אחר־צוהריים אחד אני מנמנמת על הספה, כשמוטל הג’ינגי ישן על בטני ונוחר בשאננות. פתאום חברה מתקשרת וצווחת לי באוזן: “תפתחי מהר טלוויזיה!!!!” ברצינות, כבר חשבתי שנפתחה מלחמת לבנון השלישית. “מראים חתולה מנגנת בפסנתר,” היא ממשיכה בצווחה נטולת נשימה. טוב, הבנתי שסייסטה כבר לא תהייה כאן, אז פתחתי את רפי רשף בהיסטריה, ידיי רועדות על השלט, שלא אפספס שנייה מהרסיטל של הפסנתרנית העולה.
תראו חברים, אני חייבת לדבר על הנושא הזה דוגרי, למרות שנורא לא נעים לי. לא שמתם לב שאנחנו, אוהבי החתולים, קצת שרוטים? כמה פעמים, אה, כמה פעמים קיבלתם הודעות בהולות לפתוח טלוויזיה כי איזה פרוון גאון מככב בחדשות? כמה אי־מיילים ליום אתם מקבלים משרוטי־חתולים אחרים, עם קבצי וידיאו על החתול הפלאי החדש מ“יו טיוב”, או עם הלינק שרץ ברשת על האתר הכי לוהט לחתולים? באמת, עם יד על הלב, כמה? רק בינינו?
רוצים לשמוע כמה כאלה אני מקבלת ביום? עשרות! בחיי. תיבת הדואר האלקטרוני שלי מוצפת בהם. ואין, אבל אין מצב שלא אפתח כל אחד ואחד מהם בשקדנות של אספן בולים אובססיבי, ובצווחות שמחה של בר רפאלי, כשליאו ירד על הברכיים ונתן לה את השייבה, לקול הצהלולים של החתולים.
אבל מה שאנחנו שרוטי־החתולים הכי אוהבים, זה את האתרים על גורי חתולים. לינקים כאלה עוברים מיד ליד בשו־שו. קבצי וידיאו נפתחים בהתרגשות, למראה כדורוני פרווה זעירים בני חודשיים ששוכבים בפוזות מופקרות על שטיחוני פרווה. לפעמים אני מרגישה ממש כמו הגברים הנאלחים הצופים בבנות 14 מעורטלות באתרים סליזיים: צופה בעיניים חומדות בסריות התמונות האינסופיות האלה לאספני “פורנו חתולים”, וחומדות כל גושון פרווה לעצמי.
עבור חובבי החתולים, הרשת היא אוצר בלתי נדלה למימוש הפנטזיות הכי כמוסות ולא ממומשות על “הרמון חתולים”, כשמדי פעם יש אתר חדש המסתמן כשלאגר של שרוטי־החתולים. וכגודל השריטה, גודל הסרטים שמריצים ברשת. הידעתם שיש אתר שנקרא: “חפצים על החתול שלי”? באתר הזה יש עמודי תמונות אינסופיים שהעלו הגולשים, בהם נראים חתוליהם היפיפיים ועליהם חפצים כמו תכשיטים, כובעים, בגדי תינוקות, עניבות, בובות פרווה ועוד – דברים מטופשים אבל לא מזיקים בסך הכול. אבל השרוטים באמת, או־הו, אלה מניחים על חתוליהם טלפונים סלולריים, סט אולרים, ספרים, מחשב נייד… אחת אפילו העמידה בשורה את סט הלקים לציפורניים שלה על פרוותו של חתולה המסכן, שבטח לא הבין מה עולל שמגיע לו להיות מצופה בכל מחלקת הטיפוח של הסופר־פארם.
אנחנו, השרוטים, גולשים לאתרים האלה בנשימה עצורה, ומזילים ריר על דוגמני האמצע הפרוותיים, עם פני התינוק והעיניים המעוגלות שממיסות את הלב. ושוב, סליחה עם הציבור המעודן על הדימוי הכחלחל, אבל הלוא תודו באמת: זה בדיוק ככה. אנחנו חומדים את גופם העגלגל, את פרוותם המשיית, את מגעם המתוק. ובלי לחבק, לנשק וללטף אותם אלף פעם ביום, היום שלנו לא שווה הרבה. בקיצור חברים: אנחנו מכורים.
ההתמכרות לחתולים היא ההתמכרות הכי נעימה, חיובית ומתגמלת בעולם. ניסיתי כמה אחרות: קניות היסטריות בדיוטי־פרי, עוגות דובוש מרובות שכבות, גברים מפוקפקים, ועוד כמה התמכרויות שהשתיקה יפה להן. אבל אני מוכנה להישבע אצל רשם בית המשפט לענייני משפחה, שלהתמכר לפרווה רכה עם נשמה גדולה, זה התענוג הכי גדול בחיים! יותר טוב מבית מלון מרובה כוכבים בתאילנד, יותר טוב מצימר יוקרתי בגליל. אפילו יותר טוב מלילה עם כוכב/ת הקולנוע הנערץ עליכם.
עכשיו אנסה להסביר את העניין לכל מי שנקלע לכאן במקרה, ולא קולט את טיב השריטה המשונה: דהיינו, לכל מי שמחשיב את אוהבי החתולים לטיפוסים תימהוניים ומסוכנים לציבור. אז הנה זה בא: אנחנו מכורים לפרוות המרהיבות וטובות הלב האלה כי הן נותנות לנו המון אהבה בחזרה. כמה שאתה מעניק להם, ככה הם מחזירים לך כפליים. לא בצדק זכה החתול לדימוי של חיה אנוכית ובדלנית. רוב הזמן הם רוצים בחברתך ובטובתך, ממש משתוקקים לשרוץ בחיקך, ומטרתם לאהוב אותך עד בלי די, לעולמי־עולמים ולנצח־נצחים. תזכרו תמיד שחתול נשאר תינוק לנצח, ואילו אתם תהיו ההורים שלו לנצח. מובן שהם מחכים לאותה התמסרות בדיוק גם מכם. אם תיתנו להם את מבוקשם, הם יהיו האהובים הכי מסורים ומתוקים שזכיתם לאהוב בחייכם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.