מָרְדְּכַי־זְאֵב פַייעֶרְבֶּרְג (1899 – 1874). 🔗
מרדכי זאב פייערברג נולד בט' תשרי תרל"ה בעירה נובגורוד־והלינסק. אביו ר' שמעון השוחט, היה קנאי נלהב ועני מדוכא, וזמן מה אחרי לדת בנו יצא לגור עם משפחתו, לצורך פרנסה, להכפר הקרוב הילסק.
חנוכו 🔗
שם התענג הילד מרדכי־זאב על יפי הטבע, ודמיונו נתפתח לפני זמנו. בשנת תרמ“ו, בהיות הנער כבן י”א שנה, שב עם הוריו לנובגורוד־והלינסק, ואחרי למדו תורה מפי אביו נמסר למלמד. במשך ארבע השנים, שבלה מרדכי־זאב ב“חדר”, למד חומש ורש“י גם גמרא, אלא שהנער הפיטני ובעל־הדמיון לא הצטיין בפלפול התלמודי, ורבותיו חשבוהו לבעל “מוח מטומטם”. כבן ט”ו בא פייערברג ללמוד בפני עצמו בבית־המדרש של חסידי־טשירנובל, ושם המציאו לו חבריו את ספרי־ההשכלה הראשונים, שקרא בהם בתשוקה רבה. גם ספרי הנביאים ואגדות התלמוד והמדרש, שרבותיו ב“חדר” פסחו עליהם, היו לו עתה למקור דמיון ופיוט נעלה. וכשהרגיש ר' שמעון, כי בנו שוגה ב“מליצות” וב“השכלה”, אמר לתת עול החיים על צוארו ולהשיאו אשה. בשנת תרנ“א, בהיות פייערברג כבן י”ח שנה, הביאו אביו בברית־האירוסין עם בת שוחט אחר מעיר סמוכה. הכלה היתה, במקרה, יפה ובעלת לב־רגש, ופייערברג אהבה מאד. אולם עלם אֻמלל זה לא נועד ליהנות ממנעמי האהבה והחיים.
מחלתו 🔗
בנסעו ל“התנאים” התקרר בדרך, ובגופו החלש דבקה מחלה קשה, שחפת־הגרון, העתידה לקרב את מיתתו. כשנודע הדבר למחותנו בטל את השדוך, למרות רצון הכלה, ופייערברג בקש נחומים למכאובי רוחו וגויעתו בספרי מחקר ופילוסופיה, שקרא בחשאי בבית המדרש.
“הצללים” 🔗
איזו נטיה לבדידות ולעצבות נתפתחה בו, ויאהב את "הצללים":
"רבים המה האנשים האוהבים את היום ואת האור, ואני הנני אוהב את הלילה ואת הצל… בלילה – ואני יושב בבית־המדרש הישן, המט לנפול, השַמש כבר הלך לביתו, בחוץ יהום הרוח ביללת סערה ודופק על שברי לוחות החלון ומשתעשע עם שלהבת נר־החלב אשר בידי, מניעו בחזקה ומטילו הנה והנה. העמודים הרבים הנפוצים על פני כל הבית עומדים כמצבות על הקברים, ואני עומד נשען על הבמה בתוֶך, הגמרא פתוחה לפני והנני לומד.
נרי הקטן בוער בהמולה דקה ומתיז צרורות חלבו על פני הגמרא. הנה הוא מפיץ אור כהה על פני הבית וממלא את כל חללו צללי חשך; האור מרפרף מסביב לי ד' אמות ובוקע ועולה בתוך החשך, ובארבע פנות הבית חשך ושממון, והחשך עולה משם ומשתרע על פני כל התקרה ממעל ויורד כוילון עד חצי הפרוכת אשר ממולי. והצללים מתנועעים, צל נופל בתוך צל וצל משתרע על גבי צל. הנה הבית כלו מתנועע, הצללים משתחוים, הצללים מדברים שלום וידידות ונושקים איש את רעהו… הנה המה מדברים, המה מתלחשים ואנכי לא אבין דבר… ואני משתעשע עם הצללים, הנני מבליעם בקרב נפשי פנימה… הנני שואף אותם ומתענג על תארם השחור, והנני רוצה כי יתקדרו עוד יותר, יתרחבו ויתפשטו וימלאו כל חללו של עולם אימה מתוקה ופחד נעים – כמוני".
והבדידות גם החקירה הדתית לא השיבו לפייערברג את שלות־נפשו, כי פרצה בו מלחמה פנימית בין הרגשות הדתיים, שעליהם נתחנך, וההשקפות החפשיות שקרא בספרים. גם הקנאים שטמו ורדפו את הצעיר החולה בדרכים שונים, כי נתפרסם בעיר לאפיקורס. ובתוך כך הלכה והתמוטטה בריאותו של פייערברג, ובחורף תרנ“ו נסע לורשה, כדי לדרוש ברופאים. שם התודע להסופרים העברים, ובראש הקיץ יצא לסלאויטה, הידועה באוירה הצח, כדי לחדש את כחותיו. אולם מחלתו לא הרפתה ממנו, ועל כן בלה פייערברג את חורף תרנ”ז בכפר צימובקה, בקרבת נובגורוד־והלינסק.
ספרו הראשון 🔗
במקום בודד זה מצא חיט זקן, שעבד בצבא הניקוליבי, והלז הרבה לספר מחיי הקאנטוניסטים2, דבר שעורר אותו להדפיס אז ב“הצפירה” את ספורו הראשון, “יעקב השומר”, שאינו אלא בוסר.
“העגל” 🔗
בראש קיץ תרנ“ז נסע פייערברג שנית לסלאויטה, ואז הדפיס ב”השלח" את ציורו “העגל”, או קטע מזכרונותיו של “חפני בעל־דמיון”, כנוי־ספרותי שבחר לו לרוב יצירותיו
“הימים אז ימי הקיץ, ולי עוד טרם מלאו תשע שנים. השמש השפילה ממכון שבתה להביט בעיניה הבוערת אל “החדר” האפל. וכמו להכלים את “מלמדנו”, השליכה מבטה בלעג אל ה”טלית־קטן" שלו המלוכלך, ותסבך קרניה בזקנו החד למען הרעימו… ובחוץ מה יפה ומה נעים! מה טובים השעשועים שמה! מה נאה הוא האד העולה מתעלת השופכין, ומה מאושרים המה הנערים המתגלגלים עתה שמה, המתאבקים בעפר ועושים כדורי רפש ומיבשים אותם בשמש! אבל הרבי הוא קשה ואכזר, הוא לא ידע חנות! הוא יושב ולומד! יושב ושונה! אגלי־הזיעה נוטפים על פני הגמרא, הכתונת לחה ומדובקה אל העור, הידים כבדות, הראש כואב, הקול צרוד –והרבי שונה, לומד ושונה…
אך עוד ייעף גם הוא… אנחנו יוצאים בבהלה ובקוצר־רוח החוצה – והנה העדר לקראתנו, התישים המכובדים הולכים בראש, בישוב הדעת ובהכרה עצמית, כרבנים וטובי־העיר בעת לכתם עם “אנשים פשוטים” לאיזו “שמחה” של מצוה, לקבלת פני חתן, ברית־מילה והלוית המת; אחריהם העזים ואחריהם הפרות, העגלים, החזירים והסייחים, איש איש על מחנהו. האבק עולה עד לב השמים, ואנחנו מתבוללים ומתערבים בין המחנה. זה רוכב על גבי תיש וזה על גבי עז, זה זורק מרה בבהמות, מבהילן ומפחידן… והנה פרתנו לקראתנו הולכת בקצה המחנה לימין הרועה, הנושא על כתפיו עגל נחמד למראה. אנכי הבנתי כרגע את ה“סוד”, כי כבר הגידה אמי לא אחת, כי פרתנו היא “מעוברת”. שמחתי הגיעה אז עד מרום קצה, ובכליון הנפש הבטתי אחרי הרועה, הנושא את העגל היפה על כתפו ישר לבית אבי, ובכל לבי חפצתי לרוץ אחריו, להתמודד על העגל ולנשקו מנשיקות פי באהבה. אך מה אעשה? והרבי? ותפלת המנחה?…
כבואי הביתה רצו לקראתי אחי ואחיותי הקטנים ויבשרוני דבר הולדת העגל: "לו ראית, חפני, – אמרו אלי כלם פה אחד – כמה נאה עגל זו, לו ראית את מצחו הרחב, את נחיריו הרחבים, את לשונו הארוכה ואת שפתיו האדומות והמלאות; לו ראית… אנכי לא יכלתי להתאפק עד כלותם את כל דבריהם, ובקוצר־רוח רצתי אל הרפת, כרעתי על ברכי לפני העגל, מששתי בידי את כל אבריו אחד אחד. אחרי כן לקחתיו על זרועותי ונשאתי אותו אל חדר־הבשול, למען אוכל להביט עליו לאור הנר. שמה פררתי פתותי לחם אחדים והנחתי אותם על לשונו, והוא אכל לתיאבון, ויבט אלי במבט רצון ונדיבות. אנכי הכרתי אז כרגע, כי מצאתי חן בעיני העגל וכי שוה אני בעיניו להתרועע אתי, כי הבדילני לטובה מכל הילדים, אחי ואחיותי, ויכונן את מבטו אך אלי, ואל כל אשר פניתי לוַני מבטו האהוב. אנכי הרגשתי אז בנפשי אהבה חזקה, מהולה בגאון, אל העגל היפה, ובכל לבבי התמכרתי לאהוב את העגל ולשלם לו אהבה תחת אהבה.
– הנה כן – אמרה אמי אל אבי בערב בבואו הביתה – בא גד! 3 הפרה המליטה עגל. בשבוע הבא נשחט את העגל ויהיה לנו בשר צלי ליום השבת כאשר אהבת.
– היתכן, אמי? היתכן כי תשחטי את העגל הנחמד והנעים הזה? – שאלתי בחרדה.
– עודך נער, בני! עוד כסיל ובער הנך. לו דברת כדברים האלה בחברת אנשים – והיית לצחוק.
ובשובי עוד הפעם לחדר־הבשול לבקר את העגל, מחמד עיני ומחמל לבבי, ובראותי את עיניו הנטויות אלי וכמו מפיקות בקשת חנינה ורחמים – זלגו עיני דמעות, ובאהבה רבה התמודדתי עליו ומששתי את עורו, ודמעותי החמות טפטפו על צוארו, ואני נשקתיו ובכיתי עוד.
ובלילה הזה – אזכרה – חשבתי מחשבות רבות… עגל זה למה הוא בא לעולם? לשחיטה?! ומדוע ישחט? עגל זה, היפה והנעים, למה ישחט? ואם לא בא לעולם אלא כדי להשחט, מדוע זה הוא נאה כל כך, הלא יכל היה להבראות אומצא4 מקופלת באיזה סמרטוט של עור – ודיו? מדוע זה תאמר אמי לשחטו? מי נתן לה המשפט לשחוט את העגל היפה הזה?…
נדרתי ח"י פרוטות לקופת “רבי מאיר בעל הנס”, כי יהפוך את לב אמי לטובה על העגל – ואישן. ובחלומי – והנה העגל עקוד, השוחט עומד עליו וסכינו בידו… הנה הוא שוחט… העגל מפרכס, הדם מזנק…
ובבקר, בקומי מעל משכבי, רצתי ראשונה אל הרפת, ומצאתי, לשמחת לבבי, את העגל שאהבה נפשי שוכב בשלות השקט, חי וקים, ואמו מתרפקת עליו באהבה, מלקקת בלשונה את עור גבו ומסדרת את שערותיו הקצרות שורות שורות".
ביום המחרת בערב, בשוב חפני הביתה, מצא את הטבח עומד על מקח העגל ומחשב עם אמו דמי בשרו ועורו. בלבו נתחדשה הסערה, ונתעוררו שוב השאלות המציקות: מדוע גזרה אמי, שאסור לרחם על העגל היפה הזה? “הן היא אמרה לא אחת, כי מצוה לרחם על בעל־חי ואסור להתאכזר?… רבונו־של־עולם! הן אמי והעגל שניהם בידך, מדוע נפחת רוח חיים בהעגל, ובלב אמי נתת רצון להמיתו?!… ואחי הקטן שמת ביום השמיני ללדתו? הן עליו אמרה אמי בפירוש, כי עוד לפני יצירתו בבטן כתבו בספר השמים, כי כך וכך יחיה, ומדוע זה נברא בכל תפארת אדם?” מנוחתו של חפני נגזלה ביום ובלילה, ומצוקת־לבו גדלה במדה שקרב יום השחיטה. ובתוך כך הולך
"העגל וגדל מיום ליום, מקפץ ברגליו הארוכות והדקות, ומדי ראותו אותי מרחוק הוא רץ לנגדי, מרקד ומשתגע מטוב לבב, ואני הנני מקבלו באנחה חרישית ובוכה ושוחק כאחד.
והיום הנורא בא. בא היום השמיני. ואני רואה כי הרגעים הנוראים הולכים וקרבים, העת רצה בחפזון. השמש הנה היא עולה ועולה… הנה היא יורדת מערבה… נורא הדבר.
יודע אני כי העגל לא ישחט, בודאי לא ישחט… אי אפשר שישחט… אבל בכל זאת לבי מפעם בי; יודע אני, כי השמים ירדו לעזרתו… המלאכים יבואו להצילו… הסכין יתפוצץ או צוארו יֶעשה שיש… בדרך הטבע אין מפלט: אמי היא קשת־עורף – אבל נס יעָשה, באופן אחר אי אפשר… העגל הוא יפה עד מאד, ואנכי נדרתי הרבה לקופת רבי מאיר בעל הנס… בכל שעה הרביתי לנדור…
ובכל זאת – מי יודע… ולבי מפעם בי, עיני מלאות דמע, רגשותי יהמיו, מחשבותי רצות רצוא ושוב… קשה לישב הדבר, גם הרבי לא ידע… לא! לא אשאל את הרבי, גם הוא, כאמי, ישחק עלי וכסיל יקראני…
והעגל נשחט…"
האדם והחי 🔗
חושו הטבעי של הנער חפני, החפשי ממשפטים קדומים, אינו מבחין בין זכיות האדם והחי. הוא מתקרב בחבה רבה להעגל היפה, ואינו מבין מדוע נגרעה זכות־הקיום שלו מאותה של אחיו. חפני עמד על שיטת “צער בעלי חיים” לא מתוך חמלה, שאינה אלא רגש פרטי ומקרי, ולא בשם הצדק, המשתנה לפי ההשקפות והמושגים, אלא בכח ההגיון הטבעי: אם העגל עומד לשחיטה ולאכילה – מדוע הוא יפה כל כך? מדוע נתנו לו אברים, חושים, חיים וחביבות? למשפט פשוט זה מגיע בנקל כל בעל רגש והסתכלות, המתקרב לבעלי־החיים; ואולי סופו להזיר את האדם הקולטורי מן המנהג הפראי הקדום של אכילת בשר, אם ההגיון ינצח בכל – ינצח גם בזה.
* * *
את חורף תרנ“ח בלה פייערברג בבית אביו, ואף על פי ששלם לו בעד מעון וארוחה לא פסקו ביניהם הקטטות בעניני דת. המספר הצעיר החל ללמוד אז בתשוקה שפות שונות, ויתר זמנו הקדיש להעבודה הלאומית ויסד בעירו אגודה ציונית. אולם העמל הרב הזה הגביר את מחלתו ובקיץ הבא נסע שוב לסלאויטה. ובעת ההיא מצא פייערברג קצת רוחה חמרית, כי הנדיב רק”ז ויסוצקי קצב לו תמיכה חדשית קטנה.
“בערב” 🔗
הוא הוסיף לעסוק בספרות, וידפיס ב“השלח” את ספורו היפה “בערב”, הלקוח גם הוא מזכרונותיו של חפני “בעל דמיון”.
– “הבא נא אתך נר־חלב – אמר אלי ה”רבי" בלכתי לאכול ארוחת הצהרים – כי כל הנערים הלומדים “חומש” מתחילים מהיום (הוא יום א' פרשה “לך לך”) ללמוד בערב; ומהיום והלאה ידע נא כל נער הלומד “חומש”, כי עליו להביא בכל שבוע נר־חלב להאיר לפניכם את השולחנות; גם פנסים הביאו אתכם להאיר את הדרך בשובכם בערב הביתה".
“היום אחל ללמוד בערב – חשבתי בלבי בלכתי לביתי לאכול ארוחת הצהרים – מה נעימה היא הבשורה הזאת! היום בבואי הביתה אֹֹמר לאמי כי גדול הנני, גם לאחיותי בריינדל ושרה’קה אֹמר כי גדול הנני, וכי לא אשתעשע עמהן עוד בצעצועים כאשר עד הנה. מה נעים הדבר להיות גדול!”
החלותי לשוב יום יום החדרה בין־הערבים. הרפש בחוץ “עד הצואר”, השמים מעוננים ונטפי גשם דקים נשאים ברוח ומכים בזעם בפני העוברים ושבים, ההולכים שחוח תחת סבל מלבושיהם הקרועים והבלויים, שנתמלאו מי גשמים וטיט חוצות; הנעלים מתחבטות וקשה להן עד מאד היציאה מן הרפש; מעטה יגון קודר וצל דאגה עמוקה פרושים על פני כל האנשים, הפנים מביעים יאוש, הלב אינו מרגיש לא שמחה ולא תוגה, והוא מתאוה ושואף אך לחצות עד מהרה את הבצה והרפש ולבוא שלם אל הבית האפל, הלח והנמוך. ואני חפני אהבתי מאד לעמוד אז ב“חדר” על הספסל אשר אצל החלון ולהביט החוצה, אהבתי מאד להביט על הקצף והאבעבועות העולים על פני אגמי הרפש ברדת עליהם המטר; אהבתי להביט בפני האנשים העגומים, הנלחמים בכל כחם עם חלוקי האבנים וגזרות העצים הפזורים אנה ואנה למסלות, בהפגש עליהם שני אנשים – והמה מתלכדים, מתאחזים ונכשלים, עד שאחד מהם נופל, ולפעמים גם שניהם. בצה ורפש, צללי אנשים, בתים כקברים, חלוקי אבנים לחים, שברי זכוכיות, גשם ושלג מעורבבים…
בין הערביים… ה“רבי” הלך להתפלל, ה“רבנית” הלכה לקנות נפט ולשוחח מעט עם מכירותיה, והסגנים הלכו ללוות את התינוקות לביתם. החשך מתגבר, עלטה נוראה בחוץ, הצללים נעלמים, ואני מסב את ראשי מן החלון אל הבית פנימה. ובבית חשך ודממה, הילדים התקבצו יחד במעגל, והמה מתחככים זה בזה… רעד עובר בבשרי, שערות ראשי תסמרנה, ירא אני לעמוד גלמוד אצל החלון, והנני נגש גם אני אל חברת הילדים.
נער אחד עומד בתוך המעגלה ומספר בלט ובקול עצב: “… והוא נעור פתאם בחצי הלילה ורואה, כי הנהו ישן בבית־הכנסת הגדול. “נר התמיד” הדולק על ה”עמוד" יאיר באור כהה את הבית. פתאם נתמלא הבית אור גדול, ושאון גדול נשמע מרחוק, והשאון הולך הלך וקרב… אהה, ה' אלהים! בית־הכנסת מלא “מתים” מפה לפה… הנה הם עומדים ב“תכריכיהם” הלבנים, עומדים, מתנועעים ומתפללים… המה נגשים אל “ארון־הקדש”, מוציאים ספרי־תורה, ואחד מהם קורא: “יעמוד כהן!”… ובאחרונה – “יעמוד החתן זרח ברבי גרונם, מפטיר!… והוא שוכב כבול עץ על הספסל, ויירא להניע אבר ולהניד עפעף… הוא מסתיר את פניו בשתי כפות ידיו, והקול קורא עוד הפעם: “יעמוד החתן זרח ברבי גרונם, מפטיר!” – והוא מתעלף… והנה שני “מתים” עומדים עליו… המה נושאים אותו אל הבמה ומעמידים אותו לפני ספר־התורה… התפלה עוד טרם נגמרה, והשמש בא לערוך “חצות”, וידפוק שלש פעמים על הדלת – והנה סר האור הגדול, ה”מתים" נעלמו ו“נר התמיד” בוער באור כהה, ובבית חשך וצללים…"
הנער כלה את ספורו, וכל הילדים עומדים ושפתותיהם פתוחות, חפצים המה לשמוע ולשמוע עד אין סוף. הפחד גדול מאד, האגודה מתכוֶצת עוד יותר, ואנחנו אוחזים זה בזה ומתדבקים יחד, כמו חפצים אנו ללחום איש בעד רעהו עם השד או המת אשר יבוא לשבות ממנו שבי".
* * *
הילדים מוסיפים לספר “מעשיות” בלסטים ושדים, ובתוך כך שבה הרבנית והדליקה את הנר, שהבריח את הפחד והדמיונות. הילדים עומדים זמן מה כנדהמים, חוככים את עיניהם הכואבות מאור פתאם, ואחרי כן הם מתפזרים בבית. “אחדים מהם משוחחים ומריבים, ואחדים סועדים את לבם בפת לחם וחתיכת דג־מלוח, חמאה, גבינה, שומן, שיורי ארוחת הצהרים, וכדומה”. והנה שבו גם “הרבי” ושני סגניו וישבו בראש השלחן.
* * *
"השבט בעל רצועות העור מונח לפני “הרבי” על השלחן, וכל הילדים יושבים על הספסלים מסביב לשלחן. קול “הרבי” מתבולל יחד עם קולות הסגנים וקולות הילדים הענוגים. השאון גדול. הנה נער אחד מוכה, והוא בוכה, והשבט עוד לא הונח על השלחן עוד יד “הרבי” נטויה, פניו מתקמטים ועיניו מפיקות קצף נורא, הוא כועס על הילדים על הסגנים, על הרבנית, על השלחן, על השבט ועל רצון אלהים שברא עולם נורא ומלא רוגז כזה… עוד רגעים אחדים והנה שני ילדים בוכים, שלשה, ארבעה, חמשה. “הרבי” מכה, לומד וצועק מעבר מזה, והסגנים מכים, לומדים וצועקים מהעבר השני… החומש משתפך בקול עצב איום, כל מלה מלאה תוגה וחרדת אלהים: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”… מה נורא עתה ללכת! בחוץ אפלה נוראה, גשם, שלג ורפש, האויר קר ולח, הבגד קרוע והרוח האכזר נושב בו…
חבורה אחת מתפטרת מלפני “הרבי” ויורדת ויושבת בקצה הספסל, וחבורה אחרת עולה ויושבת בראש הספסל לפני “הרבי”. ועוד הפעם מכות ומהלומות, קולות וצעקות ונגון קודר מהול בבכי… השאון ילך הלוך וקטן, “הרבי” עיף ויגע, הסגנים גוהקים ופוהקים, אחדים מהילדים מתנמנמים מעט מעט על אצילי ידיהם, הרבנית יושבת אצל התנור מרחוק וטוה פוזמק. החדר כלו מלא עיפות, יגיעה, אי־חיים ואי־רגש, ואך רצון כביר אחד ממלא את לבבנו: להתפטר עד מהרה מ“החדר” ולשוב הביתה… אנחנו מונים את הרגעים ומביטים בפני “הרבי” להבין בתנועות פניו אם דעתו לשלחנו תכף או לא. “הרבי” והסגנים קמים ויוצאים מעל פני השלחן. התנועה גדולה. הילדים נדחפים מאחורי השלחן, וכל אחד מתאמץ לרדת תחלה מן הספסל. עיני הילדים נוצצות ומפיקות ברק־אור של ששון החיים, ולולא מוראו של “הרבי” היו רוקדים ומשתגעים מרוב שמחה. הלבבות הצעירים מרגישים עתה אהבה עזה וגעגועים אלה לאלה. כל נער מביט לרעהו באהבה ובנעימות… הסגנים מלבישים את הילדים, רוכסים בגדיהם היטב ומעטפים במטפחות עבות את צואריהם, מישרים את מגבעותיהם, מסדרים את פאותיהם ומציגים אותם בני רחוב רחוב לבדם. “הרבי” עומד נשען על השלחן ומביט אלינו, אבל פחדו כבר סר מעלינו… פניו המתקמטים, המכונים מול הרבנית, מעידים כי בעוד רגע יתגרד פנים ואחור ויאמר כמתנמנם: “ציפה, תני לי ארוחת הערב, הנני חפץ לישון, עיף הנני!…”
אנחנו מדליקים את פנסינו ומתפרצים בקול רעש החוצה… החשך גדול מאד, הגוף סמר מקור, איזה חומר לח, שקשה להכירו בחשך אם הוא גשם או שלג, מכה בזעם בהפנים ובהאזנים הקפואות, ונטפים אחדים מתגנבים דרך בית־הצואר ויורדים עמוק עמוק, עד החזה ולמטה, והרגלים נלחמות עתה מלחמה קשה וכבדה מאד… אך מי ישים לב לקטנות כאלה בשעה שהנפש מלאה והלב שמח? הילדים מרננים בקול שמחה, דוחפים אלה את אלה באהבה מן המסלה אל הרפש, ומתרגזים ומריבים בידידות. המחנה הולך הלך וקטן, מדי פעם בפעם מתפטר אחד הילדים מאת החבורה בקול שאון ובתרועת גיל ונכנס אל בית הוריו. השמחה נאספה, הרנה נפסקה, ואני נשארתי בדד ברחוב. דממה איומה, עלטה, הרוח מקונן… הנני הולך לי בדד בדמי הליל בהעולם הנורא, המלא מתים, שדים ורוחות, מכשפים וצוענים… הנה בית שכונת אבי… בחלון אור זורח!… הדלת נפתחה, ואני הנני מתפרץ אל הבית… ובקול עלז ושמח הנני קורא: ערב טוב! אמי יושבת על דרגש לפני התנור החם, על השלחן העומד לפניה בוערת עששית באור כהה, והיא תופרת ומתקנת את כלי־הלבן. לפני הדרגש סמוך להשלחן תלויה עריסת־נצרים, והיא, אמי, מנענעת ברגליה את החבל התחתון העשוי לנענע את העריסה: היא מישנת עתה את אחי הקטן, סנדריל; אחותי הגדולה, בריינדל, יושבת לפני אמי על ספסל עץ ומתלמדת לטוות פוזמקאות, ואחותי הקטנה, שרה’קה, שוכבת על ברכי אמי ומנמנמת… אמי… אינה מגדת לי דבר, אך הנני מכיר בפניה, כי כבר חכתה לי בכליון־עינים. – השלום לך, חפני? מה למדת היום בחדר, בני? הגידה נא חפני, ההנך רעב? – כן, אמי, הנני רעב! – הנני ואמרח לך פת לחם בשומן. – אבל, אמי, אינני אוהב שומן! – אם כן, הא לך אגסים ללפת בהם את הפת. – אי אפשי באגסים. – האתן לך “מעדני מלך”, או את צרות נפשי אתן לך?!… – אבל, אמי, ספרי נא לי “מעשה יפה”, ואֹֹכל פת לחם בשומן!"
גם בריינדל נתנה עיניה באמה כמתחננת שתמלא את רצון אחיה, ותאות להם. היא שחה והביטה בפני סנדריל הישן, לחצה את שרה’קה אל לבה, ותספר “מעשה” שקרה בימי ילדותו של אבי אמה־הזקנה. בכפר שגרו בו הוריו ישב גם “מוכסן”5, רבי יוסף, עני ולמדן גדול, ירא־אלהים וקדוש. כל הימים התבודד בחדרו ועסק בתורה ותפלה, ולפעמים קראהו ה“פריץ”, אדון הכפר, ויצוהו לשיר “זמירות” ו“נגונים” של “ימים נוראים”, או לרקוד לפניו. ויהי היום ואורח קדוש, רבי ליב שרה’ס, תלמיד הבעל־שם־טוב, נקרה לבית רבי יוסף; ויברכהו כי יוליד בן למדן וקדוש, אלא שסמאל6 יתן עיניו בו ויתאמץ להטותו מהדרך הישר. כעבור תשעה חדשים נולד לרבי יוסף בן יפה־תואר כמלאך אלהים, וכשנודע הדבר לה“פריץ”, שהיה חשוך־בנים ומכשף גדול, קרא אליו את אבי הילד ויאמר לו: “שמע נא, משקה (כן קרא אותו ה“פריץ”), המעטים לך בניך הרבים אשר ילדת לשאת עוני ומחסור? ולמה יהיה גם בנך היפה הזה עני ונבזה כמוך? תנהו על ידי ואחנכהו”. – “אבל, אדוני הרם – אמר רבי יוסף בחרדה – הן יהודי הנני…” – “לך לעזאזל, מצורע, עם יהדותך… בעוד שמונת ימים תביא לי מס בעד שמונה השנים אשר לא שלמת לי, ואם לא תביא את הכסף אשליך אותך ואת אשתך ובניך אל הבור אשר בחצרי”. וילך רבי יוסף לבקש עזרה מהבעל־שם־טוב, העובר בעיר הסמוכה, וישלח אליו את תלמידו רבי ליב, כדי לשמור על הילד בלילה שלפני ה“ברית־מילה”, גם צוה עליהם לסגור אז את הדלתות, לפקק את חורי החלונות וארובות־העשן, ולבלתי הכניס איש הביתה.
“והלילה ההוא בא. “המנין” התאסף בחדר היולדת, רבי ליב שרה’ס עשה “השבעות” ו”צרופים" ויעש “עגול” במקל הבעל־שם־טוב סביב מטת היולדת וילחש עליו ב“שמות הקדושים”. ויפן אל המסובים ויאמר: “דעו כי עלינו ללחום היום מלחמה קשה וכבדה מאד… לכן, אחי, התחזקו! היו נעורים כל הלילה, למדו “משנה” וקראו בספר ה”זוהר“, ואל תעלימו עיניכם מספריכם אף רגע. הרבה תראו ותשמעו בלילה הזה, אך אל תיראו”… עוד הוא מדבר, והנה קול דופק על הדלת: “פתחו! בשם הפריץ, פתחו! – אבל אין פותח… “פתחו! אני עבד הפריץ! הפריץ ייסרכם קשה, יהודים נבזים, אם לא תפתחו את הדלת!” – אבל אין פותח… דומיה. עברה שעה אחת, והנה עוד הפעם הקול דופק על הדלת: “פתחו! מָשקה, פתח את הדלת! האם לא תכירני, משקה? הלא אני הפריץ! משקה פתח! מחר איסרך בשוטים לחים, אם לא תפתח את הדלת!…” אבל אין פותח… עברה עוד שעה אחת, והנה קול המון גדול מאד נשמע מרחוק, קול המון אנשים הולכים הלך וקרב אל הבית ברעש… הנה קול דופק בחזקה על הדלת: “יוסקה, פתח את הדלת! הננו חפצים לשתות יין־שרף!” – אבל אין פותח. – “יוסקה! מה לך, יוסקה, מדוע לא תפתח את הדלת? הננו חפצים לשתות, תן לנו יין־שרף פן נשבור את הדלת!… שמח לך עם “יהודיך”, אשר הבאת מן העיר, כאות נפשך, אך לנו תן יין־שרף! יין־שרף תן, יוסקה, ואם לא, נקרקר קירות הבית ולא נשאיר מביתך אבן על אבן!”… הנה הם מכים בדלת בכח גדול, עוד מעט ותשבר. הם קורעים את מכסה החלונות ומשליכים בהם אבנים… הרעש גדול, עוד מעט ויפול הבית על יושביו – אבל אין פותח. עברה עוד שעה אחת, והנה קול מנגנים נשמע מרחוק, והמנגינה, הוי, מה נפלאה!… היא מושכת את הרגלים בחזקה לרוץ לקראת המנגנים… כל החושים נמלאו שכרון, הלב דופק, העינים נוזלות דמעות, הרגלים מתנשאות כמו מאליהן, הדם בתוך העורקים רץ מרוצה נעימה וזרה לפי מדת הקולות… המנגינה הולכת וקרבה, הנאספים חפצים לשבת על מקומותיהם ולהגות בספר ה”זהר“, אבל המנגינה מושכת אותם אליה… המה מתחזקים ומתאזרים עוז לשבת על מקומם, והמנגינה מושכת ומושכת… העינים כהות, אלפי נקודות רצות דחופות ומבוהלות לפני העפעפים… העינים חפצות לנום, המוח נרדם, הוא מבקש מנוחה והלב מתגעש וחפץ חיים, עוד מעט ויתפוצץ לרסיסים מרוב תאוה… והמנגינה הולכת וקרבה, הנה היא נשמעה כמו מאחורי הדלת והחלונות; רגע נשמעה מנגינת עצב, והמה קוראים בספר ה”זוהר" ועיניהם יורדות דמע; פתאם נשמעה מנגינה עליזה, והנה הם קוראים בספר ה“זוהר” ומשחקים מרוב גיל ורוקדים איש תחתיו… והקולות מושכים ומושכים… הלבבות מלאים נעימות וגעגועים ונמשכים לצאת אך רגע לראות את המנגנים הנפלאים, אבל – אסור! רבי ליב עומד נשען בכל כחו על המקל, שפתיו נעות וקולו לא ישמע – הוא עושה “השבעות” ו“צרופים”… והמנגינה חדלה… והנה פתאם קול דופק על הדלת: “בשם רבי ישראל בעל־שם־טוב, פתחו!” – “הנני!” – קרא אחד מן “המנין”… רבי ליב עוה את פניו ויתחלחל… אבל כבר עבר המועד: חתול שחור פרץ אל תוך הבית, וירץ עד מטת היולדת, ויחטוף את הילד –ויעלם".
כשבא רבי יוסף בבקר אל חצר ה“פריץ” הלקוהו חמשים בשבטים לחים, וביום המחרת מת, ומשפחתו גורשה מהכפר. והילד הולך וגדול בבית ה“פריץ”, ויהי יפה־עינים להפליא ובקי בכל “שבע חכמות”. אולם בטרם מלאו לו שלש־עשרה שנה, והוא חולם, והנה “זשיד” זקן, חולה ופצוע, עומד עליו. “אביך אני – קרא הזקן הנענה – הפריץ עשק אותך בחזקה מחיק אמך היולדת, ואותי, אביך, הרג… בעוד ימים ימלאו לך שלש־עשרה שנה, ויהודי בן שלש־עשרה שנה מחויב לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו הקדושה. קומה, בני, ולך אחרי”. הנער התחלחל, צעק – וייקץ, וה“פריץ” שחק על החלום ויבטלהו. אולם בלילה הבא נראה הזקן שנית אל הנער ויכהו, מרט שערותיו וקרע בצפורניו את עור בשרו, ויקרא בקול נורא: “יהודי אתה, ואני אביך, קומה ולך אחרי, פן אמיתך כרגע”. וכשהקיץ הנער ביום השלישי בבקר, ראה – והנה הוא שוכב ערום על מפתן בית־המדרש.
הרב אסף את הנער העזוב אל ביתו, וילמדהו במשך ימים אחדים לקרוא ב“סדור” ולהבין ב“חומש”. וכעבור עת קצרה גדל הנער כל כך בתורה שהרב לא יכל עוד להיות מלמדו, וישלחהו לישיבת אמשטרדם. ובטרם הפרדו מעליו נתן לו הרב קמיע ואת מטהו, כדי להגן עליו בדרך מפני השטן האורב לו. הנער שם את צרורו על שכמו וילך לבדו בדרך הרחוקה, וכבוא השמש נכנס ליער סבוך וגדול בלי קץ. הוא עמד להתפלל “מנחה” ו“מעריב”, ואחרי כן הוציא פת מילקוטו ויאמר לסעוד את לבו, אך מים לא היו לו ל“נטילת ידים”. ויפול הנער עיף ויגע לארץ, ואחרי קראו “שמע” עשה “עיגול” במטה מסביב למשכבו, לקח הקמיע בידו – ויישן. אך נסגרו שמורות עיניו, והנה קול שאון העירהו.
מחנה זאבים רצים בתוך היער ופניהם מועדות אליו, עיני הזאבים נוצצות כאש, פיותיהם ושניהם הגדולות והחדות מפיצים אימה… הזאבים חפצים לבוא אל תוך ה“עיגול” פנימה, ואינם יכולים; המה נדחקים בכל כחם, רוקדים ומשתגעים מרוב כעס, אבל את ה“עיגול” אינם יכולים לעבור… המחנה חלף הלך לו, והנה חזיר מיער רץ לנגדו! הוא בא עד לפני ה“עיגול” ויעמוד, כי לא יכול ללכת הלאה ולבוא אל תוכו… החזיר עבר, והנה מתוך היער נשמעה מנגינה נפלאה מאד, והמנגינה נשואה על כנפי הרוח הצח, המנשב אז בלט בתוך היער; והרוח הזה יוצא מתוך “גן־העדן” בחצות הלילה, כאשר יפתחו שעריו לפני ל“ו הצדיקים, הבאים בכל לילה אל “גן־העדן” ללמוד שם תורה מפי “שבעת הרועים”7… נפשו נמשכה אחרי המנגנים הנפלאים… הוא זוכר את ה”פריץ" ואת כנורו… הוא רוצה לצאת מתוך ה“עיגול”, אבל הוא מתאפק… לבו נשפך בקרבו כמים מרוב תאוה… ידיו רועדות, הקמיע כמו נשמט, נפל לארץ… והוא יוצא בעל־כרחו מתוך ה“עיגול” ועל כנפי־רוח הוא נשוא הלאה, הלאה למרחוק אחרי קולות המנגנים… הוא עובר ימים ונהרות, שדות ויערים, ערים וכפרים, והמנגנים מנגנים לפניו… הנה הם אך ד' אמות לפניו, אך איננו יכול להשיגם… הנה כפר מולדתו… הנה בית הפריץ… הוא עומד לפני הדלת… הדלת נפתחה, והנה – יד חזקה וגדולה מושכת אותו לאחור בכח… מלחמה גדולה התעוררה… כח אחד חזק מושך אותו אל הבית, אל הפריץ, וכח חזק אחר מושך אותו לאחור. תמונת אביו, כאותה שראה בחלום, רחפה לפניו, וקול קרא: “שובה, בני, שובה!”… “ועוד הפעם הוא נשוא על כנפי רוח…”
“מה היתה אחרית הנער?” – שאל חפני, כי חדלה אמו לספר; סנדריל הקיץ משנתו ויתן בבכי קולו, הנפט בעששית כלה ואורה הלך וקטן, ובבית המלא צללים ותוגה רחף איזה דבר מפחיד… “מחר אספר לך הכל – אמרה האם – ועתה קרא את “שמע” ושקה את ה”מזוזה" ולך לישון…"
* * *
פחד הילד 🔗
הספור הזה מתאר לנו את פחד הנער היהודי מפני הכחות הנעלמים, השולטים בבני־אדם. בעל־דמיון כחפני קולט את כל הספורים במתים, שדים ומכשפים, והוא רואה את הרוחות כיצורים ממשיים הפועלים בסביבתו. הרוחות הללו, תולדות הדמיון הדתי, פוגעות על פי רוב לא בגוף אלא בנפש, בתמימות האדם וקדושתו, ובכל זאת הן מטילות אימה יתרה על הילד מחמת המסתורין שבהן. והפחד המסתרי, החזק ביותר, מסייע אמנם לפתח את כח־הדמיון, אבל הוא מרבה להחליש את העצבים ומלמד את האדם מנעוריו לבלתי ערוך את המציאות כמו שהיא אלא כנפעלת ממשפיעים מדומים. ביחוד מזיק פחד זה להילד העברי, ששריריו רפים וחנוכו דתי בעיקר. ספורי־המסתורין אינם מפתחים אצלו אחדות פנימית ופיוטית עם התולדה היפה ותעלומות הריה, יאוריה ויערותיה, שהוא רחוק מהם – אלא מעוררים בו התרגזות חולנית ובלהות־תוהו.
* * *
יצירותיו האחרונות 🔗
באותם הימים פרסם פייערברג ב“השלח” גם את ספוריו “הקמיע” ו“לאן?”. הספור האחרון, המתאר את התפתחותו הרוחנית של נחמן האפיקורס או המשוגע, מכיל הרבה מקורות חייו של המספר בעצמו, אלא שהדברנות והשתפכות־הנפש בלעו בו את ניצוצי הציור והפיוט. בחורף תרנ“ט התכונן פייערברג לכתוב ספור גדול, בשם “ישראל בעל שם”, אולם בי”ט אדר קדמהו המות.
*
תכונתו הכללית של פייערברג 🔗
כשרון הגון של פייטן וצייר היה לפייערברג, אלא שלא הספיק לפתחו כראוי. הוא קלט ביחוד את רוח־השירה הנוגה, השורה בסביבתו של הנער היהודי, המחונך בדרכי הדור הישן.
מסתורי החלדות 🔗
המסתורין המרחפים בעולם הילדות הרגיזו תמיד את דמיונו העז והחולני קצת, והצללים עם צלמי היצורים המבודים העסיקו אותו יותר מהבריות הקימות של המציאות. נטיתו של פייערברג לתעלומות ורזין הוציאה אותו לפעמים גם מחוץ לגבול האמיתיות המקובלות, והוא נעשה קצת חקרן, ואפיקורס. ביחוד המציאה ספרות הקבלה והחסידות, המלאה הגשמות וציורים של הקדושה והטומאה – חומר רב לדמיונו וחקרנותו של המספר. “מלחמת היצר”, או הנגוד בין נזירות הדת ושאיפות הנוער קבלה אצלו תמונה מסתרית של שני כחות נעלמים המתאבקים יחד. פייערברג מתקומם להחנוך הקשה של הדור הישן לא בשם החיים הפשוטים, תביעותיהם ומאוייהם, כיתר הסופרים, אלא בשם איזו שאיפה מסתרית, רכה וענוגה, הקוראה אותו לבטלה נעימה של הזיה וחלומות־קסם. ועל כן אין התנגדותו לעול הדת מחלטת, משום שסוף סוף הוא מוצא גם בסגופי הקדושה מקור לתעלומות ודמיונות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.