תעודות רבות נתפרסמו בעשרים השנים האחרונות על הישוב היהודי ברמלה ע"י מאן ואחרים; ואילו על ישובים יהודים בשפלה הסמוכה לה לא היתה לנו עד היום ידיעה ממשית. גם רבים מפרטי תולדותיה של הקהלה החשובה ברמלה עוד לא נחקרו דיים2, ועל כן כדאי לפרסם כל תעודה נוספת הנוגעת לה. הריני מפרסם איפוא כאן תעודות אחדות מאוסף קטעי הגניזה אשר בקמברידג'.
א. התעודה הראשונה היא גט3 שנכתב בשנת ד' תשפ“ז (1027) ב”רמלה מדינתא הסמוכה ללוד“. זוהי נוסחה שנהגו בה מימים קדמונים, מראשית ישובם של היהודים ברמלה, כי אז עדיין היתה לוד עיקר ורמלה טפלה לה, ונהגו בה עד זמן מסעי־הצלב4. הסופר שכתב את הגט הוא אברהם החבר בירבי שמואל השלישי. ר' שמואל זה הוא החכם והפייטן הידוע ר' שמואל בירבי הושענא, שהיה מתחילה “רביעי בחבורה” ועלה אחר כך לדרגת שלישי, ומילא תפקיד מסוים בחייהם של יהודי א”י ומצרים5. ר' אברהם בנו היה כנראה דיין ברמלה.
בכתיבת הגט הזה לא הקפידו על כמה פרטים שהקפידו עליהם6 בדורות אחרונים, ואין כאן המקום להתעכב על כל השינויים שבגט זה מצד ההלכה. אבל יש לעמוד לכל הפחות על שניים מהם. הראשון הוא מה שכתוב בשש' 19־21: “ולית לי עליך לא ערר ולא מצו ולא מימד ולא משמע משום אנתו והרי את מותרת לכל אדם7 בביטול כל מודעיה ותנאים”. נוסחאות אלה אינן בכל הגטין הרבים הידועים לנו מתקופות ומארצות שונות, הן נמצאות רק בגט זה שנכתב ביפו בשנת תתל“ז8. זהו איפוא נוסח ארצישראלי קדמון, שדוגמתו אפשר למצוא כפי שאמר לי חברי המנוח פרופ' גולאק ז”ל בגיטין יווניים־מצריים אחדים.
הדבר השני הראוי לציון הוא זה שעל הגט חתום הסופר שכתב את הגט ועמו עד אחד9, כמנהג אנשי בבל, כי בחילוקים שבין בני בבל ובין בני א“י אנו קוראים: “בני בבל אחד כותב את הגט ואחד חותם עם הכותב ובני א"י אחד כותב ושנים חותמין”10. הרי לנו הוכחה נוספת להשפעה הבבלית שגברה על יהודי א”י.
ב. התעודה השניה אין בה זמן ומקום, אבל אפשר לעמוד עליהם מתוכה ומשם כותבה. הכותב הוא שוב אברהם בירבי שמואל השלישי בחבורה, שישב כמו שראינו לעיל, ברמלה. הזמן הוא אל נכון זה שלאחר רעש האדמה אשר היה בי“ב טבת תשצ”ד, והתפשט בכל א"י, אבל ביחוד סבלה ממנו רמלה11. רוב בניני העיר נפלו והפכו לתלי־חרבות. ביניהם היו גם כמה בנינים שהיו קניין בית־הכנסת. והנה בא עז פנים אחד, אבו עלי אבן איוב, “אל המקום החרב אשר לבית־הכנסת וזרע שם בצל ופול ומה שרצה” בלי ידיעת ראשי הכנסת, גם הקים עליה על פרוזדור בית־הכנסת בלי שהיתה לו זכות לכך. ר' אברהם מבקש את ר' אברהם הכהן בירבי יצחק (שאינו ידוע לנו ממקום אחר) שיעמוד בפרץ, יקרא לו ויוכיחו ויטיל עליו עונש על שהסיג גבול.
ג. התעודה השלישית מענינת ביותר ונכתבה בשנת ד' תשצ“ח (1038). קרובה היא בעניינה לזו הקודמת, כי אף בה ידובר על החכרת חורבה, שעמדה חרבה ודאי מזמן הרעש הנ”ל. “אנשי כנסת הגדולה” אשר ברמלה מחכירים את “חצי החורבה אשר לכנסת אשאמיין” לאחד מבני הקהלה לזמן של עשרים שנה, למען יבנה שם בית לשבתו, ודמי החכירה יהיו לבדק בית־הכנסת. כעבור הזמן הנ“ל יהא הבית שייך לבית־הכנסת, ואם ירצה החוכר לשבת בו גם להבא יהא עליו לשלם “שכר מלא כשוכרי דירות ובתים”. דרך אגב, יש לעמוד על השימוש ב”כנסה" במקום בית כנסת ויש לראות בזה השפעה קראית, שהיתה חזקה ברמלה על הרבנים גם בכמה ענינים אחרים12.
“כנסת אשאמיין” ברמלה, שהיתה “כנסת גדולה”, נזכרת גם במכתבו של הגאון שלמה בן יהודה, שנכתב סמוך לזמן תעודתנו13, ומכאן הוציא מאן את המסקנה הנכונה שהיה ברמלה גם בית־כנסת של בבלים. גם ממכתבו של שלמה בן יהודה, שנדפס ע"י מאן, Text and Studies, I, ע' 339, מתברר שהיו ברמלה לפחות שני בתי־כנסת14, ואם נשים אל לב שגם לקראים אשר בה היו “כניסות” אחדות15 נקבל מושג על מספר היהודים בעיר זו.
ד. התעודה הרביעית מזכירה מציאות ישוב יהודי בשפלה. התעודה המקוטעת הזאת מוצאה מן התקופה הערבית, כמו שיוכיחו השמות מוהוב ופרג. אמנם מתכנה ומן הכתב העתיק מאד נראה שאין לאחרה מן המאה התשיעית. ממנה מתברר כי בזמן הכתבה היה קיים ישוב יהודי בשפלה, היא שפלת לוד16. יש לחשוב שבשפלה היו כמה ישובים יהודיים, ו“השפלה”, שכללה את כל הישובים האלה, היתה מהווה עדיין באותו זמן יחידה מסויימת ומוגדרת אצל בני הדור. הרי שגם סביבות לוד ואונו היו מיושבים יהודים שעסקו כנראה בחקלאות. הגאון הנז' בה הוא, כנראה, הגאון הארצישראלי. חבל על תעודה יקרה זו שהיא חסרה בראשה ובסופה.
בקשר עם תעודה זו יש עוד להזכיר כי ביוצר לרעש אדמה שהדפיס ד“ר מ. זולאי בידיעות המכון לחקר השירה העברית ג' ע' קנ”ח נאמר:
צללו המונים באף וחרון / היושבים בשפילה בעמק השרון.
הרי שגם כאן ידובר על ישוב – או ישובים – בשפלה, ובכל הפיוט הזה אין הפייטן מדבר אלא על מה שקרה לישראל, “עדת ישרי אל”. זמנו של אותו פיוט לא נקבע עוד בברור. זולאי נוטה לחשוב שהכונה היא לרעש האדמה משנת 1033, אבל דומני שיש להקדימו.
ה. על התעודות האלו כדאי להוסיף עוד תעודה אחת מן האוסף הנז' שהיא יחידה במינה. ערוכה היא “אל כל קהלות ישראל אשר בארץ ישראל במבצריה ועיריה וכפריה” מאת העומדים בראש הישיבה הקדושה אשר בא“י (ירושלים), אשר נותרה מעט מהרבה, “אשר בימיה אפפו רעות” את הישוב היהודי בארץ (שש' 17־19). יש לחשוב שהישיבה היתה פונה מזמן לזמן בענינים שונים במכתבים־חוזרים לכל הקהלות אשר בארץ, אבל לפי שעה לא הגיעונו מכתבים כאלה, שהרי כרגיל נשארו בארץ ולא נתגלגלו ל”גניזה" הקהירית. יש להצטער על זה שעיקרו של המכתב חסר, ומשום־כך קשה גם לקבוע את זמנו בוודאות. בסקירה ראשונה נראה היה לי שהמכתב נכתב בזמן מסע הצלב הראשון כשעמדה הישיבה לעקור את מושבה מא“י לסוריא, לחדרך ואח”כ לדמשק, אבל אין זאת אלא השערה17.
מעניינת ביותר היא הכתובת, שממנה נלמד על מציאות ישובים יהודיים גם במבצרים, עיירות וכפרים. בדברי התהלה והברכה, המסודרים בסדר א“ב, נזכרים כמה מפקידי הקהלות: הסופרים, הדיינים, הפרנסים המלמדים והחזנים18. בעלי המכתב פונים גם ל”שאר כל עם י“י גדוליהם וקטניהם אשר נשארו בארץ ישראל ובארץ מצרים הקרואים על ארץ ישראל”. יש כאן ידיעה נוספת על הגירה גדולה מא“י למצרים, ובני א”י היושבים שם “קרואים על [שם] ארץ ישראל”19, היינו שיסדו להם קהלות מיוחדות והקימו להם בתי כנסת “שאמיין” או ירושלמיים.
א. [T. – S. 10 J 2]
……../.. ן בירח אדר קדמאה בשתה חמיש [ייתא] / [דשב]ועא מה דהיא שנת ארבעה אלפים / ושבע מאוון ותמנין ושית שנין / ל[בריי]ת [עלמא ברמלה] מדינתא דסמיכה / ללוד…. [אנא] מנשה בר שמואל / דממדינת [רמלה וקאים יומא] הדן בה וכל שום / וחניכה דאית לי ולאתרי ולאבהתי ולאתריהון / דאבהתי צביתי ברעות נפשי כדלא אניסנא / [ושבקי]ת ופטרית ותרכית וגרשית יתיכי / ליכי אנתי חוסן ברת יוסף דממדינת רמלה/ וקאימה יומא הדן בה וכל שום וחניכה / דאית ליך ולאתריך ולאבהתיך ולאתריהון / דאבהתיך דיהוויתין אנתתי מן קדמת דנה / וכדן שבקית ופטרית ותרכית וגרשית יתיכי / דיתהוויין שריא ושביקא ורשאה ושלטאה בנפשכי / למהך והתנסבה לכל גבר דיתיצביין ואנש לא ימחה / בידכי מן שמי אנה מנשה בר שמואל מן / יומא הדן ועד לעלם ולית לי עלך לא ערר ולא / מצו ולא מימר ולא משמע משום אנתו והרי / את מותרת לכל אדם בביטול כל מודעיה ותנאים / ודן דיהווי ליך מיני ספר תרוכין וגט פיטורין ואגרת / שיבוקין כדת משה ויהודאיי / אברהם החבר בירבי שמואל השלישי כתבת ושהדת / אנא יהודה המומחה20 בר שלה חתמת ושהדת
ב. [T. – S. 13 J 20]
שלום רב וברכות כפולות וחמלה וחנינה / ואורך ימים ושנות חיים ויד וממשלה ועוז / וגדולה וגילה וצהלה ומילאוי כל שאלה מיד / נצח סלה לזקנינו ויקירנו ונכבדנו כבוד גדולת קדושת מר' ור' אברהם הכהן / השר היקיר בירבי יצחק הכהן נע / יעלם סיידי אלשיך חפצה אללה ואדאס סלאמתה / ובלוג כל מוראד אנא קד וקענא מע דא / אלאנסאן אלוקיה אבו עלי אבן איוב פי אחדאת דוירת אלמקווא ואחרת עולייה עלא דחליז / אלכניס לם יכון לוה פי שרט אלאכר ומר ביננא / ובינוה כצומה וכלאם יטול שרחה ומא אקנעה / דאלך חתא גא אלא אל כריבה אלדי ללכניס / זרעה בצל ופול ומא אראד בגיר עילמנא / ולא אמר אחד קילת אעתבא ומובאלה וכלמתה / וכאצמתה ואנכרת עליה יום בעד יום והוא באוי / לא יבאלי בלכלאם והוא אנסאן אן שדיד יקול / תעבת פי האדה אל כריבה וכאן וכאן אלאן יתפצל / סיידי אלשיך חרסה אללה יסתדעי בה וינכר עליה פעלה דא וגעל עליה פי תעדיה אלא גיר מלכוה / גנאיה ודנב ושלום זקנינו ונכבדנו ויקירינו / יגדל וכבודו לא ידל אמן נצח סלה / אוהבו אברהם בירבי שמואל השלישי בחבורה נע
(תרגום)
ידע אדוני השיך – ישמרהו ה' ויתן לו שלום לתמיד / וימלא לו כל משאלו – שהיו לנו דין ודברים עם / האיש הזה עז הפנים אבו עלי אבן איוב בדבר הקמת / בית המקוה והנה הוא הקים עליה על פרוזדור / בית הכנסת שלא היה לו שם זכות לפי תנאי החכירה, והיו ביננו / ובינו דין ודברים, יארך פירושם. וזה לא היה די בשבילו / אלא הוא בא אל המקום החרב אשר לבית הכנסת / וזרע שם בצל ופול ומה שרצה בלי ידיעתנו / ובלי שאמר לו אחד [לעשות כן] תוך זלזול … ודברתי אליו / ורבתי עמו והוכחתי אותו יום אחר יום והוא ממשיך במעשהו / לא ישעה לדברים והוא איש קשה ואומר / עמלתי בחורבה זאת. והיה כעת יואיל / אדוני השייך, ישמרהו אלהים, לקרא לו ויוכיחו / על מה שעשה ויטיל עליו משום הסגת גבול / חטא ופשע ושלום זקנינו וכו'.
ג. [כ"י קמברידג' 3358 Add.]
זכרון עדות שהיתה בפנינו אנו בית דין והעדים החתומים למטה בשטר הזה כך היה כי אנשי כנסת הגדולה21 אשר במדינת רמלה החכיאו את חצי החורבה אשר לכנסת אשאמיין אשר היא ופתחה לפני שער הכנסת החכירו אותה לצדקה בן יפת אלשירגי הידוע אבן מוכאט אלנעגה עשר[ים] שנה תחלתם מתחלת השנה הרביעית בשבוע שהיא שנת ארבעת אלפים ושבע מאות ותשעים ותשע שנים ליצירא (!) וקבל צדקה זה בן יפת שיתן בכל שנה חצי זהוב שכר חכירות חורבה זו להיות לבדק הכנסה הזאת ולצרכיה וגם אנשי הכנסה רצו בכך כי לאחר עשרים שנה אילו יתנו לו לצדקה זה דמי הקורות והאבנים ומה שישוה ההוצאות אשר הוציא צדקה זה בן יפת ואם יחפצו אנשי הכנסה להשכין צדקה זה בחורבה הזו לאחר שילום עשרים שנה יהיה על צדקה זה שכר חורבה זו מאנשי הכנסה שכר מלא כשוכרים דירות ובתים מה שתשוה בכל שנה שכירותה וגם יחשבו לו לצדקה זה מה שנשאר לו מאחר השנים האילו ויפרעוהו אם בשכונה אם בנתינת שאר ההוצאה ואחר כך יצא למקום שיחפוץ ועל כך קבלו החוכרים על נפשותם לחכור חורבה זו וקנינו מיד צדקה בן יפת בכלי הכשר לקנות בו וכתבנו וחתמנו ונתננו לצדקה בן יפת להיות בידו לו ועליו לזכות ולראיה וקיים ושריר
אברהם הכהן בירבי יצחק עד צדקה הלוי בן אברהם ננ
דויד הכהן ברב יפת ננ אפרים בן משה החזן נע
אפרים בן יעקוב יחיה בן ישועה ננ
שלמה בן פהיל ננ מבשר בן טוביה הספר (!) עד
מנחם בן יפת ננ
ד. [T.־S. 10 J 29]
……../ בנו……. / נאמנים וה……/ בני ישראל בן יעקב…./ ונפטר אבינו במדינת מֿֿ22… [והלך אחינו יוסף] / אל השפלה ונפטר אחר מיתת אב[ינו בלי בנים] / כי לא נשא אשה ונשארנו שלשת האחים בלבד / אנחנו מבורך ויפת ואחינו יוסף שבשפלה הוא / [כלל] בני מוהוב בן פרג והוציאו שני שטרות / האחד מאדונינו גאון אל שלשת הזקנים בשלום רב / ישאל מהם שיוציאו ירושת בני מוהוב זה / מתחת ידיהם וליתנה לשני בניו מבורך ויפת / עם חלק אחיהם יוסף שבשפלה והשטר / השני שטר הרשאה שהרשה יוסף זה בך /…. הוא בן שבע עשרה שנה לשני אחיו /….. שם על ארבע
ה. [ T.־S. 10 J 30]
אל כל קהלות ישראל אשר בארץ ישראל במבצריה ועיריה וכפריה / אדיריהם ברוכיהם גבירהם (!) דבריהם23 הדוריהם זכוריהם / חשוביהם טוביהם יקיריהם כשריהם למדיהם מ… הם מוריהם נשיאיהם שריהם סופריהם עשיריהם פליליהם24 / צופיהם קריאיהם רביהם שופטיהם שוטריהם תחכמוניהם / חכמיהם נבוניהם חזניהם פרנסיהם מלמדיהם ושאר / כל עם יי' גדוליהם וקטניהם אשר נשארו בארץ ישראל / ובארץ מצרים הקרואים על ארץ ישראל, יהי עושם מחסם / מכל צר, ויסגבם וינוססם בכל עיר ומבצר, בבית ובחצר, ביד / לא יוקצר25 אותם להנצר, ויראם בבנין עיר וארמון26 ויקיים את / רועים ונסיכים27 וקיבוץ המון וביאת נין ישיי נכד שלמון28 עם / כל ההבטחות והשלומות והשמחות והברכות וההנחות והישועות / והנפלאות והרחמים והסליחות והשם…. חות והעמדות המשפ' / ל… שת צצות ומפריחות ומושבי מנחות ונפשות נחות / כל אלה וכהנה וכ[הנה] תאגרנה תכללנה תהיינה לכם אחינו / ולצאצאיכם נצח סלה. שאו אחינו ואנשי שלומנו / שלום רב ועצום ממוראנו29 יהי שמו מהולל. גם מעבדיו הישיבה / הקדושה אשר ביופי מכלל30, אשר נותרה מעט מכלל31 אשר / בימיה אפפו רעות32 ושאפו רעי שעות והיו רק זועות33 ומכלם הציל / נותן ישועות להסתיר מסוד מרגשת34 האל למושעות ברוך הוא / על כל תגמוליהי השם נפשינו בחיים ולא נתן למוט ר[גלינו 35…………….]
………………………………….
-
נדפסו בידיעות החברה לחקירת א"י, שנה ח‘ עמ’ 61־66. ↩
-
עי‘ מאמרו של ב. סגל, לתולדות ישוב היהודים ברמלה, ציון ה’, ע' י“ב–י”ח. ↩
-
יש לציין שזהו הגט הא“י השני שהגיע לידנו מאותה תקופה. הראשון הוא זה שנכתב ביפו בש' תתל”ז, ר‘ מזרח ומערב I, ע’ 358. ↩
-
עי‘ מספרות הגאונים, ע’ 206; שטרות עתיקים, תרביץ ט‘, ע’ 201; וכן בכתובה אחת מרמלה משנת תתי"ב, שאני עומד לפרסמה במקום אחר. ↩
-
עי‘ עליו במפתח ספרו של מאן, AUCA: The Jews in Egypt and Palestine III, P. 260; ספר מאגנס, ע’ 2־3; ידיעות המכון לחקר השירה העברית ג‘, עע’ קס"ג ואילך. ↩
-
מספר השורות שבו מגיע לעשרים ושלש ועוד כמה פרטים משונים יש בכתיבתו. ↩
-
אף משפט זה, שהוא גופו של גט לדעת החכמים (גיטין פ"ה ב'), אינו נמצא ברוב הגיטין של אותו זמן. ↩
-
אך גם בו חסרות המלים: בביטול כל מודעיה ותנאים. ↩
-
וכן הוא גם בגט יפו הנ“ל: ”אנא יפת החזן בר אברהם כתבת שהדת“; ובגט השחרור שנכתב בירושלים תתי”ז (נתפרסם ע"י בלוי, Die jud’ Ehescheidung, ע' 102): אנא צמח ביר' אלעזר נכ“ע כתבת שהדת”. ↩
-
ע‘ מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י, ע’ 157. ↩
-
עי‘ התיאור החי של הרעש מאת הגאון שלמה בן יהודה שנמצא בזמן הרעש ברמלה. מאן, שם II, עע’ 170־171; מ. זולאי, ידיעות המכון לחקר השירה העברית ג‘ ע’ קנ"ג. ↩
-
עי‘ מכתבו של סהל בן מצליח, לקוטי קדמוניות. נספחים ע’ 33: “ואם יאמר אדם כי הנה אחינו תלמידי הרבנים בהר הקדש ובכרמלה ”צ“ל: וברמלה) רחוקים מן המעשים האלה, חייב אתה לדעת באמת כי הם כדרכי תלמידי התורה ובמעשי בני מקרא עשו ומהם למדו”. ↩
-
מאן, שם II, ע‘ 71. וע’ שם I, ע' 148. ↩
-
שם, ש‘ 25: ואנו בכנסת האחרת; וע’ עוד מרגליות, החילוקים וכו‘, ע’ 11, הע' 60. ↩
-
עי‘ מה שכתבתי בתרביץ ט’ ע' 14. ↩
-
עי‘ ש. קליין, ארץ יהודה, עע’ 242; 246; ושאר המקומות המסומנים במפתח שם. ועי‘ בספר העשר להקראי ר’ יעקב בן ראובן, לעובדיה: “והשפלה היא רמלה הקרובה ליפוא”. ונמשך בזה אחרי דניאל אלקומיסי שכתב בפירושו לנביאים: ויושבי השפלה הם רמלה וסביבותיה (מאן, Texts and Studies II, p. 79). האם יש לחשוב שגם בתעודה שלפנינו משמשת השפלה כינוי לרמלה? ↩
-
לתקופה זו מתאים התיאור של הצרות שעברו על הישוב, אבל מעין זה אפשר למצא במכתביהם של גאוני ארץ־ישראל גם ביחס למאורעות קודמים. גם קשה לישב את הדברים: ומכלם הציל נותן ישועות (ש' 20). ↩
-
מעין זה גם במקצת מכתבים של גאוני א"י ובבל וגאוני בגדאד. ↩
-
עי‘ במכתב לרב האיי שפרסם מאן, Texts and Studies I, pp. 138־140: "ישא אדוננו גאון עם יי’ שלום גדול ממנו אנחנו הקהלות המתפללים בכנסת הבבליים הקרואה על שם ישיבתו". ↩
-
הדיין המומחה, השופט. ↩
-
גם בתעודה שנכתבה באלכסנדריא בש' תשצ“ג T.־S. 13 J 1 7 יסופר על אדם ש”נדר על עצמו עשרה דינרין לכנסת הגדולה הידועה שאמיין כדי לבנות להם ההיכל ושגרם על ידי תאבת הכהן בן טוביה הניכר (הידוע בכינויו) אלבבלי". ↩
-
נראה שיש להשלים: מ[צרים], ואולי מ[עזיה] = טבריה. אמנם הקו התחתון שנשאר מן האות השניה למטה נותן לחשוב שזהו רגלה של צ‘ ולא של ע’. ↩
-
מנהיגיהם ↩
-
שופטיהם ודייניהם. ↩
-
במדבר י“א כ”ג. ↩
-
ירמיה ל' י"ח. ↩
-
מיכה ה‘ ד’. ↩
-
רות ד' כ"א. ↩
-
הקב“ה, עדה”כ בישעיה ח' י"ג. ↩
-
= ירושלים, מכלל יופי, תהלים נ‘ ב’. ↩
-
מעט מהרבה. ↩
-
תהלים מ' י"ג. ↩
-
ישעיה כ“ח י”ח. ↩
-
תהלים ס"ד ג': מסוד מרעים מרגשת פועלי און. ↩
-
תהלים ס"ו ט'. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.