האם חשבתם להכניס חבר צמרירי חדש הביתה, שיצטרף למותק שלכם? האם דמיינתם את שני הפרוונים מצטנפים יחדיו על הכורסה, ומלקקים זה את זה באהבה אינסופית? אז תעצרו רגע ותקראו על ה“וויה דולורוזה” שעברתי, כשנכנס לי לראש רעיון מגוחך להביא חתול חדש. אם אתם בכל זאת נכנסים לבוג’ראס, קחו כמה טיפים ממי שעברה על בשרה “שנת חפיפה” איומה בין שני אויבים בנפש.
עַבַָּדָה היה “בן יחיד” שאנן־שיא. הוא זכה לכל העולמות. לחלק את אהבתי עם עוד חתול? פחחחח… כמה פעמים חשבתי להביא חתול חדש – רק חשבתי, אני נשבעת – והוא כבר הביט בי בכזה מבט מזרה אימים, שביטלתי את הרעיון מיידית. עד שיום אחד גיליתי למטה גור ג’ינג’י שהתייתם מאימו. מה יכולתי לעשות, להפקיר אותו? הוא היה כזה חמוד וידידותי, שהחלטתי לעשות מעשה והעליתי אותו הביתה. אובר־חוכם שכמוני: חשבתי שכל מה שצריך בשביל לערוך היכרות בין שני חתולים זרים, זה לקרב אותם זה לזה. הם בוודאי יחככו אף באף בברכת שלום, והשלווה תשרה במעוני. הרמתי את הגור החדש בגאון ובשמחה וקירבתי אותו לעבדה, והתוצאה לא איחרה לבוא: הם נשפו זה על זה כל כך חזק, שחשבתי שהתחילה רעידת אדמה באילת.
בדרך הקשה התברר לי שלהכניס חתול חדש הביתה, זה אחד הדברים הכי קשים עלי־אדמות, אם לא לוקחים בחשבון את החצ’קונים בגיל ההתבגרות. מאז אותו יום נמהר, שבו העזתי “לבגוד” בעבדה ולהביא לו אח, עברה עלינו שנה מסויטת. ברוב ייאושי התקשרתי כמה פעמים ל“צער בעלי חיים”, והצעתי את מוטל אהוב ליבי לאימוץ. היום אני לא קולטת איך יכולתי לעשות את זה, אבל אז זה נראה כמו האופציה הכי שפויה.
שנה שלמה התהלך עבדה, שהיה אז בן חמש, אבל וחפוי ראש. הוא סירב להביט בעיניי. אם חטפתי אותו לזרועותיי, הוא היה עושה את עצמו אדיש, ואפילו לא גרגר כהרגלו ברגעי אהבה. על מוטל הוא הביט בגועל, ורחרח אותו בהבעה אנתרופולוגית, כאילו היה דוגמית־מעבדה. פשוט מאוד: עבדה לא ידע שהוא חתול, עד שמוטל בא לגור איתו. אימצתי אותו בגיל חודשיים, והוא האמין שהוא בן־אדם. התגלית שיש עוד יצורים שדומים לו, מריחים כמוהו ועושים את צורכיהם בארגז חול, פשוט הממה אותו, והוא סירב להתרגל לשינוי. אומנם מוטל, בן החצי שנה, רצה להתיידד איתו ולהשתולל ביחד, אבל עבדה החרים אותו בשיטתיות. בתגובה, היה מוטל מתנפל עליו כדרכם של גורים, עד שעבדה התחיל לפחד מהצל של עצמו.
בשנים הראשונות נראה ביתי כמו זירת קרבות של שני פיטבולים על ספידים. הטעות הפטלית הייתה שהתערבתי וניסיתי להפריד. אילו רק ידעתי את מה שאני יודעת היום: שצריך להניח לחתולים להסתדר ביניהם, כי זו דרכם, הם פשוט בודקים את הגבולות. מקץ כמה שנים הרוחות נרגעו, ועל אף שעבדה ומוטל לא הפכו חברים בלב ובנפש, ולהצטנף מכורבלים על הכורסה לא יעלה בדעתם, הם מאוד קשורים זה לזה. עבדה לקח את תפקיד האח הגדול והאבא המגונן, ומוטל הוא התינוק הנצחי.
זה לא חייב להיות ככה. אצל חברים ובני־משפחה ראיתי שידוכים מוצלחים מאוד בין שני חתולים. לדוגמה, תותי וג’וק־ג’וק, החתולים של אחי, שאומצו על פי הנחיותיי, וחיים כמו פרסומת לגן־עדן… טוב, כמעט. אז אם אתם עומדים לעשות את הצעד המחייב, הנה כמה עצות: כשמאמצים חתול ראשון, עדיף לאמץ אותו עם אחיו. שני אחים או שתי אחיות זה תענוג צרוף. אגב, זה לא חייב להיות אח ביולוגי, למרות שרצוי מאותו גזע, בגלל הטמפרמנט השונה של הגזעים. אבל מה שהכי חשוב, זה לאחד ביניהם בעודם גורים בני חודשים ספורים. ככל שהחתול צעיר יותר, כך קל לו לקבל חבר חדש. ואם החתול שלכם בוגר, רצוי שהחתול החדש יהיה גור בן חודשיים־שלושה, כי אז הוא מאיים פחות על החתול הבכיר. אם מתגלות מריבות, אל תתערבו, גם אם הורג אתכם לחשוב ששני אהוביכם עומדים לרצוח זה את זה נפש. פשוט תתאפקו. אם המצב חמור, השפריצו מעט מים על הניצים בעזרת שפריצר.
עוד דבר חשוב: כשאתם מביאים חתול חדש הביתה, רצוי מאוד שהחתולים יגורו בחדרים נפרדים למשך כשבוע, ואת ההכרות יערכו בהדרגה. תנו להם ללמוד זה את זה בקצב שלהם. ובחייכם, אל תחזרו על הטעויות שלי. אימוץ של חתול חדש יכול להיות הרבה יותר קל ופשוט, אם נוקטים בצעדים הנכונים. אחייניתי אימצה את חתוליה, קופי ותומס, על פי הנחיותיי. עכשיו הם פרסומת פרוותית מהלכת לחיים בגן־עדן. אלה ישנים יחד מכורבלים, ומלקקים זה את זה כאילו אין מחר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.