חלק מן הרומאנסות הספאניוליות הרווחות אצל יהודי ספרד מושר עדיין בספרד, כחלק אינטגראלי של הפולקלור הספרדי. בפי יוצאי ספרד הן מפגינות בעיקר, כדברים אחרים רבים השייכים לתחום הפולקלור היהודי־הספרדי, את אהבתם, התמדתם ודביקותם של היהודים הספרדים במורשת־תרבותם הספרדית.

להוציא מלים עבריות אחדות המפוזרות פה ושם, מהווים השירים האלה נכס ספרדי מובהק, שבמרכזו סיפורי גבורה על מלחמות הספרדים ב"מאורים" הרבים ובמיוחד – עלילותיו של אל־סיד. אך יש ביניהם גם עלילות אהבה ועלילות אחרות, שהודפסו החל מן המאה ה־16 ואילך במהדורות רבות. דווקא היהודים, הם הם ששמרו על יצירות שירדו לטמיון אצל הספרדים עצמם. דבר זה מוכיח, בין השאר, שקווי־אופי מסויימים של היהודים מצויים גם אצל הספרדים. כן מוכיח הדבר את שאיפת היהודים הספרדים לשמור על תחושת העליונות, בעזרת טיפוחן של מסורות עתיקות, מכובדות ומיוחסות, גם כשהם לעצמם, נושאי המסורות האלו – מבודדים ומושפלים.

הרומאנסות נאספו בארצות הבלקאן ובמזרח התיכון מאז סוף המאה הי''ט, וחלק גדול מהן ראה את אור הדפוס. מספרן רב, ואנחנו מביאים להלן רק מבחר קטן ביותר, כפי שרשמנו אותן מפי העם.

מקור עשיר ביותר של רומאנסות נתגלה אצל יהודי מארוקו “הספרדית”, ששמרו על זיקה הדוקה אל יוצאי ספרד. עם גילוי הדוגמאות הראשונות, בסוף המאה הקודמת, כתב ראמון מננדז פידאל, החוקר הספרדי המובהק של תחום זה: “כאשר אנו שומעים את הנוסחים השונים של הרומאנסות, שזכינו לקבלן מפי יהודים תושבי מארוקו, רומאנסות הדומות כל כך לאלו שברישומים ובאוספים ספרדיים עתיקים, נדמה לנו שאנו שומעים כיצד עולים קולות מתקופת המלכים הקאטוליים, כאילו טאנג’יר, טטואן, לאראש, אלכזר ועוד היו ערים קאסטיליאניות עתיקות, שירדו ונעלמו במצולות הים בעקבות מעשה כישוף. אנו שומעים עדיין את שירתם של התושבים העתיקים מלפני ארבע מאות שנה, כאילו פיות המסורת כישפו אותם במקום זה” (פידאל – קטלוג).

זה לא מכבר רשם פול בנישו מפיהם של בני שתי משפחות ממארוקו, שהיגרו לבואנוס־איירס, שישים רומאנסות מן הסוג הזה¹. בחומר זה נתקלים אנו בחימנה הנועזת המבקשת את המלך להעניש את רוצח אביה, ואם לא יעשה כן, אינו זכאי עוד למלוך או להיות אדון בביתו. אנו שומעים ברומאנסות אלו את קללותיו של מלך המאורים, שהונס מוואלנסיה ע''י אל־סיד, לעינינו עולות “החגיגות הגדולות שהמאורים היו נוהגים לחוג אותן במישור גרנאדה”, דון בואזו יוצא לקרב עם הוארסו (אורקוס, מוות) ועוד.

מועטים האלמנטים היהודיים: אליהם שייכת הערתו־תשובתו של האב הקשיש (שאינו אלא אל־סיד) שנשאל ע''י בתו לפשר יגונו, והוא עונה לה: “עוד לא פגעו בי היהודים לרעה; הרי הם בני אדם שלא עושים את הרע”. ברומאנסה “דויד וגלית” משליך דויד שלוש אבנים ורק השלישית פוגעת בענק; כאשר הוא משליך את האבן הראשונה הוא קורא בשם “אברהם”, השנייה – בשם “יצחק”, השלישית – בשם “אלוהי השמיים”; באבן שלישית זו הוא הורג את גלית.

על הדוגמאות האלו אפשר להוסיף עוד, אך אין בהן הוכחות לייהוד הרומאנסות. מה שברור הוא כי קיימת בהן נטייה להימנע מכל דבר נוצרי מובהק ולהשמיט מן העלילה יסודות אשר ריח הנצרות נודף ממנה.