מזמן קלטתי שחתוליי עבדה ומוטל קוראים את מחשבותיי. איך זה שהם יודעים בדיוק, אבל בדיוק מושלם, מה אני עומדת לעשות לרווחתם או בגנותם, בכל רגע נתון? אם, נניח, אני חוזרת מהסופר עם מעדנים שהם אוהבים, השניים מתייצבים מיידית כמו קורפורלים בצבא הוד־מלכותה, וזה עוד לפני שפתחתי את הניילונים ושלפתי את הקופסאות. ולא תגידו מיני פסטרמות ובייקונים שריחם עולה למרחוק, סתם קופסאות שימורים חתומות היטב.
לעומת זאת, אם חזרתי בידיים ריקות, הם לא טורחים להראות רבע שפם וחצי זנב, ונאנקים להם בסתר על “האימא הרעה”. הנה עוד מקרה: לפני שאני בכלל מתלבשת כדי ללכת, אפילו לא עושה צעד שיעיד על כוונתי לנטוש אותם, הם כבר קולטים אותי ועושים פרצופים של ברוגז. כאשר הם ישנים איתי במיטה בזמן שאני קוראת ספר, ואני מתכננת בליבי לסלק אותם בשביל ללכת לישון ברווחה, הם ישר בורחים ומסתתרים מתחת למיטה כדי שלא אגלה אותם.
אתם קולטים את זה? איך אפשר לחיות עם יצורים קטנים שקוראים את מה שאת זוממת לעשות, לפני שבכלל עשית משהו? היום, משהבנתי זאת, למדתי להערים עליהם במקצת. זה לא קל, אבל גם לא בלתי אפשרי. זה כרוך בכל מיני תעלולים ומניוברים שהמצאתי, איך להערים על החתול, שהוא טיפוס ערום מטבעו.
ברגע שהבנתי את זה, נפתח בפניי עולם מדהים שבו לתקשורת על־טבעית יש מקום כפי שאין בעולם שלנו, בני האדם. החלטתי להשתמש “נגדם” בכלים שלהם. שמתי לב שאם אני חושבת עליהם משהו, מייד הם הולכים ועושים את ההפך, כמו באגדת הילדים שסיפרה לי פעם סבתא שלי. למשל, כשאני חושבת עליהם רעות, למחרת הם הופכים למלאכי־שרת, ולהפך.
אז מה אני עושה? פועלת בהפוך־על־הפוך, וראו זה פלא, למחרת הם מתנהגים בדיוק כפי שרציתי! אם אני חרדה לגבי אחד מהם, ודואגת בגלל שהוא לא עושה כך או אחרת, למחרת, הוא עושה בול את מה שרציתי. בתחילה חששתי שמא יצאתי מדעתי. אולי אני מדמיינת או קוראת את אשר ליבי המאוהב רוצה לקרוא? אבל זה קורה פעם אחר פעם, וכך הובהר לי סופית שחתולים.
אבל לקח לי זמן לקלוט את התקשורת הלא־מילולית שמתקיימת בין עבדה בן ה-13, פרסי אפור שזכה להרבה פינוק ונחת מינקותו, לבין מוטל בן ה-8, ג’ינג’י אסופי מהגינה, שעבר חצי שנה קשה בראשית חייו. הסתבר לי ששני הבנדיטים האלה שולחים זה לזה מחשבות ברומו של חתול.
למשל, הם יודעים לחלק טריטוריות לפי הזמנה מראש. אם עבדה רוצה לשבת עליי ושמוטל לא יעז להתקרב, הוא כפי הנראה מוסר לו מסרים על־טבעיים, כי מוטל, שבימים כתיקונים משוכנע שגופי שייך לו, אינו מעז להתקרב אליי כשעבדה בזרועותיי. הוא חולף על פנינו, משפיל גב וזנב ועושה את עצמו נעלב, אבל לא מנסה להשתלב בתמונה האידילית של המדונה והתינוק. ואל תראו אותם סחבקים, חלילה. אלה, הבנדיטים שלי, יכלו להתחרות בקולוסיאום של רומא במשקל־נוצה. כשזה קורה, פרוות עפות לכל עבר ויללות של צופרים פותחות את מלחמת המפרץ הבאה. אותו הדבר לגבי מקומות בלעדיים על כורסאות, או בסלסילות השייכות לזה או לאחר. בימים כתיקונם, חתול שפוי לא יעז להפר את הססטוס־קו העדין הזה. אבל אם לאחד מהם בא לשבת בטריטוריה של רעהו, הם מוסרים אחד לשני הודעת אס.אם.אס חתולית, כובשים זמנית את הטריטוריה והשני סותם את הפה!
כל הורה מאמץ לחתולים מכיר ודאי את האירועים המגוחכים האלה שאני מתארת כאן. אז נסו לקחת את זה צעד אחד קדימה. למשל, הגידו לחתולים שלכם עמוק בלב פנימה, שיעירו אתכם באמצע הלילה מצוידים בכדור־משחק וילושו את חזכם וראשם עד זוב דם בציפורניהם החדות, כמו שהיו עושים לאימא חתולה. אל תתפלאו אם בלילה, הם דווקא ילכו לישון בדד בסלון, כמו טעטלעך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.