לאחרונה נודע לי שבעיני ההלכה אני פושעת. למה ומדוע? כי אני בעד לעקר ולסרס בעלי־חיים. ראיתם? דווקא אני, שנאבקת בשיניים לקיים אזרחות למופת, נחשבת לקרימינלית. אם ככה, צפויים נגדי די הרבה תיקים: אני אחראית לסירוסם ועיקורם של 60 חתולים לפחות, וידי עוד נטויה. אני מצהירה כאן בגאווה, שאם לסרס ולעקר חתולים זה עוון, אז אני מסרסת סדרתית.
טוב, ברצינות. אני יודעת שסביב הסוגייה הזו יש המון פנים לכאן ולכאן. אני מכירה את יפיופי־הנפש שחושבים שסירוס בעל־חיים זו פגיעה באוטונומיה שלו, ועוד מיני הבלים. מה אגיד? תצעקו עליי מכאן ועד הודעה חדשה – אני במו עיני ראיתי איך סירוס ועיקור של חתולים מאריך את ימיהם ומעניק להם איכות חיים סבבית. ואם להלשין על הזכר הסקס מניאק שיש לי בבית, עבדה – הפרסי הכי עבדאי במזרח התיכון – אז גם את ההנאה המינית אפשר להגשים במסגרת קיצוצי אברים. יסלחו לי כל האיסטניסים, אבל המסייה הקטן שלי מאונן מדי יום על בובת החתולה שקניתי לו בסוּפר, ומאוד מבסוט מהסידור.
המסורס הראשון שלי היה עבדה. הוא היה אז בן שנה וחצי – קצת מאוחר לתהליך. אחרי השתנות מוזרות ברחבי הבית, שלא הבנתי את פשרן מאחר שהייתי בתולה בענייני חתולאות, הבהלתי אותו לווטרינר. “המסוקס” פתר את הבעיה בשניות: כולה ניתוח סירוס קצר. כעבור שעתיים אספתי מקלינקתו של “המסוקס” את המסייה השעיר, שהיה מנומנם אבל במצב טוב. בבית הוא חרפ איזה שמונה שעות רצוף, בלי לפקוח עין תורנית, ואז קם כמו חדש והתפרע כרגיל.
מאז עברו תחת ידי “הסרסניות” המוני חתולים. טוב, לא ממש תחת ידי, יותר נכון תחת קולמוסי. אחת לשנה אני משגרת פקס חביב ונימוסי למחלקה הווטרינרית של עיריית תל אביב. הלוכדים באים אחרי שלושה חודשים, ומחזירים את הקטנים כמו חדשים כעבור יומיים. הבנות קצת שונאות את זה כי פותחים להן את הבטן וגם תופרים, וזה לא להיט, אבל הבנים מתאוששים מהניתוח הקצר בתוך שעות אחדות.
לא הייתי חכמה כזו מן ההתחלה. בראשית דרכי כחתולאית לא ידעתי מי־מה־מוּ. נתתי לחתולים בחצר להשריץ בפראות, וראיתי כל מיני מחזות זוועה: גורים גוססים ממחלות ורעב, גורות בנות עשרה חודשים נאנסות על ידי זכרים אימתניים, נקבות כחושות וחולות מרוב הריונות, זכרים שנדבקים באיידס של חתולים וגוססים בייסורים רבים, ועוד מחזות אימה שהם תולדה של התרבות בלתי מבוקרת בתנאי העיר הקשים. אפילו אצלי ב“שכונה הצפונבונית” (כפי שכינה זאת אחד המגיבים בטור הקודם), נראו מחזות קורעי לב של חתולים לא־מסורסים, שסבלו עקב כך סבל שלא ייאמן.
אבל מאז שהחבר’ה של הווטרינר העירוני מגיעים אליי לביקור הדו־השנתי שלהם, הכול אצלנו למטה נהיה דבש. בגינה שולטות ארבע נקבות מעוקרות, שמעמדן כלל לא נפגע עקב העיקור אלא רק השתפר פלאים. כולם יודעים שהן “יקרות האומה” של בעלת־הבית. בחצר ליד, גרה אימא מעוקרת עם ארבעה בנים ג’ינג’ים מסורסים, גמלים אחד אחד, וכמובן, גדולים ממנה בהרבה. כל זה לא מפריע להם לישון יחד כאם ועולליה. ואם אתם חוששים מהכחדה של חתולי החצר, טעות בידיכם. תמיד יש איזו חתולה שלא נתפסת, והיא זו שממשיכה את הזן. כך, תמיד יש בחצר כמה גורים, אבל לא יותר מדי, תמיד יש מספיק אוכל, וכולם מרוצים.
ואין יותר גורות שמחזרים מבוגרים נטפלים אליהן, ואין יותר נקבות הריוניות חולניות. בכלל, יש הרבה פחות ביקורים לא רצויים של זכרים מיוחמים, וכך נעלמה הבעיה המציקה: ריח השתן של המרססים. בעבר, לפני שהכרתי חתולים באופן אישי, הייתי מקבלת את הג’ננה בכל עונת ייחום בשל ריח השתן החריף שמילא את הלובי. עכשיו, אין ריח ואין בטיח. נורא מצער אותי שרוב האנשים מסרבים להכיר ביתרון הענקי של סירוס ועיקור חתולי רחוב, גם בעבור בני האדם, בעיקר בתחום מפגעי מחלקת ההשרצה: התרבות המונית, ריח שתן, ומריבות זכרים רעשניות בארבע וחצי בבוקר.
ומה רע להם, מה? לפני כן, חתולי החצר שלי מתו בגיל צעיר: הנקבות מתשישות של הריונות מרובים, והזכרים ממריבות על נקבות עם זכרים אחרים. עכשיו, תוחלת החיים עלתה פלאים, איכות החיים השתפרה ברמות – גם לנו, הדיירים האנושיים, וגם להם, דיירי־הפרווה שגנבו את ליבנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.