¹

נראין הדברים שבימי שלטונם של רומא וביצנץ לא היה ישוב יהודי קבוע בירושלים². במקום המרכז הדתי האחד בירושלים שימשו עתה שלושה מקומות מרכזיים לתפלה ולכנוס בימי החגים, כמו שמודיע לנו החכם הקראי סהל בן מצליח בהקדמתו לספר המצות שחבר³: “ואחרי עזבם למקום (הכוונה לירושלים) נשאר יתר מחמש [מאות] שנה לגלים מעון תנים ולא היה אחד מישראל יכול לבוא. והיו היהודים אשר במזרח באים אל מדינת מעזיה (=טבריה) להתפלל שם. ואשר במערב היו באים אל מדינת עזה. ואשר בארץ הנגב היו באים אל מדינת צער. ובימי קרן זעירה פתח ה' לעמו שערי רחמיו ויביאם אל עיר קדשו וישבו בה ויבנו מקומות בתורה לקרוא ולפתור ולהתפלל בכל עת ולהעמיד משמרות בלילות”. איך הובאו אל עיר קדשו – סתם הכותב ולא פירש. ידיעות מפורטות יותר נמצא במכתב קדמון של עדת הרבנים בירושלים⁴. “ומאת אלהינו היתה זאת כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים היו עמהם אנשים מבני ישראל הראו להם מקום המקדש וישבו עמהם מאז ועד היום. והתנו עליהם תנאים כי הם יכבדו את בית המקדש מכל גיאול ויתפללו על שעריו ולא יהיה ממחה על ידיהם…” למכתב הזה יש חשיבות רבה. ממנו אנו למדים שהיהודים באו לירושלים עם הצבא הערבי. אין אמנם בידיעה זו כדי להוכיח כדעת דינבורג⁵, שהיו יהודים בצבא הערבי גופו, אבל נראה שלצבא הכובשים הצטרפו יהודים מבני הארץ ועזרו לערבים בכבוש ירושלים כשם שעזרו עשרים וחמש שנים לפני זה לצבא הפרסים.

מקור שלישי חשוב משמשים דברי הקראי סלמון בן ירחם בפירושו לתהלים⁶: “וכאשר בחסד אלהי ישראל נעתקו הרומים ממנה (=מירושלים) והופיעה מלכות ישמעאל ניתנה הרשות לישראל להכנס ולגור שם ונמסרו להם חצרות בית ה' והיו מתפללים שם משך שנים. ואחר כך הוגד למלך ישמעאל כי הם עושים רעות והוללות ושתית יין ושכרות וגדופים וצוה לגרשם אל שער אחד משעריו, ועל הדרך הזאת היו משך שנים. והוסיפו לעשות הרע וקם עלינו מי שגרש אותנו משער בית המקדש”.

חוץ מן המקורות החשובים האלה יש עוד, כמה וכמה מקורות־לווי עבריים, ערביים ונוצריים⁷. מרובם ככולם יוצא שהיהודים התחילו להתישב מחדש בירושלים תיכף אחרי שנכבשה ע"י עומר, אבל אין אנו יודעים מה היה מספר המתישבים ומהיכן באו, מהו חלק העיר שבחרו להם למושב ופרטים דומים לאלה. והנה מצאתי בין קטעי הגניזה הקאהירית השמורים בספרית האוניברסיטה בקמברידג' דף קטן אחד שיש לו חשיבות רבה בשביל השאלות הנדונות. הנייר והכתב נותנים מקום לשער שמוצאו מן המאה העשירית או האחת עשרה. הקטע חסר התחלתו וסופו ואין לדעת מהי מדת החסרון. אין אנו יודעים גם את מחברו וזמן חיבורו ולמי נועד, וכן מה טיבו ותכונתו. אפשר יתגלו ממנו עוד מספר דפים שיתנו לנו תשובה לשאלות אלו, וכדי להקל על החיפוש אחריהם באספי “הגניזה” הנני נותן בזה פקסימיליא שלו.

בקטע זה אנו מוצאים כמה ידיעות מתאימות לאלה שבשאר המקורות העבריים הנז' לעיל אבל הוא מוסיף עליהם. לפי המסופר בו היה מקום המקדש ידוע לכובשים – ודבר זה מסתבר – אבל חקרו ודרשו את זקני היהודים על אבן השתיה, ואחד החכמים ציין את גבולות המקום. היהודים מטאטאים את המקדש ומנקים אותו, ויש לשער שמשום כך ניתנה להם הזכות להשגיח על נקיון המקום גם בדורות הבאים, כמסופר ע“י סהל בן מצליח (עי' לעיל), וע”י השופט מג’יר־א־דין, ששאב את הידיעה ממקורות יותר קדומים, שכאשר בנה עבד־אלמליך בן מרואן את קבת אל צחרה ומסגד אל־אקצא מסר לעשר משפחות יהודיות את ההשגחה על נקיונם והיהודים היו מכינים נרות ומנורות ופתילות ל“חרם”⁸. יש בו גם הכחשה גמורה לספור שמספרים ההסטוריון הערבי הידוע אלטברי ואחרים שהנוצרים התנו בשעת מסירת העיר לכובשים שלא יתנו ליהודים לשבת בה⁹. זוהי טענתם של שונאי ישראל בזמנים יותר מאוחרים כשרצו לדחוק את רגליהם של היהודים בירושלים או אפילו לגרשם מתוכה, ואילו בקטע שלפנינו מסופר שהפטריארך עצמו הסכים לישיבת חמשים משפחות, אמנם אפשר שזו היתה הסכמה מאונס, אחר שהבין שלא יצליח להשפיע על השלטונות הערביים שיאסרו לגמרי את הישיבה בעיר ליהודים.

היהודים מבקשים שיתנו להם להושיב בירושלים לכל הפחות מאתים בית. עומר אינו נותן להם אף את חצי תאותם והרשה להושיב בה רק שבעים משפחה, מפני שלא רצה להרגיז את הנוצרים. המתישבים הראשונים באים מטבריה ומסביבותיה. יש לשער שבין המתיישבים נמצאו גם אחדים מחכמי טבריה, מן הסנהדרין אשר בה. מתי עברה הישיבה מטבריה לירושלים אין אנו יודעים. יש לחשוב, שלא מיהרו לעשות זאת לפני שהתבסס הישוב היהודי בעיר הקודש והתגבש בצורת קהלה מסודרת. אפשר שעברו גם דורות מספר עד אותה שעה. ראשיתה של הגאונות הארצישראלית לוטה עדיין בערפל. בכל אופן ידוע שהגאון הא"י היה מתכבד בתואר “גאון טבריה” גם דורות רבים אחרי שמקומה של הישיבה היה קבוע בירושלים¹⁰, כי ישיבת ירושלים היא המשכה של זו שבטבריה.

למקום מושבם בוחרים היהודים את דרום העיר. גם בפרט זה מועטות הן ידיעותינו. הקראים ישבו ב“רובע המזרחיים” (נקרא כך מפני שראשוניהם באו מבבל ומפרס), ואותו זיהו עם המקום הנקרא בס' יהושע (י“ח, כ”ח) בשם “צלע האלף”. זה נתן מקום למתנגדיהם הרבנים לכנותם בשם “כת הצלע” או, “כת הצולעה”, וגם “הצולעה” סתם¹¹. מצד אחד נראה שהיתה ליהודים לפני זמן הצלבנים זיקה לקצת בנינים שנמצאו בצפונו של הר הבית¹². מן הקטע שלפנינו, יוצא שמקום משכנם של היהודים בראשית חדושו של ישובם היה בדרום העיר, היינו בקירוב באותו מקום שבו נמצא רובע היהודים במאות השנים האחרונות. בקשתם היתה “קרבת המקדש ושעריו” ורובע זה נמצא בקרבת המקדש. מלבד זה בקשו גישה חפשית למעיין השלוח לצרכי טבילה. הכליף נתן להם את בקשתם זו, אולם לא תמיד הרשו להם את הטבילה במעיין זה בדורות הבאים. במכתב אחד שנכתב בסוף המאה הי“ב או תחלת הי”ג¹³ מסופר ש“בשילוח אין מניחים הגויים לטבול”¹⁴.

העתקתו ותרגומו של הקטע נעשו ע“י ד”ר א. שטראוס והוגהו ע“י ד”ר ד. צ. בנעט, שהוסיף להם גם קצת הערות המסומנות בשמו, והנני מביע להם בזה תודה נאמנה.

[T.־S. Arabic Box 6 (1)]

[עמ' א'] ואלרק[א]צין? אלא ויחצר פחצר כול מוסלם

אן¹⁵ פי אלבלד ופי אלרסתאק¹⁶ וחצרו

[מע]הם גמאעה מן אליהוד תם אנה

אמרהם בכנס אלקודס ותנטיפה

5/ ועומר יוערף¹⁷ עליהם פי כול וקת פכל

מא אנכשפת…. סאל לשיוך

אליהוד ען אלצכרה אלדי הי אבך שתיה

פראן¹⁸ בעץ אלעלמא יחדד לה אלמוצע

אלי אן אנכשף פאמר באן יבנא סור

10/ אלקודס ויבנא עלי אלצכרא קובה

ו[ת]טלא באלדהב. וב[עד] הדא ארסלו

אליהוד אלי סאיר אלשאם יערפוהם

מא ואקפהם¹⁹ עומר פארסלו אליהום

יקולו וכם יכון עדה אלקום אלנאקלין

15/ אלי אלקודס פדכלו אלי עומר קאלו לה

ובכם יאמור אמיר אלמומנין באן

ינתקלו אלי הדא אלבלד מן טאיפת

אליהוד פקאל עומר מה יקולו כצומכם

תום אתכלמו²⁰ אנתם ובעד דאלך אקול

[עמ' ב'] אנא מא [י]זיל אלכלף פי מא בינכם תם

אחצר אלבטרך [ו]אצחאבתה²¹ פקאל להם

קד ותבת²² האולי אליהוד עלי אלכל

מן…. יקדם אלי ההנא מנהם אלכמיה

5/ אלתי. תקולו פיהא פקאל אלבטרך יכונו

אלנקלין באהליהם וצביאנהם כמסין

בית פאגאבוהם אליהוד מא נכון אקל

[מ]ן מיתין בית פטאל אלממאכסה

בינהם אלי אן אמר עומר בסבעין

10/ ביתה פאגאבו אלי דאלך תם אנה קאל

אין תתבו תסכנו פי אלבלד פקאלו

גנובי אלבלד והו סוק אליהוד וכאן

טלבהם קרב אלקודם ואבואבה

וכדאלך מא סילואן ללטבילה פאנעם

15/ אמיר אלמומנין עליהם בדאלך תום

א[ן] אנתקל מן טבריה וחולהא אלסבעין

ביתה בנסאהם ואולאדהם ועמרו

נאחיתהם באלבנא אהארה²³

אלי אגיאל אן כתירה ובעד דלך…

(תרגום)

[עמ' א] והרצים(?)²⁴ אלא אם כן יבוא. ויבוא כל מוסלם

אשר היה בעיר ובישובי השדה ובאו

עמהם קבוצה מהיהודים. אז

צוה אותם לטאטא מקום המקדש ולנקות אותו.

5/ ועומר היה מפקח עליהם²⁵ בכל רגע ובכל פעם

שהיתה מתגלית (שכבה?) היה שואל (?) את זקני

היהודים על ה“צח’רה”²⁶ שהיא אבן השתיה.

ואחד מהחכמים ציין לו את גבולות המקום

עד שנתגלה, ויצו לבנות חומת

10/ המקדש ולבנות כפה על ה“צחרה”

ולצפותה בזהב. אחר כך שלחו

היהודים אל כל ארץ ישראל להגיד להם

על מה הסכים עמם עומר²⁷. וישלחו (אלה) אליהם

לאמר ומה יהיה מספר האנשים העוברים

15/ אל ירושלים? ויכנסו אל עומר ויאמרו לו:

וכמה יצוה אמיר המאמינים

שיעברו אל העיר הזאת מעדת

היהודים? ויאמר עומר: מה יאמרו אויביכם?²⁸

אחר־כך דברו אתם, ואחרי כן אומר

[עמ' ב'] אני מה שישים קץ למחלקת שביניכם. אז

קרא לפטריארך ולחבריו ואמר להם

הנה היהודים האלה קפצו על הכל

…. יבואו (?) מהם הנה הכמות

5/ אשר תאמרו. ואמר הפטריארך יהיו

העוברים על נשיהם וילדיהם חמישים

בית. ויענו אותם היהודים בא נהיה פחות

ממאתים בית. ויארך המיקוח

ביניהם עד שצוה עומר (שיעברו) שבעים

10/ בית והסכימו לזה. אחר־כך שאל

היכן תרצו לגור בעיר ויאמרו

בדרום העיר, וזהו שוק היהודים. והיתה

(כוונת) בקשתם קרבת המקדש ושעריו,

וכן מי השלוח לטבילה. ונתן

15/ להם זאת אמיר המאמינים. ואז

עברו מטבריה וסביבתה שבעים

הבית על נשותיהם וילדיהם וכוננו

שכוונתם בבנינים אשר עקבותם (?)

(נשארו) לדורות רבים. ואחר כך…

־־־־־־־־־־־־־

תמונה 2