(ליובל הרמב"ם: 1135־1935)

לא בחובתנו כלפי “מורה נבוכים” גופו, כלפי רבנו משה בן מימון ז"ל, בהחיאת עולמו הרוחני בכללותו וכו’– אני בא לדון. זו רבת־פנים ועמוסת בעיות, שאין לפורטן כאן. מצטמצם אני בנקודה מדעית “מעשית” אחת, והיא חובתנו כלפי הספר “מורה נבוכים”.

לפני כמה שנים תכנו חכמי ישראל שבאמריקה תכנית להוצאתם השלמה של כל כתבי הרמב"ם. כנראה שמסבות־הזמן גרמו לכך, שתכנית זו לא תצא לפועל. אולם חובה מדעית זו, שהיא גם חובה לאומית, חובתנו לעצמנו, למעמדנו התרבותי בהווה ובעתיד הקרוב – שבטלה כנראה בהיקפה זה, לא בטלה מקצתה. ואם לא ניתן להגשים תכנית מעין זו בשלמותה הרצויה, הרי מן הראוי וההכרח הוא שתתגשם בקצתה.

כבר עמדו טובי חוקרי ההלכה הישראלית על הצורך בהעמדת מחקר שיטתו של הרמב“ם בהלכה על יסודות חדשים, יסודות בקרתיים צרופים. הדגישו את הצורך במחקר המקורות הממצה להלכת־הרמב”ם, בברור גרסאות התלמודים ושאר מקורות ההלכה שהיו לפניו – שהרי רק ברור מדעי מסוג זה עשוי להגיה את האור הרצוי על שיטתו של הרמב"ם בהלכה, ולפתור את רוב הבעיות הכרוכות בה, שדורות רבים עמלו על יישובן.

אין מן הצורך להוסיף, שרבה וחמורה ממנה היא התעודה כלפי משנתו הפילוסופית של הרמב“ם. רוב דרישותיהם של חוקרי ההלכה בישראל חלות גם על מחקר תורתו הפילוסופית של בעל ה”מורה נבוכים“: גילוי כל מקורות המחשבה הישראליים, האישלמיים, היוניים וכו', ברור ה”חומר" הפילוסופי שמצא לפניו על כל פרטי פרטיו ותאור מעמד הפרובלימטיקה הדתית והפילוסופית בדורו ובדורות שקדמו לו מתוך “כלי ראשון”, וכיוצא בהם – ועל כולם החובה הראשונה והיסודית היא: הכשרת “מורה נבוכים” למחקר ולעיונו של המשכיל, הקורא המצוי אצל ספרות מסוג זה, שיש בידו מן ההכנות הדרושות לכך. מן המוסכמות הוא, שאין לעולם בכחו של תרגום לשמש במקום מקור. ולפיכך החוקרים ודאי יחקרו את תורתו הפילוסופית של הרמב“ם בלבושה הערבי. בוודאי יש להצטער הרבה על שהרמב”ם לא כתב את “מורה נבוכים” עברית. וזוהי אחת האבדות הגדולות שאבדה ללשון העברית וספרותה. לא היה בישראל כרמב“ם ראוי ובר־יכולת ליצור את הסגנון הפילוסופי המקורי בעברית. השוואה מרפרפת בין קטﬠים אחדים ב”ספר המדﬠ" ובין קטעים מקבילים להם ב“מורה נבוכים” דייה להעיד על כך. על הגורמים שעכבו בידי ר' שמואל אבן תבון מלתרגם את “מורה נבוכים” ללשון “ספר המדע” – לא נעמוד כאן. וחלילה לנו מלקפח את עוצם פעלו של ר' שמואל אבן תבון (במחקר מיוחד אני דן בפעלו זה על יסוד השוואה עם המקור הערבי, תרגום אלחריזי וכו׳), אולם, כאמור, ההכרעה בשאלות תורתו של הרמב“ם הולכת אחרי העיון במקורה הערבי. ולפיכך היה משום מעשה גאולה בהוצאת המקור הערבי על־ידי שלמה מונק (פריס, 1856 ואילך)¹. הוצאה זו היא אחת המתוקנות ביותר בספרות המקורות שלנו. שמואל דוד לוצאטו הוא שקבל על שלמה מונק שכלה את כחו בלקוט דברי קדמונים ובינתים הלך מעיין יצירתו הוא ונסתתם. יש משום מחאתו של “חופר בור שיח ומערות”, של יורד לנכסי אבות ומכשירם לדורות יבואו בדברי שד”ל על מונק שנסתמא (שהיו גם מכוונים כלפי נפשו הוא): “אחרי אשר בלה את עצמו בקדמונים היה לו עתה לשוב אל עצמו ולהוציא פנינים יקרות מעומק נשמתו הגדולה בודאי יותר מנשמת הרמב”ם או גנאח… הראות מועלת אבל העורון מועיל יותר לנפשות…" אולם אף לאחר דברי שד"ל, שהרבה בהם מן הענין להלך־רוחם של יוצרי “חכמת ישראל”, הרי ודאי שבצד גילוי “מקור חיים” כחבורו של ר' שלמה בן־גבירול היתה ותהיה הוצאת “דלאלה אלחאירין” אחד ממפעליו הספרותיים והמדעיים הקיימים ביותר של שלמה מונק. ואף על פי כן, עם כל הטובה המרובה שאנו מכירים לו, עלינו להוסיף, שיש צורך במהדורה מדעית חדשה של המקור הערבי גופו, שתערך בצורה מדעית בהתאם להתקדמות אמנות, או אומנות־ההוצאה המדעית, על יסוד כמה פרטים נוספים בזמן האחרון וכו' וכו'. אילו היתה יכלתנו מרובה, היינו צריכים לפתוח בהכנת המהדורה החדשה הזו של “מורה נבוכים” במקורו הערבי. אולם מעוט כוחותינו וקוצר ידינו מטילים עלינו לוותר לעוד זמן־מה על תכנית מדעית זו ולהסתפק בהוצאת־מונק, שכאמור הניחה את היסוד המדעי למחקר “מורה נבוכים”, וזכויותיה ההיסטוריות מרובות הן, כידוע, (גוף המקור הערבי של “מורה נבוכים” מהוצאת מונק, – הכוללת גם תרגום צרפתי, הערות וכו׳ – העתיק באי אלו הוספות הד“ר י. יואל, בסיועו של הד”ר בנעט, בהוצאת “ספריה הפילוסופית”, תרצ׳׳א).

אולם אם ניתן להסתפק בהוצאת המקור הערבי שע“י מונק, הרי אי אפשר כלל וכלל להשלים עם “מורה נבוכים” בנוסח תרגומו העברי של ר׳ שמואל אבן תבון כמות שהוא בידינו. אחד החוקר ואחד הקורא המשכיל זקוקים להוצאה מדעית, בקרתית של “מורה נבוכים” בתרגומו של אבן תבון. גם החוקר – על שום שתרגום זה חי בספרותנו המחקרית למעלה משבע מאות שנה, ו”מורה נבוכים" השפיע דווקא בלבושו האבן־תבוניי על התפתחות המחשבה בישראל. אסור לנו להעלים עין גם מכך, שנוסח “מורה נבוכים” ששמש יסוד לתרגום אבן־תבון הוגה על־ידי הרמב"ם ותלמידיו, והוא סמך את ידיו על המתרגם ומפעלו². בצדם של שאר הנמוקים המסייעים לכך, יש לשים לב גם לפרט זה, שתרגום אבן־תבון משמש מקור חשוב להשתלשלות המונחים הפילוסופיים בישראל וכו'. תרגומו של אבן־תבון הוא ששמש גם יסוד כמעט לכל תרגומי “מורה נבוכים” ללשונות לעז. אף שני התרגומים לרומית, לדוגמא (יעקב מנטינו, פריס, 1520; בוקסטורף, בזל, 1629), שמהם למדה הפילוסופיה הכללית והתיאולוגיה הנוצרית – מהמאה הט“ז ואילך – את משנתו של הרמב”ם, נעשו ﬠל פיו. כמדומני שאין מן הצורך למנות אי אלה נמוקים נוספים להכרחיות הוצאתו המדעית של “מורה נבוכים”, אף מנקודת ראות מחקרית צרופה, ואולי דווקא מתוך נקודה זו. ואילו היה צורך בהם – היו דפוסי תרגום אבן־תבון שבידינו מספיקים להעיד עדותם להכרחיות זו. כי דפוסים אלה משובשים במאד ברובם – דבר זה מן המפורסמות הוא. מכשילים הם לא רק את הקורא המשכיל, אלא גם את העוסקים במחקר. יש גם מתקנים, לפי הצורך אשר לפניהם, בדברי “מורה־נבוכים” ותולים כמה השערות בתקונים אלה, ונעלם מעיניהם, שלא דברי הרמב"ם, אלא דברי אבן־תבון לפניהם!… (ﬠל אחדים מהשבושים בדפוסי אבן־תבון עמדתי – על יסוד השוואה ﬠם שמונה מכתבי־היד של תרגום אבן־תבון – במאמרי “שאלת מבנהו של 'מורה נבוכים׳׳׳, תרביץ VI [תרצ׳׳ה] 285־333 [לעיל בקובץ זה]. אולם הם רק כ”טפה מים" הטעויות).

ויש יסוד להניח, שהוצאה בקרתית של “מורה נבוכים” בתרגום אבן־תבון תמלא את התקוות שאנו תולים בה. בשעה שמכתב־יד תרגומו של אלחריזי לא היה לפני המו“ל שלו אריה ליב שלוסברג (לונדון, תרי"א), אלא כתב־יד אחד (כת"י פריס) – הרי לפנינו עשרות העתקות בכת”י מתרגום אבן־תבון, המוטלות בספריות העולם ללא שמוש, – וכמה היתה תועלתן מרובה אילו גאלון ממחשכי־שפוניהן³. (תאור גלגולם של כמה מכתבי־היד הללו יש בו – דרך אגב –הרבה מן המאליף בבחינה היסטורית כללית ובבחינת התפשטות תורתו הפילוסופית של הרמב׳׳ם בישראל). באחדים מכת"י אלה השתמש מונק, באחדים מהם עיינו עיון ארעי עוד חוקרים אחדים. אולם בכללם – לא נהנינו מעושר זה. המחקר המשיך בדרכו ולא שם לב, שכמה וכמה מספקותיו בתרגום אבן־תבון היו עשויים להתברר על־ידי הוצאתו הבקרתית, כשתהא ערוכה לפי דרישות המדע שבדורנו. וכתבי־היד עמוסים גם כמה הערות חשובות (וביניהן גם הערות ר' שמואל אבן־תבון גופו), שלא נתפרסמו, ולא הפיקו את התועלת המחקרית מהן.

הוצאה בקרתית של “מורה־נבוכים”, על יסוד עשרות כתבי־היד הנ"ל, בצרוף אפרט מדעי ערוך על כל חלקיו (השוואת גרסאות, מראי־מקומות, לוח־מקראות לפי סדר הפרקים שב“מורה נבוכים” ולפי סדר ספרי התנ"ך, מפתחות שמות וענינים וכו׳) – יש בה כדי לשחררנו מעבירה זו על לאו מפורש בתורה: “ולפני עור לא תתן מכשול”. והרי כולנו מגששים באפלה בדפוסי אבן־תבון שבידינו.

משער אני שבאי־אלה ארצות יוציאו לשם יובל־הרמב“ם הבא קצורי “מורה־נבוכים”, ואולי גם הוצאות “עממיות” וכו'. אולם ברור הוא לכל, שנסיונות מעין אלה אם יעשו רק על פי דפוסי אבן־תבון ולא על יסוד כתה"י – תועלתן מוטעה, ובעיקר כולם יעמדו על בסיס רעוע. כדי שיתכן לתת קצור “מורה נבוכים” או להוציאו הוצאה עממית, מן ההכרח לקבוע תחלה את צורתו האמתית, ההיסטורית של נוסחו העברי של “מורה־נבוכים”. רק לאחר שתערך ההוצאה המדעית המוצעת כאן – יתכן לגשת לחבור פרוש מדעי מקיף ל”מורה נבוכים". אולם בראש וראשונה: סקול אבני הנגף, הוצאת־נוסח בקרתי ומדויק.

*

יודע אני, יהיו שיאמרו: מוטב לתרגם מחדש את “מורה נבוכים” עברית, תרגום עדיף מהוצאה זו שאני מציע. שתי תשובות לי בדבר: ודאי היה תרגום מחדש מכניס ברכה לספרותנו הפילוסופית, ובעיקר מבחינה לשונית־סגנונית, אולם איננו פותר את הבעיות עליהן עמדנו. שהרי החוקר לא יוכל לעולם לצאת ידי חובתו בתרגום חדש זה, ושום תרגום שבעולם לא ישחררהו מחובת המקור, כאמור. כלומר, מחקר־הרמב“ם לא ירויח כמעט ולא כלום על־ידי התרגום מחדש, ולו גם יעמד על תכלית אמנות התרגום ודיוקו. אולם יעברו עוד כמה ימים עד שימצא החוקר שיעלה בידו לזכות את ספרותנו בתרגום “מורה נבוכים” מחדש, שהרי מצריך הוא שליטה גמורה בערבית ובעברית כאחת, שליטה פילולוגית ופילוסופית בספרות הפילוסופיה הערבית שקדמה לרמב”ם, אמנות תרגום מדעית וכו' וכו'. ואחרי כל אלה, מי יודע אם כל הטורח הרב הזה שישקיע המתרגם האידיאלי יעמוד לו שהתרגום החדש יעלה באמת הרבה על תרגום אבן־תבון. (הרי לא כתב הרמב"ם את ספרו “למען ירוץ בו הקורא”, ואין גם לתרגמו ברוח זה). ואילו גם נתקבלה תפלה זו – חובת הוצאתו של תרגום אבן־תבון במקומה עומדת. תרגום חדש לא ישכיח לעולם את תרגומו. ואילו יכול להשכיח – היה אחרי כל אלה נשאר ערכו ההיסטורי והמדעי של תרגום אבן־תבון בצדו. ונסיון תרגום חדש מעין זה אף הוא יכול היה ליהנות הרבה מהוצאה בקרתית שלמה של תרגום אבן־תבון על־יסוד כתבי־היד.

*

ועלי להוסיף: חובתנו המדעית ל“מורה־נבוכים” אינה מסתיימת בהוצאת ספר־יסוד זה במקורו ובתרגומו, כמות שבררנו. מן הצורך ומן ההכרח הוא להוציא לאור קובץ הפירושים ל“מורה נבוכים” על־יסוד כתבי־יד ודפוסים שונים, בצרוף מבואות, הערות וכו‘. ר’ יוסף שלמה דילמידיגו מקנדיאה מספר – באגרתו אל ר׳ זרח ב׳׳ר נתן – שראה במצרים שמונה עשר פירושים “גדולים וקטנים” ל“מורה נבוכים”. ביניהם הוא מונה לא רק את ר' משה נרבוני, ר' שם טוב, קרשקש והאפודי, שהוא משווה אותם לארבעת הבנים שב“הגדה של פסח”⁴ אלא גם את ר' יוסף כספי, ר' שם טוב פלקיירא, אל תבריזי, ר' דוד יחייא, ר“י אברבנאל, ורלב”ג.

מ. פרידלנדר מונה בהקדמתו למהדורה השניה של תרגום “מורה נבוכים” לאנגלית⁵ למעלה מארבעים פירושים ישנים וחדשים ל“מורה־נבוכים”. אבל גם מנין זה אינו שלם עדיין. טעונים תשומת לב מיוחדה כמה פירושים יסודיים שמחבריהם חיו בדורות הסמוכים לרמב“ם, ובהם נשתמר מקצת מן המסורת הפילוסופית בין תלמידי הרמב”ם, והם גם שהוסיפו לטוות את חוט המחשבה בישראל על־פי דרכם. מהם שלא זכו עדיין לראות אור הדפוס, ומהם שנדפסו, אלא שדפוסם הוא משובש, או אינו ערוך כהלכתו על־פי נוסחאותיו בכתבי היד השונים. הצד השווה שבהם שכולם טעונים בדיקה והוצאה מדעית הראויה לשמה.

בודאי שקובץ פירושים זה היה עשוי להביא ברכה רבה לא רק למחקר תורתו הפילוסופית של הרמב"ם לבדה. אולם, לצערי, פוסקים הלכה בישראל כמי שאמר: תפסת מרובה לא תפסת. ולואי ויקיימו לפחות את חציו השני של כלל “גדול” זה בחיים: תפסת מועט – תפסת.

“מועט” זה – אני מסכם ואומר – הוא הוצאה מדעית של “מורה־נבוכים” על־יסוד עשרות כתבי־היד הגנוזים בספריות, וכמובן בהשוואה עם המקור הערבי, בהוספת הערות, מפתחות הצריכים לגוף הספר וכו' (ולא כאן המקום לדון בפרטים).

“מועט” זה הוא לבדו עשוי להכשיר – כאמור – את הקרקע לפירוש הגדול הרצוי, להוצאת־עם או להוצאת קצור־“מורה־נבוכים” לקובץ הפירושים הישנים והחדשים, ואולי גם לתרגום עברי חדש. “מועט” זה הוא התכוף ביותר בבחינת המחקר והעיון בתורת הרמב"ם, והוא הוא שניתן להגשמה, אף בכחותינו הדלים.

אם יש מן הממש ב“קול ענות תרועה” זה מקהיר וירושלים עד קורדובה, מדריד, ברלין, ורשה, לונדון, ניו־יורק וכו', אם ישראל רוצים לחוג באמת ובתמים את זכרו של רבנו משה בן מימון– כלום יש לנו מעשה־חג נאה מהחזרת עטרת “מורה־נבוכים” לטהרתה?

זו תהא אבו־פנה במצבת־הזכרון למאור המחשבה הישראלית במשך שבע מאות שנה ומעלה.