארשאלוב (וילקומיר), אחל לדבר אתם יהודית, והכירו אותי גם בהיות זקני מגולח כי אני אני צלפחד ידידם, והשמיעו כלם פתאום קול ששׂון ורעש”.

ליליינבלום באודיסה

בבוא ליליינבלום לאודיסה התעופפו דמיונותיו הנעימים, ותחתם בא מפח־נפש. בכרך גדול זה, המלא תנועת־מסחר ורודפי תענוגים, לא שם איש לב לה“משכיל” העני הבא מעירה ליטאית לבקש חיים והשכלה. ליליינבלום נוכח מהרה, כי “אור מתעה היא העיר הזאת לרבים הולכי חשכים במקומותם”. אין כאן שאיפה לחיי־רוח יפים ונעלים, אלא “חירות” זולה הבאה מהפקרות וקלות־הדעת; וכל קדשי היהדות, שהוא משתדל לתקנם בכובד־ראש ובחביבות רבה, מחוללים בכרך זה מבלי שום התבוננות ובאופן גס.

“השכלת העיר הזאת בכלל הוא רוח חופש קר, יליד המסחר ואהבת התענוגים. היצוק על הזיה⁷ רותחת, ולא השכלה פנימית הבאה ממקור העיון… עול הדת לא יכבד פה. רבים המעשנים פה בשבת בחוצות ובבתי משתה החמים בפרהסיה… אך התדמה, כי האנשים האלה אינם שומרי הבלי שוא באמת? לא, גם המעשן בשבת ילך להגיד “קדיש” על אביו הנפטר ובלכתו יעשן בשבת בחוץ, ולפני בואו בבית־הכנסת יכבה את הסיגארה שלו; והמטלטל בשבת בפרהסיה ישפוך מימיו בהיות מת בשכונתו, וידקדק מאד בתרנגול לבן לכפרות”.

גם תקותו של ליליינבלום להשתלם בלמודים באודיסה לא נתגשמה⁸ בנקל. בקושי מצא פרנסתו מהוראה לשעות, ובקושי עוד יותר רב מצא מורים־מתנדבים שילמדוהו למודי הגימנאסיה. לא נפלא איפוא, שליליינבלום זכר עתה בגעגועים עזים את חייו בוילקומיר, שהיו תמימים, מענינים ומלאים מחשבה ושאיפות רוחניות.

“נפשי נכספה לכם, ימי קדם! – קורא הסופר – הה, מי ישיב אתכם אלי? אַיכם, ימי שלותי בעיר מגורי ועמדי בנַי מחמדי עיני, נחמתי בעניי ושעשועי בצרות נפשי, בשבתי בתוך רעַי טהורי־הלב, אשר יחדו המתקנו סוד, הגינו דעות, דברנו בענינים רמים בספרותנו?… ומה גורלי היום… הנני חי עתה חיי תוהו, חיים שוממים, נפשי נכספה לכל מחמדי נפשי – ואיָם… ומה אחריתי פה? מה לי פה ומי לי פה?”

והסביבה החלה להשפיע מעט מעט גם על ליליינבלום בעצמו, שהיה קונסירוואטיבי⁹ מטבעו. הוא נתפכח ממקצת הרומאנטיקה¹⁰ שהיתה בו, ואיש המעשה והתועלת התעורר בקרבו. יחוסו למנהגי היהדות הלך והתקרר, וכעבור שנה לשבתו באודיסה יכלה כבר להתקבל על לבו השקפתו החפשית של א. קרוכמאל על זמן חבור התורה. ואז היה ליליינבלום לכופר בעקר, וכל עמלו בעד התקונים בדת נראה לו כמיותר.

“כל האוצר שהיה במוחי – כותב הסופר – כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי – היה לבז ברגע אחד… שאלת חבור הדת והחיים, שעמלתי בה וסבלתי בעדה צרות הרבה, היתה שאלה שאין לה כל מובן. הייתי כפילוסוף שנאבדה הימנו שיטתו, כבתי־מסחר שנשרפו פנקסיו… ומצאתי את עצמי בודד ונעזב בעולם”.

ערך הספר “חטאות נעורים”

בספר “חטאות נעורים”, שנגמר בי' נובימבר תרל"ג, משתקפת כל תכונתו הבהירה והישרה של ליליינבלום. בסגנון פשוט וברור, שאין בו אף ריח מליצה – ובזה יחיד הוא בדורו – מתאר המחבר את קורות חייו, מחשבותיו, פעולותיו ושגיאותיו. תאורי הספר יבשים קצת, אף על פי שיש בו השתפכות־הנפש לא מעט. ובכלל לקוי הצד האמנותי שבו, והוא נראה כקובץ כתבים פרטיים שלא נועדו לדפוס; אולם בזה יש גם קצת “פיקאנטיות”¹¹.

“יש בו פשטות, יושר וגלוי־לב במדה שאין אפילו ב”ודויו" של רוסו. אינו מסתיר מן הקורא שום שטות שעשה (המחבר), שום רעיון מוטעה שעלה על לבו. ויחד עם זה אינו מתהדר בעניות ואינו מתגדר בבערות. ומלא הוא ספר גדול זה מחאה חיה נגד המועקה שהחברה הישראלית מעיקה על הפרט. הוא צועק חמס על מעוט דמות החיים, שבא על ידי שלטונה הנפרז של האמונה הישראלית… ומחאה זו מצאה הֵד עצום בקרב הדור הצעיר, ומעטים הם הספרים העבריים, שהשפעתם היתה מרובה כהשפעת הספר “חטאות נעורים”. פשטותו ואמתותו, פשטות הרצאתו והאמתות המציאותית של תכנו שָבו בזמנו את כל הלבבות"¹²

ניהיליזמוס עברי

בספר “חטאות נעורים” אנו מוצאים ראשונה ניהיליזמוס (בטול כל הערכים הרוחניים) עברי. בשנאה כבושה ובקצת ציניות (פשטות גסה) מדבר צלפחד התוהה והנואש על כל הדעות ועניני הקדושה שהנחילוהו אבותיו; כי חנוכו הגרוע ורדיפות הקנאים הובישו אצלו כל לחלוחית דתית ועקרו משרש כל גרעין רוחני שזרעו וטפחו כמה דורות. בעוד שמאפו וסמולנסקין התיחסו בכבוד ובאהבה לעקרי המסורה, בעוד שיל"ג לא היה אלא מלגלג על הדת, שאינו יודע בעצמו בברור מה חשוב בה ומה אינו חשוב – מבטל ליליינבלום בספר זה את כל ירושתנו הרוחנית בכובד־ראש, במרירות של כופר המתאנח ומצטער על אבדתו. יש בספר “חטאות נעורים” מרעל המינות, משממון האפס. וזה הזיק בודאי לרוח הקוראים הצעירים, שאינם צריכים להשאר בלי כלום, שאינם צריכים לראות את היאוש ובטול היש הרוחני בכל נולותם. הבטה לתהום זו הביאה כמה צעירים שלא נתבגרו לידי סבוב־הראש. וכל התנצלותו של ספר “חטאות נעורים” – היא טבעיותו.

ליליינבלום בתור מתקן דתי

הספר הזה גמר בחיי ליליינבלום את תקופת התקונים הדתיים, שהיתה מלאה התעוררות, רדיפות ומלחמת־הדעות. כל משכילינו וסופרינו במאה הי"ט הרגישו בצורך תקונים כאלה, אולם בעוד שאחרים הסתפקו בענין זה במליצות או בלצון – דן עליו ליליינבלום בכובד־ראש, ברוח בקרת ובבקיאות רבה בספרות התלמודית; כי מלבד הפואימה¹³ הסאטירית שלו “קהל רפאים” (אודיסה, תר"ל), היו כל דברי הסופר הזה רצינים¹⁴ , שקולים ויוצאים מן הלב. ליליינבלום לא חפץ לשנות עקרי היהדות ותקותיה, כמו שעשו המתקנים קלי־הדעת בגרמניה ובאמריקה, אלא בקש לחדש את רוח התלמוד ולהשיב להדת את חופשה ומהלך התפתחותה הטבעית. כמו שחכמי התלמוד קבעו בשעתם סיגים ושנו את הדינים והמנהגים לפי צרכי המקום והזמן – כך צריכים, לדעת ליליינבלום, גם הרבנים בזמננו לתקן ולשנות את מנהגי הדת לפי דרישות השעה. “אין דברי מוסבים – אמר ליליינבלום – על ריפורמה¹⁵ של מחשבה, כעקירת תקות עמנו לעתיד לביאת המשיח ושיבת ציון, וכדומה, אשר מלבד שאין מופת ברור להכחיש בו אמונת העם, שעוד יהיה לעם מדיני במדינה מיוחדת בזמן מן הזמנים – מלבד זה הנה דברים כאלה הנם אך דברים העומדים בעולם העיון והחקירה, לא בעולם המעשה, ואין ריפורמה בעיון ובמחקר”. ליליינבלום נלחם בעד הקלה מעשית מעול היהדות לטובתה של היהדות בעצמה, כדי שלא יפרוק הדור הצעיר לגמרי את עולה ולא ידחה הבר עם התבן. אולם לבסוף נוכח הסופר הזה בעצמו, כי אין לשנות מסורה עתיקה בידים, וכי “אין לנו שום בסיס נכון לבנות עליו את התקונים, באופן שנוכל לתת תורה אחת או “שלחן־ערוך” אחד, שיפיק רצון מן הדור הישן והדור החדש יחדו, ואפילו מרובם”. י. מ. פינס צדק איפוא בהשיבו לליליינבלום, כי הפשרות בעניני דת אינן נעשות מדעת אלא מאליהן.

התקופה השניה

בשנת תרל"ג החלה בחיי ליליינבלום התקופה השניה, תקופת הרדיפה אחרי התועלת הממשית.

הפוזיטיביות.

ספרי טשרנישבסקי ופיסארב, שקרא בעת ההיא השפיעו על רוחו ביותר בדך זה.

“הספרים האלה, המלאים רוח הפּוֹזיטיביות¹⁶ של אוגוסט־קונט, היו כעין התגלות¹⁷ לליליינבלום. לבו, שנתרוקן מן האמונות והדעות הדתיות עד תומו, היה כלי־קבול טוב להרעיונות החדשים על ערך העבודה וצורך התקונים בחברה הנוכחית, שהטיילים¹⁸ נהנים בה יותר מן העובדים, על שווי־זכיותיה של האשה, על חירות ההרגשות, על ההערכה התועלתית של המדעים ואף של הספרות היפה, על העדר ערכה של אותה האמנות, שאין לה אלא היפה בלבד – בקצור, כל אותה השיטה… שבשנות הששים והשבעים היתה השפעתה כל כך גדולה על צעירי רוסיה, ושהסוציאליזמוס¹⁹ של אז היה נזון הימנה ואף עתה יש לו יניקה ממנה”²⁰.

וליליינבלום כתב בימים ההם שורת מאמרים על הצורך לעסוק בענינים מועילים ולקנות ידיעות שמושיות, המביאות טובה ממשית לבעליהן. ולעומת זאת דרש לבטל כל מיני סיגים שאינם נותנים ליהנות כראוי מן החיים, ולהרחיק כל מיני ספרות של חזיונות ופיוט, המוציאים את האדם מעולם־המעשה. בשנת תרל"ד הדפיס ליליינבלום מאמר גדול בשם “עולם התוהו”, שבו הוא מבטל את ערכו של הרומאן “עיט צבוע”, וגומר במסקנה: “צריך לתת לבני עמנו מבט גשמי על החיים, להשכיח מאתם את אויר חיי הדמיון, שהם מחזיקים בו”.

ובאותה שעה שליליינבלום כתב מאמרים בשבח ההנאה החמרית והתועלת הממשית – גדל מחסורו ביותר. אשתו וילדיו באו אליו מוילקומיר, ובית־המסחר שמצא בו משרה קבועה נסגר.

“ואז באו ימים רעים למשפחת ליליינבלום. אשתו הוכרחה להעשות גַּדֶּלֶת²¹, והוא נעשה מגיה לספרים, שמקצתם עבריים ורובם ספורי־מעשיות ז’ארגוניים. כמובן, לא הספיקו שתי “המלאכות” ביחד לפרנסתם. הגיעו הדברים לידי כך שהוכרח ליליינבלום למכור את חמשת חלקי פיסארב – פיסארב האהוב והיקר לו מִכֹּל! – כדי לקנות תפוחי־אדמה לימות החורף!”²².

ביוני 1877 השיב ליליינבלום את משפחתו לוילקומיר, כי מלחמת רוסיה וטורקיה, שפרצה אז, הפילה פחד גדול על תושבי אודיסה, העיר הרוסית היותר קרובה לגבול טורקיה. ואז יכול ליליינבלום לשוב בנקל ללמודי הגימנאסיה, שעזב בהיותו טרוד בפרנסת ביתו, ושנן בסבלנות רבה את השעורים.

“דרך תשובה”.

בספר תולדותיו השני, “דרך תשובה”, מספר ליליינבלום מחייו בעת ההיא: “מעוני היה בדירה קטנה ואפלה, התפרנסתי בדוחק, ומקומי עד חצות היום עסקתי בתורתי”. ו“אם גם יגידו לי הרופאים, כי בסבת הלמודים והיגיעה בהם תתקפני מחלת־השחפת, ובמשך שני ימים אחרי כלותי את הלמודים אמות – גם אז לא ארף מעבודתי”²³.

העבודה והרכוש.

וה“פוזיטיביות” הניעה את ליליינבלום לעסוק בשאלת המפלגות, העבודה והרכוש, שהעסיקה אז את הנאורים ברוסיה. בשנת תרל“ח הדפיס ב”אספת חכמים" (הוספה ל“הקול”) “משנת אלישע בן אבויה”, המכילה את הדעות המתהלכות בין הסוציאליסטים:

“מי שנוטל דבר מן העולם, שהבריות עוסקים בתקונו, ומכלה אותו לצורך הנאתו, הרי הוא גוזל את אוצר המציאות, שהוא קנין העולם כלו העוסק בהכנתו. ומה תקנתו? צריך הוא שיעשה כנגדו, כלומר – שימציא בעצמו דבר אחר, השקול כנגד אותו דבר שהשחית לצורך הנאתו, כדי למלא בזה את החסרון שהחסיר מאוצר המציאות, בשביל שלא יתמוטט אותו האוצר… וכמה רעות גורם בלבול הסדר של העבודה וההנאה לעולם… פלוני עמל וטורח כל היום ולבסוף אין סעודתו מספקת לו, והוא מתאכזר על אשתו, על בניו ועל בנותיו; ולא עוד אלא שהוא משתדל להונות את הבריות… פלוני מבקש לעבוד ואינו מוצא והולך ומלסטם את הבריות; ופלוני אינו טורח כלל ומוצא קורת־רוח יותר מדי, ולא זו בלבד שהמותרות מזיקים לגופו אלא שחייו כבדים עליו, והוא מבקש לו תמיד עסקים של שטות לבלות זמנו בהם; שהרי סוף סוף האדם אינו אלא חלק של הטבע, וכשם שהטבע מוכרח לפעול כך החלק שלו מוכרח הוא שיפעל ויעשה”.

גם בתקופה זו, שליליינבלום חדל לדאג בה להיהדות ושם לבו לה“אדם” שביהודי – חשב את ההתבוללות ל“הבל מזיק”. “ואף כאן באה מעשיותו לו לעזר: כלום ששת מיליוני בני־אדם יכולים להתבולל במשך זמן קצר? ולהמתין זמן ארוך הוא כבר דבר בלתי־מעשי”²⁴. ובשנת תרמ“א באו ה”פוגרומים", שפרצו בערי הנגב ובאודיסה עצמה, עיר מושבו של ליליינבלום – והחזירוהו לגמרי לעמו. הסופר מתאר את מוראי הפרעות שראה בעיניו:

“נורא המצב ומורה מאד! הננו כמו במצור, החצרים סגורות על מסגר, ומרגע לרגע הננו צופים דרך השבכה אשר בשערי החצר (כדי לראות) אם לא קרבו השודדים לבוא עלינו כחתף²⁵. כל כלי הבית צבורים במערות, כלנו ישנים איש בבגדיו ובלי כרים וכסתות הטמונים במערות מפחד פן יפלו השודדים עלינו, למען נוכל אז למהר ולקחת את הילדים הקטנים, שגם הם ישנים בבגדיהם, ולברוח אל אשר ישאנו הרוח. אך האם יתנו לנו לברוח?”

וביום אחד, בז' מאי, היה כפשע בין ליליינבלום ובין הפורעים:

"טוב לי כי עֻניתי. הנה קרבו פורעי הפרעות אל הבית שאני יושב בו; הנשים הרימו קול צעקה ויללה וחטפו את העוללים על זרועותיהן מבלי דעת אנה לברוח. והגברים עמדו נדהמים. כלנו דמינו, כי בעוד רגע יהיה כל יגיענו לבז, אך הודות לאל הם עברו חלפו להם מפחד אנשי־החיל ".

בעת צרה כזו נואש ליליינבלום מלמודיו ושכח את מטרת חייו הפרטים מתוך דאגתו לעמו: “בני עמנו נתונים למשסה ולשמצה, אחיותינו לחרפה, כל תקותינו להרחבת זכיותינו עלו בתוהו, העם נס מנוסת חרב, צר ומצוק מכל עבר, ההוה מר, העתיד איום ונורא – אני מבקש לי אוניברסיטה!” ליליינבלום נוכח אז, כיתר סופרינו, כי היהודים נרדפים לא מחמת חוסר השכלה, אלא מפני הבדל לאומי ונימוקים פוליטיים ידועים, שאין בידנו לשנותם. “זרים אנחנו – זהו סוד כל צרותינו בימי גלותנו”. אין לתקן איפוא את חיינו באופן יסודי בעודנו ב“גלות”, אלא אחרי שנשוב לארץ־ישראל, במקום שנחדל מהיות “זרים”.

התקופה השלישית

ואז התחילה בחיי ליליינבלום התקופה השלישית, תקופת העבודה בעד תחית העם וישוב ארץ־ישראל.

ישוב ארץ־ישראל.

הוא נעשה אחד העסקנים הראשיים, המנהיגים את התנועה של חבת־ציון. ליליינבלום מחבר יחד עם הד“ר פינסקר והפרופיסורים צבי שפירא מהיידלברג ומאנדלשטאם מקיוב את הפרוגראמה (תכנית העבודה) הראשונה לחברות הישוב, והוא מתמנה למזכיר בהאגודה הראשונה של חובבי־ציון שנוסדה בראש השנה תרמ”ד באודיסה. ומני אז לא חדל ליליינבלום עד יום מותו להפיץ בעם את רעיון הישוב על ידי ספרים ומאמרים, שכתב בעברית, יהודית ורוסית. בתור איש מעשה שמר ליליינבלום תמיד על תנועת הישוב שלא תטה לצדדים מדרכה הכבושה על ידי זרמים רוחניים שונים, שהשתדלו איזו סופרים להכניס בה. הוא שאף רק להרבות את מספר אחינו העובדים על הרי יהודה, וכל מושבה יהודית שנתוספה בארץ־ישראל נראתה לו כלבנה חדשה ל“בנין בית ישראל”.

“דרך לעבור גולים”.

בספרו “דרך לעבור גולים”, המכיל תעודות חשובות של התפתחות הישוב בא"י – כותב ליליינבלום: “בעוד איזו שנים תבוא לנו (על ידי הישוב) תקופה חדשה בתולדות ישראל… בהגיגי זאת יפחד וירחב לבי, והנני מאושר כי נולדתי במאה הזאת”²⁶.

“בסוף תרמ”ח קבל משרה ב“חברה קדישא” של עיר אודיסה… ומשכורתו שם וב“חברת התמיכה” (להפועלים בא"י) נתנה לו אפשרות לחיות לא בדוחק ולחנך את צעירי בניו כהוגן. עד חצות היום היה לו יחס אל קבורת מתים. ואחר חצות – אל תחית עם ישראל. וכי אין זה סמל נשגב של כל עבודתו הספרותית? עד חצי־ימיו עמל לקבר את כל המת והנרקב בישראל סבא, ואחרי שעברו עליו שלשים ושמונה שנים, יותר מחצי חייו, יגע וטרח להחיות את ישראל הצעיר על ידי נגיעה בקרקע אבותיו, אשר מקבריהם יציצו לנו חיים חדשים"²⁷.

“חמשה פרקים מחיי משה”.

לסוג יצירותיו הספרותיות של ליליינבלום, שנכתבו לשם תעמולה לאומית, שייך גם הספר האליגורי (הסמליי) “חמשה פרקים מחיי משה”²⁸. הספר הזה, שנכתב רוסית, מכיל חמשה מונולוגים (שיחות) של מחוקקנו משה, המתארים את מצב־רוחו בזמנים שונים. בפרק הראשון אנו רואים את משה בשובו אל עמו, אחרי שגדל בבית פרעה:

“עדיין לא שב רוחי אלי, עדיין ראשי הולך וסובב עלי… במשך כמה שנים חשבתי את עצמי לנכד המלך, לבן הנסיכה תירמוטיס, בת פרעה, וכן הייתי גם בעיני כל הסריסים העוטרים עלי, ובעיני כל החרטומים שלמדוני כל החכמות – ופתאם נפלה המסכה מעל עיני. אינני מצאצאי המלך, אינני בן להמפלגה החשובה של הכהנים, אינני גם מצרי – והנני עבד פשוט, עברי, בן לאותה יוכבד היפה והעצובה תמיד, שהיניקה אותי!… אנכי, הנסיך המדומה, אהבתי תמיד בכל לבי את האשה העניה והנשכחה הזאת… וגם עיניה נתמלאו דמעות בכל פעם שהביטה עלי… ואישה, הוא עמרם אבי… עודני זוכר את הזקן הטוב והישר הזה. הוא היה שב הביתה נקשה ועיף, ומלוכלך כלו בחמר ובסיד – וכמה חביבים היו אז המבטים ששלח אלי! האמלל חפץ, כנראה, לחבקני ולנשק לי, אלא שהיה מתירא פן ילכלך בטיט את האפוד שלי המרוקם בזהב. ויש שהיה יושב לו בפנה, הרחק ממני, והיה מסיח עמי בקול שהיו בו גם תחנה וגם צווי: 'משה חביבי, האמינה באותו האל האחד, שגם האנשים הנעלים, אברהם, יצחק ויעקב, האמינו בו… עתיד אתה, משה מחמדי, להיות לאדם גדול – ריבה נא איפוא את ריב העשוקים והרצוצים… לא באנו הֵנה כמתגנבים, מבלי קחת רשות מאת פרעה, ועל כן אין להמצרים שלך שום זכות מוסרית ומשפטית להתעמר בנו…”.

בפרק השני משתומם משה על אחיו, ששפלו כל כך ברוחם עד שאינם מרגישים בענים וסבלותיהם: כי “אלו היה רגש הכבוד להעבדים הללו היו מבקשים להם מוצא ממצבם הנורא”. ועוד יותר מזה משתומם משה על בני עמו בפרק השלישי, בראותו כי הם מכבידים את אזנם לקול הגאולה, שהוא משמיע להם, לא פחות מפרעה אדוניהם.

“הם מתפללים לאלהים, שיגאלם מעבדותם וישיבם לארץ אבותיהם, ובשעה שאני מתחיל לדבר באזניהם על ארץ זו ולהשתדל במקום הדרוש בעד התגשמות אותו הרעיון הקדוש – הם פונים אלי עורף, אם הגאולה אינה באה מיד בלהטי מטה־הקסמים ודורשת מידם איזו קרבנות. מתחילים הם לחשוש לדעת הסריסים, והם קוראים: “הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו!”²⁹ עד היכן הגיעה שפלותו של עמי!… ואותה הפאטריוטיות (המסירה לארץ־המולדת) אתם מוצאים לא אצל הדלים והעזובים שבעם, אלא אצל עשיריו וסיעתם, כמו דתן ואבירם. הידידים הנאמנים האלה של קרובי קרח ובעלי־בריתו חפשים מכל עול, ועל כן אינם מרגישים בצער עמם הרצוץ. מיום שמצא קרח את האוצר ונתעשר, מכובדים הוא וסיעתו ביותר בעיני כל צוררי עמי מחמת המתכת המלבבת שבידם. העושר שלהם מקשר אותם למצרים, ובמאנם לעזוב את הארץ הממציאה להם כל תענוגי החיים, הם מראים לה חבה רבה… וזה הוא מקור אסוננו!”

בפרק הרביעי מתאר לנו משה את נתינת התורה ותמציתה:

“סוף סוף הגיע היום היותר גדול… יום כזה לא היה ולא יהיה עוד… הקולות והברקים מלאו את האויר. ענן כבד כסה את ההר הלוטה בערפל. הענן והעשן, החשך והאש, רעמי־השחק וקולות השופר נבללו יחד… והנה הופיע האלהים, וכבוד התגלותו זרח על ישראל. הוא השמיע לו בעשרה מאמרות את יסודי תורתו: רעיון אחדות האל והמוסר. ומני אז היה ישראל ל”עם קדוש“…”

ושני הפרינציפים³⁰ הגדולים הללו, אחדות האל וערך המוסר, זרים לעמים אחרים. רבוי האלים כשהוא לעצמו מתנגד כבר לרעיון המוסר והשלמות. במקום שיש אלים רבים מוגבל הוא כחו של כל אחד מהם; ואי־השלמות נעשה באופן כזה לעיקר ראשון. במקום שהאלים נאבקים יחד ושואפים להתגבר זה על זה, לעשוק דבר מה איש מאת רעהו – שם האלים בעצמם מתנהגים לא תמיד במדת היושר… רק האל האחד יכול להיות איפוא למקור כל טוב וחסד…

ישראל התפתח לעם לא בין פראי קדומים, אלא בקרב ממלכה משוכללה כבר, במצרים, ומיד החל לסבול מצוקי העבדות; ועל כן אין לדמיונותיו תמימות הילדות. להדמיון העברי ישנה תכונת אידיאל³¹ נעלה, לא אופי של משחק־תעתועים. הלכך לא חזה ישראל מעולם ברוחו כעמים אחרים בימי קדם דגים בדמות אדם, חיות בעלות כנפים, יצורים עם כמה ראשים, בני־אדם שחיו רבבות שנה, וכדומה. לאום שנתבגר, כעם ישראל, מתחלת יצירתו, לא יחזה לו משאות שוא ומדוחים כאלה".

בפרק החמישי והאחרון אנו רואים את משה כאיש שמלא כבר את תעודת חייו מבלי מלא את שאיפותיו הפרטיות:

“לא לחיות אני חפץ עוד, אלא לכלות את מעשי, להכניס את עמי לארץ כנען. הלא לזאת שאפתי תמיד. העם הגיע אמנם כבר לסף ארץ־אבותיו, והוא יירשנה וימצא לבסוף אותה המנוחה, שאליה כלתה נפשי כל כך, אבל אנכי לא אראה זאת בעיני… אלהים מנע ממני את האושר הזה! ואנכי בעצמי אשם בדבר. כשבא ישראל למדבר צין לא שמנו לבנו, אני ואהרן אחי, למצוא למועד הנכון אואזיס³² עם עינות־מים בעד העם העיף, כי התאבלנו על מות מרים אחותנו. ובזה הוכחנו, כי איננו מוכשרים לעמוד בראש העם. לא לראשי העדה אֵבל־משפחה: העם כלו הוא משפחתם”.

ימיו האחרונים של ליליינבלום

“שקיעת החמה של חיי ליליינבלום היתה שוקטת ונאה, אף על פי שאדמימותה לא היתה דומה כלל לשלהבת־הארגמן של בקר חייו… אבל הוא בעצמו היה מרוצה מן הראשונה יותר מאשר מן האחרון”³³. “טובים היו לי הימים האחרונים מן הימים הראשונים – כותב הסופר – בדעתי בדעת נפש, כי עמלי לא היה לריק ועבודתי היתה בעד רעיון מרום ונשגב, אשר גם פעולה דלה וקלה הנוגעת אך בקצהו רמה ונשאה מאד”³⁴.

“בשנה האחרונה לחייו התחיל מרגיש כי קרב קצו. המחסור והיסורים החליאו את גופו מעט מעט, בחורף תרס”ט הרגיש כבר שאיזו מחלה מקננת בו. יחוסו אל מחלה זו, שהכיר בה מיד כי מחלת־הסרטן היא, היה ראוי לסטואיקי³⁵ מימי קדם. הוא לא נבהל מפני המות, הנשקף לו ממחלה זו, ואפילו לא התאונן. “לא צעיר אני עוד – היה אומר למכיריו – ונגד הטבע אין עצה ואין תחבולה. רק אחת הייתי רוצה: לסדר את כתבי ולראותם נדפסים לפני מותי”. ומיד נגש אל סדור הכתבים, וחלק אותם לארבעה כרכים"³⁶.

חפצו של ליליינבלום נתקים רק למחצה: כתביו יצאו בהוצאה שניה, אבל הוא לא ראה אותה עוד בעיניו…

“בחודש שבט תר”ע נתגברה מחלתו. העבירוהו לבית־החולים ועשו לו נתוח, אבל ללא הועיל. ביום ו‘, ב’ אדר ראשון, בשעה הרביעית בצהרים, רק שמונה שעות קודם פטירתו, דבר עם אוסישקין ושאל אותו, אם יש תקוה להרחבת ספר־התקנות של הועד לישוב א“י: כל כך היה מסור לחבת ציון עד הרגע האחרון לחייו”³⁷.

תכונתו הכללית של ליליינבלום

ליליינבלום היה לא יוצר ופיטן, אלא פובליציסט ישר בלבו ושכלו ועסקן נלהב ומעשי כאחד. ספריו חשובים לא מפני ערכם הספרותי, אלא בשביל ערכם החברתי והתרבותי. אין בהם לא יופי, לא שירה ולא אמנות; אבל יש בהם השתקפות בהירה של חיינו במשך דור שלם. על כל משכילינו וסופרינו עברו במחציתה השניה של המאה הי"ט אותן שלש התקופות שמהן נארגו חייו של ליליינבלום – תקופות השחרור מעול המסורה, אפיסת האידיאלים והתחיה הלאומית.

התביעות החמריות.

הקו התכונתי הכללי העובר דרך כל חיי ליליינבלום ועבודתו הספרותית – היא תביעת החיים החמריים וספוק צרכיהם. ליליינבלום דורש תקונים בדת לא מפני שהיא מעכבת את השכלת העם כמו שדרשו רוב הסופרים בדורו אלא מחמת שאינה נותנת ליהנות מן החיים כראוי. וכן עובד הסופר הזה במסירת־נפש בעד רעיון ישוב ארץ־ישראל לא בשביל איזו מגמה רוחנית והקסם הרומאנטי שבו, אלא כדי להושיב המון יהודים על הקרקע ולתת להם פרנסה בטוחה.

גם יל"ג, והפובליציסטים קובנר ופאפירנה הביעו לפעמים שאיפות חמריות וריאליסטיות³⁸ כאלה; אבל ליליינבלום נתן להם את הבטוי היותר מסודר, היותר מקיף והיותר נלהב. הוא השמיע לנו את קולם החי והמתון כאחד של גבורי תקופתו החשובה.

¹

רְאוּבֵן־אָשֵׁר בֶּן יוֹסֵף בְּרוֹדֶס (1902 – 1851)

ראשית עבודתו הספרותית

ראובן־אשר ברודס נולד בוילנה בכ“ה אלול תרי”א. הוא נתחנך כנהוג, ב“חדר” וב“ישיבה”, והצטין מילדותו בכשרונותיו ונטיתו לספרות. ברודס החל להדפיס מאמרי מליצה ב“הלבנון”, “המליץ” ו“הכרמל”, ומשנת 1873 והלאה פרסם גם ספורים קטנים ב“השחר”.

“הדת והחיים”

בשנת 1876 בא ללבוב, והשתתף במשך ארבע שנים בעריכת העתון “הבקר אור” (תרל“ו – תרמ”ו) של גוטלובר. ובאותו העתון הדפיס גם את הרומאן בן שלושת החלקים, “הדת והחיים”, שלא נגמר.

תוכן הרומאן לקוח ממאורעות המחלוקת, שפרצה בליטה בשנות תרכ“ט – תרל”א בין הרבנים והמשכילים מפאת התקונים בדת, שדרשו ליליינבלום וחבריו. גבור הספור, שמואל בן המלמד ר' ליב בעיר פלגות, הצטין מילדותו בשכלו החד ובכח זכרונו. “קומתו היתה ממוצעת, שערותיו השחורות והמסולסלות מעט תסבינה את ראשו ואת לחייו”, ו“אף אם לא חלקה לו התולדה יפי פנים במדה גדושה, נתנה לו תחת זאת עינים מפיצות נוגה, אשר תעידינה על חכמתו”. כשהיה שמואל לבר־מצוה מת אביו, והנחלה “אשר השאיר, אחרי עבדו בזעת אפים עד שנת השלוש והחמשים לימי חייו, היתה אך בית אחוזה בקצה העיר. אחרי מותו השכירה אם שמואל את הבית הגדול אשר לרחוב, ומכסף שכרו החיתה את נפשה ונפש בנה בבית הקטן שפל־הקומה, המכוסה בגג תבן ודולף, אשר עמד בקצה החצר”.

כשנתפרסם שמואל ל“עלוי” בא ר' יששכר, “נגיד” עם הארץ וחובב תורה, מעיר קרובה, ויקחהו לחתן לבתו דבורה. אחרי “התנאים”, שנכתבו שלא בפני הכלה, הוביל המחותן את החתן לעיר מושבו וישימנו בבית אחיו עד החתונה.

“בליל התקדש חג־המצות, אחרי צאת העם מבית־התפלה, היה שמואל קרוא בפעם הראשונה לבית ר' יששכר, לחוג עמו את שני ימי החג הראשונים ולערוך שמה את ה”סדר“. שמואל… נפעם כמעט בבואו הביתה, ואת כל אשר אך למשמע אזניו שמע ראה עתה בעיניו. הוא ראה את מנורות־הכסף בעלות ששה קנים, העומדות על השלחן ומפיצות אור בהיר מאד, וסביבן על השלחן מפוזרים גביעים, מזלגות, וכדומה, כלם כסף טהור מעשה ידי אמן – ויתבונן במו עד מאד. הוא התבונן גם על הכסאות היקרים ועל כל כלי הבית הנחמדים, וגם על התמונות המשוחות בששר, אשר תיַפינה את קירותיו. הוא התבונן בכל אלה בעין חודרת, יען כי מעודו לא ראה כאלה. ובין כל הדברים ההם פגשו עיניו גם נערה בתולה כבת שש־עשרה שנה, גדלת הקומה ובריאת בשר – פי שנים בגדלו, ופי שבע ברחבו; פניה אדמו כתולע, ושתי מקלעות יוצאות משערות ראשה ותפלנה על כתפה, ומדי הביטו בה כמבלי משים התאדמה על אחת שבע. ואף כי רוח מבינתו לחש לו באזניו, כי היא המיועדה להיות לו לאשה, בכל זאת לא היטיב להתבונן, כי מה יחזה בה? בתולה הלא היא בתולה… אולם לא כן דבורה; היא ידעה עד מאד באור השם “חתן”, ותדע גם להבדיל בין איש לאיש, ועיניה חשכו לראות נער קטן ודל הנלקח להיות לה לאיש… לחייו רזות ושפתיו כמראה התכלת, ומבטי עיניו, תנועותיו וכל מהלכו יעידו עליו למדי כי לא מש מאהלה של תורה…”

ודבורה בכתה במסתרים, אולם לא דברה מאומה גם בראותה כי בבית הוריה נעשות הכנות להחתונה, בדעתה כי התנגדותה להוריה לא תפעל כלום והיא תחשב רק ל“חצופה”. וגם אחרי החתונה הוסיפה לשנוא את אישה, אלא ששמואל לא הרגיש בזה, כי “ישב כל היום בבית־המדרש וישמח בפלפוליו החריפים אשר חדש, ובבית לא דבר את איש, בא בשעה העשירית בלילה ובבקר השכם שב למקומו”. אז החלה דבורה לגלות את שנאתה לשמואל באופן שגם בן־ישיבה כאישה ירגיש בה; כי אחיה וגיסותיה, המקנאים באהבת הוריהם לשמואל, הוסיפו גם הם לצקת שמן על המדורה. בעת שהוריה היו בחנותם, מנעה דבורה מאישה את ארוחתו ודברה אליו קשות וחרפות. “שימי לי לאכול – מתחנן שמואל – מדוע אשב בטל?” – “ובלעדי זאת האם תעשה כל מאומה? – משיבה דבורה – הה, בטלן, לו תדע עד מה אבזה צלמך הנמאס… אנכי אינני אשתך, ואתה לא תהיה לי לאיש”.

“שמואל יצא בקצף… מן הבית, אך לא ידע גם בנפשו לאן הוא הולך. רגליו, כדרכן, הובילוהו לרחוב בית־המדרש, אך לא בא אל תוכו. הוא עבר על ידו תפוש מאד ברעיוני לבו, ומבלי משים הלך עד קצה הרחוב, עד מחוץ לעיר. הימים ימי קיץ, השמש בהדרה שלחה קוי אור ויוסיפו נוגה לירקרק הדשאים הנחמדים על הככר אשר שמואל עומד עליה. רוח היום היה צח ונעים, עשבי השדה נתנו ריח טוב לאף כל הולך, ומי הנהר הקטן אשר ישטפו שמה הלכו לאט ויפוזו מידי קרני השמש. שמואל לא התבונן בכל המראה הנחמד הזה, לא ידע ולא ראה איפה הוא וכל אשר לו מסביב; ובכל זאת פעלו האויר הצח והדממה הנעימה אשר שם על נפשו גם מבלי דעת”.

ובלכתו בשדה פגש את מכרו האברך העשיר והמשכיל, שרגא, ויגלה לפניו את נגעי לבבו. והלז הורה לו תורה חדשה: “גוית האשה נקנית בשלשה דברים, אמרו חכמי המשנה: ונפשה ולבה נקנים אך בדבר אחד, והוא – האהבה”. הדברים האלה היו בתחלה כחידה סתומה בעיני שמואל, אולם שרגא הוסיף בכמה שיחות לפקוח את עיני ידידו על האהבה ודרכי בני־האדם, והשאיל לו ספרי־השכלה שהאירו מהרה את שכלו הבריא. שמואל נתפרסם מעט מעט לאפיקורס, הקורא בספרי־מינים², ונאלץ לגרש את אשתו. ואז הלך לקחת תורה מפי הרב הגאון ר' חיים מפיליפובה, שהיה ידוע למקיל ומתקן בדת, כדי להיות לרב נאור, הגודר את פרצות היהדות ומתאימה לרוח הזמן. כעבור זמן מה שב שמואל מלא תורה ודעת לעיר מולדתו פלגות, ובטרם ימצא לו כהונת רב נאלץ להיות למלמד, כדי לפרנס את עצמו ואת אמו הזקנה, כי בינתים נשרף ביתה, מקור מחיתה. והמלמדות מררה את חייו, גם לבו היה דוה על חלום רבנותו שלא נתקים, ויבקש לו נוחם במנעמי האהבה, שטעם בפעם הראשונה.

להרב הזקן בפלגות היתה בת־חורגת מלאה חן, ושמה חנה. “קוצות שערותיה השחורות ותלתליה הסבו את פניה, שקויהם היו דקים ויפים עד מאד, ואשר כח נפלא עצור בהמה למשוך אחריהם עין כל רואה; עינים מאירות ומלאות רצון נפחו רוח־חיים באף התמונה הזאת, ושפתי פיה הוסיפו גם הן עליה חן ויופי למרבה”. חנה נולדה בוילנה לאביה הסוחר האמיד, שביתו היה מלא תמיד תנועת־המסחר ושאון צעירים עליזים; ובמותו היתה אמה, לאה, לאשה להרב בעיר הקטנה. וכאן חיתה חנה חיי בדידות ועצב, כי דבר לא היה לה עם האנשים המבקרים בבית הרב, ותזכור באנחה את ימי מחמדיה בעיר־מולדתה הגדולה. הצעיר האחד שנכנס עמה לפעמים בשיחה והחיה את רוחה היה שמואל, ויחוסי־אהבה נקשרו על נקלה ביניהם. אולם השאיפה לתקונים בדת, ששמואל הוסיף להחזיק בה, הפרידה מהרה בין הנאהבים. שמואל הוכיח להרב קבל עם בבית־המדרש, כי בהמתו של דניאל החוכר, שהטריף מחמת שמאן להוסיף על משכורתו שלשה רובל לשבוע – היא כשרה על פי דין; ומני אז נסגר בפניו בית הרב, ואהובתו נכלאה בו כצפור בכלוב.

וזלמן “יענטעס” השדכן, המסבב ומשנה את עניני ה“פוליטיקה” בעירה לפי צרופי שדוכיו, אמר לשדך את חנה לבן נפתלי, עשיר ועם־הארץ המבקש לו “יחוס”; ועל כן השתדל להרחיב את הפרוד בין שמואל והרב, ויסת את הקנאים בה“אפיקורס” להחרימו ולהוציא מידו את תלמידיו. וחנה שמעה בבית הרב את מועצות הקנאים, המתנקשים בנפש שמואל, ולבה נשבר בקרבה. היא “ישבה בחדר־המטות אשר בבית הרב בודדה וגלמודה. אור הערב לא עצר כח להאיר את החדר באור בהיר ונראה, אך כמו מלאהו ענן וערפל אשר יביא גם עצב עמו. לבנת השלג, הנראה בעד החלון, נִדְמֹה נִדְמָה לתכריכי־מת ומראהו הלבן עורר עתה תוגה ויגון, למרות תעודתו להיות אות היקר והשמחה. חנה ישבה וראשה תמכה בשתי כפות ידיה, אשר נתנתן על השלחן הקטן העומד שמה, ומחשכת הנשף לא נראתה תמונתה. ואך כפסל מעשה חרש, סמל דמות האבל והיגון, היתה תבניתה… מלחמה כבדה התפרצה כעת בקרבה, מלחמה אשר עֹז בידה להכות לרסיסים לב עלמה רכבה וענוגה כחנה; שני רגשות מתנגדים התאבקו והתרוצצו בלבה: מעבר מזה אהבת־אם ויראת כבוד אב־חורג, רב זקן ונשוא פנים – ומעבר מזה הצלת נפש ידידה ואוהבה שמואל”.

ובתוך כך נמשך לב חנה – שלא חש מעולם אהבה גמורה לשמואל – אחרי המורה הצעיר אפרת, שהיה מבקר בבית הוריה בעודנו תלמיד בית־המדרש־לרבנים בוילנה, וקבל עתה משרת מורה בבית־הספר שבפלגות. היא בקשה במכתב מאת שמואל שיקרב לה את מכרו אפרת, ושמואל מלא את חפצה מבלי התבונן כי מתחרה מסוכן הוא מקים על עצמו; כי מעיניו של שמואל היו נתונים אז בעקר למלחמתו עם הרבנים. הוא החליף מכתבים עם המשכילים השואפים לתקוני הדת בערים אחרות, והקנאים מצדם פרסמוהו לדראון וקפחו³ את פרנסתו.

ואפרת שמח מאד בהודע לו, כי חנה היא בפלגות ומבקשת קרבתו.

“חנה הִנֶּהָ בזה – חשב אפרת בלבו – מה נפלאו מעשי המקרה! לפני שנתים ימים הכתה אהבתנו שרש בלב שנינו, וכפורחת העלתה נצה, אך אנכי שִׁחַתִּי אז את הפרח הנעים ההוא… אנכי רכבתי אז על כרוב הדמיון ודמיתי בנפשי כי ימי הלמוד לא כלו לי עוד, כי אסע לעיר־הבירה ואהיה לרופא, וכי גדולות ונצורות יביא לי העתיד ועל כן דחיתי את האהבה הזאת בשתי ידים… ומי מלל לי אז, כי בעוד שנתים ימים, בעת אשר כל ההרים אשר תליתי אז בשערה נפלו ואינם, בעת אשר אנכי הייתי למורה בבית־הספר ואחפוץ לכונן לי בית… בעת אשר אנכי בעצמי הנני מְלַבֶּה את גחלת אהבתנו בלבי – מי מלל לי כי בעת הזאת אמצא את חנה בעיר מגורי… את חנה הזוכרת ומזכרת אותי.”

הנאהבים החלו להתראות בחשאי ולטיל מחוץ לעיר; וכשנודע הדבר להרב גער בבתו־החורגת על התחברותה לה“גלוח”, וחפץ להשיאה על כרחה לבן נפתלי העשיר, אולם העלמה נלחמה על חופשה ועמדה על דעתה. רוח פריקת העול של המנהגים הישנים חדר כבר גם לבית הרב, וגם תנועת התקונים בדת ובחיי היהודים, ששמואל עמד בראשה, כבר נשאה פרי.

“נבוכים היו רבני ארץ ליטה, כי הקיפה התנועה מלוא רוח הארץ הזאת, ועברה בכל עריה, חלפה בבתי־מדרשיה; ובכל מקום ומקום אשר הגיעו המכתבים (על התקונים) מצה ומריבה נשמעו, שאלות משאלות שונות הוצעו לרבנים, ובני־הנעורים לומדי בית־המדרש יצאו חוצץ לקראת התקונים והחלו לפרוע פרעות בדיני ה”שלחן־הערוך“… וישמעו המוכסים, החוכרים והקצבים, ויוסיפו גם הם לענות את נפש הרבנים, והיה בהטריף להם הרב שור, כשב⁴ או עז אשר שחטו ויצעקו מרה ויאמרו: נלכה נא ביתה־המדרש ונשמע מה ידברו בני הלומדים, אלה מכשירים את אשר מטריפים הרבנים”.

שמואל מצא איפוא קורת־רוח בעמלו בעד עמו ודתו, שלא היה לשוא: וגם לצערו על חנה אהובתו, שבגדה בו, מהר למצוא נחומים באהבתו לרחל, אחות אפרת. שמואל היה דבוק אמנם ביותר באהבתו לחנה, אבל עלמה יפה זו בקשה רק חיי עונג ושמחה ולא השתתפה כלל בשאיפותיו הרוחניות; ועל כן הותר מאליו הקשר שבינה ובין שמואל, איש שכלו רוחני, ולעומת זאת היתה קרבתו של שמואל לרחל יותר פנימית ויותר מתמידה, כי אשה זו הצטינה לא ביפיה אלא בבינתה והשכלתה. והקשר הרוחני שביניהם נתחזק ביחוד אחרי שהקימו שמואל, אפרת ואחותו בית־ספר לנערים ונערות. שמואל חדל אז מהיות מלמד ויהי למורה בטעם אירופאי, המדבר רוסית ולובש קצרים, ועבודת־ההוראה המשותפת לו ולרחל קרבה ואגדה יחד את שתי הנפשות. ובגן העצים והפרחים הסובב את בית־הספר בלו הנאהבים כמה שעות של נחת ואושר, בשוחחם יחד על עניני החנוך של הדור הצעיר ועל רוח ההתקדמות והתקונים ההולך וכובש את חיי עמנו.

אולם עננה קלה העיבה את אשרם של הנאהבים תמימי־הדעות וישרי־הלב: רחל היתה “שומרת יבם”. היא נתאלמנה מאישה הראשון, פלוניצקי, שהיה משכיל ועדין־רוח גם הוא, ומת זמן מה אחרי חתונתם ממחלת האבעבועות מבלי השאיר אחריו בן; רחל אסורה איפוא להנשא לאחר עד שיחלוץ⁵ לה היבם, הוא אחי המת, ואסונה גדל על ידי זה שלא נודע איפה נמצא אותו האח. חמיה של רחל, ר' טודרוס בעל הגימטריאות⁶, גרש את אשתו הראשונה בהיותה הרה ללדת והחל לשתות לשכרה בעזבו את ה“מגידות” אומנתו, כי היתה בו תשוקה עזה לחיים ולעבודה רוחנית שלא מצאה ספוקה בלמוד התלמוד ונתגבר עליו השעמום⁷; ובכן נשכחו מלבו התועה ביין אשתו הגרושה ובנה ולא ידע אנה באו.

וגם מכשול זה הוסר סוף סוף מדרך שמואל ואהובתו. בבית־המדרש שבפלגות למד בן־ישיבה בירזי, יפה־תואר ומתמשכל, והיה בחור ערום וקל־דעת זה אוכל “ימים” בבתי החשובים שבעיר ומבקר את הנאורים. הוא היה לוכד ביפיו וערמתו את לב העלמות, הכמהות לחברת גבר, היקר כל כך בעירה – ונחשב לאחד ה“מניעים” בגלגלי ה“פוליטיקה” העירונית. ויתן הבירזי את עיניו ברחל, והודיע לה כי הוא ה“יבם” המבוקש, בן טודרוס; אולם לא לחלוץ לה הוא חפץ, כי אם ליבמה. הוא יתיר אסוריה רק בתנאי שתקשר אליו לעולם. אולם בן־ישיבה, גם כשהוא ערום כהבירזי, איננו “גזלן נורא”. ויתנו עליו אפרת ושמואל בקולם וימשכוהו להרב, כדי לאלצו לחלוץ…

ערך הספור

מהרומאן הראשון של ברודס נודף עוד ריח בוסר. סגנונו של המספר ברומאן זה הוא אמנם בהיר, פשוט ופחות מליציי מאותו של הסופרים שקדמוהו, אבל הוא בלתי מלוטש, יבש קצת ומימי ביותר. התאורים הם מקוטעים או משורבבים, ואין חייהם הפנימיים של הגבורים מבוארים למדי.

שמואל

אין אנו רואים, למשל, את התפתחותו הרוחנית של שמואל בטעמו מפרי ההשכלה, ואין אנו מכירים את רגשותיו החדשים בהתחברו להמורה אפרת, שלא היה בן־ישיבה מעולם, ובהיותו בעצמו למורה אירופאי בבית־הספר. שמואל האפיקורס והמתקן הוא סמל דמותו של ליליינבלום בדור ההוא; אולם הכופר החי הוא יותר טבעי מהמדומה. המתקן הצעיר המוסיף להשתלם בהשכלתו צריך לצאת סוף סוף מעבר לגבול התקונים השטחיים ולהתעמק בשאלת עקריה של הדת; אולם דבר זה שקרה לליליינבלום לא קרה לשמואל.

ברודס השתדל בעקר לתאר את כל פרטי המחלוקת על דבר התקונים הדתיים, שפרצה בימיו, ולהוכיח את נחיצותם, ומתוך כך התרשל בשכלול הצד האמנותי של הרומאן. המגמה הפובליציסטית אכלה את הספור.

ברודס הלאומי

כשהחלה בשנות השמונים תנועת התחיה הלאומית, היה ברודס לאחד מעסקניה הנלהבים. הוא היה נואם טוב, והקדיש להרעיון הלאומי גם את עטו וגם את כח־הדבור שלו. ברודס פרסם ב“גן הפרחים” של מזח מאמר גדול על תחית הלשון העברית והרחבתה, דבר המתאים לתחית העם; אולם גם בהשפה היהודית המדוברת הרבה עסקן לאומי זה להשתמש לצורך התעמולה שלו. בשנת 1882 בא ברודס לבוקארישט, בירת רומיניה, הארץ המצטינת ברדיפות היהודים – ויסד במרכז זה של ה“גלות” עתון לאומי ביהודית בשם “יהודית”. אולם בשנת 1885 נאלץ לעזוב את הארץ כנתין זר ולשוב לגאליציה, ושם נסה ברודס להוציא לאור כמה עתונים בעברית ויהודית (“היהדות”, “הזמן”, “הכרמל”, וועקקער"), שלא האריכו ימים מחוסר אמצעים.

“שתי הקצות”

ובעת ההיא הוסיף ברודס לכתוב גם ספורים חדשים, גדולים וקטנים, והיותר חשוב שבהם הוא הרומאן “שתי הקצות”, שנדפס ראשונה בשנת 1888.

תוכן הרומאן.

הגבור הראשי, יעקב חצרון, נולד בעיר הקטנה סוכות אשר בוולין. הוא היה בן יחיד לאביו ה“חסיד” העשיר והלמדן, ר' נתנאל, שפנקו מנוער ולא מנע ממנו את כל משאלות־לבו. ורגש־יופי חזק נתגלה בנער.

“בית אביו היה סמוך לגן־ירק, אשר יעקב שעשע בו מדי יום ביומו. ועת כי הנצנים נתנו ריח, עת כי הגן העלה נצה, עת כי השמש שלחה קרניה ויפוזו זרועות העצים השתולים שם, עת כי שכבת־הטל הרימה ראש לקדם את פני השמש בבקר השכם – היה לב הנער שמח מאד, והם היו שעשועיו כל ימי הקיץ. וכאשר גדל הנער סלסל בפאותיו, שם לב על נקיון בגדיו ועל ערך מהלכו ויתהדר בכל אשר מצאה לאל ידו”.

יעקב היה לעלם “יפה מראה עד להפליא, בחור כארז וחסון כאלונים, ושערותיו הצהובות, עיניו השחורות ולחייו אשר אדמו כתולע הוסיפו על חנו”. גם לנגן בכנור למד יעקב, והחסידים רננו אחריו כי “כמעשה הגויים יעשה”; אולם עושר אביו כפר על חטאותיו, כי ידע יעקב לחבר את אהבתו להיופי והשירה עם מנהגי החסידות. אחרי שנשא לו לאשה את שרה בת החסיד העשיר ירוחם, ועמד ברשות עצמו, החל להדר במצוות. “סוכתו בחג היתה מפוארה מאד, אף אתרוגו היה המהודר בכל העיר… גם בימי חג־הפסח שם עיניו ולבו לערוך את “הסדר” בכל ההדור אשר מצאה ידו, ובימי חג השבועות עשה מעקה מענפים רבים לביתו, אשר כל רואהו התפלא עליו”. וגם בנסוע יעקב לה“רבי” הנחילוהו עשרו וכשרונו הפיוטי כבוד רב. “הרבי בכבודו ובעצמו כבדהו לא אחת לשיר בשירים על שלחנו ביום השבת לעת הסעודה השלישית… וכל חזן הבא אל העיר היתה ראשית דרכו לבוא לבית יעקב חצרון, כי למשפט פיו יחלו כל אנשי העיר”.

במות ר' נתנאל חצרון הנחיל אחריו לבנו יעקב את כל עסקיו, וביניהם גם ענין מסוכסך אחד שהיה לו עם איזה סוחר מאודיסה. ר' נתנאל לא מהר לשים קץ לאותו הסכסוך, כי לא נועז לנסוע לאודיסה, שנחשבה בדור ההוא למלאה עון ופריצות, ויראי חטא אמרו, כי “כשבע פרסאות לבוא אודיסאה סביב סביב יבער הגיהנם”; אולם יעקב לא היה עוד “פחדן” כאביו, ויחליט לנסוע לעיר־הטומאה. “בהסכם ה”רבי" עשה לו בגדים קצרים, כאשר ילבשו בני הארץ, גדל שערות ראשו ממול ערפו למען אשר יוכל לאחד את פאותיו עמהן", ובקחתו צרור־הכסף בידו יצא לדרכו.

בבוא יעקב חצרון לאודיסה שכח כמעט את עסקיו, כי נדהם למראה הנהדר שראו עיניו.

“יפעת העיר אשר אין ערוך לה, רחובותיה הישרים, אשר עצים שתולים יפארום משני עבריהם; חוצותיה אשר הבונים כללו יפיָם בחומות בצורות ומפוארות בפטורי ציצים, במעקות מזהבים ובעמודים מעשה ידי אמן; שוָקיה עם בארות בארות זורקות מים בין גני שושנים ופרחים הסובבים אותן; לפידי הגז אשר יאירו את הרחובות, החוצות והשוקים באור בהיר בינות לעצים השתולים, אשר עליהם הירוקים יזהירו כזֹהר תכלת הרקיע; מצבות־הזכרון אשר תעמודנה בשיא גבהן ובחסן גון לדורות עולמים; גני־חמד אשר בתוך העיר ובמגרשיה, והים הנורא עם כל שכיות־החמדה אשר בנו בני־האדם על חופו – כל אלה פעלו מאד על נפש יעקב כל אלה לקחו לבבו, העירו רוחו אף עוררו את רגשותיו בקרבו”.

ביחוד התרגש חצרון, הנוח להתפעל, בטילו על שפת הים, שראה בפעם הראשונה.

“לפניו הים הנורא בהמון גליו, אשר בשצף קצף יהמו וירעשו, ועד בלי תכלית, עד כל אורך מרכז־מבטו ירומו, ינשאו. יחמרו, ובשיא חסנם ישטפו שטוף ועבור עד החוף, עד החומות הבצורות אשר כוננו ידי אדם לשים גבול למו… והציים האדירים, אניות־הקיטור אשר בתוך המים ומסלות־הברזל אשר על החוף ירָאו כעדים כשרים, אשר הוצגו להעיד על ממלכת האדם בים וביבשה… הגלים ירעשו מאד מתגרת יד מושלם ובקול המולה רבה ישובו על עקבם עד מרחבי תכלת הרקיע, עד מקום השמש, אשר בירכתים ימה תעמוד עתה כלה אדמונית; כגולת זהב טהור תעמוד ותביט במשול האדם בטבע, תביט – וקרניה המופזות האחרונות מאדימות את פני המים ותתנה גם למו זֹהר כמו תנחמנה אותם מעצבם, כמו תשחקנה לפניהם להפיס דעתם”.

והעורך־דין יורב, המנהל את משפט חצרון עם בעל־דינו, ראה כי איננו חסיד שוטה ופרא, ויביאהו לביתו מכרו הקבלן העשיר לצרכי הממשלה גבריאל אחיטוב. הוא חפץ להראות לבתו היפה של אחיטוב, ליזה, ולכלתו ראזאליה, “אדם טבעי עם טוב טעם”, שאינו רגיל עוד בנמוסי החברה הנאורה. ובבוא חצרון אל הבית היה מוכה־תמהון למראה עיניו; “מן הרצפה בשלל צבעיה ומצעות מעשה־הארג אשר מתחת לרגליו עד הספון והמנורות המפוארות התלויות עליו אשר ממעל לראשו, מן קירות הבית המצוירים מעשה אמן עם התמונות המשוחות בששר במסגרותיהן המופזות ועד כל כלי הבית הנאדרים במעשה צעצועים ובפטורי ציצים – כלם עזרו להשתוממות לבבו”. וביחוד הפליאו את רוחו ליזה וראזאליה, אשר “חן ונועם תשאנה גם בערך בגדיהן, גם בנדנוד גון, גם בשיחן וגם בצחקן; עיניהן כמו תברוקנה, מחלפות ראשן כעין המשי לטוהר, וכל אשר להן הוא כאבן חן, כאבן־שואבת”.

“השיחה הראשונה חלפה ועברה בדברים מקוטעים, שפת חצרון טרם תהיה בפיו כי לא היה אָמון בסוד הנשים, ומה גם כי נפשו לא יכלה עדן מלט משא לבבו ההומה מאד מכל אשר תחזינה עיניו ליופי. פתאם קמה ליזה ממקום מושבה ותל ותשב על יד המִנים⁸, בידיה העדינות פתחה את דלתותיהם, ותעביר את אצבעותיה הדקות על פני המנענעים⁹ בחפזה וקול השיר נשמע. חצרון נבהל. את אשר לא ראה מעודו הנה לנגד עיניו עתה! אמנם שמע את שמע המנים, אך עינו לא ראתם, ולא ידע מה המה”.

המנגינות עשו על חצרון רושם כביר, ויצא כנדהם מן הבית. ובשובו למעונו לא נם שנתו כל הלילה. הוא ערך בדמיונו את עיר־מולדתו סוכות מול אודיסה: “מעבר מזה טיט ורפש מרבה להכיל, בתי־עץ קטנים וגגותיהם תבן נרפש, אין סדר לרחובות, אין משטר לחוצות וכצלמי־בלהות ינועו וינודו האנשים ביניהם; ומעבר מזה הנקיון, הסדר והמשטר פה, הארמנות והפרורים, מאור הגז ובארות זורקות מים, הגגות לשוח והים הנורא”. ונדמה לו לחצרון, כי פה באודיסה יושבים אנשים לגמרי אחרים ויותר נעלים, החיים חיי תענוגים, עדן ויופי – בעוד שהוא מבלה את ימיו בחשך, ברפש ובסכלות. ושאלה חדשה עלתה על לבו: “האם לא אוכל גם לעבוד את ה' במקום הזה?” ובתוך רעיונותיו המסובכים חלפה כברק גם תמונת ליזה “בשבתה על יד המנים ובאצבעות ידיה הרכות תעבור על פני המנענעים ובפיה תשיר בקול ערב, לחייה התאדמו כמעט ועיניה הבריקו…”

–הרהורים רעים – אמר חצרון בלבו, ובהשתדלו להסיח דעתו מהם לקח את “כנורו בידו ויעמיק לנגן”…

וחצרון החל לבקר לעתים תכופות בבית אחיטוב, לדבר בעניני מסחר עם גבריאל הזקן ולהתעלס בחברתם הנעימה של בני ביתו. ליזה הזמינה אותו כמה פעמים ללכת עמה אל התיאטרון, ומנגינותיו וחזיונותיו פעלו מאד על נפשו הרכה והפיוטית ונשאוהו לעולם של קסמים. גם יורב הובילהו בכל יום “למקום־שעשועים חדש, למקום משחק ולבתי־משתה אשר נערות משחקות שמה ושירי עגבים בפיהן; וחצרון החל לדעת את מנעמי החיים, את עדן תשוקותיהם ואת טוב חמדתם”. כעבור חודש ימים היה לאיש אחר, החיים המזהירים החדשים מחו וטשטשו ברוחו את זכר ימי־החשך שבלה בעיר־מולדתו הנרפשה, ויחליט להשאר כאן כל ימי הקיץ. “מדוע זה – חשב בלבו – לא אשלח ידי לקחת מפרי עץ החיים, באין כרובים ובאין להט החרב המתהפכת השומרים אותו?”

ואהבת חצרון לליזה גברה מיום ליום. בטילו עמה באחד הערבים בגן־הפרחים שאלה ליזה את פיו על דבר ביתו ומשפחתו, וחצרון נתבלבל וכחש באשתו ושני ילדיו, כדי שלא יהיו למכשול על דרך אהבתו. אולם בשובו למעונו הכהו לבו מאד על הבגידה הזאת, ומלחמה פנימית התלקחה בקרבו. “הה! מה נואלתי ומה חטאתי! – חשב בלכתו בחדר מלונו אחת הנה ואחת הנה – רב! אלכה ואשובה לביתי, ואשובה לתמימות נפשי… לביתי? לעיר סוכות?… האם אוכל לשבת שם על ערמות העפר והאשפתות אחרי אשר ראיתי את אודיסה כלילת־היופי?… האם אשוב ואתענג על חברת “החסידים” בקול שיריהם כקול הסיר, אחרי אשר שמעו אזני קול המנים וזמרת האופירה ושירת העלמות המשחקות?” וחצרון מרגיש כי כבר נלכד בפח, כי כח־קסם עצום מקשרהו לחייו החדשים ואין לעמוד כנגדו. “האם לא צדקו ה”חסידים" אשר לא נתנו לי ללכת הנה? – שואל הוא במרירות… אמנם כן, אש הגיהנם בוערת בקרב העיר הזאת, אש נוראה, אש שורפת ואוכלת כל לב ורוח"…

ולפני עיני חצרון מרחפת תמונת “ליזה בכל עצם יפיה ותפארתה: שערותיה השחורות אשר כללו את יפי פניה הצחים מחלב ואשר כנזר תפארה היו על ראשה; לחייה אשר כשושני חמד ופרחי־ריח לקחו לב ותרהבנה כל עין; מפתח פיה הצר בשחקו הנעים כמשחק מלאכי־אל שם בשחק; מבנה גוה כפסל יצרו חרש במדה ובמחוגה, ושתי עיניה אשר כהרים יורקי אשר ירו חציהן”. ולעומת תמונת־הקסם הזאת ערך חצרון שלא מדעתו את דמות אשתו הפשוטה והבלתי יפה, “ערך בגדיה, מכסה ראשה הגלוח, שיחה והגיונה” – ונפשו נבהלה פתאם…

חצרון הרגיש כי בקוריו בבית אחיטוב מרחקים אותו יותר ויותר ממשפחתו, אבל לא עצר כח למנוע מעצמו את העונג הגדול הזה. תחת שעד כה היה מנגן רק על פי השמיעה והחוש הפיוטי, למד עתה לקרוא את תוי־הנגינה, כדי שיוכל ללות בכנורו את מנגינותיה של ליזה על הפסנתר. גם מורה לקח לו חצרון מתלמידי האוניברסיטה ללמדו היסטוריה וספרות, כי מעודו לא קרא בספרי רומאנים ושירה, ובשמעו בערב אחד שיחה ספרותית בין ליזה ורעיה לא יכל להשתתף בה ונכלם מאד. וספרי הרומאנים הורוהו מה היא “אהבה”, וידע ויבן גם את יחוסו לליזה… ובבוא יורב בבקר אחד למעון חצרון, מצאהו שוכב על מטתו ובוכה על אהבתו ומשפחתו…

ויורב, המנהל את משפטיו של גבריאל אחיטוב, ידע כי עסקיו רעים מאד וכי קרוב יום אידו – ועל כן דבר על לבו לקרב אליו את חצרון העשיר, שיוכל להקימו ממפלתו אם ישא את בתו וישתתף במסחרו. וייטב הדבר בעיני גבריאל, וגם ליזה אמרה לתת בחפץ לב את ידה לחצרון העשיר, החביב ויפה־התואר. אולם חצרון לא היה בקי במנהגי האהבה, ולא ידע איך להביע את חפצו ולהוציאו לפעולות; ועל כן נועצו יחד בני בית אחיטוב לחוג ברוב פאר את יום הולדת ליזה, כדי לקשר אז אגודת הנאהבים.

"והערב ההוא בא. בית אחיטוב נהדר מאד, כי ימים רבים כללו יפיו… המנורות הפיצו אור צח, ואנשים רבים, בם בחור ובתולה, עלם ועלמה – נקבצו באו בו. כלם לבושי מכלול, כלם יעדו עדי, השמחה תציץ מבין עיניהם, ברכות ותהלות לראש ליזה בפיהם, ומתנות ליום־הולדתה בידם, ורגליהם עומדות הכן לצאת במחולות… ליזה היתה כלולה בהדרה. בגדיה החמודים הוסיפו גם הם חן לה, ושערותיה המקולעות בשושנים ופרחים היו כנזר תפארה לראשה; עיניה הבריקו מאד, ועל שפתותיה שושנים רחף צחוק קל ותיף במאד מאד, ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה.

והנה הדלת נפתחה, וחצרון מובל בזרועות אחיטוב בא הביתה. חצרון היה הדור בלבושו מאד; בגדים חדשים ויפים עשה לו לערב הזה על פי המדה לכל חקיה ומשפטיה, והסַפָּר ערך קוצות תלתליו ויעש שפמו, והנה הוא כליל בהדרו, והבושת – בבואו בפעם הראשונה בחברה כזו אשר לא היה אָמון בה – הביאה חכליל על לחייו, ותוסף גם היא על חנו. כל הנאספים השתוממו למראהו הנחמד, לקומתו אשר דמתה לתמר ולעיניו אשר ירו זיקי אש, והעלמות התלחשו לאמר – אין בגברים כמוהו ליופי. אחיטוב העמידהו לפני כל הנאספים לאמר: “זה רעי וידיד ליזה – יעקב בן נתנאל חצרון”. ויקרב חצרון אל ליזה ויברכה ליום־הולדתה, אף הושיט לה את השי אשר הכין לה: אגודת שושנים נחמדה למראה, אחוזה בבית־יד של כסף טהור, אשר פתוחיה נפלאים מעשה ידי אמן; בינות לשושנים גליון ועליו כתוב ברב הוד והדר שיר בשפת רוסיה ליום חגה זה, ומתחת לשושנים צמיד¹⁰ זהב משובץ באבני־חן מצדו מזה, ובפתוחי חותם כתוב: “מני חצרון לליזה אחיטוב ליום־הולדתה” – מעבר מזה".

והאורחים עם האורחות התעלסו ושמחו כל אותו הערב, אף יצאו במחולות לקול מנגינות ליזה על הפסנתר, שחצרון לוה אותן בכנורו.

"ובטרם החלו הנאספים לקחת ברכת־הפרידה, נגש אחיטוב אל ליזה וחצרון, אשר עמדו יחד בתוך הבית כמתעתדים ללַות את האורחים, ובקול גדול אמר: בתי! הנני למלאות את משאלות לבך, ונגדה נא לכל רעי ואוהבי, בערב יום־הולדתך, ויום שמחת לבך הנני נותן לך את שאלתך, ובכל לבבי הנני מסכים גם אנכי לבחירך רצתה נפשך בו… ויקח את יד ליזה ויתנה ביד חצרון.

–ה' יברך אתכם, והארכתם ימים בטוב ובנעימים!

–אמן! למזל־טוב! צעקו כל הנאספים בתרועת שמחה, וליזה וחצרון נשקו ידי אביהם ובדמעות עינים נתנו תודה לו".

האורח היחידי שלא לקח חלק בשמחה כללית זו היה הסטודינט לתורת־המשפטים ברזלי. הוא היה בן להורים עניים, ובכשרונותיו הטובים כמו בעמלו הרב הצליח לגמור את למודי הגימנאסיה ולהכנס לאוניברסיטה. וכשהחל ברזלי לבקר בבית אחיטוב, הנעימה לו ליזה את חייו הקשים והמלאים עבודה, ויחוסיהם נעשו מהרה כל כך קרובים, שנחשב לאוהבה ובחירה בעיני כל בני הבית. ואמנם הבטיחה ליזה לברזלי להיות לו לאשה אחרי שיגמור, כעבור שנה, את למודיו באוניברסיטה, ותקוה טובה זו חדשה את רוחו ונתנה לו כח ועצמה לעבוד. והנה בא פתאם האברך העשיר והיפה חצרון ויעמוד לשטן על דרכו. ליזה החלה לדחות מעט מעט את ברזלי ממנה ולהתנכר לו, אולם הוא הוסיף עוד להתנחם בתקוות שוא עד שבא ערב־המשתה ושם לאל את כל חלומותיו הנעימים. לעיניו אורשה ליזה לחצרון! “לעיניו לקחו את אהובתו מבין זרועותיו ויתנוה לאיש אחר – ונפשו נבהלה מאד, ויוכה בתמהון לבב, ויבלעו כל מחשבותיו. כהלום־יין, באין דעת וחשבון, לקח מגבעתו ויצא וינס החוצה, ועל צדי הרחוב הלך בצעדי ענק הלך ומלל בידיו ורקע ברגליו, עיניו נהפכו בחוריה וכל תמונתו היתה תמונה איש משוגע בשנותו את טעמו”.

כל הלילה תעה ברזלי כמוכה־שגעון ברחובות העיר, ובכיסו כבר נשא כלי־נשק נורא, שבו ישים נקמתו באויבו חצרון, לפני זמן מה שלח מכתב לשלמה, בנו יחידו של גבריאל אחיטוב, שנסע לסוכות כדי להשגיח שם על עבודת הבנין של קסירקיטון¹¹, שנתנה לו בקבלנות – ודרש ממנו על חצרון ומשפחתו. וכבר באה תשובתו כי יש לו אשה ושני בנים המחכים בכל יום שישוב לביתו. ברזלי ידע איפוא את הסוד הנורא, שחצרון וגם יורב הסתירו מבית אחיטוב, ואמר להשתמש בו בשעת־הכושר זו. הוא בא ביום המחרת בצהרים לבית אחיטוב, שלא נעשו בו עוד סדרים אחרי המשתה, ושאל את ליזה במנוחה: “מה החלום אשר חלמתי אמש בלילה בבית הזה?” וליזה השתמטה מברור־דברים בהשיבה לו, כי היא ברשות אביה העושה בה כרצונו; ובשבתה אל הפסנתר נגנה את השיר הרוסי:

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵׁמָה הִנֵּנִי,

כִּי הִצִּית מַבַּט עֵינַי אֵשׁ־לֶהָבָה

בְּלִבּוֹ הַבּוֹעֵר? כִּי הֶאֱמִין לִשְׁמוֹעַ

בִּדְבָרַי רִמָזִים… רִמְזֵי הָאַהֲבָה? – –

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵׁמָה הִנֵּנִי

כִּי מִנִּי־אָז צִלּוֹ מִמֶּנִּי לֹא־סָר,

וּבִי דָבַק כְּמוֹ אִתּוֹ בְּרִית כָּרַתִּי?

וְנַפְשִׁי בָּחֲלָה בוֹ, לִלבִּי הָיָה כְמוֹ־זָר…

את השירה המעליבה הזאת שרה ליזה בקול רועד ומתוך התרגשות פנימית, כי בלבה ידעה שחטאה לברזלי והוליכה אותו שולל. וברזלי לא יכול עוד נשוא את העלבון והוציא מכיסו את מכתב שלמה, שהקים מהומה ומבוכה בבית. אחיטוב עמד כנדהם, וליזה התעלפה, וקדחת־עצבים עזה הפילה אותה למשכב, שלא ירדה ממנו במשך עשרה ימים. ובעת הזאת חדל חצרון, סבת האסון, לבקר את ליזה אהובתו, והתהלך כצל מרעה ויגון; אולם בשוב ליזה לאיתנה פגשה את מאהבה בטילה בגן־הפרחים, ואהבתם נתחדשה שוב. ליזה היתה נכונה לסלוח לחצרון את כזביו, שהשמיע באזניה כ“אדם טבעי” שאינו מושל ברוחו ושוכח בנקל את עברו; והיא חשבה רק איך להסיר מידי אוהבה את אסורי אשתו. ובדבר הזה היה לה יורב לעזר. הוא נסע לסוכות כדי לסדר את עסקיו של חצרון ולדבר על לב שרה אשתו שתקבל גט מאישה. אולם מה השתומם יורב בבואו להעיר הקטנה ובמצאו שם “רומאן” חדש. שלמה אחיטוב התאהב בשפרה, אחותה היפה והתמימה של שרה. באותה שעה שחצרון, בן העיר הקטנה, הלך שבי אחרי תפארת הכרך והנמוסים היפים של יושביו – נמשך שלמה כיליד אודיסה אחרי הקסם של חיי התום והשלוה, שראה בפעם הראשונה בסוכות. הוא התאכסן בבית החסיד העשיר ר' ירוחם, חותנו של חצרון, ובליל השבת ראו עיניו מחזה נהדר:

“הבית מלא אורה, נרות רבים יאירו את החדר אשר נקיון וסדר ישׂרו בו, על השלחן פרושה מפה לבנה, ושתי מנורות־כסף בעלות שלשה קנים נושאים נרות דולקים תעמודנה עליו; בראשו שתי חלות לחם מכוסות במטפחת ברה, המחכות לשוב האיש מבית־מדרשו לבצע עליהן, וממעל להן מנורת־נחשׁת קלל תלויה בספוּן הבית, וששת קניה יפיצו גם הם אור בבית… ר' ירוחם הלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, ובקול נעים אף יפה שר את השירה “שלום עליכם, מלאכי־השרת”… שלמה לא הסיר עין מן ר' ירוחם, אשר המנוחה שמה אותותיה על פניו עתה, אשר עיניו תבענה כי שבע־רצון הנהו מאד, ואשר גם צעדיו בנחת ומישרים המה; לא הסיר עין מאשתו לאה, אשר בעיני אהבה הביטה אל אישה כמו ספרה צעדיו וכמו תשבע גם היא נחת מרצון אישה הטוב ובמנוחתו תקח גם היא חבל; לא הסיר עין מבתם שפרה, אשר טוהר תארה לקח לבו מאד… גם קדוש־היום, גם בציעת הפת, גם כל אשר ראה שלמה בערב הזה פעל עליו פעולה עזה מאד; זכרון אבות ומסורת קדמוניה ראה בהושיט ר' ירוחם את כוסו לאשתו כי תשתה ממנו גם היא, ראה כי גם מאת חלת הלחם אשר ברך עליה פרס לה ולבתו והן קבלו את המנות האלה בחן ורצון רב”.

מראה הפנים הצוהלים והמאושרים של בני הבית, וה“זמירות” ששר בעל־הבית בלוית נכדיו הנחמדים היושבים מסביב להשלחן – נשאו את שלמה לעולם שכולו שלוה, תום ועליצות דתית; ומבלי משים ערך את העולם הזה מול חייו באודיסה, שאין בהם כל מנוחת־הנפש וכל עדן של קדושה. בשבתות כמו בימות־החול הוא טרוד ושקוע בעסקיו, ובשובו הביתה עיף ויגע הוא מוצא את ראזאליה אשתו, הרודפת תענוגים ושאון עליזים, הנכונה תמיד לרוץ לכל מקומות־השעשועים, והממררת את חייו בקנאתה במגבעותיהן ושלמותיהן של רעותיה. ושלמה שאל את עצמו בדאבון־לב: “מה יתנו ומה יוסיפו לי השאון והרעש, ההמולה והמהומה אשר ימלאו את חיי בעיר אודיסה משוש כל הארץ? מה יתנו ומה יוסיפו ההוד וההדר, היופי והתפארת אשר סביבותינו, בעוד אשר בלבנו פניה יכת שאיה?¹²”

ביחוד נלכדה מהרה נפש שלמה באהבת שפרה היפה והתמה, שהיתה בעלת עינים מזהירות ושערות שחורות ודקות, שירדו בשתי מקלעות ארוכות על כתפה. עלמה ענוה וצנועה זו היתה מבלה את ימיה בתפירת לבנים ובקריאת ספרי־השכלה בחשאי; ובהגישה בערב לבני הבית את התה מן המיחם הרותח על השלחן, היתה שולחת בגנבה מבטים קלים לשלמה המגוהץ, הלבוש כ“אשכנזי” ומדבר רוסית, שהיה בעיניה כסמל ההשכלה והשלמות. וגם שפרה היתה בעיני שלמה כ“סמל דמות הענוה והשלום”, ובהיותו לבדו עמה בבית היה שת לה בחלקות, מדבר באזניה דבר אהבה ומקניטה בדרך שחוק בגלותו את מסתרי ספריה. ומעט מעט דבקה נפש שלמה בעלמה נחמד וחסודה זו, ולא יכול לדמותה לאשתו מבלי שיאכל איזה רגש מר את לבו.

“רעיוניו הבהילו לְצַיֵּר לפניו את תֻּמַּת שפרה, ואת דרכי חיי המשכילות בכלל, וראזאליה בתוכן; מעבר מזה ישרת נפש, חיים של שלום ומנוחה, חיי שקט ודממה, שבת בית ולנצור ארחות תֹּם, כמי השלוח ההולכים לאט; ומעבר מזה סוד משחקים, בחורים ובתולות יחדו, בם גם איש ואשה, כלם הומים, איש אל כל בתולה ואשה יצהל, ושחוק וחנף על שפתי כלם… אמנם כן, אילת אהבים וגם יעלת חן היא האשה בת העת החדשה, תיטיב לנגב במִנּים, תיטיב לחול במחולות, תדבר בשפות אחדות, תדע לקרוא בשם סופרים וספרים, וידיה רב לה בחברת האנשים הזרים אשר יבואו לביתה, או אשר תבוא היא לביתם – אולם מה לאישה בה? מה היא בביתה? ומה היא לאישה ולבניה?”

ושלמה הוסיף להתבונן לחיי היהודים היושבים בעיר הקטנה והמלוכלכה, והוא נוכח יותר ויותר כי נעלים הם במוסרם ותמימותם, בצדקותיהם ובאהבתם להבריות, על בני־אמונתם הריקים וקלי־הדעת שבאודיסה. בשבת אחת בא לבית־התפלה, כדי לשמוע דרשתו של “מגיד” אחד, ומצא שם המון אנשים היושבים וקוראים ב“משניות”, “עין יעקב”, “שלחן ערוך”, “מנורת המאור” ו“תהלים”. ובראותו ביניהם גם את הפועלים הפשוטים, העסוקים בעבודת הבניה של הקסירקטין שלו – דמה אותם מבלי משים להפועלים היהודים באודיסה, אשר “ביום־מנוחתם שכר ירדפו, וביום שבתם ומועדם יין ידליקם, שחוק הקוביא והקלפים יקח לבם, ואחרי תאותם הזנה יזנו” ביחוד לקח את לב שלמה אחיטוב חג־הבכורים היפה, ובעונג רב הביט על ההכנות הנעשות לו בעיר הקטנה.

"ענפי עץ עבות הביאו ויפארו בהם את הבית פנימה, גם על מנורת נחשת קלל בעלת ששה קנים התלויה בספון הבית בתָּוך, גם בארבע פנות הבית וגם בכל מקום ומקום אשר עין האדם צופיה, נתנו זמורות ופארות; ויקחו סוף וקנה וגם גומא¹³ וינתחו אותם לנתחים ויעתדום לפזרם על פני רצפת הבית. וידי שפרה מלאות עבודה לעשות בבד, לכבס ולגהץ את מכסה הכסאות ואת כל אשר במפות ובמטפחות ובסדינים; אף לקטה עלי־עץ ועלי פרחים ותדביקם בלוחות־הזכוכיות אשר בחלון, ותעש מהם ציצים ופרחים אף תמונות שונות לפאר בהם את החלונות. ותקח גם ביצים וַתִּקֹּב חורים בשתי קצותיהן מזה ומזה, ותער את החלבון וגם את החלמון מתּוכן, ותתן נוצות אפרוחים בחורים, ותתלה אותן בחוט בתקרה, לאמר – צפרים הן אלה…

בשמחה ובטוב לב יצא אחיטוב מבית־המדרש, ובנפש שְׂמֵחָה בא בלוית ר' ירוחם לביתו, אשר גם הוא כלו אומר “יום טוב”: חג־בכורים לה'! חג־האביב לבני האדם! הנרות אשר יאירו את הבית מבינות לענפי־העץ הירוקים אשר יסובו את מנורותיהם, הקנה והסוף אשר על הרצפה והזמורות והדליות אשר בכל פנות הבית, השלחן הערוך עם מכסה בד הלבן אשר עליו, עם מנורות־הכסף ופטורי הציצים אשר עליהן – כל אלה פעלו עתה על נפש אחיטוב מאד; לבבו נמלא רגשות נעלים ונפשו כמו התרוממה עָל, וכמו הדרת־קדש חופפת עליו… פניו האירו, ומלבושי־הכבוד אשר עליו הוסיפו גם הם לוית חן לו. ושפרה לא הסירה עין ממנו, ותשכח כרגע את כל. ותשבע דשן למראהו, ומאד גרסה נפשה להביע רגשותיה עתה לפניו; ותקצוף על אנשי הבית אשר לא יתנוה לדבר אתו הפעם כאשר עם לבבה, וחברתם היתה עתה לה למשא…

והלילה – ליל אביב בכל הדרו; שמים טהורים מאד, ומראיהם תכלת־כהה נחמד למראה, הירח יקר הולך וכל צבאיו הכוכבים יעלו איש איש במסלתו, כנקודות הכסף יזהירו, וישמחו כל נפש וירנינו כל לבב; רוח צח נושב בארץ, לוחש על הדשאים וכמו יפיח רוח חיים באף כל היקום, וכמו ישא על אברתו נשמת הבריאה ורוח כל המאושרים עלי תבל ארצו. עין אחיטוב לא שבעה לראות את המחזה הנחמד הזה מדי יצאו החוצה, ועמד כאיש אשר לפניו נגלו תמונות יקרות אשר אין ערֹך למו…

–היחכה אדוני לעת אשר יִבָּקעו השמים ממעל? – שאל ר' ירוחם אותו בצחוק שפתים בצאתו גם הוא…

אחיטוב הביט בפניו, כי לא ידע מה בפיו. ויצחק ר' ירוחם עוד, ויספר לאחיטוב את אמונת ההמון כי בליל זה יבקעו השמים כהרף־עין אחד, וכל איש ואשה אשר יכַון את הרגע ההוא והיה כל היוצא אז מפיו בוא יבוא, וכל משאלות לבו בהרף־עין הזה תקומנה".

וביום המחרת הזמין ר' ירוחם את שלמה לשמחת נכדו, ילד כבן חמש שנים, שהחל ללמוד חומש ו“דרש”, כנהוג בוולין, לפני הקרואים. אביו, ר' ברוך לקח “את מצנפתו הלבנה, אשר נועדה לו ליום־הכפורים, ואשר קליעות מעשה עבות במשי ובזהב חתולתה, וישימה על ראש הילד, וגם את מורה־השעות אשר לו הוציא מצלחתו וישם בכליו ויקחו גם יתר הנאספים את מורי־השעות אשר להם ואת שרשרותיהם, אשר בכסף ואשר בזהב, ויתנום להילד; וגם אחיטוב נתן את מורה־השעות אשר לו וגם שרשרת־הזהב אשר עליו. וירכסו את כל אלה על בגדי הילד ממול לבו עד אפס מקום. והילד עדה גאון למראה כל השרשרות האלה, ואבותיו ואבות־אבותיו גם הם ראו ונהרו”.

ואחרי שאמו הזקנה של הילד לחשה עליו כדי להצילו מ“עין הרע”, העמידו את ה“דרשן” הקטן על השלחן, והוא השיב על השאלות שהציע לפניו בדבר למודיו ה“מקשן”, ילד קטן אחר שעמד על הכסא. ו“דרשה” זו, ככל הצירימוניה היפה והתמימה שלותה אותה, שנועדו לעורר אהבת התורה בלב לומדיה הקטנים – עשו על שלמה רושם נעים מאד. לפניו נגלו חיים חדשים, המלאים תמימות, שלוה, עדן רוחני ורגשות דתיים נעלים, ועיניו ראו יהדות חדשה, צנועה ומלאה חן, שלא שערוה בני אודיסה. ויצטער שלמה על אשר רחק מאחיו התמימים והחביבים, החיים על אמונתם, ומתורת היהדות של המסורה; וימהר לתקן את המעות, ויקח לו את האברך המשכיל בנימין האלוני למורה בעברית ובקורות היהודים. ומעט מעט דבקה נפש שלמה, העורגת אל שלות־הרוח, תום וטוהר, – בחיי החסידים ומנהגיהם, ובכל לבו היה משתקע בתוכם לולא בא לפניו זכר אשתו ופזר את כל חלומותיו הנעימים. גם לשפרה אהובתו נגלה הסוד, כי אשה לו באודיסה, ותגרשהו בחרפה מעל פניה; ואחרי ימים רבים של עצבון ויאוש היתה שפרה לאשה לבנימין האלוני, שפתח בסתר את ראשית השכלתה, ואשר נאלץ לגרש את אשתו הראשונה אחרי שנודעה “השכלתו” לחותנו החסיד הקנאי.

ויורב לא הצליח במשלחתו בסוכות, כי כל בני העירה התקוממו נגד אדם קשה זה, שבא להפריד בין איש לאשתו, והשמועה פשטה כי יצא יעקב חצרון מדעתו באודיסה ונלכד בשחיתות אשה “זונה ונצורת לב”. פקידי הממשלה בטלו את כחו של כתב־ההרשאה אשר ביד יורב, ושרה בכתה יומם ולילה ולא חפצה בשום אופן לשמוע לעצתו ולהתגרש מאישה. “חלילה לי לקחת מידו גט־פטורין – אמרה האשה הפשוטה, האוהבת את בעלה בכל נפשה – גם אם באכזריות נוראה יכביד אכפו עלי, גם אם ידושו את בשרי את הברקנים”. ובעצת ה“רבי” נסעה שרה לוילנה, כדי לבקש את זקנו של יעקב חצרון, העשיר הלמדן והמשכיל ר' יהודה עמנואל, שישיב אליה את לב אישה. ועמנואל הוא “איש זקן, יפה תואר והדור בלבושו… האיש הזה עבר כבר את שנת השמונים לימי חייו, אפס כי השנים האלה לא הניסו את ליחו, לא השחו את קומתו, לא הסירו את חכליל לחייו, לא העבירו את הצחוק הנעים אשר על שפתיו, ולא כהו את עיניו השחורות, אשר מבעד לגבותיהן תפיצינה אור בהיר, אור יקרות; השנים האלה שמו אותותן בו רק כי הלבינו שערות ראשו – והֵנה הוסיפו תפארתו ויגדילו על הדרו… וביתו הוא גם בית־ועד לחכמים, כי נעבור על פני החדר הראשון, אשר נועד לדבר מסחריו, גם לא נתמהמה בחדר השני, המפואר בכלים מכלים שונים נעלים מאד ביפים, ונבוא עד לחדר השלישי – נשתומם על המראה אשר לפנינו: תיבות־עץ גדולות מהמסד עד הספון לארבעה קירותיו סביב סביב מלאות ספרים גדולים עם קטנים, ובתוך החדר שלחן עגול, כסאות מסביב לו, וספרים רבים גם עליו. שמה ישב בעת מנוחתו, שמה יקבל פני הרבנים והחכמים הדורשים לשכנו, ושמה נשמע לעתים לא־רחוקות גם משפטי פיו על היהודים והיהדות, על הסופרים והספרים, ועל כל דבר הנוגע לכלל ישראל, לאמונתו ולהשכלתו, לדרכי חייו ודעת נבוניו… על השלחן לפניו צבורים ספרים שונים גם בתמונתם, גם בתכנם וגם בשפתם. רגע יביט בגמרא, ומשנהו – בספר כתוב אשכנזית המונח על ידו, פעם ישים עין במדרש, ופעם – בספרי הפילוסופיה. פה “זהר” ו”מורה־נבוכים" נפגשו, פרושי ראב“ע וספר־המדות לברוך שפינוזה חֻבָּרו, תורה וחכמה נשקו והאמונה וההשכלה חיו תאמים בבית הזה”.

עמנואל מאן בתחלה לנוע בדרך רחוקה מחמת זקנתו המופלגת, אולם שרה הפצירה בו מאד ובכתה באזניו עד שנעתר לבקשתה. ובמשך הימים שישבה שרה בבית עמנואל ראתה בפעם הראשונה חיי כרך, רחובות מהודרים, תלבושת נאה ונמוסים יפים, ותאות גם היא להסיר את המטפחת מעל ראשה ולהתקשט לפי טעם המודה, כדי למצוא חן בעיני אישה בשובה לראות פניו. “ובבית עמנואל רבה העבודה: חייטים ומתפרות הלכו ושבו לרגעים, אשה מגדלת שער העושה בפאה נכרית גם היא ישבה בבית, ובנות ר' יהודה ובנות בניו ובנותיו גם הן מלאו את ידיהן בעבודה לקשט את שרה, לכלול יפיה ולהרבות לה הוד ותפארה”.

ובתוך כך באה מהפכה פנימית גם בלב יעקב חצרון. אחרי שנתקררה קצת ההתלהבות הראשונה של אהבתו לליזה זכר את אשתו ושני ילדיו העזובים, והוריד דמעות מתוך געגועיו עליהם. ביחוד נתגברו רגשי הנוחם בלב חצרון כשהגיע החודש אלול, ונשמע קול השופר הקורא לתשובה ולחשבון הנפש. אולם גם לעזוב את ליזה ואת חייו החדשים והנאורים באודיסה לא עצר עוד כח, והמלחמה הפנימית דכאה את רוחו כל כך שהיה נכון לשלוח יד בנפשו. שמחת חצרון היתה גדולה איפא בהודע לו כי באו זקנו ושרה אשתו לגאל אותו ממבוכתו וצרותיו. חן שרה גדל בעיניו שבעתים אחרי ששמה עליה תלבושת אירופאית, ואחרי שגלתה לו את אהבתה הנאמנה בהתאמצה לשוב אליו; ועל פי עצת עמנואל החליט הזוג להשתקע באודיסה ולבלתי שוב עוד לחיי העירה שנמאסו עליהם. “בעקב החסידות – אמר הישיש המשכיל – תבוא הכפירה, ובעקב הנזירות תבוא הפריצות”; ועל כן צריך היהודי הנאור לבור לו את הדרך הממוצע, שיש בו גם הנאה מהחיים וגם אהבה להמסורה.

ועמנואל השלים לא רק בין איש לאשתו, אלא מצא גם מציאה גדולה בהיסח הדעת. בראותו את גבריאל אחיטוב הכיר, להשתוממות לבו, כי הוא בנו הבכור, שברח מביתו בימי נעוריו כדי להלות לפקיד צבא אחד היוצא עם המחנה הרוסי לעשות מלחמה באונגריה. והאב הישיש שמח מאד על בנו, שהתאבל עליו ימים רבים, כי חשבהו במתים, ושלם מהונו את חובותיו המרובים כדי להצילו ממשבר. בתי אחיטוב וחצרון היו איפא למשפחה אחת, ולכבוד המאורע הזה ערך אחיטוב משתה גדול לכל אוהביו וקרוביו. ועמנואל הישיש, היושב בראש הקרואים, הביט בדמועת־גיל על צאצאיו המקיפים אותו, וישמיע להם תורת־חיים:

“שתי הקצות ממעי נפרדו: הנני רואה את בני הבכור, את גבריאל, את בניו ואת ביתו כי למשכילים יחשבו, נתנו ספר־כריתות לכל מנהגי ישראל הנושנים, לכל תורתו וחקותיו, ואך לחדשות שמו פניהם, והנה בן־בני השני, הוא וחותנו ואשתו מחזיקים בנושנות, ולכל חדש “צא טמא” יקראו, ולא יתנו לבוא לביתם כל אשר הולידו החכמה והתבונה בעת הזאת. והיהדות עומדת מרחוק ובוכה מצרת נפשה… בָּנַי! אל נא תאחזו בקצָוֹת! ברו לכם את הטוב משתיהן גם יחד, וזרו הלאה את החלאה ואת הרע!”

ערך הרומאן

הספר “שתי הקצות” הוא אחד הרומאנים היותר טובים בספרותנו, והוא נכתב, כנראה, תחת השפעת הספור “Auf der Hôhe” של אויאירבאך. יש בו יותר סדר ויותר ריאליות¹⁴ מאשר בכל הספורים שקדמו לו בספרותנו, ובכמה מקומות מתבטא בו גם רגש פיוטי יפה.

עדיני הרוח ורפי הרצון.

הגבורים הראשיים, יעקב חצרון ושלמה אחיטוב, שייכים לסוג עדיני־הרוח ורפי הרצון, המרובים מאד בחברה המודירנית הגבוהה. הם נפעלים מהתנאים הסובבים אותם ולא פועלים עליהם, ומתוך כך הם סובלים תמיד מהתרוצצות של רגשות שונים, והם מסוגלים לעשות בתומתם כל מעשי עול וסכלות. חצרון ואחיטוב מתאהבים, מתודים על אהבתם, מושכים ברשתם עלמות נקיות, והם נכונים לעשות מעשה מגונה מתוך שאיפתם להיופי והטוהר. אין להם כח לא לגרש את נשותיהם ולהסתלק לגמרי מחיי העבר שלהם, ולא לעמוד כנגד הקסם של אהובותיהם והחיים החדשים המתגלים לעיניהם; והם מפקידים את גורלם בידי המאורעות החיצונים המשתנים חליפות.

בת הכרך.

ולעומת זאת שואפת ליזה רק למטרה אחת: למצוא חתן יפה ועשיר במדה האפשרית. זו היא בת כרך טפוסית עם שאיפות ברורות וחמריות, המשחקת במשחק האהבה רק כדי לצוד את לב הגבר היותר נאות לה על פי חשבונה. גם רגשות ישרים, עדינים ויפים אינם מוזרים לליזה, אבל מעשיה נחתכים לא על פי רגשות כאלה, אלא על פי הערכים החמריים והמנוסים וההשקפות המעשיות, המקובלים בין בני חברתה.

אשה כשרה.

וגם שרה היא תקיפה בדעתה, ואינה זזה מהעיקר הראשי שלה: אמונתה לבעלה. אשה כשרה זו אינה חפצה להתגרש מאישה, אפילו כשנעשה אפיקורוס, אפילו כשבגד בה. ואדרבה היא עושה כמה הנחות וויתורים במנהגיה ומלבושיה הרגילים, כדי לשוב ולמצוא חן בעיני האיש שבחל בה. ואין כאן שפלות־הרוח וקהות־הרגש, אלא חוש חזק וטבעי של קשר המשפחה היהודית האמיץ ביותר.

עמנואל.

בלתי ברורה כלל היא תמונתו של הישיש עמנואל. אין אנו רואים היטב כיצד איש זה מחבר יחד את “האמונה וההשכלה”, ואיפה הם הגבולות של הדרך הממוצע שלו, המונח בין שתי הקצות. היהדות שלו היא קרה, ליביראלית¹⁵, סבלנית, אבל אין בה אותה ההתמזגות של העבר וההוה, של הישן והחדש, שאליה שואף המספר.

ימיו האחרונים של ברודס

ר. בריינין מתאר את פגישתו האחרונה עם המספר החולה בשנת מותו:

“בליל־סגריר בין ראש־השנה ליום־הכפורים, בשנת תרכ”ב, לוַני המנוח אל מעוני. אנחנו הלכנו דרך רחובות ה“רינג”. הרוח נשב בחזקה, הגשם הטורד הכה ברסיסיו הלחים והקרים בפנינו. בני ווינה רצו בחפזון הביתה, כי השעה היתה קודם נעילת השערים. קולות צלצול הפעמונים של הטראמביי היו יותר תכופים. ברודס הגביה קולו, שהיה נחר ונפסק לרגעים משעול ממושך. הוא הרצה לפני תכנם של ציורים רבים, שעלו במחשבתו להכתב. התוכן היה מענין עד מאד. בכל הנושאים אשר הציע לפני היה עוקץ חד וענין מלבב. הוא הציעם באופן כל כך ברור עד כי ראוי היה לקחת עט ורק לרשום אותם על הגליון. אנחנו סרנו אל אחד מבתי־הקאהוה. הבית היה מלא שאון סוחרים עברים וסתם עברים. כלם ידעו את ברודס. האור והחום פעלו על נפשו פעולה טובה. נכר היה כי בביתו חסרו לו הדברים ההכרחיים האלה. אנחנו ישבנו בקצה אחד החדרים סמוך לשלחן קטן. המשרת אשר הגיש את הקאהוה היה “פַאני ברַַאט” עם המספר העברי. באהבה וחבה התהלך עם ברודס, שהיה בעל תכונה דימוקראטית¹⁶ ומרגיש את עצמו מאושר בקרב ההמון הפשוט. אחרי אשר התחמם מעט שטפו דבריו כזרם על דבר הספורים המוכנים והמזומנים מכבר בדמיונו והם צריכים רק להכתב, לא יותר. בדומיה הקשבתי לדבריו שדבר בהתפעלות ובקול רם. ראיתי כי בהקנקן הישן הזה יש יין ישן מן המובחר, ותוסס גם יין חדש. רוח היצירה החל לפעמו עוד הפעם, נר אלהים התלקח בקרבו ביתר שאת בטרם אשר נגזר עליו להכבות לנצח"¹⁷.

וכשהשמיע בריינין באותה השיחה משפט קשה על ספוריו של ברודס שכבר נדפסו, הכה המספר בכפו על השלחן ויקרא בהתרגשות: “עוד אראה לכל העולם כי ברודס חי, ויש בכחו גם לעת זקנתו לברוא גדולות”. אולם הבטחה זו לא נתקימה, כי לא היו ימים מועטים ומחלתו של ברודס נתגברה עליו וימת בבית־החולים שבווינה.

תכונתו הכללית של ברודס

בסגנונו הפשוט והברור ובאופן תאורו המדויק, המסודר וההדרגי, עשה ברודס צעד כלפי הריאליות, כלפי ההסתכלות הטבעית בחיים וציור המציאות כמו שהיא. רוב גבוריו הם אנשים חיים וטבעיים, המשנים את נטיותיהם לפי חליפות המאורעות והתנאים החיצונים. טבעית היא גם האהבה שבספוריו, כי אין לה על פי רוב שום תוצאות מעשיות, והגבורים אינם עושים בעדה שום דברים גדולים, שאינם נראים בחיי המציאות אלא בספורי הבדים הרומאנטיים. יחוסי־הקרבה שבין הגבר והאשה הם על פי רוב אצל ברודס, כמו בחיים, רק משחק הרגשות נעים ומקסים שאין לו פרי אלא פרחים.

היהדות הליביראלית.

מגמת שני רומאני ברודס היא – להוכיח את חשיבותה של היהדות הליביראלית, המתונה והנאורה, המצרפת יחד את רוח המסורה עם מנעמי התרבות האירופאית והמחשבות החדשות. ובמדה שישנה מגמה בשני הספורים הללו נתקלקל הצד האמנותי שלהם. הרומאן “הדת והחיים” לקוי כלו, וב“שתי הקצות” אבד עמנואל, בעל היהדות הליביראלית, את טבעיותו.

חוסר היסוד הלאומי.

וגם יהדות זו כשהיא לעצמה חסרה אצל ברודס צורה ברורה ורוח־חיים, משום שחסר בה היסוד הלאומי, החי ופועל כך כך בספוריו של סמולנסקין. ברודס נעשה אמנם לאומי נלהב בשנות השמונים, אבל שני רומאניו כתובים עוד תחת השפעת ההשכלה המבקרת וההורסת, ששלטה בעולמנו לפני תקופת חבת־ציון.

הסופר־הנודד

ואפשר שחייו הקשים והמלאים טלטול מנעוהו מלרכז את רשמיו החדשים כדי לברוא יצירות ספרותיות ברוח הלאומיות, ונאלץ לתאר רק את רשמי נעוריו. ברודס

“היה נודד ספרותי טפוסי. עני היה כל ימיו, וכל החזיונות המלוים את העני שאין ל רצון כביר הרסו את חייו. בתנאי חיים אחרים היה ברודס יכול להיות מספר גדול, סופר מצוין, דברן מופלא; אבל הסביבה שהיה נתון בה, ובלי ספק גם תכונתו שנוצרה בנדודיו, לא הכשירוהו להיות את אשר היה יכול להיות על פי הכנתו הטבעית”¹⁸.

¹

מָרְדְּכַי דָּוִד בְּרַאנְדְשְׁטֶיטֶר

בראנדשטיטר נולד בשנת תר“ד בהעירה בריגל שבגאליציה, והוריו האמידים חנכוהו כנהוג על למודי התלמוד. הם בקשו להכין את הנער בעל־הכשרון לרבנות, ובהיותו בן י”ב שנה מסרוהו לתלמיד־חכם מובהק, ר' פ"ל לאנדוי, כדי להכשירו לתעודה זו. לפי עדותו של המספר בעצמו, פעל עליו המורה הזה פעולה רצויה במדותיו הנעלות. ובהגיע בראנדשטיטר לשנת הט"ו נשלח להרב בלימנוב, כדי להתרגל שם בהוראה מעשית. אולם כעבור שנה לשבתו שם, הביאה אותו חתונת־הבהלה, שהיתה נהוגה אז בישראל, לבית חותנו העשיר בטארנוב. וכאן החלה התקופה החדשה בחיי המספר. הוא התודע לרווק זקן ומשכיל אחד מפרוסניץ, שאהב בכל נפשו את המליצה העברית והיה מפיץ השכלה בין הצעירים בטארנוב. ואותו המשכיל הורה להאברך החסיד והלמדן שלנו גרמנית ופראנצית, ונתן לו למקרא מספריו העברים.

ראשית עבודתו הספרותית

לא ארכו הימים והקורא היה לסופר. בראנדשטיטר החל, כדרך המליצים, בכתיבת שירים שנדפסו בהמאספים “משל ומליצה” ו“עברי אנכי”; ואחרי כן הדפיס שורה של ספורים ב“השחר”, שעשו רושם טוב על הקוראים.

בראנדשטיטר מתאר באחד ממכתביו את התודעתו הראשונה לעורך “השחר”:

“שלש חוברות “השחר” הראשונות הגיעו לידי במקרה, ותתאוה נפשי לראות את בעל “התועה”, את סמולנסקין הגדול בכבודו ובעצמו, פנים אל פנים. ותאות לבי נִתנה לי. זכיתי לבוא לוינה, ותהי ראשית מלאכתי לבקר בהיכלו של סמולנסקין. “היכלו” של האיש הדגול מרבבה הזה היה אמנם רק חדר קטן וצר ברחוב “שפרל הקטן”, במכפלה הרביעית, והוא גם חדר־המטה, חדר־האֹכל, וכו‘, וכו’; אבל בעיני היה מקדש ה' ממש, כי את הכהן הגדול מאחיו ראו שם עיני, והוא עומד על מזבחו ומשמש בקדש, כלומר – עומד על שלחן רעוע וכותב את ספוריו באימה וביראה. חתמתי קודם כל על “השחר”, ואחרי כן גמגמתי באזני העורך את רחשי לבבי על מכתב־עתו בכלל ועל ה”תועה" ויקר תפארת גדולתו בפרט, ככל העולה על רוחי המלא אז. ובצאתי מלפניו נתתי על ידו את חזיוני “אליהו”, ויבטיחני לקרותו כשיפנה. – בבקר יום השני, בטרם עזבי עוד את בית־מלוני לצאת למלאכתי בעיר, והנה קול דופק על דלת חדרי, וכרגע – נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. “התועה”, כלומר סמולנסקין, בכבודו ובעצמו עומד לפני ובידו גליון נדפס. ובראש הגליון שחור על גבי לבן באותיות מרובעות: “אליהו הנביא מאת…” – “הנה הבאתי לך בזה העתקת־דפוס ממאמרך אשר נתת אתמול על ידי, והוא יבוא בהחוברת הרביעית היוצאת זה עתה לאור – אמר לי סמולנסקין – ועתה ראה הקדשתיך היום ומלאתי את ידך לכתוב ספורים במכתב־עתי, כי לכך נוצרת”. ומה אֻשרתי אז! סמולנסקין הגדול בכבודו ובעצמו הקדישני לסופר בישראל, ומי ידמה לי ומי ישוה לי ומי יערוך לי עוד!"

וחושו הספרותי של סמולנסקין לא הטעה אותו: בראנדשטיטר נוצר באמת להיות הצייר הנאמן של הצד המגוחך בחיי החסידים שבגאליציה. בספוריו המבדחים ישנה אהבה תמימה ורומאנטית, קצת שיחות של פלפול בטלני, הרבה הומור² טבעי וכמה תאורים נכונים מבערות אחינו בגאליציה. הנה, לדוגמה, הספור הטפוסי “צורר היהודים בעיר גריליב”.

“צורר היהודים בעיר גריליב”

“גריליב היא עיר קטנה בלב ארץ גאליציה. לפנים היתה עיר אהלי־עץ, ואגמי רפש וטיט מלאו את רחובותיה הצרים והעקלקלים, אך השרפה אשר שרף ה' בה ו”צורר היהודים" אשר הפקידה הממשלה בימים האלה לראש־הגליל בקרבה – שני אלה עשוה לעיר נאוה ויפה. כי אחרי אשר שרף ה' בחסדו ובחמלתו את אהליה המלאים כל חלאה וכל צחנה, ותהי אז עת צרה ליעקב, כי ראש־הגליל לא נתן לבנות עוד בתי־עץ כבתחלה ולהגיע בית בבית בלי כל משטר וסדר ככל העולה על רוח יהודי העיר, ובכן נאלצו לבנות להם בתי־אבן בתבנית אשר התוו למו אמני הבונים בחכמתם. ראש הגליל, “צורר היהודים”, לא נח ולא שקט עוד ויטהר את העיר מאגמי הרפש והטיט, אף שִוה את פני הרחובות וירצפם בחלקי אבנים, ויתן צו כי לא יהין עוד איש לשפך אשפה ומי־מדמנה³ לפני פתח ביתו, או כסף ענושים ישלם לאוצר העיר. ואותו היום קשה היה לישראל בגריליב, כיום שגלו מארץ־חמדה!"

וגם את ההשכלה החל “צורר היהודים” להפיץ בין צעירי העיר, המקדישים את כל מעיניהם להפלפול התלמודי; כי יהודי מלומד היה שר הגליל והיה בקי בהספרות העברית. הוא השאיל בחשאי ספרי־השכלה בגרמנית ועברית להבחור שלמה בן ליפא המוזג ולרעהו נתן, והבחורים השתוממו מאד בשמעם את השר, שנחשב ל“גוי”, מדבר עברית צחה, וגם בבית־המשתה של ליפא החל השר לבקר, בחפצו להכיר את הורי שלמה, תלמידו המקשיב, ומשפחתם. ובין כוס לכוס של יין טוב ראה שם השר את אסתר, בתו היפה מאד של ליפא. השר בא בדברים עם העלמה, שהורידה עיניה לארץ מבושה, ודבר באזניה חלקות שלקחו את לבה, כי כבר הרבתה לקרוא ברומאנים וידעה מה זאת אהבה. אסתר אורשה אמנם כבר לבן הרב משיצאנוב, ילד נבער מדעת כבן י"ג שנה – ובכל זאת עשתה התודעותה להשר רושם עמוק גם עליו וגם עליה.

“ויהי בחצי הלילה. דומיה נעימה פרושה על הבריאה כלה, ומנוחת שלום שפוכה על החיים אשר יחדלו עתה מעמלם ורגזם ויחליפו כח בזרועות השֵנה. צפון ותימן יפיחו שדות וגנים, יזילו בשמיהם לריח ניחוח ברוח, וירח בשמים בין צבא כוכביו יתהלך כמלך בין גדודי חילו וישפוך זהר־כסף על האדמה וכל אשר עליה. ליל קיץ הוא בכל חמדת תפארתו, אבל עיני החיים סגורות להמחזה הנעים והנשגב הזה. גם ר' שלמיאל המגיד, המתמיד הגדול, ינום עתה ויישן, יחלום כי יאבק את גבורי התורה ויוכל להם בחריפותו, אשריהו! גם שלמה ונתן רעהו ינוחו בשלום על מטתם, ויחלמו לדעת חכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה, אשריהם! גם עיני השדכן והבדחן, עיני ר' אהרן־שמואל, המשוטטות בכל הארץ, סגורות עתה, לא יזַוג זווגים, לא יחרוז על חתן וכלה, חפשי הוא רגע מעבודתו הרבה, אשריהו! וגם המאחרים בנשף לשתות יין בבית ר' ליפא, גם הם שבו כבר אל מעונם, סרוחים הם על משכבם וישתו וישכרו בחלומם, אשריהם גם המה! אך נפשות שתים בכל העיר גריליב לא ינומו עתה ולא יישנו, הלא המה: ראש־הגליל ואסתר בת ליפא…”

השר הנרגש מתהלך הנה והנה בחדרו ואינו מניח את עטו מידו, אם כי מכתב־האהבה שערך לאסתר ארוך כבר למדי. ובאותה שעה “עמדה אסתר לפני חלון חדרה ותלחץ את מצחה הבוער לזכוכית החלון הפתוח, לקררו מעט”, כי מלחמה פנימית קשה התחוללה בקרבה. מצד אחד ערכה את חתנה הנבער והנבזה, הצעיר ממנה בחמש שנים, מול השר היפה והנאור, וכל רגשי אהבתה נטו כלפי האחרון; אולם מהצד השני זכרה את רצון הוריה החזק להשיאה לתלמיד חכם, ופחדה מאד מפני דבת רבים בהלכדה באהבת שר נכרי. וככה עמדה אסתר תפושה במחשבות עונג וצער, תקוה ויאוש, “עד כי חלף לילה ויעל השחר בהוד יפעתו בשמי תכלת, וירונו כוכבי בקר לרוח היום וצפרי־שמים פצחו רנה; ויבקעו לקולם גם מעינות עיני העלמה הסוערה וארבות דמעותיה נפתחו, ותבך ותרד בבכי, ותזלנה דמעותיה ותשטופנה את מצוקות לבה ותהיינה לה לאגלי־מרפא לרפאות את נפשה החולה, ותשאף רוח כי רוח לה ותשכב על מטתה ותישן שנת תמימים”. וביום המחרת שלח השר את משרתו לקנות יין אצל ר' ליפא ולמסור דרך אגב את מכתב־האהבה לאסתר; וככה היה היין לציר־האהבה, המקשר את לבות הנאהבים ומחליף ביניהם מכתבים לעתים קרובות. ור' ליפא שמח בלבבו על השר המרבה בשתיה, ולא התבונן כי ישגה באהבת בתו.

ושלמה בן ליפא, המבקר בבית השר, ספר לו יום אחד את קורות שדוכה של אחותו. אביו ומחותנו הרב משיצאנוב נולדו בעירה אחת שבגליל קראקוי, ר' ליפא היה שמש ומוכר יין שרף להחסידים היושבים לפני ה‘, והרב היה עוד מלמד. “ויהי היום – מספר שלמה – ותקש אמי בלדתה ותרחף בין החיים ובין המות, ויתפללו בעדה כל תושבי בית־המדרש ובראשם המלמד כמשפט. ואבי נדר נדר לאמר: “אם יהיה אלהים עמדי ויציל את אשתי מרדת שחת, והיה אם נקבה תלד ונתתיה לבן המלמד הזה לאשה”. ובן המלמד היה אז בן שבע שנים, ויתגלגל את אביו אחורי התנור בבית המדרש, ואנשי המקום נבאו עליו כי לגדולות נוצר ואחריתו תשגה מאד. וכאשר פצה אבי את פיו כן היה, אמי המליטה בת, ובשובה לאיתנה ויכתבו דברי התנאים והברית בין שני הצדדים”. אולם המלמד, שהיה בתוך כך לרב בשיצאנוב, גרש אחרי כן את אשתו, שנדדה יחד עם בנה הנער וילדתה הקטנה לעיר אחרת ולא נודע אנה באו; ועל כן נאות ר’ ליפא להשיא את בתו להבן הצעיר שנולד להרב מאשתו השניה, כדי להקים את דברי הברית.

לשמע הספור הזה חורו מאד פני השר. הוא זכר את מולדתו ואת אמו הגרושה, וידע מיד כי הוא הוא בן המלמד שנעלם והנועד לאסתר על פי הברית. אולם השר התאפק ולא גלה את סודו לאיש, בהודיעו לאסתר כי עוד יש תקוה שאהבתם תשא פרי. ובתוך כך הגיע יום חתונתה.

“בראש שלחן ערוך במנורות כסף ויין ומגדנות ישב החתן הדומה למלך, וסביבו בחורי העיר גריליב, אשר קדמו פניו כמשפט… למראה העין היה כילד בן שמנה או תשע שנים, דל בשר וקטן־קומה, ופניו הלבנים והארוכים יענו בו, כי לא הרבה תערוג נפשו לראות את העלמה היעודה לו… להתעטף בטלית הוחיל, ויקוה לחבוש “ספודיק” לראשו בימי החול ו”שטריימיל" במועד ושבת, לשאוף עשן הטאבאק בעד קנה ארוך עם קָלִינָה⁴ גדולה בראשו ולהקרא בשם “מורֵנו” בעלותו לתורה – ותקותיו אלה הלא כתומן באו לו ומה תתאוה ותשאל עוד נפש ילד כמוהו? – השושבינין⁵ הביאו את הבגדים, טלית ו“קיטל” ומצנפת ואבנט, ויהמו הכנורות והנבלים בקול יללה, ור' אהרון־שמואל השדכן והבדחן ענה לקולם ויעורר תאניה ואניה בחרוזים זרים ומשונים. השמשים רצים הנה והנה והחזן והמגיד עם כל יתר כלי־הקדש עומדים הכן, החופה פרושה והמחותנים מריבים איש את רעהו לקיים מאמר התלמוד: “ליכא כתובה דלא רָמי בה תִּגרא”⁶. – והכלה יושבת על כסא בין רעותיה, והיא כנציב־שיש לבושה שמלת משי לבן וזר פרחי חמד ועלי הדס בראשה; לא תפתח פה, לא תניע שפה, ומבעד לצמתה יביטו עיניה אך אל הפתח באין הפוגות. – “שושבינין! – קרא הבדחן – הלבישו את החתן בשעה מוצלחת!” והשושבינין החלו לעשות את מעשיהם ויפצחו כלי־השיר קול ענות שמחה, והנה – “צורר היהודים” ראש הגליל, ולימינו עלמה מעולפת בצעיף באו הביתה. והאיש לבוש בגדי כהונתו, רביד זהב על צוארו ומגבעת תפארה על ראשו וחרב מעל למדיו, וייף מאד ויצלח למלוכה בעיני אסתר, אשר אורו בבואו, ותצלח עליה רוח חיים למראהו, אפס נבוכה ונדהמה בראותה את העלמה אשר לימינו. “ראש הגליל!” – נשמע הקול בבית החתונה, ואנשי הבית והמחותנים והקרואים הסירו ברגע את כובעיהם מעל ראשיהם וישתאו ויחרישו, ור' ליפא נגש וישתחוה כמשפטו, ויתן ראש־הגליל את ידו לו ויאמר: “מה זאת, ידידי? לשתות כוס יין באתי, והנה ביתך מלא מפה לפה אנשים ונשים וטף, וקול ששון ושמחה ישמע בו, האין זה קול חתן וקול כלה?”

–“ננוס ונברח, רבותי! – התחנן ר' שמואל המגיד, אשר עמד הכן לסדר את הקדושין – ננוס ונברח, רבותי! קרא עברית ויספוק את כפיו, כי “צורר היהודים” זה יבקש אך תואנה ולהתגולל ולהתנפל עלינו ולאסור את כלנו בבית־כלא, אויה!” ור' ליפא, אשר גם הוא ירא לנפשו מהודות כי יתן את בתו לאיש אשר לא נפטר עוד מעבוד בצבא המלך, ענה בפחד ובמורא: "לא, אדוני רב החסד, אבל זבח משפחה הוא לנו, כי באו מחותני וחתן בתי לשיש אתנו משוש יום או יומים, אך החתונה תהיה, אם ירצה השם, אחרי כי יפטר החתן מצאת בצבא, במלאת לו עשרים ושלש שנה, אדון רב החסד

–“הבינותי”, ענה ראש־הגליל בצחוק".

והוא נגש אל הרב משיצאנוב, ויושט ידו לו לשלום גם מסר לו את מגלת היחש שלו.

“והרב פתח את הגליון ויעף עין בו ויחשב להתעלף ולנפול אחורנית, אך ראש־הגליל והעלמה אשר אתו חבקוהו בזרועותיהם ויפלו על צוארו וישקו לו. “אני בנך יהודה!” קרא ראש־הגליל; “ואנכי בתך רבקה”, קראה העלמה – “ילדי רחל אשתך הראשונה”. דומיה איומה שררה בחדר, והקרואים והמחותנים והכלה והחתן עמדו כחולמים. ויתאושש הרב ויתחמק מבין זרועות צאצאיו וימח את דמעות עיניו ויבט בם רגע ויאמר: “ראות פניכם לא פיללתי, ועתה הראני אלהים אתכם בזה, אבל תנו כבוד לה' וענו פה נגד אַחי ורעַי אלה השלם לבבכם את ה' אלהי ישראל?”–”שלם לבבי את ה' אלהי ישראל ותורתו, אב יקר!" – ענה ראש־הגליל. “עבריה אנכי בכל נפשי מאודי” – ענתה העלמה אחריו. – “רב לי!” קרא הרב ויבך בכי גדול, ויבכו אתו הקרואים כלם דמעות שמחה וגיל".

וראש הגליל ספר לאביו הרב את כל המוצאות אותו מיום הפרדו ממנו. אמו הגרושה תעתה זמן מה עם שני ילדיה מעיר לעיר בחוסר כל, ובמותה רחם מורה אחד בשליזיה על היתומים העזובים ויאספם אל ביתו גם הורה להם דעת. ואחרי שגמר יהודה את למודי־המשפטים בהאוניברסיטה נתמנה לשר־הגליל בגריליב, כי השותה הממשלה את היהודים בזכיותיהם ליתר התושבים והחלה למסור להם כהונות הממלכה. וראש הגליל הראה אז לכל הנאספים המשתוממים את כתב הברית והתנאים", שעל פיהו נועדה לו אסתר לאשה. כל הקרואים הביטו בתמהון על המחזה, והראשון שהתעורר מן המבוכה היה השדכן והבדחן. – “עפר אני תחת כפות רגליכם, מורי ורבותי – קרא הבדחן בקול גדול ובנגון – אך למה אתם עומדים כנדהמים? הרי בשר והרי יין, הרי כבוד וגדולה, והחתן מוכן והכלה מוכנת…”

"וראש־הגליל פתח את אזור חרבו ויסירה מעליו, וילבישהו השושבינין את בגדי־הלבן מעל לבגדי כהונתו, והשדכן והבדחן הבין כי לא עת היא להאריך ולא הרבה להג עוד לעורר אֵבל בגמטריאות⁷ וראשי־תבות כדרכו, כי אם אחז דרך קצרה וישתה כוס יין מלא ויקפוץ על השלחן ויקרא שמח:

"ואתם בעלי־שיר פרטו עלי נבל,

אהרן־שמואל שדכן אחד בתבל!

תשמח ותרון כל הפמליה⁸ של מעלה

והרב משיצאנוב יברך חתן וכלה!"…

למשתה החתונה באו כל בני העיר למגדול ועד קטן, וגם אלה אשר לא נקראו באו לראות ולהתפלא ולהשתומם, ותהי שמחה גדולה מאד. וכטוב לבם ביין ויהיו כשוכחים כי ראש־הגליל בעצמו הוא אשר ישמחו היום בחתונתו, וגם אלה אשר יראו אתמול מגשת אליו ומהביט בו התהלכו אתו היום כעם אח ורע מקדם קדמתה. גם ר' שלמיאל המגיד, אויבו הנורא מלפנים, אשר חשבהו תמיד ל“צורר היהודים” ושונא ישראל, גם הוא כרת היום ברית אתו לעיני כל ישראל וישיחו שניהם יחדו בשפת יהודית ממש כדבר איש אל רעהו… ככה שמח הקהל כלו, אך אחד מהם עמד כאיש נדהם ויהי כאלם לא יפתח פיו. הלא הוא דָוִדשי בן הרב, אשר ירש אחיו ראש־הגליל את כלתו ויקחה לאשה. אפס כי לא קנאת גבר תאכלהו – לא, הוא לא ישים לב להאשה אשר לקח אחיו, כי מה לה ולו? – אבל על הטלית וה“קיטל” וה“שטריימיל” וה“ספודוק” כי לקחו מאתו עליהם נפשו תאבל…"

ערך הספור.

קשר המאורעות בספור זה אינו טבעי, והפסיכולוגיה של שני הגבורים הראשיים, שר הגליל ואסתר, אינה מבוארת כלל. בראנדשטיטר אינו יודע לנתח הרגשות, והאהבה של ספוריו, כאותה של מאפו, היא כמעט תמיד רומאנטית, שטחית וחסרה יסוד נפשיי. היא תלויה במקרה, בנס וביפי הפנים, שאינו מתואר על פי רוב גם הוא בדיוק. ולעומת זאת יש בספור זה, כמו בספוריו האחרים של בראנדשטיטר, רוח התול בריא וטוב ותאורים נאמנים משיחות החסידים והבטלנים, ארחם ומנהגם.

“סידוניה”.

יותר טבעיים ומתאימים להמציאות הם היחוסים שבין גבורי הספור “סידוניה”. העלמה היפה וקצרת־הראות הנקראה בשם זה בחלה בחתנה, הצעיר העשיר והסוחר הישר יוסף כספי, ונתנה עיניה בסטודינט של תורת־המשפטים, קארל אדמון. צעיר זה הוא בן להורים עניים, אביו עושה־כובעים ואמו מוכרת שומים ובצלים בשוק; ובהיותו מחוסר חנוך ישר וטוב מילדותו, גבה לבו מאד בלמודיו והתחבר עם הוללים ופריצים, אולם סידוניה, שאינה מנוסה בדרכי החיים, לא שמה לב לזאת, ונמשכה בעינים עצומות אחרי האיש ש“כבר כלה חק למודיו באוניברסיטה, ובעוד שנה או שנתים יהיה למליץ בבית־המשפט ובשם דוקטור יקרא”. קסם מיוחד יש להתואר דוקטר בעיני סידוניה, והוא כסה על כל מגרעותיו של אדמון והשיב את לבה מחתנה ההגון יוסף כספי, המצטיין בכל המעלות. ומנוחתה של סידוניה נגזלה, כי עליה לעשות מלחמה גם עם אביה, החסיד האמיד ר' שמואל ברזילי, שבחר לה חתן כלבבו, וגם עם החתן הזה הקשור בה בכל נפשו

“הנרות אשר במנורת־הכסף ישפכו זֹהר זהב בחדר מלא חסן ויקר, אורם יחָלק ויכָפל אלפי פעמים במראות הבדולח אשר על הקירות, ומקרקע החדר עד הספון יתנוסס הכל בהוד והדר. בפנת החדר עומד עוגב פתוח ועליו גליונות־השיר פתוחים, אך קולו לא ישמע כי המון לשונותיו הלבנות כשלג תחרשנה יחדו, והעלמה היושבת עליו לא תעיר ידה להעירן ולעוררן לתת בשיר קולן, כי עיניה ולבה אך אל אגרת קטנה ככף־איש ומפיקה ריח דודאים⁹ אשר בידיה הרכות. סידוניה יפה כלבנה, אך כעב קל יעיב עתה את זֹהר פניה וכענן־עצב ירָאה במרום מצחה הצח מחלב. המבין טורי האגרת אשר בידה יעלה עב הענן הזה?”

זהו מכתב מיוסף כספי המבשר את בואו לבקר את כלתו האהובה, כדי “להתיעץ אתה על דבר תכונת בתים אשר יכינו להם וליעד את יום חתונתם”. בשורה זו העציבה ביותר את רוח סידוניה, ולשוא נסתה המשרתת הנבונה והנאמנה לה, צילה, להוכיח לה, כי אדמון הערוך מול כספי נראה כקוף בפני אדם. בעוד שיוסף כספי הוא סוחר חרוץ ויפה־תואר, נדמה אדמון האדמוני בקומתו הקצרה, בחטמו הארוך ובעיניו הקטנות והאמוצות, ל“תרנגול הודי מתנפח”. אולם דבריה שבו ריקם, כי אדמון האורב לסידוניה זה שבועות אחדים ומדיחה בחלקת לשונו ומרמת שפתיו – כבר קנה את לבה והעכיר את רוחה.

“סידוניה לא ענתה דבר, כי אם העבירה את אצבעותיה היפות ברגש ובחפזון נמרץ על כל כפות העוגב יחד, עד כי המו מיתריו ברעם ורעש וכמעט נתקו מתנופת ידה. העלמה היפה חפצה להשכיח את שאון לבה, אשר הכאיבה צלה בזעם לשונה, בשאון כלי־השיר והמונו… רגעים מספר פרטה סידוניה על פי העוגב כאלו חפצה לנפץ את הכלי לרסיסים, אך לאט לאט שבה סערת רוחה לדממה ותחדלנה גם אצבעותיה רגז, עד כי נדמו הרעש והשאון ומנגינה נעימה חרישית לקחה מקומם. והנה נפתחת הדלת – ויוסף כספי בא החדרה. בזרועות פתוחות מהר החתן אל כלתו היפה, אך היא לא קמה לקראתו כי אם הושיטה את ידה לו ותברך את בואו בקול כחולה. – “סידוניה!” קרא יוסף וישק את ידה ויחבקנה בעזוז אהבתו, אך למראה פניה אשר האדימו ויחורו חליפות ולמבטי עיניה אשר קדרו מכאב־לב ואי־חפץ נחתו זרועותיו, רפו ידיו ונשיקותיו כמו קפאו על שפתיו הדולקות. – “סידוניה, יקרת חיי, האם תחלי או לא תכיריני?” – וסידוניה הורידה את ראשה ותדום”.

היא השתמטה מפניו, ובבואה לחדר־משכבה עלתה על מטתה כקצת־חולה ולא ירדה עוד ממנה "עד כי נסע חתנה וישב לעירו ולמקומו, מבלי אשר יעדו את יום כלולתם, ומבלי דעתו את סבת השנוי שבא במחשבות סידוניה. וימרר הדבר את רוח אביה, וביחוד את רוח אמה החורגת, מרים, שחפצה למהר ולהשיאה לאיש כדי להפטר ממנה. ותקרא אליה החדרה את צלה, למען הציל מפיה דבר אמת על אודות סידוניה, המגלה לפניה את כל לבה; וכשמאנה צלה לגלות את צפונות גברתה, כעסה בה מרים ושלחה אותה מביתם. סידוניה נפרדה מתוך דמעות מעלמה יקרה זו, שהיתה לה לרעיה נאמנה, ובהביטה בעד החלון אחרי העגלה שנסעה בה המשרתת, אמרה במר נפשה: “צר לי מאד, צלה, כי תעזביני, תרחיקי ממני, בעת אשר קרבתך יקרה לי, וגלמודה אנכי בלעדיך כערער בערבה”.

ובלבה של סידוניה החלו להתעורר גם רגשי־נוחם על אשר נחפזה לדחות ממנה בשתי ידים את חתנה הישר והטוב, אולם אדמון מהר לנחמה מיגונה בדברי אהבה וחלקות ושלח לאביה את ופסי השדכן הערום, שסכסך את הענין ובלבל את שני הצדדים עד שנאותו להשדוך. ובעת שנאספו הקרואים והסופר הכותב את ה“תנאים” הגיע לסכום הנדוניה ושאל “כמה?” – נעלם ופסי מן הבית, והמחותן שמואל ברזילי עם החתן אדמון באו לידי דין־ודברים. בעוד שהחתן דרש שלשים אלף כסף, כמו שהבטיחהו השדכן, חפץ המחותן לתת רק חמשה־עשר אלף, כמו שהתנה בפירוש עם ופסי. – “חמשה עשר אלף כסף אקחה אני? – דבר אדמוֹן רתת – וכמה זה יקח אחד החיטים כיום הזה? – “דבר כזה לא היה עוד לעולמים! – ענה ר' גרשון עושה־הכובעים, אבי החתן, גם הוא חלקו – חמשה עשר אלף כסף לבני?!” “והוא צחק בשאט־נפש, אף כי הכרת פניו ענתה בו, כי גם ט”ו אלף כסף לא ראה בעיניו מעודו”. שמואל ברזילי בא בין המצרים, והחל להגדיל מעט מעט את סכום הנדוניה; אולם אדמון ראה את עצמו כנעלב, ויאמר: "לא נאוה לאדוני ברזילי לגרוע ולהוסיף כאיש אשר יקנה שור או כבש¹⁰ או עז בשוק־הטבחים. פני סידוניה אדמו וחורו חליפות למראה המסחר הנתעב הזה, ולחשה באזני אדמון: “רע עלי המעשה, קארל, כי תקשיח את לבך משאלת אבי ובקשתו, ותכאיב לו מאד בעד בצע־כסף”. אולם אדמון בקש את אהובתו שלא תתערב בדבר הזה, שאינה מבינה בו; ובראות ברזילי כי אין דרך לנטות ימין ושמאל, נאלץ למלא את חפץ החתן, כדי שלא להמיט חרפה גדולה על בתו בהבטל שני שדוכיה זה אחר זה. הוא התחייב לתת שלשים אלף כסף, בחשבו לשלם רק החצי, כדרך המחותנים; אולם אחרת חשב אדמון, כי צוה להוסיף בכתב־התנאים: “ולסלק קודם החופה ליד החתן במזומנים”. הקערה נשברה למזל־טוב, ובאותו הרגע הופיע ופסי השדכן, “פניו צהלו משמחה ועיניו אורו לנגה ברק הזהב אשר יקח בשכרו”.

אבל תקות הנוכל לא באה. אדמון עמד על דעתו, כי אם לא יתנו על ידו את כל כסף הנדה שהבטיח ברזילי יתבטל קשר הארוסין, וסידוניה נוכחה מעט מעט כי אך אל הכסף ישא בחירה את נפשו ואהבתו לה אינה אלא כסות־עינים. ובפקחה עיניה לראות נכוחה נקעה נפשה מפוחז זה, שאמר להתעשר מהון אביה ולפרוע בו את חובותיו המרובים שחב מתוך בזבוז והוללות. אז כלו כעשן כל חלומותיה הנעימים של סידוניה, ותשב כל היום בודדה ועצובה מבלי כל אוהב ורע, בעוד שאמה חורגתה הגדילה את שברון־רוחה בתוכחתה המלאה חמת איבה. ועל כן שמחה סידוניה מאד על המכתבים הנעימים שקבלה מצלה הטובה, אשר נשאה בתוך כך לאיש, הירמאן כרמי, הסוכן באחוזת אדוניו בן־יעקב. היא תארה לפניה את החיים השלוים והמאושרים בכפר מושבם, שדה־טוב:

“שתי פרות לי ברפת, פרות ברודות¹¹, בריאות וטובות־מראה. אותן אָצל אדוני ממקנהו הרב ויתנן לי ביום חתונתנו. ומה אהבתי פרותי הטובות האלה!… בבקר בבקר אתן בליל־חמיץ לפני פרותי, ובאכלן על אבוסן את הַבּרְיָה אשב לרגלן על הדומי ואחלוב את חלבן אל ספל־העץ, אשר אחזיק בין רגלי בטח כאחת השפחות אשר בין המשפתָיִם¹². מזוינו¹³ מלאים מכל תבואות הארץ, מפרי האדמה ומפרי העץ, מכל אשר יאָכל לכל נפש לא נקנה פה כל מאומה; כי גם היאור יתן לנו את דגתו, הדבורה – את דבשה, והתרנגולת – את ביצתה, ובמכלא הן צאן לנו, ואוזות רועות באחו, וכלוב מלא עוף־כנף… כסף אין לנו וזהב לא יבא באוצרנו, כי הלא רק מאשר לאדוננו נאכלה ונשבעה ואל כלינו לא נִתן, אבל מה לנו לכסף ולזהב? אין כסף גם למלאכי־מרום במרום, גם גרה אחת אין בצלחתם, והמה ששים ושמחים!… הכלב הנורא בארי, עז־הנפש אשר לא ינקה כל הקָרֵב אליו, הוא כרת את בריתו אתי ואך ראה את פני התנפל לפני ויתאבק בעפר רגלי, ויהי לאות כי הכיר בי את אשת אדוניו וגברתו. והחתול הערום, אשר ביום בואי נס מפני ויתבונן בי מרחוק בעינים מפיקות ערמה ומזמה, כעיני אמך־חורגתך ביום הפרדי ממנה – גם הוא השלים אתי עד מהרה, והנה הוא רובץ עתה לצדי, מתחכך בבגדי ומלקק את כפיו בלשונו ומעבירן על עיניו, כהמבשלת הזקנה בבית אבותיך בלחשה על עין־הרע”

ובבוא האביב, הזמינה צלה את סידוניה לבוא אליה, כדי לרפא את שברון־רוחה בהדר הטבע, המקיץ לחיים חדשים “פניתי ביתי – כותבת הרעיה הנאמנה – הכינותי לך מבחר חדריו, והטבע גם הוא יעזור על ידי להרחיב נפשך ולהחיות לבך ממראה עיניך אשר תראי בשדה ויער, כי דשאו הר וגבע ועמקים יעטפו ירקרק חרוץ¹⁴… האביב הזה, אשר חדש פני האדמה ויעוררה לתחיה, יחדש רוח נכון בקרבך ויעוררך ויעוררך גם אותך, והקיצות מחלומך הרע אשר חלמת”. וסידוניה מהרה לעשות כדבר רעותה, שקבלה את פניה בשמחה ואהבה רבה, גם השתוממה על השנוי הגדול שבא בחזותה מיום שנפרדה ממנה. “לחייה המלאות כחשו והלבינו, ועיניה הגדולות והשחורות כאלו הגדילו והשחירו מבתחלה; צחוק שפתיה היפות חלף ואיננו ותוגה חרישית לקחה מקומו, ותמונתה כלה כאלו המכה¹⁵ מעט”. אולם עצבה של סידוניה הוסיף לה קסם מיוחד של ענוה ושלוה רצינית¹⁶, גם מראות התולדה מהרו להצהיל מעט מעט את רוחה.

"רוח קדים חרישית יכה גלים בשדי־תבואות ועצי הגן ינודו, יניעו ראשם ויזרקו נטפי מים אל החלון אשר צלה וסידוניה עומדות עליו, וסידוניה שאפה רוח ותעצר ברעותה מסגור את החלון הפתוח. – “אל נא צלה, אמרה, כי נטפי מים אלה ישיבו את נפשי העיפה ורוח־חיים יפח באפי רוח קדים זה. ומה נעים החזון הזה לעיני!… בעיר כי ירד גשם חדר בחדר באתי להחבא, כי מהתענג ומרוך יראתי הצג כף רגלי על ארץ גֻשמה ביום מטר פן אטנף נעלי ושמלותי תרטבנה; לא כן אנכי עמדי היום, עת יזרמו מים עבות וקול יתנו שחקים, עת ירעם בשמים ה' וחצציו יתהלכו ארצה, עת ינהג בעזו קדים וירקיד כמו עגל יער – אז כהולך בחליל אתהלך תחת שמי ה', ולוא גם ארחץ הליכי במי־ברכים וכל לבושי אגאלתי; כי ארחץ בנקיון נפשי והזכותי לבי להביט מעללי אל אדיר ונאור ולהתבונן בנפלאותיו כי רבו, ושכחתי עניי ועמלי”.

וצלה מצאה בין כליו המאובקים של אדוני הכפר גם עוגב ישן ושבור, שעל “ארבעה וחמשה מיתריו, אשר נשארו לו לפלטה, שממית בידיה תתפש ותארוג קוריה¹⁷ באין מעצור”. ותנקהו, ותתקנהו, וסידוניה פרטה עליו ותשפוך את נפשה הנכאה במנגינותיה; כי בשכחה את אדמון כחלום רע שנדד ונמס לאור הטבע וקסמיו, שבה וזכרה את אוהבה הישר והטוב יוסף כספי, שדחתה ממנה באולתה – ומרירותה כמו דמעותיה השתפכו בשירת־תוגה.

ויהי היום וצלה ישבה אצל החלון ותפרה כדרכה, “ואזנה תתענג על שיר סידוניה ומנגינותיה, והנה מרכבה מרקדה תסור אל החצר ואנשים שנים ממהרים לרדת ממנה. האנשים האלה היו עטופים באדרתם עד חצי פניהם, כי הגשם לא חדל ומטר נתך עוד ארצה, ובכל זאת עמדו על מקומם ולא מהרו הביתה: וצלה התבוננה בהם בעד חלונה ותרא כי יתמהו האנשים איש אל רעהו על צלצלי העוגב וקול המשוררת כעל דבר אשר לא פללו לשמוע במקום הזה, ותבין כי אדוני הכפר המה”. היא מהרה לקראתם בידידות וכבוד, ותפנה להם חדרים מיוחדים בבית, בספרה להאורחים כי המשוררת היא רעותה. בת אדוניה מלפנים, סידוניה ברזילי, המתארחת כעת בביתה. וכשמוע בן־יעקב, אדון הכפר, האוהב מהתלות, את המנגינה העצובה, אמר אל רעהו הצעיר, אשר בא אתו בצחוק ובקול דממה: “זכור נא, ידידי, ואל תשכח את שם הנערה היפה ועצובת־הרוח, כי הלא איש צעיר־לימים אתה ועליך לנחמה ולשמחה מיגונה” ובאותו הרגע חורו פני האורח הצעיר “כמות, וקרסוליו מעדו ויחשב לנפול אחורנית, אבל התאמץ ויתחזק על עמדו, ולמען הסתיר את פניו מאין רואה העביר את מטפחתו על מצחו כאלו ימחה את זעת אפיו בה”. הצעיר הזה היה יוסף כספי, שקנה את האחוזה שדה־טוב מידי בן־יעקב, כי מרוב געגועיו על סידוניה אהובתו עזב את מסחריו ושאון קריה, ויבוא להשכיח גם הוא את יגונו בהחיים החדשים והשוקטים של הכפר. ומה גדלו איפא השתוממותו ומבוכתו במצאו בכפר זה שקנה את הנפש האהובה לו!

הוא גלה את כל לבו לבן־יעקב, והלז חמד לו לצון, כדרכו, ובשבתו לאכול אל השלחן הערוך, המלא ברכת ה' ומקושט “בשושני־ריח ובפרחים מרהיבי עין” – ספר לסידוניה לפי תומו, כי הוא מכיר סוחר צעיר אחד, יוסף כספי, שחלה במחלה כבדה ואנושה מתוך געגועיו על אהובתו שבגדה בו. פני העלמה האמללה אדמו והלבינו חליפות, וקריאת “אויה” יצאה מלבה הנשבר, “אך ברגע זה עצם בן־יעקב את עיניו ויעצור ברוחו ויזורר בחזקה פעמים אחדות. ובכן לא התבונן בו איש כי שמע את צעקת העלמה וראה ברעתה, והוא מחה את שער שפמו ויאמר: “התעטשתי על דבר אמת, כי באמנה חולה האיש הזה מאד ואסונו עוד יגדל שבעתים כי ימאן להרפא… ואהבת עלמה, אשר אולי לא תשוה גם באחת מאנחותיו, פעלה כל זאת. האם לא השחוק הוא, שרתי?” ובעוד שרגשות שונים הציקו לסידוניה ודכאו את רוחה – נתן בן־יעקב אות, ויוסף כספי יצא מחדרו ונפל בזרועות אהובתו הנדהמה. – “אמותה הפעם!” התיפחה העלמה בלב נשבר לרסיסים. – “לא, כי לתחיה תשובי הפעם, ותשובי תחייני גם אותי, סידוניה רוח־חיי ונשמת אפי!” – ענה יוסף באמונת־אומן ואהבה רבה, ויפול על צוארה ויבך, וגם היא בכתה על צואריו”.

“וסידוניה היתה לאשה ליוסף כספי, אדון הכפר שדה־טוב, כדת משה וישראל, וכדת הסופרים הטובים והישרים בלבותם, אשר לא ירצחו נפשות יצורי דמיונם ולא יתנו אותם לראות שחת, כי אם יגדלום לתורה ולחופה ולמעשים טובים… והאדון בן־יעקב נסע וישב אל ביתו שמח וטוב לב על התשועה הגדולה אשר היתה על ידו לנפשות נוגות, ויבטח את יוסף ואת אשתו היפה לשוב אליהם ולשמוח אתם שנית כעת חיה, לעת תחבוק סידוניה בן או בת”

ערך הסיפור. בת העירה

הספור “סידוניה” מכיל קצת פיוט ותאור יפה, אם כי מקושט בקצת רומאנטיות, של הצעירות התמימות בהערים הקטנות. סידוניה היא בת העירה הטפוסית, הרודפת אחרי חתן עם דיפלום, מבלי הבחין אם הוא ישר או נבל, יפה או מכוער. בעל ההשכלה־העליונה נראה בעיניה כסמל השלמות, ואינה רואה את כל מגרעותיו המוסריות והחמריות. כן מחליפה עלמה קלת־דעת ושטחית זו את השקפותיה ורגשותיה לפי צורך השעה, כי התרבות של האשה החדשה לא עוררה עוד את שכלה ולא שנתה את תכונתה הטבעית הנוטה לקלות ושטחיות.

“הדִבּוק”

ספור מבדח וטפוסיי מחיי החסידים בגאליציה הוא “הדבוק, או שני חתולים בשק אחד”.

“גדול היה כבוד הצדיק מרַקשָוא ותפארתו רבה מאד, אך רבים מכבודו ותפארתו גם יחד היו הונו ורכושו וקנינו. ביתו היה כהיכל שרים בנוי לתלפיות ומלא כל שכיות החמדה. כרכרותיו כמרכבות רוזנים, וסוסיו יכלו להתחרות את אבירי ערב אשר באֻרות מלך. ואת כל החיל הגדול הזה עשה לו הצדיק – בתפלתו”

אולם פתאום בא מאורע שהעיב את זוהר אשרו של הצדיק הזה, ר' יקטן. דוד היה לו, ר' בירינה, וגם הוא

צדיק מושל ביראת אלהים, ובירת מלכותו היתה העיר הבליהב, קרן בן שמן בקצה ארץ גאליציה המזרחית. מלכות הצדיק הזה לא נגעה במלכות צדיקנו מרקשוא אפילו כחוט השערה, ודבר לא היה להצדיק ר' בירינה עם בן אחיו, כי גם אותו ברך אלהים בעשר וברכוש ובצאן אדם, אשר פרו וישרצו וירבו ויעצמו מיום ליום, על כן לא רעה עינו בשאר־בשרו היושב על כסא אבותיו בעיר־מכורתו לבטח. ויהי היום ויסת השטן את שרי המדינה ויבנו את מסלת־הברזל עד גבול ארץ רוסיה, ותעבור המסלה גם בעיר הבליהב. אז הגיעו ימים אשר אין חפץ בהם להצדיק, כי מכונת־הקיטור, בת הסטרא אחרא¹⁸ והקליפה, גברה בעונותיו הרבים על הקדושה, כמשפטה, ותביא אתה לבקרים אשכנזים, צרפתים ואנגלים, אנשים רעים וחטאים מכל ארצות הגוים אשר מעבר לים ומתחת להרי־החשׁך; והמה מדי עברם בעיר הבליהב נטעו שמה זמורות זר, דעות נפסדות ומחשבות זרות והרהורים רעים, ותתרבה האפיקורסות והחסידות נתמעטה, ותמעט גם הכנסת הצדיק ותלך הלוך וחסור מיום ליום".

וידבר הגבאי הערום, ר' בירך, על לב ה“רבי” שילך וישתקע ברקשוא, מקום יותר מכשר לפרנסה. – “יעצת בשת לנפשי, ר' בירך – נאנח הצדיק – אתה אומר אלי לצאת למלחמה על בן אחי ולקפח את פרנסתו ביד חזקה, ומה יאמרו הבריות?” אולם דעתו של ר' בירך הכריעה, כי גדל העוני בבית ה“רב”, ויסע

“ברב עם ובהדרת מלך, עם כל בניו ובני בניו ועם כל בני ביתו הזכרים נסע הצדיק. וגם כל חסידיו “היושבים” הלכו אתו ומהם בחר לו ר' בירך הגבאי ששה אנשים גבורי־כח, גדלי־קומה ועזי־נפש וישימם גבאֵי־משנה לעמוד לפני הצדיק ולשרת את פניו כאשר יצַום. והקול נשמע בית הצדיק מרקשוא כי דודו הרב הקדוש מק”ק הבליהב בא לראות את פניו ולהשתטח על קברי אבותיו הקדושים; וימהר ויצא לקראתו בסוסיו ומרכבותיו ובהמון חסידיו ובכל כבודו ותפארתו, ויבא את האורח הקדוש ואת האורחה הבאה לרגלו אל ביתו, וישמח בו שמחה גדולה מאד. וגם על ר' בירך הגבאי שמח הצדיק, על פרקו¹⁹ הנאה וזקנו המגודל. על מדברו הנאוה ועל טוב טעמו וחכמתו. ויכר בו כרגע ניצוץ נשמתו של יהושע בן נון משרת משה איש אלהים"

הצדיק הצופה נסתרות לא ראה את הרעה הנשקפת לו מאת דודו, אם כי ההמון הרב הקיף עוד באותו היום את הבית, ותשוקתו גדלה מאד לראות את הצדיק החדש ולהתברך מאתו. וביחוד התאוה העם מאד לראות את ר' בירינה הקדוש בהשתטחו על קברות אבותיו.

"לא חדש ולא שבת היום, ולא מועד וחג, ובכל זאת שבת שבתון בעיר רקשוא ודומיה שוררת בכל פנותיה. שבתה העבודה בבית וחדלו מקנה וקנין בחוץ, החנויות סגורות על מסגר ורגל כלתה מן השוק בעצם היום, ואיש או אשה לא ירָאו ולא ימָצאו בעיר כלה… בחור ובתולה, זקן וזקנה, טף ונשים, הרה ויולדת, גם עוֵר ופסח יחדו, כל אשר אך ישא את רגליו ללכת בהן על הארץ, כלם קדמו היום אשמורת, ועזבו טרם היות הבקר את העיר. והנם נחתים עתה בחצר־מות, בית מועד לכל חי, ועיניהם כלות לראות בבוא הצדיק מהבליהב להשתטח על קברי אבותיו הקדושים…

“הצדיק! – קראו הצופים מעל גג בית הקברן – הצדיק הנה הוא בא!” וכרגשת התרים, אנשי אנית קולומבוס בלב ים, בשמעם בפעם הראשונה “ארץ!” מפי הצופים בראש חבל – כן גדלה הפעם רגשת הנועדים בחצר־מות לשמע שם הצדיק. הם קפצו דלגו רצו גם נוקשו ונפלו, ואיש את רעהו ואשה את רעותה הדפו ויתנגשו".

והצדיק השעין "את ראשו על מצבת קבורת אביו הקדוש, ואחרי עמדו דומם כשעה חדא, התעורר ויספוק כפיו ויקרא: “גזרה היא מלפני אבי שבשמים ואותה אין להשיב!… והריני מקבל עלי עול גלות ועול גרות, להגלות מעירי וממקומי ולגור פה בעיר הזאת”. לשמע הדברים האלה קדרו פני הצדיק המקומי, ר' יקטן, בעוד שכל הקהל שב משדה־הקברות שש ושמח, כי זכתה העיר לשני צדיקים.

ולא לחנם הצטער ר' יקטן. בבית הצדיק מהבליהב רבה התנועה, והמונים, המונים של נושאי מנחה מיחלים כל היום לתפלותיו וברכותיו, “ובבית הצדיק דמתא השלך הס. הוא עומד בזוית זו ומתפלל תפלת חנם, כי אין דורש ואין מבקש לה ואין משלם בעדה אפילו שוה פרוטה, ואשתו הצדקנית עומדת בזוית זו ומתיפחת ובוכה על תחנותיה, כי המר שדי לה מאד בשברו להם כל מטה־לחם, ועוד מעט ויאלצו, חלילה, לנגוע באוצר המנוצר ולאכול מן המוכן. הבנים והבנות כאבל־אם קודר יהלכו הנה והנה, אין פוצה פה ואין דובר דבר כי גדול הכאב מאד. ורבקה’לי הנערה היפה, בת בן הצדיק, כלה צנועה וחסודה האמונה עלי תולע, נוגה ושוממה נשקפה היא עתה בעד החלון”. אולם ר' נתן, הגבאי והשמש של הצדיק ר' יקטן, הוא ערום ופקח לא פחות מר' בירך, גבאו של ר' בירינה. וימצא תחבולה איך לגרש את הצדיק שהסיג את גבולם.

יום אחד באה לרקשוא מרכבה נהדרה עם שני אורחים עשירים ותעמוד

“לפני פתח הצדיק הגולה, ואברכי העיר עם בחורי בית־המדרש והמון תינוקות של בית רבן נסבו עליה ומששו את כל כליה מבית ומחוץ בהתבוננם בה בינה. ובני־החיל אמיצי־הלב אשר בקרבם הרסו גם לגשת ולנגוע בקצה אצבעותיהם בהסוסים עצמם, העומדים ביראת כבוד ובענוה יתרה, בידעם לפני מי המה עומדים, לפני אברכים מופלגים ובחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ועל כן יתנו את גום לממששים ואת זנבם למורטים. ולא יבעטו בם להרע להם, חלילה. – “אבל הרפו! – גער בם הרַכב – אל תתחרו בסוסי, פן ישתובבו והייתם להם למרמס!” – אין אנו יראים את הסוסים כלל” – ענו אברכים אחדים בטח וינסו להעביר את ידם על טוב צוארם, אך פתאום צהלו הסוסים ויניעו את זנבותיהם ויטפחו בם על פני אחד הבחורים, ותחרד כל המחנה כלה וינועו ויסוגו אחור".

ובאותו הרגע נשמע קול רעש גדול וצעקה נוראה מבית הצדיק, המלא מפה לפה אנשים ונשים. אחד משני האורחים שבאו במרכבה היה אחוז־דבוק²⁰, והאורח השני ספר, כי הביא את אחיו החולה להצדיק כדי לרפאו ממחלתו הנוראה. אולם הרוח הרעה המבעתת את החולה לא נחה ולא שקטה במעמד הצדיק מהבליהב, ואדרבה החולה התנפל עליו בחרפות וגדופים. הוא התקצף "ויתמרמר מאד, ובהתעותו כאיש אשר יאחזנו השבץ רקע ברגליו ויחרוק את שניו ויך באגרופיו סביבו, ויצעק בזעף אף ושצף קצף: “הוי נבל ובליעל, איש דמים ומרמה! האתה זה איש־המופת, צדיק כביר וקדוש אלהים עליון? לא, לא אותי תשלה, רשע עוכר ישראל”. לשוא נסה אחיו של החולה לעצור אותו להשקיט את רוחו הנרגש, כי

“האמלל התחמק פתאם בחזקה מזרועות אחיו; ובלטשו עינים מזרות זיקות סביבו המה ויצעק בקול פחדים, ויאמר להתנפל על הצדיק החרד כעלה נדף ונשען על ר' בירך הגבאי, אשר גם פניו חורו כמת. – “אחנקך! – צעק – אדִקך, ארקעך עם יועצך הרע, גחזי הבליעל הזה, יחדו! או התדמה בנפשך, כי לא ידעתיך, נבל זעום ה', רב מק”ק הבליהב? גם את אביך הצדיק ידעתי, והנה הוא יושב בדד בפנת גן־העדן, בוכה ומתאבל כי הניח בן רשע ומרמה את הבריות כמוך… תן תודה, איש כבד עון – הוסיף “הדבוק” בקול ילל נורא – חזור בך איש און ומרמה, כי פן תקשה את ערפך וּמַתָּ ברעתך מות נבלים ושֵדי־שאול יקלעו את נפשך תוך כף־הקלע ומנו לנו יצנפוה צנפה²¹, כאשר יעוללו גם לי על רוב חטאי ולא יתנו לי חנינה, הוי ואבוי לי!” והאורח התפלץ ויכרע תחתיו ויפול לארץ, שערו סמר, עיניו קמו בחוריהן, פניו אדמו כדם ויז קצפו על שפתיו. ויהי לזעוה ולבלהה לכל סביביו. ולא יכול גם הצדיק להתאפק עוד, כי אימה גדולה נפלה עליו ותאחזהו פלצות, ויספוק את כפיו וידבר בקול נחבא מחרדת פתאום אשר באתהו, ויאמר: “עתה ראה דרכך, בירך, ואשר עוללת לי, אויה! הביטה וראה כי יש אלהים שופטים בארץ, ואתה פתיתני ואפת להסיג גבול אחר ולרשת נחלה לא לי במרמה וחמס – והנני ברעתי”… וגם בירך הגבאי אשר לא ידע הכלם, גם הוא נבהל ונבעת הפעם וילבש חרדות כלו וידם כמו אבן, וכל בני בית הצדיק וחסידיו כלם מקרוב ומרחוק עם כל המון השומעים מגדול ועד קטן חלו ורגזו ויתמהו איש אל רעהו: “מה זאת? מה זה עשה אלהים לנו?…” והנה פתאם השמיע ה“דבוק” קול שריקה נוראה, ויקפוץ ממקומו ויתנפל על הצדיק האמלל ויטלטלנו טלטלה אל ר' בירך פקידו הנמוג מפחד, ויכָּשלו איש באחיו ויפלו שניהם תחתם. וה“דבוק” השתובב משובה נצחת, יהמה כדוב, וישאג כנמר, ויגעה כבן־בקר, ויצהל כסוס, ויצרח כעורב, וייליל כינשוף, וישמיע קול כל חיתו יער יחדו, ותהי חרדת אלהים במחנה".

כאשר שב רוח החולה אליו, נסעה המרכבה עם שני האורחים “מלפני בית ההבליהבי הנכלם, ועליה חסידים מטפסים מפנים ומאחור כעל מרכבת צדיק הדור בנסעה, והמון אדם רב אחריה, אנשים ונשים וטף, ויבואו עד בית הצדיק דמתא”. והצדיק ר' יקטן “שמע את כל הנהיה בבית דודו וימת לבו בקרבו ויהי לאבן”. – “שלום עליכם!” אמר הצדיק בחרדה גלויה, בהושיטו להאורחים את ימינו הרועדת; אך ה“דבוק” כמעט נגע בקצה אצבעותיו ויתר ממקומו ויצעק: “אוי לי כי נדמיתי, כי מלאך אלהים צבאות נגע בי!” – “מה שמך ואי מזה תבוא?” שאל נתן הגבאי.

–“בושתי וגם נכלמתי, ענה הדבוק ויורד לארץ ראשו, שמי זנביאל בן יואליק, ובשם הרב מטפושאני נודעתי בהתהלכי באשמותי בארץ רומיניה בימי חיי הבלי. חטאתי, עויתי ופשעתי – הוסיף בבכי תמרורים – תמים־דרך וירא־שמים הייתי בגלוי, ובסתר עשיתי כל תועבה ואלעג לכל קדש ואבוז תורה ואפר חק, ואגוע בעוני ואמות בלי תשובה, ומאז יטלטלוני שדי־שחת, יצירי חטאותי הרבות, ממקום למקום ומגו לגו בלי מנוח, אויה לי!”

והחולה התיפח ובקש מתוך דמעות את הצדיק “הנורא על כל סביביו, גם בשמים ממעל וגם בשאול מתחת” – שירחם עליו ויתקן את נשמתו החוטאת בזכות כל העדה הקדושה העומדת עליו. גם הנאספים בקשו “עליו רחמים בתפלה ובתחנונים ובדמעות־שליש, כי נכמרו נחומיהם ולבם נמס ויהי למים. ויפצרו בהצדיק להעתר להנפש האמללה הזאת, אשר אך בידו להושיעה מרעתה ולתקנה, כאשר ישמעו ויראו עין בעין כהיום הזה. גם ר' נתן הגבאי נפעם עד מאד מדברי הדבוק ובכיו, ויפצר בהצדיק” לרפא את האמלל מחליו. ויתאושש²² הצדיק הנבהל, ויאמר בחרדה להרוח הרעה המבעתת את החולה:

– “אם כך הוא רצונו של הקדוש־ברוך־הוא, ואם באמת יש לי איזו זכות למעלה ו”קצת דעה" בשמים, כאשר אַתְ אומרת, כי עתה הנני מוסר את נפשי ורוחי ונשמתי על קדושת שמו יתברך, ובצרוף כל העדה הקדושה הזאת הנני גוזר עליך, נפש זנביאל בן יואליק, רב מק“ק טפושאני, שתצאי כרגע מגוף האיש הזה, דרך אצבעו הקטנה דוקא, ולא תזיקי חלילה לא לאיש ולא לאשה ולא לשום בריה שבעולם. ראי השבעתיך, מהרי וצאי!”

– “אבל רבי מורי וקדושי – צעק הדבוק בספקו את כפיו – איכה אצא ומלאכי החבלה יחכו לי בחוץ לשוב ולגורני בחרמם ולהכניסני בה”רבי" השקר היושב ממולך, ורע לי עתה מאז, אוי לי על שברי!"

ונפש הצדיק יצאה כמעט מפחד בשמעו את הדברים האלה, ויקבע להנשמה החוטאת והנודדת מקום־מנוחה בגן־עדן. “וברגע הזה התפוצץ אחד מחלונות החדר לרסיסים, והאורח בעל ה”דבוק" שאף רוח ויזורר בקול גדול, וישלח את אצבעו למעלה – והנה טפת דם עליה לעיני כל ישראל".

וגרוש “הגלגול” הרבה לפרסם את גדולתו של הצדיק ר' יקטן, וכבודו גדל שבעתים מבראשונה, “כי יצא לו שם בארץ בנפלאותיו אשר עשה, וישמעו רחוקים ויבאו; ותהי רקשוא למעין־ישועה לכל מוכה־אלהים ומעונה, ואף כי להצדיק בעצמו ולביתו ולר' נתן הגבאי, אשר היה גם הוא למופת מיום דברו פה אל פה את הדבוק באזני כל בני עירו”. “והצדיק מהבליהב ברח בהחבא מרקשוא, עיר גלותו, הוא ור' בירך הגבאי ואשתו ובניו ובני ביתו, והנם נעים ונדים ומענים בדרך כחם”, בבקשם לחם בין אנשים שאין מכירים אותם ואינם יודים את חרפתם.

אולם מעט נגלה הסוד, כי “הדבוק” לא היה אלא – שלוחו של ר' נתן הגבאי…

השקפת בראנדשטיטר על החסידות

בראנדשטיטר רואה רק את הצד החיצוני והמגוחך שבחיי החסידים, כיתר הסופרים העברים שקדמוהו, ואינו מעמיק להסתכל ברגשותיהם הדתיים, בהיופי שבעולמם הפנימי. אולם הוא מתאר את החסידים לא מתוך התמרמרות וקנאת־ההשכלה, כיל“ג וסמולנסקין, אלא מתוך בדיחת־הדעת של הומוריסט האוהב ללגלג ולבדח. “שום סופר לא התלוצץ כל כך על החסידים, ושום סופר לא פגע בהם פחות ממנו”²³. שני הצדיקים שבספור “הדבוק” הם אנשים ישרים ורפי־רצון, שגבאיהם הערומים משפיעים עליהם לרעה ומוליכים אותם בארחות עקלקלות. הם עומדים על מדרגה אחת של התפתחות רוחנית ומוסרית עם ההמון הרב הנשמך אחריהם. וגם ההמון הזה המאמין בהם, כמו ה”בטלנים" היושבים לפניהם, אינם בני־אדם רעים וחטאים אלא בוערים ואמללים, שחנוכם ודרכי חייהם מנעו מהם את האור והחופש הרוחני.

תכונתו הכללית של בראנדשטיטר. מלגלג מטוב לב

על פי סגנונו המליציי מעט ועל פי קשר־המאורעות התמים והפלאי קצת ברוב ספוריו שייך עוד בראנדשטיטר לסוג המספרים הרומאנטיקאים פחות או יותר. כסמני הרומנטיקה יש לחשוב גם את השקפתו האופטימיסטית²⁴ והתמימה קצת על המעשים והחזיונות ותכונת בני־האדם, ואת קמוצו בנתוח־הרגשות של גבוריו. כאיש אמיד ומכובד בעדתו (משנת השלשים לחייו הוא נושא את תואר־הכבוד “יועץ קסרי”) כותב בראנדשטיטר תמיד מתוך בדיחות, הרחבת־הדעת וטוב־לב. “הוא נהנה מן הפוטוגראפיות הקומיות²⁵ שצלם, שמח במעשי־ידיו ואוהב את גבוריו שהוא מהתל בהם מתוך חבה”. “אם גם התלתי בם על סכלותם – כותב בראנדשטיטר לאחד מרעיו – אהבתי אותם על המדות הטובות שהם מצטיינים בהן הרבה יותר מאחינו הנאורים החדשים, ועל דעתם על־כל־פנים את התורה אשר גדלתי עמה, ואשר הנאורים בעירי לא ידעו ולא שמעו וגם לא יחפצו לדעת ולשמוע ממנה דבר. וכשם שלא נלחמתי אנכי בהחסידים ולא שנאתים, ככה לא נלחמו גם המה בי ולא שנאוני ולא עשו לי כל רעה מעודי”. ואמנם היה בראנדשטיטר הסופר העברי היחידי בדורו שלא נרדף מחמת קנאים, כי לא הקדיש עליהם מלחמה בשם ההשכלה. “אצל בראנדשטיטר לוחמת כמעט תמיד הבערות עם הבערות. ההשכלה אינה עוברת בספוריו בתור “החלוץ”, כי חס עליה ומנע ממנה את החצים המרעלים של יושבי־החשך; ותחת זה בחר להעמיד את הכחות השחורים אלה מול אלה, והם מתנגחים יחד”. הצדיקים בעצמם מפחדים מפני חלומות, מתים ו“גלגולים”, ואמונות־ההבל מהרסות בעצמן את שלטון־החשך שנבנה עליהן.

ספוריו של בראנדשטיטר המלאים תאורים נכונים, אם כי מגוזמים לפעמים קצת לשם גחוך, יצאו כבר בשלש מהדורות ותורגמו לאנגלית, רוסית, פולאנית ויהודית. ביחוד הרבו לקרוא בהם בחשאי בחורי בית־המדרש בגאליציה, ורבים מהם נתעוררו לחיים חדשים כבני־הישיבה ברוסיה שקראו את ספורי מאפו וסמולנסקין.

מָרְדְּכַי צְבִי (המצי"ר) מַאנֶה (1887 – 1859)

מרדכי צבי נולד בראש חדש אייר תרי"ט להורים עניים בהעירה ראדושקוביץ שבפלך וילנה. אביו, ר' משה, היה מלמד ראשית למודים לתינוקות ותורת רשימות על מצבות־אבן לקברים; ואמו, תמרה, היתה מוכרת כלי־חרס בשוק, והיתה ידועה כתגרנית קולנית ואשה־קוזאק. אולם כל הפרנסות הללו לא הספיקו למחית המשפחה הקטנה, שחיתה בדוחק. אחרי מרד הפולאנים, בהיות מרדכי־צבי כבן חמש שנים, נשרף בית הוריו בין יתר בתי העירה, ומשה ואשתו נדדו למרחקים, כדי לבקש עזר מאחד מקרוביהם שגר באחת הקולוניות שבנגב רוסיה. וכעבור שנה שבו הנודדים לראדושקוביץ ובנו ביתם מחדש, בהוסיפם להתפרנס בדוחק מעסקיהם הקודמים. אז החל ר' משה ללמד לבנו

ראשית חנוכו.

“תורה וגמרא וכתב עברי, ויצטיין הנער עוד בראשית למודיו בשכל ישר ובתפיסה¹ נפלאה, עד כי מצא און לו להבין דברי התלמוד בלי עזרת מורה. וכרוב תשוקתו אל התורה והגמרא, כן גדלה תשוקתו גם למשוך בשבט־סופר. אך החל לכתוב אלף־בית היה כתב־ידו יפה להלל, אותיותיו מעשה־חושב, ועל כל אות ואות קשר כתרים. גם הרבה להתוות תוים ולצַיֵר ציורים, “מזרח” וצעצועים שונים”².

הכשרון הציורי הגדול של מרדכי־צבי החל להגלות, אלא שלא מצא לו מקום להתפתח כראוי. הוריו העניים הצטיינו גם בקמצנות נפרזה, ולהנער החלש והעדין לא היתה שום רווחה לא במזונותיו ובגדיו ולא במעונו. הוא היה כלוא כל היום בבית, ולא התענג גם על מראות־הטבע היפים הגלויים לפני כל בן עיר קטנה. “עודני ילד – כותב המשורר³ – ישבתי בעירי אך לא יצאתי לשוח, כי ההיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו בימים עברו, זה כט”ו שנה, כי יסכין ילד לעזוב את בית־כלאו, את חדרו הצר והאפל, לצאת לשוח בגנים ולרעות בשושנים, לראות תכלת־השמים ולשאוף רוח צח שפיים⁴?".

בשנת תרל“ב, בהיות הנער כבן י”ג שנה, נשלח ללמוד בישיבת “שואבי מים” במינסק, ושם סבל מחסור ורעב, באין “כסות בקרה ואין כר לרפד יצועו, ומאכלו לחם־חסד, כדרכה של תורה לבן־ישיבה. הישיבות בעיר הזאת היו נחלת אנשים קנאים, אשר לקחו גדולה לעצמם לרדות בצאן מרעיתם, ומן העשירים המפורסמים, גדולי התורה, אשר התנוססו או בקהלת מינסק, טרם נמצא אף אחד אשר יקח המכשלה הזאת תחת ידו לפקח על הסדר ועל הלמודים בבתי־הישיבות ועל תורת החיים והבריאות של התלמידים”⁵, במינסק התודע מרדכי־צבי להרב הקפדן ר' גרשון־תנחום, והעתיק בכתב־ידו היפה את חדושי־התורה שלו; וגם נסה להיות משורר־עוזר להחזן “ישראלקי”. ובשנת תרל“ו שב הנער לעיר־מולדתו נדכא ונקשה ממחסור ועמל־תוהו, ויחל לבקש לו מטרה ו”תכלית" בחיים. הוא עסק זמן מה במלאכת השעונים ויעש בה חיל, וכשנתגברה עליו התשוקה לאיזו עבודה רוחנית החל ללמוד אומנתו של סופר סת"ם⁶. אולם סופרי הסת“ם בעירה, צבי ואברהם בנו שחור, שהיו אנשים משכילים, הרגישו כי יש למרדכי־צבי כשרון מיוחד לציור, וישלחוהו לוילנה בראש שנת תרל”ז, כדי שינסה להכנס שם לבית־הספר־לציירים.

בבית־הספר לציָרים

כשבא העלם לוילנה נתקבל בישיבת ר' מיילא, וישן שם גם אכל “ימים”, כנהוג, ובחשאי החל לבקר גם את בית־הספר לציירים. “הבמה פה תוכל להפתח – כותב מרדכי־צבי להוריו – ובתוכה היא רחבת־ידים. הנחתי שם בגדי של שבת וסגרתי אותו על מסגר אשר נתן לי השמש; ואם אמצא מקום אשר אוכל לתלותו שמה אז אקחנו מפה… גם אודיעכם, כי מצאתי פה כר־מספא אשר הכין בעדי השמש לישן עליו”⁷. כן התחיל מרדכי־צבי ללמוד בלילות את הלשון הרוסית בהסתתרו באחת מפנות הישיבה. אולם צערו גדל על אשר אין לו מקום פנוי ושוקט לערוך בו את לקחיו בציור, ויש שהיה מבקש את השומר לסגרו בבית־הספר בעזוב אותו התלמידים, כדי שיוכל להתבודד ולעבוד שם במנוחה. כן היה קשה לעלם עדין ותמים זה לשאת מסוה על פניו לאכול לחם־חסד; ועל כן גדלה שמחתו כשהחל להרויח מעט כסף מפרי־עמלו, והיה בידו לעזוב את הישיבה, אחרי שבתו בה כשנתים ימים, ולשכור לו מעון בעד 30 קופ. לשבוע. גם אריה לבנזון, בן המשורר אד"ם, נתן לו את תמונת אביו להגדילה ולפארה ולהכין ממנה בשכר איזו העתקות. ואז החלו למרדכי־צבי חיים חדשים של עבודה, חופש־הרוח ותענוגי האמנות. הוא הביט לאחור, ונפשו דאבה על שנות נעוריו שכלו בתוהו, בדלות וחשך.

“ימי עלומינו – כותב הציָר – ספו תמו מארץ החיים, אפסו ונדדו כחזיון־ליל… אתנפלה על קברותיכן, שנותי, ובדמעות ארטיב פרחי מטעיכן אשר אבלו, נבלו בלי עתם. איכה נקטפתן בעודכן בלשד עלומיכן? איכה נהדפתן כהנדוף עשן בעת אשר לבבי יכסף לרכוש לו אשר עמכן? איכה זה חיש עברתן ולא השארתן ציון למזכרת אהבה? שמש ילדותי חיש חיש עד אפסי ים באה, טל עלומי בטרם בקר עלה שמימה, וימי נעורי נפלו כעמרים תחת חרמש, בעוד לא הבשילו אשכלותיהם לשמח לבבי ביינם. עפו, ספו, גם חלפו, ואנכי על משואותי אזרע דמע”.

גם בשירו הראשון “כעלות השחר”, מעלה מרדכי־צבי מן העבר רק זכרונות תוגה:

אַךְ שָׁוְא נֶחָמִתִי, שָׁוְא חֲלוֹם נָעִים,

אַפָפוּנִי זִכְרוֹנוֹת וַחֲלוֹמוֹת רָעִים –

אֲשֶׁר בִּימֵי הֶעָבָר לַאֲחָדִים אָסָפְתִּי.– –

כִּלָּיוֹן חָרוּץ סְבִיבִי מַעֲשֵׂה בְנֵי־אָדָם

ושׁוּחוֹת עֲמֻקּוֹת אֲשֶׁר כָּרוּ יָדָם,

תַּהְפּוּכוֹת אֶרְאֶה עַל כָּל שַׁעַל.

הַבְּרִיאָה הַנְּדִיבָה כָּל טוֹב לֹא חִסֵּרָה,

אַךְ בְּנֵי אָדָם עִקְשׁוּ הַיְשָׁרָה –

עַתָּה שַׁחַר נָעִים לֹא יִקַח לְבָבִי,

כֹּכָבִים מַזְהִירִים–כִּעינֵי הלָּביא,

וְאֹדֶם פְנֵי קָדים כלְשׁוֹן אשׁ וְדָם!

רַק זִכְרוֹנוֹת אֲיֻמִּים אוֹתִי יַזְכִּירוּ

וְאֶת נֹגַהּ נַפְשִׁי חִישׁ יַקְדִּירוּ.– –

אולם כבוא האביב יצא מרדכי־צבי לסביבות עיר וילנה, ומחזות הטבע הצהילו את רוחו בקסם יפים:

שָׁם כֻּסּוּ בִפְרָחִים עֵצִים רַעֲנַנִּים,

כֻּסּוּ בִפְנִינִים – בִּרְסִיסֵי טַל לָיְלָה:

וּשְׁתוּלִים עֲלֵי פֶלֶג זַךְ שַׁאֲנַנִּים,

וּנְטִישׁוֹת יוֹשִׁיטוּ הַגְבֵּהַּ מָעְלָה,

שָׁם יִבְרֹק נַחַל בֵין שׁוֹשַׁנֵּי רֵיחַ,

וּכְרַצֵּי כֶסֶף גַּלָּיו יִתְגַּלְגְּלוּ;

עַל חֻפּוֹ כָּל עָיֵף יִמְצָא מָנוֹחַ

בִּשְׂדֵרוֹת אַלּוֹנִים סָבִיב יִגְדָּלוּ.– –

רַחֲמֵנִי נָא, אָבִיב, אִתְּךָ שָׂאֵנִי!

בִכְנָפֶיךָ מַרְפֵּא לַגֵּו, לַנְּשָׁמָה…

ובתוך כך גבר המחסור על המשורר הצעיר, כי שכר עבודתו המקרית בציור לא הספיק למלא גם את צרכיו הקטנים. ובקיץ תרל"ט יש שהיה סובל רעב ממש:

הַס, עֶלֶם נִלְבָּב, אַל רָאמוֹת תָּרִיעַ!

נַפֵּץ עֵט סוֹפֵר וּשְׁבוֹר חִישׁ הַלּוּחַ;

הֵן יִתַּךְ, יִמַּס בָּךְ אֹמֶץ הָרוּחַ

עֵת שׁוֹדֵד – הוֹי רָעָב – קוֹלוֹ יַשׁמיע! ⁸

ותלאותיו הרבות, כמו מלחמת־הקיום הקשה, נסכו עצבת קלה על מרדכי־צבי, שלא סרה עוד ממנו כל ימי חייו. הוא אהב את הבדידות, ובקש לו נחומים רק בעבודת־הציור ובהדר הטבע. בהתבודדו עם מראות התולדה היה המשורר־האמן מרגיש עונג נפלא, שכל המאושרים בארץ לא טעמו מעולם דוגמתו. הנה “עת אשרי”:

עֵת זִיקִים תָּפִיץ חַרְסָה מִשָּׁמָיִם

וּבְזֵר זָהָב סָבִיב שְׂדֵי תְבוּאוֹת מְאִירִים;

עַל יָם זֶה עֵת יַעֲבוֹר רוּחַ צַח שׁפָיִם,

יַכֶּה גַלֵּי כֶתֶם יָפִים, מַזְהִירִים –

עֵת בִּשְׂפַת קֹדֶשׁ יִתְלַחֲשׁוּ שִׁבֳּלִים,

יֵחָבְקוּ בַאֲהָבִים, פֶּה אֶל פֶּה יִשָּׁקוּ;

לְאַבְנֵי נֵזֶר זְבוּבֵי־רִקְמָה נמשָׁלים,

עַל שָׁרוֹן, עַל כַּרְמֶל לְרֹב־יִנהְקוּ –⁹

עֵת מֵהֵיכָל קָדוֹשׁ, מסבכי היער

תְּפִלָּה זַכָּה, דַּקָּה, עוֹלָה שָׁמַיִם;

בֵּין סֻכּוֹת סַרְעַפָּיו יֵהֹם הַסַעַר,

יָכֹף רֹאשׁ עֵצָיו, יִנָקפוּ עֵפָאים¹⁰ –

עֵת חֲבַצָּלוֹת כַּסַּפִּיר מַזְהִירוֹת

תִּסְתַּתַּרְנָה בַצֵּל מֵחֲמַת זִיקֵי רֶשֶׁף,

עוֹרְקֵיהֶן יִינְקוּ שֶׁפַע טַל אוֹרוֹת,

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים אוֹ לְעֵת הַנֶּשֶׁף–

עֵת בֵּין עַנְפֵי הוֹד עֵינֵי זִיו יַשְׁקִיפוּ

עֵינֵי תְכֵלֶת מִשּׁוֹשַׁנֵּי עֲמָקִים;

דִּמְעֵי גִיל נוֹצְצִים רְסִיסִים יַרְעִיפוּ

מַגְּבִיעִים עֲמֻקִּים מְלֵאֵי טַל שְׁחָקִים– –

אָז מְאֻשָּׁר חֶלְקִי בָאָרֶץ מִתָּחַת,

גַּן עֵדֶן הַתֵּבֵל, מִכָּל שֹׁד נְקִיָּה…

באביב תר"ם חלה מרדכי־צבי ויאנש, כי המחסור החלישו והכשירו לכל פגע ומחלה; אולם חפץ החיים גבר בו ושב לאיתנו. ואז שב המשורר הצעיר להטבע החביב עליו, ויצא בבקר על הרי וילנה לשמוע את “תפלת השחר” הנפלאה של התולדה:

וּכְמִקְדַּשׁ אֵל עַתָּה תֵּבֵל נִהְיָתָה,

שִׁמְשָׁהּ כַּמְּנוֹרָה, קֹדֶשׁ אַדְמָתָהּ,

כִּקְטֹרֶת קִיטוֹרָהּ וּכְמִזְבְּחוֹת הָרֶיהָ;

אַתָּה הַכֹּהֵן, בֶּן אָדָם, אַיֶכָּה?

עוֹדְךָ עַל עֶרֶשׂ, עוֹד נִרְדָּם הִנֶּךָּ,

וּכְבָר אוֹר תֵּבֵל יַרְנִין כָּל בָּנֶיהָ!

הִנֵּנִי, הִנֵּנִי, שַׁחַר אָעִירָה,

וּבְמִקְדַּשׁ אֵל בָּדָד אֶבְכֶּה, אָשִׁירָה,

וּלְיוֹצֵר כָּל הַיְצוּר עֵינַי תִּשְׁעֶינָה;

הִנְנִי פֹה בָדָד עַל הָר, עַל מִזְבֵּחַ,

אַקְטִיר לִבִּי כָלִיל עוֹלַת נִיחוֹחַ;

קָחֶנָּה, שַׁדַּי, קָחֶנָּה וּרְצֶנָּה!

ביחוד אהב מרדכי־צבי לשוח עם חברו, צייר כמוהו, על הר־הארמון.

"העפלנו עלות יחדו בנשף בהיר – מספר המשורר – ובעת אשר העמקים הסתתרו בנבכי־צללי ליל, האיר המגדל (אשר על ההר) מזיקי החרסה. הגענו אל מטרתנו ונשב לנוח, והעלם קפץ כעֹפר איָלים¹¹ ממקומו בראותו כדור־זהב לפאת ימה. – “שלום לך, שמשי! – קרא בעליצות נפשו ההומָה – דמיתי כי כבר סרת להנפש, ועתה אחזך, מה אדמו פניך! ראה, ראה, הנה קצה הכדור טבע בערפל מופז ושלשה צבעים יופיעו על פניו; ראה איך תשתרענה יריעות מרוקמות בתמונות נהדרות על אפסי חוג רקיע. ושמה, הבט נא: עדר רחלים כצמר צחר, ראה איך יתאדמו! הבט שם האלה, הלאה, יער – חי נפשי! לגיוני ענקים המה, חיל רב. אתיו, נסו נא להעתיקני ממקומי, הן מרום מושבי מכם, ראה נא הפנינים המתגלגלות על הוִילִיָה; הבה, נדלג נא ונאסוף מלא חפנים! ראה, ראה, הנה דוב שחור יסק בארבע רגליו על כדור השמש – חַ! חַ! חַ! לאט, לאט יסק עליו, הבט איך נשתנה צבע הכדור מבעד לחשרת¹² הערפל הרובץ על העיר. עתה יטבע עמוק עמוק ואיננו! שכב בשלום, שמשי, בחביון אפריונך¹³, ובוא־נא מחר להשביעני ענג כיום הזה”¹⁴.

בקיץ תר"ם גמר מרדכי־צבי את בית־הספר־לציור באות־הצטיינות, ושב לעיר־מולדתו לנוח מעט. וחבת הוריו, קצת הרוחה שמצא בביתם והאויר הטוב שבעירה השיבו את נפשו העיפה מעבודה ומלחמה ארוכה עם המחסור. אז כתב את שירו היפה “הלילה”, שחן־שלוה מיוחד נסוך עליו:

1.

עָבַר יוֹם,

שֶׁמֶשׁ דּוֹם!

אָדַם עָב,

סַהַר שָׁב,

חֶשְׁכַת צֵל

כִּסְּתָה כֹל.

2.

רוּחַ צַח

בִּכְנָפוֹ יַךְ;

אֶל כָּל חַי

יוֹבִיל שַׁי:

רֵיחַ מוֹר,

נֹעַם קֹר.

3.

יַעַר שָׁם

שְׁנָתוֹ נָם,

רוּחַ אַט

סְעִיפָיו יַט,

כָּל קוֹל נָס.

הָשְׁלַךּ הָס!

4.

יִישָׁן הַר,

יָנוּם כַּר,

נִדְמָה עֵץ,

נֶאְלַם בֹּץ,

וּשְׂדוֹת נִיר

חָדְלוּ שִׁיר.

5.

עַל קַשׁ גַּל

שׁוֹכֵב דַּל,

עַל רֹךְ כַּר

הוֹזֶה שַׂר;

נָחוּ חִישׁ

כָּל בְּנֵי אִישׁ!

6.

לִבִּי אַךְ

יִפְעַם, יַךְ;

סַעַר, הוֹ,

אָיֹם בּוֹ!

רוּחִי חָת,

אֵין לִי שְׁנָת…

בסוף קיץ תר“ם החל מאנה לעשות הכנות לנסיעתו לפטרבורג, כדי להכנס שם להאקאדימיה־לציור, ו”הגיוני עצב" התעוררו בלב העלם הנקשה והעיף כבר מרוב עמל וחיים קשים:

אִם גַּם שָׁם הָלְאָה אוֹר נֶגְדִּי יוֹפִיעַ,

אַךְ מִי יוֹדֵעַ אִם עָדָיו אַגִּיעַ,

אִם לֹא תַעֲלֶינָה תִקְוֹתַי בַּתֹּהוּ?

אֵיךְ קִרְיַת מֶלֶךְ לִי תָּאִיר פָּנֶיהָ

וּמַכִּיר לִי אַיִן שָׁם בַּאֲנָשֶׁיהָ?

וּלְעֶזְרָה מִי יוֹשִיט לִי אֶת יָדֵהוּ?

חֶשְׁכַת צַלְמָוֶת הֶעָתִיד יַרְאֵנִי,

עַל כָּל שְׁאֵלוֹתַי בִּדְמָמָה יַעֲנֵנִי – –

פַּלְגֵי פָּז, חַרְסָה, שִׁפְכָה עַל אַפְסָיִם,

לִבְשׁוּ אַדְּרוֹת צֶבַע, אַתֶּם שָׁמָיִם,

וּשְׂחוּ בִּתְהוֹם כֶּתֶם, עָבִים אֲדֻמִּים!

שִׁירוּ, בַּעֲלֵי כָנָף, שִׁירַת עַרְבָּיִם,

רִגְשׁוּ, רוּחוֹת עֵדֶן, שָׁם בֵּין עֳפָאִים,

רָנּוּ, קוֹצְרֵי שָׂדֶה, אוֹגְדֵי אֲלֻמִּים!

הַזִּילִי בֹשֶׂם, עֲדִינָה שׁוֹשַׁנָּה,

וּשְׁתִי שִׁפְעַת לֵחַ, אַלָּה רַעֲנַנָּה,

שַׁאֲפוּ, הַיְצוּרִים, מַרּגּוֹעַ לָרְוָיָה!

אֲנִי פֹּה צַר לִי בֵינֵיכֶם לָשֶׁבֶת,

פִּצְעִי לֹא נִרְפָּא עוֹד, נַפְשִׁי כֹאֶבֶת,

אִם כָּלְכֶם תִתעַלְּסּוּ – אֲנִי אֶהֱמָיָה!

נסיעת מאנה לפטרבורג

ברוח נכאה חבש מאנה את צרורו הדל, ובהפרדו מרעיו והוריו מתוך צער וחבה יצא להדרך הרחוקה אחרי התקוה וזיו האמנות המרמזים לו. והנה הוא מתאר לנו את רשמי המסע בהנוף¹⁵ הזר לו:

“בעת שהמכונה עם כל הכבודה¹⁶ קרבה אל עיר־המלוכה, דמיתי כי אל עמק־רפאים נוסעים אנחנו. יפי התולדה [???]¹⁷ גם פס; יערים ירקרקים, הנושאים בחיקם צל נעים עם קור משיב נפש, גם להקות מנגני התולדה המטיבים נגן בין סרעפיהם – כלו; שדות־ניר עם צבעים שונים מתבואות שונות, המשתרעים כיריעה יקרה על ארץ רבה ומתנוססים בפאר כל צמח – אפסו; הרי־חול תלולים, המפארים מחזות הטבע תמיד, גם הם עוד אינם. ארץ־מישור בלי תכלה לנגד עיני. כבכי שיחים אחדים מפוזרים ומפורדים ואגמי־בצה למכביר יתנו עדיהם, כי ארץ־כבול¹⁸ היא הארץ הזאת. יערים קטנים מעולפים בצעיף תוגה עמדו מנגד, וטוהר השמים עזב מקומו לערפל עצב, אשר פרש מוטות כנפיו ויכסה זוהר שמש… הלאה!… השמש יצא ויגלה לנגד עיני את התמונה והציור הנפלא אשר תַראה העיר פטרבורג לכל המביט עליה ממרחק. כפות עגולות נערמו יחד ותתאמצנה לעלות מעלה מעלה ולצחק באלפי זיקי זֹהר שמש; שדרות ארוכות של גני היכלים נשאו עליהן פלגי אור החרסה, וביניהן הביטו נקודות ירקרקות מגנים ופרדסים. וכל אלה נערמו, נצבו יחד כמו נד, ומעת לעת הלכו הלוך וגדל… קול חליל המכונה. בית־הנתיבות הגדול והעתיק רץ לנגדנו ויקבלנו בפתחיו הפתוחים לרוָחה, וחיש מהר נחשף לפני גם תוך העיר הזאת. והנה היכלים וטירות נשגבות יתנוססו משני צדי הרחובות הרחבים מאד…”¹⁹.

תפארת עיר־המלוכה והמראה הנהדר של הים, שראה מאנה בפעם הראשונה, עשו על נפשו הרכה והפיוטית רושם כביר והיה כחולם למראה עיניו. וביחוד הפליאה האקאדימיה־לאמנות, המלאה תמונות ופסלים יקרים, את לב הצייר הצעיר. “שם עולם חדש המלא על כל גדותיו ציורים נפלאים מעשי ידי אנשי־השם אשר מעולם. מן המסד עד טפחות יכסו הציורים את הכתלים, וגם הכפות הנשאות והעגולות מעוטרות בהם”. ומאנה היה אחד התלמידים המצוינים שהצליחו במבחן, ונתקבלו באותה השנה להאקאדימיה. שמחתו גדלה אפוא ביותר, ובתשוקה עזה החל לעסוק בלמודיו ועבודתו, אלא שלא היו בידו כל אמצעים למחיתו. ועל כן הכיר טובה להמלומד העשיר והעסקן אהרן קויפמאן, שנמצא לו בשעת דחקו וקבע לו תמיכה של י"ב רובל לחודש. גם שיר “רחשי תודה” הקדיש לכבודו:

וּלְפֶטֶּרְבּוּרְגְּ קִרְיַת מֶלֶךְ הֻשְׁלָכְתִּי,

וּתְלָאוֹת חֲדָשׁוֹת מַהֵר סַבּוּנִי;

וּכְעַרְעָר בָּעֲרָבָה בָּדָד נֶאֱנָחְתִּי,

גַּם רָעָב גַּם קָרָה כִּמְעַט כִּלּוּנִי;

וּרְאוֹת מִקָּרוֹב זָהֳרֵי מַטְּרָתִי

עוֹד הִגְדִּיל פִּצְעִי גַּם הִרְעִישׁ לִבָּתִי. –

פִּתְאֹם – הוֹי, פֶּלֶא! – הַסְּעָרוֹת נֶאֱלָמוּ,

עַל יָם שַׁלְאֲנָן הַתִּקְוָה תַנְחֵנִי;

שֶׁמֶשׁ גַּם תֵּבֵל לֹא עוֹד לִי יוּעָמוּ;

גַּם טוֹב וָיֶשַׁע הֵן בָּם תַּחַז עֵינִי;

מִי זֶה לִי הִמְתִּיק גַּם נָתַן הַחַיִּים?

הַכְרוּב אוֹ שָׂרָף אוֹ מַלְאַךְ שָׁמַיִם?

מַלְאַךְ שָׁמַיִם הוּא צִיר עַל אֲדָמָה,

וּשְׁמוֹ אַהֲרֹן קוֹיפְמַן, הוּא הוֹשִׁיעָנִי,

“תקוה לאובד”

בחרף תרמ"א כתב מאנה שיר־חזיון “תקוה לאובד”, שהוא יצירתו הלירית היותר גדולה בכמותה; אבל לא גמר את השיר הזה, כי מאנה לא היה מסוגל בכלל לכתיבת חזיונות, הדורשת נתוח פסיכולוגי ועומק הרעיון, שני דברים שחסרו למשוררנו. ולעומת זאת משתקפים יפי התולדה, גם הרוך, הזוך והתמימות של שירת מאנה בבהירות מספיקה באותו החזון של השתפכות־הלב. והרי תכנה של הפואימה החזיונית הזאת, שגבוריה הם אליגוריים²⁰:

“איש צעיר לימים, “אובד” מנוער, חשקה נפשו ב”תקוה" בת “אמונה” ויהגה לה אהבה טהורה. גם תקוה האירה פניה אליו, ואמה, אמונה, אצלה עליהם מרוחה ותאמר לדבק טוב. לא ארכו הימים וירא “צולח”, איש עשיר אך רע מעללים, את פני תקוה, ויאמר להביאה לביתו; ולמען הפרידה מאובד אהובה שכר לו אנשי־בליעל, אשר הדיחו את אובד במוקשים טמנו לו עד כי הלך מדחי אל דחי, ותקוה הובאה למרות רוחה לבית צולח. ותהי עצובת־רוח כל הימים, כי עגמה נפשה לידידה ולאמה אשר אהבה כנפשה; ולמען כפר פניה שלח צולח גם אחרי אמה, אמונה, ויביאנה חדריו ויכבדה וינשאה כל הימים למראה־עין אף כי לבו בל עמו. אמונה הביעה תנחומות לתקוה בתה עד כי מחתה לאט לאט דמעה מעל פניה, ובחברת אמה שבה לחיים חדשים. לתקופת השנה ילדה בן לצולח, ותקרא את שמו “אשֶׁר”. ואובד התגלגל כל העת הזאת תחת שואה, ויהי משחק להמקרים אשר טלטלוהו טלטלה־גבר מאסון אל אסון. אז באה אליו “תוגה”, אשר כבר מצא חן בעיניה, ותדבר על לבו דברים טובים, דברים נחומים, עד כי הצליחה להשכיח מלבו שם תקוה אהובתו, ויבוא אתה במסורת הברית. ויצאו שניהם לגור באהלם אשר ביער, כי לא יכל אובד נשוא עוד את האנשים ותרמיתם וחיי החברה ותהפוכותיהם. מקץ ימים ילדה לו תוגה בן ויקרא שמו “יאושׁ”, אמנם זכר תקוה אהובתו עלה תמיד על לבבו ויפלח כקץ כליותיו…

מחזה ראשון

השחר יחל לאט לאט להאיר השבת הלילה. תחת ארז רם ונשא שוכב אובד נרדם. יער גדול, עם־ארזים כבירי ימים, יסובבנהו. פה ושם ירָאו גזעי עצים נשברים עקרים משרש, בתגרת ידי הסער אשר התחולל יום אתמול. ולא הרחק תרָאה סוכה בודדת מנופצת לרסיסים, אשר בה התגורר אובד עם תוגה אשתו אוש בנם. – –

אובד (יקום בחפזון ממשכבו וילך אנה ואנה תפוש ברוב שרעפיו בקרבו):

הוֹי, אָנָה אֶבְרַח מִתַּהַפֻּכוֹת תֵּבֵל,

מִתְּלָאוֹת נוֹרָאוֹת תָּמִיד כִּתְּרונִי!

תֵּבֵל זָנַחְתִּי כִּי מֶנָּה גֹרַשְׁתִּי

חַיַּי לִי מָרוּ כִּי רַעַל יַרְווּנִי

וּבִשְׁאָט נֶפֶשׁ עַל נַפְשִׁי אַבִּיטָה,

כִּי גַם הִיא בִי, אֻמְלָל, בֶּגֶד בָּגָדָה!

עֵת מֵעָקַת יָגוֹן אֶשְׂבַּע לִרְגָעִים

מִבְּלִי אוֹן וָכֹחַ עַל אֶרֶץ אֶפּוֹלָה

וּבְחַבּלֵי שֵׁנָה עֵינַי אַךְ סֻגָּרוּ,

אָז נַפְשִׁי תִתְעוֹרֵר – שֵׁנָה לָהּ אָיִן –

וּתְהָתֵל בִּי, אוֹבֵד, כִּצְחוֹק לָהּ אֶהְיֶה:

אוֹ תִשָׂאֵנִי עַל עָבִים מִמַּעַל

וִישַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי חֶזְיוֹנוֹת שָׁמָיִם;

אוֹ תוֹרִידֵנִי לִתְהוֹמוֹת הַשַּׁחַת

וּבְחֶשְׁכַת מָוֶת עַד מָוֶת אֶחֱרָדָה.– –

כִּי תָשׁוּט בָּאָרֶץ תִּפְגּשׁ אַךְ נֶהִי:

שָׁם חֶרֶב זוֹלֵלָה, שָׁם אֵשׁ אֲבַדּוֹן,

שָׁם רָעַד אֶרֶץ, שָׁם לַבַּת הַר גָּעַשׁ,

שָׁם כַּף עָרִיצִים, מַאַכֶלֶת רוֹצֵחַ– –

גַּם בֶּן הָאָדָם, גַּם צֶלֶם אֱלוֹהַּ,

אַךְ שׁוֹד וּמִגְעֶרֶת, אַךְ פִּיד וָרֶצַח

אַךְ כָּזָב וּמְדָנִים הֵן יַרְבֶּה נֶצַח,

וּכְלֵי מָוֶת הִמְצִיא בִּתְבוּנַת נָפֶשׁ;

מִשִּׁנֵּי מִקְרִים אִם עוֹלְלוֹת נִשְׁאָרוּ,

יָשִׁית גַּם לָמוֹ קָצִיר גַּם כִּלָּיוֹן,

עַל אָחִיו, עַל אוֹהֲבוֹ כַּצָּר יִתְקוֹמֵם,

יִרְדְּפֶנּוּ וִישׁוּפֶנּוּ ²¹ מִבְּלִי חָשָׂךְ,

עַד יִפּוֹל שָׁדוּד מִמֶּנּוּ בַל יִרֶף. – –

גַּם פֹּה בַיַּעַר אָמַרְתִּי אֶשְׁקֹטָה,

פֹּה הָלְאָה מִתֵּבֵל אֶמְצָא מַרְגּוֹעַ,

אַךְ אֵיךְ שָׁגִיתִי! גַּם פֹּה אַךְ תַּהְפֻּכוֹת,

אֵין ישֶׁר וָצֶדֶק בַּיְּעָרִים סֶלָה ²²:

שָׁם חוֹמֵס, טוֹרֵף הַכְּפִיר בִּמְאוּרָתוֹ

שָׁם יִשְׁתֶּה הַפֶּרֶס דָּם רָב כַּמַּיִם,

שָׁם דֹּב וּזְאֵב יֶהֱמוּ בֵין עֲצֵי יָעַר,

וּבְשׁוּבָה וָנַחַת מִבְּלִי מַפְרִיעַ,

כִּשְׂעִירֵי שַׁחַת יַהַרְגוּ, יִרְצָחוּ. – –

הוֹי, לִבִּי! לִבִּי! שַׁלְהֶבֶת נִצַּחַת

בָּךְ עָמֹק, עָמֹק מִכְּבָר הֵן שָׁקָעָה!

אַךְ אֶזְכֹּר כָּל מִקְרֵי יָמִים מִקֶּדֶם

וּלְבָבִי יִסְעַר, יִרְתַּח כַּמֶּרְקָחָה.

עוֹדֶנִּי עֶלֶם שַׁלְאֲנָן יָשַׁבְתִּי,

הַבַּת הַיְפֵה־פִיָּה, תִּקְוָה, אָהַבְתִּי

וּבְמִקְסַם עֵינֶיהָ לִבִּי לָקָחָה.

מִלֶּיהָ שָׁאַפְתִּי, צַלְמָהּ נָשַׁקְתִּי,

וּשְׁבוּעַת נֵצַח לָהּ קֹדֶשׁ נִשְׁבַּעְתִּי:

בַּל תָּבוֹא אֶל בֵּיתִי תּוּגָה צָרָתָהּ. – –

אָמְנָם גַּם הִיא מִמֶּנִּי הִתְחַמָּקָה,

שָׁוְא לָהּ קָרַאתִי, קוֹלִי לֹא הִקְשִׁיבָה,

(כִּי שׂוֹנְאַי בְּנֶפֶשׁ אוֹתָהּ הִסְתִּירוּ

לִהְיוֹת אֶל צוֹלֵחַ אִשָּׁה לָנֶצַח).

וַתִּקְרַב אָז תּוּגָה בִּצְעִיף אַלְמָנָה

מִסֻּכָּה בוֹדֶדֶת בֵּין סִבְכֵי יָעַר;

פָּנֶיהָ חָוָרוּ, עֵינֶיהָ שָׁקָעוּ,

שֶׁפִי תִתְנַהֵל, יָדֶיהָ תִרְעָדְנָה,

וּמַבָּט מֵת יָצִיץ בֵּין עַפְעַפַּיִם;

אַךְ בְּנֹעַם קוֹלָהּ, קוֹל חַלָּשׁ גּוֵעַ,

תַּנְחוּמוֹת הִבִּיעָה לִי בַּצָּרָתָה,

סֵתֶר וּמִפְלָט לִי, אוֹבֵד, הֶרְאָתָה

בִּדְמִי סֻכָּתָהּ וּבְעִמְקֵי הַיָּעַר.

אָז מִבְּלִי דַעַת אַחֲרֶיהָ נִמְשָׁכְתִּי,

שָׁכַחְתִּי תקְוָה וּבְתוּגָה דָבַקְתִּי,

וּבִמְלֹאת יָמֶיהָ בֵּן לִי יָלָדָה

וּשְׁמוֹ קָרְאָה יֵאוּשׁ, פָּנָיו מָה רָעִים!

דַּלִּים, זוֹעֲפִים, וּזְוָעָה יָפִיצוּ;

וּשְׁנֵימוֹ, הָאֵם גַּם הַבֵּן, סַבּוּנִי,

פֹּה בַיַּעַר גַּם רֶגַע לֹא יַרְפּוּנִי.

אָמַרְתִּי: אֶשְׁכַּח כָּל עָמָל וּתְלָאָה

אַךְ הֵם רַק רַע, רַק יָגוֹן יַזְכִּירוּנִי;

דָּמִי כַּעֲלוּקוֹת יִינְקוּ, יָמֹצּוּ,

וּבְשִׁקּוּי מֵימַי אַךְ רַעַל יִמְסֹכוּ

וּפַלְגֵי חַיַּי אַט אַט, הָהּ, יַחֲרִיבוּ – –

(בקול):

הוֹי תּוּגָה! יֵאוּשׁ! הוֹי, יַלְדֵי הַתפֶת

חוּסוּ עַל אוֹבֵד, הַרְפּוּ מֶנִּי רָגַע!

תוגה:

מַה זֹאת לְךָ, אוֹבֵד, הַחוֹלֶה הִנֶךָ

אָז לֹא אֶעֱזָבְךָ עוֹד גַּלְמוּד לִגְוֹעַ,

גַּם מָזוֹר וּתְרוּפָה אָחִישׁ לְךָ רָגַע.

אַל תִּדְרשׁ בָּרוֹפֵא, סַמָּיו אַךְ הָבֶל!

אַחֲרַי נָא לֵכָה, שָׁם לִי נִטְפֵי פֶּלֶא

מִסַּעַר יוֹם אֶתְמוֹל עוֹד לִי נִשְׁאָרוּ,

בֵּין עִיֵּי מַפֶּלֶת אָהֳלִי מָצָאתִי;

אוֹתָם לְךָ אֶתֵּן, אַךְ תִּטְעַם אֲחָדִים

וְשְׁמוּרוֹת עֵינֶיךָ תַּסְגִּיר תַּרְדֵּמָה –

עַד תִּשְׁכַּח כָּל מַחֲלָה, כָּל שֹׁד וָנֶהִי! – –

אובד:

וּמַה הַחֲלוֹמוֹת? אִם הֵם לֹא יַעַזְבוּנִי,

אָז אֵין עוֹד מִפְלָט אֶל רָצוּץ כָּמוֹנִי!

תוגה:

הַחֲלוֹמוֹת? הֵרָגַע! גַּם אוֹתָם תִּשְׁכָּח,

כָּל דִּמְיוֹן שָׁוְא מִמְּךָ יִבְרַח בָּרֹחַ,

אַךְ תָּסִיר מִמְּךָ גַּם זֵכֶר שֵׁם תִּקְוָה – –

אובד (כמקיץ מתרדמה)

תִּקְוָה! אַיֶּהָ? הַאוֹתָהּ אֶשְׁכָּחָה?

הַאִם לֹא נִדְכֵּאתִי מַר שִׁבְעָתַיִם

מֵעֵת שָׁכַחְתִּי שֵׁם תִּקְוָה אֲהוּבָתִי? – –

תוגה:

הַס, אוֹבֵד! אֵיכָה כֹּה מַהֵר נוֹאַלְתָּ

כִּי תָשׁוּב וּתְצַחֵק בִּצְלָלִים עָפִים!

הַעוֹד שֵׁם בּוֹגֵדָה, תִּקְוָה, תּוֹקִירָה?

הַעוֹד יָפְיָהּ יִקַּח, אֻמְלָל, לִבֶּךָ?

הוֹי, אָז אֵין כָּל עֵצָה לְךָ גַּם תּוּשִׁיָּה ²³;

שִׁית לִבְּךָ וּזְכֹר, לֹא אַחַת וּשְׁתַּיִם

אַחֲרֶיהָ נִמְשַׁכְתָּ, רַצְתָּ גַּם עַפְתָּ,

אוֹתָהּ הוֹקַרְתָּ, מִמֶּנִּי צָחָקְתָּ,

וּמֶה לְךָ הֵבִיאָה? הוֹי, אֵיךְ שָׁכַחְתָּ?

עֵת שַׁלְוַת עֵדֶן עַל בֵּיתְךָ רָחָפָה,

אָז אִתְּךָ הִשְׁתַּעַשְׁעָה, לֹא סָרָה רֶגַע;

אַךְ כִּמְעַט נָפַלְתָּ מִשְּׁמֵי הָאשֶׁר,

אוֹנְךָ גַּם הוֹנְךָ אַךְ נֶהְפַּךְ לִשְׁמָמָה,

וּפְנֵי תִקְוָתְךָ אָז עוֹד לֹא רָאִיתָ –

וּבִשְׁמָהּ לִקְרֹא אֵיךְ עַתָּה הִסְכַּלְתָּ?

אובד (ברגש לב):

לֹא! לֹא! לֹא בָגְדָה בִי תִּקְוָה אֲהוּבַ

וִידֵי צוֹלֵחַ עִם כָּל עוֹשֵׂי חֶפְצוֹ

הֵם תִּקְוָה מֶנִּי עַד נֵצַח הִסְתִּירוּ

הֵם שֶׁמֶשׁ חַיַּי הֶחְשִׁיכוּ, הִקְדִּירוּ! – –

תוגה (חובקת אותו באהבה)

הַקְשִׁיבָה נָא, אוֹבֵד

וּשְׁכַח תִּקְוָה נֶצַח, בִּי תִרְאֶה חַיִּים,

וּבְנֵנוּ יֵאוּשׁ, מִכְּבָר לְךָ יָלַדְתִּי,

גַּם הוּא, הַבִּיטָה, שָׁם קָרֵב אֵלֵינוּ.– –

(מרחוק נראה יאוש הולך וקרב בעצלתים אל אבותיו).

בין כה וכה החל צולח לשטום את אמונה, אם תקוה, להרעימה ולהכעיסה, ואז נקעה גם נפש תקוה מצולח, ותחשוב מחשבות כל היום להמלט עם אמה כצפרים מפח יוקשים. גם זכר אובד שם מסלות בלבבה, ותשאף לשוב ולראותו ולנחמהו על כי לקחה ממנו בחזקת היד; ותבקש תנחומות לנפשה הנכאה בדרשה אחרי כל איש מצוק ומר־נפש למהר להושיעו ולחלצו ממצר. וצולח לא חדל לצור את אמונה מיום אל יום, והיא השיבה חרפתו אל חיקו בדברים נכוחים ונמרצים, עד כי חרה אפו בה ויגרשנה מביתו בחרפה, ויצו לכל²⁴ משרתיו עושי רצונו לבלי תת לה מדרך כף רגל בכל גבולו. אז נדדה אמונה מבלי מצוא מנוח לכף רגלה, ובעיר קראו המונים המונים אחריה מלא, ותתע בהרים וביערים, ובחורים ובכפים מצאה מחסה ביום ובלילה. כעבור ימים אחדים שמעה פעם קול אובד נאנח מתהפך בצוריו על משכבו ותכירהו, ותחש למקום שבתו ותנחמהו, ותספר לו את כל הקורות אותה ואת בתה. ותחי רוחו לשמוע כי עוד תקותו חיה ועוד תאהבהו.

ותקוה היתה עוינת את צולח מעת גֹרשה אמה מביתו. ויהי היום וצולח עזב את ביתו לרגל מסחרו, ותקח תקוה את אֹשֶׁר בנה על ידיה ותעזוב את הבית אשר היה לה לזועה ותצא לדרוש אחרי אמה, אך לא נודע לה איה מקום מנוחתה. ותשב ימים רבים באהל איש זקן מתבודד, אשר אספה הביתה בקרבת היער אשר התגורר בו אובד. החורף עבר והאביב שב בכל הודו והדרו, ורוח תקוה שב לתחיה ותהי טובת לב כפי טבעה…

ובעלות השחר תלך תקוה על ראש הר נשפה ²⁵ להעיר כל היקום מתרדמת הלילה כדי ליהנות מאור חיי מעשה ומפעל, ותדבר על לב כל היצור כי ילך באמץ־רוח ובלי כל פחד אל המטרה אשר שם לו אביר הטבע להקים תעודתו בחלד. בין שיחים ירקרקים ופרחי תפארה תלך בת־השמים זאת הלוך וטפוף, וקולה הנעים יפריע דומית השחר. מכל עברים יתרוממו הרים נשאים, וראשי אחדים מהם מכֻסים בשלג עולמים, ובינימו עמקים עוטפי ירק וברכות מים ונחלים. על מורד ההרים פה ושם יתראו אהלי רועים, והלאה בעמק שׁוכנת עיר גדולה. החזיון יוצא לפעלו ממחרת יום סער נורא, אשר השבית שקט הבריאה בסביבות מעון תקוה.

תקוה:

צִלְלֵי חֶשְׁכַת לַיִל אַט אַט יַחְלֹפוּ,

מִתְּהֹמוֹת עֲרָפֶל אוֹר זַךְ זָרוּחַ,

שַׁחַר יִבְּקַע עַל אַפְסֵי קָדִים;

עֲנָנִים קַלִּים כִּבְדֹלַח הִלְבִּינוּ,

וּתְכֵלֶת שָׁמַיִם מַה יִּיף מַרְאֶהָ!

עֹרְנָה, צִפֳּרִים, הִתְעוֹרְרוּ, צֶאֱצָאַי!

הָבָה נָשִׁירָה וּנְקַדֵּם צֵאת שֶׁמֶשׁ

מֵחֶבְיוֹן שַׁפְרִירוֹ ²⁶ לִמְרוֹם שָׁמָיִם!

עוּרוּ, רוּחוֹת קָדִים, עוּרוּ מִתְּנוּמָה!

רִגְשׁוּ בֵּין עָלִים! יֶהֱמוּ וִיצַלְצֵלוּ,

וּלְשִׁירֵנוּ יִנְעֲמוּ כִּמְצִלְתָּיִם ²⁷!

אִם אֶמֶשׁ חֲרַדְתֶּם כֻּלְּכֶם מִסָּעַר,

בִּנְקִיקֵי הַסְּלָעִים נַסְתֶּם, נִסְתַּרְתֶּם –

הַיּוֹם הֵן שֶׁקֶט וּדְמָמָה בַּטֶּבַע,

חָלַף כָּל סַעַר גַּם פַּחַד עוֹד אָיִן;

גַּם סַעַר אֶמֶשׁ לֹא הַשְׁחִית, בַּלֵּעַ

יָצָא מִמַּסְגֵּר, אַךְ טַהֵר הָרוּחַ,

הָסֵר כָּל קִיטוֹר גַּם כָּל אֵדֵי קֶטֶב

מֵרֶפֶשׁ וּבִצָּה, גָּפְרִית וָנָתֶר ²⁸

עַתָּה מֶה זַכּוּ הָרוּחוֹת מִסָּבִיב!

מַה נָעִים רֵיחַ נִיחוֹחָם יַקְטִירוּ!

כָּל צִיץ, כָּל צֶמַח בַּדָּיו נִמְלָאוּ

בִּלְשַׁד הַחַיִּים מִנִּטְפֵי הַגֶּשֶׁם,

וּפִי שֶׁבַע יִשְׁגֶּא, יִגְדַּל לִרְגָעִים. – –

שׁוּר שָׁם עֲנָנִים כַתּוֹלָע הֶאְדִּימוּ,

כַּרְפַּס ²⁹ וּתְכֵלֶת בֵּינֵימוֹ יַזְהִירוּ

וּשְׁלַל צִבְעֵי קֶשֶׁת שָׁם יִתְרוֹצָצוּ;

רָאשֵׁי הֶהָרִים שָׁם נֶחְפִּים בַּשָּׁלֶג

עַתָּה בַּזָהָב יִנְהָרוּ, יִבְרֹקוּ.

שָׁם אֹהֶל רֹעִי בִירַקְרַק עֳפָאִים,

עוֹד צִלְלֵי נֹעַם לוֹ חוֹנִים מִסָּבִיב,

וּכְבָר, אַבִּיטָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן,

יוֹשְׁבָיו נֵעוֹרוּ מֵעֶרֶשׂ מַרְגּוֹעַ,

מִתְּנוּמָה שַׁאֲנַנָּה נַפְשָׁם הֵשִׁיבָה.

חִישׁ יִכְרְעוּ בֶרֶךְ וּבְיָדָם עַל לִבָּם

יוֹדוּ אֵל חֶסֶד, כִּי בָרָא הַתֵּבֵל

וּבָהּ אַךְ נֹעַם הֵכִין עַל כָּל צָעַד;

וּתְפִלָּה זַכָּה מִלִּבָּם נוֹבָעַת

יִשְׁלְחוּ שָׁמַיְמָה, כִּי יָרִיק אֵל שַׁדַּי

שִׁפְעַת בִּרְכוֹתָיו עַל פָּעֳלֵי כַפֵּיהֶם – –

הַס! מֶה קוֹל הֶחָלִיל שָׁם אָזְנִי שׁוֹמָעַת

יָעִיר קוֹל הֵד הָרִים בִּדְמִי הַשָּׁחַר,

יִנְעַם מִקּוֹל כִּנּוֹר, עוּגָב וָנֵבֶל?

אַיֶּלֶת חֵן עַל שֵׁן סֶלַע בּוֹדֶדֶת

עַל רֹאשׁ הַר תָּלוּל שָׁם דּוּמָם נִצָּבֶת,

וּלְקוֹל שִׁיר הָרוֹעֶה אָזְנָהּ קַשָּׁבֶת. – –

הֶאָח! עַתָּה יָצָא בִּצְבִי תִפְאַרְתּוֹ

הַשֶּׁמֶשׁ מִקָּדִים עַל חוּג רָקִיעַ;

פַּלְגֵי אוֹר זַךְ אֶל כָּל עֵבֶר יִשְׁטֹפוּ,

וּבְזֹהַר זָהָב כֻּסָּה כָל עֵץ רַעֲנָן;

שָׁם הָרִים וּבְקָעוֹת – אוֹרוֹת וּצְלָלִים;

שָׁם עֵצִים גַּם שָׂדוֹת – כֶּתֶם וּתְכֵלֶת;

שָׁם מֵי הַיְאֹר כִּרְאִי כֶסֶף יִבְרֹקוּ,

עֶדְרֵי עָבֵי סַפִּיר גַּם בּוֹ יִשְׂחוּ;

וּבְיַם רוּחַ שָׁקוּף כְּנֵס אֳנִיָּה

בִּבְרַק נוֹצָתוֹ יָעוּף אַוַּז צָחַר;

שָׁם עַל חוֹף נַחַל שׁוֹשַׁנָּה פִתְּחָה

כוֹסָהּ וּלְשַׁדָּהּ לִדְבוֹרָה חָרוּצָה;

שָׁם נִטְפֵי גֶשֶׁם וּרְסִיסֵי טַל לָיִל

כִּפְנִינִים נִפְלָאִים יִשְָלְחוּ קַרְנָיִם;

שָׁם עַל כָּר נִרְחָב הַקּוֹצְרִים נֶאֱסָפוּ

וּתְבוּאוֹת בְּרֹן הַגֹּרְנָה יוֹבִילוּ,

וִילָדִים נֶחֱמָדִים בִּיפִי הַנֹּעַר

צִיצִים וּפְרָחִים לַעֲטָרוֹת יִקְטֹפוּ;

שָׁם אֶרְאֶה רוֹעִי, שָׁם תֵּחַת הָאֶרֶז

עַל מַצַּע עֵשֶׂב בִּצְלָלִים יָנוּחַ;

עֶדְרוֹ מִנֶּגֶד עַל מוֹרַד הַר חֶמֶד

שִׁפְעַת יֶרֶק רַעֲנָן יֹאכַל לִרְוָיָה;

שָׁם הַצְּבִי בִגְאוֹנוֹ, שָׁם גַּם מִשְׁנֵהוּ,

עַל שֵׁן סֶלַע מִבְּלִי מֹרֶךְ יִקְפֹּצוּ,

אַחַר כָּל יֶרֶק עֵינֵיהֶם יָתוּרוּ! – –

(ברגש רוח):

עוּרוּ, אֲנָשִׁים! הִתְעוֹרְרוּ מִתְּנוּמָה!

הָסִירוּ כָל עֶצֶב, וּבְאֹמֶץ רוּחַ

לִמְלָאכָה, לַעֲבוֹדָה תֵּצְאוּ עַד עָרֶב;

שַׂדֵּד אַדְמָתְךָ וּזְרַע בָּהּ זַרְעֶךָ,

אַתָּה אִכָּר יָשָׁר וּנְקִי כַפָּיִם;

אַל תִּירָא! עוֹד תִּמְצָא בָהּ שִׁבְעָתָיִם

חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וּדְגַן שָׁמָיִם;

כָּל חָרָשׁ, הַזִילָה זֵעַת אַפָּיִם,

פָּאֵר פָּעָלְךָ וּכְבוֹדְךָ יַבִּיעַ;

אוֹנְךָ גַּם הוֹנְךָ אָז יִגְדַּל לִרְגָעִים,

גַּם צֶאֱצָאֶיךָ אָז לֶחֶם תַּשְׂבִּיעַ.

הַשְׁלֵךְ כַּסְפֶּךָ שָׁם, סוֹחֵר בֶּאֱמוּנָה,

שַׁלַּח לַחְמֶךָ עַל מֵי יַמִּים רַבִּים;

אַל תִּפְחַד! הֵן תֶּאֶסוֹף כֶּסֶף תּוֹעָפוֹת ³⁰.

הוֹן עָתָק, שֵׁם נִכְבָּד, כָּל עֹנֶג סֶלָה!

רַעֲשׁוּ שָׁם, צָבָא, בַּחֲרָבוֹת וּרְמָחִים,

הָגִיחוּ עַל אוֹיֵב שׁוֹדֵד אַרְצְכֶם;

אַל תִּירְאוּ מָוֶת! אַרְצְכֶם תּוֹשִׁיעוּ,

גַּם שֵׁם גִּבּוֹרִים אַדִּירִים תִּנְחָלוּ!

רוּצָה שָׁם, נַעַר, מִמְּקוֹם שַׁעֲשׁוּעֶיךָ

אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וּשְׁקוֹד בַּלִּמּוּדִים;

עֲזוֹב בֵּית הוֹרֶיךָ וּנְטֵה שִׁכְמֶךָ

לָשֵׂאת כָּל פֶּגַע, אַךְ שִׂים אֶל לִבֶּךָ,

כִּי עוֹד יָבוֹא יוֹם אָז תִּמְצָא אֹהֱלָה

גַּם שָׂכָר, גַּם כָּבוֹד, גַּם עֹנֶג סֶלָה. – –

“ככה יצאה תקוה יום יום לשוח בנאות שדי ובחרש מצל ותשר בקול נעים, עד כי הגיע קולה לאזני אובד בבקר אחד בנדדו ביער. ואובד התעורר לקולה, ויפן כה וכה וימצאה לוקטת פרחים ובנה אֹשֶר על ידיה. הנאהבים שמחו מאד וישבעו יחדו מעתה שבועת־אמונים. אז שב אובד לאהלו ויגד לאמונה כי נמצאה תקוה אהובתו, ויחדו החישו אליה, מבלי הודיע שמץ דבר לתוגה ויאוש הנרדמים בירכתי האהל. ואובד ותקוה עזבו את הארץ הזאת ואִתם אמונה ואֹשֶר, וימצאו מנוחה בארץ אחרת ויתעלסו בנעימים כל ימי חייהם”.

כונת הפואמה

שיר החזיון “תקוה לאובד” מביע תלונה מרה על סדרי הבריאה והחברה. האובד והאומלל, הסובל מפגעי הטבע ורשעת זדים, מבקש את קרבת התקוה כדי שתנחמהו מעצבו ותבטיח לו ימים טובים בעתיד; אולם הצולח והתקיף עושק גם את הנחמה האחרונה הזאת מן האובד, בהכבידו את ידו עליו בעזרת עושי־רצונו ובהסירו מלבו כל תקוה לרוח והצלה. אך לשוא יבטה הצולח העריץ בעוצם ידו, כי לבו הקשה רחוק מאמונה באלהים ולא ימצא נחת בכל החיל שעשה לו בזרוע ³¹. ומעט מעט יעזבו גם התקוה והאושר את ביתו, ויצאו לנחם את האובד המתענה תחת יד התוגה והיאוש. אז תורה להם האמונה, שכבר קדמה למצוא את מעון אובד, כי המשכן האמתי של התקוה והאושר הוא בשמים, ויחדו יעזבו את הארץ המלאה רוגז וצער.

מאנה הביע כאן את רגשותיו הדתיים, שהיו חזקים אצלו תמיד, ואת נטיתו לפיסימיות³². אולם נטיה זו לא יכלה להיות עמוקה ביותר אצל משורר־צייר כמוהו, המרגיש עונג נפלא ואושר אין קץ למראה היופי.

לאומיות

באביב תרמ“ב, אחרי ה”פוגרומים" התעורר אצל מאנה, כמו אצל יתר סופרינו, הרגש הלאומי, והוא כתב אז את שיר־העם “עם עולם”:

מַה נִּשְׁמַע לִרְגָעִים

קוֹל מִכָּל אַפסָיִם

כִּי אָבַל נָבַל עַמֵּנוּ?

עָצְמָתֵנוּ פַסָּה,

כָּל רוּחַ נָמַסָּה –

אֵין עוֹד חַיִּים בִּלְבָבֵנוּ?

הוֹי, שׂוֹנְאֵינוּ, הַסּוּ!

הָסֵר אֵיבָה נַסּוּ,

אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵיכֶם;

אָז תִּרְאוּ, תָּבִינוּ

תַּשְׂכִּלוּ, תַּאֲמִינוּ,

כִּי נַעֲלִים אָנוּ עֲלֵיכֶם.

לֹא יִירָא כָל רֶצַח,

לֹא יִבּוֹל לָנֶצַח

עַם מוֹצִיא רָב אַנְשֵׁי רוּחַ:

הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם,

וּמְשׁוֹרְרִים וּנְבִיאִים,

חוֹרְתֵי אִמְרִי־אֵל עַל לוּחַ. – –

וּבְגַלֵּי הַחַיִּים

מִתַּחַת שָׁמַיִם

עוֹד רֹב מַמְלָכוֹת יִמָּחוּ;

רַק עַם הִרְבָּה בֶכִי

רַק הוּא נֶצַח יֶחִי

וּמְאוֹרָיו נֶצַח יִזְרָחוּ

בקיץ של אותה השנה חפץ מאנה, כתום עונת הלמודים בהאקאדימיה, לשוב לעיר־מולדתו הקטנה כדי לבלות את ירחי־החופש בחוג משפחתו החביבה עליו ובקרבת שדה ויער; אולם קויפמאן, “מלאך שמים” התומך בו, לא נתנהו לעזוב את עיר־המלוכה בהעמיסו עליו עקב חסדו עבודות שונות. לב המשורר העני התחמץ בו על העול, אבל לא חטא בשפתיו למיטיבו. וכשנתגברו עליו געגועיו להוריו ולעיר־מולדתו, כתב את השיר היפה “נסיעה אל אבותי על כנפי הדמיון”:

– – אֶל הוֹרַי, אֶל הוֹרַי כְּחֵץ שָׁלוּחַ

אָטוּשׁ, אָעוּפָה בֵּין הָרִים וַעֲמָקִים!

אָעוּפָה עַל כַּנְפֵי קִיטוֹר וָרוּחַ,

אֶנָּשֵׂא בַעֲגָלוֹת רָצוֹת כַּבְּרָקִים!

הָאָרֶץ תַּחְתַּי תִּתְנוֹדֵד בַּמְּחוּגָה,

הַיְּעָרִים יָצְאוּ בִמְחוֹלַת מַחֲנָיִם;

גַּלְגִּלִּים יָשֹׁקּוּ מִבְּלִי הֲפוּגָה,

וּמִקּוֹל הֶחָלִיל תִּצַּלּנָה אָזְנָיִם. – –

הֶאָח! כַּצֵּל סָפוּ עָרִים וּכְפָרִים,

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חֶזְיוֹנוֹת יִרְדֹּפוּ;

אַךְ תָּעִיף עַיִן – גַּם רוֹעִים וַעֲדָרִים,

גַּם חֶבֶל אִכָּרִים מַהֵר יַחֲלֹפוּ! – –

חִישׁ נֶאֱלַם הֶחָלִיל, חִישׁ שָׁקְטָה הַמְּהוּמָה,

הַכְּבוּדָה עָמְדָה וַתְּצַלְצֵל הַמְּצִילָּה

³³;

הֶאָח! עַתָּה חִישׁ מִמְּקוֹמִי אָקוּמָה:

שָׁם הוֹרַי רָצִים נֶגְדִּי אֶל הַמְּסִלָּה!…

וּזְרוֹעוֹת אַהֲבָה לִקְרָאתִי נִטָּיוּ,

וּנְשִׁיקוֹת בּוֹעֲרוֹת שִׂפְתוֹתַי יַדְלִיקוּ;

וּבְלִי כָל הֶגֶה שַׂרְעַפַּי יֶהֱמָיוּ,

וּבְעַד עֵינַי אֵשׁ־כִּלְיוֹתַי יָרִיקוּ…

המשורר יורד בחזיונו ממרכבת מסע־הקיטור, והוא יושב עם הוריו בעגלה כדי לנסוע לעירתו לאור הבקר:

עֵינֵי הַשַּׁחַר מִקְָדִים נִשְׁקָפוּ

וּקְצוֹת רָקִיעַ כַּזָהָב יָאִירוּ;

צִלְלֵי לֵיל קַיִץ מִנָּגְהוֹ חָלָפוּ,

רַק נֹעַם קָרָה אַחֲרֵימוֹ הִשְׁאִירוּ.

הַתֵּבֵל כֻּלָּהּ פָּקְחָה עַפְעַפָּיִם

וּמְקֻטֶּרֶת מוֹר מִפִּרְחֵי נִיחוֹחַ;

כָּל צִפּוֹר, כָּל כָּנָף, מִכָּל אַפְסָיִם,

שִׁיר בֹּקֶר, שִׁיר תּוֹדָה יֶהְגּוּ בַכֹּחַ. – –

וּלְקוֹל שִׁיר־יָהּ זֶה שָׁקְטָה הַתּוֹלָדָה

וּבְגִיל קֹדֶשׁ תַּקְשִׁיב קוֹל צֶאֱצָאֶיהָ;

וּלְקוֹל שִׁיר זֶה מֵרֹאשׁ גִּבְעָה נֶחְמָדָה

תָּרוּץ עֲגָלָה וַאֲנִי בֵין יוֹשְבֵיהָ.

הוֹרַי מִימִינִי וּשְׂמֹאלִי יֵשֵׁבוּ.

יָדָם חִבְּקַתְנִי, עֵינָם תַּרְהִיבֵנִי ³⁴;

כָּל קוֹל, כָּל הֶגֶה שִׂפְתוֹתָם דּוֹבֵבוּ

יָבֹא בַעֲצָמַי כִּצְרִי וִיחַיֵּנִי. – –

הֶאָח! כָּל הַיְקוּם בָּא בַעֲדִי עֲדָיִים!

לִי שָׁלוֹם יִקְרָאוּ כָּל בַּעֲלֵי כָנָף!

אַךְ נַעֲלֶה מִקּוֹל עוּגָב וּמְצִלְתָּיִם

הוּא קוֹל הַקּוּקִיאָה מֵרֹאשׁ הֶעָנָף! – –

וּשְׂדֵרוֹת אֲלּוֹנִים

רַעֲנַנִּים וּדְשֵׁנִים

לִי עַיִן יַצְהִילוּ;

גַּם שָׂדוֹת, גַּם גַּנִּים,

גַּם חֶלְקַת שׁוֹשָׁנִים ³⁵

אֶל שׁוּבִי יָגִילוּ!

אולם דמיונות־הקסם האלה נדדו מהרה כחזיון[???]³⁶ ונדחו מפני המציאות, שנראתה למולם עוד יותר כהה ומעציבה. המשורר העני תעה כצל בין החומות הגבוהות של עיר־הבירה, והתענה בשרב הקיץ, בהאויר המקולקל של הכרך ובבדידות עגומה. רעו היחידי הוא–היגון:

אָנָּא, יָגוֹן נָעִים, אַל נָא תִטְּשֵׁנִי!

חִצְּךָ הַשָּׁנוּן הֵן טָבוּל בַּנֹּפֶת;

אוֹ לִנְוֵה עֵדֶן שָׁמַיְמָה הַעֲלֵנִי,

אוֹ הַשְׁקִיעֵנִי בִתְהֹמוֹת הַתֹּפֶת! ³⁷ – –

עָצֵב אָנֹכִי וּבָדָד אֶשְׁכֹּנָה,

אֵין אָח וָרֵעַ, אַךְ שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה;

אָאֹר כָּל הַיְקוּם, הַתֵּבֵל וּשְׁאוֹנָהּ,

וּמְנַחֵם אֶחָד לִי – עֹמֶק דּוּמִיָּה. ³⁸

ככה עבר הקיץ ביגון ושעמום על מאנה, וכשנתחדשו שוב הלמודים בהאקאדימיה גדלה תשוקתו אליהם שבעתים. הוא הוסיף לשקוד אז על מלאכת הציור ולמודי הגימנאסיה, שתלמידי האקאדימיה עוסקים בהם, וילמד גם את הלשונות הגרמנית והפראנצית. וכן לקח מאנה חלק בכל תענוגיה של האקאדימיה. הוא למד פרק בשיר בלהקת האקאדימיה והשתתף בכל חגיגותיה. בכ"ח מארט של אותו החורף, 1883, חגגה, למשל, האקאדימיה את יום מלאת ארבע מאות שנה מעת שנולד הצייר האיטלקי הגדול רפאל; ומאנה מתאר לנו את פרטי החגיגה ההיא:

“כל החדרים הרמים ונשאים קֻשטו בעדי עדיים, ופרחים ונצנים נותני ריח עמדו בכל אפסים. גם עצים רמים הוקמו, אשר הטו צל נעים על כל אפסי החדר הגדול, שבתוכו הֻצגו למראה קבל עם שלשים ושבעה ציורים גדולים ונפלאים, פרי הציָר רפאל. עדי החדר הזה היה לפי טעם האיטלקים עם מצבות־שיש מכל המיתולוגיה ³⁹. ובסוף החדר מול הפתח, בין הפרחים ונצנים רבים, התנוססה לתפארה על בסיס יקר תמונת הציָר חצובה מאבן־שיש, מעשה ידי הפרופיסור לאבריצקי, ועל ראשו זר־פרחים נחמד למראה. פני הציָר הפיקו אהבה וגדולה, וקווצות תלתליו הוסיפו לו לוית־חן. הלאה מעט מן התמונה הזאת, בסבך פרחי־תפארה אשׁר עלו על הספון, הופיע הציור היותר נפלא מכל מפעליו. לימין התמונה עמד שלחן יפה, ועליו עטרת־תפארת עשויה מרקועי פחי כסף טהור, אשר תשלח האקאדימיה בשם כל הציָרים והתלמידים מרוסיה לרומי, להניחה לזכרון־עולם על קבר האיש הרם הזה. ולשמאל התמונה עמדה במה לכל המטיפים, הבאים לכבד זכר היום בניב שפתיהם. להקת המנגנים של הקסר באה לנצח בנגינות, ולהקת המשוררים עמדו הכן על עמדם. כל הבית מלא מפה אל פה שרים ורוזנים לבושי מכלול, גם רבים ממשפחת הקסר באו, ובראשם נשיא האקאדימיה, אחי הקסר, הנסיך הגדול ולאדימיר עם רעיתו. אך צעדו רגליו על מפתן הבית הרעימו המנגנים שיר־תרועה לאות כי החל החג”…

באביב תרמ“ג הצליח מאנה במבחן, ומידאליה של כסף נתנה לו לאות הצטיינות. והפעם נתמלא חפצו הגדול: הוא נסע לבלות את ירחי הקיץ בעיר־מולדתו הקטנה, ושש מאד לשוב ולראות את הוריו וידידיו אחרי שנפרד מהם זה כשלש שנים. בסוף הקיץ הלך מאנה לוארשה, ושם התודע לח. ז. סלונימסקי ונ. סוקולוב, עורכי “הצפירה”, שבה החל הצייר הצעיר לפרסם מאמרים על הציור והיופי. ומשם שב מאנה לפטרבורג, כדי לגמור את למודיו בהאקאדימיה; אולם בראש חורף תרמ”ד נתקרר ויחלה במחלה קשה, שהשאירה בגוו, החלש מטבעו, סמני שחפת. מאנה נאלץ אז להפסיק זמן מה את עבודתו, ובשבתו בדד בחדרו גברו עליו מכאוביו ומצוקי השעמום:

שָׁמַיִם וָאָרֶץ‚ לוּטִים בָּעֲרָפֶל,

שֶׁלֶג וּכְפוֹר כִּסּוּ גַּם רוּם גַּם שֶׁפֶל,

וּפְנֵי כָל הַיְקוּם יִשְׂאוּ תָּו הַמָּוֶת;

חֶשְׁכַת לֵיל חֹרֶף פָּרוּשׂ עַל אֲדָמָה,

כִּבְעֵמֶק הָרְפָאִים תִּשְׁלַט הַדְּמָמָה,

רַק הַסַּעַר יֵהֹם בִּמְרִי עַצֶּבֶת.

בָּדָד בִּמְעוֹנִי, הַרְחֵק מִשְּׁאוֹן קֶרֶת,

לִבִּי בִי דַוָּי גַּם רוּחִי נֶעְכָּרֶת

מִכְּאֵב הַשֵּׁעוּל הַמְפָרֵק עֲצָבִים;

הָהּ, רֹאשִׁי, רֹאשִׁי, לַהֶבֶת תֹּאכְלֶנּוּ,

גֵּוִי מִסָּבִיב רַעַד קֹר יֹאחֲזֶנּוּ,

דַּם עוֹרְקַי כִּבְרָקִים רָצִים גַּם שָׁבִים ⁴⁰.

כשהוקלה מחלת מאנה שב לעבודתו וללמודיו, ובימי הקיץ הבא נסע שנית לחדש את כחותיו בעיר־מולדתו הקטנה, מבלי דעת כי נפרד הוא לעולם מהאקאדימיה החביבה עליו. המחלה שקננה בהמשורר הצעיר לא הרפתה עוד ממנו, ונאלץ להשאר בבית הוריו גם במשך החורף תרמ"ה ולבלות את ימיו ולילותיו הארוכים מתוך שעמום ועצבות. אולם הקרנים הראשונות של שמש האביב שבו והחיו את רוח מאנה:

הֶאָח! הִנֵּה הָאָבִיב,

מַחְמַד לֵב וָעָיִן,

וּבָעֵת אָבִּיט מִסָּבִיב

שֶׁלֶג קַר עוֹד אָיִן!

הֶאָח! עַל הַר וָגֶבַע

שָׁפוּךְ אוֹר וּנְהָרָה,

וּתְחִי בַת־יָהּ הַטֶּבַע

עָנְדָה זֵר תִּפְאָרָה.

הֶאָח! הִנֵּה כָל רֶמֶשׂ

עָזַב חַגְוֵי אָרֶץ,

וּבְנֹעַם קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ

יִהְיֶה, יִפְרֹץ פָּרֶץ.

אֵצְאָה נָא לָשׂוּחַ,

עַתָּה צַר מִשְׁכָּנִי,

שָׁם חָפְשִׁי אֶשְׁאַף רוּחַ,

אֵדַע כִּי חַי אָנִי!

עזְבִינִי נָא, מַחֲלָתִי

סוּרָה נָא, לֵיל אָמֶשׁ

הָקִיצִי נָא, לִבְּתִי,

עוּרִי לִקְרַאת שָׁמֶשׁ! ⁴¹

בקיץ תרמ“ה נסע מאנה לסלאווטה, כדי לשאוף שם אויר צח ולשתות קומיס, ומחלתו רפתה מעט, אלא ששבה ונתגברה בירחי החורף הראשונים, תרמ”ו, שישב המשורר בוארשה. שם הכין מאנה ציורים יפים לשערי המאספים השנתיים “כנסת ישראל” של שאול פנחס ראבינוביץ ו“האסיף” של נ. סוקולוב, וגם פרסם בהם שירים ומאמרים, בחתמו את שמו המצי"ר⁴² מאנה. בחודש שבט שב מאנה לעיר מולדתו, ובקרוב האביב נחה עליו רוח־התול ויכתוב פיליטון, “הרהורים רעים”, מחיי העירה ומראותיה:

“בדד משמים ישבתי בחדרי. ועל עפעפי נפלה תרדמה. השֵנה היא הנחמה האחת בחיי עיר קטנה ההולכים לאט ומוליכים כשמן מימיהם, בלי תנועה ובלי גלים. לולא היא שהיתה לנו, יאמר בן עיר קטנה, כי אז תמנו לגוע באפס עבודה ומעשה במשך ימי הקיץ הארוכים… ישבתי ונרדמתי, והנה יד שלוחה אלי ותעירני. פקחתי את עיני וארא מלאך דובר בי לאמר: קום כתוב! ואומר: מה אכתוב? ויאמר: את אשר אתה רואה ושומע… עליתי על ראש פסגת השוק החדש ואביט מסביב, והנה ציור נחמד לנגדי – מראה עיר קטנה בראשית ימי האביב. יערים קטנים בלבושם הירקרק אשר לא יבול על ראשי הרים גבנונים ⁴³ יסובבו את העיר מכל אפסיה, ועלימו יתנוסס הר בית מועד לכל חי ⁴⁴ הנשא מכלם בהדרת קדשו. אילנות כבירי־ימים ישיתו כליל צלם על שוכני־דומה, וביניהם מופיעות ממרחק מצבות־אבן, שממרום עמדתן תבטנה על העיר המשתרעת לרגלן להזכירה יום פקודה… ולרגלי ההר ילפת נהר קטן ארחות דרכו בשובה ונחת, ולא יעיז להשבית מנוחת הרפאים בשאון גליו. מעל כל גגות בתי העיר יתרומם בית־הכנסת בשיא גבהו, הנושא עליו חותם הזקנה והשיבה. עיני משוטטות הלאה. רחובות העיר מלאים ילדים משחקים ומשוררים בלי מפריע. דלתות הבתים נפתחו, כלי־הבית רֻחצו למשעי ⁴⁵ והוצאו החוצה. שם יושב החיט במחטו והסנדלר במרצעו בחצרות וברחובות, כי חג האביב הנה בא וכל ידים מלאות עבודה. גם הפרות והעזים עזבו מכלאותיהן ומטַילות בחוץ לרוח היום; שמה נאספו סביב עגלות אכרים, העומדות לפני בית־משקה, והמספא יהיה להן לשלל; בקללות והנפת השׁוט ירוץ האכר לגרשן, וכמעט יסב פניו תשובנה למלאכתן. מכאוביו יוכל להרגיש רק האיש הנרדם בחרבוני־קיץ תחת העץ, וזבוב עז־פנים יעירהו לרגעים בעקיצתו… שם תרנגולות תחת פקודת התרנגול מנקרות באשׁפה, וקרוב להן שתי עזים מנגחות זו את זו כהלכה… נשאתי את עיני והנה פנים חדשות נראו על במת החזיון. בין פרות ועזים, בין תרנגולים וילדים חשופי־שת, תלכנה בנות ישראל הלך ונָהֹר ⁴⁶ לשאוף רוח לפנות ערב, ולבושן כליל “מודה”, ומדברן בשפת רוסיה, הכל כמנהג המדינה. גם החורים קצוצי מעיל וחובשי מגבעות לראשם, מפיהם עתר ענן הקטרת עולה ובידם מקלי־תפארה”.

ציונות

בחדש אייר תרמ"ו נסע מאנה לפטרבורג כדי לבקש תרופה למחלתו אצל הפרופיסורים, והם יעצוהו לנסוע לארצות־הקדם החמות. בלב המשורר החולה נתעוררה אז המחשבה הנעימה ללכת לארץ־ישראל החביבה עליו מאד, ותקותו הפרטית לשוב לאיתנו התלכדה עם שאיפתו הלאומית לראות בתחית ארץ־אבותיו. והחלום המלבב הזה הוציא מלבו הכואב של מאנה את שירו היותר יפה. “משאת נפשי”, היחיד כמעט בספרותנו ברוח החן הנוגע, הצער הפרטי הנוח והשלוה הרכה השפוך עליו:

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה

עַד לִקְצוֹת שָׁמָיִם;

זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה,

תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט,

עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר;

עַל רֹאשׁ גַּבְנוּן, בָּדָד, דוּמָם

יוֹשֵׁב לוֹ הַמְשׁוֹרֵר.

מַה נָּעַמְתָּ, תֹּר הָאָבִיב!

הוֹדְךָ מִי יַשְׁמִיעַ?

תִּקְוֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָבֹאנָה

יוֹם אֶל יוֹם יַבִּיעַ.

רוּחַ נוֹאָשׁ יָשׁוּב יֶחִי,

יַחְשֹׁב רָב־מַחֲשָׁבוֹת;

יִשְׁכַּח מֹרֶךְ, רִפְיוֹן גֵּווֹ,

יִשְׁאַף אַךְ נִשְׂגָּבוֹת.

סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט

הַס, קוֹל מַשַּׁק כָּנָף!

רוּחַ צַח עַל פָּנַי עָבָר

יָנַע גַּם כָּל עָנָף.

הִיא הַחֲסִידָה חַשְׁרַת אֵבֶר ⁴⁷,

זַכַּת גֵּו כַּסֹּלֶת;

שָׁם בַּמְּחוּגָה הָלְאָה, מָעְלָה,

תֶּחֱצֶה יַם הַתְּכֵלֶת.

הָהּ, מִי יִתֵּן כַּנְפֵי יוֹנָה

לִי גַּם לִי תוֹלֵעָה!

אוֹ כְאָדָם לוּ רַק חָפְשִׁי

אֵשֵׁב אוֹ אֵצֵאָה.

אָז אָעוּפָה אֶסַּע קֵדְמָה – –

והמשורר רואה בדמיונו מחזות־קסם בארץ אבותיו:

שֶׁמֶשׁ מַזְהִיר הֵאִיר אֶרֶץ,

יַבְרִיק טַל עַרְבָּיִם;

שִׁיר הָאִכָּר, בָּרִיא, רַעֲנָן,

נִשְׁמַע מֵאַפְסָיִם.

קוֹל הֶחָלִיל מִשְּׁפַת הַנָּחַל,

רוֹעֶה יַשְׁקְ הָעֵדֶר;

קוֹל שִׁיר נָעִים, שִׁירַת עַלְמָה,

שָׁם בִּפְנִים הֶחָדֶר.

עֲלֵי שַׁדְמוֹת בָּר וָפֶרִי

אֶעֱבוֹד גַּם אָנֹכִי;

אֶעֱבוֹד, אָשִׁיר, אֶשְׁאַף רוּחַ,

אוּלַי יָשׁוּב כֹּחִי.

אֶשְׁכַּח עָצְבִּי, תּוּגַת נַפְשִׁי

עַל תִּקְוֹתַי כָּלוּ;

יָמִים טוֹבִים, חַיֵּי שֶׁקֶט

נֶגְדִּי עוֹד יִצְהָלוּ.

אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, אַדְמַת קֹדֶשׁ?

רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה– –

לוּ גַם אַתְּ גַּם אָנִי יַחְדָּו

נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה!

אולם תקותו של המשורר החולה לא באה. בריאותו התמוטטה יותר ויותר, ואחרי שכבו איזו חדשים על ערש־דוי שם המות קץ, בחול־המועד סוכות תרמ"ז, לחיי מאנה, שהיו מלאים קסמי־יופי ויסורי־שחת.

תכונתו הכללית של מאנה

שירתו של המצי“ר מאנה היא לירית⁴⁸, כאותה של מיכ”ל, וכמעט כלה נובעת מחייו הפרטיים של המשורר. אולם רגשותיו של מאנה מצטיינים לא במרץ ועומק, כאותם של מיכ"ל, אלא ברוך ותמימות.

שירת הטבע.

למאנה אין נסיונות החיים, כי עולמו הוא יפי הצבעים וההארמוניה⁴⁹ שבתולדה. משורר צנוע וענו זה לא ידע גם את האהבה בתענוגיה ויסוריה, כי לא הספיק עוד להתעורר מהתמהון שהוכה בו למראה הטבע וכל הדרו. מאנה הצייר הוא המשורר הראשון בספרותנו החדשה, שידע להעריך כראוי את היופי הפלאסטי⁵⁰ של מראות התולדה. אולם הוא מתפעל רק מן המחזות הכלליים של הטבע, ואינו מתבונן להשרטוטים הדקים והנקודות המיוחדות של התמונות המפליאות את לבו. סקירתו של מאנה אינה חדה, מנתחת ונוקבת, אלא מרפרפת, משוטטת. ולהרשמים הכלליים שקבל היתה מספיקה שפתו העניה במבטאים, אבל הקלה והרכה ביותר.

שָּלוֹם יַעֲקֹב אַבְּרַאמוֹבִיץ (מנדלי מוכר ספרים)

ראשית למודיו

שלום יעקב אבראמוביץ נולד בעשרים לחדש דיצימבר 1836 בקאפולי, עיר קטנה בפלך מינסק, “אשר השה אלוה הון ועושר ולא חלק לה במסחר ומרכולת, כי אם כבוד הטבע נתן לה, הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי־חמד סביבה”¹. אביו, ר' חיים משה, היה למדן ומליץ בעברית, בקי בהויות² העולם ועסקן בצרכי ציבור. הוא חנך את הנער על פי דרכו, ובהיותו כבן שש שנים מסר אותו להמלמד המצוין יוסף הראובני, כדי להורות לו את כל המקרא והתרגום הארמי לפי הסדר. המלמד ההוא היה אומן־יד ומפתח פתוחים על עץ ואבן, ויקשט את קירות בית הכנסת הגדול שבעיירה בכתביות ותמונות שונות, גם עשה צעצועים לארון־הקדש; ובלי ספק התענג הילד שלום יעקב על מעשי ידיו של רבו, שהועילו אולי לעורר בו את רגש היופי. התלמיד הקטן, שהצטיין בכשרונותיו הטובים, למד ב“חדר” כי“ב שעות ביום, וכעבור שלש שנים ידע בעל־פה את כל ספרי התנ”ך.

“ועוד אני מתענג – כותב אבראמוביץ – על אמרי נעם של חוזי יה ומחזה שדי אחזה בנפשי, ציורי קדש נשגבים משנות עולמים, לקחני מלמדי אל גבול התלמוד, הענק הקדמוני ועוג מלך הבשן בספרות כל יושבי תבל. בבואי שמה הייתי כאיש הבא בפעם הראשונה ליום השוק הגדול, משתאה למראה עיניו מיני סחורה ופרגמטיה³ ודברי חפץ הרבים והמשונים, ומשתומם למשמע אזניו קול שאון והמולה וצוחה מכל עבר ופנה. קונים ומוכרים, סרסורים וסוחרים ברעש גדול יחפזון וחשק ותשוקת המסחר יאָחזון, כלם רצים דחופים ומבוהלים, זה בכדו וזה בחביתו ואיש אחיו ידחקון; אלה לאלה שואלים ואלה לאלה ממללים, קורצים בעיניהם, מוללים ברגליהם, נושאים ונותנים, שוקלים וטרים,⁴ וקול ענות במחנה. בכח ההגשמה⁵ הנטוע בי נתתי דמות לכל הדברים וצורה לכל הבאים בשער התלמוד. ה”תנא קמא" ו“האי מאן דאמר” נדמו לי כאנשים גאיונים, קפדנים, ופני להבים פניהם, ה“רישא, סיפא ומציעתא” – כנשים צרות זו לזו, כל אחת מכחשת את חברתה. זאת אומרת כה וזאת אומרת לא כן, ורגזו ונוכחו ואין נחת. וזו הבוגרת, האיילונית⁶ והנערה שנתפתתה, וזה החרש שוטה וקטן והזב והזבה, גם השנים שאוחזין בטלית, ושור שנגח את הפרה, שור המועד ושור תם – כלם נצבו כמו חיים בדמיוני, איש איש בצורתו המיוחדת ובצביונו המשונה… כן אהבתי לטיֵל בפרדס האגדה הנפלא. זה הפרדס לא כגן עדנים הוא, אשר לו גדר עם בריח ודלתים, ומטעיו מגדלים ושתולים למיניהם על ערוגותיו, שכלן מתאימות הולכות למישרים, והטבע אסור שם בחבלי חרשת מעשי ידי אמן – כי הוא כשדה יער וכר נרחב לבלי חֹק, אין גדר ואין סדרים וערוב כבד מאד בצמחיו. שם פרחים ואין מספר, נטיעים שונים ומשונים גדלים בערבוביא ופשוטים כצמח השדה".⁷

במלאת לשלום יעקב י“א שנה עזב את ה”חדר" ובא ללמוד בפני עצמו בבית־המדרש, ובכל ערב היה אביו מסביר לו דף גמרא. וכשעסקיו מנעוהו מלעשות זאת, היו הוא והנער משכימים בטרם עלות השחר והולכים יחד לבית־המדרש כדי לעסוק בתורה.

“אמנם כן – מספר אבראמוביץ – צער גדול היה לילד רך בשנים להשכים קום בעת שתקפה עליו שנתו, ומה גם בימות החורף, אבל בדיעבד כשקמתי ויצאתי לפעלי נהניתי בלבי, ושכרי – שכר ההליכה והלמוד באשמורת הבקר – היה הרבה מאד. דומית־יה בכל רחובות העיר השקועה בתרדמה, גם הירח והכוכבים במשמרותיהם ברקיע העירו את דמיוני והקשבתי קשב רב. אז ראיתי בחזיון את האיש גבריאל, הקורא כגבר ומבשר שעות הלילה בשמי השמים. מלאכי צבאות ידודון ידודון ופותחים את פיהם בשירה נעימה. עוד מעט ושערי גן־עדן ברעש נפתחים ואל־הכבוד יבוא בו. ראו בני אלים הליכות אלי מלכי בקדש – ונדמו ויעמדו מרעידים איש על מחנהו ואיש על דגלו, אין נודד כנף ואין פוצה פה ומצפצף. ופתאם ירעם בכח ה', ועליון יתן קולו בבכי. בכה יבכה בלילה על בית־מקדשו השמם, על ירושלים עיר־תפארתו העזובה, על עמו, בני ציון היקרים, הנודדים בגוים, ועל השכינה⁸ העלובה הנודדת עמהם בגולה ובצרתם לה צר. עינו עינו יורדה מים – והיא שכבת הטל על פני הארץ ורסיסי־לילה על קוצותי”. ⁹

האהבה לטבע

חזיונות התנ"ך והאגדה עוררו את דמיונו של הנער ופתחו בו את רגש־היופי, ועיף מלמודיו היה שלום יעקב יוצא להתבודד בהיערים והשדות, המקיפים את העיירה, ולהתענג על הדר הטבע.

“שם – מספר אבראמוביץ – בליתי עתותי בהלך־נפש ומראה עינים על יפעת התולדה והדר גאונה, וברבות הימים לבבתני בזיו כבודה, נמשכתי אליה בעבותות אהבה ומשוש חתן על כלה ששתי עליה. יום יום יצאתי השדה לשחר פני אהובתי ולהתעלס באהבים עם יעלת־חן זאת. את שאהבה נפשי בקשתי בסבכי היער ובחרש מצל, בנאות דשא ועל מי־מנוחות. והיא העבירה כל טובה על פני, משחקת לפני בכל מקום. הייתי מקפץ אחריה על ההרים, מתרפק על העצים, אף ישבתי בין המשפתים¹⁰ לשמוע שריקות עדרים; הזמיר השמיעני את נגינותיו וקול התור נשמע במקהלות כנף רננים, כלם היטיבו נגן בתרועה וישירו שירת־דודים ליפתי, בת אלהים יוצר הכל”.

אבראמוביץ בכפר

אולם ימי שלותו של הנער לא ארכו, כי במלאת לו י“ג שנה מת עליו פתאם אביו, והניח אחריו את משפחתו בחסר כל. שלום יעקב נאלץ אז לעזוב את עיר־מולדתו החביבה עליו ולנוע על ישיבות סלוצק, וילנה וערים אחרות, באכלו “ימים” ובחיותו חיי צער, כדרך הבחורים העניים העוסקים בתורה. ובהיותו כבן י”ז שב שנית לקאפולי, ובא לשבת עם אמו בכפר מילניקי, הרחוק מהעיירה כעשר וירסטאות, כי בתוך כך נשאה האלמנה לחוכר בית הרחים בכפר ההוא. שלום יעקב לא אכל לחם־חסד בבית אביו חורגו, כי היה מלמד תורה לבניו, וחיי הכפר השוקטים והיפים החיו את נפשו הנהלאה מנדודים ומצוק. אחרי בלותו ימים רבים בין הספרים המאובקים והקירות החשכים של הישיבות, היה שש בעליצות רבה על מראות הטבע החביב עליו, שנגלו לו שנית בעצם תפארתם. מסביב להכפר היו “יערים גדולים עתיקי ימים, בם תרמוש כל חיתו יער, הזאבים שואגים בלילה לטרף וגם הדוב ירבץ שם לפעמים. שם צפרים יקננו ומבין עפאים יתנו קול, אוז־הבר וכל עוף המים שם המה ומתוך הגומא בבצה יצוחו. ויאור גדול ילפת ארחות דרכו וחלף בין עצי היער שטוף ועבור עד בית־הרחים יגיע, שם ישתפך במורד ויניע את האופנים ברעם וברעש, ומקול הטחנה ושאון מים כבירים תצלינה האזנים”. שלום יעקב כתב אז שירי תהלה לכבוד התולדה היפה, והתענג זמן מה על חמודותיה; אולם הבדידות של הכפר היתה עליו מהרה למשא, ורוחו נשאו הלאה להכיר את התבל ואנשיה.

אברהם’ל החִגר

בשוב שלום יעקב לקאפולי התודע שם בבית־המדרש לאברהם’ל החגר, קבצן נודד ובעל־דמיון, שכבר עבר בכמה ערים וגלילות וידע לספר נפלאות מנגב רוסיה, מעושר בני וולין וברכת אדמתה. הספורים הללו מהמדינה הרחוקה והמאושרה הפליאו את לב בני העיירה העניים, ועוררו ביחוד את דמיונו העז והנוח להתפעל של שלום יעקב. בלבו נולדה תשוקה כבירה לתור ערים וארצות חדשות, ולראות בעיניו את פלאי המרחק; והמקרה עמד לו. דודו מצד האם, הגר בקאפולי ירד בעת ההיא מנכסיו, ובקראו שמיטה לנושיו נמלט מפניהם ולא נודע אנה בא; ועל כן יצאה אשתו, שנתעגנה ונשארה בחוסר כל, לבקשו בכל תפוצות ישראל. היא לקחה על זרועותיה את ילדה הקטן ותשב בעגלתו השבורה של אברהם’ל החגר, הרתומה לסוסה זקנה ועורת בעינה האחת, ותסע לדרכה; כי מסלת־ברזל עוד טרם תהיה בארץ בעת ההיא. וגם שלום יעקב נלוה להנוסעים המוזרים האלה, שלא ידעו בעצמם אנה פניהם מועדות.

טלטולים

קשה היה המסע בחום הקיץ ובאבק־דרכים, כי הסוסה הזקנה והדלה התנהלה בכבדות תחת קוי־השמש הלוהטים, וגם צידה מספיקה לא היתה להנוסעים; אולם גם קסם מיוחד היה שפוך על אותה הנסיעה הארוכה והאטית¹¹ בין יערים ושדי־תבואות, דרך ערים וכפרים. בבוא הנוסעים לאיזו עיר או עיירה, היו סרים למלון או לבית ״הכנסת־אורחים״, ואברהם’ל החגר היה הולך להרב לבקש מכתבי־מליצה ותמיכת־כסף בעד העגונה הנוסעת אתו. ובמשך הטלטולים והגלגולים הארוכים הללו למד אבראמוביץ לדעת את חייהם ומנהגיהם של הקבצנים בישראל, התופסים מקום חשוב כל כך ביצירותיו. כן שמשו הסוסה והעגלה של אברהם’ל החגר כתבנית וסמל לה“סוסה” של אבראמוביץ ועגלתו המלאה ספרי רומ"ל¹² של ר' מנדלי מוכר ספרים. ההרפתקאות¹³ המרובות, שעברו על הנוסעים באותה הנסיעה הארוכה והמוזרה, נחרתו עמוק כל כך בזכרונו של שלום יעקב, שהן חוזרות ונעורות בכמה מספוריו.

אבראמוביץ בקאמיניץ־פודולסקי

מקץ ששה שבועות לנדודיהם הגיעו הנוסעים לוולין, ושלום יעקב החל לחשוב מחשבות איך להיפטר מאפוטרופסו אברהם’ל החגר, שהיה עליו למשא בנכליו ועריצותו. הוא תפס את ה“פאספורט” שלו, הרעיבו, הציק לו והשתרר עליו. ובכל מקום בואם התהלל אברהם’ל בבית־המדרש, כי הוא מוביל אתו בחור למדן ו“משכיל”, ובהשתדלו לשדכו עם בת אחד מבעלי־הבתים אמר לחלק עמו בהנדוניה שלו. בבואם לקאמיניץ־פודולסקי הלך שלום יעקב לבקש את רעו מלפנים, אחד מבני הישיבה ששמש שם כעוזר להחזן; וכשנודע הדבר לאברהם’ל מהר לאסור את סוסתו והאיץ בשלום יעקב לעזוב את העיר. המה יוצאים לדרך ורוח עצבון ויאוש נחה על שלום יעקב, בראותו כי גורלו מסור בידי מעול נבזה ואין מנוס ומפלט. ופתאום התבונן אברהם’ל כי סוסתו אבדה אחת מפרסות־הברזל שלה, וישלח את שלום יעקב לבקשה בדרך. ובעודנו עומד לבדו בשדה נבוך ומר־נפש – והנה מרכבה רתומה לארבעה סוסים עברה על פניו. המרכבה עמדה, ומתוכה קפץ ויצא העוזר־להחזן, שנפל על צוארי שלום יעקב וישק לו. ואז קבל אברהם’ל את שכר הנסיעה, ושלום יעקב עם רעו שבו העירה.

אבראמוביץ בא ללמוד בבית־המדרש, ובחייו החלה תקופה חדשה. הוא התודע בסתר להמשורר גוטלובר, הדר בקצות העיר, ובתו למדה לו את השפות הרוסית והגרמנית ואת כללי האריתמטיקה. אבראמוביץ החל לשקוד אז בחשאי על ספרי־השכלה שונים, ובהיותו לחתן לאחד מעשירי העיר הכין את עצמו מתוך הרחבה לבחינת מורה. אולם אשתו הצעירה, שנלקחה בלי הבחנה יתרה, היתה שונה ממנו ברוחה, ונאלץ לגרשה כעבור זמן מה. בשנת 1857 נתמנה אבראמוביץ למורה בבית־הספר העברי, ובאותה השנה הדפיס את מאמרו הראשון ב“המגיד” על עניני החנוך.

אבראמוביץ בברדיטשוב.

וימי שבתו של אבראמוביץ בקאמיניץ לא ארכו, כי יצא משם והשתקע בברדיטשוב. בעיר זו מצא את הרעיה הראויה לו, שהיתה לאשתו וחברתו הנאמנה בחיים, והחל לעסוק בקביעות בעניני ספרות.

יצירותיו הראשונות

בשנת 1860 פרסם אבראמוביץ את הספר “משפט שלום”, בקרת על הספר “מנים ועוגב” של צווייפל, וכעבור שנתים ימים הדפיס את החלק הראשון של הספר המדעי החשוב “תולדות הטבע”. בשנות הששים התעוררה אצל משכילינו האהבה להטבע ועבודת־האדמה, והשעה היתה רצויה לכתיבת ספר פופולארי¹⁴ על בעלי־החיים, הצמחים והדוממים¹⁵. ועל כן תרגם אבראמוביץ לעברית את ספרי־הטבע של הפרופיסור לינץ, ובקבעו שמות להחיות והעופות השונים עזר להתפתחות השפה.

האבות והבנים

בשנת 1863 פרסם אבראמוביץ את ספורו הראשון, “למדו היטב”, שנתרחב אחרי כן והופיע בשנת 1868 באריכות בשם “האבות והבנים”. הגבור הראשי, אפרים מעיר כסלון, הוא חסיד עשיר וקנאי, המציק לבנו יחידו שמעון בשביל “השכלתו” וחירותו הדתית עד שהוא בורח מביתו. וכן הוא מפריד בין בתו היחידה רחל ואהובה ה“משכיל” דוד, שלא ישר בעיניו. אולם לא היו ימים מועטים ואפרים ירד מנכסיו, גם חלה ונפל למשכב, ודוד גמל לו כמה טובות וחסדים. ואז התנחם אפרים על רדפו את המשכילים, שהכיר בצדקתם, והשיב את בנו הנדח, גם ברך את אגודת בתו עם מאהבה. הספור, שנכתב ברוח לוחמי־ההשכלה, עשה בשעתו רושם גדול על הקוראים ותורגם מיד לרוסית; אולם האמן שבאבראמוביץ לא נתגלה בו עוד.

התקופה השניה.

בשנת 1865 באה התקופה השניה בעבודתו הספרותית של אבראמוביץ: הוא החל לכתוב יהודית. בראותו כי הקוראים והמבינים עברית מעטים הם, נתעוררה בלבו אותה השאלה שהציקה גם ליל"ג: “למי אני עמל”? ועל כן החליט לכתוב את ספוריו, בלשון מובנת **לרוב העם. **

“השפה היהודית בזמני – כותב אבראמוביץ – היתה כלי ריק, אין בה דבר טוב זולתי להג הרבה, הבלים ודברי תעתועים מעשה ידי פתאים, נלעגי־לשון ובני בלי שם, והנשים גם דלת העם היו קוראים אותם באין הבן; ויתר העם, אם כי לא ידעו ספר ולשון אחרת, היו נכלמים מאד לקרוא בם, פן תודע אולתם בקהל… ומה גדלה איפוא מבוכתי בשומי אל לבי, כי אם אשגה בזרה הזאת הלא כבודי בקלון א‏מיר. אבל אהבת המועיל גברה בי על הכבוד המדומה, ואמרתי: יהי מה! ארחם את היהודית, הבת לא רוחמה, ועת לעשות לעמי”.¹⁶

“האדם הקטן”

הספור הראשון ביהודית, שיצא מעטו של אבראמוביץ, הוא “האדם הקטן”, שנדפס בהשתדלות מנדלי מוכר ספרים (1865), הפסיבדונים¹⁷ שהמספר נקרא בו מני אז ועד כה. זהו ספור תולדותיו של אברהם יצחק התקיף, מנהיג־הקהל המתעשר על חשבון הצבור ומתנחם באחרונה, לפני מותו, על כל העול שעשה. אבראמוביץ הוא הסופר הראשון שיצא להלחם בכשרון רב וסאטירה שנונה בעסקני־הצבור שלנו מהדור הישן, המקימים להם מעין “ממלכה” קטנה ומוצצים את לשדו של העם. ספורו זה הוא כעין

"כתב אשמה נגד בני־האדם הקטנים, אלו התקיפים ומנהיגי־הקהלות ופרנסי־הצבור, אלא שרוח השירה האמתית מבצבצת גם שם מאחורי הגדרות הדחויות ומאחורי הפרגודים. מיד בתחלתו אנו מתפלאים לאותו הדמיון היפה, דמיונו של משורר אמתי: האדם הקטן, שהנער רואה בתוך עינו של כל אדם, זה האישון, מתחיל להעסיק אותו. שומע הוא את האגדות הנפלאות על דבר האישון, איך מתהוה ואיך נולד, והוא משתוקק לראותו פנים אל פנים; ולבסוף הוא מוצא את – האדם הקטן, אותה הבריה השפלה והמאוסה העומדת בראש הקהל ורודה בו. ואולם הספור הזה בעיקרו נעשה סוף סוף למאמר פובליציסטי.¹⁸ "

כשרונו של אבראמוביץ לא נתבגר עוד כל צרכו ב“האדם הקטן”, גם המספר בעצמו לא מנה אותו הספור בין יצירותיו המשובחות שתרגם אחרי כן מיהודית לעברית.

בשנת 1869 בהיות אבראמוביץ כבן ל"ג שנה, כתב את הספור “פישקה החגר”, ששכללו אחרי כן בשנת 1888, ונקרא בעברית “ספר הקבצנים”. וכאן אנו רואים ראשונה בספרותנו ציורי־הטבע מפורטים ויפים, הומר קל ובריא ותמונות חיות ומתוארות היטב בכל שרטוטיהן החיצונים והנפשיים. מנדלי מוכר ספרים מספר לנו את מסעותיו עם עגלתו הטעונה ספרים, ואת המאורעות שקרו לו:

"פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה־עשר־בתמוז היה. ואני יושב לי על דוכני¹⁹ בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר־יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי־לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: “אסור – אל תסתכל!”… וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: “מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!” ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני: שדות כוסמין²⁰ בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קִטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת ברֵכת מים זכים כעין הבדלח, וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי²¹ זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות²² ואדמדמות בנאות־דשא שם. – “אוי לאותה בושה!” – מיסרני יצרי הטוב… אבל היצר־הרע שבי מעלה לתוך חוטמי ריח־ניחוח של ערמות שחת ושל עשבים הנבלע באברים, משתפך לפני בנגינות כנפי רננים משמחי לב, משיב רוח חם על פני, מסלסל פאותי ולוחש לי באזני: “ראה, אדם אתה, יהודי, ואל תבוא, שוטה, להדיר הנאה מן העולם!” אני מגמגם ומתפלל, כביכול, ואיני יודע בעצמי מה אני מתפלל. ובטירוף הדעת דברי כעס וקנטור עולים במחשבתי מאליהם…

הריני מעמיד פנים עצובים, מתאנח בחסידות ואומר אותן הסליחות הקבועות ליום מר זה בתחנונים ובקול בוכים, וקול בכיתי הולך וחזק ביותר באותו פזמון שמרגיז לבבות בדבריו המרים האלו: “והשפיפון מצפון כשבולת שטפני, והציד שלח יד והצפיר והשעיר”. יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואומר לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק. מיסב אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת־רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – “הַידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!” – אומר אני לסוסי בפה רך, מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו “נבֵלה”. והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: “אדוני! ומספא מה תהא עליו?” חייך, שפקח אתה – אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. לא לחנם נאמר: “ציון, בך כל בהמה ועוף חכמו!” כלומר, אפילו בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן… אבל אין זה מעניני. ומתוך אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה. על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי התחיל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון²³ נראה לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי־בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים “הושע נא!” ורצים… ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלא קומתי על גבי הקרקע.

דומה שחטפתני השֵׁנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפילתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת־מים²⁴ ובאחד מאופניה האחרונים נתון סַדַּן²⁵ של עגלה אחרת. סוסי, רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ, ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית, וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מבעי… ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת העגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כוחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי. ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט על סוסו, והוא מתיר עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי, הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה על זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים ושותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו… אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות־לחי מתרגשות לבוא – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת־אחת קוראים תוהים ומשתאים:

– אוי, ר' אלתר!

– אוי, אוי, ר' מנדלי!"

אלתר יקנה“ז, מכרו של ר' מנדלי מכבר, היה “יהודי מסורבל בבשר ומפוטם וכרסו עבה. פניו טובעים בים של שערות צהובות ועכורות, שיש בהן כדי להספיק פאות וזקן ושפם גם לו לעצמו וגם לכמה וכמה יהודים. בתוך ים של שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבד בה, שרוב ימות השנה הוא סתום ובטל מעבודה, ובשנוי וסת²⁶, כגון בפרוס²⁷ חג־הפסח, זמן הפשרת שלגים, בעליו נוטלו בכפו, שוקד עליו וגורפו, והוא משמיע כשופר תקיעות גדולות”. ר' אלתר היה גם הוא מוכר־ספרים, ונזדמן יחד עם ר' מנדלי בדרך המוביל לכסלון, בלכתם למכור שם את סחורתם. ובעודם עומדים ומסיחים על עניניהם, והנה איזו אכרים באו בקרונותיהם והשתאו על שתי העגלות הטובעות בבוץ וחוסמות את הדרך, גם לגלגו על היהודים העטופים בטליות וקראו: “ראו נא אותם, את הבריות היפות הללו! תפח רוחם של אביהם ואמם! הוי, פנו מקום, יהודים מצויצים!”²⁸ העגלות הוצאו אז מן הבצה בעזרת “דחיפתם החזקה” של הערלים, בעת שהיהודים החלשים יצאו ידי חובתם בקריאות־זרוז: “דחפו היטב, היטב דחפו!” והיו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופם ונראים כדוחפים. והאכרים הלכו לדרכם בלעגם על היהודים המטפלים בסוסיהם ב”בגדי כהונה“, ובקפלם את כנף בגדם בדמות אזן חזיר כדי להרעימם; וגם ר' מנדלי ור' אלתר שבו למסעם. ר' אלתר היה “יושב לו בעגלה תחת חופה של מחצלאות בלות, והאופנים של מרכבתו מרוסקי הידות, מהודקי חבלים ומשונים בשיעור קומתם, מתנדנדים על הסדנים ומתרעשים בקול. מרכבה זו סוסה גבוהה ודקת בשר ותשושת כח מושכת אותה, והעלובה הזו גבה צרוע, כתות ונשוך, אזניה זקופות ושיור הפאה שבצוארה סבוך בקש ובנעורת של פשתן, המבצבצים מן הענק לגרגרתה הדקה והצנומה”. ור' מנדלי, ההולך בראש עם עגלתו, כלה את ה”פסוקי דרחמי" של תפלתו, והיצר־הרע החל להסיתו שיטעם מהמשקה, הדובשנין, השומים והבצלים שבתרמילו, כי “מה לו ליהודי בימינו ולנבוכדנאצר בימים ראשונים? אולם הוא מתגבר על תאותו ואינו מחלל את התענית, וכדי לפזר את הרהוריו הרעים הוא מתבונן ל”הדר אלהינו בעולמו הנאה".

"הרקיע כלו תכלת בלא עב קל. החמה לוהטת. רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. תבואות ואילנות אינם מזדעזעים, עומדים ומחרישים. הפרות אלו רובצות בשדה נטויות־גרון ומנענעות אזנים, ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפרות בטלפיהן וגועות מפני החום. הפר פושט זנבו ורץ, מנענע ראשו לצדדים, פתאם יעמוד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט ברגליו – והבל מפיו יצא. אצל ערבה זקנה, עקומה וסדוקת רעם עומדים סוסים צפופים, מאהילים זה על גבי זה בצוארותיהם, כדי לעשות צל כל שהוא, ומצליפים בזנבותיהם להבריח את היתושים והצרעין²⁹ מעל גבם. בראש האילן עורב אחד מתנענע על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאלו הוא מתפלל עטוף טלית־קטן של לבן ותכלת יחד, משתחוה ונופל אפים בכפיפת ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה רפה ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פניו ומתנמנם ועיניו פקוחות… שקט ודממה בכל הדרך. עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח, אלא יתושים וזבובים, עמא פזיזא³⁰ זה, הלולי וחנגי להם בחללו של עולם, טסים כה וכה, מעופפים ועוברים אצל האזן, מזמזמים לה, לוחשים לה – ופורחים ואינם. גם הצרצור³¹ והצלצל³² מנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים רגל ובצלצול מצלצלים…

הנה חֹם היום, הנה שקט ודממה – הס! ישנים מעשי אלהינו…"

“ואני – מספר ר' מנדלי – מוטל מפני החמה בעגלתי ואיני לבוש אלא חלוקי וטלית־קטני בלבד; כובעי החם בראשי שמוט לי לאחורי, והאנפילאות של צמר, שאינן פוסקות מעל רגלי אפילו בימות החמה, משולשלות לי עד עקבי – ומזיע יפה יפה. ואלמלא החמה מכהה את עיני הייתי נהנה מזעה זו, מפני שאוהב אני להזיע ולהשתטח שעות הרבה על גבי האצטבה העליונה במרחץ בעדנא דריתחא”. גם ר' אלתר היה מתפרקד³³ בעגלה, שוכב על גחונו וראשו סמוך על שתי זרועותיו, פניו מאדימין וחזהו המסובך בשער מגולה. החמה מלהטת וצולה אותו כגדי מקולס³⁴ בשמנוניתו, מפיקה מתוכו את כל הלחלוחית שבו והוא מזיע“. וכשנתגברו ביותר הרעב והחום על הנוסעים וסוסיהם, ישבו ר' אלתר ור' מנדלי לנוח בצל יער, וה”אריות“, שהותרו ממוסרות העגלה, רועים על ידיהם. ר' אלתר לא היה מטבעו איש דברים, אולם כשהחל בן־לויתו לסיח עמו בעניני עסק מיד נתעוררה בו תאות הפטפוט וספר את כל המוצאות אותו בהיריד שבירמוליניץ, ואת הזווגים ששדך שם ולא עלו יפה, אף על פי ששכר השדכנות היה לו כדבר בעתו, בהיותו מטופל בכמה בנים מאשתו השניה והצעירה לימים שלקח בזקנתו. וכדי להפיג את צערו, הוא “מוחה בבית־ידו של חלוקו את הזעה מעל פניו ומוציא מחיקו מקטרתו של זכוכית לבנה, שצורת יפהפיה עליה; נוטל את המסמר, התלוי בצמיד שעל פיה, וגורף קנה־המקטרת הקצר, העשוי חוליות, חוליות: החוליה העליונה עצם שחורה ומעוקמת, התחתונה אף היא עצם, והאמצעית, הגדולה שבהן, מעשה־עבות שזורה ומרוקמה בזגוגין³⁵ דקים. אחר כך נתן אש במקטרתו והתחיל מעשן, מסתכל כלאחר־יד בצורת היפהפיה ומשתטח מלא קומתו תחת האילן”. וכשנסתם פי החוליה העליונה, שהיתה מזוהמת ביותר, וטרח לשוא לדשנה, היה “נוטלה מעל ראש הקנה, כועס עליה ומקללה, ונועץ במקומה אבוב³⁶ של נוצה”. גם ר' מנדלי היה מרבה בספורים עד שבאו שני הנוסעים לידי עסק והיו “מחליפים תחנות ב”ספורי בבא”, ספרי “מענה לשון” בספורי “אלף לילות ואחד”, כתבי “שיר המעלות” בקמיעות; מחליפים מאה סליחות של דפוס זיטומיר בטליות־קטנים של בירשיד, קינות מדפוס וילנה בשופרות, מנורות של חנוכה בשני שועל, מנורות נחשת של שבת באבוקות להבדלה וב“ירמילקאות” של צמר לתינוקות. ושני הצדדים רוחם נוחה ממשא ומתן זה, לא משום הנאת ממון שבו, שהרי אף פרוטה אחת לא היתה להם ממנו, אלא מגוף העסק עצמו, ששכר עסק – עסק".

“בין כך ובין כך הגיע זמן מנחה. רוח נעים נושב ועבים קלים, אורחים טובים אלו שהיו מצפים להם זה כמה, עולים ומטיילים על פני הרקיע. האילנות נעורים ומתחילים להזדעזע בנחת, מנענעים זה לזה בראשיהם, מתלחשים ומסיחים זה עם זה בלשונם, לאחר שהיו עומדים ושותקים ימים הרבה. רוח בא ומעורר תבואת־השדה מתרדמתה –והשבלים כלן מקיצות כתינוקות בקול המולה, מגפפות³⁷ ומנשקות זו לזו באהבה. בריותיו של הקדוש־ברוך־הוא מתעוררות בכל מקום שהן: בשדה וביער ובאויר העולם. צפרי־רננים יוצאות זו אחר זו על עפאים ושיחים, גבוהים ושפלים, עומדות ומקשטות נוצתן בקנוח פה, בנדנוד ובנענוע הגוף ומתחילות לומר שירה. צפורות־כרמים³⁸, מקושטות משי רקמתים וכל מיני צבעונין, רוקדות ומפזזות כשהן טסות באויר, רקוד וטפוף וחן־חן להן. שתי חסידות נראות מרחוק בכתנותיהן הלבנות, רגליהן האדומות טבולות בבצעי המים ועיניהן נשואות למרום, כנשים צנועות אלו בשעת טבילה. בן־עוף אחד שובב ופרוע פורח מאילן אחד לחברו כמתלהלה וקורא: “קוקו־קוקו!” כלומר “איֶכָּה?!” ועוף אחר מתוך דגן וחטה משיבו ואומר: “פוק־בער־ריק!” בחורשה הסמוכה הזמיר נושא קולו ומרעים בגרונו נפלאות, וכל יודע נגן בזיז³⁹ שדה נטפלים כמשוררים לחזן מפורסם זה ומסלסלים בקול. אפילו הצפרדעים באגמים מסייעות לו ומקרקרות; ואפילו זבובים ודבורים אינם שותקים. והיֶלֶק⁴⁰ החצוף, מנוול זה אף הוא פורח ובזמזום מזמזם. כל אלה חברו למקהלה גדולה של רבבות אלפי פיפיות, להודות ליוצרם בנעימה. כל העולם נתמלא זיו, חיים ונעימות, והכל צוהלים. והנפש מתענגת לשמוע ולראות ולהריח את הריחות הנעימים מסביב”.

שני הנוסעים עמדו להתפלל מנחה ולזפות את אופני עגלותיהם בזפת, ואחרי כן הלך ר' אלתר לבקש את הסוסים, שתעו בתוך כך ביער. אולם החמה התחילה שוקעת, ועדיין לא שב. ויתעצב ר' מנדלי אל לבו, וכשנראו הכוכבים ברקיע שתה מעט יי"ש מהבקבוק והלך לבקש את חברו האובד. המשקה בלבל את מחשבותיו, ומתוך גמגום וכשלון על כל צעד בחשכת היער הגיע לגנה מלאה פולים וקשואים ושלח את ידו לאכול מהם; אולם באותה שעה הכהו ערל בריא מאחוריו, ואחר שקצץ לו פקיד אחד אחת מפאותיו הגיע בשלום להפונדק של חיה־טריינה. פונדקית זו הרבתה שיחה עם ר' מנדלי, כדרכה, וכשנודע לה שהוא “קרובה” שמחה עליו והזמינתו לסעודת־הערב.

“החדר הזה שנכנסנו לתוכו היה מדור מרווח ונמוך בלי רצפה. חלונותיו קטנים וזגוגיותיהם מהן מרוסקות ומהן מטולאות, חתיכה על גבי חתיכה, ויש שלא נשתיירה בהם אלא חתיכת זגוגית בלבד באחת הזויות, כשן יחידה בפי סבא, שמפני רוח מצויה היא מתנדנדת ומזדעזעת ובזמזום עצוב וחשאי מזמזמת. אצל כותל מזרחי, כלפי חוץ, ספסלים ארוכים עומדים וסמוך להם שלחן גדול, ואצל כותל מערבי כנגדם מקומה של מטה מוצעת בכרים וכסתות גדולות עם קטנות ועם קטנות שבקטנות מונחות זו על גב זו כמגדל גבוה עד התקרה. על פני הכתלים למעלה תמונות קבועות והן מכוסות בקורי־עכביש, בפגרי זבובים וביצי כנים. ומתוך זוהמה זו מציצים מיני צורות משונות וציורים מופלאים. שם תמונת “מזרח” עם בהמות וחיות משונות: אלה חצין עז וחצין שור, ואלה חצין אריה וחצין חמור, חצין נמר וחצין שפיפון. שם המן בדמות קוזאק גבה קומה תלוי על עץ שאינו מגיע אלא עד כתפיו, ונראה שלא המן תלוי על העץ אלא העץ תלוי על המן. וכנגדו עומד מרדכי בלבוש מלכות: קפוטה ואבנט ופוזמקאות ו”שטריימילה" גדולה, ויהודים חטמנים, זלדקנים⁴¹ ועַבְפַאָתָיִים⁴² סובבים אותו, איש כוסו בידו, ומברכים ואומרים: לחיים, ר' מרדכי!… וזה נפוליאן האמלל אף הוא נלכד בשחיתותם… ומקומו בפונדק יהודי זה בין זליכה, אשת פוטיפר מכוערה ומפוחמה וזונה בלה, שמושכת אליה את יוסף הצדיק בכנף בגדו, ובין לולב יבש והושענות חבוטות, נעוצות בכותל בצד אספקלריה⁴³ אינה מאירה ועכורה, שהזבובים הטילו בה זוהמה ופסלוה".

וחיה טריינה התפארה בקרובה הלמדן, ואמרה לשדך עם בן ר' מנדלי, נער שהגיע לעונת בר־מצוה, את בתה, ״ריבה גסה, שמנה ורחבה. לסתותיה שתי לביבות מטוגנות, שערות ראשה מועטות ואינן מספיקות אלא לכדי שתי צמות דקות וקצרות, התלויות לה על ערפה". ואחרי שאכלו כל בני הבית קום⁴⁴ מקערה אחת גדולה של חרס, הפקיר ר' מנדלי את גופו ושכב לישון במטה מלאה כל מיני פשפשים, שמצצו את דמו כל אותו הלילה. לאור הבקר הלכו ר' מנדלי והפונדקי חיים־חנא לבדוק את שתי העגלות הטעונות ספרים, שנשארו הפקר בשדה. וכשמשש ר' מנדלי במחצלת⁴⁵ הפרושה על עגלתו של ר' אלתר, נראה לו כמין חי מזיז עצמו תחתיה, ונרתע לאחוריו נבהל ומשתומם. המחצלת הוסרה כרגע, ובעגלה ישב ר' אלתר בעצמו כשראשו חבוש במטפחת.

מיום אתמול עברו עליו כמה הרפתקאות⁴⁶. כששקעה החמה תעה בדרך חשך וחתחתים עד שנראתה לו מרחוק מדורת אש בתוך היער. האש הולכת ושוקעת. האודים עשנים והגחלים לוחשות. העשבים מסביב למדורה נרמסים. שם פרורי לחם, קליפות של ביצים, של קשואים ושל בצלים ושומים, גם סמרטוטים קרועים ובלים". על לב ר' אלתר עלתה מחשבה מרה, כי שיירה של צוענים, הידועים לגונבי־סוסים, שבתה כאן; ובעודנו שקוע בהרהורי עצב – והנה קול זעקת שבר עלה באזניו מאיזו חורבה. הוא נטל בידו מקל עב, ובחזקו את רוחו נכנס לחדר צר ומעופש, והתיר לאור הלבנה את אסוריו של אדם אחד המוטל ארצה כפות בידיו ורגליו. והלז ספר לו, כי אותה הכנופיה של קבצנים נודדים שהניחתו כאן גנבה שני סוסים רועים ביער והוליכתם עמה. ר' אלתר שנס אז את מתניו ורדף אחרי הגנבים, אף על פי שהתענית והנדודים החלישו את כחו. הוא רץ זמן רב עד שראה מרחוק את החבורה. “קרון אחד מוטל בדרך ואצלו אספסוף זקנים עם נערים, טף ונשים בכנופיה אחת, כלם קרועי בגדים, לבושי סמרטוטים ומהומה רבה בתוכם. זה מקיש בקורנס ואורר, וזה במגרה מנסר וגורר; זה יועץ וזה נואץ. קול ילדים וקול נשים נשמע ברמה, תוכחה ונאצה שמה, הרמת ידים ומכת לחיים, בכיה ושחוק עד לשמים”. ויגש ר' אלתר בלאט לשני הסוסים הגנובים, הקשורים מאחורי הקרון האחרון, ובחתכו את החבל בסכין עלה על גב אחד מהם וברח עמהם; אולם קבצן אדמוני אחד הרגיש בדבר ורדף אחריו, גם התאבק עמו עד שנשמע צלצול פעמון בדרך…

ר' אלתר עודנו מספר את מאורעות הלילה, והנה שני ה“אריות” שבו מן המרעה עם אותו בן האדם שהותרו אסוריו בחורבה. וכשנתן בו ר' מנדלי רגע את עיניו קרא בהשתוממות: “פישקה!” זה היה פישקה החגר, הגבור הראשי של ספורנו, שר' מנדלי ראה אותו כמה פעמים בבית־המרחץ שבכסלון, מקום־שבתו הקבוע.

“הרוצה לראות מרחץ זה בכל המונו יבוא לשם ביום הששי. שני רופאים יושבים בזוית אחת וכלי־אומנותם בידם, ולפניהם יהודים הרבה. רופא אחד מגלח גולגלות, ואחד מעביר תער על השדראות, על השוקים ועל המתנים, חובל ושורט בבשר ומרכיב קרני־דאומנא⁴⁷ ־ ודמם של ישראל שותת ונשפך על הרצפה כמים, מעורב בשערות גזוזות ובעלים של חבילי זרדים⁴⁸ חבוטים. נר זה שאצל הרופא הפתילה שלו מתפרדת והנר אינו דולק יפה, אלא מתמזמז ומתיז ניצוצות ברתיחה, והשלהבת עכורה ומשונה. על כלונסאות⁴⁹ שבכתלים ושבתקרה אצל התנור תלויים, כמו בחנות מלבושים, כל מיני בגדים: כֻּתֳּנות, פוזמקאות, טליות־קטנים ומכנסים מכל המינים, קפוטות קטנות עם גדולות וכובעים חמים ומוקרחים בתוכם. קולי קולות על גבי האצטבה⁵⁰ העליונה: יהודים קצתם שוכבים שם בלא כח, נאנחים ונאנקים, וקצתם מזוינים בחבילי זרדים וצועקים: שמע ישראל, בני רחמנים! יהמו נא רחמיכם! אוי הבל, בני ישראל! אפיקו הבל!… אפיקו הבל!… המרחץ מצונן, הכל צועקים, ואין פושט יד ומזלף רותחין על אבני התנור המלובנות; עד שלבסוף עומד לץ אחד ומעלה הבל הרבה כהבל של גיהנם עד כדי חניקה. שני יהודים צנומים מתנגחים זה עם זה על ספל מים אחד, זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן ואחד מגדף את חברו. מלמד כחוש אחד, התועה כאן בלא כלום, בא ומכריע בין שניהם – ושלשתם כאחד מטבילים מטפחותיהם המזוהמות ומשתטפים מתוך ספל אחד. חבורה של יהודים בעלי צורה, מיוחסים, עשירים ובריות חשובות יושבים בראש ומסיחים בעניני העיר ובצרכי צבור: בטכסה ובעזי־פנים שבדור, בתרומת הצבא ובבחירת ראשי־קהל ורבנים ובשר־השוטרים החדש… הכל עולים על האצטבה. החום גדול, הידים עוסקות, המכובדים נהנים – ולא בכדי חבטו חבטיא… בזכות המיוחסים ההבל מתגבר. קטן וגדול, נער וזקן מזדרזים ונוטלים את כליהם, כלם עולים ומתפרקדים, מתעדנים ומשמיעים יחד בקול “וי־וי־וי!” בנעימה ובנחת ־רוח…”

בבית־מרחץ זה היה פישקה “שומר המלבושים, מגיש ספל של חמין, מקפל כתונת מזוהמה ומכניסה לתוך בית־ידה וקושרה מבפנים כמומחה, נושא גחלת ונותנה לתוך מקטרתם של הבאים למרחץ. ובשכר כל היגיעות הללו קבל מטבע בת שתים ושלש פרוטות”. כן היה הולך וקורא בכל יום הששי בחוצות כסלון: “עמדו, בעלי בתים, ולכו לבית המרחץ!” פישקה “היה רגיל להלך בלי “קפוטה” אלא בכתנתו הטלואה, ובבגד “ארבע כנפות” מזוהם ומכנסים רחבים, עשויים קמטים קמטים ותלויים כשקים”. “ראשו עליו כקערה סגלגל⁵¹ ומרודד,⁵² פיו רחב, שניו עקומות וכרכומיות⁵³, מגמגם בלשונו ואינו הוגה את ה”ריש" כראוי, גבו מעוקם קצת והוא חגר ברגל אחת“. בעיני בעלי־הבתים היה פישקה נראה “כאחד מבעלי “כלי־קדש”, ובשביל כך זכה לכמה דברים, כגון: לחזור על הפתחים בפורים ובחנוכה בכנופיה של כל משמשי המרחץ, הממונים על המים ועל הסקת התנור ועל ההבל ועל האצטבה העליונה; לבוא בכנופיה לסעודה של מצוה בליל “קריאת־שמע” וברית מילה אצל בעלי־הבתים ולזכות בכוס יי”ש ופרוסה של דובשנית⁵⁴, ולחזור בתרמילו על פתחי בעלי־הבתים ולקבל מהם תרומת מצה בפסח”. רק לדבר אחד לא זכה פישקה ימים רבים: לא בחר בו “הקהל” לחתן־חלי־רע, כדרך בני כסלון לזווג בשעת מגפה בחורים ובתולות עניים ובעלי מומים ולהכניסם לחופה בשדה־הקברות, כדי שיעצר הנגף. אולם אין לך אדם שאין לו שעה. מעשה ביתומה סומית וקבצנית אחת, בתיה, שנתאלמנה ונתארסה שוב לכתף⁵⁵ אחד, וכשהיה הכל מוכן כבר לסעודה ולחופה חזר בו החתן משדוכו; ויבהילו את פישקה מבית־המרחץ ויכניסוהו לחופה במקומו כדי שלא להפסיד את הסעודה…

ואז החלו חיים חדשים לפישקה. הוא לבש “קפוטה” חדשה, ופרנסתו נמצאה לו בשופי⁵⁶. בכל בקר היה מוביל את אשתו העורת “למקומה אצל בית־העולם הישן שבתוך העיר, ושם היתה יושבת לה כדרכה תמיד על משטח תבן וקוראה לנדבות בנגון של קינות, שנגע עד הנפש”. ובמשך היום היה פישקה מביא ומגיש לה כמה פעמים בחבה את “מזונותיה, פעם תבשיל חם של גריסין⁵⁷ פעם לחמנית⁵⁸ חמה ופעם קשואים ותפוחים כבושים; מגיש ואומר: אכלי, אשתי, וייטב לבך!” כן היה חוזר ובא כמה פעמים ביום כדי “לסייע לה ב”פדיון“: להרצות המעות של נדבה וליתן לזה פרוטה אחת כנגד מעה של שתי פרוטות, ולזה – כנגד מעה של שלש פרוטות; להזכירה חובות ישנים, שיש לה אצל בעלי־בתים ידועים, שעברו עליה ולא סלקו מיד הנדבה ודחוה לאחר זמן; וגם לגרש מפניה פרה או עז, שנתאוו להוציא מתחתיה מלא פיהם תבן”. ביחוד היה הזוג עושה עסקים טובים בחדש אלול, בעת שהעם בא להשתטח על קברי־אבות. אז היה יריד גדול “לכלי־קדש, כגון חזנים ושמשים, מקבלים ואומרי תהלים, נשים מקוננות ומקריאות, גבאיות ועושות פתילות ומודדות שדה־הקברות וכיוצא בהם”. אולם “מי שיש לו פת קיבר רוצה פת נקיה”. איזו קבצנים בעלי־מומים, שנדדו מכסלון לכרכי־הנגב והצליחו בעסקיהם, עוררו את קנאת בתיה ותפתה את אישה לנדוד גם הם ל“מרחקים”. וכאן החלה להזוג פרשה של גלגולים ומאורעות.

פישקה הכין לר' אלתר ור' מנדלי מרק של בולבסים וכבד אותם בנוקניקה⁵⁹ שהביא בכיסו; וכצאת הנוסעים לדרכם עלה פישקה על עגלתו של ר' אלתר וספר את קורות נדודיו כדרכו, מתוך גמגום וסגנון קטוע:

“– מה אומר לכם, יהודים, השם יתברך הצליח דרכנו. בכל כפר ובכל עיר שבאנו לשם, מצאנו חן בעיני הבריות ולמי שהיינו פושטים יד נתן לנו. בכל מקום היה ה”הקדש" פתוח לפנינו, ודלתות הבתים לא היו נעולות בפנינו – החזר על הפתחים כמה שתאוה נפשך, פשוט ידך וקבל ושים בתרמילך!… אשתי היתה מלמדתני הלכות קבצנות. בענין זה הייתי עדיין עם־הארץ ודיני החזרה על הפתחים לא היו מחוורים לי יפה. אבל אשתי היתה בקיאה בדברים הללו לכל פרטיהם. היא למדתני חכמה איך נכנסים לתוך בית, איך צריכים להתאנח כביכול ולכעכע⁶⁰, ואיזו צורה עגומה מעוררת רחמים צריכים ללבוש בשעת גניחה; איך צריכים לבקש נדבה או לתבעה, איך להתרעם ולדרוש יותר מכפי שנותנים, לדרוש ולדרוש עד שיתרצו ויתנו, ואיך צריכים פעמים להודות ולברך, ופעמים לנאץ, לנבל ולקלל… ובהמשך הזמן באה אשתי בטרוניה⁶¹ עמי, התחילה מנאצת אותי ומלעיבה ברגלי הכושלות ומכנה לי כנויים מגונים, ואומרת שטעות גדולה טעתה בי. היא הביאתני בתור אדם המעלה, מן המרחץ לקחתני ונתנה לי מהלכים בעולם, בין הבריות; היא זכתה אותי בפרנסה טובה והעמידתני על רגלי, ואחרי כל אלה איני מכיר טובה לה ומתכון להקניטה במעשי. ואני הייתי שומע חרפתי ואיני משיב, אומר בלבי: דרך האשה בכך… פעם אחת נזדמנו לעיר אחת, שנוח היה לי אלמלא נשאני הרוח לעזאזל⁶² ולא לשם… בה פגעתי במלאך־המות שלי—“א קיינק אים אין די בייניע” – יבוא רקב בעצמיו!"

באותה העיר התקינו הצעירים ליתן צדקה רק לזקנים וחולים, ואת הקבצנים הבריאים שבאו לשם היו מכניסים לבית־מלאכה שיסדו והיו מעבידים אותם בשכר כדי מחסורם; ועל כן נמנעו הקבצנים מלבוא ל“סדום” זו. אולם באותה שעה חנתה שם שיירה גדולה של קבצנים “פרשים” מ“קבצני הבר”⁶³, הסובבים תמיד מעיר לעיר בקרונותיהם, שהם נולדים ומתים בהם, מבלי שיהיה להם מקום־מושב קבוע. ויתאוננו הקבצנים ב“הקדש” מרה על התקנה: “וי וי על השחתת העולם! היכן החסד והיכן צדקות פזרונו של ישראל?” ואחד מהם בריא ועז־פנים, “הממזר האדמוני” פייבוש, כלה את כל חמתו בה“נגידים” הכרסנים, היושבים בעצמם בטל ואומרים לאחרים: לכו עבדו! והוא הוציא מידיהם כסף בערמה. בערב אחד של חשך וגשמים עמד ה“ממזר” ברחוב בית־הכנסת, ובנענעו על שתי ידיו בובה עטופה בסמרטוטים ומקופלת בכר השמיע קול תינוק גועה בבכיה, וגם השתיקו בדברי פיוס, בבכי ובתחנונים: אוי לי ואבוי לי, מתה אשתי והניחה תינוק קטן זה על ידי!… אַ־אַ, הסי, צפורי, הסי!" ויעורר המחזה הזה חמלה בלב רבים מהעוברים והשבים, ויתנו את נדבתם על יד האב האמלל…

ובבית ה“הקדש” התחיל ה“ממזר האדמוני” לגנוב את לב בתיה הסומית ב“שפתי חלקות, משמש אותה בשמחה וברצון מגיש לה כל דבר שהיא צריכה לו, עד שלבסוף נתקרבו יחד ונעשו רעים אהובים. הוא היה יושב ומספר עמה, מפטפט ומנבל את פיו, ובתיה היתה פוקקת⁶⁴ אזניה כמסרבת כביכול לשמוע דברים מגונים. וכשהיה משבחה פעמים ואומר לה, שהיא יהודיה עבה ושמנה, כרסנית ובעלת בשר כפי טעמו וריחו, היתה מטפחת על גבו, גוערת בו בנזיפה ושוחקת תוך כדי דבורה”. ובמדה שהרבו להשתעשע יחד ולהתקרב זה אל זו נתחבבה בתיה יותר ויותר על פישקה בעלה, ונפשו כלתה לאשתו בעוד שהיה כועס ומתמרמר עליה. וביחוד היה דוה לבו כשהחליטה בתיה לבלתי לכת עוד ברגל מעיר לעיר, אלא לנסוע מעתה בעגלתו של פייבוש.

"הבקר אור, מספר פישקה, והפרשים יצאו מסדום, מעיר זו השנואה להם. יצאו בקולי קולות – קול רעש עגלות וצריחת אופנים, קול דברים מתוך גרונות ופיות נפתחים, הכל אוררים את העיר: ארורה היא וארורים יושביה, הלואי שתהא שרופת אש, בעלי־בתיה יתרוששו וכנשרפים יתגוררו בעולם! שלשה קרונות היו טעונים קבצנים עד בלי מקום – יהודים ויהודיות, בחורים ובתולות, קטנים עם גדולים, ואני ואשתי בתוכם. שחקה לנו השעה ונכנסנו, למזל־טוב, לתוך לגיון פרשים, שבמעלת הקבצנים העליונה.

מה אומר לכם, יהודים החביבים, עולם חדש נפתח לפני ונהניתי מאד במושב הקבצנים הללו בימים הראשונים. הייתי רואה ושומע אצלם דברים מופלאים הרבה, שאין הפה יכול לספרם בכל פרטיהם. הייתי שומע איך הם מלגלגים לכל הבריות ומלעיבים בהן, ואיך הם משתבחים בשקריהם ודברי תרמיתם ומספרים את מעשיהם הרעים בלשון תהפוכות, לשון גנבים ורמאים. ליי"ש הם קורין “חלב של פרה שחורה”, לצורת אדם – “לוח של מורה השעות”, גנוב – “יַבֵּם” בלשונם. את העשירים היו מקללים קללת חנם על לא דבר… הייתי שומע שיחת בחורים ובתולות, איך הם מתלוצצים ומשחקים ומשתדכים זה עם זה. בני עגלה אחת התחתנו בבני עגלה אחרת… בשעת הצורך היו מתחפשים, זה עשה עצמו חִגר וזה סומא, זה נעשה גִבֵּן וזה מעוך וכתות, זו אלמית וזו נכפית⁶⁵, ובעלי מומים גמורים בטבע ברייתם, כגון אני ואשתי, עמדו אצלם במעלה העליונה. הם היו אומרים: מומים כגון שלנו הם מתנה טובה מאת השם יתברך לקבצנים…

וזה ה“ממזר” האדמוני – יבוא רקב בעצמיו! – נתן עיניו באשתי ונטפל לה בכל נפשו. היה מטפל בה באהבה, מפנקה ומעדנה ומטעימה כל טוב: פול וקטניות ובולבוסין מבושלים וכל הבא בידו. אני הייתי רואה את מעשיו ואומר בלבי: מה אכפת לי? טַפֵּל בה, פנק אותה, תן לה מעדני מלך. ומה אתה מבקש בזה? שמא לבקש אותה בעצמה בשביל יפיה ובריאות גופה ולעשות מעשיך אלה לשמה? זה אי אפשר, שהרי היא אשת־איש, ואסור לך אפילו להרהר בה… מה עשה ה“ממזר” האדמוני?… התחיל מתנכל לי בנכליו ונתן אותי לחרפה ולשנינה לכל בני השיירה ואקל גם בעיני אשתי. לא הייתי שומע מפיה אלא דברי קינטור, נאצות וקללות: תהא כפרתי, ולך למיתה וקבר תקבר באדמה ותאכלך רמה ויתמקמק בשרך, אתה פשפש’קי, נבלה סרוחה, בריה שפלה… וזה הממזר – לא יעמוד לתחית המתים, – היה מגלגל עלי דברי עונות ופשׁעים, להבאישני ביושבי הקרונות, עד שהייתי ללעג ולקלס לכלם… נעשיתי הפקר והכל עשו בי כרצונם… וכשהייתי בוכה מפני המכות הגדולות שהכוני, היו מתלוצצים ואומרים: שמחה זו שאתה שמח ושוחק מה היא? ראו נא איך פישקה מלבין שיניו… פעמים היו משליכים אותי מתוך העגלה בדרך, וכשהייתי מדדה ורץ אחריה ברגלי החלושות, מאמץ שארית כחי ומנשם בקושי, היו תוקעים כף והריעו בקול שחוק: אשור־ח’יא⁶⁶, מהר־מהר, פישקה! הביטו וראו כיצד פישקה נושא רגלים וכיצד הוא מרקד לפנינו, אל תשלט בו עינא בישא!"

כל הצרות והענויים הללו עוררו את החפץ בלב פישקה לגרש את אשתו ולהפטר מכל החבורה הרעה; אולם בכל פעם שבא להשמיע את הדבר באזני בתיה, והיא הניחה, כדרכה, את ידה על שכמו ואמרה: הוליכני, פישקה – מיד נסתלק ממנו הדבור ונהפך לאיש אחר. הוא החל אז לשדלה בדברים טובים, ובחזרם יחד על הפתחים היה מדבר על לבה להבדל מהעדה הרעה ולהשתקע באיזו עיר כדי לחיות בשלוה ובנחת, אבל היא דחתה את הדבר מעת לעת, כי דבקה נפשה בחברת האדמוני ובשעשועי הנדודים. וכשתקפו ביותר המצוקות על פישקה מצא לו אחות־לצרה. בתוך קרונות ה“פרשים” נסעה גם ריבה אחת בעלת־חטוטרת⁶⁷, שהוריה עזבוה בעודנה ילדה והקבצנים אספוה והתעמרו בה, בהושיבם אותה ערומה ויחפה ברחוב העיר כדי לבקש נדבות ולאחוז בכנף העוברים למען מלא כיס אדוניה. ויחמול עליה פישקה, ושני המוכים והמעונים נתקרבו זה לזו וישפכו את מרי שיחם איש בפני רעותו בהרגישם בזה עונג נעלה. ומני אז רפתה קנאת פישקה לאשתו, המוסיפה להתעלס עם ה“ממזר”, ולעומת זאת עברה רוח קנאה על בתיה והחלה להתרפק עליו בדברי פיוס וחבה ולקנטרו בדברים.

פעם אחת באה השיירה לאיזו עיירה קטנה וסרה לבית ה“הקדש” החרב, שבני העיר “סמכוהו בכלונסאות ובמוטות ולחשו לו שיהא מתחזק ועומד כך עד מאה ועשרים שנה. דרך שער גדול ורחב נכנסים לעזרה⁶⁸ אפלה, מוקפת כתלים רעועים ומרוסקים, וניצוצי אור בוקעים לתוכה בעד החרכים. קרקע של העזרה עשוי גומות גומות, ובכמה מהן עומדים מי זוחלין⁶⁹ ומי גשמים, שמטפטפים דרך הגג של תבן מרוטט ומנוקב ככברה. מקק⁷⁰ של קש מעוך וכתות מתגלגל שם עם שאר מיני סחבות וסמרטוטים, כגון תרמילים קרועים, מחצלאות בלות, אפנתאות⁷¹ וגילדאות ⁷² של נעלים, סוליים⁷³ שאין להם עקב ועקבי סנדלים מסומרים ומחלידים, שברי כלי חרס, עיגולי חביות וידות אופנים, שערות ועצמות וכיוצא בהן. כל אלה נובלים ומתכמשים שם בערבוביה ונותנים ריח. מן העזרה נכנסים לתוך בית דרך פתח נמוך, והדלת סובבת על צירה בנזיפה ושריקה גדולה. חלונות הבית קטנים וצרים ומרופפים בארובותיהם, והזגוגיות קצתן מזוהמות וירוקה עליהן בירכתים, וקצתן מנצנצות מפני הזקנה בגוונים ירוקים־צהובים משונים, ונצנוץ זה לא יפה לעינים כסריטה על גבי זכוכית לאזנים. ויש חלונות, שנייר עב ומטליות ⁷⁴ משמשים להם במקום זגוגיות. נסרים מונחים על גבי סדנאות כמין ספסלים נמשכים לאורך הכתלים ולאורך תנור גדול באמצע הבית. מוט ארוך תלוי באויר ואחוז בשני חבלים היורדים לשני ראשיו מן התקרה המפוחמה, מזה אחד ומזה אחד, ועליו וגם על אונקליות⁷⁵ שבכתלים תלויים בגדים וכל מיני כלים של קבצנים, בין של קבצנים פרשים ובין של רגליים, שמתאכסנים שם בכנופיה זקנים עם נערים, גברים ונשים כאחד. ולא אכסניה בלבד ה”הקדש" משמש, אלא הוא משמש גם בית־חולים. פה תהא מיתתם של קבצנים חולים וזה שער השמים לעליית נשמותיהם. הרופא עושה להם כל מה שאפשר, מעמיד קרני־דאומנא ועלוקות ומקיז ומרבה לשפוך על חשבון הקהל דמם של קבצנים עד שתצא רוחם, ובעל־ההקדש, שהוא הוא הקברן בעירו, מקבר אותם מיד בחנם… הוא גם ושתי המלכה, או מרדכי כביכול בפורים, הוא הדוב כביכול העשוי על ידי אדרת־שער הפוכה לשעשועים בשמחת־תורה, הוא הלץ והוא הבדחן והמלצר⁷⁶ בסעודת אירוסין ונישואין. ולא עוד אלא שנטל לעצמו עוד פרנסה אחת, שהיה עושה נרות של חלב בשביל אנשי מקומו ובתי־מדרשות בעזרה של הקדש וצחנת חלב מבושל עולה ונודפת עד למרחוק".

כשבאה הכנופיה להעיירה היה בית־ההקדש מלא כבר עניים עוברי אורח, וה“פרשים” נלחמו עם ה“רגליים” בזעף וביד חזקה על כבוש המקומות על הספסלים והקרקע, בשעה שפישקה הלך ושכב בעזרה ללון שם הלילה. “ובחוץ חשך אפלה. רוח קר מילל כזאבי ערב רעבים, הולך וסוער ומנשב מבין חורים וסדקים. קצוצי קש פורחים מעל הגג, יורדים ומתערבים בשאר מיני סחבות הטסים⁷⁷ באויר ומרקדים כשעירים יחד בתוך העזרה. וטיפין גדולות של גשם מטפטפות פעמים לשם”. פישקה צמצם את עצמו באחת הפנות מפני הצנה, וגעגועים גדולים היו לו באותה שעה על בית המרחץ הכסלוני, שהיה בו תמיד “חום נעים ומשיב נפש”. ופתאום נשמע קול ה“ממזר”, העומד בפתח הבית וקורא: “ראו נא את הבריה המשונה הזו… פה בעזרה אי את יכולה לשכב, דוכסית סרוחה ומלוכלכה?” ובדברו הטיל בכל כחו לתוך העזרה משא כבד, שנפל ונתחבט בקרקע כמו אבן. זו היתה העלמה הגבנית, שה“ממזר” תבעה לדבר עברה, וכשלא נשמעה לו השליכה בזעף החוצה. הלבנה יצאה מבין גושי העננים ונשקפה בעד סדקי הגג, בהאירה את דמות העלמה האמללה שנתעלפה, ופישקה מהר לעמלה⁷⁸, לעוררה ולהשיב רוחה. וכשרפרפה⁷⁹ באבריה, נטלה על זרועותיו והניחה בזוית שלו כשהיא מרעידה מקור, בכסותו אותה בחמלה רבה בהקאפוטה שפשט. וכשהקיץ למחר בבקר ראה, והנה היא “נרדמת תרדמת ילד שעשועים. פניה מלבינים ורוח חמלה ותחנונים שורה עליהם. שפתיה מזדעזעות פעמים, משתרבבות ומרחשות, ודומה שהיא מבקשת רחמים ואומרת: חוסו נא ואל תצערוני, בני אדם! מה פשעי וחטאתי, ולמה קמתם עלי?”

את הדברים האחרונים ספר פישקה בעגלתו של ר' אלתר בחום וברגש, ופתאם נשתתק כמתבייש בפני עצמו. הנוסעים ירדו והלכו קצת ברגל, וכשעלו שוב על עגלתו של ר' מנדלי ושתו מעט יי"ש להפיג את עצבותם – שב פישקה, אחרי בקשות רבות, לספורו:

ביום ערב שבת נתמלא בית המדרש שבעיירה קבצנים, שהיו “מתגוששים ומפסיעים זה על ראשו של זה ועומדים על השמש בדוחק גדול. כל אחד רוצה להקדים את חברו ולזכות בפתקת־הזמנה לסעודות שבת אצל עשיר או בעל־בית אמיד, שהחמין שלהם מרובים וערבים ו”קוגל“יהם שמנים. למעלה מכל הפתקאות היתה הפתקה לחוכר מכס הבשר, ולמטה מכֻלן הפתקאות לכלי־קדש, לגבאי־צדקה ולעוסקים בצרכי צבור, שכרסם רחבה, אוכלים הרבה ואינם מאכילים אלא מעט, מרבים באנחות וגניחות על עניי ישראל וממעיטים במזונותיהם… השמש היה רתחני, ועמד ואמר בחמתו: קבצנים, למה נפלתם כארבה על עירנו העלובה!… והעניים עושים את שלהם, עומדים עליו צפופים, פושטים ידיהם וקוראים: הב! הב! ומי שיש לו נותן לתוך ידו של השמש מתן בסתר, והוא נוטל וצועק ומחלק פתקאות… ולאחר שנתפטרו הקבצנים ויצאו ופשטו בעיר איש ופתקתו בידו להאכסנאי שלו, עמדתי אני והגבנית לפני השמש וביקשתי ממנו בכריעה והשתחויה פתקאות בשבילנו. הציץ עלינו השמש בגחוך משונה ולא אמר כלום. אמרתי לו: חוס ורחם על שתי נפשות עלובות, בעלות־מום, ותן לנו מקום לטעום תבשילין ביום השבת, שכל ימות השבוע אינה באה לפינו גם כף אחת של תבשיל חם. אמר השמש: תמו הפתקאות! כלום לא ראיתם כמה היו קופצים היום על פתקאות כאן, ולכם מה אעשה עתה?” אמרתי לו: הא לך! ונותן תוך כדי דבור מעה נחשת לידו. נתבלבל ושתק שעה קלה. אמרתי לו: רצה נא במחילת כבודך! וצדקה תהא לך כשתרחמנו. נתעורר עלי ברחמים ואמר: שמעני, רבי יהודי! לממונך איני צריך והמעה מוחזרת לך. עוד פתקה אחת יש לי ואותה אתן לאחד מכם. לכו והפיסו⁸⁰ מי יזכה בה.

– תן לה! – אמרתי לו, רומז בידי על הגבנית.

– לו תן! – אמרה לו הגבנית, רומזת בידה עלי – חייך⁸¹ שלא אטלנה!".

השמש הביט בהנאה על שני הקבצנים נדיבי־הלב, ובהחליקו על זקנו יעץ אותם לעמוד אצל הפתח בצאת המתפללים אחרי תפלת ערבית, ואז ימצא להם מקום לסעודה. ופישקה הוזמן לבית בעל־בית אמיד, אלא שנטל ממנו טעם המאכלים הטובים בחשבו שמא אין הגבנית מושפעת ברוב טובה כמותו. אחרי הסעודה בקשוהו ללון שם, ואף על פי שכלתה נפשו לנוח בבית חם ועל מצע רך – נחפז לצאת כדי למצוא את אהובת־נפשו, והם לא מהרו לשוב לה“הקדש”, כי בין־השמשות מת שם זקן אחד והניחוהו בעזרה עד שיעבור יום השבת – ויצאו לטייל מעט. “הלבנה זורחת ומאירה את הלילה, רוח צח וחם נושב בנחת והנפש נהנית ומתגעגעת”. המטיילים “נזדמנו לסימטה אחת, ושם גנות ופרדסים ואילנות זולפים בשמים”, וישבו על הדשאים אצל גדר אחד. הם יושבים ומהרהרים שעה קלה, והגבנית התאנחה ושרה בנחת ובנגינה עצובה את השיר:

אַבָּא שְׁחָטַנִי,

אִמּא אֲכָלַתְנִי..

מעיניה היפות התחילו נושרות דמעות, פניה הצחים התלהטו, והיא ספרה בסוד ובלחש לפישקה את כל הענויים והמצוקות שהיא סובלת מה“ממזר האדמוני”, השואף לחלל את תומתה. לב פישקה נתמלא חמה על הנבל ורחמים רבים על האהובה העלובה, ובאחזו בידה המכסה פניה אמר ברגש: “חיתי! הנני למסור נפשי עליך…” אז סמכה הגבנית את ראשה על שכמו, וחום נעים עבר בכל אבריו. הוא דבר על לבה דברים טובים ונחומים, והרבו יחד שיחה נעימה על תקוותיהם לעתיד – ופתאם נשמע מרחוק קול דפיקה ויתקרב פישקה בחשאי, וירא את ה“ממזר” העומד ושובר את המנעול באחד המרתפים ויורד לתוכו, כדי לגנוב את מטעמי השבת שמצניעים שם. ויאמר לנקום ממנו את נקמתו ולסגרו במרתף למען יתפס כגנב. הוא “נוטל את החח שבדלת להכניס בו את הטבעת הקבועה במזוזה ולפוקקה מחוץ ביתד, אבל הטבעת נצדדה קצת ממקומה ואין החח נוגע בה”; וכשמשכו בכח, נפתחה פתאם הדלת במשיכה חזקה מבפנים, ופישקה נפל ונתקל בה“ממזר”, שהכהו מכות נאמנות וסגרו במרתף. כעבור זמן מה הוציאתו הגבנית מכלאו האפל, שנתאבק בו עם העכברים, ובשובם לה“הקדש” הוכיחה בתיה הסומית את אישה על טיילו בלילות עם “החצופה”, גם הוסיפה על מדת המכות שהוכה בערב זה. ואז פנו הנאהבים לחצר בית־הכנסת, והגבנית עלתה ללון בעזרת הנשים אחרי גרשה משם את העזים, בשעה שפישקה שכב מאחורי התנור בבית־המדרש.

והקרע בין פישקה ואשתו הלך והתרחב, עד שהחלה גם לחזור על הפתחים עם ה“ממזר”. אז נוכח פישקה מעט מעט, כי הוא והגבנית משמשים להכנופיה של הקבצנים “מה שהדוב להצוענים”. הקבצנים מובילים אותם בעגלותיהם רק כדי לעשות מהם סחורה, להראות מומיהם בקהל ולעורר רחמי נדיבים. וישתדל פישקה ימים רבים לפתות את אשתו שתקבל מידו גט, למען יוכל לעזוב את הכנופיה הרעה והחטאה עם הגבנית ולשאת אותה לאשה – עד שנאותה לו בתיה לבסוף. ובאותו היום המאושר הצליח מאד גם בחזרו על הפתחים, כי קבץ פרוטות הרבה וגם נזדמן לברית־מילה, והשקוהו שם כוס יין ונתנו לו פרוסת דובשנין⁸² גדולה, שהצניעה בעד הגבנית. אולם במהרו לה“הקדש” כדי למסור את התשורה לאהובתו, הגידו לו כי הכנופיה יצאה כבר לדרך, וה“ממזר” הנוכל הוביל עמו גם את אשתו הגבנית. לשמועה רעה זו חשכו עיני פישקה, שנשאר בודד ועזוב בעולם, ובאחזו בידו את פרוסת הדובשנית הרטיבה בדמעות “כדבר שמשתייר לזכרון לאחר מותו של ילד שעשועים ויחיד להוריו”.

עצב ונכא־רוח יצא פישקה יחידי לדרכו, כדי לבקש את הכנופיה, ואחרי היותו נע ונד ימים רבים הגיע לאודיסה. ושם תעה זמן רב בעירום ובמחסור עד שלמד את דרכי הקבצנים החדשים של כרך גדול זה. יום אחד פגש אותו ברחוב בן־עירו הקבצן הכסלוני יונטיל, חתן חלי־רע, שפישקה רקד לפניו ביום חתונתו בבית־הקברות. הוא היה “קטיע⁸³, מחוסר שתי רגליו וזוחל על ירכו, וסמוכות⁸⁴ של עץ, כמין טבלאות קטנות, בשתי ידיו”. ויונטיל ספר לפישקה “את כבודו הגדול באודיסה. הכל רואים כיצד הוא זוחל על ירכו ונהנים. בחנויות הרבה מקבלים אותו ברצון ונותנים לו בעין יפה. הוא מתפרנס, ברוך השם, בכבוד וטוב לו”.

“ומאותה שעה ואילך – מספר פישקה – היינו מתועדים לפרקים, אני ויונטיל, ונגררים שנינו ברחובות העיר, הוא זוחל ואני צולע. יונטיל לא היה מתכון בטיול זה לשם טיול בעלמא, אלא כדי להראות לי את אודיסה שלו ולהתפאר עלי ברחובות נאים ובבתים יפים ובשאר דברים מעולים, כאלו כלם שלו הם וטובת הנאה יש לו מהם. בכל פעם שהראני דבר מה היה מציץ עלי בפנים מבהיקות, מגחך בנחת רוח, כאלו על ידי רחוב נאה פלוני ועל ידי בית נאה של פלוני יתגדל ויתעלה בעיני, והיה דוחף אותי בצד ובכתף ואומר: מה, פישקה! נאה היא העיר אודיסה? הגם בכסלון שלך שמא ראית כזאת?”

פישקה ראה את בית־הכנסת עם החזן הלבוש חלוקא־דגלחים, את פרדס העיר שמנגד לים השחור ואת בתי־המרחץ עם האספקלריות הגדולות – ודעתו לא היתה נוחה מכל הדברים המשונים והזרים הללו, וכעבור ימי הגשמים החליט לעזוב את אודיסה"

כיון שחם השמש – מספר פישקה – והקיץ היה ממשמש ובא, נתעורר רוחי בי ולא הניח לי לישב שם במנוחה… עכשיו הקיץ נראה לי בפנים חדשות. כביכול נִתן לו פה והיה מלחש לי ומעיר בלבי הרגשות מופלאות ומיני געגועים משונים… מעורר ומזכיר לי אותה, את הגבנית שלי. כל שיח, כל צמח וקול כל צפור היו מעוררים את דעתי עליה ונושאים לי שלום ממנה. ואני איני מהרהר אלא בה, ומדמה לי שכך היתה יושבת עמי, כך היתה מבטת, כך שוחקת וכך שפכה את נפשה. דמי היו מרתיחים בי, מרה־שחורה נעימה נפלה עלי ולבי מתגעגע ונמשך למרחוק, למרחוק…

קשים היו עלי טלטולי הדרך במקומות רחוקים ובין בני־אדם זרים. ויותר שהגעתי קרוב לתחומה של כסלון הונח לי ביותר. אורו עיני כשראיתי את יהודי מקומנו. דבורם, הלוכם ומנהגיהם שעשעו נפשי… אוירו של מקומנו השיב נפשי והתחזקתי, ובלב נכון בטוח בהשם־יתברך עשיתי דרכי ובאתי בבקר לתוך יער גדול. שם הטלתי את תרמילי מעל שכמי, פשטתי את קפוטתי ונשתטחתי מלוא קומתי תחת העץ בבין חציר ועשבים גבוהים ושכבתי לי בטח ואיני חושש כלום… ואני פוהק ועוצם עיני – ותנומה על עפעפי.

ואלי קול נשמע כקול צעדה וקשקוש עלים יבשים, הקול הולך וחזק והצעדים הולכים ובאים. מה זאת? תמה אני ורוצה לפקוח עיני, ומרוב יגיעה אברי כבדים עלי ואני שוכב כאבן דומם. איני שומע עוד כלום, שקט ודממה מסביב ומנוחתי נעימה. ולאחר שעה קלה של קורת רוח שירה־עצובה חשאית עולה באזני, וכמדומה לי שכבר שמעתיה. שירה זו יש בה מעין מרירות ונועם ביחד, ממלאה את עיני דמעה ואת נפשי רגשי עונג, והיתה לי כגשם ונוגה השמש הבאים פעמים כאחד. ופתאם החזיקוני בשער ראשי, לא ידעתי מי, וקול בהלה ובעתה שמעתי. אני מתעורר מהרה ומציץ מבין העשבים הסוככים עלי, והנה כד מלא גרגרים⁸⁵ מפרי אדמה מוטל על הארץ לנגדי, וממנו והלאה כדמות אשה מרתיעה והולכת ומביטה לאחוריה ביראה ופחד. אני עומד ממקומי, נוטל את הכד והולך להחזירו לידה. לא הגעתי עדיין למקומה והכד נפל מידי. אני כמטורף – עוד מעט ואנו עומדים שנינו, אני והגבנית שלי, מתמיהים ושמחים!"

הגבנית ספרה לפישקה את הצרות שתקפו עליה מיום שנפרדו זה מזו, ואיך ה“ממזר” מתעמר באשתו הסומית ומכה אותה הכה ופצוע, בדעתו כי אין תקוה עוד לאמללה בודדה זו להנצל מידו. ובעוד שני הנאהבים שופכים את שיחם איש באזני רעותו – נשמע ביער קול הכנופיה הקורא להגבנית.

"מנגד לחורבה אחת, בית־מלון לשעבר – מספר פישקה – ראיתי בתוך היער עגלות ידועות לי, ועל מקום פנוי מוקף אילנות מדורת־אש גדולה, וסביבה בני הכנופיה יושבים ושמחים. יד הממזר שלוחה לי בראשונה, נותן שלום לי ואומר: חייך, שהיו לי געגועים עליך, רבי פישל! ומכה זו לך מידי תעיד עלי כמאה עדים כשרים – ויד כל בני הכנופיה באחרונה, זה אל זה קורא: בואו ונקבל את פני “הנגיד”, ומכל צד, מימיני ומשמאלי, נושאים לי “ברכות־שלום” משונות עם מכות, חביטות ומהלומות, עד שנפל כובעי מעל ראשי. ועד שאני עומד ומקבל מכות נאמנות וראש לי חפוי לפי שעה בכנף קפוטתי, אשתי ממהרת ובאה וקוראה בקול ששון: היכן הוא? היכן פישקה שלי?!… שמחת אשתי צערתני יותר ממכותיהם של בני הכנופיה… נפשי היתה סולדת בה כשראיתיה בניוולה – אשה סומית וזקנה, כחושה ותשושת כח…

נשים ובתולות היו עסוקות אצל המדורה בשפיתת קדרות ובאפיית בולבוסין. והבחורים יש מהם באים ומתקרבים להן וצובטים אותן כלאחר יד ומנבלים את פיהם בדברי ליצנות. הנשים כועסות, כביכול, ומוכנות להקהות את שניהם. הללו עומדות ומקללות אותם ומסיימות בשחוק גדול, והללו בורחות, כביכול, מפניהם ונתפסות לרצון בידם, כתרנגולת זו שבעצמה נמסרת לתרנגול ובאה תחת כנפיו, כשהוא נותן בה עיניו, ומקבלת באהבה ניקור זה שמנקר לה בראשה".

ופישקה עם הגבנית פרשו מהחבורה, והלכו ונסתתרו תחת אחד השיחים. שם התיעצו על גורלם, והחליטו לברוח ולהמלט באותו היום מהעדה הרעה. פישקה התחבא ועלה על התקרה בהחורבה, והתנה עם אהובתו שתבוא גם היא לשם אחרי צאת הכנופיה לדרכה. אולם ה“ממזר” גלה במקרה את מסתריו ואמר לשחטו בסכין לולא עכבה הגבנית בידו. ואז כפת ה“ממזר” את פישקה ועקדו כגדי, בהניחו אותו לבדו בהחורבה עד שהתיר ר' אלתר את אסוריו.

פישקה כלה את ספורו הנוגה, השמש בא והעגלות קרבו לכסלון, “הכוכבים נוצצים וסוקרים להנוסעים משמי מרום בפנים מאירים, ובקצה השמים הלבנה עולה כמו מארץ ופני להבים פניה. דומה, שהיא אינה מבטת אלא עליהם, כי לכך נוצרה וניתנה ברקיע היא וכל צבא השמים העליונים להאיר לארץ ולדרים עליה בעיירות ולהולכי דרכים”. ור' מנדלי ראה בצערו של פישקה, וכדי לנחמו שאל אותו לשם אהובתו הגבנית, כי אפשר שיתגלגל הדבר על ידו למצוא את האבדה בחזרו בערים ובעיירות. פישקה הודיע אז, כי שם הגבנית הוא ביילה ושם אמה – עלקה, ומוצאה מעיר בטלון. וכשמוע זאת ר' אלתר הלבינו פניו כסיד ונשתטח מלוא קומתו על העגלה, ביילה היתה בתו מאשתו הראשונה שנתגרשה…

ר' אלתר ישב זמן מה כנדהם, ואחרי כן נתן קולו בבכי, הכה בידו על לבו ואמר: “אמנם חטאתי! אני אני השימותי את חייה. כדבריה כן הוא: “אבא שחט אותה”. ובשביל כך יד אלהים נשתלחה בי ואיתרע מזלי ונתקפחה פרנסתי, ובכל אשר אפנה לא אצליח”. וכשנתישבה מעט דעתו של ר' אלתר, קפץ ונשבע שלא ישוב לביתו בבטלון עד שימצא את בתו העלובה מאשתו הראשונה ויוציאנה מידי מעניה. ובאותו רגע עלה על עגלתו, חבט את סוסו ושב בדרך שבה בא…

___________

ערך הספור

“ספר הקבצנים” הוא הספור העברי הראשון, שאנו מוצאים בו ציור נכון ומפורט במדה מספיקה של מראה האנשים וסביבתם, תאור נאמן של ההשקפות, הנטיות וחליפת הרגשות של הגבורים, ומחזות מפורטים ונאים מאד של התולדה. ביחוד חדשים כאן לגמרי הסגנון ה“מדרשי” העשיר, המדויק והקל, ואופן ההרצאה הפשוט והטבעי, שהומר דק, עוקץ ונסתר מזדוג בו בו עם רוח חנינה ואהבה. שלוב המאורעות של הספור פשוט גם הוא, ורק הפגישות ה“נסיות” קצת של פישקה עם ר' מנדלי ור' אלתר ועם אהובתו הן זכר קלוש להאינטריגה הפלאית של ספורי הרומאנטיקה.

ה“אדם” שבקבצן

“ספר הקבצנים” פותח לפנינו עולם חדש ומראה לנו את חיי המפלגה היותר שפלה בישראל, מפלגת הקבצנים. אבראמוביץ מגלה את “האדם” שבהבריות העלובות והנמבזות הללו, שאין איש שם להן לב, כמו שעשה, למשל מקסים גורקי לה“יחפים” הרוסים. תחת הסחבות והתרמיל של הקבצנים נראים רגשי אהבה וקנאה, בוז ועריצות, וביחוד רגש־מפלגה חזק, הבז ומתנגד למפלגות ה״נגידים״. אולם רגשות טובים כאהבה וחמלה וקצת דמיון פיוטי ואסתניסות⁸⁶ מוצא אבראמוביץ רק אצל קבצנים שיצאו ממפלגות אחרות, כפישקה והגבנית, בעוד שהקבצנים מלידה הנם משחתי־המדות ובני בליעל.

ר' מנדלי

הגבור היותר מענין והראשי באמת בספור זה הוא ר' מנדלי מוכר־ספרים בעצמו, המופיע לפעמים גם בהספורים הבאים. הוא תאר את עצמו כאן מכל הצדדים. לפנינו עומד יהודי פקח ומרגיש מהסוג היותר יפה של הדור הישן: רחמן וסלחן לגבי הבריות, ומרנן קצת על מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא.

הפילוסוף של רחוב־היהודים.

אולם פילוסוף זה של רחוב־היהודים משלים סוף סוף עם כל פגעי בני־אדם ונגעי ה“גלות” והדלות, ואינו נלחם אלא עם עצמו, עם איזו נטיות רעות שפתח בו החינוך ה“גלותי”. “לבי מיסרני ואומר: כך דרכו של יהודי, שהוא מתערב בעניני ביתו של חברו, יורד לתוך נשמתו ובודקה בשאלותיו בשעה שהיא כואבת…” “אי, מנדיל! כבר הגיע זמנך להשכיל, שלא לאמר לאדם את האמת בפניו כנער…” אבל הנוחם אינו מרבה להציק לר' מנדלי, כי מטבעו הוא בורח מן הצער, יודע לבטל בלגלוג קל כל דבר מכאיב וליהנות מן החיים במדה האפשרית.

___________

בשנת 1869 פרסם אבראמוביץ ביהודית את הדראמה הסאטירית “הטכסה”, המניפה שוט בקרת נמרצה על עסקני הקהל ובעלי־הטובות שלנו, המתעשרים על חשבון העניים

ונבנים מחרבנם. וזאת העלתה חמתם של הפרנסים והקנאים, שנטרו כבר איבה לאבראמוביץ בשביל ה“אדם הקטן”; ובהיות ידם תקיפה בברדיטשוב אלצוהו לעזוב את העיר וללכת לז’יטומיר. אולם אבראמוביץ לא הניח כלי־זינו מידו, והוסיף לשלוח את חציו ללב עסקני־הצבור בספורו האליגורי⁸⁷

“סוסתי”

שנדפס בשנת 1873. ספור המעשה לקוח מכתביו של ישראל המשוגע, הגבור הראשי של המאורע. בחור זה לא חפץ לעשות את רצון אמו, האלמנה ציפה המתפרנסת מחנות של מיני צעצועים, ולשאת לו אשה ככל בני גילו, אלא היה ל“איכסטירן”, המכין את עצמו לבחינה בשעור בית־ספר בינוני, כדי להכנס לאוניברסיטה ולהיות לדוקטור. הוא היה מתבודד בחדרו ועוסק יומם ולילה בלמודי החשבון וידיעות הטבע, גם היה משנן “בעל פה דברי הבאי⁸⁸ והבלים, דברי ריבות ומלחמות, שבני־אדם היו מתגרים זה בזה, חובלים ומזיקים והורגים זה את זה מימי בראשית ועד עתה”. עליו היה לזכור בעל־פה “ספורי־בדים ומעשיות נוראות בגבורים רעבתנים ושכורים גדולים, מעשיות בבריונים⁸⁹ חמסנים וגזלנים ידועים, מעשיות בגלגולים, במכשפים ומלחשים, בנשים כשפניות, באובות⁹⁰ וידעונים”⁹¹: וכל דברי ההבלים הללו, שקשה מאד לשננם בימי הבגרות, דלדלו את גופו של ישראל, בלבלו את מוחו והשרו עליו רוח עצבות עד שהיה לפעמים כמטורף.

באחד מימי הקיץ החמים, בשעה שהשמש בוער כתנור, חש ישראל בראשו והלך לטייל בשדה כדי לפזר את מחשבותיו הנוגות. הוא השתטח תחת האילן, ונדמה לו כאלו האילנות והדשאים “מתנענעים ומשתחוים לו איש ממקומו, כלם רוקדים כנגדו, רוקדים וסוקרים לו כמזמינים אותו ואומרים: בוא ונרקד, דוד נעים, בהלולא⁹² של עולם…” ופתאם הגיע לאזניו מרחוק קול המולת בני־אדם ונביחת כלבים. ישראל עמד מיד והלך לשם, והנה “נערים פרועים מתגודדים על סוסה אחת דלה וכחושה, מלעיבים בה ורודפים אותה, משליכים עליה אבנים ושוסים בה כלבים רבים. והכלבים כמה מינים, מקצתם אינם יודעים אלא לנבוח, חורצים לשונם ונובחים, ומקצתם מתנפלים ונושכים בשניהם”. ישראל, החבר באגודת “צער בעלי חיים”, לא יכול להביט במנוחה על מעשה עול זה, והוכיח את ההוללים על רדפם לחנם את הסוסה העלובה והרעבה. – “תאכל את בשרה – השיבו הריקים – ספחת זו מה אצלנו? אותה רעבתנית למה היא גוזלת מזונותן של בהמות המקום?” – “גזלנים! – גער עליהם ישראל מתוך כעס – למה אינכם חוששים לאותם התישים ולאותם הסוסים הרועים שם בקמה, שאוכלים ומכלים יגיע כפיהם של אחרים הזורעים בדמעה וממלאים כרסם מפרי מעשיהם? כאן אתם מדקדקים עם סוסה רעבה על מלא כף חציר, ושם אין אתם מקפידים על הפסד מרובה, שהסוסים גורמים לאחרים. מה שהם מפסידים ורומסים ברגליהם הרי היה מספיק למזונותיה של הסוסה ולמזונות צאצאיה וצאצאי־צאצאיה לדורות עולם!…” – הע־הע! – קראו זה לזה הנערים ואמרו – לקפחנו בשאלות הוא בא אלינו, והוא כועס! בואו, דודים!" וריקא אחד צייץ⁹³ בקולו, ומיד שבו בני החבורה וכלביהם לרדוף אחרי הסוסה, פצעוה, הממוה והבריחוה לתוך אחד הבורות.

כשבא הלילה הלך ישראל לבקר את הסוסה, ומצא אותה “רובצת בטיט עיפה ושוממה בלא כח, ואלמלא גנוחי גנחה ברוחה הקשה, ואלמלא נפנוף והשפלת צלעותיה בכל נשימה ונשימה” סבור היה נבלה מוטלת לפניו. – שקשק, שקשק! – פתח בלשון סוסית, ובהחליקו צוארה הניח פקיע⁹⁴ של קש לפניה. ומה השתומם ישראל כשהביטה עליו הסוסה בעיני צער, געגועים ותחנונים של אדם חלש ומדוכא לחנם ביסורים, והחלה לדבר אליו בלשון בני־אדם ובקול ההולך כמו מחבית ריקה, כאלו דבר רוח מתוך גרונה. היא ספרה לו את מוצאה וקורותיה:

“ובימים ההם היה בן־מלך אחד חכם ונבון ובעל מדות טובות. והיה בן־מלך זה נודד ממולדתו ומבית אביו כשעדיין הוא נער, ועובר במדינות לראות את כל הנעשה בעולם, ועשה לו שם בגויים. ומלך מצרים, ארץ טמאה בגלולי חרטומים מנחשים וקוסמים, כעס על אותו בן־מלך, שבא כאורח לגור בארצו ונמלך בפמליה⁹⁵ שלו ואמר: הבה נתחכמה לו לאבדו מן העולם. ועשו החרטומים בלהטיהם והפכו את בן־המלך לסוסה והעבידו אותה בפרך, בכל עבודה קשה ובחומר ובלבנים לבנין פיתום ורעמסס, ימים רבים מררו את חייה עד שעמד לה מושיע. בא בעל־שם מפואר, שכל הקוסמים כאין נגדו, אמר שם וחזרה הסוסה והיתה בן־מלך כבתחלה. כל ימיו של בעל־מופת זה וכל ימי תלמידיו אנשי השם אחריו היה בן־מלך נתון בשלוה, ועושר וגם כבוד היו לו; וכשמתו שלטו בו שונאיו הרעים והפכו אותו שוב לסוסה בכשפיהם הרבים, ובדמותו זו הוא מתהלך מגוי אל גוי… כל הרוצה לרכוב עליה ורוכב עליה. מי שידים לו מכה וחובל בה… לעולם היא מושכת בעול, מושכת ומתיגעת ונושאת חומר ולבנים, שמהם הרי זה נבנו כמה וכמה כרכים ועירות”.

ישראל, שמוחו מלא חזיונות בדים ותעתועים, נזדעזע מן הספור והוריד דמעות על מזלה הרע של הסוסה; אולם כשראה לאור לבנה שהיא “אוכלת קש בנחת־רוח ובחשק גדול כבהמה מלידה ומבטן, התחילו הרגשות משונות זו מזו מתגוששות בלבו. פעם נתגלגלו רחמיו על סוסה שוממה ועלובה זו, ופעם נתמלא עליה חמה, שהיא רבוצה בטיט ואינה חוששת. והיאך יטעם לה קש לאחר המכות הגדולות וכל הבא עליה היום! ועלה במחשבתו שמא כל המעשה שראה היום אינו אלא חלום, ושמא יש לו עסק עם סוסה פשוטה הדיוטית”. הוא קם והתרחק ממנה, ובאותו הרגע השמיעה הסוסה אנחת בן־אדם ורחמי ישראל נכמרו עליה שוב והחל להוכיחה ולעקץ לה בדברי חדודים על היותה שקועה בטיט. והסוסה השיבה, כי טוב לה להחליץ עצמותיה היבשות על טיט זה שהוא לה כשטיח⁹⁶, וכי עברו עליה ימים עוד רעים מאלה, בעת שלא היו לה מעמד ומנוחה אפילו שעה אחת, והכלבים שבכלבים, רבותיהם הגדולים של הכלבים דהאידנא, היו עושים רצון בעליהם באמונה, והניחו בעורה את רשמי שניהם עד היום. ובאותה שעה נדמה לו לישראל כי

“היו קולות וברקים ועמד רוח סערה. עמוד גדול של אויר חוזר כגלגל, מתרומם ועולה בחללו של עולם ומעלה עמו אבק וצרורות ושאר מיני דברים ומרקידם בערבוביה משונה. כלם חוזרים דחופים ומעורבבים כרוחות ושדים, ומכניסים לתוכם את כל הבא לפניהם בדרך ורוקדים לקול מנגינה חטופה ומטורפה – קול קרקור ויבבה, קול צפצוף, צלצול ושריקה, קול גניחה ודגירה⁹⁷, קול המיה וקול תאניה ואניה. והאילנות בשדה וביער עונים חלקם אף הם ברעש גדול, מתגעשים ומנענעים ראשיהם. הלבנה מתבהלת, נחפזה ונטמנת בעבים”. וישראל “הופך פניו ומסתכל בסוסתו ואינו מכירה – צורתה מתחלפת כמה וכמה פעמים ברגע. רגע היא נראית בדמות אדם: גרגרת צנומה, פיקה⁹⁸ גדולה בולטת, פאות קלוטות ומסובכות, פה פתוח ושפתים נעות וגניחות יוצאות מקרב לב… ופתאם נזדעזעה, זקפה אזניה ועמדה על רגליה בהולה, כאילו נחש הכישה. נתמתחה בכל מלוא גופה וכשכשה בזנבה, כסוסה בטבע ברייתה. ועד שהוא עומד ומשתומם ומין בריה משונה בא ועולה על גבה, חובטה ברגליו ושורק שריקה גדולה – ומיד הסוסה קופצת ועולה מן הבור, והיא ורוכבה נעלמו מעיניו… – הוי, סוסתי! – צעק ישראל בכל כוחו – והרוח הולך וסוער, והקולות הולכים ומתגברים. עמוד החוזר באויר חוטפהו והוא חוזר בו בתוך שאר בריות משונות. שם כשפניות זקנות רוכבות על מכבדות⁹⁹ ומגרפות¹⁰⁰ ועלמות יפהפיות – אלה על שעירים, אלה על דיות וינשופים ואלה על חתולים”.

וכשלא שב ישראל באותו הלילה הביתה בשעה הקבועה, דאגו בני הבית לשלומו והלכו לבקשו בשדה ובחורשה עד שמצאוהו שוכב תחת אחד השיחים ומתנמנם, נים ולא נים, תיר¹⁰¹ ולא תיר, ופניו זועפים ומשונים. ומני אז נהפך לאיש אחר, והיה שרוי תמיד בכעס ובעצבות, ממעט באכילה ובשינה, מתבודד ויושב בטל ומדבר לעצמו דברים משונים ומקוטעים. כל בעלי־החיים נראו לו כסמלים של בני אדם ידועים, והיה נכנס עמהם בשיחה. הוא רואה את התרנגול הגדול שבחצר בהלחמו בחברו, והוא מוכיחו לאמר: “כבוד מעלתך! הרי “גבר” אתה ובן חיל, הדור בכובע כרבלתך¹⁰² עם ציצת־תפארת של נוצות בראשך, וצפורן חד כמסמר בעקבך הלוא הוא הודך וכלי־זינך, גם דעת לך ובינה להבחין ולהבין, ומנהגיך, אדוני, סלח נא אם אומר, לא לפי ערכך. משעה שכבוד מעלתך דר כאן בחצרנו המולה שם וצוחה. אתה קורא בגרון, מתקוטט ונלחם תמיד עם אחרים, והכל בשביל אהבת נשים… כלום לכך נתנו כלי־זין לנקר בהם איש את עינו של אחיו?… מר אוז ומר ברבור, השרויים כאן, הנהגתם טובה משלך. הם נראים שוטים והדיוטים, אבל הם צנועים ואבות רחמנים”. אחרי כן שם ישראל את פניו להפרה ועגלתה, העומדות ואוכלות מתוך האבוס, ושאל בקידה והשתחויה: “מה שלומך, מרת פרה, ומה מעשיך מטרונה כבודה? ומה מר שור, בעלך הנכבד?… ולמה הוא להוט כל כך אחרי הבלי העולם בשוק תמיד בכל עת ואינו נותן דעתו על זה, שחובת גברא היא לצחק פעמים עם אשתו, לטייל עמה, לראות ולהראות עמה ביחד?… הואילי נא וטעמי מעט מרקחת זו – הוא מורה בידו להאבוס – טעמי, מטרוניתא, ותני גם לעגלתך הבתולה לא תבושי, יפתי, עגלה עדינה!” ובעודנו מדבר באו מר צימפל ורעיתו ובנותיו לבקר את אמו, וישראל נוטל את האבוס מלפני הפרה, מכניסו לתוך הבית, מעמידו לפני האורחים הללו ומזמין אותם בקול הברה משונה כדרך שמזמינים את הבהמות לאכילת מספוא".

לא היו ימים מועטים וקדחת עצבים קשה הפילה את ישראל למשכב. וכששבה בינתו אליו ופקח את עיניו ראה "זקן מגודל, פאות ארוכות וצורה משונה של בן־אדם. והוא לוטש עיניו, מעוה פניו ודש ברגליו ומלחש עליו ואומר: “בת מחלת¹⁰³, אזלת אוסיא¹⁰⁴, בלוסיא¹⁰⁵, איבדור תבלונייכו¹⁰⁶, התבדרו בחורשייא ולגו ישראל בר ציפא לא אתיתו. בין כוכבי יתבינא, בין בליעי שמיני וקאקי חיורי¹⁰⁷ אזלינא. בטינא סרוחה דבר־טיט ובר־טינא טור וטור על טור, ועליו שונרתא אוכמתא¹⁰⁸ בת אוכמתא רועה שפיפונים לסמנגלוף, לאניגרון ולול בן שפן”¹⁰⁹. – פסיק, הפססיק! – נתעטש ישראל, ובעל השם שמח על סגולותיו שהעלו לו ארוכה, “וחתך מן השלחן והכסאות שבע חתיכות עץ קטנות וחפן¹¹⁰ שבעה קמצים עפר מתחת האסקופה¹¹¹ ומן החור, שבריח הדלת נתון בו”. אחרי כן הוסיף עליהם שבע מטבעות כסף, שנטל מאמו של החולה, אחת מפוזמקאותיו¹¹², שבעה חפנים אפר הכירה ושבע שערות מזנבו של החתול ויצא ללחוש על כל אלה לאור הלבנה על פרשת דרכים. גם גויה זקנה עמדה בזוית החדר, פהקה בקול, לחשה ורקקה על המזיקים וקללה אותם בלשונה: “טראסצא איח מאטערי – תפח רוחן של אמותם!” ובתוך כך נכנסה בריינדיל המתורגמנית, המקריאה לנשים בבית־הכנסת, ששבה משדה־הקברות, אחרי שהשתטחה שם על הקברים והתפללה בשלום החולה – והציעה לגלגל לו ביצים ולהתיך לו שעוה.

כששב ישראל לאיתנו הוסיף לשקוד על למודיו, וביום קיץ אחד נפרד מאמו מתוך דמעות ונשיקות ונסע לדניפרון כדי להבחן ולהכנס לאוניברסיטה. וביום הבחינה היה לבו טוב עליו, גם עודד את רוחו בכוס יין, אולם בראותו את המורים המלובשים בגדי־שרד בכפתורים נוצצים והמביטים עליו בעיני זעם – מיד נתבלבלה דעתו. אחד המורים הרבה עליו שאלות ונגרר מענין לענין עד שהגיע להמעשה ב“יאהא הכשפנית” – ושם נכשל ישראל ונתקפח. ברגע אחד בא קץ לכל יגיעו ותקותיו, ומרוב צער לא היה יכול לשבת במעונו והיה שט כל היום ברחובות ומחוץ לעיר, וגם בלילה הבהילוהו בשנתו תמונות משונות המביטות בו בכעס ובחרפה. בלילה אחד ענו אותו הלצים בחלומו עד שהתעורר וקרא כגבר “קוקוריקו”, וכשנבהל בעצמו מפני קול קריאתו קפץ ונמלט החוצה, והיה רץ עד שנדמה לו כי נתקל באיזו אשה “בלה וכחושה, שאין בה אלא עור ועצמות. במקום עינים שני חורים מוקפים עור עכור, מזוהם ומקומט כעין קלף. הפה רחב ופתוח עד למתחת האזנים, והוא בור ריק, אין בו שן אחת אלא הלשון בלבד מפרכסת ומתפתלת שם כתולעת. על זרועה סל מלא סרטנים חיים וגדולים, זוחלים ומטפסים זה על גבי זה ומנענעים הצבתים שברגליהם”. ומיד עלה הרעיון על לבו, שזו היא יאהא הכשפנית הרודפת אותו…

יום אחד עבר ישראל ברחוב וירא והנה שוטרים מכים נפש בהמה, וכשקרב אליהם נזדעזעו אבריו כי הכיר את סוסתו הזקנה בפאה הסבוכה שלה, בגרגרתה ובגבה הכפוף והמסורטט¹¹³. ויפדה ישראל את השבויה מידי לוחציה, ויוציא אותה מחוץ להעיר שאין לה רשות לרעות שמה. הוא הולך בראש, והיא נגררת אחריו בעצלתים, פוסעת ועומדת בדרך. ויש שלא תזוז ממקומה או תרבץ באחת הבצות, וישראל מגלגל עמה ומושכה בפאתה. הוא עיף ומדוכא ושופך את מרי שיחו באזני עצמו: “כמה מגונים מנהגיה של זו! לא עלה על דעתי שכך תקניטני. אני מדבר עליה טובות ומבקש על נפשה מלפני המצערים אותה, והיא מצערתני וממררת את רוחי!… אני מדריכה בדרך, אומר לה: לכי לפנים, והיא לאחור! אני לה: זה הדרך לכי בו, והיא טובעת בטיט! וכי כך נאה וכך יאה? יודע אני, אלמלי הייתי משים רסן בפיה, עולה ורוכב על גבה וחובטה במקל היתה הולכת לכל מקום שהוריתי לה…” ובני־אדם עוברים בדרך ורואים את ישראל המטפל בסוסתו ומושכה בציצת־ראשה, והם מלגלגים עליהם. “זה אומר: סוסה זריזה ומזורזה זו מניין היא לך, דודי? וזה אומר: מה לך, בן־אדם, ולבריה שפלה זו? הנה צעיר אתה וכח במתניך, הנח את הנבלה ולך לדרכך!… והללו אומרים: למה אתה מצער נפשך ונפש בהמתך, הרכב את הבהמה על שכמך וטוב לשניכם”.

והחמה שקעה, השמים התקדרו בעבים וקול רעם נשמע מרחוק. ישראל מהר לבקש לו מפלט תחת עצי יער גדול, ומשך אחריו את הסוסה בכח עד שבעטה בו. הם השתטחו על העשבים “וברק נורא בוקע חלוני רקיע ומאיר את הארץ בלהבות־אש. אחריו שואג רעם וקולו הולך בחללו של עולם כקול רבבות נשקי אש יורי אבני־בליסטראות¹¹⁴ כלם בבת־אחת. רוח סערה מתגעש, הומה ומיילל כזאבי־ערב רעבים, כאלו מאה מכשפים נתלו היום ובשלהם הסער הגדול הזה. נעור היער הנרדם ועמו כל עשב, כל שיח וכל עלה, כלם מזדעזעים ורועשים ובפטפוט לשונות משונות מפטפטים. ינשופים ועורבים ועטלפים הם וכל עדתם אף הם משמיעים קולם בתוך מקהלה איומה זו – והיה רעש ונהימה, גניחה ונאקה, צפצוף וצוחה, עד שגשם גדול שוטף בזעף וסותם פיות כל אלו ונשתתקו כלם כאחד. נורא הוא לילה כזה בתוך היער, איום ונורא מאד!” ישראל מתכנס תחת נופו של אילן, והוא רטוב ורועד בכל אבריו. בזכרונו עוברים מחזה שדי וגבורותיו המתוארים בספר תהלים, והוא רואה עתה את האלהים בעיניו. “הנה הוא רוכב בין הבתרים – בין עבי שחקים! גוש ענן כבד, כלו שחור וצח ובהיר הוא בקצותיו, דואה שם במרום, בדמות סוס גדול כביר כח. צוארו האפל לבוש רעמה כלבנת כסף, נשימתו להב, מפיו יוצאים ברקים ולארבע רוחות השמים בטיסה אחת מתעופפים – הוא הכרוב בעצמו ובכבודו שם. גבור נערץ רוכב עליו, לבושו ארגמן, תלתלי ראשו וזקנו המסולסל כשלג מלבינים. אחריו הולכים גדודיו, צבאות ענקים, כעוג מלך הבשן וגוג־מגוג מבני הרפאים, ועל ידם חיות קטנות עם גדולות למיניהן. בכובד ראש ובחפזון הם נוסעים, המקום ידעם לאן הם נוסעים, ומשאירים אחריהם נתיב מזהיר ברקיע. הירח מושיט מקצת ראשו מבין מפלשי עבים ומביט אחריהם ממקומו ביראת הכבוד”.

על ישראל נפלה תרדמה, וחזיונות מבהילים התעללו בו עד אור הבקר. וכשהקיץ היתה רוחו סרה ועגומה אף על פי שהתולדה חדשה את פניה אחרי הגשם והיתה מלאה זיו ושמחה. גם הזמיר בזמירותיו עורר בלב ישראל רק זכרונות נוגים, וכדי לפזרם נכנס בשיחה עם סוסתו. היא התאוננה על הלצים המענים אותה בלילות ומתעללים בה עד שהיא נופלת תשושת כח. מחבלים שונים באים ורוכבים עליה, מזיקים משלהם וכלי־קדש משלנו, “מדיינים, שוחטים, מנקרים ומשגיחים, ראשי כנסיות, גבאים, גזברים, בעלי־תפלות ותוקעי־שופר, מלמדים, פרושים, בחורי־ישיבה, משולחים, יהודים תמימים, יהודים כשרים, בני־עליה ובני־אבות, עד שדכנים, בדחנים ובטלנים, לומדי משניות ואומרי תהלים, מספיקים מכשירי חנוכה ופורים, גוררי המעגילות¹¹⁵ והטבלאות ונוקדי מצה, נשים טבלניות, גבאיות, מקוננות ומודדות בית־הקברות וכיוצא בהם”. ישראל נתמלא רחמים על הסוסה העלובה, דבר על לבה דברים נחומים והבטיחה כי הוא מרבה לעשות ולהשתדל בשבילה. ובדברו הוציא מכיסו חבילת מכתבים, שהחליף עם הועד של חברת “צער בעלי חיים” על הטבת גורלה, וקרא אותם באזניה. ישראל עורר את רחמי הועד על הסוסה האמללה שהיתה כהפקר, והבריות נוקמות בה באכזריות בעד אכילת מזון כל־שהו; והועד השיב, כי אמנם משונה סוסה זו משאר בהמות: “פרועה היא ואינה מקבלת מרות, פורקת עול ובועטת כשתזדמן לה שעת־הכושר. ולא די שמעשיה מכוערים, אלא אף גופה מזוהם. ראשה צרוע והפאה שלה קלוטה ומסובכה, ומצוה להרחיקה משאר בהמות העולם, שלא תזהם אותן במגע. ולענין עבודה, הרי אין כחה יפה אלא למלאכות קלות ולא נקיות… ועוד היא מתחצפת לילך ולהזיק, ובאה כמה וכמה פעמים בשדי תבואה וגורמת הפסד מרובה לאכרים יושבי הכפרים… תתקן בריה זו שלנו את צורתה ולא תהא משונה משאר הבריות. וכדי לעשותה ראויה לקבלת טובה באחרית הימים אין לנו אלא לרפא משובתה”.

באותו רגע נשמע ביער קול צעקה, ואכר אחד עבר עם עגלתו הטעונה עצים וקלל גם הכה בלי חמלה “את סוסו הדל, שקשה לו למשוך משא כבד ממנו ועומד לפוש לפרקים”. ויגש ישראל לבקש רחמים על הסוס המוכה כחבר באגודת “צער בעלי חיים”, אולם האכר הניף עליו את שוטו וישלחהו לכל הרוחות שבעולם, ויברח וישב למקומו. וכשנתישבה דעתו עליו, החל לדרוש בשבח ההשכלה ולדבר על לב סוסתו שתקנה דעת, למען תיטיב עמה החברה “צער בעלי חיים”. אולם הסוסה הסיחה את דעתה גם מן המכתבים וגם מן הדרשה, נטתה הצידה ואכלה עשב במנוחה. וככלות ישראל את דבריו והשתטח על הקרקע נעלב וכועס, קרבה הסוסה והשיבה לו: “כל מה שאמרת אינו אלא דברי־הבאי לבדח נפש כל חי. ואם לא השחוק הוא? כאן יושב לו ועד החברה, עסוק בהלכות צער בעלי־חיים ותורת חסד על לשונו, ושם מצערים את בעלי החיים ומכים אותם… אין מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי־תיאטראות, וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר שפתים ואנחות”. – “דייך למלאות פיך שחוק – גער בה ישראל בנזיפה – כשמסיחים עמך באמת ובתמים, כשמדברים עמך בדברים נכבדים, בדברי תורה והשכלה”. – “כמדומני שמטורף אתה ושוטה – השיב לו בנזיפה גם הקול המדבר מפי הסוסה – לה, לבריה עלובה זו, אומרים: השכילי! ואני שואל אותך, ראשית, למה נגזרה גזרה זו דוקא עליה? והרי יש בהמות הרבה בעולם, סוסים וחמורים הדיוטים, שלא נתחנכו מימיהם באחת מן הארוות, ואף על פי כן הם מתפרנסים שלא בצער, והלואי שתהא מתפטמת כמותם. והשנית… היכן כתוב שהסוסים – הכל חייבים בתעודת הארווה? מה ענין כלכלה ומחיה להשכלה? בכח מה אינם מניחים למי שהוא לאכול ולנשום ולחיות אלא עד שילמד מתחלה דברים ידועים?… וכשבאנו לכך לא אכלא את פי ואומר לך דברים ברורים. דע שאין חפץ לבריה זו בהשתדלות מצדך, שיהיו צרכיה נתונים לה בחסד וברחמים, ואף לא שיהיו נתונים לה בשביל טובת הנאה שיש להעולם ממנה… אני ככל הבריות – תאמר בריה זו… וכשחיי יהיו תלויים ברחמיו של מי שיהיה, הרי הוא כמו הודאה, שלו לבדו ראוי לחיות ולא לי, ואם אין הוא לי אין לי להתקיים. וכשזה יחייני בשביל טובת הנאה שיש לו ממני, הרי הוא כאלו הוא העיקר ותכלית הברואים, ואני לא נבראתי אלא כדי לשמשו ולהועיל לו בחיי הבלי; ובאמת הריני נפש חיה בשביל עצמי… לא, שתדלני היקר, לא על רחמים, ולא על הנאה, אלא על האמת והצדק העולם מתקיים. מה אתה אומר, פטרוני?” – “מה אומר ומה אדבר – גמגם ישראל בלשונו – אין הדברים אלא דברי “רוח”: הרוח מדבר היום מתוך גרונך!”

“הנני!” – קרא איזה שד שיצא פתאם מעמקי היער – הנני כי קראת לי!" הוא היה “בעל בלורית גדולה וסבוכה, כובע אדום עם נוצות מכל מיני עופות על ראשו, ערפו שמן ובריא ועיניו איומות ומראהו מראה גזלן נורא, שרבים המית בחייו”. ומה גדל פחדו של ישראל בהודע לו, כי זה הוא האשמדאי, מלך השדים, בכבודו ובעצמו. אולם בעודנו עומד נבהל ונבוך, נגש אליו משרתו של האשמדאי, ברחא, ובתתו לו שלום במכת־לחי, כדרך השדים, “העמידו תחת קילוח מים קרים, דש והחליץ עצמותיו, הלבישו כתונת משונה, מצנפת ובגדי בד ועשה לו עוד כמה דברים הצריכים לגופו”. על ידי המצנפת שעל ראשו היה ישראל ל“רואה ואינו נראה”, ואז בא בכפו של האשמדאי, שטס וטייל עמו באויר והראה לו למטה על הארץ מחזות שונים ונוראים של שדי־קטל, ערים הרוסות ב“פוגרומים” וקמוניות¹¹⁶ גבוהות כמגדלים ומעלות עשן, שהן בתי־חרשת למכשירי־מלחמה. ופתאם ראו עיניו מראה נהדר של ארץ חמדה:

“שדות עוטפים בר. חלקה אחת – חטה בשולה ועינה כעין הזהב, וחלקה אחת אצלה כוסמת¹¹⁷ פורחת ואודם ולובן בה, ועל מצריהם ירקרק דשא, עשבים וציצים ופרחים נחמדים למראה. עדרי־צאן רועים בעמקים, עזים ושעירים מטפסים על הרים ומקפצים על גבעות. שמחה וגיל בכל מקום, צפצוף וקול־זמרה – זמרת צפרים בחורשה, זמזום זבובים ויתושים הפורחים באויר, צרצור חגבים המנתרים בבין חציר, צהלת סוסים וגעיית בקרים באחו. על פני מישור גדול זרועים כפרים ומושבות הרבה, כלם מתוקנים ומשוכללים בבנינים נאים, ברפתים ובגרנות ואסמים. בכרמים פרחה הגפן, ועצי־מאכל נושאים פרים בגנים, מור¹¹⁸ ואהלות¹¹⁹ וקנמון¹²⁰ זולפים בשמים. הקטנים משחקים ברחובות ומרקדים כבני־צאן, והגדולים מסובים תחת אילנות, איש מקטרתו בפיו ודברי־שיחה ביניהם אוכלים ושותים ושמחים”.

“אשריך, ארץ, שככה לך!״ – קרא ישראל מתוך קורת־רוח והנאה, אולם כעבור רגע ראה והנה היתה האדמה הברוכה למדבר שממה. אש אכלה נאות־דשא ולהבה להטה שדי־חמד, אין דגן ואין חטה. האילנות חשופים, כמושים, העלים והענפים גדועים. יגון ודממה בכל מקום, לא נשמע קול אדם וקול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נשמו ואינם! – זה מעשה ההשכלה וזה פריה – הסביר לו האשמדאי בלעג ובוז כדרכו – ההשכלה בטובה הגדול נדרשה ללא שאלות ובאה למדינה זו בכל כלי־אומנתה: בדם ואש ותמרות עשן. באה ממרחק ללמד לאנשי־המקום ההדיוטים בינה ולעשות עמהם טובות. וכיון שגוי זה לא היה רוצה לקבל טובותיה, בשביל שהוא שומר אמונים ומנהגי אבותיו, למדתו דעת ודרך־ארץ בעל־כרחו”.

וישראל היה רוכב על מגרפה ושט זמן רב במרומים בין קהל השדים והלצים, וראה כמה דברים משונים ושמע מפי מלויו הרבה ספורים נפלאים. וכשמצא חן בעיני האשמדאי, החליט לעשותו לעסקן צבורי ולבעל־טובה הרוכב על הסוסה העלובה ולוחץ אותה. שד אחד הורה לו אז את דיני הפרנס והלכותיו: "אנכי כל הקהל כלו – עשה הכל כרצונך ואמור: כך הוא רצונו של הקהל… פני ירא שמים – ראשית חכמה; יראת שמים היא פרה חולבת לאדם בעל־דעה… התאכזר במדת הרחמים – הוי אכזר וחמסן, פשוט־עור מעל עניים חיים ומתים, ובפני הבריות תתמלא עליהם רחמים ותתאנח במרירות… התחבר לתקיפים – וביחוד למי שידו תקיפה, וגם הטקסא¹²¹ ברשותו… לעולם תהא תובע… סכל את הבריות… ועיר ובהלות אל יבהלוך. כשתשמע פעמים קול ההמון, תינוק לא חכים זה, צועק וגועה בבכיה, אל תתפחד ולא תתן דעתך עליו… חלל השם… והתגולל על מגלה סוד. כשיעוז אחד מאחיך לספר כל מה שנעשה מאחורי הפרגוד שלך ויודיע מעשיך ברבים – על חטא זה תשסה בו את הנערים, עזי הפנים שלך ויתקלסו בו".

ישראל נבהל וקרא בחמת רוחו: “אוי! איני יכול לרכוב… בחייך וחיי ראשך איני יכול!” אולם האשמדאי לא שם אליו לב, הקהיל את כל הרוחות שלו, והממונה על המלתחה פרכס¹²² את ישראל והלבישו את הבגדים הראויים לעסקן צבורי. הוא "גלח אותו והשאיר לו פאות נאות, נתן בראשו כיפה של משי, ועל הכיפה כובע־דרבנן. הלבישו כתונת פרופה¹²³ בעניבה רפויה, שיש בה פריעת החזה, וטלית־קטן עליה, מכנסי־בד קצרים, סוליים¹²⁴ ברגליו ופוזמקאות, קפוטה ארוכה ואבנט, ואדרת חמה של זנבות־שועלים. שמח הממונה במעשי ידיו, והוא מקפל שפתו התחתונה ונעשית דובדבניה¹²⁵ אדומה, מעקם פניו עקימה משונה ומושיט לו את לשונו. ראה אותו האשמדאי ונהנה, שחק לו ואמר: “יפיפית, ישראל! הדור אתה בלבושך, פניך נראים מטוגנים כצפיחית בדבש, אתה מזיע באדרתך החמה ומבהיק מתוך כובעך הנאה כאילת השחר”. פתאום נזכר הממונה, כי דבר מה חסר עוד לישראל, “ומיד עג עגולים מאחורי ראשו בתער־הגלבים והעמיד עליהם קרני־דאומנא¹²⁶ לכבוד ולתפארת”. ואז, כשהיה פעלו תמים, נשאו הרוחות את ישראל בגילה וברנה, והושיבוהו על הסוסה, ובחבטם אותה בכח נחפזה ונבהלה לרוץ כאילה שלוחה בנשאה את רוכבה, ששמע מאחריו קול רעש ושחוק גדול. אולם במרוצתה השמיעה הסוסה אנחה מרה, ששברה את לבו של ישראל, ונפל מעליה בטירוף הדעת כאבן. האשמדאי מהר אליו, הושיבו שוב על הסוסה ובקש להשביעו שיהא נאמן לתפקידו עד עולם, אבל ישראל לא נשמע לו בשום אופן; ואז נתמלא מלך הרוחות חמה, שם רגלו האחת בארץ והשניה במרום, אחז את הממרה בציצת־ראשו והטילו ככדור מגבהי שחקים. “אוי, אבדתי, אבדתי!” צעק הנופל בהתגלגלו בחללו של עולם, עד שנתחבט ראשו בארץ. ובאותו הרגע פקח ישראל את עיניו, וירא והנהו שוכב על קרקע החדר אצל מטתו, ואמו בוכיה ומסייעה לבני־אדם להשכיבו שוב על המטה.

כשנודע לציפה האלמנה שבנה נכשל בבחינה, אמרה בלבה כי עתה יבוא קץ לכל הבליו ולמודיו; אולם עברו איזו שבועות וישראל עודנו לא שב לביתו. ותסע ציפה לדניפרון, ותביא עמה את בנה, והוא סר וזעף ושרוי תמיד בעצבות עד שהוכה בקדחת ונפל למשכב.

– “אלמלי שמעת מתחלה לתורת אמך – משמיעה לו ציפה את מוסרה – ולא שנית מסדר העולם וממנהגי אבותינו ונשאת אשה, לא היו באים עלינו יסורים קשים אלה. אוי המעשיות, המעשיות שלך!…”

– “כל זה אינו אלא מהם, מן הלצים ההם” – אמר בעל־השם בגאוה של בר־סמכא. והגויה הזקנה לחשה, רקקה, פהקה וענתה לעומתו: תפח רוחן של אמותם!"

___________

ערך הספור

“סוסתי” היא יצירה שחציה סיפור וחציה פובליציסטיקה, והיא מלאה רמזים כלפי הסדרים הפנימיים והחיצוניים שאנו חיים בהם. מצד אחד מוסיף אבראמוביץ להלחם כאן בבעלי־הטובות ועסקני־הציבור שלנו, הרוכבים על “הסוסה” ויונקים את לשדו של העם; ומהצד השני הוא מרחם גם על העסקנים הללו בעצמם, שלא נתרבו בישראל אלא מתוך ההכרח של התנאים החיצונים הקשים והבלתי נורמאליים,¹²⁷ שהם מקור כל הרעות. אבראמוביץ הוא כמעט הסופר היחידי שהתיחס ל“מנהיגי הקהל” שלנו באופן אנושי, אף על פי שהוא הרבה יותר מאחרים לבקר את מעשיהם ותאר לנו מהם טיפוסים חיים ומפורטים. הוא רואה את הענין מכל צדדיו, והוא יודע כי מצבו החברתי והמדיני המיוחד של ישראל בארצות הגולה הוא שגרם לכל צרותיו. ולהמצב הזה אין תרופה נכונה לא בתחיה לאומית, כמו שחשב סמולנסקין, ולא בהשכלה, כמו שדמו כל סופרינו בימים ההם, אלא בשחרורם הפוליטי של היהודים.

השחרור הפוליטי

אבראמוביץ ראה את הריאקציה¹²⁸ נגד ההשכלה שקמה ברוסיה בשנות השבעים, ואת הריאקציה נגד ההומאניות¹²⁹ שנגלתה אז באירופה כלה – ויבן כי לא מזו ולא מזו תבוא תשועת ישראל. "לא על רחמים ולא על הנאה, אלא על האמת והצדק העולם מתקיים.

___________

על חייהם הקשים של היהודים, המוקפים כמה גדרים מבית ומחוץ, מתאונן אבראמוביץ גם בהפואמה של “יודיל”, שנדפסה בשני חלקים בשנת 1875. ולעומת זאת פרסם בשנת 1878 את הספור המבדח

מסעות בנימין השלישי

בנימין נולד ונתגדל בק"ק בטלון, ובה נשא למזל־טוב את זוגתו זלדה, שפרנסה אותו מחנות קטנה. בני העיר הם “רובם ככלם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, לא עליכם, אבל הכל מודים שהם אביונים שמחים, קבצנים טובי־לב, ובעלי־בטחון משונים”. הם “שמחים בחלקם ואינם מן המהדרין כל כך באכילה ובהלבשה. אפילו אם הקאפוטה של שבת, למשל, קרועה ומדולדלת ושוליה מזוהמים בטיט – אין חוששין לכך, העיקר שהיא בגד משי ומבהקת… פת קיבר¹³⁰ ותבשיל של גריסין¹³¹ למי שיש לו – סעודה מספקת וטובה היא; ואין צריך לומר חלה של סולת נקיה עם צלי “רוסילפלייש” בערב־שבת, למי שזוכה לכך, זהו ודאי מאכל מלכים, שאין בעולם יפה ממנו… חרוב¹³² שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו”, וכיון שרואים אותו בא לפניהם זכר ארץ־ישראל, שהחרובין מאכל עיזים שם, והם מסתכלים ונאנחים. “ומעשה באדם מישראל שהביא פעם אחת לבטלון תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראה בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה”.

ובנימין לא ראה מעודו ערים אחרות, והיה “מצומצם בעולמו כאפרוח זה בתוך הביצה, או כתולעת זו שקובעת דירתה בתוך החזרת¹³³. כסבור היה שמחוץ לתחומה של בטלון הוא סוף העולם, ואין חיים טובים ונעימים כמו במקומו”. המוכסן שבעיר נראה לו כעשיר גדול, שאין בעולם “דירה נאה כבית־דירתו וכלים נאים ככלי־תשמישו; מנורות נחושת ארבעה זוגות; מנורת המאור אחת ובעלת ששת קנים משוקדים, כפתור ונשר על ראשה; שתי קדרות נחשת וחמש מחבות נחשת; קערות בדיל מבהיקות, מסודרות שורות־שורות על מדף¹³⁴ בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמביק; שני גביעי כסף, הדס־כסף אחד, מנורה לחנוכה אחת, אורלוגין¹³⁵ עתיק כמין בצל בתוך שני נרתיקי־ כסף”, שתי קפוטות לשבת, ועוד דברים הרבה שאין להם שיעור! אולם ספורי הבטלונים, אצל התנור בבית־המדרש, הלהיבו מעט מעט את דמיונו של בנימין והחל לשאוף למרחקים. הוא חפץ לראות בעיניו את סגולותיה של ארץ ישראל, שישמעאל שולט שם, ואת מעשי תקפם וגבורתם של היהודים האדמונים, או בני־משה, הם עשרת השבטים שכוננו להם ממלכה מעבר להרי־חשך ונהר סמבטיון. “וכיון שנתן בנימין דעתו על הנסיעה היה שוקד בהתמדה יתרה על מסעותיו של רבה בר בר־חנה בים ובמדבר ומעמיק בהם בכל נפשו. אף זכה לקבלת הספר “אלדד הדני” והספר “מסעות בנימין”, שנסע לסוף העולם שבע מאות שנה קודם לזמננו, והספר “שבחי ירושלים” עם הוספות, והספר “צל עולם”, הכולל כל שבע חכמות בשבעה דפים קטנים – מדבר על הבריות הנוראות והמשונות ומספר חדושים ונפלאות שבכל העולם. הספרים האלה הם שפקחו את עיניו ועשו אותו למין בריה חדשה, פשוטו כמשמעו”.

מטבעו היה בנימין פחדן משונה, והיה מתירא לצאת יחידי בלילה מביתו. כל יציאה מחוץ לעיר היתה אצלו בחזקת סכנה, כי כל גוי וכל כלב קטן הטילו עליו אימת־מות. אולם כשהחליט לנסוע למרחקים התחיל להתגבר על מורך־לבו, ו“היה כופה את עצמו לילך דוקא יחידי בלילה, לישון דוקא יחידי בחדר, ולצאת דוקא מחוץ לעיר, אף על פי שדבר זה היה מתיש כחו ונפלו פניו מפחד”.

“פעם אחת יצא מחוץ לעיר בחודש תמוז כחום היום והפליג לתוך היער. היה נשען שם תחת העץ, קורא בספריו, שהיו אצלו בחיקו תמיד, וצולל בהרהורי לבו. והרבה היה לו על מה להרהר: רוחו נשאתהו למדינות־הים, לאותן המדינות בקצוי־ארץ… והוא רואה את עצמו מדלג על ההרים, מהלך בעמקים ובמדבריות ובכל המקומות הכתובים בספריו, נוסע והולך בעקבות אלכסנדר מוקדון ובעקבות אלדד הדני וחבריהם; הוא רואה במחזה את השפיפון¹³⁶ הנורא, את השמיר, זו התולעת הנפלאה, גם נחש, שרף ועקרב ומשלחת תנינים וזוחלי־עפר הרעים; הוא מגיע ובא ליהודים האדמונים שם ומסיח עם בני־משה… ועד שהוא מהרהר פנה היום, ובנימין עמד, מתמתח בפשוט אבריו ונושא את רגליו לחזור לביתו. הוא מהלך ומהלך ועדיין אינו יוצא מתוך היער. הוא מהלך שעה, שתים ושלש וארבע, ולא די שלא יצא מתוכו, אלא שהוא נכנס בו לפני־ולפנים וחשך ישופנו¹³⁷ יותר ויותר. פתאום עמד רוח סערה, ויהי קולות וברקים וגשם נורא מאד. בנימין עומד תחתיו, רועד מזרם וממטר ומתפחד ואומר בלבו: דוב אורב לו, אריה יוצא ממסתרים… והוא גם רעב, עיף וצמא, שלא טעם מאומה כל היום, ובעת צרתו זו עמד להתפלל תפלת ערבית, שופך נפשו ומתפלל בהתלהבות ובכונה עצומה. וכיון שעלה עמוד־השחר התחזק והלך בשם אלהי ישראל. הוא מהלך כשתי שעות בחורשה – והנה קול באזניו, והקול כקול לסטים מזוין נדמה לו מרחוק – ונתבהל ונס ברגליו. אבל מיד היה לבו נוקפו ואמר: בוז לך, בנימין!… כלום נס גם אלכסנדר מוקדון כמותך? כלום נתיאש גם אלכסנדר מוקדון, כשהיה רוכב על הנשר ותם הבשר מעל ראש חניתו, שהנשר הזה היה אוכל אותו והגביה עוף על ידי כך מעלה מעלה?”

ויאמץ בנימין את לבו והלך לקראת הגזלן, והנה אכר נוסע בעגלה טעונה שקים וסלים, וצמד שורים נוהג בה. – “דאברי דיען! (צפרא טבא!)” – קרא בנימין להאכר בפחד ובמורא. ומרוב בהלה וענויי הדרך נבוכו עשתונותיו ונפל מתעלף. וכשפקח את עיניו “ראה את עצמו מושכב בעגלה על שק גדול מלא בולבוסים, מכוסה בגלימא¹³⁸ של צמר עב. תרנגול כפות שוכב מראשותיו, מציץ עליו מן הצד באחת מעיניו ומסרטו בצפרניו, וסלים מלאים בצלים ושומים ושאר ירקות מתחת לרגליו… הכפרי יושב לו במנוחה על מקומו ומקטרתו בפיו, מעורר את שוריו ומזרזם בלשונו:”סאפ, הייטא, סאפ!" אבל השורים עצלים ופוסעים פסיעה קטנה, והאופנים מתרעשים בקולי קולות“. ושירה משונה זו לא היתה, כנראה, לרצון להתרנגול, כי בכל פעם שסיימו האופנים בשריקת ה”שלשלת" היה קורא “קוקוריקו” בזעף ושורט את בנימין. הוא שוכב מבולבל ומדוכא, ונדמה לו “שנשבה לישמעאלים במדבר, והם מוליכים אותו לאחת המדינות, למכרו שם לעבד עולם. הלואי, מהרהר הוא בלבו, שימכרוני ליהודי, ואם ימכרוני לבן־מלך מאומות־העולם או לבת־מלכה, חס ושלום, הרי אבדתי, אבדתי לעולם ועד!… ובתוך כך אותו המעשה ביוסף הצדיק עם זליכה בא לפניו, ונאנח ברוחו הקשה”. הכפרי נכנס עמו בשיחה, ובנימין ענהו בלשון מעורבת, והבטיח לו הבטחה טובה להפיס את דעתו: “זשינקי טעבי זוגתי דאם טשארקע שליש־כוס יי”ש, אי וחלה שאבאשקאווע בולקע, אי דאברע, גוואלד, דאנקויעט טעבע תשואות־חן!".

כשבאה העגלה לבטלון, נסבו עליה המון אנשים ונשים לקנות את הבצלים והבולבוסים, ובראותם את בנימין מתחת להגלימא רצו לבשר את זלדה אשתו, כי נמצאה אבדתה ולא תהיה עוד עגונה שוממה. ובאותו היום נתנו הכנויים “עגונה” ו“קדוש” לזלדה ובנימין, ואחרי שהקיז לו “המומחה”¹³⁹ דם והעמיד על גבו תריסר עלוקות שב לאיתנו הראשון. ומני אז היה בנימין בעיני עצמו כבקי בהויות־העולם ומלומד בפגעים, שראה הרבה דברים בעולמו, ורוחו אמיץ לעמוד בפני נסיונות קשים. הוא היה מרחם על חקרן שכמותו, היושב בעיר נדחת, בין הדיוטים וטפשים, ותשוקתו גדלה לצאת מהרה לדרך, כדי לחזור ממרחקים “בכבוד ושם טוב ובבשורות טובות וישועות ונחמות לכלל ישראל; ואז יכירו וידעו כל בני בטלון, למקטנם ועד גדולם, מי הוא זה בנימין…” דמיונו היה שקוע תמיד בחזיונות המרחקים, ו"כשהיה מסיח עם הבריות היו הדברים: “אינדיה, סמבטיון, אנטיקודה, שפיפון, שמיר, חמור, פרדה, חרוב, כצפיחית, ישמעאלי, קדר, גזלן וכיוצא בהם – יוצאים מפיו בערבוביה ובהתלהבות משונה”. אבל מאין יקח בנימין להוצאות הדרך ובידו אין פרוטה? ואיך ישתמט מפני אשתו?

וימצא לו בנימין איש כלבבו ורע נאמן את “סנדריל־האשה” וישפוך לפניו את כל רוחו. סנדריל היה איש תם וענו, העושה תמיד את רצון אחרים. הגדולים היו מתקלסים בו, והילדים חשבוהו לחבר. הוא “היה מהלך בחברתם, מסיח ומשחק אתם ביחד ונהנה מזה הנאה מרובה… עזי־פנים שבתינוקות היו עולים על גבו וממרטים את פאת־זקנו”. גם אשתו היתה מתעמרת בו “ומחלקת לו פעמים מכות באפה, והוא מרכין ראשו ומקבל אותן באהבה. בימים שלפני החג היתה מעמידתו לסיד את הבית בסיד, ומכסה את ראשו במטפחת וקושרתה מתחת לזקנו. הוא היה קולף לה בולבוסים, מגלגל ופותת את ה”לוקשין", עוסק במלואת דגים, נוטל גזרי עצים ונותנם במערכה בתנור ומצית בהם אש, כאורח הנשים, ובשביל כך היו קוראים לו: “סנדריל־האשה”. כשספר לו בנימין, כי בדעתו ללכת לארץ־ישראל, במקום שאוכלים חרובים ותמרים כדי שביעה, ולמדינת ממשלתם של עשרת השבטים, ששם יש מלך יהודי – קנא בו סנדריל ויאמר להלות אליו בדרכו. גם דאגת ההוצאות הסיר חבר טוב זה מלב בנימין, כי מכיון “שיש בתים בדרך, אפשר לחזור אגב־אורחא על הפתחים. ומה שאר היהודים עושים? היהודים מחזירים על פתחי אחיהם, זה אצל זה, הללו היום והללו מחר, ואין כאן לא בושה ולא כלימה, חלילה. הרי מנהג ישראל הוא, ואין זה אלא גמילות־חסד”. ובכן החליטו שני הרעים לצאת לדרכם בחשאי עוד ביום המחרת, ולהועד יחד אצל בית־הרחים מחוץ לעיר.

"למחר בעלות עמוד־השחר, ועדיין עת צאת פרות בטלון אל השדה לא הגיעה – ובנימין הנה זה עומד אצל הרחים של רוח עם צרורו על שכמו. בתוך הצרור נמצאו כל המכשירים, הנצרכים לו לנסיעתו זו, היינו: טלית ותפילין, סדור “דרך החיים”, “חק לישראל”, ספר תהלים וכל אותם מיני הספרים שאילולא הם לא היה יכול לזוז ממקומו, כאומן בלא כלי־אומנתו. קפוטתו של שבת אף היא היתה מקופלת שם, מפני שחובת יהודי היא לנהוג כבוד בבני־אדם ולהתנאות לפני הבריות. בכיסו נמצאו כחמש־עשרה פרוטות, שבשעת יציאתו עלתה בידו להוציאן בחשאי מתחת מראשותיה של אשתו…

ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה, ובהשקפה זו מקור חיים ועדנים לכל היקום. האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק על ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם… לבו של בנימין שמח כל כך, עד שנפתחו שפתיו – וזֶמר “מלך־עליון” יוצא מגרונו ומתנגן מאליו בנעימה דקה. קול רנתו נתערב עם צפצוף הצפרים, עם זמזום הזבובים, עם שריקת הצרצור, ועלו בתרועה – מזמור שיר למלך הכבוד בשמי־מרום.

הבקר הולך ואור – וסנדריל איננו… בנימין שרוי בצער גדול ואינו יודע מה יעשה. לחזור לביתו? חלילה לו! אלכסנדר מוקדון הרי הוא בעצמו הרס את הגשר לאחר שעבר עליו לאינדיה, כדי שלא יוכל עוד לחזור משם למקומו. ולצאת יחידי בלא סנדריל בן־לויתו? – לא ניחא לו ואי אפשר לו… ועד שבנימין עומד ומצפה ומצטער, נראה לו מרחוק כדמות בן־אדם, ספק סנדריל ספק אינו סנדריל, וכמדומה, שהדמות העולה שם עוטה שמלת אשה ועל ראשה מטפחת. בנימין נתחלחל פתאם ופניו חורו כסיד. איקונין¹⁴⁰ של אשתו נראה לו, אשתו הולכת אצלו!"

הוא הסתתר מאחורי בית־הרחים, ובעוד רגעים אחדים נוכח כי פחדו היה לשוא. סנדריל הולך וקרב, והוא “לבוש חלאטיל־פסים¹⁴¹, ומטפחת מזוהמת מקופלת וקשורה לו על לחייו. מתחת לשתי עיניו שרטת בעורו ומראהו כעין התכלת, מקלו בידו ותרמיל גדול על שכמו. אותה שעה נשא סנדריל חן בעיני בנימין ככלה נאה בעיני דודה”, וישמח עליו מאד. הם יצאו בחפזון לדרכם, “ושולי בגדיהם מתבדרים ומרחפים באויר, והיו התיירים דומים לספינה שטה בים וכל וילוניה פרושים”. אולם מעט מעט נתחממו בלכתם, וכצאת השמש בגבורתו נפלו תיירינו עיפים ומזיעים בצל החורשה שבצדי הדרך והשתטחו על הארץ. החטטין¹⁴² והסריטות, שנעשו אתמול על פני סנדריל בידי אשתו, ושהגלידו¹⁴³ כבר מעט – התחילו מפעפעים ומתמסמסים מזיעה וחום והיו קשים לו כמחט בבשרו. שני הנוסעים התפללו בטלית ותפלין, וכשנתגבר אחר כך הרעב על בנימין התחיל מתחכך ופוהק, מלקק את שפתיו בלשונו ובולע את רוקו, מסלסל בפאותיו ונאנח; וכדי להסיח דעתו מזה החל לנגן בלחש “אקדמות” מתוך המחזור ולהתרגל בארמית המדוברת בין בני־משה. ובתוך כך הוציא סנדריל מתרמילו פת ופרוסות חלה, שנשתיירו מיום השבת, גם קשואים וצנון ובצלים ושומים, שטרח להכין צידה לדרך כאשת־חיל – ופני בנימין אורו.

עודם גומרים את סעודתם, והנה כפרי עובר עליהם בעגלה טעונה ערימה גדולה של תבן, ויכנסו עמו התיירים בשיחה: “צפרא טבא! אמור נא, בר־נש, איזה הדרך לארץ ישראל?” – “לשדים אתם, יהודאים! – השיב הכפרי – מה אתם דוברים ומזעזעים את מוחי? דרך זו עולה שכרונה והם עלעססלאל!” וברקקו בפניהם נסע לדרכו. גם שני התיירים הלכו לדרכם ברגלים כבדות וכושלות, והיו מתלבטים¹⁴⁴ ומתגברים עד שהגיעו בין השמשות להפונדק שבכפר שכרונה. ובעוד שסנדריל דאג לסעודת־הערב, השתטח בנימין, בעל המסעות שלנו, באין־אונים על הקרקע בזוית הבית. “גידי רגליו מתנפחים ועולים והדמים מרתיחים ומבעבעים ועוקצים, כאלו כתות־כתות של יתושים ונמלים מנקרים בתוכם. צדעיו¹⁴⁵ הולמים כפטישים, קול המולה באזניו” ואלפי־אלפים שביבי אש מכל מיני צבעים כברקים מתרוצצים לנגד עיניו. שנה קשה חוטפת אותו, ונדמה לו בחלומו כי הוא שומע ערבוביה של חוכא־וטלולא¹⁴⁶.

“גניחה ונהימה, שריקה ולחישה, שעול ורקיקה, גריפת חוטם ומיץ־אפים. עוד מעט וכנופיה של בני־אדם נדחפים ובאים אל הבית ברעש והמולה. בנימין נרתע לאחוריו בקרן־זוית שלו, מצמצם את עצמו ומתכנס שם בכל אבריו, כדי שלא ירגישו בו, ושוכב על משכבו בפחי־נפש ובתוך כך נתמלא הבית אורה. נרות הרבה דולקים במנורות־נחשת, קצתן פיהן סתום בחלב מהותך ובפסולתן של פתילות, שנשתיירו מליל שבת, והנרות מדובקים ועומדים על גבן בנס; וקצתן פיהן רחב יותר מדי ומשוקע מעט, והנרות מדובקים מן הצד בפיהם ועמידתם עקומה. אצל שלחן ארוך מקצהו האחד חבורת בעלי כלי־זמר יושבים, איש כלי־אומנותו בידו, בודקו ומזמנו יפה יפה. הכַּנָּר בודק את כנורו, ממעך לו בין הנימין באצבעותיו, וכל אחת משיבתו בנחת: נים־נים, כלומר: הנני! הריק קשתך, דודי, וימינך תחבקני. והנה הוא אוחז הקשתנית בידו, מחליקה ומזמנה לעבודתו. המחצצר פה אל פה יתלחש עם חצוצרתו, יביע לה את רוחו, והיא נשמעת לו ועושה רצונו. וה”צימבלר" זרועות ידיו יפזו על צימבלתו, יכתש לה כתישין – והיא מתרעמת. מנהמת ומזמזמת בזעף. והבדחן משנה את טעמו, וקורא בכח: “הַרְרֵי! לכבוד המחותנים ולכבוד בעל־הבית ולכבוד כל המסובין בכאן היטיבו נגן בתרועה, זמרו משכיל!” “ובעלי־השיר יוצאים בשיר ומריעים תרועה גדולה בשמחה. בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יוצאים במחול ומרקדים ברגש. הכל מרקדים, הכל מכרכרים, אפילו פשפשים ויתושים מגיחים מחוריהם ומתפזרים ונגררים על הכתלים. ובשעת חדוה נתמוטטו רגליו של אחד המחוללים ונפל על בנימין בזוית הבית. והנה הוא מחזיק בו, מסתכל בפניו ושואג בקול: הוי, בנימין!… מצאתי את האבדה והרי הוא בידי! – לקול הקורא חרדו ובאו הרבה מבני החבורה, ובנימין רואה ומכיר אותם. אנשי בטלון הם, וגם הרב הבטלוני בתוכם… ועד שבנימין מחזיק ברבו בשתי ידיו וגחן ולחש לו את סודו, הרגיש פתאם מכה רבה בצדו, ומפני הכאב חמרמרו¹⁴⁷ פניו כמו מאכילת מרור. והנה הוא נוער – מתנודד ומוחה דמעה מעל ריסי עיניו ורואה שהוא לבדו בבית, אין אדם ואין אור נר הלבנה נשקפת בעד החלון, אצלו רובצת עגלת־בקר והוא חובקה בשתי ידיו”.

מפחד פתאם קפצו ממקומם גם בנימין וגם העגלה, ובהחפזם לנוס נתקלו זה בזו “וכשלו שניהם בעביט¹⁴⁸ של שופכין ונפלו יחדו ברעש גדול”. לאחר טבילה זו חרדו אל בנימין הפונדקי וסנדריל ונר דולק בידם, והוליכוהו בכבוד לחדר מיוחד והשכיבוהו על ערימת־תבן. והמנוחה היתה נעימה לו שם כל כך, שנתעצל לעזוב את המקום גם ביום המחרת. “למה היה דומה? לספינה ששבתה על שרטון¹⁴⁹ בים ואין רוח נושב ומזיזה ממקומה”. ביום השלישי קמו שני התיירים והלכו לדרכם, ואחרי ימים רבים של נדודים באו להכרך צלמונה, שכמותו לא ראו מימיהם. הם תלו “עיניהם לבתי־החומה הגבוהים ולכל מה שלפניהם ומסתכלים בהם ברתת ובתמהון־לבב, והיו מהלכים בצדי הרחובות הליכה משונה על ראשי אצבעותיהם”. – כסבור אני – אמר סנדריל ביראת־הכבוד – שזוהי מעין סטמבול“. – מה סלקא אדעתך, שוטה? מה לזו ולסטמבול? – נענה בנימין, מעקם פניו בשחוק, כאלו סטמבול היא עיר מולדתו – סטמבול, שוטה, יש בה ת”ק רחובות, כל רחוב יש בו ת“ק פעמים ת”ק בתים, בעלי חמש־עשרה או עשרים קומות, וכל בית דרים בו ת“ק בני־אדם!” ובעוד ששני התיירים הולכים ומתוכחים באמצע הרחוב, באה מאחוריהם עגלה וכמעט שלא הזיקה אותם בהדרבן¹⁵⁰. העגלון עורר עליהם שוט וקרא: “הוי, בטלנים! למה אתם זוחלים כסרטנים וחוסמים את הדרך להעוברים?” – ושני התיירים נפרדו ונסו איש לעברו. “סנדריל רץ ונתקל בקורה, שהיתה מוטלת ברשות־הרבים, ונשתטח מלא־קומתו על הארץ; ובנימין רץ ונתקל באשה תגרנית מן השוק וסל מלא ביצים בידה. הביצים נשברו ועליו יצא קצף גדול”. התגרנית פצתה פיה לבלוע אותו חיים וסטרה לו על הלחי, שנתלכלכה בחלמון¹⁵¹ של ביצים, ועוד ידה נטויה להחזיק בזקנו ופאותיו, אלא שנמלט לאחת החצרות.

כששבו שני התיירים לבית־המדרש, שהם מתאכסנים שם, מצאו את הבטלנים עומדים ומתוכחים על מטרת נסיעתו של בנימין. הם עזבו את עניני הפוליטיקה ואת מלחמת קרים שהיתה אז, והיו מדיינים זה עם זה אם יצלחו התיירים במסעם. – “הגעו בעצמכם – צעק איציק פשטן, מתנגדו של בנימין – אלכסנדר מוקדון, שהיה רוכב על נשר ובא עד שערי גן־עדן, אם הוא אלכסנדר מוקדון, שמלך בכיפה, לא היה יכול לעבור את הרי־חשך, בר־נש זה שלכם, נפש שפלה כמותו, לא כל שכן! ולעומת זאת הוכיח חייקיל בעל־מוח מספר “יוסיפון”, כי בנימין יצלח לעבור את סמבטיון ולהגיע בשלום להיהודים האדמונים”. הריב גדל כל כך, שאיציק החל לשנוא את בנימין “ולא נתן לו מנוחה לא ביום ולא בלילה. פעמים היה תולה בו קופה של נוצות וסמרטוטין לאחוריו, כדי שיהיה שחוק לרבים, פעמים היה משליך עליו בחשאי סמרטוט מזוהם והכפישהו¹⁵² באפר, ופעמים היה נוטל את סנדלו ומצניעו ולא מצא אותו אלא אחרי יגיעה רבה. כשהיה מתנמנם בלילה על משכבו היה נוטל קש ומוליך ומביא אותו על תפוח־עקבו עד שנרתע ממקומו, או שולח פתילת־נעורת חרוכה ומעושנת אל אפו, וננער בהול ומבוהל, מעטש וגונח מפני העשן שעה שלמה”. כן היה איציק מלבין את פני בנימין ברבים, ואומר כי לא יעלה ויבא לסמבטיון “אלא כשיצמחו שערות על כף ידו, ואת היהודים האדמונים לא יראה כמו שאינו רואה את אזניו”. וגם הנערים בחוץ החלו להתקלס בו, והיו מסקלים אותו באבנים וקוראים לפניו: שמיר, שפיפון!

לעומת זאת מצאו שני התיירים בצלמונה את פרנסתם ברוחה בחזרם על הפתחים, “סנדריל־האשה היה נכנס בראש, אומר: “צפרא טבא לבעל־הבית! מושך אחריו את בנימין בכנף־בגדו, לוחש לו באזנו ומאמצו שלא יתבייש, ודוחפו אחר כך לפניו, והוא בעצמו נרתע לאחוריו ועומד בהכנעה כעני בפתח”. הם היו לשיחה בפי הבריות, ורוב בעלי־הבתים התענגו על דבריהם ונתנו להם את נדבתם בפנים שוחקות. ובלכתם ברחוב ל”עבודתם" היה לבו של סנדריל, נושא התרמיל, טוב עליו, ופעמים היה מנגן בלחש, בינו לבין עצמו, את הזמר:

פּוּרִים הַיּוֹם וְאֵין שֵׁנִי –

הָבָה לִי פְּרוּטָה וְגָרְשֵׁנִי.

בנימין ישב בשלוה ולא עסק אלא באכילה ושינה, ככל בני צלמונה, ותשוקתו לנסיעה רפתה כמעט. אולם לא ארכו הימים ומאורע אחד בא להזכיר לו את תעודתו, לטובתו ולטובת העולם. יום אחד לפנות ערב התנפלו המון נערים קטנים על שני התיירים, ונאנסו להמלט מפניהם דרך מבואות אפלים, עד שהגיעו במורד ההר לגשר ארוך וצר ובעלותם עליו, והנה – ר' אייזיק־דוד, “החכם” מבטלון לקראתם. הוא נתן להם שלום כמתרעם ומשחק כאחד, ואמר: בריות נאות! מתגנבים לברוח מביתם, הם מתגנבים. מה ועל שום מה?… זוגתך, סנדריל, עתידה להפרע ממך, גמולך בראשך היא תשיב ביד רחבה, זוגתך… ואמנם לבה אמר לה, ודאי במקום זה אתם, לה אמר לבה. והיא היתה רוצה דוקא לילך לכאן, היתה רוצה, ודוקא עמי, זוגתך". ובאותו רגע נשמע מאחוריו קול אשתו של סנדריל, הצועקת ומקללת ונכונה לקרעו כדג. אולם הגשר היה צר כל כך, ששני בני־אדם לא יכלו לעבור עליו בבת־אחת, וכיון שנאספו עוברים ושבים מזה ומזה הוצרכו רבי אייזיק־דוד ואשת סנדריל לשוב לאחוריהם, ואף בנימין וסנדריל חזרו להצד השני כדי לפנות את הדרך להעוברים. ובתוך כך נתישבה דעתם של שני התיירים מהבהלה הראשונה – ונמלטו.

הם מהרו לעזוב את צלמונה, ושמו פניהם לכסלון. כשנכנסים אל העיר יש לדלוג “על בצה אחת שם, ואחריה על השנית ועל השלישית, הבצה הגדולה ביותר, שכל צנורות ומי־שופכין של בעלי־הבתים מקלחים לתוכה ומביאין עמם מכל טוב בכל יום תמיד, יום יום ומיני סחורתו וחפציו מכמה גוונים וריחות משונים, הכל מעניני דיומא, ומהם אתה מכיר כל יום ויום מימות השבוע. כשמקלחים לתוכה שופכין מכורכמים¹⁵³ מפני החול, ששפין¹⁵⁴ בו את הרצפה, ומוליכים ומביאים עמם קשקשת של דגים, בני־מעים וכרעי תרנגולים, מעט שערות וחתיכות טלפים¹⁵⁵ חרוכין¹⁵⁶, הוו יודעים, רבותי, שהיום יום ששי בשבת – משכו וקחו לכם ספל וחבילה של זרדין ורוצו, במחילת כבודכם, לבית־המרחץ! כשהולכים ובאים לשם קליפות של ביצים, של בצלים ושל צנון, גידים של חצר־הכבד וסנפירי דג־מלוח ועצמות גדולות חלולות – שבתא טבא לכם, יהודים! יערב לכם ה”קוגיל" בבני־מעיכם! וכשאתם רואים קילוח הזוחלין רפה, ושם נגררים ומתלבטים שיורי דייסה¹⁵⁷ נוקשה¹⁵⁸, חתיכות עיסה יבשה, סמרטוט בלה ומטאטא חבוט – סימן הוא לכם שהיום יום ראשון בשבת. השואב עדיין לא הביא מים ובקושי הוציאו מי־התמצית מן החבית עד כדי הדחת הקדרות, שטמנו בהן חמין לשבת".

בכסלון נתקבלו שני התיירים בכבוד הראוי להם. “טולצה וטריינה, שתי נשים מפורסמות, זקנות צנועות וכשרות, שהיו מתעטפות בכל יום בין הערבים, כידוע לכל, עטיפה של שבת עם צניף טהור לראשן ויוצאות מחוץ לעיר להקביל פני מלך המשיח – אלו הן שזכו יום אחד בין־השמשות למצוא בתחומה של עיר את תיירינו הנכבדים הבאים מצלמונה, ולהכניסם למזל־טוב בשעה טובה לכסלון. מיד בשעת הפגישה הרי זה ידעו שתי הצדקניות הכל, מי האנשים האלה שהזמין הקדוש־ברוך־הוא לפניהן ומה מעשיהם – והיו שמחות”. ובבואם יחד אל העיר לוו אותם המון נערים ואספסוף, וקראו אחריהם: “הושענא, יהודים אדמונים, הושענא!”

באותה העיר ראו בנימין וסנדריל ראשונה את הנהר הגדול סרחון והשתוממו עליו. הם החלו להתרגל לשוט על פני מימיו בדוגית¹⁵⁹, כדי שלא תזיק להם אחרי כן הנסיעה בספינה על פני האוקיאנוס הגדול. מתחלה היו יורדים להדוגית ברטט ובזיע¹⁶⁰ וסובלים משעמום ובלבול־המוח, אבל כשעברה “מחלת־הים” הראשונה היו נהנים מהשיטה¹⁶¹ הנאה מרובה. פעם אחת ראה בנימין “בלב הנהר מקום גדול ירוק כלו ונחמד למראה, כסבור שהוא אי מגדל דשאים ומיני בשמים נאים; וכשנשא את רגליו והיה מוכן לקפוץ מן הדוגית על האי, חפז עליו רב־החובל בקול צעקה, מחזיק בו בערפו ומטילו לתוך הדוגית בכח רב מאד, עד שנשתטח על קרקעיתה ושכב מבולבל ומטורף ולא הרגיש כלום אלא קול שאון אצל הדוגית וסביבה נשערה מאד, כאלו היא נאבקת עם איזה פגע בדרכה ומתנהגת בכבדות מרובה”. ואחרי כן שמע מפי הערל, כי אין זה אי, אלא “ירוקה סרוחה מלבלבת¹⁶², שהסרחון מבעבע ומתכסה בה בכל שנה”. פעם אחרת ראה בנימין במצולות הנהר את דמות הכובסות המשתקפות במים, ודמה שהן היפיפיות של ים, הקוסמות והמשוררות בנעימות.

יום אחד טיילו תיירינו בתחומה של עיר שמחים וטובי־לבב, והחליטו לצאת מחר למרחקים דרך הנהר; והנה “עגלה באה לקראתם ושני יהודים בתוכה. אחד מסיע את הסוס במושכות שבידו ואחד יושב בהיסבה על צדו, כובעו נשמט לו אל מול ערפו וקש יבש בפיו – סימנים בדוקים למוחו של יהודי, שהוא מתהפך בתחבולותיו ורבות מחשבות וסברות משונות בו”. ויבואו שני היהודים בדברים עם התיירים, ויפתו אותם לשבת בעגלה ולנסוע עמם לעירם פרדיונה, כי יקובלו שם בכבוד גדול ויוכלו לעשות את דרכם למרחקים דרך הנהר הגדול פרדון, העובר באותה העיר ומשתפך לתוך הים. התיירים נעתרו להם, ושני היהודים שמו עליהם את עינם לטובה בכל הדרך, והאכילו אותם מטעמים משובחים, שכמותם לא ראו אפילו בחלום. גם בבואם לפרדיונה הביאו אותם לאכסניה טובה, וערכו לפניהם סעודת־ערבית גדולה. וביום המחרת הובילו אותם שני היהודים הטובים ומכניסי־האורחים לבית־המרחץ.

"כשנכנסו תיירינו לפרוזדור עמדו והשתוממו על הרצפה המבהקת ועל הטפיטיות¹⁶³ היפות השטוחות עליה, ונדמה להם שעומדים בפלטון¹⁶⁴ מפואר ומכושף זה, שכתוב בספר “מעשה בבא” ובספר “לילות אלף ואחד”. עוד מעט ובנות־מלכים יפיפיות באות לקבל את פניהם, והם מזומנים לחיים נעימים ולתענוגות בני־אדם. אבל תחת בנות־מלכים בא אליהם איש־חיל אחד ומזרזם להפשיט בכבודם ובעצמם את כליהם… לאחר שנתפשטו בגדיהם נטלו תיירינו איש את צרורו בשביל לשטחם בבית־המרחץ, כדרך העולם… אבל איש־החיל הזה נטל את כליהם מידם והכניסם מחוסרי־בגדים וערומים לתוך חדר אחד, ושם יושבים בני־אדם סביב לשלחן גדול מלובשים בגדי תפארת. תיירינו פונים ומביטים כה וכה ומתקשים בדבר, היכן הוא התנור שזולפין¹⁶⁵ עליו מים, שיהא מפיק הבלא, והיכן מזיעים כאן, – צי טוט זשידיווסקי באני? (וכי כאן הוא בי־בני ליהודים?) – שואל סנדריל… אחד מהמסובים אצל השלחן בא ונסתכל בתיירינו הערומים והמדולדלים, שאין בגופם כזית בשר אלא עור וגידים ועצמות, ומדבר אליהם מוסקבית בלשונו…

וכשהוציאו לאחר כך את בנימין וסנדריל מן הבית היה קשה להכירם, כל כך נשתנו פניהם: הראש מגולח, אין זקן ואין פאות, העינים קמות ונוגה משונה להן כעין הזכוכית, המצח טפות־טפות זעה עליו, טפות גדולות וקרות, ועל פניהם צלמות. הם כפופים ומשתוחחים, מזדעזעים ומרעידים, וסביבם אנשי־חיל מזוינים. השמים התקדרו בעבים, ומתוך חושך, ענן וערפל יצא ברק והאיר את החבורה הזו, אחר הברק רעם"…

שני התיירים, שנמכרו לעבודת־הצבא, הובאו להקסרקיטון¹⁶⁶ ושם הלבישו אותם בגלימת חילים, שהיתה נראית עליהם כקאפוטה; הכובע של גבורי־מלחמה נראה בראשם ככיפה זו בראש אשה צנועה, וקנה־הרובה שבידם היה כמגרפה בידי משיק הכירות. הם לא צלחו כלל להעבודה, והוכו כמה פעמים בשוט ובאגרוף. סנדריל היה מחקה את מעשי החילים “ומתחנך בינו לבין עצמו בתכסיסי־מלחמה: מתמתח בכל קומתו, מגביה ראשו למעלה, מבליט חזהו ומנפח לסתותיו¹⁶⁷ כגבור, מרים פעמי רגליו, יגוד עקב ופוסע והולך מעדנות¹⁶⁸ כמו ברבור, הולך אל ימין וסובב אל שמאל וסופר ומונה צעדיו – אחת ושתים ושלש, עד שלבסוף רגליו מתלבטות והוא נופל”. כנגד זה היה התרגיל¹⁶⁹ קשה וזר לבנימין, שהיה חושבו לשטות בלתי מתאימה לבעל־אשה, והיה טוען שכל הענין אינו אלא מקח־טעות, כי שני היהודים הרמאים סבבו בכחש גם אותו וגם את הפקידים. הוא החל להזכיר לסנדריל את נסיעתם למרחקים, ובליל קיץ אחד נסו לברוח מהקסרקיטון.

“רוח חם נושב בחוץ, ענני־בתר¹⁷⁰ שחורים נקודים וברודים¹⁷¹ נוסעים ברקיע זה אחר זה, כאלו אלפי בעלי־עגלות הולכים שם ועגלותיהם טעונות סחורה הרבה, וכלם נחפזים לבוא ליום הכסא, להיריד בשמים במועדו. אף הירח כסוחר על יד סחורתו הולך עם האורחה הגדולה הזאת לשלחה. לעתים הוא שולח ראשו, משגיח רגע ממכון שבתו לראות מה נעשה שם בחוץ, ואחר הוא נחבא שנית תחת יריעת־ערפל שחורה זפותה ומפוחמה.¹⁷² תיירינו מהלכים בחשאי על ראשי אצבעות רגליהם ובאים עד גדר החצר, מטפסים על צבורה של עצים ועולים משם לראש הגדר”. ובתוך כך מתחיל סנדריל לספר בלחש, כי זקנו, עליו השלום, בא אליו בחלום הלילה ואמר לו לברוח מזה. פתאם “נשמע קולו של איש־חיל מזוין שעמד שם בקרן־זוית על משמרתו. הפליטים שלנו נבהלו מקולו ונשתטחו על פני הגדר, כובשים נשימתם, אינם זזים זיז כל שהוא ונראים כשני סמרטוטים גדולים מונחים שם יחדו. נחה שקטה מסביב והסמרטוטים החיים האלו זזים ממקומם, מטפסים ויורדים בזהירות מעל הגדר – והם מבחוץ. הם מהלכים על ארבע, זוחלים ועוברים מנגד להשומר ומתמלטים, בעזרת השם, לסימטה אחת בשלום, שם קמו על רגליהם, עומדים ומביטים איש אל אחיו ועיניהם מבהיקות”.

אולם שמחתם היתה עדי רגע. סנדריל שב לכלות את ספורו, וקולו נכנס לאזני פקיד־צבא אחד העובר בסימטה, ויתפשם וישימם במשמר. ואחרי שישבו כלואים כמה ימים בבית־הסוהר, הובאו הפושעים לפני בית־דין של צבא. אז קם בנימין לפני השופטים והוכיח להם, כי אין זה יושר כלל לחטוף בני־אדם ולמכרם בשוק כתרנגולים, גם מסר מודעה כי מעולם לא היה מלומד בתכסיסי־מלחמה, וכל המעשה לא היה לכתחילה אלא אונס ורמאות. ובאותה שעה “בא הרופא ונכנס בדברי־שיחה עם תיירינו, לאחר שנתעסק בהם נתן אצבעו על מצחו, ונענע בראשו לרמז עליהם: חסרה כאן חוליה¹⁷³ אחת…” הפקידים נמלכו זה עם זה, ופסקו – לשחרר את תיירינו מעבודת הצבא. “בנימין נתפטר מאתם בקידה והשתחויה משונה, וסנדריל מתמתח, מרים פעמי רגליו כאיש־חיל, יגוד עקב ופוסע והולך אחריו קוממיות”.

* * *

ערך הספור

ב“מסעות בנימין השלישי” תאר לנו אבראמוביץ תמונה מגוחכה, קאריקאטורה, מחיי הגלות העניים והפעוטים¹⁷⁴. על החיים הללו אוהב המספר להתלוצץ מתוך חמלה גם ביתר ספוריו, אולם כאן הניף ביחוד את שוט־הלצתו על האידיאלים¹⁷⁵ הישנים של הגיטה." רוב היהודים הטפוסיים מהדור הישן מביטים על ההיסטוריה הישראלית, על ארץ ישראל ועל הגאולה בעיני בנימין, אלא שהוא קונסיקבינטי¹⁷⁶ יותר מאחרים. הוא מוציא אל הפועל את השאיפות הרומנטיות של הגיטה, והוא נעשה ל“דון־קישוט” יהודי, המגוחך במידה שהוא חסר אונים וידיעה. הוא מראה את התהום שבין אידיאלינו הישנים והמציאות.

הגבור הבטלן

גבור בטלן זה אינו חסר לא כח־הדמיון, לא מרץ ולא יושר לב, ורק תנאי סביבתו הגרועים וחנוכו המקולקל עשוהו לבריה משונה, שהמגוחך בולע בה את המעציב. הבטלנות היא מין תרבות משונה שצמחה על שדה הגלות, כשנזרעו בו כלאים היחוס הקדום של “עם סגולה” והאפסות¹⁷⁷ הנוכחית; ובנימין מצטיין בכל מדותיה: בשאיפה לגדולות, בבוז לכל דבר שמחוץ לחוגו הצר, בעניות רוחנית וחמרית גדולה ובבטחון כביר בעצמו. הבטחון הזה הוא השרטוט המבדח והסימפאתי¹⁷⁸ של גבורנו, והוא המוכיח לנו, כי גם התרבות הבטלנית שלמה היא וטבעית לפי דרכה.

* * *

אבראמוביץ באודיסה

בשנת 1881 נתמנה אבראמוביץ למנהל בית התלמוד־תורה באודיסה, משרה שהוא נושא עד היום, וכעבור שלש שנים פרסם את הדראמה “הקריאה לצבא”. ובאותה השנה, 1884, חגגו חובבי ספרותנו את יום מלאת כ"ה שנה לעבודתו הספרותית של אבראמוביץ, שהניחה את היסוד לבנין היצירה המשוכללת ביהודית. אולם זה היה חג־הפרידה להמספר מלשון זו, כי חדל מני אז לתת לה את כחו העקרי.

התקופה השלישית

הוא עמד אז כבר על סף התקופה השלישית והיותר חשובה ביצירתו, שבה שב לעברית ונתן לנו את ספוריו היותר גדולים בכמותם ובערכם. בשנת 1887 פרסם את ספורו הקטן “בסתר רעם”, המשמיע לנו איזה הד מה“פוגרומים” שהיו בראש שנות השמונים. ולאותם המאורעות שם אבראמוביץ זכר גם בהספור הגדול

בעמק הבכא

שנדפס בשנות 9 – 1888. הוא מתאר את קורות חייו של הירשילי, שנולד ונתגדל בקבציאל, עיר מלאה אביונים, המתפרנסת מכסלון הסמוכה, בהספיקה לה מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים, בעלי־תפילות ובעלי־תקיעות, צדקניות זקנות הלוחשות על המכה ועל הספחת ותחלואי ילדים, תגרניות עם ביצים ושומן של אוזים לפסח, מורטות נוצה ואורגות פוזמקאות, שפחות ומיניקות. הורי הירשילי העניים, לייזר־יענקיל ומלכה־טויבה, לא שאלו את עצמם בשעה שנולד: במה תתפרנס בריה חדשה זו? – אלא נתחבטו בהשאלה הקשה: מה שם יקראו לילד? כי הבנים המרובים שקפצו ונולדו לפניו כבר נטלו להם את שמות כל קרובי המשפחה. ובעודם נבוכים בא למלכה־טויבה בחלום הלילה קרובה גדליה־הירש, שהיה מטליא בחייו כל מיני בגדים ונעלים קרועים ואוהב לשתות יין, והתחנן לקרוא את שמו על הילד כדי להמציא מנוחה נכונה לנשמתו; ובקשתו נתמלאה בלי רצון ורק למחצה.

כשגדל הירשילי היה אביו מחבבו ומושיבו בשבת בראש השלחן, כדי שיסייע לו בנגון ה“זמירות”; ואחיו הגדול חנא־למיל, שהיה תמיד בר־פלוגתא¹⁷⁹ שלו, היה מקנא ומלעיב בו בחשאי, ״מתעתע בקול נגינתו, מעקם שפתיו ותומך פיקא¹⁸⁰ של גרגרתו באצבעו, מנענע בראשו ומנפח לסתותיו כברבור. מתמלא הירשילי חמה ורותח כדוד נפוח, מושיט לשונו לאחיו, מכניס אגודלו לבין אצבעותיו ומראה לו “אגרוף־רשע” ומלחש לו בכעס: הרי שלך לפניך… התבקע מתוך רוב קנאה והתפקע!" אולם בני לייזר־יענקיל התקוטטו יחד רק בצנעה ובלחש, כי הטיל עליהם אביהם אימה יתרה, ולא היה מראה להם חבה רבה ומאיר את פניו אלא בעת שחלו.

“בבית היה הירשילי שלפוחית¹⁸¹ נפוחה מלאה אויר, כובש את רוחו ויצרו לדברי הוללות; יצא לחוץ, פקעה השלפוחית, והירשילי נהפך לנער שובב שאין כדוגמתו ועשה כל מה שלבו חפץ – ידו בכל וזרועו נטויה על כל הנערים בגילו. לידות אבנים, לתפוש עז בקרניה ולרכוב על גבה, להחזיק בזקנו של תיש־הצבור ולתלוש ממנו מלא חפניו שערות, להכאיב חתן וכלה תחת חופתם במחטים, לרדוף אחרי המשוגע ברחובות העיר, לקפוץ ולהחזיק בעגלה מאחוריה, בשעה שהסוסים מושכים אותה ורצים – מעשים אלו לא היה בין חבריו מפליא לעשות כמוהו. ובשביל כך חלקו לו חבריו כבוד, והיה להם לכהן ולראש בכל דברי שחוק והוללות. בפרוע פרעות בנערים השובבים ועשו מלחמה ביניהם, היה הירשילי שר־הצבא להם וחבש כובע של נייר עם נוצות בראשו, וכל כוחו וגבורתו נודעו בזה, שהיה מצוה להלקות את הכל בלא חטא ועון כלל, רק לכבודו לבד… בימות החמה היה הירשילי נוהג אספסוף של נערים לרחיצה ביאור, זה מי בצה גדולה ומעופשת, שחזירי העיר שקועים בה בטיט בכל גופם עד ראש חוטמם. והליכתם זו של בני־החבורה היתה ברעש ובשמחה וביד רמה לא היה דבר בדרך שלא חלו בו ידיהם. בני־אוזים פעוטים נחפזים ונסים, הלוך וטפוף מעט בכנפיהם הקטנות, שלא התכסו עדיין בנוצות כראוי. והאוז הגדול, זה אביהם ופטרונם, מתמרמר למזעזעיהם, לעדה פרועה זו, שואף ונושף בנחיריו ומעקם את צוארו כמין שלשלת. העגל שם מטריח את עצמו ועומד מרבצו על גבי העשבים, מעמיד שתי עיניו ונרתע איזו פסיעות לאחוריו, כשהוא מנענע בראשו ומשפיל מצחו לארץ, ולאחר כך הוא נמלך ומגביה זנבו ורוקד ובורח בדהרות,¹⁸² דהרות גסות… והנערים עוד בשעת הלוכם מקדימים ומתירים את מכנסיהם ופוזמקאותיהם בחפזון ובבהילות יתרה כל כך, עד שתיכף בביאתם למחוז חפצם הבגדים נושרים מעליהם, והם דולגים לתוך האגם – והמים מבעבעים וב”בל־בול" מתבלבלים. – בשעה שבין מנחה למעריב היו הנערים מתקבצים בעזרה של בית־המדרש ובאים להיריד שם, כל אחד מין סחורתו בידו, ונושאים ונותנים בחשק ובעיון גדול; זה מחליף מסמר ישן ועקום בכפתור של נחשת וזה מוציא מאוצרו אגוז נקוב, שמשמיע קול חליל, ועליו קופצים שני קונים ומשתדלים לעשות עם בעל האגוז חליפין בשברי כלי זכוכית ומיני צבעונין¹⁸³ משונים; אחד אוחז בידו זגוגיתה¹⁸⁴ חלולה וירוקה ועושה בה עסק עם חברו, שמתפאר עליו בצפורת־כרמים¹⁸⁵ מתה תלויה בשערה תלושה מזנב הסוס. הירשילי שלנו הוא היה המכריע בין התגרים הללו ומשער ערכו של כל מין סחורה ונוטל שכרו מכל אחד בשביל טרחתו. ועל הרוב לא נגמר יריד זה בלא תגרה, אין אחד שלא היו לו לבסוף תרעומות על חברו, והכל באו בטענה, שהמקח מקח טעות והנה התגרים כועסים ומתרעמים, עוד מעט וקטטות ודברי ריבות עתידים לבוא לכלל מעשה – למריטת פאות ומכת לחי; ונער שובב אחד הרי זה עומד על גבם, תוקע ומריע בגרגרת של אוזה שחוטה, להגדיל המהומה ולהאדירה. והנה רעש והמולה, צעקה וצוחה גדולה, עד שבא ה“שמש” דחוף ומבוהל וגוער בהם בנזיפה, והנזופים השובבים עוקרים רגליהם ובורחים ומתפזרים כעכברים אל חוריהם".

פעם אחת נזדמן רופא־חולים לקבציאל, וכל היהודים, למקטן ועד גדול, נעשו פתאם כואבים ודווים ורצו אליו להתרפא. וירא הירשילי את מעשי הרופא, ויאמר לרפא גם הוא את בני חבורתו. הוא התגנב ביום הששי בבקר וקמץ מלא חפניו מן הקמח, הפלפלין¹⁸⁶, הכמון¹⁸⁷, ושאר מיני תבלין¹⁸⁸, שהכינה אמו העניה ברוב עמל לכבוד שבת – ויעש מהם מיני סמים וקילורים¹⁸⁹ בתוך צלוחיות קטנות. ובעודנו יושב אצל הגדר מאחורי ביתם ומצטער על שאין לו חולים לרפא, עבר עליו משה־יוסי, נער משולח ויתום נעזב, ערום ויחף, הרוכב על מטהו, מזרזו בשוט וקורא: הייא¹⁹⁰, הייא! בועט ברגליו ומבליט את כרסו, דוהר ומקפץ וצוהל כסוס. – “סושה־סוסי, משה־יוסי! – אמר לו הירשילי בלשון “קונדס” – סאתה סוצה, אתה רוצה, סהיות סולה, להיות חולה?” – “סוא, לא, סס וסלום, חס ושלום!” – החזיר משה־יוסי ובקש אוכל לשבור רעבונו. ובאותה שעה נאספו עליהם עוד נערים שובבים, וכלם יחד פייסו את משה־יוסי ופתוהו בחלקות שיניח לחבול את רגלו במסמר ברזל: “שמענו, משה־יוסילי, אתה שוטה שבעולם! כיון שתלקה בגופך והמכה באה עליך, הרי יהיו מטפלים בך ומכלכלים אותך בחסד…” הם נשבעו לו בתקיעת־כף ובנקיטת־ציצית שיעשו עמו בשביל זה טובות ויגמלו לו חסד, ואחרי שבדק משה־יוסי את ציציותיהם ומצאן כשרות פשט את רגלו, והירשילי תחב בה מסמר שהעלה חלודה והטיף על הפצע איזו טפות מסמי־הרפואה המתובלים במלח ופלפלין. – “אוי, רגלי, כאש בוערת ברגלי”. – צעק משה־יוסי בקול גדול, כשהוא מתחבט על הקרקע במכאוביו ומתבוסס¹⁹¹ בדמו, והשובבים הפרועים נבהלו ונסו לכל עבר. הנער הנפצע שב הביתה בוכה וצולע על רגלו הימנית, נפל למשכב והיה חולה ימים רבים; וכשהגיע הדבר לאזני לייזיר־יענקיל, מתח את הבן־יקיר, המצטדק בדמע שגם חבריו עשו כמותו, על העמוד, והוא חובטו ואומר: הרי לך לשמך ולשמם ולשם כל בעלי־טובות שכמותכם!"

ימי ילדותו של הירשילי לא ארכו, ומהרה קפצה עליו זקנה ונעשה יהודי־קטן. הוא החל להתנהג ולהתהולל עם חבריו “בחשבון ובזהירות יתרה, שלא לקרוע בשעת מעשה הקפוטה הבלואה ושלא ישתמט הכובע ויהיו עומדים גלויי ראש, חס ושלום, ושלא יתלוש האחד שערה מפאותיו של חברו, וכל עניני השחוק ומעשי ההוללות אצלם היו מעין דוגמתם של אלו, שהגדולים בעלי זקן עושים.” הירשילי החל להטות אזן גם לספורי הבטלנים אצל התנור בבית־המדרש, וביחוד נחרת בזכרונו המעשה ברבי שמלקי, זקנו של הנגיד רבי יודיל בקבציאל, שקבל את “טבעת המופת” במתנה מאת אליהו הנביא, והברכה שורה מני אז במעשי ידי צאצאיו. כשהציק הרעב להירשילי לעתים קרובות לא היה מבקש אלא זו בלבד: “מי יתן לי טבעת־המופת – הייתי מנחש בה ואומר: יהא רצון שתהא לי אכילה, חלת לחם נקיה, בשר ופשטידה¹⁹² שמנה גם בימות החול”. וכשקצה נפשו בהתלמוד־תורה וברבו, “רב־החובל”, היה שואל: “יהי רצון מלפניך, רבונו של עולם, שכל החדרים והמלמדים עם הסדורים ביחד כלם כעשן יכלו מהרה ולא ישאר מהם כל זכר!” לאחר ימים התחיל הירשילי מבקש מטבעת־המופת גם בת־מלכה נאה בדמות ביילה, בת שכנם בנציון המזגג. בילדותם היו דצים ומשתעשעים יחד, "מרקדים יחפים ברחובות ודשים בשעת המטר בתוך צינורות המים, מחזיקים זה ביד זה ומקפצים ומזמרים שיר הגשם, שהתינוקות אומרים בימות הקיץ:

גֶּשֶׁם וְחַמָּה בָּרָה

הַכַּלָּה הִנֵּה הָרָה!

מַה יָּלְדָה? בֵּן!

וּמַה שְּׁמוֹ? משֶׁה’לִי…"

אולם כשגדל הירשילי והתחיל לומד גמרא, היה מתבייש ומשתמט מפני ביילה, וכשפוגשה בשוק פניו מתאדמים; ותחת זאת היה מסתכל בה מרחוק ובגנבה, ולבו מושכו לבתולה זו, שהיתה גוצה¹⁹³ ובריאת בשר, לסתותיה מלאות ואדומות, ראש חוטמה מזדקף ועולה מעט, ועיניה השחורות כגחלי אש".

גם היהודים הגדולים והבאים בשנים שבקבציאל היו מצפים תמיד שיושעו מענים וצרותיהם הרבות על ידי טבעת־המופת או נס אחר, והיו נוהגים להביע ביחוד את משאלותיהם מתוך שיחה בטלה בלילות־הקיץ הבהירים.

“הבתים פתוחים. אין אור נר. אוכלים סעודת ערבית לאור הלבנה, מברכים ברכת־המזון, והמונים, המונים מגיחים ויוצאים כנמלים מחוריהן: גברים בלא בגדים עליונים, אלא בתחתונים ובטלית־קטן, נשים שמלותיהן התחתונות בלבד לעורן, וכתנותיהן אינן פרופות, הילדים חשופי שת וערומים. חבורות חבורות של שכנים משתטחים ושוכבים בחוץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יחדו. קוי פז מנוגה הירח בוקעים בין גגות בתי חומר, יורדים ונמשכים על בני החבורה, והולכים ומתרפקים ועולים על כתלים ומפזזים על הגדרות – ותופע נהרה על חתול מטפס שם ומשחר לטרף, ועל פרות רבוצות באמצע הרחוב ומעלות גרה, מכשכשות בזנבן וחובטות את עצמן על הירך ועל השוקים ומתאנחות וגונחות מקרב כרסן… נשים שדברניות הן פותחות את פיהן ראשונה ומפטפטות על סעודתן בערב זה, זו אומרת: הדייסה¹⁹⁴ אצלי נצטמקה היום יפה יפה עד שהיתה ראויה לעלות על שלחן מלכים, וזו אומרת: והקטניות אצלי נתבשלו כל צרכן עד שהיו נימוחות¹⁹⁵ בתוך הפה; ואחת בשורה בפיה ומספרת את רוב אשרה, את המציאה שנזדמנה לה בשוק: צנון גדול כגלגולת זימן לה השם יתברך לקנותו בפרוטה, ממנו אכלו בני ביתה היום בבקר, גם בערב, ועוד נשתיירה חתיכה גדולה למחר… הגברים – מתהפכים על גבם ומתפרקדים, נושאים מרום עיניהם וצופים בזוהר הרקיע ומתחילים בשיחה ארוכה על כל מה שנעשה שם בשמי השמים. הירח עולה ועומד בגבהי מרומים מעל ראשיהם, והם מסתכלים ורואים בו צורתו של יהושע, וכל אחד מתלהב וקורא: הנה החוטם, הנה העינים!… מרחוק אצל הנשים שם יושב לו לץ אחד ואומר לפניהן מלי דבדיחותא, הנשים מעקמות פניהן ואוטמות אזניהן כמתרעמות על דבריו שאינם מהוגנים, ובתוך כך הן שומעות ונותנות קולן בשחוק גדול. אף הילדים אינם יושבים בטלים, מועכים זה תפוח עקבו של זה וזה תחת בית־השחי¹⁹⁶ של זה ומתגנבים וסוטרים אחד על ראש חוטמו של חברו, בחשאי, כלאחר יד. בעל־החוטם הסטור שואג בקול, והסוטר – פניו פני תם, כאלו אינו יודע קול צעקתו של זה מהו, והוא גוער בו ואומר: הס, הס! האמות מקללות את ילדיהן: הלואי שיסתתם פיכם! ואגב ידן נטויה וצורמות¹⁹⁷ אותם באזניהם. והאבות מתרגשים ועוזבים את משאם־ומתנם בצבא השמים ומביטים לארץ. אחד ילק פורח בא ונסתבך לו בזקנו, ואחד יתוש נשכו ונחבא בפאת ראשו, והשלישי מפרכס בידיו וברגליו מפחד וצועק: וי, וי, מין שרץ זוחל מתחת לחלוקי על גבי, על גבי!… פרה אדומה כרסתנית ורעבתנית שנדדה שנתה הולכת יחידית בצדי הרחוב ולוחכת ירק עשב שם, וכשמגעת למרבץ היהודים כאן היא מחזרת אחוריה כלפי כבודם ועושה בפניהם דבר שלא כמנהג דרך־ארץ. כלם מתעוררים עליה בתרעומות, מבזים אותה ואומרים: גשי הלאה, היידַא, בהמה!… ואותה הפרה גרמה לשיחה רחבה, ושאלות הרבה נשאלו עליה: פרה זו של מי היא? כמה חלב הפרה נותנת? ושויה של הפרה כמה?… ובא אחד ואומר בתמיה: כיצד מעריכין! יהי רצון שיהא לי העודף על סכום המעות מכפי שאתם מעריכין ואהיה רוטשילד הקבציאלי במקומנו. וכיון שזה פתח ואמר “יהי רצון”, התחילו כלם אומרים “יהי רצון” – והשעה שעת רחמים ורצון ובקשת טובה וברכה לכל הקבציאלים, היודעים איש נגע לבבו, עניו ולחצו, והכל מבקשים ושואלים עד שנלאה לשונם”.

אולם הבקשות לא הועילו לא להקבציאלים ולא להירשילי וכשהיה לבר־מצוה התחילו הוריו לדאוג ל“תכליתו” ופרנסתו, ויהי ל“משורר” המסייע לאביו בהתפללו בימים־הנוראים בבית־מדרש אחד שבכסלון. לאחר “שבת נחמו” החלו להתרגל יחד בנגון “ונתנה תוקף” ושאר הפזמונים, ומחנות־מחנות יהודים מתכנשים ועומדים אחורי החלונות ונהנים ממתק הקולות והסלסולים. ומשקרבו ימי הסליחות ורוח עצבות היתה שורה בעיר וביער, יצאו האב והבן לדרכם. בלילה הקודם נדדה שנת הירשילי והיה מהרהר ושמח בנסיעתו בהתהפכו מצד אל צד, ובשובו בבקר מתפלתו מצא את אביו עומד ולבוש כבר בגדי דרך: “חלטי”ל בלה וממורטט¹⁹⁸ מרוב ימים, שבתי־ידיו ושוליו מלוכלכים ברבב¹⁹⁹ ורוטב נוקשה, המעורבים בעפרורית²⁰⁰ טבק ירוקה ונוצצים בגון משונה, וכלפי אחוריו הוא מרוסק ואניצי פשתן בוקעין מבין הקרעים, ומין מצנפת עתיקה, מזוהמת וקמוטה בראשו. וסנדליו המטולאים, המשומרים לדרך, עדיין לא היו ברגליו – אותם היו מחפשים עדיין ובדקו אחריהם תחת המטה במגרפה ובמרדה“²⁰¹. גם אמו של הירשילי, שנסעה אתם והובילה לכסלון כלוב מלא עופות וקופה מלאה ביצים נתונות בתוך מוץ וסובים – היתה עטופה ב”מיני בלואי סחבות וסמרטוטים עתיקים, שעל ידם נראה גופה עבה ביותר, וכמין מטפחת משונה בראשה יורדת על מצחה עד ריסי עיניה“. ואף הירשילי נאלץ לעשות רצון אמו ו”לחבוש לראשו כובעו של אבא, שכבר נפסלה צורתו, ולחגור את מתניו במפה²⁰² של צמר". אז עלו וישבו בעגלה גדולה, שהיתה מלאה יהודים ויהודיות מכל המינים, ובערב הגיעו לכסלון וסרו להאכסניה של בעלי־העגלות, המלאה המולת אורחים. הירשילי נפל עיף ורעב על מטה שבורה בקרן־זוית, וכשהציקו לו הפשפשים ביותר ירד ונשתטח על גבי הקרקע. ולמחר יצאו הוריו לעסקיהם בעיר והניחוהו לשמור על הכלים, גם צרור־כסף קטן מסר אביו לידו משום שהיה כיסו נקוב. הירשילי הוציא מתרמיל אחד פת קיבר, בצל וקשוא ירוק, ואכל לתאבון בכל פה, כאדם שקם מתעניתו ומחליו ימים רבים, ואחרי כן התגנב ויצא לראות את העיר. לפניו נגלה עולם חדש, רחובות ארוכים ומרוצפים באבנים, ובהם “ערב רב יהודים, הכל רצים והכל בהולים ומסוכסכים כמו בשעת הדליקה”. הוא נמשך אחרי ההמון עד שתעה ואבד את הדרך לבית־מלונו, ויהודי אחד, “בעל נפש יפה”, שנטפל לו בחבה ואמר ללותו ולהחזירו להאכסניה, הוציא מידו בערמה את צרור־כספו.

ולייזיר־יענקיל וביתו נתפרדו. הוא בעצמו בא לשבת בדירתו הצרה והדחוקה של שמש בית־התפלה שהוא מתפלל שם; אשתו מצאה מנוחה ומזונות טובים בחדר־המבשלות של איש עשיר, ששם שמשה כמבשלת קבציאלית אחת חברתה, ובזכותה מכרה ביצים ועופות לבעלת־הבית, וגם היתה מצפה שתעסיק אותה באריגת פוזמקאות ומריטת נוצות בלילות החורף הבא; והירשילי היה ישן על הספסל בבית־המדרש, בין שאר הבטלנים. מיום בואו לכסלון נעשה חוטמו זב, והיה מתעטש וגונח, גרונו נחר וקולו נעשה מרוסק ועמום קצת, ובכל זאת עזר לאביו בנגינות הסליחות, וקולו הצרוד²⁰³ נתן להן טעם מיוחד. גם ביום הראשון של ראש־השנה הצליח הירשילי לשרוק איזו שריקות גדולות עד שזעו כותלי בית־המדרש, ולייזיר־יענקיל סלסל “מלך עליון” בזמר יוני של גבורי מלחמה, אבל ביום השני איתרע מזלו וגבר המון הקהל. “ויהי קולות ונאקות ואנקות²⁰⁴, קריאת פזמונים ופיוטים בזעקת שבר ורעש, כעצי היער מתרעשים ביום סופה, צעקו גרונות, נאנחו לבבות, ספקו כפים, וקדקדים וראשים מכוסים בטליתות התנדנדו לכל רוח, והדחיקה והחום בבית־המדרש – נורא מאד! לייזיר־יענקיל גופו מקור זיעה, ומרוח נושבת נחר גרונו ונפגע קולו והיה כאלם, כיונה מתפלל ממעי הדגה. ועזרה בצרות נמצאה לו תחבולה זו בלבד: כשהגיע לאחד הפזמונים, שנאמרים בקול רם, היה גועה בבכיה והוריד כנחל דמעות, מבליע בתוך כך הדברים בנעימה – וזה היה לרצון לפני כל”. אשת השמש השתתפה בצערו וכדי להשיב לו קולו ליום־הכפורים רפאה אותו בכל מיני תרופות: “נתנה עליו אספלנית²⁰⁵ גדולה מזבובי־אספנין, עשתה רטיה מחלב ודונג ומרחה על בשרו למעלה מן החזה, והשקתו תירייקא²⁰⁶ ממיני עשבים, שקבלה הם בידה מגויה זקנה, גם ציר של קשואים כבושין, והריחתו בעשן של נוצות חרוכות ובטבק, ולחשה לו גם לעין־הרע וכרכה אחת מפוזמקאותיה של צמר סביב לגרונו”. ו“בערב יום־הכפורים בבקר נפתח פיו, אבל אין זה הקול קול לייזיר־יענקיל, אלא כמין בת־קול יוצאת מגרונו, תחלתה נהימה משונה, עבה ונמוכה וסופה צפצוף דק ומרוסק”.

עברו הימים־הנוראים, שמהם מתפרנס לייזיר־יענקיל בכל ימות השנה, והנה התחיל מרגיש עקיצות קשות בצדו, ונשימתו כבדה עליו כל כך שהובילוהו בעגלה לבית־החולים. ובצאתו משם, כעבור זמן מה, “נשתנו פניו ונתדלדל בשרו, וגופו נעשה גל של גידים ועצמות, עד שכל רואיו נתמלאו עליו רחמים”. הירשילי לא יכול עוד לשוב הביתה עם אביו החולה, ונשאר ללמוד בבית־המדרש, כי מצא לו שם חבר את משה’לי, נער ענו, נבון ושקדן, ורבי אברהם מקבל היה להם לאב ולפטרון. זה היה ״יהודי נאה״, חביב ומכובד, “הרגיל לבוא בבתיהם של נכבדי העיר ולהתחמם כנגד אורם של העשירים. במוצאי שבת היה פוקד אותם, שותה אצלם כוס חמים ונכנס עמהם בדבר שיחה, ומציע להם פעמים שדוכים בשביל בניהם… בגדו לא היה קרוע ומתמרטט ולא נמצא עליו רבב מעולם. לא היה רוקק וגורף את חוטמו בפני הבריות ומקנחו ביד או בשולי בגדו, כדרך שאר “היהודים הנאים”, אלא במטפחת. ירמילקתו נקיה בלא אבק ונוצות, ואינה מזוהמת בליחה סרוחה ובזיעה נוקשה. זקנו אינו גדל פרע, והוא לבן כשלג. שפמו לא הפך, על ידי אבקת־טבק, לצהוב־עכור ממראה משונה. פניו מאירים ועל שפתיו שחוק נעים תמיד… כשהיה יושב בבית־המדרש אצל השלחן וספר פתוח לפניו, היתה השעה לו שעת רצון לספר עם הבריות ולשמוע חדשות, מה אומר פלוני ומה בפי פלוני, ובתוך השיחה ענה חלקו אף הוא. בשעת דבורו היה מחליק בידו את מצחו, מרים מעט את הירמולקי ומנשב בה על ראשו”. איש טוב זה הטה חסד להירשילי, ובהשתדלותו היה “סועד בשבתות אצל אחד ממכיריו, ובימות החול היו אנשי בית־המדרש מזמנים אותו פעמים, זה לפת־שחרית וזה לסעודת־הערב, ועל דרך זה היה ניזון בצער, אוכל בצמצום, לא כדי שביעה, ויושב בתענית לפרקים”. גם געגועים עזים למולדתו נסכו רוח עצב על הירשילי, והיה מרגיש את עצמו בודד, גר ונעזב, ובאחד הימים באה והממה אותו השמועה הרעה כי מת אביו מחליו – והיה ליתום.

ומרוב צרות ומיני פורענויות בחייו החיצונים התכנס הירשילי בעולמו הפנימי, והיה מוצא ניחומים בדמיונות קסם ופלאי הבדיות והמעשיות ששמע וקרא בספרים. דברי ההלכה שבתלמוד חדלו מלמשוך את לבו, והיה נוהה רק אחרי ספורי האגדה שבו, ומשה’לי חברו, שלמד אתו, היה מעוררו ברוב עמל מהזיותיו²⁰⁷. פעם אחת בא לבית־המדרש אורח בעל חוטם אדום ועינים תועות, ועלה לתורה גם אמר בנעימה את ה“קדיש” אחר פרק המשניות שרבי אברהם לומד בבקר, “והיה מסלסל בשעת אמירתו את הפאה השמאלית, עוצם עיניו ומנענע בראשו בחן ובהדר כתלמיד־חכם”. כן נתן “יין של תיקון” להבטלנים בבית־המדרש, כדרך האורחים ביום־המיתה של קרוביהם. ובתוך כך נכנס בשיחה עם רבי אברהם, והציע לפניו דרך־אגב שיסע הירשילי עמו והיה למלמד לבן שותפו העשיר, ואם ימצא חן בעיניו יקחהו אולי גם לחתן לבתו. אחרי שקול־הדעת קצר נאות הירשילי ויצא לדבר אל השותף; אולם כשבושש לשוב לבית־המדרש התחיל רבי אברהם חושש לשלומו והרבה דברים במנהגו של האורח נראו לו עכשו תמוהים. הוא מניח את ספרו ופוסע הנה והנה, מביט בחלון ולבו מכהו על שלחו את הנער היתום עם איש זר ומשונה. וירץ משה’לי לבקש את חברו וחזר על כל בתי־המלון עד שהגיע להאכסניה הקבציאלית, ושם מצא את האורח, שדבר אליו בחן ובנעימות והוביל גם אותו אצל שותפו. הם הולכים דרך מבואות צרים ורחובות עקלקלים עד צאתם מחוץ לעיר, ובעודם "מסיחים זה עם זה הגיעו לאחורי בית־הקברות. שם פגעו בעגלה אחת, על גבה יושב יהודי, אוחז העבותות בידו ברפיון והסוס פוסע פסיעה קטנה כרצונו. לא השפיק משה’לי ליתן דעתו על אותו האיש – והאורח אחזו בערפו והטילו לתוך העגלה, ובדפקם את הסוס נעלמו כרגע. אלה היו שני “חטפנים”, התופסים נערי ישראל כדי למכרם לעבודת־הצבא.

והירשילי נחלץ מאותה הצרה שבה נפל חברו. בבואו להאכסניה הקבציאלית עם האורח, ישב הלז לאכול בתאבון את ארוחתו, והנער נדחף בין המון האורחים הממלאים את הבית, וירא – והנה ביילה, חברתו לפנים, באה בפתח! “כזרם רותח עבר בכל גופו, וראה פניה כראות פני אחותו ואהוביו מחמדי נפשו. כל בעלי קבציאל, הם ונשיהם ובניהם נראו לו פתאם במחזה, ושכח באותה שעה שהוא גר בעיר אחרת. ומתוך רוב שמחה ובלבול הדעת קפץ ופשט ידו ונתן שלום לביילה. ביילה דוחה את ידו ומרמזת לו בשחוק קל שאין שואלין בשלום אשה, והירשילי פניו מאדימין מבושה ופונה כה וכה לראות שמא הרגישו בו אחרים בשעת קלקלתו”. העלמה מסרה לידו חבילה קטנה, ששלחה לו אמו ובה “זוג פוזמקאות ישנות ועקביהן מטולאים, כתונת־בד ישנה כרוכה על קפוטה מסורסת ועשויה מאותה של אביו ובית־קפול²⁰⁸ על שוליה סביב”. וישכח הירשילי את כל ענין המלמדות שהציע לפניו האורח, וילך עם ביילה ל“שער־האשפות”, כדי למצוא לה שם משרת משרתת. הם מטיילים יחד בעונג ונחת ברחובות כסלון, מסיחים בלי בושה בין בני־האדם שאינם מכירים אותם, והירשילי מרבה דברים כמעין הנובע ושואל על כל הנעשה בקבציאל, על אנשיה, פרותיה ועזיה, אולם כשהגיעו החביבים ל“שער־ האשפות” נשתתקו ונתבלבלו, כי נגלה לעיניהם “אספסוף גדול של בני עוני והמון צורות ופרצופים משונים: חוטמים שרועים²⁰⁹, חרומים,²¹⁰ אדומים ונפוחים; מיני שפתים ולסתות משונות עם חטטין ובעבועים, מצחות מזיעים ומפוחמים – צורות מכוערות וצורות נאות שהעניות מנוולתן, כמושות ומקומטות בלא עת. ערבוביה של גופות: כפופים ועקומים וצנומים, חשופים ועטופים סחבות וסמרטוטים, והרגלים רגלי עני, פעמי דלים, עקבות מגולין, בהונות ואצבעות מציצות מתוך נעלות בלות וסנדלים מסומרים. ושם בלבול לשונות וקולי קולות משונים: עבים ודקים, דקים שבדקים, צרודים ומרוסקים, פיות פתוחים וגרונות מגרגרים וקוראים, מי בפשטא ומי בשלשלת, מי ברעש ומי בנדנוד אברים”. כתפנים²¹¹, פועלים, שכירי יום וארחי־פרחי²¹² רעבים עומדים ומצפים שם לעבודה ושכר, ובתולות ונשואות באות לאותו השוק לבקש להן משרת משרתות. מיניקות ומבשלות, וביניהן סובבות סרסורות מבוהלות כמלאכי־חבלה, החוטפות את הנשים העניות כתרנגולות ומוסרות אותן להגבירות בשבחן את סחורתן בקול רם.

בעוד שהירשילי וביילה עומדים ומשתאים על המראה, נגשה אליהם הודיל הסרסורית, אשה זקנה “דקת בשר וגבוהה, דקת חוטם ודקת שפתיים ירוקות ככרתי²¹³, דקת גרון ודקת קול. לסתותיה צנומות ועיניה כעין התכלת עששו²¹⁴ מעוני ומזקנה, ופעמים אש מתלהטת בהן, מביטות ויורות זיקים וחצים שנונים”. היא השמיעה באזני ביילה דברי חן וחלקות, ובהבטיחה למצוא לה מקום מנוחה, ששם תחיה בנעימים, הובילה אותה לדירתה, בית־חומר שפל ורעוע, ושמה לפניה לחם וירקות. ביילה אוכלת ועל לבה עולה זכר הוריה העניים והמדוכאים, שנפרדו ממנה בצער גדול, וסער הגעגועים המתרומם במעמקי לבה קרוב להשתפך בזרם של דמעות דרך עיניה, אבל בעוד רגע באה התקוה הטובה לשעשע את נפשה, והיא רואה בחזון איך היא שבה לביתה עם צרור הכסף שקבצה, מביאה מתנות לאחיה ולאחיותיה וקונה פרה ושתי עזים לפרנסת משפחתה. והמחשבות הנעימות הניעו אותה כתינוק בעריסה ונרדמה על הספסל, גם ראתה חלומות משמחים: וכשהקיצה כבר באה השמש, ובבית היו נטויים צללי ערב. “קסמין²¹⁵ לחים דולקים ומתמרים²¹⁶ על גבי הכירה, וקולם כקול הסירים ברעש וקיטור ותימרות עשן. ופתאם הם מתריזים²¹⁷ ולשונות אש יוצאות ומלהטות סביב קדרה, שמתבשלת ומבעבעת ומביעה תוך־תוך!” הודיל הגישה לביילה באהבה רבה את סעודת־הערב, ולמחר הובילה אותה להדודה שינצה, "בעלת בשר וכרסתנית, עבה ושמנה ושפלת קומה, וחלקי הגויה המוצקים, מצוארה עד ירכה כלה מקשה אחת. הלסתות – כתמים כתמים כהים, ורשת של וורידין²¹⁸ דקים ואדומים משתרגת ומנצנצת בתוך העור, והן רופפות ויורדות כנאדות נפוחים לצדי סנטר המכופל בבשר… ומתחת למצחה המצומצם שתי עינים אמוצות²¹⁹ שקועות בתוך הארובות ונוצצות כעין הזכוכית".

עולם חדש נגלה לביילה בבית שינצה. הכל נראה כה משונה, “ואף היא בעצמה נראית משונה. היא מסתכלת באספקלריא²²⁰ מאירה על גבי הכתל לפניה, עומדת ואינה מכרת את עצמה – בריה חדשה נגד עיניה! דומה, צורה זו כנגדה אינה שלה, ולבה יודע שהיא צורתה, זו בעצמה היא ולא אחרת. ממשמשת בשערה, בקווצותיה המסודרות תלים תלים ומדושנות בשמן, מסתכלת בזיו פניה הכחולות, בחלקת צוארה וזרועותיה החשופות ובכסותה הנקיה, הנותנת לגופה לוית חן – ושוחקת מרוב הנאה”. גם בני הבית מתנהגים עם ביילה בחבה יתרה, ואמרה בלבה כי אנשי כסלון הם טובים וחביבים ודרכם לפרכס²²¹ את המשרתות במלבושי כבוד ולהשביען נחת. אולם כעבור זמן מה שב לוי בחור, איש שינצה, ממסעיו, וביילה ראתה פתאם כי נלכדה במצודה נוראה. לוי היה “זריז ומזורז, ולבושו והלוכו כדת היהודים הכסלונים. עור פניו עכור ומנומר בחטטין, עליו שורה צלמות וחוצפה יתרה, ותבלול²²² בעינו הימנית, סמויה היא אבל לא סתומה. זו העין הסמויה אינה בטלה ממלאכה, אלא היא מתנענעת ומשתדלת להדמות לחברתה הבריאה בכל דבר, כתנא דמסייע לה. היתה העין הבריאה משוטטת ומבטת בזעף, גם הסמויה הזו מרפרפת ונראית כועסת. היתה הבריאה סוקרת סיקור של ערמה ומצהלת, אף הסמויה עושה עצמה סוקרת בערמה ומצהלת כביכול”. לוי היה סוחר בנפשות ושמח על “הסחורה היפה” שנפלה לידו, גם החל להכניס אצל ביילה “חתנים”, האומרים לקנותה כדי למכרה לבתי־הקלון שבחוץ־לארץ. וכשדחתה האמללה את הנבלים החצופים בשתי ידיה, מינה עליה לוי את היפהפיה מלבינקה, אחת מבנות הקובה²²³ שאצל מעונו, כדי “ללמדה ראשית דעת ולהורותה מדרכיה”. אולם ביילה הוסיפה להיות ביישנית וסרבנית, ולוי יסר אותה בשבט־מוסר, גם אמר להורידה אל המרתף, ששם יושבות הבנות הסוררות כלואות בחושך, ברעב ובצמא.

ובין העלמות הפרוצות והאמללות של הקובה היו גם טובות־לב, שלא נשתקעו עוד לגמרי במ"ט שערי זוהמא, והן חמלו על ביילה התמימה, הנפש החדשה שנאחזה ברשת. ביחוד השתתפה בצערה “התוגרית”. בת טובים מהעירה דלפונה, שנלכדה בנכלי רמאי אחד, שאמר לתת לה עבודה בסטמבול הבירה – ומכרה לזמה. ובאותם הימים קרה מאורע שהחריד את לב כל העלמות. היתה ביניהן ריבה אחת, שהצטיינה יותר מכלן ביפיה, בשכלה וטובת־לבה, והן קראו לה “הדוכסית”²²⁴. היא היתה בת משפחה נכבדה בפולין, וחתן נוכל אחד נשאה לאשה, עשק את מלבושיה והנדוניה שלה ומכרה ללוי בחור. ימים רבים נלחמה האמללה עם הפגעים האיומים “והיתה מצפה לישועה, אפשר יעלה בידה לרכך בדמעות את לבות מעניה וישלחוה לנפשה, או שמא יעשו לה נס מן השמים ותברח מפניהם”; אבל תוחלתה נכזבה, ובכלות כוחותיה כשלה ונפלה. ותהי “הדוכסית” חביבה ביותר על חברותיה, היא היתה להן לראש, הרגישה בצערן ורבה את ריבן מיד שינצה ולוי הלוחצים אותן; ועל כן שנאוה בעליה ונקמו ממנה כשבאו עליה נגע ומחלה. היא שכבה ימים רבים בבית־החולים נדחתה ונשכחה, ובצאתה משם היתה “דוויה ומדולדלה, כחושה וכפופה, פניה מוריקות וראשה מוקרח ושמלה בלה עליה. ובאין לה מקום להניח ראשה, באה לעת ערב לבית לוי רעבה וצמאה ועיפה, אבל הדודה נעלה הדלת בפניה ונשארה העלובה הזו עזובה וגלמודה”.

“אותו הלילה, נסיך כושי זה, נראה בכל כבודו והדרו. תכלת שמים הכפה על ראשו, משובצה בכוכבי פז, צבי תפארתו וסמל ממשלתו. נוח הוא לבריות, טוב ורצוי לכל בבואו, נושא להם ריחות ערבים של דשאים ופרחי נועם, ומשמיעם זמירות יפות, קול הזמיר שלו המשובח בעולם. הכל יושבים ונהנים מזיוו, ופתאם נכנס בו רוח שגעון, הוא לובש קדרות וענן עצבים מחשיך את פניו. כבו המאורות, אין נחת ואין נעימות עוד. הוא זועף, מתגעש ומתרעש בחמת רוחו. שותק הזמיר וחבוי בין עפאים, ובני־אדם נחפזים ורצים כל אחד לביתו, אומרים בלבם: ודאי מכשף תלה עצמו באחד היערים, ובשלו הסער הזה”.

ולמחר מצאו את “הדוכסית” תלויה על עץ בגנו של לוי בחור. וחברותיה לווה לבית־הקברות ונשאו עליה מספד מר, בדעתן מראש כי גם להן שמורה אחרית רעה כזו. בלב “התוגרית” נתעורר הרהור תשובה, ותחל לשית עצות בנפשה איך להמלט ממשכן העוני והטומאה, וגם דאגה להצלת ביילה התמימה והרכה בשנים שנאחזה זה עתה במצודה. כן נמצאו גם גואלים אחרים להעלובה. הירשילי ידע, כי מיום שהוליכה הסרסורית עמה את ביילה נעלמה מן העין, ולא באה לקחת את כליה שהניחה בהאכסניה הקבציאלית; וגם מקבציאל הגיעה לו השמועה, כי הורי ביילה נרגזים ומצטערים מאד על בתם, שלא נודע אנה באה. הרהורי־עצב שונים מלאו אפוא את לב הנער בשבתו על הגמרא בבית־המדרש, ותמונת האבודה לא משה מנגד עיניו עד שהצליח יום אחד לגלות את עקבותיה.

הירשילי היה לן בבית אחד ממכרי רבי אברהם, רפאל הקומיס²²⁵, אלמן צעיר, נבון וחצי־משכיל. הוא היה יליד פולין, ובהשתקעו זה לא כבר בכסלון בדקה “בדיקה יפה ומצא אותה משונה מאד, משונה בבניניה וברחובותיה ושוקיה וביהודיה וחנוניה ותגריה, בהמונה ושאונה ומשאה ומתנה וכל מנהגיה. זו העיר תחלת בנינה היא כשגגה שיצאה מלפני השליט, אחד משרי מעלה, בשעה שנכנסה בו רוח של ליצנות. מרקוליס ²²⁶ זה, שרמאי הוא ואין כמוהו לץ גדול באלים, נעץ קנה בסרחון, יאור גדול בימים ראשונים, והעלה שרטון, ובאו יהודים אובדים ונדחים, דווים וסחופים ופזיזים, ונתיישבו עליו בערבוביה, ופרו ורבו במאד מאד ובנו להם חנויות הרבה קטנות עם גדולות, והתחילו עוסקים במקח וממכר זה עם זה, מתפרנסים זה מזה ופושטים הרגל ואומרים “קוממיות” זה לזה – המה הכסלונים מעולם אנשי השם!… פעמים שבעה סוחרים עולים מאשפות ופותחים להם חנויות ובתי־קמטורין²²⁷ ונושאים ונותנים בפומבי וביד רמה, והנה שבעה “משרתים” עולים מאשפות אחריהם ובולעים את הראשונים, וגם הם יורדים ונעשים דלים כבתחילה. ופעמים כדמות בן־אדם עומד מן הרקק²²⁸ ועושה כרצונו ומתרומם ומתגדל, וקול דבריו כקול ההמון, והכסלונים כורעים ומשתחוים לו ועובדים אותו ביראה ופחד, ומנחת ישראל עמו ופרוטותיהם באהבה יקבל וברצון. והנה עז־פנים אחד בא, “שקץ” גדול ונורא, “שקץ ישקץ” את הראשון ועולה ועומד על כנו עד שתבוא גם לו שעת מפלתו. כך הגלגל חוזר בכסלון”.

ועל כן היה רפאל מתון וזהיר ביותר בעניני מסחרו, ולא נתן סחורה בהקפה אלא ליחידי־סגולה ומהימנים, שאפשר למכור את שטרותיהם מיד למלוים ברבית. אחד המלוים הללו, שהיה לרפאל עסק עמהם, הוא ליבצי־האדמוני, בעל פנים מלובנים, חוטם ארוך וזקן קצר, המתקרב לעסקני־הצבור והלמדנים אף על פי שאינו בן־תורה. הוא השיא את בתו הבכירה והיפה חנצ’ה, בעודה כבת ט“ו, לבנציה, נער כחוש כבן י”ג שנים למדן ומיוחס, המשכים והולך בכל בקר לבית־המדרש, עמוס בתרמיל גדול של טלית ותפילין, ויושב שם במשך כל היום. וכשפקח רפאל את עיני חנצה במילי דעלמא והתחיל משאיל לה ספרי־השכלה למקרא, מאסה באישה הבטלן ונתגרשה ממנו; אולם גם אהבתו של רפאל לחנצה לא מהרה לשאת פרי, כי באותם הימים הגיעה לו שמועה רעה, שבעל בית־החרשת המספיק לו סחורה נכון לקרא שמיטה. רפאל שבע כעס ורוגז ביום ונדודים בלילה, וכשנתנמנם קצת אחרי ליל קשה אחד של הרהורים רעים נתעורר פתאם בהול ומבולבל מקול כלי־זמר המלוים לביתם איזו מחותנים ממשתה נשואים. הוא קפץ

"וירד מעל המטה ובא ופתח את החלון בחדרו ונשקף בעדו החוצה. רוח שחרית מנשבת

ברפאל, מנשקת לו את לחייו ועיניו, מסלסלת בשערו ומצננת לו את ראשו ומישבת דעתו. השמים מאדימין בפאת מזרח, ורושם של צורת הלבנה מבהיק כעין כתם לבן למעלה ברקיע. אור וחשך משמשין בערבוביה, יום ולילה נפגשים, מנצחים זה עם זה ונושפים ברוחם – ובחללו של עולם כלו אומר שהחמה קרובה, עוד מעט ונראתה בכבודה!" רפאל מעיף עין בהמחותנים, "והנה פוסע והולך לו בנחת יהודי כחוש דל ומדולדל, אחד מאותם מיני יהודים היושבים צפופים עשרה בבית דירה אחת שם באחד המבואות הצרים והמטונפים: דלים ואביונים, שפלים ומדוכאים, שענן כבד של מרה־שחורה שורה עליהם, והם זוחלים ומתיראים לשאת ראשם. עתה הוא הולך לו קוממיות ועליו בגדי שבת ונעלים ופוזמקאות ברגליו, ראשו זקוף, ידיו תחת לבגדו העליון נתונות על אחוריו, דעתו זחה עליו ורצונו שיחלקו לו כבוד. החליל מכה לפניו וכל בעלי השיר מנצחים על כליהם ומריעים לו בזמירות. נערים קטנים, יחפים ושולי כתנתם יוצאים להם לאחוריהם מתוך המכנסים, רצים בראש, ויהודיה בעטיפה של שבת, סינורה מופשל למעלה ונתון לתוך חגורתה, וכנפי המטפחת בראשה מתבדרות²²⁹ ומרחפות באויר, מרקדת לעצמה צוהלה ושמחה…

רפאל משתומם על המראה, מנענע בכתפיו ומעקם חוטמו, לומר שאין דעתו נוחה מכל השמחה הזו… עיניו משוטטות ברחובה של עיר, וכסלון לפניו בניוולה, במראה הבקר. הביבים²³⁰ ומי השופכין, שנשפכו בחוץ בערב, נותנים ריח. לפני פתחי הבתים, שחלונותיהם סתומים בדלתות מבחוץ, תלים תלים של זבלים ועצמות ופרורים ממיני מזונות מעופשים ופסולים. אלו החזירים, העשירים שבבהמות, שפרנסתם מצויה להם בכל מקום, בריוח ולא בצמצום, אוכלים מן המוכן לפניהם ומכרסמים²³¹ בנהימה גרונית משונה מרוב עונג… ואתא כלבא עניא ונשך לחזירא ומהפך עמו בחררה,²³² והיה קול גביחה וחריקה גדולה, ולקולם נחפזים ובאים עוד שבעה נבחנים ומתקוטטים ונצים על עצם אחת. גם עורבים, בני בליעל אלה, רמאים וגנבים מפורסמים, מרקדים שם ומקרקרים ומשחרים לטרף. ועורב אחד מתגנב ועולה על גב חזיר, פושט גרונו ועומד ומתבונן לו בעין פקוחה איך הוא נובר²³³ באשפה, וכיון שחפר ומצא, מיד יורד מעליו ונופל על המציאה וחוטף ופורח עם ציד בפיו. הפרות, הלנות בחוץ תחת כפת הרקיע, מהן עדיין רבוצות ומעלות גרה, ומהן עומדות על רגליהן ומתמתחות בפשוט הראש והזנב, ומהן מתחככות בכתלים, מטיילות ברחוב, ומריחות ולוחכות כל מה שנזדמן להן בדרך… ושם שעיר אל רעהו יקרא, שניהם עומדים זקופים על שתי רגליהם האחרונות, מכשכשים²³⁴ בזנבם ומרכינים ראשם ומשתערים ומתנגחים זה עם זה בקרניהם.

פתאם ראה רפאל, כי הירשילי קפץ דרך החלון מהחדר שהוא ישן בו, והוא רודף אחרי המחותנים. וימהר ללבוש את בגדיו ולצאת גם הוא החוצה למען דעת סבת הדבר, והנה מכל עבר רצים יהודים חצי־מלובשים. “זה נעליו לבד ברגליו בלא פוזמקאות, וטרוד בדרך הלוכו בהכנסת זרועו לתוך בית־יד של קפוטתו, וזה מטפל אגב אורחא בכפתורי המכנסים, רוכס אותם ורוכס והם אינם מתרכסים על אפו ועל חמתו”. וכשהגיע רפאל למקום המהומה הגדולה ונדחק בין ההמון ראה את “הירשילי עומד מוכה ופצוע. מחזיק בכנף אשה יהודיה בשתי ידיו, ואחד השוטרים תופסו בבגדו ממול ערפו, מושכו ומכהו באגרופו”. המחותנת שכרכרה לפני המנגנים היתה הודיל הסרסורית, והירשילי הכירה ולא הרפה ממנה עד שתגיד לו אנה באה ביילה האבודה; ועל כן הערימה הזקנה והוציאה עליו קול, כי גנב דבר מכיסה. אז יצא רפאל להגן על הנער וגם הירשילי גם הזקנה הובלו לבית־הפקודות והושמו במאסר עד שיתברר הדבר. הם ישבו כלואים שם זמן רב, ורפאל גם רבי אברהם השתדלו לשוא להפיץ אור על הענין הכמוס; ובעוד שרפאל מתעתד לעזוב את העיר מחמת מצב עסקיו, באה אליו יום אחד “התוגרית” וגלתה לו את מקום מחבואה של ביילה. השבויה האמללה וגם הירשילי הוצאו אז לחפשי, ורייזה הטובה, הפונדקית של האכסניה הקבציאלית, קבלה אותם באהבה וחמלה רבה. אצל השלחן

“ישבה ביילה שוממה ודומם כזו שהיתה חולה מסוכנת ובה בשעה ירדה ממטתה. דומם ובלא כח ישבה לה במלבוש משונה, זרועותיה חשופות ופניה עצובים, כאלו הם מספרים את מכאוביה הקשים לא בתלונה ותרעומות אלא בהכנעה ובקשת רחמים. לא היתה מסרבת לרייזה וטועמת מעט מרק, כתינוק חולה עושה רצון אמו ומגמא מסמי רפואה שהיא נותנת לו. והירשילי עמד כנגדה מתרגש ואינו מבין עדיין כראוי טעמו של זה הכאב הגדול, שהיה רשום על פני ביילה ושפתיה המלובנות, וטעמן של אלו הדמעות הרותחות שנשרו מעיניה טפות־טפות לתוך כף של תבשיל בכל פעם שהיתה מושיטה אותה לפיה. לבו היה הומה לה, הומה ומתמשך אליה בכל מאמצי כח, כלתה נפשו לחבקה ולדבר על לבה, לבכות ולהסיך דמעותיו עם דמעותיה יחד, ואלו אמרו לו: שקה לה ומת! – היה עושה זאת בשמחה וברצון. אבל הוא היה עומד מנגד ואינו זז ממקומו מפני הבושה… היה עומד נכלם ומתבייש, מתגנב ומביט אליה מרחוק. רבי אברהם ורייזה עמדו להם לבדם בירכתי הבית, היא מטפחת פעמים על לבה ומקנחת חוטמה בבית־יד של כסותה, והוא עיניו מרטיבות, ושניהם מנענעים בראשם פעם על הירשילי ופעם על ביילה”.

וגם למשה’לי, חברו האבוד של הירשילי, נמצאו גואלים. באותו היום שנשבה בידי ה“חטפנים” הלך אביו, שמואל’יק הסמרטוטר²³⁵, אל המלון־האדמוני, הרחוק כשבעה מילין מכסלון, למלא שם, כדרכו, את חביתו יין כדי למכרו ברווח מועט לבעלי־בתים לצורך השבת.

“השמש עמד ליד־מבואו בקצה רקיע השמים, ולפני בואו אל מנוחתו יצהיל פני אדמה בזיו כבודו, ונראו קוי־אורו על ירק דשא ועצי היער כשחוק ידידות מבין צללי־ערב הפרושים עליהם – ומראה נגה זה במפרשי הצללים החשכים נותן בלב איש גיל ועצבות, נועם ומרירות גם יחד. בערב יום צח בקיץ הבריאה היא ככלה מתכסה בצעיף ביום חתונתה, סתר פנים זה חן וכבוד ואהבה מוסיף לה ומגדיל תשוקת דודה אליה… שמואל’יק, סמרטטור זה, שבתוך העיר הוא הולך בכפיפת קומה מעונה ומדוכה וכל מחשבותיו כל היום אינן אלא לחמו וטרף ביתו, עתה בנאות דשא ובמנוחות שאננות אלה הוא כבריה חדשה, קומתו זקופה וכל חושיו מתעוררים בו. עיניו רואות ונהנות מעולמו היפה של הקדוש־ברוך־הוא, אפו מריח ריח שדה ומיני בשמים ואזניו שומעות קול תרועת כנפי־רננים מבין עפאים²³⁶, כלם אומרים שירה ולאל ברוך נעימות יתנו… ועד שהוא הולך נהנה ומדושן עונג נראה לו מנגד בתוך היער כר נרחב, עוטה צללים ואור זרוע ביניהם כתורי²³⁷ זהב עם נקודות פז – ויבוא וישכב במקום ההוא. שמואל’יק שוכב סרוח על ערש רעננה זו, עוצם עיניו ומנשם ואיבריו כבדים עליו – האדמה מתחתיו כאם רחמניה מושכתו אליה בזרוע כחה, ובכל משיכה ומשיכה היא מחלצת ממנו את מכאוביו. גויתו דבקה לעפר ורוחו מתרומם ועולה והוא שוגה ברוב חזיונות. חציר דק אחד מתלהלה²³⁸ ומחליק לו את חוטמו ואת שפמו, ועוד נטע שעשועים אחד מכניס ראשו לתוך פיו של חלוקו וממעך לו צוארו ומבין עשבים צרצור²³⁹ מריע לו באזנו, מזמר לו פזמון נאה ומישנו כתינוק. שמואל’יק שוכב הוזה²⁴⁰ וחולם בהקיץ. הוא מדמה לו חיים של נחת ושלוה, חיים שיש בהם לחם ושמלה, דירה נאה, גן נחמד ופרה ועזים שתים”.

והנה רעש אופנים באחת המסלות שביער, ושמואל’יק מתעורר ואומר: “די לי, די חבוק ידים לשכב!” הוא עומד מעל הארץ, גוהק ומחליץ עצמותיו ונוטל את חביוניתו²⁴¹ ובאותו הרגע נשמע מהעגלה העוברת קול מר צורח “אוי, אבא!” – “משה’לי!” צעק שמואל’יק נבהל ומשתומם והשתער על העגלה, אבל שני ה“חטפנים” דחפוהו בכח ונפל לארץ. וכשנתישבה דעתו עליו וקם על רגליו כבר נתרחקה ממנו העגלה, כי נוסעיה חבטו את הסוס בעוז ומהרו לרוץ אורח. שמואל’יק מתאזר בגבורה ומוסיף לרדוף אחרי השודדים, והוא רץ בכל כחו בשביל צר, “המתעקל והולך כרצועה בין שיחים ותבואות ועשבי שדה, פעם הוא מתעלם באחד בצעי־המים²⁴² בערבה, או יורד ומתחמק בשפלה, ופעם הוא נראה שוב עולה ומטפס על ראש הר וגבע”. ובתוך כך כבר נעלמה העגלה מעיניו, מסביב “שקט ודממה, אינו שומע אלא קול פסיעותיו ואינו רואה אלא צלו רוקד על ידו לנוגה הלבנה הפגומה, הנראית כחרמש של כסף ברקיע. עתים צלו משתטח על פני האדמה מרובה פי שנים מקומת גופו, ועתים הוא עולה ומתרפק על תבואות ועל שיחים ועצים, קורס וכורע כריעות משונות, כמעשה הבדחנים בבתי־קרקסאות²⁴³.” עברו השעות ורגלי שמואל’יק מתמוטטות, והוא עיף ונכשל בהליכתו ונופל באין אונים על הארץ. הכח הדוחף אותו, שהיה אצור בלבו כאש בוערת, מתרופף שלא מדעתו, חושיו מתבלבלים והוא רואה זרות במשך זמן מה. ופתאם הוא נזכר מה שאירע לבנו, קופץ ועומד ורץ מהרה, מגיע למורד ההר – והנה נראתה לו העגלה בעמק אצל גשר רעוע על בריכה קטנה. שמואל’יק מתנפל שוב על ה“חטפנים” ונלחם בהם בחמת כחו, אבל בעלי־האגרופין הללו מכים ופוצעים אותו ואת בנו ועוקדים גם את האב בעגלתם כדי למכרו לעבודת הצבא. האמללים הרימו אז קול צוחה נוראה, שהדו החריד את היער, והנה מרכבה באה לקראתם ונוסעיה יורדים לראות מה הצעקה הבאה אליהם. הם מביטים ומשתוממים – והנה גערה ונזיפה וגדופה, יד חזקה וזרוע נטויה. ה“חטפנים” נבהלו, הניחו את שללם ונמלטו על נפשם.

מיכאל ספיר, ראש החכרנים של היין בגליל ואהלין, שהציל את שני השבויים מידי לוחציהם, הוביל אותם לבית־החולים בעיר ז. הקרובה, כשהם פצועים, נדהמים ומתעלפים. וכשהבריאו שם אותו הנדיב את עינו לטובה והשתדל לכונן את מצבם בחיים. משה’לי הוכנס לבית־מדרש־הרבנים, וכשמאס את הרבנות הלך ולמד את תורת הרפואה באוניברסיטה; ושמואל’יק אביו היה לפקיד בבית משרפות היין שבכפר פ. המשתרע בנוף²⁴⁴ יפה מאד.

“העמקים והבקעות השאננים שם יצהלו לך, ויקראוך למשכב עונג בנאות דשא ולהתעדן בטובם. גם בריכת מים משחקת לפניך ומשרכת דרכה שם בערבה. פעם היא מתעלמת בסתר קנה וסוף, ופעם היא מזנקת²⁴⁵ משם ויוצאת לקראתך בכל הדרה; ברצי²⁴⁶ כסף ותורי זהב, שהשמש עושה לה, כשהוא מנשקה ומסתכל בפניה – סוקרת לך ומלחשת לך נעימות בניב גליה, ואתה בא ומתערטל²⁴⁷, קופץ וצולל ומתיחד עמה באהבה. וזה היער שם צומח עצי גופר, הענקים באילנות, ראשיהם מרובי הענפים מעובתים וסבוכים זה בזה והיו לכיפה גדולה אחת, וגזעיהם החלקים מתישרים ועולים כעמודים גבוהים מרוחקים זה מזה, וירק דשא כמו טפיט של משי עם פקעים ²⁴⁸ ופטורי־ציצים²⁴⁹ פרוש לרגליהם. ואתה רואה ואומר: אין זה כי אם היכל אלהים!… ובהררי־קדש אלה בא האדם והעמיד בית משרפות היין לשם אלהי זהב! והבית הזה, הבנוי על תלו, מנשא בחוצפה כלפי שמיא את חוטמו, כלומר את “קמוניתו”²⁵⁰ ממנה יצא עשן, שמתגלגל והולך למרחוק בחללו של עולם, מכהה גלגל החמה ומשחיר את כל הבא לפניו בדרך”.

והבשורה, כי משה’לי ואביו נצלו מרעה והוקמו משפלותם, החיתה את רוח רבי אברהם, שנזדקן ביותר בזמן האחרון מרוב צערו על תלאות הירשילי ומשה’לי, שנחשבו לו כבנים – וכמה קמטים נתוספו במצחו. גם הירשילי הצליח לכונן לו איזה מעמד בחיים, כי בצאת רפאל להשתקע בלייפציג ונשא לו שם לאשה את חנצה אהובתו – הביא אליו את הנער הנבון והישר לעזור לו במסחרו. וברבות הימים גדל הירשילי ונתעשר, ויהי להינריך כהן החשוב והנכבד בעיני בני עמו בגרמניה. אחרי ה“פוגרומים” שהיו בנגב רוסיה בשנות השמונים שלחו אותו נדיבי ישראל במערב אירופה לבקר את הערים ההרוסות ולהעלות להן ארוכה. ויבוא גם לקבציאל, והנה היא חרבה ושוממה.

“ברחובותיה דממה, ובבית־הקברות שם קול נהי ובכיה. והימים לא ימי אלול ימי תשובה ותפלה, בכי וזעקה ליהודים וימי אבל וכמישה²⁵¹ להבריאה, אלא ימי אביב, ימי אורה, זיו שדה וזוהר רקיע, ימי צמיחה, לבלוב²⁵² ותחיה בכל העולם… ובשעת אבל זה להקבציאלים מרכבה באה עד שער בית־הקברות, ואדם כבן ארבעים במלבושי כבוד ירד מעליה. העניים העומדים צפופים בשער פנו לו מקום ופשטו לו ידיהם והוא נתן לכל אחד מהם את נדבתו ובא לתוך בית־הקברות. ראוהו היהודים שם ותמהו, אמרו בלבם שמא שר וגדול הוא, קרוב למלכות. ונתבלבלה דעתם ולא ידעו איך להתנהג בפניו. ומפני הטירוף הללו אוחזים בכובעיהם, נרתעים לאחוריהם ועומדים מרחוק, והללו כובעיהם רוקדים ומרפרפים²⁵³ על ראשם, משתחוים לו ממקומם ומרתיתים²⁵⁴. והבכיה פסקה בכל מקום, ואף הנשים המקוננות נשתתקו כלן בבת אחת, גורפות חוטמיהן ומביטות מתוך רסיסי דמעה להפנים החדשות בסיקור עין ובלחישה אחת באזני חברתה”.

האורח דרש לקברו של לייזיר־יענקיל, ומכיון ששמעו הקבציאלים שהוא מדבר יהודית מיד נחה דעתם, קומתם נזדקפה, נתקרבו אליו ונתנו לו שלום.

“על קברו של לייזיר־יענקיל כבר עלו עשבים. והמצבה עליו רובה נשקע בעפרו עד שהיה קשה למצוא אותו. החזן עמד והתפלל עליו “אל מלא רחמים”, וכשהזכיר בתפלתו “את נשמת אליעזר־יעקב!” נתמלאו עיני האורח דמעות ונתן ידו על פניו ופרש ובכה. משם בא האורח לקברה של האשה מלכה־טויבה והחזן נשא תפלה גם עליה; אבל קולו לא היה נשמע כאן מפני קול המונם של הבוכים הרבים אצל הגל הסמוך, גל חדש וגדול – זהו קבר אם וקברות שתי בנותיה, שנאנסו ונהרגו ביום אחד, ביום עברה ופרעות. ומתוך הבוכים שם קול ברמה נשמע קול מתפלל ואומר: “את נשמת הקדושה האשה ביילה בת בנציון ונשמות בנותיה הטהורות והקדושות”… שמע האורח את שם ביילה ההרוגה ונזדעזע בכל אבריו. עמד שעה קלה נדהם ותלוי ראש, ואחר כך ספק את כפיו ונאנח אנחה קשה מתוך לבו”.

* * *

ערך הספור

ב“עמק הבכא” תאר לנו אבראמוביץ את התמונה היותר רחבה של הדלות הנוראה, ששררה אצל יהודי רוסיה לפני ששים שנה. ותמונה זו היתה כבר להסטורית, כי לא נשוב לראותה עוד בחיים. במחציתה השניה של המאה הי"ט קמו שני חזיונות חשובים: שחרור האכרים המשועבדים בארצנו וסדור האמיגראציה²⁵⁵ היהודית למדינות הים – והם היטיבו במדה הגונה את מצבנו הכלכלי. כשרבו הצרכנים אצל מיליוני המשוחררים התפתחה התעשיה; וכשנדדו העניים המבקשים עבודה למרחקים נתמעט הלחץ בתחום־המושב, ובמקום הרעבים והבטלים באו הקאפיטאלים²⁵⁶, הנשלחים לכאן מארצות הזהב והשכר.

בהרצאת המאורעות וסדורם נופל “עמק הבכא” מיתר ספוריו המשובחים של אבראמוביץ; ולעומת זאת הוא הספור היותר עשיר בטפוסים ותאורים שונים מרחוב־היהודים. בפעם הראשונה (את “האדם הקטן” לא נעלה בחשבון) העביר כאן המספר לעינינו טפוסים חיוביים, והיותר חשובים שבהם הם רבי אברהם ורפאל.

האציל של בית המדרש

רבי אברהם הוא האציל האמתי של בית־המדרש, התמונה היותר נעלה שיצרה לנו תרבות הגלות והספר. איש טוב ופיטני זה לומד “משניות” ו“זוהר” לשם תענוג, מדקדק במלבושיו והליכותיו ומתקרב להעשירים מחמת חושו האסתיטי²⁵⁷, ואוהב את כל הבריות שבסביבתו משום שיש לו צורך לאהוב. ואהבתו לשני החברים, משה’לי והירשילי, או “השקצים” בלשון חבה שלו – היא נעלה ביותר, כי יש בה גם קרבה רוחנית, גם רגשי חמלה לעזובים. רק מקום חלק קטן השאיר אבראמוביץ: הוא לא הגיד לנו מהיכן רבי אברהם מתפרנס. וטוב עשה. כך התמונה יותר אידיאלית, אם כי קצת רומאנטית.

חצי משכיל מעולם המעשה.

רפאל הוא חצי־משכיל מעולם המעשה, טפוס שהיה שכיח באמצע המאה שעברה. חצי השכלתו נתנה לו את היושר וההגיון הבריא במסחרו, ואת הרומאנטיות, המוסריות התמימה והרוך הנפשי מחוץ למסחרו. איש־המעשה שבו טשטש את הבטלנות והרדיפה אחרי המליצה הריקה, שתי מגרעות שהקלו את ערכו של חצי־המשכיל מעולם הרוח – ונשארו לפקח זה מחצי־השכלתו רק התום והדמיון הילדותי, שתי סגולות היקרות כל כך בדור הבגרות שלנו.

* * *

בשנת 1890 פרסם אבראמוביץ את ספורו הקטן “שם ויפת בעגלה”, המתאר לנו פולני מכונה “יפת”, שנספח על בני ביתו של ידידו משה החייט, אחרי שנעקרו שניהם ממקום מגורם בפרוסיה מתוך עוני וגלות. יפת נעשה דומה ממש ליהודי בצביונו²⁵⁸, במדותיו והליכותיו, משום שידע מחסור, גלות וכל פגעי היהודים. מתחלה היה קשה לו לעמוד בנסיונות, “והיה נוח לו למות מיתה חטופה ברגע אחד מלהאריך ימים בחיי עמל וצער ובנגעי בני עמנו המשונים; אבל מעט מעט הורגל בהם ועשה חיל בתלמודו, עד שהגיע למדרגת השלמות במדות הקמצנות והסבלנות וההכנעה והשפלות ובסיגוף²⁵⁹ הגוף והנפש כישראל גמור, ומעכשו מתוקן הוא לגלות ומוכשר לקבל יסוריה ופגעיה באהבה”.

מקור הבריות המשונות

אבראמוביץ הוכיח לנו כאן עד כמה דרכם של התנאים החיצונים הגרועים לעשות כל אדם לבריה משונה, ומעתה אנו מכירים את המקור העקרי שממנו יצאו כל הבריות המשונות, המדולדלות והמרוסקות, המתוארות בכל ספוריו.

התפתחות הפרנס התקיף

בהספור הקטן “לא נחת ביעקב”, שנדפס בשנת 1892, תאר לנו אבראמוביץ ראשונה בעברית את טפוסו והתפתחותו ההדרגית של הפרנס התקיף מהדור החולף, הרוכב על ה“קהל” ומוצץ את לשד העם. עסקן צבורי מטפוס כזה, שהמספר מזכירו כמעט בכל יצירותיו, הוא רבי יעקב. דמותו הולכת ומשתנה כזו של השרצים²⁶⁰²⁶¹ המגיחים מן הביצים.

“מתחלה צורתם צורת תולעה זוחלת ורעבתנית, ותולעה זו, משנתמלאה כריסה, נעשתה לאחר זמן רמש־תם, מתעטף בטלית של משי מאורגת מציצין²⁶² דקין כקורי עכביש, שיוצאין מגופו, ונח בתמימות על משכבו בלא תנועה. תם זה לאחר זמן נעשה שקץ־העוף, פורש כנפיו ופורח בגובה וגאון, מתהולל ומשתקשק באויר העולם. שלשה הגלגולים הללו עברו גם על מין בריה שלנו. בגלגולו הראשון היה תולעת ושמו יענקיל או יענקוץ. יענקיל זה בקטנותו היה נער משרת, זוחל על גחונו, ואין בלבו אלא האכילה למלאות כרסו, די לו שהוא חי ואינו מת ברעב. ומתוך שהיה מכיר בעצמו מעוט־ערכו, שהוא ריק וחסר ובריה קטנה, לפיכך הרכין ראשו בהכנעה ועשה עצמו מדרס לבני־אדם כתולעת, והיא שעמדה לו בשפלותו שלא נטרד מן העולם… זה המשרת הקטן גדול היה, ואכל ושבע ועוד הותיר משכר עבודתו, פרוטה נצטרפה לפרוטה וזוז לזוז ומנה²⁶³ למנה, עד שנתקבצו לסכום מסוים²⁶⁴, והלך ונשא לו אשה חציה־שפחה… אחר הנישואין נסה יענקיל את מזלו והתחיל לשאת וליתן מעט מעט ולעשות עסקים בפני עצמו. היה מלוה ברבית לשבועות יהודים עניים ובעלי־מלאכה אביונים וחנונים קטנים ודלים. לאחר ימים היה מלוה אף הסופרים הקטנים בבתי־הערכאות²⁶⁵ והקדוש־ברוך־הוא שלח ברכה והצלחה במעשי ידיו, עד שבמשך הימים קבץ ממון רב וזכה להיות מלוה רוזנים ובעלי נכסים שבגליל. קנה שם ומעות, קנה לו בית ומטלטלין נאים, כדרך הנגידים, ובאותו זמן מתחיל אצלו הגלגול השני. תולעת יענקיל נעשה איש תם, מין בריה חדשה, ושמו בפניו – רבי יענקיל. מתעטף בבגדי משי ועל פניו מסוה־התמימות. אינו חוזר עוד על הפרנסה בריצת רגלים כבראשונה, אלא הוא יושב במנוחה והפרנסה חוזרת עליו… מקומו בבית־הכנסת בפמליה²⁶⁶ של מעלה כלפי המזרח… ומכניסין אותו בין אנשי־העליה, שנקראים לעלות לתורה בשם מורנו… צופה ומביט לכל מנהגי היהודים הכשרים ומשתדל להידמות אליהם: מה הם בנעלים ופוזמקאות, אף הוא כך; מה הם מצמצמין פניהם ומתאנחין אנחה חסידותית כשהם מדברים, אף הוא מתכוון להטביע בצורתו סימני התמימות ומתאנח בחסידות; מה הם מתנענעים בתפלתם ומתחטאים²⁶⁷ כתינוק לפני אביהם שבשמים, מרקדים כנגדו על ראשי אצבעותיהם, ו”דוהרי דולקים²⁶⁸ ידובבו בקול": וי, וי, אבא! – אף הוא כן… הגלגול השלישי – ויענקיל התם נעשה איש שחץ²⁶⁹ פורח ומקפץ על ראשי העם ושמו רבי יעקב!

המון חנפים מעריצים את רבי יעקב, ומשבחים את מעשי הסכלות והעול שלו. שפלותו בימים עברו משתכחת לגמרי, והוא נחשב ללמדן, לחכם משונה, לרחמן, ליודע נגן ומומחה ברפואות, לאבי העדה ופטרונה. אחדים מבני סיעתו, “איזו עזי־פנים ואנשי בליעל, המתמכרים לעבודה זרה בשביל פת לחם, מחזיקים בחוטמי כל בני העיר ונוהגים אותם ביד רמה. והיהודים, עם ממושך ומורט ונרעש ונפחד מעולם, הם בעצמם עוד יתנו למנהיגים הללו את חוטמיהם, וכל אחד מזדרז בנתינת חוטמו להיות מן המקדימין”. ואחרי שהנבונים והנאורים קצת אינם מאמינים ברבי יעקב וטובותיו, הוא מתחיל לרדוף ולדכא כל איש שיש בו ריח השכלה. מתנגדו הראשי הוא בנימין המשולח, שהיה כמה שנים שליחו המסחרי של עשיר אחד, ואחרי כן הקדיש את כל ימיו לתורה.

הלמדן הנאור

בעל־הבית אמיד וחשוב זה ששרה אשתו נהלה בית־מרזח גדול ופרקה ממנו עול הפרנסה – הוא הלמדן הנאור הטפוסי, הפקח המנוסה של עם עתיק, הפילוסוף התלמודי. בנימיו היה

“בקי במילי־דעלמא, מעורב עם הבריות ומקבל את כל אדם בסבר פנים יפות. היה מעמיד כל דבר על האמת, כפשוטו ומשמעותו, בדעה מיושבת, ואינו מגזם ומפליג דבר כמו הפזיזים והבהולים בעמנו, והלך תמיד על פי דרכו והבנתו בכל ענין. דברי בנימין בנחת נשמעים, בקול דממה ובנעימה, ובשעת דבורו היה משפיל ראשו ועוצם עיניו. מעולם לא שח שיחה בטלה, אלא דבריו היו מעטים ושנונים, מעורבים במשלים יפים. ויצא כברק חץ־משלו תמיד ולא החטיא המטרה. ומתוך שהיה איסטניס ותש־כח דקדק על עצמו בשמירת בריאות גופו, וכל מעשיו כלם: שבתו וקומו, הלוכו ומאכלו – היו משוערים ומסודרים יפה יפה… כל היום היה בנימין יושב בחדר מיוחד על כסא־יצועו, מתעטף ב”חלאטיל" ונעלים קלים ברגליו ומעיין בספר. אבל כמעט מעולם לא ישב יחידי בחדרו ותמיד נמצאו אצלו מאנשי העיר, יהודים ויהודיות, מנער ועד זקן, שהיו משכימים לפתחו, בין אלו שבאו להתיעץ עמו בעסקיהם ובמשאם־ומתנם, ובין אלו ממקורביו שבאו לבלות עמו קצת מזמנם בשיחת רעים, משום עונג נפש בעלמא".

בנימין הסבלן, הרואה כל ענין מכל צדדיו והנוח לבריות, היה חביב גם על הנוצרים; וכשנתפסו איזו אברכים, הסמוכים על שלחן חותניהם, בשעה שקראו בספרי־השכלה על הגמרא, הגין עליהם איש נאור זה והצדיק את ההשכלה לשמה נגד צורריה. אולם יד הקנאים היתה גם בבנימין, בית־המרזח שלו נסגר מחמת עלילה ששם לו מתנגדו רבי יעקב, ונשבר מטה־לחמו לעת זקנה.

* * *

“בימים ההם”

בשנת 1894 פרסם אבראמוביץ את יצירתו היותר יפה “בימים ההם”, והוא תאור חייו של הנער שלמה, או אויטוביאוגראפיה²⁷⁰ של המספר בעצמו. שלמה נולד ונתגדל בהעירה דלפונה, שתבנית כל בתיה שוה כמעט, מבית ומחוץ

“כשאתה פותח את הדלת, מיד אתה נכנס מן השוק לתוך בית־דירה מרֻוָחָה, ושם בכותל כנגד פניך אתה רואה פתח, שדרך בו נכנסים לתוך פרוזדור אפל, בלא חלונות ובלא תקרה – זהו מקומם של עצים ושאר דברי־צורך, ופעמים הוא משמש גם לדיר של בהמה בחורף בשעת הקור הגדול, או כשהיא מעוברת וסכנה לה ללון ברחוב כדרכה תמיד. מצד אותו הפתח סמוך לכותל מקומה של כירה גדולה לבישול ואפיה. כירה זו בי־כוכא²⁷¹ לה מלמטה, הוא לול של תרנגולות, שם הן מטילות ביצים ודוגרות²⁷², שם הן מתנמנמות בלילה, ובהשכמת־הבקר יוצאות ומטיילות בבית, ועולות על שלחנות וספסלים ומטות כרצונן. סמוך להכירה – תנור ארוך וגבוה, עשוי לבנים מזוכזכות, שמסיקין אותו בשביל לחמם את הבית בימות־הגשמים, ושני ספסלים עומדים אצלו לצדדיו: זה שמעמידים עליו תמחוי²⁷³ של בשר נקרא “ספסל הבשר”, וזה ששופתין²⁷⁴ עליו תמחוי של חלב נקרא “ספסל החלב”. שני התנורים הללו, הסמוכים זה לזה, ודופן של נסרים עם דלתים הבא אחריהם נמשכים בזה אחר זה לאורך כל הבית ומבדילים אותו לשנים, חציו הוא אותו בית־דירה הגדולה והרחבה וחציו מתחלק לכמה וכמה חדרים קטנים, שהם דירות לזוגות של בני־הבית ולשכנים. בבית־דירה זו הגדולה כמין פעמון של חרסית²⁷⁵ יורד כנגד התנור מן התקרה ושתי טבעות לו בשפתו למטה, זו לעומת זו, ותולין בהן נַבְרֶשֶת,²⁷⁶ כמין מחתה מעשה רשת, ומבעירים על גבה קיסמין יבשים, להאיר את הבית בלילות, חוץ מליל שבת, שלכבודה מדליקים נרות של חלב במנורות על השלחן, ובמנורת נחשת בעלת ששת קנים, התלויה בתקרת הבית. נברשת זו נותנת כשמש אור וחום, שמחה ועונג לאנשי הבית. לאורה משתמשים בלילות החורף ועושים מלאכה, או יושבים בכנופיה ומשתעשעים בשיחות נאות. נשים מנשי הבית, ופעמים גם אחת ושתים מהשכנות, יושבות יחדיו על ספסל הבשר או על ספסל החלב עסוקות במריטת נוצות, ואגב גם ברכילות ולשון הרע. במוצאי־שבת מעמידים את השלחן לפני נברשׁת זו, הכל מסובין אצלו ואחד קורא לפניהם מתוך ספר “גדולת יוסף” ו”ספר הישר", שומעים בנחת־רוח ואוכלים לתאבון בולבוסין מבושלים. בלילי חנוכה – הקטנים מגלגלים על השלחן את החזרזר, הוא כִּידוֹר־עופרת, והגדולים משחקים בקלפים ואוכלים צפיחיות בשומן. וכשמטגנים עורות שמנים של אוזים יושבים ומספרים ספורי־מעשיות כל אותו הלילה ואוכלים דלדולי־משמנים באהבה…

בביתו של אבינו זקננו נמצאו על פי רוב הכלים האלו: ספסלי־עץ פשוטים וארוכים אצל הכתלים; שלחן ארוך בעל ארבע רגלים, שכלו אדום, ועל גביו באמצעיתו מצוירת כמין טבלא רבועה עם משבצות²⁷⁷ שמונה על שמונה לבנות ושחורות בסירוגין,²⁷⁸ לשחוק האשקוקי²⁷⁹; וארון עץ בעל שלש צלעות תלוי ועומד על גבי כלונסאות²⁸⁰ בזוית בין התקרה ובין קרקע הבית, ודרך חלוניו נשקפים גביעי כסף וכוסות של ברכה, הדס לבשמים, מנורה לחנוכה, קופסה נאה לאתרוג, קליפת־שבלול²⁸¹, יפה לכמה מיני תחלואים, טס²⁸² מעשה־צעצועים וכלי־זכוכית לבנה למרקחת ומגדים ותריסר כפות קטנות מוזהבות – “מתנת דרשה” לזקננו ביום חתונתו. ברומו של כותל תלויה אספקלריה, שאי אפשר להסתכל בה בשום אופן אלא אם כן עולים על גבי ספסל, ולאחר כל הטרחה הזו רואים את עצמם בה משונים מאד – פנים ירוקים ולסתות נפוחות כשל מי שחש בשניו… למעלה משני צדיה תלויות תמונת גאון פלוני מעוטף טלית ותפילין ותמונת שר־צבא רוכב על סוס, נאכל חציו מזבובים. גם תמונת “מזרח”, משובשת בגייסות של בעלי־חיים משונים, שעדיין לא באו לעולם".

רבי חיים, אבי שלמה, היה איש חכם ומוכתר בנימוסיו²⁸³, וזמנו היה נתון חציו “לפרנסתו, וחציו לתורה ולצרכי־צבור. כמה שנים היה בעל טקסא^{284 285} של בשר במקומו ונוהג ברבנות מטעם המלכות, שלא על מנת לקבל פרס; והיה שונה לתלמידי־חכמים בחנם גמרא ופוסקים בכל יום”. רבי חיים הוחזק גם למומחה ברפואה, משום שהיה בעל־נסיון, איש מכאובות וחלש מנעוריו, והיה מבקר את החולים שהגלב –²⁸⁶ המומחה לא הצליח להעלות להם ארוכה בהקזה, עלוקות וקרני־דאומנא. ובעניני הקהלה לא נעשה דבר גדול או קטן מבלעדי רבי חיים ועצתו. במוצאי שבת אחת, בימות הגשמים, נאספו אצלו טובי העיר כדי להתיעץ על הגזרה הקשה שגזרה המלכות, כי היהודים ילבשו מלבושי נכרים וישימו כובע עם מצחת־עור בראשם. האורחים יושבים אל השלחן הגדול לאורה של הנברשת ומול התנור שהוסק יפה־יפה, ועל הכירה המבוערת רותחת קדירה מלאה בולבוסין לסעודת־הערב. “שרה, בעלת־הבית, מכבדתם בשתית חמין, הם מיני פרחים ומיני עשבים שלוקים²⁸⁷ במקום תה, עם חתיכות סיקריקין²⁸⁸ מעשה קונדיטון²⁸⁹ – במקום סוקר. הכל יושבים שותקים ומחרישים בנימוס, נושפים בכל פה בכוסות של חמין ושותים מעט־מעט בבליעות קטנות ובהפסקות בין בליעה לבליעה. ואחד מבעיר את מקטרתו – היא כפיפה־גיפסית עקומה כשופר וצמיד־פתיל של כסף על ראשה האחד – מכניס פי הקנה, הנתון בראשה השני, לתוך פיו, עושה פימה־פים־פום ומעלה עשן”. המקטר מוציא מפיו עגילים־עגילים של עשן ומוסר בנחת ובמתינות את השמועה הבאה מהירידים, כי הגזרה החדשה נתגלגלה ויצאה ממונטיפיורי.

– “כשראה מונטיפיורי שרע רע המעשה, נמלך בדעתו ובא ואמר כהאי לישנא: אדוני המלך! מכור לי את יהודיך ואני נותן לך דמיהם כך וכך מליונים… – מהיכא־תיתי! – משיבו המלך. קיצור הדברים, שני הצדדים גומרים הענין בתקיעת־כף ונקיטת־חפץ כדבעי, ומונטיפיורי עומד ונותן דמי קדימה… והמותר הוא מתחיב לסלק לזמן המוגבל בקבלת הסחורה, כלומר – היהודים… לאחר פת־שחרית הולך לו המלך, כדרכו בכל יום, להסינאט ודעתו זחה עליו. – אדוני המלך! שואל לו המיניסטר, מפני מה דעתך זחה עליך ולשמחה מה זו עושה? – כך וכך המעשה, החזיר לו המלך בשחוק נעים ופניו צהובים, עשיתי היום עסק טוב, בכך וכך מכרתי היום את יהודַי. – אדוני המלך! אמר המיניסטר, נבהל ומשתומם וסופק את כפיו, מה זאת עשית? המקח מקח טעות! ותוך כדי דבורו הוא מוציא חשבון צדק מדיפתראות²⁹⁰ ופנקסאות של מלכות ומראה לו בבירור, שחור על גבי לבן, שסחורה זו, כלומר – היהודים, הרבית שלה במשך כמה שנים עולה הרבה על מקח שויה, שהוא נוטל עתה”.

וכדי לבטל את המקח המציא המיניסטר את העצה הנפלאה להלביש את היהודים בגדי ״אשכנזים", למען לא יכירם מונטיפיורי בבואו לקחת את “סחורתו”. רבי חיים מטיל ספק באמתת הספור, והוא נותן עצות איך להערים על הגזרה החדשה. בהקפוטה אפשר לעשות סדק מאחוריה ולהוסיף לה עוד תפר אחד וכפתור אחד, כדי לתת לה צורת זיג²⁹¹; ובכובע העור, ששתי אזנים זקופות לו לצדדיו ופסיקה של עור נמשכת מלפניו מאזן לאזן, יש להטות את הפסיקה ותהיה למצחה “אשכנזית”. טובי העיר התפלאו על העצה המחוכמה, ויצאו שמחים וטובי לב.

כל בני ביתו של רבי חיים היו מחבבים את שלמה’לי הקטן בשביל בדיחות דעתו, חריפות שכלו וכשרונו לחקות כל תנועה זרה ודבור משונה של באי הבית. ביחוד היה אוהב לחקות את גיטיל המתורגמנית, המקריאה לנשים תפלות ותחנות בבית־הכנסת. " מעוה פניו – ונראתה גיטיל כביכול בצורתה ובצביונה ובמעשיה: כיצד היא מנשקת את המזוזה בכניסתה, וה“יופא” שעליה בית־ידה האחד קולט לתוכו יד ימינה, והשני נעור וריק ותלוי ברפיון; כיצד היא עוקמת שפתיה ואומרת “אל למושעות!” ברוב חן; כיצד היא כופפת את גבה כחתול עד שכתף אחת עולה ואחת יורדת, פיסת²⁹² ידה תחת סנטרה ואצבע אחת על לחיה, וכיצד היא מקמטת פניה ומנענעת חוטמה, נושאת עיניה למרום ומדברת בלשון תחנות“. הכל רואים בתעלולי שלמה’לי ושוחקים, וגם אמו אינה יכולה להתאפק משחוק, אלא שהיא מאימת עליו באצבע על חוטמה: המתן נא, המתן, בחור נאה! אני אספר לאבא…”

והאב הכיר את ערכו של בנו הנבון, המהיר והמזורז, ומצא לו מלמד חדש את ליפא הראובני. זה “היה אדם כחוש ובעל ראיה קצרה, עניו וצנוע ומרבה בשתיקה, נוח לבריות ורוח הבריות נוחה הימנו. טיבו ומנהגיו המתוקנים, דירתו הנאה וכלי ביתו הנקיים הכריזו עליו, שניצוץ חכם־חרשים יש בו”. ליפא היה אמן לא לומד, החורת ומציר ציורים וצעצועים שונים לכל שואל, לא כדי לקבל שכר אלא משום הנאה וקורת־רוח שיש לו מאמנותו. “בשעת הלמוד היה יושב בראש ומלמד מפיו וידיו עסוקות באחת המלאכות הנאות, כגון ציור ופתוח־חותם, ומלאכה זו לא היתה מבטלתו מדברי־תורה ומעכבת דרך הלמוד, אדרבה היא היתה מזרזתו ביותר, והיתה יפה לנפשו ככוס יין לגופו של פועל הדיוט”. ״פיו נעשה כנחל נובע מפיק מרגליות, ועיניו מתלהטות מאור תורה, והתלמיד רוחו מתלהט אף הוא, כלתה נפשו לתורת רבו ושותה בצמא את דבריו“. רבי חיים, שאהב את המליצה והיה “בעל לשון”, צוה ללמד לבנו את כל התנ”ך, תחת שכל האבות היו מלמדים לבניהם בימים ההם רק את הפרשה הראשונה מסדר השבוע, בחשבם כי המרבה לעסוק במקרא בא לידי מינות²⁹³. ומליצות הנביאים וחזיונותיהם עוררו את דמיונו העז של שלמה’לי, ו“ראה אלהי הצבאות בדמות אדון גדול ונורא, נוקם ובעל חמה, אוחז רצועה בידו, ועל כל דבר־פשע הוא מכה מכת אכזרי. ובכל פעם שעבר עבירה קלה בשוגג, כגון שדלג על תבה אחת בתפילתו, שכח ולא ענה אמן, או שתה מים ולא ברך “שהכל”, לא רקק ב”עלינו", או נתחכך ופרע ראשו – נתבהל ואמר בלבו: “אוי, אוי לי כי נדמיתי!”²⁹⁴

ביחוד היה שלמה’לי ירא חטא ב“ימים נוראים”. “ההשכמה לסליחות, הזריזות והריצה לבית־הכנסת ולבית־הקברות, היבוב והבכיה, הנגון העצוב של תפלות ובקשות ופנים זעומים ועצובים של אמא ושל כל בני הבית” – כל אלה הטילו עליו אימה יתרה, והיה רואה בחזון אל מלך יושב על כסא דין, שרפים והשטן, ושמים נרגזים מקול הקורא להביא ספר־הזכרונות ולשקול מעשיהם של בני־אדם. “ומרוב צער ופחי־נפש²⁹⁵ לא היה ניחא לו כל עצמו של יום־טוב כלו, לא הדגים והלפת ולא התפוח בדבש ושאר המאכלים הערבים”. אולם יהודי הכפרים, הבאים להעירה לפני “הימים הנוראים”, היו מפיגים²⁹⁶ מעט את המרה־השחורה. עזובה ונשכחה היא דלפונה בכל ימות השנה מאין עובר ושב, ולפני ימים־נוראים היא נפקדת והומה מבני־אדם, הבאים לתוכה מן הישוב. עגלות טעונות טף ונשים, כרים וכסתות וחבילות ושקים מלאים מזון ותרנגולים כפותים, הולכות ונמשכות ברחובות. בעלי־הבתים זקנים עם נערים יוצאים לקראת בני הכפר הנכנסים, כל אחד לקראת זה שמתאכסן אצלו, עומדים לפניהם ושואלים בשלומם… והנכנסים מצדם עונים ומספרים מאורעות ומעשי־נסים ואת כל הקורות אותם בדרך: סדן של עגלה נתפקע פתאם, סוס כרע נפל, גשר נסתחף, תרנגול כפות הותרה הרצועה שברגלו ופרח, אשה מעוברת חבלי־לידה אחזוה, עגלה נהפכה ונטבעה בטיט, והכל חייבים בברכת “הגומל” שיצאו בשלום מן הסכנה. כלבים־כופרים²⁹⁷, אלו הגרים שנגררו ובאו מן הכפר עם בעליהם, מרגיזים עליהם את הכלבים האזרחים, והנה נביחה ונשיכה, מריטה וחרוק־שנים בעדתם". בבית רבי חיים היה מתאכסן חנא, איש כפר־רחיים, הבא העירה עם בני ביתו. כל הדרך היתה סוסתו הזקנה מושכת את הנוסעים בכבדות, “מושכת ועומדת לסירוגין, הגיעה קרוב לדלפונה – חגרה בעוז מתניה, ולכבוד דלפונה ולכבוד כל המסובים בכאן על הקרון היא מפשלת זנבה, זוקפת אזניה, מרימה טלפיה²⁹⁸ ודוהרת ונכנסת לתוך העיר טפופה²⁹⁹ ונטוית־גרון בקפיצה, בדיצה וחדוה ובקול רעש האופנים. וצוציק הכלב רץ לפניה כמבשר ואומר: פנו דרך, בית חנא בא! בית חנא בא! וכמה שלא טרוד הוא בשליחות־מצוה זו, אף על פי כן הוא נזהר מאד ושומר עצמותיו מפני כלבי העיר, הסובבים ברחובות, שלא יזיקוהו בהבל־פיהם. נפגשו – הם תוהים על קנקנו ³⁰⁰ מריחים בו בחוטמם, כלומר: שלום עליכם! והוא מריח בהם ומשיב שלום בחוטמו, ואינו שוהה הרבה, אלא כיון שמריח ותוהה בקנקנם מפני הכבוד מיד הוא מתפטר מהם ורץ לדרכו… עמדה הסוסה ובני־ביתו של חנא יורדים, מטפס שלמה’לי ועולה לתוך הקרון. חבריו, מבעלי החבריא השובבה, עולים עמו ושנים תלויים ועומדים בין האופנים מאחורי הקרון ואוחזים בו בידיהם, מושכים בעבות־העגלה וגוזרים על הסוסה, שתעקור רגליה ותלך. מניפים עליה שוט ומכים אותה ברצועה, שורקים בשפתים, צועקים וקוראים קול אחד: הייא³⁰¹, הייא! והעלובה הזו פוסעת על־כרחה פסיעות מועטות לפני הבית, מתאנחת ועומדת. בני־החבורה בודקים את זנבה המדולדל, וכל אחד תולש ממנו שערות כפי כחו. תלשו – יורדים מעל הקרון ומתחילים סדר העבודה בצוציק. מדברים עמו בלעגי־שפה ובלשון אחרת, לשון כלבים, ובוחנים אותו בלמודים, כיצד הוא נובח, וכיצד הוא מרקד על כפיו האחרונות. מתחלה עומדים ומתעסקים עמו מנגד וביראת־הכבוד, משליכים לפניו פרורים ופתותי־לחם ואומרים לו בהכנעה: חטוף ואכול, צוציקיל, חטוף ואכול! חטף ואכל – הכל נהנים ומשחקים. אחר כך מתקרבים אליו מעט־מעט עד שלבם גס בו³⁰² ושוכחים מנהג דרך־ארץ. וסופה של התקרבות זו זריקת אבן, קול נביחה דקה וזעקת־שבר – שבר רגל או שבר עצמות”.

שלמה’לי היה מתענין ומסתכל בתשוקה גם בבני ביתו של חנא, הנראים לו משונים. “הילדות – נעלים ופוזמקאות גסים ברגליהן, ומלבושיהן חדשים, מנומרים³⁰³ בגוונים ובציורים וציצים משונים; מעמידות עיניהן הגדולות כשל עגל ומביטות, ואצבע אחת נתונה בפיהן. הילדים מלובשי בגדים חדשים, כתונת ומכנסים וארבע־כנפות ומצנפת ו”חלטיל“, עומדים תלויי־ראש בבושה ובהסתר־פנים, אוחזים בראש חוטמם וממשמשים בנחיריהם, מדברים אליהם ואינם עונים, צועקים להם ושותקים, ופתאם שחוק משונה יוצא בכח מפיהם לתוך פיסת־ידם, שוחקים ומקנחים את חוטמם בכנף־בגדם”. אין דבורם של בני־הכפר “אלא התלבטות שפתים ואין אכילתם אלא לעיטה. הלעיסה ותנועת הלסתות בשעת האכילה נעשות אצלם שלא כדרך בני־אדם העירונים, ובכל גמיעה וגמיעה פיהם נעשה מפוח ומנפח בקול”. חנא ואשתו הפשוטה והבריאה נראו גסים והדיוטים ביותר מול רבי חיים, הלמדן הענוג, ושרה אשתו, החלשה והמלומדת בכל ספרי הנשים. ביחוד השתמשה שרה בידיעותיה בימים הנוראים. היא היתה “מורה הוראה לנשים בבית־הכנסת ומלמדתן מה להתפלל, אימתי עומדין בתפלה ואימתי רוקדין “קדושה”, וקוראה לפניהן דברי תפלות ותהלות. ותפוח־לימון מוכן לה בעזרת־נשים במקום מוצנע, ושאר מיני סמים חריפים יש לה שם, לישב נפשה ונפש נשים מתעלפות”. לפני יום־הכפורים היתה שרה קולעת פתילות ל“נר־הנשמה”, שמדליקים בבית־הכנסת, ול“נר החיים”, שמאירים בבית; ועל כל חוט וחוט שהיתה מניחה היתה קוראה בדמע תחנה מיוחדה, וכל הנשים משכונתה מקיפות אותה ובוכות עמה.

לא עברו לשלמה’לי שתי שנים מיום שהתחיל לומד תנ"ך, וכבר ראה ותר בדמיונו כמה ארצות רחוקות ונפלאות, והכיר לדעת לפרטיהם את כל מראות הקדם. “הוא בדלפונה ורוחו ונשמתו באלוני ממרא, במדבר ובערבה, בהר ובשפלה ובחוף ים־המלח ותחת אשדות־³⁰⁴ הפסגה. לפניו אנשים שמדברים לשון הקדש, ארמית, לשון תרגום ואשדודית. במקום משכן נשמתו – בני־אדם יושבים באהלים, רוכבים על אתונות ועל גמלים, וחמורים רובצים בין המשפתים³⁰⁵; אוכלים רקיקי מצות וצפיחית בדבש ושותים מים מנאדות, הולכים יחף ובלא מכנסים, עטופי מעילים וסדינים, ונזמים על חוטמיהם, הכל כדרך העולם”. את טבע הארץ שהוא יושב בה, צמחיה וחיותיה, לא הכיר שלמה’לי כלל, ותחת זאת ראה תמיד במראה לבו “דודאים³⁰⁶, נטף³⁰⁷ ושחלת³⁰⁸ וחלבנה³⁰⁹, כרמים ותמרים, ותאנים ורמונים וזיתים, עצי־שטים³¹⁰ ועצי־גופר. ממיני החיות ידע את התחש³¹¹ בימי משה, את הארי והנמר, שמלמדים את בני ישראל גבורה ועזות, ואת הצבי, שמלמדם לרוץ כמותו דחופים ומבוהלים, את שור־הבר, הרובץ על אלף הרים, ואת הראם³¹² הגדול כהר תבור, שלא הכניסו לתבה בשעת המבול אלא חוטמו. ממיני הרמשים ידע את השפיפון³¹³, את השמיר³¹⁴, שנברא ערב־שבת בין־השמשות ובו נבקעו האבנים לבית־המקדש, וביצי־כנים. וממיני העופות ידע את התור ותרנגולא ברא, שהביא את השמיר, ובר יוכנא³¹⁵, שביצתו נפלה פעם אחת וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים, וזיז שדי, העוף הגדול שמכהה גלגל־חמה בכנפיו”. שלמה’לי קנא אפוא קנאה גדולה ברבי נחום איש רוזיבי, זקן שפל קומה, עב־הכרס ובעל־צורה, העולה לארץ ישראל, ויראה שם הכל בעיניו. אותו זקן סובב זה כמה שנים בתפוצות ישראל כדי “להתפטר מהם בשלום” ולקבץ נדבות בטרם צאתו לדרכו הרחוקה, ורבי חיים הזמין את האורח ההגון לסעודת־הערב, והדליק לכבודו מנורות־הנחושת כבלילי שבת ויום־טוב. על השלחן היו מאריכים “בדברי שיחה על כותל־מערבי ועל מערת־המכפלה, על הר־ הזיתים ועל קבר רחל אמנו ועל שאר חורבות וקברים הרבה, ומפטירין בשיחה מתוקה על תאנים ותמרים ורמונים, על הגפן ועל פרי הגפן וחרובים. המסובין נראים כאוכלים ובולעים רוקם, ועיניהם מבהיקות מרוב הנאה; ורבי נחום דברני הוא, מדבר ומספר, כאלו הוא בא עתה משם וראה את הכל בעיניו”.

גם ספורי־האגדות בשדים ורוחות עוררו את דמיונו של שלמה’לי והטילו עליו אימה יתרה. כשיצא עם חבריו מן ה“חדר” “בלילות החורף, בתשע שעות, היו מהלכים לאור פנסים של נייר שבידם בקול רנה ובשמחה, תוקעים איש לתוך פיסת ידו המקופלת כחצוצרה ומתופפים בלסתותיהם הנפוחות; וכיון שהגיעו קרוב לבית־הכנסת הגדול, שהמתים מתפללים שם בכל לילה, לדברי יהודים בעלי־זקן, נסתתם פיהם ועברו עליו בחפזון ובמורא גדול, אוחזים בציצית וצועקים “שמע ישראל” במעמקי לבם”. כן היה שלמה’לי מזדעזע בכל אבריו למראה בעל השם רבי אליה, הבא לפרקים לדלפונה לגרש גלגולים ומזיקים בלחשים וקמיעות. זה היה יהודי גדל־הפאות, ארך־הזקן וסתום־העין. מספרים עליו, כי הוא “מקהיל את השדים בשביל דבר־מה שיש לו אליהם, נוטל שק שומשמין ומפזרם לארבע רוחות השמים, וגוזר עליהם בדברי־לחש ובהשבעה ללקוט את השומשמין עד אחד ולהחזירם לתוך השק, שאם לא יעבידו אותם בפרך ורגע אחד יהיו בטלים ממלאכה אי אפשר להם שלא יזיקו. פעם אחת שכח ולא העסיקם בלקיטת שומשמין, חברו עליו כתרנגולין של בית־בוקיא ונקרו את עינו”. כשחזר שלמה’לי בליל קר אחד מחדרו, קבלוהו בני הבית בפנים נזעמים ורמזו לו שלא ישמיע קול.

“בבית אור כהה, אמו אינה שם, אף מהגברים אין אחד. הילדים יושבים עגומים, איש בקרן־זוית לעצמו. ומה יעשה? עמד על ראשי אצבעות רגליו ופסע בחשאי ועלה על גבי התנור להתחמם שם מפני הצינה, ואין מרגיש בו. מן החדר, שמשמש לדירת אחיו הגדול ואשתו, בעבר התנור, אור גדול נגה לעיניו. נשתטח מלא־קומתו, מתגנב ומסתכל ממקומו לראות מה נעשה בתוך החדר שם. ראה ונשתומם ובשרו סמר מפחד. הנה מטתה של גיסתו עומדת לפנים מן הוילון ואגוריאות³¹⁶ של מחטים מתנצנצות לאור הנר תלויות עליו מראשו ועד סופו. וזה הספסל העומד תמיד סמוך ליד התנור נסתלק משם ועל מקומו גומא בקרקע כקבר פתוח. וכדמות אדם נורא מראהו אוחז ביד תרנגול שחור, מקטיר מיני סמים ומעוה פניו העויות מבהילות, ובינתים הוא מכה את התרנגול בראשו ומלחש בקול הברה משונה: “אֵיָה־בֵיָה, סְטִיטָה, אַגְרֶפְטִי, מֵרוּם, שְׁמַרִיאֵל”. לוטש עיניו ומצדדן אילך ואילך, מנפח בפה ומלחש ואומר: מַצַפַץ, מְצִפָץ, מַצִפַּץ… בועט ברגלו, מנענע בידו, כאלו הוא מתגושש עם אויבו, ובכל מלה “מצפץ” שהוא מוציא מפיו הוא מכה באגרופו את התרנגול על ראשו מכה רבה, עד שהעלוב הזה גועה ומגרגר ומפרפר מפני הכאב. אף מאחורי הוילון נשמע קול צעקה ואנקה שובר לבבות, ובן־אדם משונה זה התחיל מנענע את גופו ביותר, שוהה את נשימתו ומוציא קול דברים בנהימה, כאלו הקול יוצא מתוך כרסו, נוהם ואומר: “תְּלְמְכָא חַיְשָׁה וּבְסוּסְבִּיק פְסַלְמִיגְיָא”. ובשעת אמירת הלחשים אוחז את התרנגול בגרגרתו ומסבבו סביב לראשו, כמו שעושין לתרנגול־כפרה בערב יום־כפורים, חונקו ומטילו לתוך הגומא ומכסהו בעפרה – והספסל חוזר למקומו כבתחלה. לא הספיק לסתום את הגולל³¹⁷ נשמעה מאחורי הוילון צעקה גדולה, ועמה קול בכיה דקה. אמו ואשה אחת מושיטות ראשן כאחת מבין היריעות, מבשרות ואומרות: מזל־טוב, נולד בן זכר!”

לא פחות מתעלולי בעל־השם הרגיזה את רוח שלמה’לי גזרת האסכולות³¹⁸. כששב פעם אחת לבית הוריו, שמע קול צעקה ובכי, כמו שבוכים למת. “אוי, מדת־הדין פגעה בנו – מקוננת שרה אמו ומטפחת על לבה – גזרה רעה נגזרה עלינו! – אמ־מא, אמ־מא! – עונים הילדים בבכי וחוככים ראשם בשתי ידיהם”. ויבך גם שלמה’לי, כי נודע לו שגזרה המלכות על נערי ישראל ללמוד באסכולות, ובאותה שעה ראה בדמיונו “אנשי־חיל מזוינים תופסים אותו, מותחים אותו על העמוד ודשים בשרו בשוטים”. ביחוד הרבו המלמדים להרעיש את העיר על האסכולות, בדאגם כי הן עתידות לקפח את פרנסתם. הם היו מקללים את לילינטל, מפיץ ההשכלה בישראל, ועוררו את העם לגזור תענית־צבור ולהשתטח על הקברים בתפלה ובתחנונים. זו היתה התענית הראשונה שהתענה שלמה’לי בחייו. ככה עבר כל אותו הקיץ בבכי ובמספד, ואפילו הגויים המועטים שבעיר נראו כאבלים. ובני דלפונה לא סמכו על הנס וזכות־אבות בלבד, וימהרו להשיא את בניהם הקטנים ולהכניסם לחופה, כדי שלא תשיגם יד הגזרה. גם שלמה’לי קנא בחבריו שהיו לחתנים, אף על פי שהוסיפו ליסר אותם בשוטים עם שאר התינוקות בבית־רב, ונפשו חשקה בכלה כמוהם, אלא שנצל מן ה“בהלה” בדרך נס.

כשמלאו להנער עשתי־עשרה שנה, יצא מן החדר ובא ללמוד בבית־המדרש. אביו שנה לו בכל יום את פרקו, כשנפנה מעסקיו, ופעמים העירו משנתו קודם שעלה עמוד־השחר והיה מהלך עמו ללמוד תורה בבית־המדרש. ובאותה שעה היו ספורי־האגדה, על הלילה חולפים בזכרונו של שלמה’לי.

“העיר שקועה בשינה, ירח וכוכבים עומדים במשמרותיהם ברקיע. דומה לו, שהעבודה רבה אותה שעה במרום. רוח קל כשיחלוף על פניו – הוא אומר בלבו: רוח צפונית נושבת ממרום, אותה הרוח שהיתה נושבת לשעבר בכנור של דוד, התלוי למעלה ממטתו, והיה מנגן מאליו. קעקעו³¹⁹ תרנגולים באחד הבתים – רוח צפונית באה מתחת כנפי הגבר של מעלה ונוגעת בכנפי הגברים של מטה. זעו עצים בגנים – אילני גן־עדן מרננים. צפור מצייצת שם – זו בת־קול מנהמת כיונה. ראשו נמלא טל ושערותיו רסיסי לילה – אלו דמעות נושרות מעיניו כביכול. בדממת הלילה נשמע לו קול דממה של שכינה, מתאבלת על בניה, וצערה זה ועצבונה נראה לו בצורת הלבנה העצובה. דומה, סוד אלוה באפל מתהלך ונשמת שדי מנשמת בחשכת הלילה. רוחו של שלמה’לי הולך ומתרגש, לבו מלא שירה וגעגועי קדש, הוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת־רוח ובנעימה”.

אולם הניצוץ הפיוטי שהיה בנער הביאו סוף סוף לידי בטול תורה. הוא מתחיל מתגנב לעתים מבית־המדרש, ויוצא לטייל בשדות ויערים ולהתענג על זיו התולדה. “יעלת־חן זו מאירה לו פניה, מספרת עמו מבין שבלים לוחשות של דגן, חטה ושעורה, רומזת לו בנענועי הענפים של אילנות ומן פסי ³²⁰ אור, הבוקע בסבכי היער ומתמשך והולך, הוד והדר תשוה עליו”. “הוא משתטח על מרבדים של דשא, וכר של אזוב מעשה רוקם מראשותיו, והיא משיבה עליו רוח עדנים, מסלסלת שערותיו ונושקת לו, ועושה לפניו הלולי־וחינגי. הזמיר מרעים בקולו נפלאות ובעלי־השיר בקהל צפרים עונים לו כל אחד בקולו, מי בצפצוף ומי בשריקה, מי בנעימה דקה של כנור ומי בנהמה של פנדורה, מי בתרועה ומי בתקיעה, גם קול צאן, צהלת סוסים וגעיית בקרים נשמע בתוכם. עופות יוצאים במחולות על האילנות, צפרי־כרמים מקושטות בשוהם יקר וצבעונים טסות ומרקדות באויר, הצרצור והחגב רוקדים בבין חציר באדמה. ששון ושמחה, יופי ועונג בעולמנו!” בשוב שלמה’לי מטיוליו הוא מרמה את הוריו ואומר, כי הוא חוזר מבית־המדרש, ולבו מכהו על גנבת־דעת זו כמו על בטולו מלמודיו. הוא מתירא מדינה של גיהנם, מפולסין³²¹ דנורא, מלאכי־חבלה ונחלי אש וגפרית שהרשעים נדונים בהם. הרהור תשובה מתעורר בלבו, והוא מדיר הנאה מן העולם וגומר בדעתו לשבת מכאן ואילך על התורה ועל העבודה בבית־המדרש; אולם היצר־הרע מוסיף להדיחו בתחבולותיו ומגרה בו את פראדיל, בתולה נאה ויעלת־חן. ריבה קטנה זו, בת אחד השכנים, שהיתה משחקת תמיד עם הילדים בבית רבי חיים, היתה פתאם בעיני שלמה’לי לעלמה יפת־תואר, ולבו חומד ומתאוה להסתכל בה בחשאי. הוא שוכח את נדרו, שלא יחטא עוד, ואינו מתירא אלא מפני מראית־עין. נזהר הוא כגנב “וחושד בכל אחד מאנשי הבית, שמא הוא יודע תעלומות לבו, כאלו עשוי כלי־זכוכית”.

פעם אחת לא נזהר שלמה’לי, ועוד מעט ונתגלה סודו. המעשה היה בשבת־נחמו, “יום שמחה וסעודה לבני ישראל הקטנים עם הגדולים. שבוע אחד או שני שבועות לפניה, הקטנים משמיעים על הסעודה, מתקבצים חבורות־חבורות, וכל אחת ממנה לעצמה אחד מן החבריא לפקח על התמחוי³²². ומאותה שעה ואילך זמן הבאת מכולת לילדים, כל אחד מביא מכל הבא לידו בכשרות או בגנבה, הכל מתקבל ברצון ואין בודקין למזונות. זה מביא פרוסת חלה, תפוח ירוק, שלא נתבשל כל צרכו, ולפת גנובה מן המוכן ל”צימס“, וזה מביא קשוא גדול, שמרוב בשולו נתכרכמו פניו, וחתיכת לחם צנומה. אחד בא בצנון ובצלים, ואחד בזנב של מליח”. “ולאחר שינה של צהרים, קול ששון וקול שמחה נשמע ברחוב לפני בית רבי חיים, קול מצהלות ילדים וילדות שנטלו חלקם מן התמחוי. קצתם, שפם שחור לפיהם מאכילת אוכמניות³²³ מבושלות, ונראים משונים, וקצתם נפוחי־לסתות ומסורטי־חוטם – סמנים מובהקים לגבורתם היום במלחמה”. רבים מהילדים לא הסתפקו בחלקם בשעת־הסעודה, ויד איש היתה ברעהו, אלא שמהרו להשלים ביניהם, כי היום קצר והשחוק מרובה. ובין המשחקים היה גם שלמה’לי שרדף אחר פראדיל ועינו לא שבעה להסתכל בה. הנשים השכנות, שישבו בכנופיה על האצטבא לפני הבית, הרגישו בדבר, אלא שתאות־הפטפוט שלהן הסיחה מיד את דעתן מענין לענין – לאושר הנאהבים…

ומכיון שטעם שלמה’לי מתענוגות עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, היה קשה לו לחזור ללמודיו ולעולם־הדמיון שהיה נתון בו עד כה – והיה מבקש לו שעשועים ובני־אדם קרובים לרוחו לשיח עמהם. בתקופת הגשמים, "או סתם יום סגריר ומעונן, רוח לח וקר נושב, השמים מתקדרים, מתעטפים בעבים כבשלמה בלה ומטולאה, טלאים שחורים על גבי טלאים אמוצים־כהים, ופניהם זועפים וזורקים מרה־שחורה בכל הבריות – אותה שעה שלמה’לי בא אצל אייזיק נפחא, יהודי כחוש, ארוך ומתון. הנער יושב בקרן זוית של בי־נפחא, משתקע “בהרהורי־לבו ומסתכל. עלטה. מפוח גדול וישן מנשב בקול דממה־צרודה, ובכל נשיבה ונשיבה לתוך כור־הברזל ניצוצות עולים מתוך גחלי־האש וכבני־רשף מעופפים ורוקדים שם. שלמה’לי מסתכל, ואותו המחזה שכתוב בתורה עולה על דעתו: השמש באה, אברם יושב בעלטה עצוב ומתנמנם – והנה תנור עשן ולפיד אש לפניו. בני־רשף מגביהים עוף ורוקדים, והרהורי שלמה’לי, ילידי דמיונו, עולים אחריהם. מיני צורות ופרצופים משונים נראים לו, מרפרפים בתוך מחולת־המחנים של ניצוצות, והולכים ומטפסים על הכותל מנגד”. ובעוד שרוח שלמה’לי טס בעולמות מופלאים של תמונות־קסם, נראים לו פניו המאירים של אייזיק, המוציא “מתוך להבי־אש עשת ברזל מלובן, אוחזו בצבת³²⁴ על גבי הסדן ומקיש עליו בקורנס, ובחור בריא ובעל־כתפים כנגדו, פטיש חזק בידו ומקיש עליו בזרוע כחו״. ובתוך כך משמיע אייזיק את בדיחותיו וחקירותיו, כי אוהב הוא לחקור “לתכלית כל דבר”. החוטם נחיריו למטה ולא למעלה, כדי שטפות הגשם לא תהיינה יורדות לתוכו; והזנב ניתן לסוס, כדי לגרש מעל גבו את הזבובים. גם דברנים מן החוץ מצויים בבי־נפחא, כי רבים הבאים לתקן שם כלי־תשמישם. ״זה בא במחרשתו ובחרמשו ובקרדומו, וזה בא במנעול שבור וללטוש סכינו. אחד בא בסוסו להנעילו נעלי־ברזל, ואחד בא בשביל ריקועי־עיגולין של ברזל על אופני עגלה”. ושלמה’לי נהנה מחברת האנשים הפשוטים ובדיחות־דעתם, ומתחמם לאור העבודה הבריאה.

בימות־החמה הבהירים והיפים היה לבו של שלמה’לי מושכו למכרו השני, להירציל קייליס הנגר, יהודי כחוש וקטן, רתחן מטבעו ומדבר בהתרגשות ונענועי־יד. הוא היה פייטן ואמן, הטורח לפאר מעשה־ידיו בצעצועים ופתוחים נאים, כדי להוציא מתחת ידו כלים יפים ומתוקנים. על ביתו וכליו, ועל הגן, רפת־הבקר, המתבן³²⁵ והלולין של עופות שמסביב לו היתה שרויה רוח נועם וחן־הכפר, וגם כלב היה לו, שלא כדרך יהודי העיר. כן היה הירציל מנגן בכנור בשעה שנחה עליו הרוח, ביחוד בימות־החמה בין־השמשות. “העדר בא מן השדה. הפרות חלובות ורובצות ברשות־הרבים. מתוך הקִימוניות³²⁶ עולות ברפיון תמרות־עשן, נשים מבערות אש ומבשלות תבשילין לסעודת־ערבית. מתוך בריכה אחת מרחוק קרקור צפרדעים עולה, וזבובים ויתושים טסים ומזמזמים באויר. אותה שעה עומד הירציל בגזוזטרא³²⁷ שלפני ביתו יחף ובלא בגדים עליונים, אלא בכתונת ומכנסים בלבד, ונפשו משתפכת על הגיון בכנור. ילדים מתקבצים ובאים, פרוסות־לחם וחצאי־ביצים שלוקות בידיהם, זוקפים אזניהם ומעמידים עליו עיניהם. הוא מנגן בידו ומזמר בפיו ומתהולל בילדים. ופתאם כמו סער בנפשו, מעביר הקשתנית³²⁸ על נימי הכנור ופוסק. חוזר ומעבירה – והנה עברה וזעם. עוד מעט—והנה יצא הקצף. שבת משוש כנור, וקול הירציל בזעף ורעש הולך בכל הרחוב וינועו החלונות מזעפו”.

אייזיק והירציל יצאו מכלל בעלי־אומנות, ונמנו בין בעלי־בתים, כי התיחסו למשפחה נכבדה, ואבותם הורישו להם בתים בשוק ומקומות בכותל מזרחי שבבית־המדרש. הם היו רשאים לצאת ב“שטריימיל” ובקפוטה של משי בשבת ויום־טוב, ובן־ציון, בנו של הירציל, למד תורה לפני רבי חיים יחד עם בניו. שלמה’לי היה מחבב ביותר את החבר הזה, שהיה בעל לב טוב, שתקן בטבעו וחרוץ בעסקי בית ושדה – והיה אוהב לטייל עמו.

"יושב לו, למשל, בן־ציון ביום קיץ אצל פתח ביתו בחוץ, כחום השמש בגבורתו. הכלב משתטח על גחונו לרגליו, ומנשם בקושי מרוב החום, ופעמים הוא מרים ראשו, מושיט לשונו וצודה – ופתאם זבוב בפיו. ומצדו רובצת תרנגולת פרושת־כנפים, ומתחתיה צפצוף אפרוחיה עולה. עת מנוחה היא למשפחה זו לאחר מרוצתה וניקורה באשפתות עד עתה. כלתה רגל מן השוק, אין עובר ושב. הפרות רועות בשדה והתינוקות כלואים בבית־רבן, והגדולים גוהקים ופוהקים, זה בביתו וזה בחנותו, וצמאים למים, למים קרים. על אחד הכתלים חתול מטפס ועולה, ובאמצע הכותל הוא נח; הופך פניו לאחוריו ומביט ונמלך בדעתו מה יעשה, יטפס ויעלה או יחזור וירד. אותה שעה שלמה’לי יוצא בחשאי מתוך הבית, לאחר שנתפטר מתלמודו בשיעור הקצוב לו ליום, עומד ומצפה ונושא את נפשו למרחוק, לקו ירוק של ראשי אילנות בשיפולי כפת־הרקיע. ומיד הוא רואה את בן־ציון יושב פתח ביתו וקפץ ובא אצלו. בן־ציון עומד ממקומו, רומז בעקימת חוטם והולך – ושלמה’לי אחריו. שניהם שותקים ויודעים, הליכה זו טיול ארוך הוא להם מחוץ־לעיר.

בדרך הלוכם בתחומה של עיר נכנס בן־ציון עם חברו לתוך הגורן, לראות ערמה של חשש³²⁹ חדש, שהובא לשם. אוירו של גורן מצונן ונעים, וריח טוב של חשש עולה ונבלע באברים. החברים הללו מסכימים בלבם לדעה אחת ומתפרקדים על הערמה ומחליצים עצמותם בנחת רוח; שוכבים ומביטים לסנוניות³³⁰ שפורחות ויוצאות, פורחות ונכנסות, ומצפצפות וטסות סביב קניהן מתחת הגג של תבן, ופיות פתוחים , חרטומים מכורכמים³³¹ של אפרוחים ערטילאים³³² מבקשים אוכל, שלוחים מתוך הקנים לעומתן. – יוצאים החברים מן הגורן והולכים ובאים למישור גדול. שדות זרועים מיישרים והולכים בו לארכו ולרחבו עד למרחוק, ונוי ויופי בכל מקום. שם כוסמת³³³ צחה ואדומה מלבלבת, וחטה צהובה כעין הזהב כמסגרת לה מסביב, פרחי נועם כעין התכלת נוצצים בכר ויפים לעינים, ובריות משונות, יצירי־כפיו של הקדוש־ברוך־הוא, פורחות ורוקדות ומנתרות שם בצפצוף, בזמזום ובקול זמרה. בן־ציון מתבונן לשדהו שם ונהנה, השעורה אביב וטובה. הוא פונה והולך משם ושלמה’לי אחריו. שניהם פני־להבים פניהם, שניהם שותקים ומדושני־עונג והולכים ובאים לאחו. שם רועים סוסים כבולי רגליהם הקדומות. תחת ערבה גדולה מדורת־אש בוערת, טראחים אופה באור בולבסין ומשים עליה מעת לעת ענפים יבשים מעלי עשן, כדי לגרש את היתושים. סוס אחד מקרוב כיון שראה את בעליו, את בן־ציון, היה זוקף את ראשו, מדלג ופוסע כמה פסיעות ברגליו הכבולות וצוהל – זהו “ברוך הבא!” בלשון סוסית. בן־ציון מחזיר לו שלום, מעביר ידו על גבו ועל אחורו, מזרז את טראחים ומצוהו על דברי העבודה ופונה והולך ושלמה’לי אחריו, והם הולכים ובאים לפני ולפנים בתוך יער גדול…

שלמה’לי היה מדמה את היער בדעתו כבריה חיה, כמין אומה כביכול. נתקבצו להם במקום אחד המונים־המונים אילנות, זקנים וצעירים, גדולים וקטנים… ינשב רוח קל, מיד הכל מרגישים, מנענעים זה לזה בראשיהם ומתלחשים יחדו… ורוח סערה, רוח צפון חזק כשיגע בהם, ברעש גדול הם משמיעים קול להודיע בעולם את צערם ואת לחצם". שלמה’לי נכנס תמיד לתוך היער “ביראה, אפילו כשהוא שוקט ושאנן, אפילו בעת רצון, כשמזמין לבוא ולנוח בצל קורתו ומקבל את אורחיו בחבה ובפרי־מגדיו – בדומדמניות³³⁴ ובאוכמניות, ומשמחם בנגינות ובשירי־זמרה”. המנוחה נעימה עתה מאד לשני החברים, אחרי ההליכה המרובה, והם “חוזרים לעיר בין־השמשות ונכנסים לבית־המדרש בחשאי, שלא ירגישו בהם וגומרים עבודת היום בתפלת מנחה”.

שלמה מתחיל מחקה את מעשי בן־ציון ואביו, עוסק בנכוש³³⁵ ועדור³³⁶ בגן־הירק שמאחורי ביתם, מגדל יונים “ועושה להן קנים של תבן בעליה, וגם עופות מזמרים מצויים אצלו בתוך כלוב. מרביץ תרנגולת בסל של ביצים מתחת המטה, ושוחה עליה כמה פעמים ביום לראות היאך אפרוחיה מתבקעים ויוצאים. היה מעשה בברבורה אחת, שנתחבבה על בני־הבית בשביל יפיה, ובקשו עליה רחמים מלפני אמם שלא ישחטוה לחג־הפסח… לימים דגרה הברבורה והמליטה שנים־עשר אפרוחים בבת־אחת, וקבל שלמה הטורח על עצמו להיות הוא מטפל בגידולם”. הנער מנסה לחקות את מעשי הירציל גם בציור וחטוב, וכשאין הדבר עולה בידו הוא מתנצל שחסרים לו כלי־אומנות, איזמל³³⁷ חד וצבעים שונים. אולם באותם הימים כבר הגיע הקץ לשלות ילדותו של שלמה. צרות רבות ורעות באו על דלפונה ועל בית אביו, והנער גורש מעולם שעשועיו ונתבגר קודם זמנו.

רוב בני העיר התפרנסו מהתעשיה של בד דק ומגוהץ, שארכו ורחבו כמפה זו שמקנחים בה הידים, והמשמש לצעיפים. הגרדים³³⁸ של גויים היו אורגים את הבד, והתגרים היהודים היו לוקחים אותו בכסף ובפקעיות של חוטים, כדי למכרו בכל ערי ליטה בתור צעיף. “הנשים היו משימות על הסבכה³³⁹ שבראשן צעיף לבן זה, ומתכוונות להניחו כך שיהיו שני ראשיו יוצאים להן מאחוריהן כשתי לביבות רבובות³⁴⁰, ואצל כל אחת לביבה קטנה וקצרה כסניף בצדה. ומטפחת היתה מקפת כעיגולין של חבית את הראש הצנוף הזה, וראשיהם היו מתעבתים³⁴¹ מלפניו זה בזה בקשר אחד, וחוזרים והולכים כל אחד לצדו כלפי האזן ונתחבים שם. אצל נשים זקנות וצנועות היה קשר זה כטוטפת³⁴² בין עיניהן, והבחורות היו מצדדות אותו קצת לאחוריהן”. אולם כשלבשו היהודים בגדי “אשכנזים” מחמת הגזרה, שנו גם הנשים את תלבשתן ובמקום הצעיף בא הצניף־הליטאי. אז דלל וחרב מקור מחיתם של בני דלפונה, וצרה גוררת צרה. באחד מימות־החמה נפלה דליקה, ותאכל בתים רבים. “בכל רחובות העיר תלי־תלים של אפר ועליהם קימוניות מעושנות כמצבות בבית־הקברות. בני־אדם אמללים, ערומים ויחפים, צנומים ומצומקים כפגרים מתים, ומתגוללים בחוצות. מקצתם מחטטים בערימות־האפר של בתיהם השרופים, מבקשים שארית כל־שהיא מכל מחמדיהם שהיו להם, כמי שמטפל בנבלה של סוסו ומסתפק גם בנעלי־ברזל שבטלפיו. שמחתו של זה על מסמר ועל קדירה ועל בולבוסין צלויים, שמצא בתוך האפר, היתה מדאיבה נפש רואיו הרבה יותר מצערם של אותם העלובים, שהיו יושבים בחבוק־ידים שוממים ואבלים ותלויי ראש”. גם בית הוריה של פראדיל נשרף, ויבואו לדור אצל רבי חיים, לשמחת לב שלמה. הוא הרבה לטרוח ולשמש את השכנים החדשים, ויחד עם פראדיל היה מוליך בעגלת־יד את כל פליטת השרפה. אבל לא היו ימים מועטים והורי הנערה עזבו את העיר בתוך המוני הנשרפים, המתפזרים לכל רוחות תחום־המושב לבקש לחם, או הנודדים למדינות הים.

ויד הדלות הכללית נגעה גם ברבי חיים. הוא הפסיד בעסק הטקסא ממונו וממון אחרים, כי בני העיר התחילו ממעטים באכילת בשר. וגם “צרת הבת” נתוספה לו. הוא שלח מביתו את חתנו, בעל לאה בתו, בשביל שעורר חמת הקנאים בנימוסי “עולם חדש”; ולבו היה דוה על בתו הגרושה, השוממה ומתגעגעת על בעל נעוריה. כל התלאות הללו דכאו מאד את רוח רבי חיים, וזקנה מהרה לקפוץ עליו. גופו נחלש ונתדלדל, ופניו נעשו כועסות. “בשעת הלוכו בבית אילך־ואילך וידיו לאחוריו לא היו פסיעותיו תכופות בלי הפסק כדרכו תמיד, אלא היה פוסע ועומד, פוסע ועומד, נושך שפתו בשניו, לוטש עין ומסתכל בזעם וממשמש בזקנו, שהרבה שערות לבנות נראו בו”. אחרי חורף קשה בא יום הפורים, ורבי חיים מתאמץ לקיים סעודה כהלכתה, מחלק נדבות לכלי־הקדש והמוני הקבצנים והבטלנים, מנגן “שושנת יעקב” עם אורחיו, שנתמעטו בשנה זו, אלא שקולו נשתנה וכעין קינה נשמעה בו. עבר עוד שבוע ימים, והנה קרב האביב.

"משמים נשקף השמש בזיוו, מודיע להחורף גבורתו ומזהירו על־ידי רוח קל וחם הזהרה ראשונה, שכלה זמן דירתו בארץ – וצא־צא יאמר לו. והחורף עושה כנגדו מה ששכן רע עושה – מדחה יציאתו מיום ליום בשקר וערמה. יומם בפני השמש נראה כמקבל עליו את הדין, מקפל כביכול את כליו, את השלגים שלו, מתפטר מפניו בדמע, מבכה על אלה שלבנים היו ונעשו שחורים, ומוריד “פלגי מים”. וכיון שהשמש יפנה ויבוא בערב למלונו הוא מביט אחריו בזעף, חוזר ומוציא כליו ומשליך קרחו כבתחלה. אבל אוי לו ואוי לקרחו, בא קצו, הוא עובר ובטל! – זמן פתיחת הדלתות והחלונות הרי הגיע ליהודים, זמן הוצאת השלחנות והכלים מן הבתים החוצה לשפשף אותם ולהגעילם³⁴³ לכבוד חג־הפסח, ומי משגיח באכזרי זה, שהיה נוהג נשיאותו ברמה וירד מגדולתו?…

הכל, אנשים ונשים, גדולים וקטנים, עסוקים בצרכי הפסח. בני־ישראל שטים בשוק בין קרוניות ועגלות לקנות חטים ובולבסין, תרנגולים וביצים, שעֵשָו איש־שדה מביא מן הכפר ליעקב אחיו יושב העיר. בית־הרחַים שבתוך היערות מחוץ לעיר, אבניו הרי זה הוכשרו בהלכות הפסח, ואנשי העיר מביאים לשם חטים בשקים ובסלים מכוסים במחצלאות³⁴⁴ וסדינים ויושבים ולנים שם יום או כמה ימים וממתינים עד שתגיע שעתם. כל המקדים ומביא הוא קודם לחברו בטחינה. בתי־נחתומים עומדים מתוקנים לאפיית מצות: מודדי הקמח, מנסכי המים, הלשות, המקטפות³⁴⁵ והמרדדות³⁴⁶, הנוקדים³⁴⁷ והאופים ובודקי המערוכים³⁴⁸ והטבלאות – כלם שם במעמדם. בכל מקום: ברחובות ובבתים, מרגישים עקבות חג־הפסח הבא. קול הברבור נשמע בחוצות וקול תינוקות של בית־רבן לומדי “שיר השירים” עולה מ“חדרים”, וקולם ערב ומשמח לב יהודי".

רק בבית רבי חיים שממון ועצבון. דאגותיו המרובות התישו את כחו והפילוהו למשכב, והנה הוא “שוכב בחדרו על המטה ושתי ידיו מראשותיו. פניו מלבינים כסיד, עיניו משוטטות בבלבול־הדעת ומנשם בקושי”. יום אחד בא לבקרו מכרו האציל הפולני יאהן, איש בריא, גבה־קומה ובעל־צורה, המכבד ביותר את רבי חיים בשביל ישרו ובינתו, הוא נכנס אל הבית בלוית שני משרתיו, האחד נושא בידו מקלו ותרמילו, והשני – אבוב ארוך של מקטרתו ופיו של אבן אקדח³⁴⁹. המשרתים מלאו את המקטרת טבק והקישו בעשת־ברזל על צור, שחתיכת ספוג יבש מונחת על גבו, וכשנתזו ניצוצות וניצת הספוג העלה האציל עשן. הוא מסלסל בשפמו הארוך ושם פניו לחדר החולה. – “מה אתה, פאן ראבין!? – אמר יאהן, עומד אצל הפתח, מנענע בראשו כתוהא ופניו שוחקות כביכול – דומה, שאין דעתו של רבי מיושבת עליו והוא כמתיאש! היכן אומץ־רוחו? היכן חכמתו? – יש עתים, ששוא חכמת־אדם – משיב לו רבי חיים בשחוק מעושה ומר”. האציל הרגיש בעוני שבבית, ולמחר באו שני עבדיו בעגלה והביאו שקים מלאים חטים ובולבסין, גם תרנגולים ושני ברבורים.

וכחו של החולה תשש מיום ליום, כנר שהולך וכבה, עד שבא הלילה הנורא בשבוע שלפני הפסח. רבי חיים שוכב מבולבל ועיניו סגורות. פיו פתוח למחצה, שפתיו מצומתות³⁵⁰, קול גניחה מנסר בתוך לבו וכמעט שהוא מנשם. פעמים פניו מתעקמים והוא מתאנח ברוחו הקשה ורע־רע לו“. הנשים בוכות בחשאי ו”על ספסל ארוך, אצל התנור, יושב שלמה’לי מנגד ואומר תהלים לאור כהה של נר. תפלה זכה חרישית יוצאת מתוך מעמקי־לבו ברגש־אש ודמעות רותחות, ועולה מרום לאל חנון ורחום“. הוא נודר נדר לעבוד את אלהים באמונה ובאהבה, ובכל רגע הוא נושא עין לאביו כדי לראות שמא נס נעשה לו והבריא. והנה אמו ממשמשת ברגלי החולה, רומזת לבתה בשמחה ואומרת לה בלחש: זיעה מבצבצת ויוצאת. – או־מ־מ־ם! – יוצא מפי שלמה קול הברה בכח, שמשמעותו: אודך, אל טוב, כי עניתני!” הנער העיף מטיל עצמו בבגדיו על המטה ונרדם מיד, וגם הילדים הקטנים שנתנמנמו על הספסלים הושכבו על משכבם. ובבקר הקיץ שלמה לקול יללה – והנה הוא יתום!…

עברו שנים אחדות

“יום אחרון של פסח – יום טוב, חם ונעים, החמה בצאתה פזרה ענני בקר ונשקפה ממעונה, מן השמים, במאור פניה אל האדמה. יציריו של הקדוש־ברוך־הוא כלם, מקטנם ועד גדולם, מקיצים משנתם הארוכה, שנת החורף, ויוצאים ששים ושמחים איש לעבודתו. פרחי־אביב רעננים שולחים ראשיהם מבין חציר ועשבים רכים, מתגנבים ומביטים להעולם באהבה. ערבי נחל מזדרזים ומתעטפים בטלית ירקרקת, מרכינים ראשם ומסתכלים באספקלריה מאירה של מים כנגד פניהם. עופות אלו, שנדדו למדינות הים, לארצות חמות, שבים מהגולה כתות־כתות ובאים לכאן, למקומות מנוחתם הראשונים. אוזות־הבר שטים ומתלבטים שם בסתר קנה ובצה, ובני־אוזא הפראים פורחים סביב הסוּף, עולים ויורדים שם ברעש וצוחה. סנוניות טסות קל מהרה כה וכה באויר העולם, עסוקות בבנינם ובתקונם של קנים חדשים גם ישנים. ברוך־הבא! זוג דודינו החסידות³⁵¹ אף הוא כאן. זו החסידה עקרת הבית עומדת על רגל אחת בראש האילן, מצדדת ראשה ומתבוננת לקנה הישן שם, וזה דודה, צח ואדום, ארך־הרגלים, מטַיל לו קוממיות באגם, נותן עינו באחת הבצאות, שכנסת צפרדעים מקרקרות שם בצבור; ופתאם חרטומו משתרבב³⁵², פיד־פיד – וציד בפיו! יקיצה ותחיה בכל מקום, זחילה, קפיצה וריצת רגלים, רנה, דיצה וצלצל כנפים – אביב ויום־טוב בעולם!”

חנא חוכר הרחים בכפר־רחים, לא הרחק מדלפונה, קם זה עתה משנת־צהרים לכבוד החג, והוא יושב על האצטבה אצל ביתו, מסתכל וגוהק. בניו הגדולים עומדים עליו ומסיחים בצרכי הבית ובגשר שנסתחף בכפר הסמוך, “והקטנים שטים ומשוטטים וטרודים מאד: קצתם עומדים אצל בית־הרחים על הגשר ומסתכלים במים, השוטפים תחתיו דרך מבואיו המפולשים³⁵³ כגוש־זכוכית אחד ונופלים בכח ובהמולה גדולה למטה, ושם הם מתפוצצים לכמה וכמה טפות דקות, מזהירות לאור השמש בגוונים משונים כזהר ספירים ואבנים טובות ומרגליות; וקצתם מעמידים כלים לקבל לתוכם שרף הנוטף מעצי־ברושים דרך הסדק שנעשה בהם”. הסוסה הזקנה מתפרקדת בנחת־רוח על פני דשא, וצוציק, הכלב הכרסני וקצר הרגלים, מלקט עצמות של סעודת יום־טוב תחת השלחן, מגביה זנבו לכבוד הרגל, רץ כמטורף ונובח מתוך שמחה.

ובשדה־יער מאחורי הבית פרשה מעליזי החג וישבה לה על קורת עץ כנופיה בודדה ושרויה בצער: שרה האלמנה, שנישאה לחנא, ובניה. בתה הבכירה לאה, שבאה לבקרה בחג, אצה לשוב העירה, כי היא יושבת כאן כמו “על גבי גחלים”. “היא שותקת ועיניה מדברות, כל הבטת־עינה מדקרת־חרב, כל תנועת פניה תלונה, תוכחת־חמה מסותרת”. נדה היא לגורל אחותה העגונה ואחיה הקטן, דוד’ל, הנראים כאן כ“קוץ מכאיב בעין כל אדם”, ואמה האמללה מתחננת: “לאה, לא אוכל עוד נשוא! לבי פצוע ואַת זורה מלח על פצעי. חוסי נא, חוסי, לאה!” ובאותה שעה עובר על פניהן שלמה, שהיה ל“עלם יפה־עינים ורחב־מצח ושער ראשו תלתלים”. הוא מסיח דעתו מכל הסובב אותו, והולך וקורא, כדרכו, בכוונה בספר קטן. בחור זה עזב את ה“ישיבה” ואת הגמרא, חדל מלמד תורה לבני חנא בשכר מזונותיו, ומשנראו הדשאים הוא מתבודד ביער, מהרהר ומושך בקולמוס. לשדוכים אינו בר־מזל, והוא גורם צער מרובה לאמו. לאה עמדה לפניו בדרך, הניחה ידה בדרך שחוק על ספרו, ובהשארם לבדם בשדה נכנסה עמו בשיחה מרה ועגומה על “התכלית”.

“ובינתים פנה היום. מעט מעט ישקוט זיז שדי והקולות שם יחדלון. בזה אחר זה מתנוצצים הכוכבים – הנרות הללו בשמים. יער ושדה שותקים והכל נח. רוח־אביב חם ונעים מגפף³⁵⁴ את כלם ומישנם ברחמים. הזמיר ישיר להם שיר ידידות, הצפרדעים מקרקרות להם קרקורים מני קדם – ויצוריו של הקדוש־ברוך־הוא מתנמנמים. הנה ינום גם הנהר מתחת צללי אילנות וגומא³⁵⁵ הסוככים עליו, מתכסה בערפלי־אד וקיטור ונרדם – ומנוחתו שלמה; אלא דג חצוף מתרגש ועולה פעמים, מרעישו וסוטרו על פניו”.

* * *

ערך הספור

הספור “בימים ההם” מעביר לעינינו תקופה ישנה ונשכחה כמעט מחיי־היהודים לפני ששים שנה. העניות בישראל היתה גדולה אז למדי, אלא שעדיין לא גרמה צער עמוק לנפש מחמת שלא נולדו עוד צרכי העת החדשה. השלמות של חיי העבר לא נתפוררה עוד, ההארמוניה שלהם לא הופרעה, ולמרות העוני והבערות היה שפוך עליהם קסם פאטריארכאלי³⁵⁶ מיוחד.

אידיליה של הדלות

איזו שלוה נעימה נסוכה על המראות והמעשים הקטנים של “בימים ההם”. ואנו רואים כאן מעין אידיליה³⁵⁷ של הדלות. כלי הבית הפשוטים, התנור הגדול והחם, הקיסם הבוער בנברשת, ספורי המעשיות בלילות החורף הארוכים, תמימות טובי העיר, האחוה שבין הגוים והיהודים – כל אלה מעבירים אותנו לעולם רחוק, קדום וילדותי, שלא ישוב עוד.

האמנים הבלתי מלומדים

ונחמדים ביחוד בעולם חצי־אגדיי זה הם האמנים הבלתי מלומדים, כליפא־הראובני והירציל. בתנאים רצויים היו עלולים להיות לציירים, לפסלים³⁵⁸ או למנגנים, אלא שגם עכשו אינם מתרעמים על גורלם. נר כשרונם מאיר את העולם הקטן והיפה שערכו להם בתוך הסביבה של שפלות ודלות, והם שמחים בחלקם ומפיצים איזו קרנים של יופי וזיו האמנות גם על הבריות הקרובות להם. אולם עתיד כזה אינו שמור לשלמה האמן־הסופר, שהרגש הפיוטי שלו דוחפהו להתקרב לכל ניצוצות־היופי התועים בעירה הנדחה. אותו סער הרוח ממקום גידולו ויטלטלנו כמה טלטולים עד שגמל כשרונו ועשה פרי.

* * *

“בימי הרעש”

באותה השנה, 1894, כתב אבראמוביץ גם את הספור הסאטירי היפה “בימי הרעש”, המתאר את נסיעתם של רבי מנדלי מוכר ספרים ורבי ליב המלמד לארץ־ישראל. בשורה טובה הגיעה לקבציאל, כי חובבי־ציון קבצו מיליונים רובל מן “הקערות” של ערב יום־הכפורים ומנדבות פרטים, והם נותנים אחוזות בארץ־הקדושה לכל דורש. וימהר רבי מנדלי למכור את סוסתו לשואב־מים, ורבי ליב עזב את המלמדות שנתרופפה בידו, ויחדו שמו פניהם לכרך שיחור, מקום מושב הועד. אולם שם גז חלומם הנעים, ורבי ליב היה למורה אצל “דוברי עברית” ורבי מנדלי שב לסוסתו ולספריו.

“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה”

גם את הסאטירה “בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה” פרסם אבראמוביץ בשנה הנזכרת. רבי מנדלי מוכר ספרים נזדמן לבאר־שבע, שעל נהר ויכסל, בשעת פחד “פוגרום”, ועלה על התקרה של בית מלונו לבקש לו מפלט תחת כפת הגג. ושם, ב“ישיבה של מעלה”, פגע ביהודים אחרים המתחבאים בחורים, ויחדו נכנסו בשיחה של חבה. הפולני שכח את שנאתו להליטאי, וה“לועז” המתבולל – את הבוז לאחיו האורתודוקסים. שעת הסכנה קרבה את הלבבות, וכל היהודים היו לאחים וחברים בדעה וטעם. אולם כשעבר הפחד והמתחבאים ירדו ל“ישיבה של מטה”, שב הפולני להקשיח את לבו להליטאי, וה“לועז” התנכר לשניהם: לא ידעתיכם!

יובל המשנה

בשנים הבאות, הוסיף אבראמוביץ לכתוב עוד ספורים קטנים, ובשנת תרע“א חגגו כל מוקירי ספרותנו את יובל המשנה שלו במלאת להמספר ע”ה שנה, ולעבודתו הספרותית – חמישים שנה. לחג לאומי נהדר וכללי כזה לא זכה עוד שום סופר עברי. ובאותה השנה הוציא ועד־היובל לאור מחדש את כל ספורי אבראמוביץ בשלשה כרכים.

תכונתו הכללית של אבראמוביץ

דרך־התפתחות ארוכה של חמשים שנה עבר אבראמוביץ בעבודתו הספרותית. יצירותיו הולכות הלוך וטוב עד שכתב לנו, בהיותו כבן ששים שנה, את הספור “בימים ההם”, היותר משובח בכמה פרטים. אבראמוביץ בחר לו דרך חדשה ומקורית לגמרי בספוריו: הוא כותב על פי רוב מעין “ביאוגראפיה” של הגבור הראשי, ומחבר את המצבים והמאורעות השונים שבחייו על ידי “אינטריגה”³⁵⁹ קלושה, הטפלה כמעט להענין.

קובץ תמונות

ועל כן אין ספוריו נראים כבנין מיושר, הערוך על פי תכנית אדריכלית³⁶⁰ מחוכמה ומדויקת, אלא כתמונה יפה, או יותר נכון – כקובץ תמונות יפות הרבה המתגלות ועוברות לפני העין. והתמונות הללו לוקחות לב בהרווחה, העושר והרבוי שבהן. אין אבראמוביץ “בהול על יצירתו ואינו חוטף ומצייר, חוטף וזורק פרורים, אלא – מתון, מתון. עשוי כח יצירתו להתפשט במקום ובזמן. צבעיו גדושים ושמנים, הבד שלו גדול ורחב־ידים, ומכחולו³⁶¹ מטייל על הבד ברחבה ובלאט. וכדרך ציורו כן אופן־הרצאתו: טעם זקנים ודברי־סבא נאמרים בנחת ובכובד־ראש. אל בחפזון – יש פנאי. שוהה הוא ומשהה את קוראיו על פרטים, ומדקדק באותיות”³⁶².

התאור הטבעי

כחו העקרי של אבראמוביץ מתגלה בהתאור הטבעי של המראות השונים בתולדה ובחיים. מפרנס הוא “את כשרונו מן החיים והטבע בדרך ישרה. הוא הסופר בעל־החושים הראשון בספרותנו. תחת ההשערה וההפשטה השליט הוא את החוש והמציאות”³⁶³. כצייר מומחה מרגיש אבראמוביץ בכל פרט קטן ותנועה קלה של הדברים והציורים המתוארים, והוא תופס גם את התכונה הכללית, את הנשמה שלהם. אולם כרוב הסופרים־הציירים ממעט הוא לעסוק בפסיכולוגיה, בחקר הרגשות, בירורם, קשורם והדרגתם. המראות החיצונים מושכים אליהם את כל מעיניו, ואינם מספיקים בידו להתעמק בהעולם הפנימי של הנפשות. וגם החזות החיצונה של גבוריו ועלילותיהם מתוארת אצלו רק כפרט של התמונה הכללית, שהוא מצייר, ולא כחטיבה מיוחדה לעצמה. אנו מכירים את הגבורים הללו בתור “פועלים” ומשתתפים בהמאורעות יותר מאשר בתור אישים פרטים בעלי דמות מסומנה ובולטת.

הפסיכולוגיה טפלה להצורה

אבראמוביץ מרבה לטפל בהפסיכולוגיה של הצבור הישראלי. של היהודי בדרך כלל, והסתכלותו לתוך הנפש הצבורית היא נכונה ועמוקה; ותחת זאת נעשה אצלו הפסיכולוגיה של הפרט טפלה להצורה הפלאסטית³⁶⁴, והמהות האישית לקויה מחמת זה גם בשתיהן.

הסגנון החי

ובתור צייר טבעי נאלץ אבראמוביץ לברוא לו גם סגנון חי וחדש. החוזה הרומאנטי וחוקר הנפש מוצאים להם בלשון העברית העתיקה די מלים ומבטאים לצרכם, בעוד שהפוטוגראף המצלם כל צבע וכל זיז בטבע, כל גון וכל פרפור במנהגי בני־אדם ושיחתם – זקוק לשפה חיה, רכה ומדויקה, ושפה כזו צריך היה אבראמוביץ לברוא. הוא

“נתן לנו את שפת עבר הגדולה והמאוחדת. את המקרא ואת המשנה ואת המדרש ואת ה”סדור" ואת הפיוטים ואת “מורה־הנבוכים” ואת ה“חיי אדם” – את כלם התיר לבוא בגבולה, אך לא כמבוא אספסוף ובליל־לשונות, ולא כהוראת שעה, אלא כחטיבה שלמה והרמונית אחת, ובדרך של קבע. הוא מצא את הסינתיזה³⁶⁵ העליונה ואת המזיגה האחרונה של תמציות כל הסגנונים ביחד. ללשון העברית היתה רוָחה וגאולה. שוב שבו אליה כימי קדם הצבע והטעם וריח החיים. ומנדלי עוד הוסיף עליה משלו: את המַמָשות הפלאסטית ואת התנועה החיה ואת העֲוָיָה, סגולות הלשון העברית בכל הדורות ושפע חייה מכל הזמנים – כלם באו לידי גלוי חדש בבית־מדרשו של מנדלי. אתה מוצא בה עתה מאצילות לשון המקרא, מן הצמצום, הבהירות והדיוק של לשון המשנה, מכובד־הראש והזהירות של שפת הרמב“ם, מן הפשטות, הנחת והנעימות של סגנון האגדה ורש”י, ומן הרוך והתום והחמימות של התפלה והתחנה העברית… אין כמוהו מרגיש “אסור והיתר” שלה ואין כאזנו בוחנת את הריתמוס³⁶⁶ הפנימי שבתוכה, את דופק לבבה… וכחו זה הוא שעמד לו למנדלי לעשות בימינו ולעינינו את הגדול במופתים: להרוס את הקיר שבין שתי הלשונות, היהודית המדוברת והעברית. דומה, כאלו הִשִיק³⁶⁷ את שתיהן על־ידי צנור שופע מזו לזו, ושתיהן, כתאומים צמודים, או כהעברית והארמית בשעתן, חיות עתה חיים משותפים ויונקות ממקור אחד"³⁶⁸.

בסגנונו, כמו באופו התאור שלו, אין אבראמוביץ דייקן וקמצן ביותר. הוא אינו מקצר במקום שאפשר ואינו סופר ושוקל כל מלה, כדרך המעולים שבסופרים החדשים. אבראמוביץ “אינו סודק שערות, אינו מתיז ניצוצות ומפריח אבק זהב, אלא מוציא ונותן בשפע, חמרים־מרים, טבין ותקילין”³⁶⁹. ביצירתו אין “כלום מן האמנות הקלה והעליזה שרבתה בעולם עם שכלול הטכניקה, אלא הכל טבוע במטבע “העתיקות”, מטבע של אמנות כבדה ובעלת־משקל, כזו של הראשונים”³⁷⁰. ולעומת זאת מודירני הוא לגמרי ההומר של אבראמוביץ. ההתול שלו הוא בריא ודק, אינו עוקץ אלא מבדח, ויסודו לא ברגש בוז לאנשים ידועים אלא בהרגשת הרפיון והבטול של מעמד האומה כלה. אבראמוביץ הוא הסופר העברי הראשון ששם לב כראוי להמצב הכלכלי הנורא של היהודים, וכאן הוא מוצא את מקור כל הפסיכולוגיה וכל הפילוסופיה של הגלות. היהודי הוא יציר מדוכא ורעב, השולח קודם כל בכל דבר את “קרני המשוש” שלו לבדיקת פרנסה ועסק;

הקבצנות

ועם ישראל כלו אינו אלא קבצן גדול, החוזר לפרקים על הפתחים ומתקיים בנס, והשקפה בהירה זו על הדלות הכללית, שאין מוצא ממנה, על ה“תרמיל” הצבורי העמוק כתהום – אינה מפילה עצבות על המספר, אלא אדרבה מגרה בו את נימי הגחוך. “האמן” שבו מתגבר על “החוקר”, והוא נהנה ומתבדח מהמראות המשונים והמגוחכים העוברים לפניו בהפאנוראמה³⁷¹ של הגלות. רגשי החמלה והאהבה לאחיו האמללים מתרוצצים בלבו עם רגשות ההתול וזעזועי הלגלוג – ומהפרוד שביניהם נולדה ההתפשרות.

הומר של התפשרות

אבראמוביץ למד להשלים עם הצרות ולבטל גם אותן, ומזה נתפתחה אצלו סאטירה³⁷² עדינה של פילוסוף־ותרן, הרואה את החיים מכל צדדיהם והמחבש את פצעיהם בלגלוג קל כדי שלא יכאיבו ביותר. סאטירה סלחנית ופקחית דומה לזו מוצאים אנו אצל אנאטול־פראנס.

וככה הרחיב ה“אמן” שבאבראמוביץ גם את השקפתו. כיוצא מבית־מדרשם של הסופרים־ה“משכילים”, התחיל מטיף כמותם להשכלה ותקונים בחיים, ונלחם בבערות (“האבות והבנים”), בפרנסי־הקהל (“האדם הקטן”) ובצוררי ישראל (“הסוסה”); אולם מהרה נצחו האמן והפילוסוף, ו“המוכיח” היה לצייר מתון, לסוקר אוביוקטיבי³⁷³. המספר נוכח, כי לא חוסר־השכלה ולא קנאת־הדת גרמו בעיקר להמגרעות שבחיינו, אלא המצב הכלכלי והפוליטי המיוחד של עם ישראל.

המצב הכלכלי והפוליטי – מקור המגרעות

ואחרי שגורל היהודים תלוי בהפרוגרס³⁷⁴ הכללי, העתיד להוציאם בדרך התפתחות ממצבם המיוחד – דומה הסופר העברי המטיף להשכלה לתרנגול הקורא לאור שלא בזמנו. אין דוחפים בידים את קרון ההיסטוריה. צרותיו של ישראל היו אז בעיני אבראמוביץ כפגעי הטבע, שאין מקשין עליהם, וחיי “הגלות” המשונים והמרוסקים קבלו אצלו איזו נורמאליות³⁷⁵ מיוחדה, המסוגלה גם לשלות־אושר ואידיליות.