¹

את התעודה הזאת מצאתי בפנקס השד“ר הארץ־ישראלי ר' יוסף הכהן הנמצא כעת בידי הח' ר' מאיר נחמד מארם צובא. יוסף הכהן נסע בשנת תכ”ט לסוריא, ובשנות תל“ה – תל”ז לארצות הבלקנים, בשליחות חברון, ובשנת תמ“ד נסע בשליחות צפת. בפנקסו רשם את הוצאותיו שהוציא בדרכו, את שמות הקהלות שבקר בהן, את נושאי הדרושים שדרש ותעודות מעטות שהיתה להן חשיבות בעיניו. אחת התעודות שפרסם מר ז. רובשוב ב”ציון“, ספר ו' עמ' נ”ד, לקוחה גם כן מפנקס זה². יש עוד לברר אם לא היה יוסף הכהן עצמו מן הנוטים לשבתאות כקצת שדרי"ם אחרים בזמנו ואחרי זמנו. בתעודה שלפנינו, שנכתבה כנראה על ידו, הוא קורא את נתן אשכנזי, הוא נתן העזתי, בשם “מורנו הרב הקדוש”, וזה מטיל חשד ידוע גם על הכותב.

נתן אשכנזי, יליד ירושלים ותושב עזה, נביאו של שבתי צבי, עבר למסעיו בתורכיה האירופית בשנת תכ“ז ובקר בשאלוניקי, ברוסה, אזמיר, אי חיאם, קומירגי’נה, יאנינה ועוד. בסוף ימיו חזר ובא למדינות תורכיה. הוא נפטר בי”א שבט שנת ת“ם באישקופיא היא אוסקיוב במקדוניה ושם מקום קבורתו. אין אנו יודעים מתי הגיע לקשטוריאה³. על התעודה שלנו אין תאריך. בכל אופן היה שם זמן מה לפני שבקר השד”ר שלנו בעיר זו במסעיו בשנות תל“ה – תל”ז.

התעודה מענינת גם מצד עצמה. אנו רואים שוב עד כמה עסקו אבותינו בפדיון שבויים, והיו כופין על הצדקה בכל מיני כפיות, וביחוד ע"י החרם, וסכומים הגונים היו נאספים לתכלית זו.

בהיות שהסכימו יחידי סגולה של ק"ק קשטורייא יע“א שיתן ה”ר יצחק קאפסוטו חמשה עשר [גו‘]⁴ לפדיון שבוייה אחת, בין מדרך קנס, שא’ אשתו אלך ואמסור⁵, בין מצד שהיא בעלת ממון. כך עלתה הסכמתם שיתן ט“ו גו', וכך הסכים מורינו הרב הקדוש כה"ר נתן אשכנזי, וברך אותה ונתרצית לתת ט”ו גו‘, ואח"כ חזרו בהם בין האיש בין אשתו ונתנו כתף סוררת ועברו על הסכמת הקהל וגזרת הרב הנז’. גם בכלל הסכמתם שיתן ה“ר משה חזן שמונים מאידי לבנים וה”ר מנחם כהן ג' מאות מצד חוב שהם חייבים, וכל זה לפדיון שבויים בני אלמנה א‘. ונתרצו ואח“כ אף הם חזרו בהם ונתנו כתף סוררת ועברו על הסכמתם, ובזה השבויה היא עדיין ביד גוים. ואף אני חליתי פניהם עד בוש והתריתי בהם ולא שמעו אלי, אשר ע”כ בראותי שעברו על ההסכמה של הק“ק, ואותו האיש ואשתו שעברו על ההסכמה ועל דברי הרב הקדוש, וגם שהשבוייה לא נפדית בשבילם, חם לבי בקרבי כמו אש בוער, ועתה גוזר אני ברשות ב”ד של מעלה ורשות ב“ד של מטה ורשות הק”ק ורשות הרב הקדוש בכח התורה ובכח רבני א“י לפרוש אותם מן הציבור, לא יעסקו בצרכיהן לא בצורך חייהן ולא בצורך מיתתן וקבורתן, ולא ישלימו עמהם מנין, והאשה הזאת ג”כ שלא יעסקו בקבורתה ולא בצורך שתהיה צריכה בחייה, ואין להם כח ורשות לשום א’ מאנשי הקהל לעסוק בצרכיה כאשר אמרתי, ויש להם רשות הקהל לרדוף אותם עד חרמה, וכל קרוב או אוהב שלהם שמסייע אותם ומחניף להם או עוסק בצרכיהן אף הוא בכלל הגזרה ועובר על גזרת חכמים, שנשיכתן נשיכת נח"ש, כי הם פרשו מהסכמת הציבור, וכל הפורש מן הציבור לא יזכה לראות בנחמת הצבור⁶, וגזרה זו תהיה כל עוד שלא ישמעו להסכמת הקהל ויתנו הקצוב עליהם לעיל, וכיון שיתנו הקצוב לעיל הרי הם מותרים ופטורים ושומע לנו ישכון בטח ושלאנן.

יש להוסיף עוד דברים אחדים ע“ד מקום קבורתו של נתן. ההסטוריונים שכתבו עליו, ובתוכם גם האחרונים, כר"ד כהנא (תולדות המקובלים וכו' ח"א עמ' 108) ור”ש דובנוב, (דברי ימי עם עולם כרך ז' עמ' 48), קובעים את מקום פטירתו וקבורתו בסופיא. היתה זו דעה מקובלת עד שבא רש“א רוזאניס בספרו קורות היהודים בתורכיה, ח”ד (שהופיע בשנת תרצ"ה) עמ' 443 וברר בהחלט שנפטר באישקופיא (=אוסקיוב), הרחוקה מהלך ששה ימים מסופיא, והדפיס את נוסח מצבתו, ובסוף הספר גם נתן צילום ממנה. רוזאניס כותב שם גם דברים אלה: " ובהערות א"א ר' אברהם רוזאניס על ס' “אבן התועים” לר' דוד כהנא מצאתי כתוב: אבל לפי מה ששמעתי נקבר (נתן) בסקופיא היא אוסקיוב הרחוקה מסופיה, ואומרים שהרב ר' רחמים בן מוהר“ר וינטורה, שהיה רב בסופיא (בערך שנת תקע“א – תקפ”א) והלך להשתטח על קברי איזה צדיקים, וראה גם את קבר נתן העזתי, והוציא לעג וגדף את שמו וקברו וכרגע יבשה ידו, וחזר והתפלל עליו ובקש מחילה, וקבל על עצמו ללמוד מן היום הוא והלאה בס' חמדת ימים. וכיוצא בדברי הבל אלה”. עד כאן.

והנה נראה שמכל החכמים שעסקו בשאלה זו נעלמו דברי ר' חיים פאלאג’י, ראש הרבנים באזמיר, בספרו “כל החיים”⁷ דף י“ז וי”ח, כי משם יוצא ברור שנתן נקבר באישקופיא. אחרי שהוא מביע את תמיהתו על הרב יעב“ץ שפסל את ס' חמדת ימים כיון שלדעתו נתחבר ע”י נתן, ואחרי שהוא מאריך הרבה בשבח הספר הוא כותב: " ושמעתי מפי בני הגדול רב ועצום אברהם⁸ רחימא נר“ו מעשה נורא ששמע בהיותו בעיר פ’יליבי ובבוקרישטא בשנת הת”ר מפי מגידי אמת שאירע להרב מוהר“ש וינטורה⁹ ז”ל שהלך בשליחות ונכנס לאיסקופיא יע“א ששם קבור הרב חמ”י (=חמדת ימים), ושם המנהג שכשיוצא אדם גדול, שליח הכולל, מהעיר הולכים ללוותו. ויען בית הקברות הוא כצאתם מהעיר אגב חדא תרתי עושין זיארא¹⁰ על קברי הצדיקים. ויהי היום שיצא משם הרב הנז‘, והלכו ללוותו כמנהגם, ונכנסו ג“כ לבית־הקברות להשתטח על קברי הצדיקים ובכללם הראו לו קברו של הרב חמ”י. השיב הרב הנז’ שאין צורך לזה, וירם ידו כאילו יד הדוחה נטויה, שאינו כלום. וכשיצאו משם ורכב על הסוס לילך לדרכו לא הרחיק מן העיר ונפל על זרועו כאב גדול בימינו ובזרוע עוזו עד כי לא יכול לסבול והביט בזרועו והנה מצורעת כשלג, שחין אבעבועות. וירא כי גדל הכאב מאד ולא יכול לילך לדרכו חזר לאחוריו… והלך תיכף לביה“ק ונשתטח על קברו של הרב חמ”י ושאל ממנו מחילה וסליחה וכפרה, וקיבל עליו בנדר ללמוד כל ימי חייו דבר יום ביומו ח“י מזמורים מס' תהלים לעלוי נשמתו של הח”י, ולא עברה שעה ונתרפא… ואירע כמה פעמים שבאו להרב הנז' שלפנות ערב היה מצטער על שלא למד עדיין הח“י מזמורים והיה שואל ס' תהלים בחפזון להשלים חקו של יעבור היום. כך הגידו כמה ת”ח ואנשים כשרים.

ועוד היה לפלא כי סיפר לנו זקן אחד לפי תומו שהוא היה שמש מבנו של הרב הנז‘, הלא הוא הרב כמוהר“א¹¹ וינטורה ז”ל שהלך בשליחות עיה“ק צפת, וכשהגיעו לאיסקופיא נפל עליו טיפה בלילה ראשונה שנכנס שם וימת שם אברהם, וקברוהו סמוך ממש לקבר הרב חמ”י, והזקן הנז’, שהיה שמש שלו, שם נמצא בקבורתו והוא לא ידע מהמעשה הראשון. הביטה וראה מפעלות תמים דעים… וע“ז נאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. וכבר יש קבלה מרבותינו ואבותינו הקדושים שלא לדבר מטוב ועד רע על ענין ש”ץ, כי גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו. על כל פנים על הרב חמדת ימים אין מקום לדבר סרה ח“ו, כי אדרבא תמיד יש לנו לברך בשמו זצ”ל".

זהו איפוא היסוד לשמועתו של ר"א רוזאניס אלא שנמסרה לו בצורה משובשת.