יְהוּדָה שְׁטֵינְבֶּרְג (1908 – 1863).

יהודה שטיינברג נולד בשנת 1863 בעירה ליפקאני אשר בביסאראביה. אביו, חסיד סאדיגורי קנאי ונלהב, חנכו על התורה והחסידות. הנער יהודה לבש מעיל ארוך, ופאותיו היו ארוכות ומסולסלות. אולם עולמו הקטן היה מלא יופי ופיוט. בית אביו עמד מחוץ להעירה, על שפת הנהר “פרוט השוקט והיפה, החוצה לו דרכו באדמה הרכה והשחורה שבין הרי ביסאראביה ורומיניה”¹. והנער החולם היה מבלה כמה שעות על חוף הנהר, בהקשיבו “להמית־הדממה של גליו העליזים, הנשאים בחשק ובבטחה למרחק לא־נודע להם, ונפשו הרכה וההומיה נשאת גם היא למרחקי־היופי”². גם בבית־המדרש מצא יהודה עונג רב באגדות התלמוד ובספורי־הפלאות של החסידים, שמסרם לנו אחרי כן בכשרון הומרי דק. כבן עשרים נשא לו שטיינברג אשה מרומיניה, ובאמרו להשתקע בארץ זו פתח חנות של מכולת באחד הכפרים המוקפים מראות־הטבע יפים, שעוררו בו רגש השירה. שם החל שטיינברג לעסוק ב“השכלה” ועשה בה חיל, אולם מסחרו הלך ודל, וכעבור שתי שנים אחרי נשואיו הוכרח, כגר, לעזוב את רומיניה בידים ריקות. אז שב לעיר־מולדתו ליפקאני והיה למורה עברית, אלא שאביו הקנאי הרבה להציק לו ואלצו לעבור בשנת 1889 להעירה הסמוכה ידינצי. שם הרבה שטיינברג להגות בספרות העברית בהתפרנסו בדוחק מהמלמדות, ורוחו נשאו להיות לסופר.

 

הנסיונות הספרותיים הראשונים    🔗

אולם נסיונותיו הספרותיים הראשונים לא הצליחו, ובעצמו העלה על המוקד את מחברתו “ניב שפתים” – מעין תורת הספרות העברית – ואת הדראמה “הסוטה”.

 

“בעיר וביער”    🔗

ערך ספרותי ידוע ישנו רק לקובץ משליו “בעיר וביער”, שיצא בעת ההיא לאור בשני חלקים על ידי “תושיה”. בהמשלים המקוריים הללו צפונים כמה רמזים פוליטיים וחברתיים, אלא שאינם סאטיריים למדי כדי לשעשע גם את “הילדים הגדולים”, כמשלי יל"ג.

בשנת תרנ"ז בא שטיינברג להעירה הביסאראבית ליאובה, שם הוטב קצת מצבו החמרי בתור מורה לילדי העשירים.

“הוא דר עם משפחתו בבית קטן, דומה כמעט לבית־אִכָּרִים, אך פשוט ונקי. על הקרקע ועל רהיטי החדרים היו פרושים מרבדי־צמר צבעונים בטעם בני־הכפר הביסאראבים… הכל מסביב היו לו פנים אידיליות. בחצרו של שטיינברג הייתם יכולים לראות פרה גדולה וחומה³ עם זוג עגלות מגודלות; פה ושם היו מטַילים להם בשלוה תרנגולות ואוזים עם אפרוחיהם, שהיתה להם דריסת הרגל גם בבית לעתים לא רחוקות. מאחורי הבית היה גן עצים וירקות, ששטיינברג היה מטפל בו בחבה יתרה. על גג הסוּף בנו להן החסידות קן מימים ימימה, ושטיינברג היה אוהב להביט במשך שעות שלֵמות איך הן בונות את הקן ולהקשיב לקרקוּרן היבש, שמח כילד על כל “חכמה” שהיה מגלה בשיחותיהן ומבאר בבדיחותו הרגילה על מה ומה אין שלום בחיי הזוג…”⁴

שטיינברג, המלא עוד תום ושמחת העלומים, סבל כבר בעת ההיא ממחלת־קיבה קשה, העתידה לקרב את מיתתו, אלא שהיא לא מנעה אותו מלעסוק בחריצות בעבודתו הספרותית. ספוריו לקטנים ולגדולים מלאו אז את כל עתונינו.

 

“קדיש יתום”    🔗

הנה אחת הנובילות הפסיכולוגיות המשובחות של שטיינברג – “קדיש יתום”. מורה צעיר אחד נחפז לשוב לעיר־מולדתו, כי אחיו הצעיר הודיעהו שאביהם נוטה למות. והוא יושב בעגלה ומהרהר:

"מי יודע? שמא… לבו מתחיל דופק דפיקות תכופות. הוא אינו יכול לגמור את מחשבתו. הוא מסיח את דעתו בכונה וחושב על אדות העגלה, שהוא יושב בה, על דבר כתפי העגלון הרחבות יותר מן המדה, על אילן נאה וניר נאה.

ושם – יודע הוא, ששם דנים אותו לכף חובה; מאשימים אותו בהתרשלות. וכי התרשל באמת? כלום בו האשם, אם במשך שלשת הימים, מיום שהגיע לו המכתב, פגש במעצורים כל־כך הרבה, שלא יכול לשערם מראש בשום אופן?

כלום יכול היה לנסוע קודם שאסף את שכר ההוראה, שהיה מגיע לו מאבות תלמידיו? וכלום הוא אשם בדבר, שנקרעו פתאם מנעליו באופן מגונה, עד שצריך היה להתעכב ליום תמים ולתקנם?

כלום יכול היה ללכת רגלי? או שמא צריך היה לתת לעגלון את כל צרור כספו? וכלום בו האשם במה שהתקדרו השמים והעגלון חשש לנסוע שמא יעצרהו מטר־סוחף בדרך?

שם אין רוצים לדעת כל זה. שם מאשימים אותו, כדרכם תמיד.

ובשבתו כפוף בפנת העגלה, שקוע בהרהורי לבו, עולים על זכרונו חיי שנות ילדותו בבית אבותיו.

רוגז ודאבה היא מנת חלקו. מעולם לא זכה שם לפנים שוחקות. רצון הוריו היה מתנגד תמיד לרצונו, כאילו היו מבינים למפרע את מחשבותיו, שאיפותיו ונטיות לבו לפרטי פרטיהן והיו מזדרזים ומתכונים לבטלן. תמיד היו הכל גוערים בו בנזיפה. אחיותיו היו מתקוטטות בו. כשאביו או אמו היו רוצים לצוות עליו שיעשה איזה מעשה, מיד היו מתחילים בתביעה, בתלונה ומצד השלילה: “מפני מה אינך הולך אל החדר? וכי לא התפללת עדיין? קנית בשבילך – מפני מה אינך נותן גם לאחיך?”

– מפני מה? – מפני מה לא? – ונפשו היתה לפרקים כָּלָה ומשתוקקת לשמוע פקודה ישרה, בלי שאלות עוקצות ותלונות טורדות. אילו היה שומע פקודה כזו, היה מוכן ומזומן למלאות תכף את רצונם, אפילו אם היתה הפקודה קצת נגד רצונו".

מתחלה חשב, שכך דרכם של כל ההורים לגעור ולשלוט בעריצות בבניהם הם ולהראות סמני חבה וקרבת־דעת לבני שכניהם ומכריהם, להחליק את לחייהם ולהגיד שבחם בפניהם; אבל כשגדל אחיו, הצעיר ממנו בשתי שנים, ראה שאליו מתיחסים ההורים באופן אחר לגמרי. זדונותיו נחשבות כזכיות, ומעשי טפשותו כחכמות נפלאות. והוא “בא לידי מסקנא, שאיזו סבה נעלמה ממנו יש לאבותיו לשנוא אותו ולבכר את אחיו על פניו”. הרי הם נכשלים שניהם, לכאורה, בעברות משותפות, ואחיו, היודע להחניף, להתנצל ולהכנע – יצא נקי, בעוד שהוא, הישר והתמים, שתוכו כברו – נזוף ונענש. כשגנבו יחד, למשל,

“איזו מ”מטבעות־השמירה“, שאסף אבא משל צדיקי עולם כדי לעשות מהם “כוסו של אליהו” ללילות פסח, כלום הוא היה המתחיל? הרי אחיו התחיל, והוא רק נתן את עצתו, שטוב לקנות במחירם “גרַמַטיקה של בלוישטיין”. וכשהוציא אחיו את שאר המטבעות על ממתקים וסגרות, לא מחה בידו וגם לא נמנע מלהשתתף עמו בדבר, אלא שהלז התרפס אחר־כך, כשנתגלה הדבר, ונכנע והבטיח על להבא, והוא לא נכנע ולא הבטיח. ובאמת־לאמתה: הכנעה זו והבטחה־בפה למה? דַיִי שאני מכיר בנפשי, שעשיתי שלא כהוגן! חרטה היא דבר שבלב. אבל “הם” אינם מבינים דברים אלו, “הם” אוהבים שירַמום, שיחניפו להם, הם אוהבים הכנעה”.

ואחר כך, כשנשתנו העתים לרעה, והוא החליט לנסוע לעיר אחרת כדי להשתכר כסף ולתמוך בהוריו – כלום צריך היה לגלות כונתו זו למפרע? והם האשימו אותו, שהוא “אבר מדולדל”⁵ בבית, שאינו מצר בצרתם, שאינו מתכון אלא להקניטם

והוא הרגיש כי באמת לא מצאו בו הוריו מעולם שום קורת־רוח, מפני שלבם מסור כלו לאחיו הצעיר, החונף והשקרן, המשתדל תמיד לקחת לו את הבכורה. אפילו במכתב האחרון, שכתב לו אחיו, מורגשות כעין התנשאות והתכבדות: “הוא מזהירני ומזרזני, כאילו יודע הוא מראש, שאני אתרשל! הוא כאילו מרמז, שאין הענין קרוב כל־כך ללבי”.

“והוא מתחיל משדל את עצמו להסכים בלבו, שכל מה שחושדים בו – אמת היא: שאמנם אינו מצר בצרות הוריו, וכל אותו הצער, שהוא מצטער על שלא עלתה בידו עד עכשו לשלוח להם איזו תמיכה של ממון, הוא – לא במה שלא יכול להקל את ענים. אלא במה שלא עלתה בידו להשפיע עליהם את טובתו ולהפכם ל”ניזונים מחסדיו", בשעה שהם שונאים אותו.

האמנם אין הוא מצר בצרתם?

זרם של דמעות מתפרץ מתוך עיניו. והוא אינו יודע, וגם מבריח את עצמו מלחקור אחרי שרשו של דבר: הדמעות הללו הנובעות – ועולות, העולות – ויורדות, מה סבתן? אם באות הן מתוך קנאה ועלבון, או מתוך חמלה ורחמים על הוריו?

רוצה היה באותו רגע, שיהיו אבותיו בריאים ועליזים ושיתעשרו פתאום, עד שלא תהא להם שום זכות על רחמים וחמלה.

רוצה היה באותו רגע, שיהא הוא חולה מסוכן, עזוב באיזו פנה בנֵכר ושיבואו אליו הוריו. ואז יתחזק על מטתו ויתן עליהם בקולו: “שובו בשלום אל ביתכם! אין לכם הזכות לחמול עלי!”

ושוב קמים ונצבים לפניו חזיונות ועלילות מן השנים שעברו עליו: מלחמות… נזיפות… וכוחים… תוכחות בשל תפלה… גערות על קרקפתא⁶ דלא מנחא תפלין…"

וזוכר הוא, כי פעם אחת גלה את כל לבו לאביו: מגוחך הוא להתפלל על “טל ומטר” בחורף, בשעה שהכל צריכים לשלג וכפור בשביל תקון הדרכים, ובכלל אין התפלה מתאימה לההשגה העליונה של האלהות. אולם תחת להשיב לו דברים של טעם רצה אבא “לבטל את כל טענותיו על ידי מריטות־לחי, הכאות וסטירות ונזיפות, וגם על ידי הדרת־הנאה והעברת־נחלה”. ההורים שואפים תמיד לבטל את רצון הבנים, והם מביטים עליהם “כעל קנין וחפץ, שלא נברא אלא לשעשעם, להנאותם ולהרחיב את ממשלתם”.

בלבו מתעוררת שוב השאלה: מה נעשה כעת שמה? – אלא שבכל פעם נפסקת שאלה זו בראשיתה, ומחשבותיו מתבלבלות ועושות קפיצות משונות. ובתוך כך הוא בא העירה.

“המבטים, ששולחים בו מכיריו הנפגשים ברחוב, מחזיקים את השערתו, שכבר אֵחר… כשנכנס לבית אבותיו, מצא את הכל יושבים לארץ. רק יום זה ומקצת יומו של מחר נשאר לו כדי להשלים עמם את ה”שבעה".

הערה קלה ודקה מצד אחותו דיה היתה לו, כדי שידע על פיה שחושדים אותו, כי התכוון לדבר, שלא יצטרך לשבת הרבה על הארץ. אבל נוח היה לו לשמוע הערה גלויה זו של אחותו מלהרגיש את חנופתו של אחיו: הוא מחבקו, מנשקו, מתיפח עליו, כ“הגדול שבבית”. “רוצה הוא לקחת את הבכורה על ידי התרפסות ודמעות”.

ואמו מאשמת אותו בלי אמתלאות⁷. היא מתחילה לדבר עמו קשות; אבל אחיו משתיק אותה בגערה של תחנונים, ממליץ עליו, שבודאי לא היה יכול לעשות אחרת. “מי בקש זאת מידו?… מי נתן לו רשות להמליץ עלי?”

מתוך איזו קטעים מדברי אמו הבין, שאביו העבירו מנחלה. ואחיו מעמיד “פנים של רחמנות” ולוחש לו באזניו: “זקנים! כלום אינך יודע קשי־ערפם והגיונם הנלוז?”

אדם קטן זה מתרפס וזוחל, גונב לבבות ויורש את הכל. סופו לרמות ולעשוק גם את אחותו. “ואילו היה בלבבו די אומץ באותה מדה שיש בו זחלנות, היה משים ידו על שכמי ואומר לי: צא מתוך ביתי! אין לך פה ולא כלום!”

“ובאותה שעה רוצה היה לפתוח את פיו פעם אחת, להגיד לאמו, לאחותו ולאחיו, שהם חנפים, רמאים ומרומים ושכל חשבונותיהם הפעוטים אינם שוים בעיניו יותר מקליפת־השום. אבל השעה לא היתה מוכשרת לכך. והוא קם ופוסע לאורך החדר ומביט מבעד לחלון אל שמש־ערבים, ההולכת ושוקעת”. ה“מנין” נתאסף והתחיל מתפלל מנחה, ובטרם שגמר תפלתו עמד כבר אחיו על יד ה“עמוד” העראי וחכה ל“קדיש”. ואז נזרק בו הרהור: “בכל הוא שואף לבלוע חלק־זרים! וגם זה – בזחילה ובגנבה… כאילו לא היה לשום אדם חלק באבא חוץ ממנו”.

"ובצעדו לאורך החדר אחת הנה ואחת הנה ובעברו על יד הפתח הפתוח לחדר השני, ראה שם את אמו ואת אחותו עומדות כפופות ועונות בכונה “אמן יהא שמיה רבא” – אחר קדישו השני של האח… “הן נראות כמסכימות!” – הרהר בלבו.

דומה היה לו, שהנר הַמַּבְלִיחַ⁸, הדולק אחרי נשמתו של המת, משתטח ועולה בהכרה ברורה; חתיכת הבד – שיורי התכריכים – שמונחת אצל כוס־המים, תלויה כמו בכוונה. המתפללים עונים “אמן – יהא – שמיה – רבא” ושותקים, אין הדבר אצלם חוץ מגדר מה שצריך להיות.

והוא מתאמץ להשקיט את הסערה, שהוא מרגיש אותה מתחוללת במעמקי נפשו, והוא מסיח את דעתו לדברים אחרים… אבל לשוא! הסערה הולכת ומתגברת. בכל אשר הוא מרים עיניו הרי זחלן זה מתלבט⁹ לפניו, מכווץ, מצומצם, ככתם שחור. והכתם הזה משחיר את כל חללו של החדר.

הש“ץ הולך וגומר תפלת ערבית. ובלבו באה תאוה זרה להציל, לכבוש… והוא מטייל קצרות וארוכות, מתכוון בפסיעותיו לקרוב אל העמוד כשיגמרו את “עלינו”. והכתם השחור צומח כמו מארץ, משתרבב¹⁰ – וכבר הוא עומד על ידו של הש”ץ.

וזה עומד וזה עומד. והקהל שותק ושניהם שותקים…

קול רך, דק, תַּבְעָנִי, ספוג בבכיה ורצוץ, בוקע מתוך אנחות ומפריע את הדומיה. והוא מתגלגל והולך… ומכריע… ומכניע…

יתגדל ויתקדש – – – – – – – – – –

* * *

סוף המאורע לכל פרטיו עלה על לבו רק בנסעו בחזרה באותו הלילה. הוא ישב כפוף בעגלה וזכר, שכעין עשן עלה אז ובלבל את מוחו. על הקרקע התגלגל לעיניו איש צעיר בדמות אחיו, ודמו שותת¹¹ מחטמו. נשמעו גם איזו צריחות משונות… ובידו היה כפיס־עץ, שאינו זוכר מהיכן בא לו.

“–חשך, חשכת־מצרים! – מדבר העגלון בתלונה אל תוך חללו של האויר. – רק רצחנים מתחייבים בנפשם ונוסעים בחשך כזה!”

 

האִסְתְּנִיס    🔗

גבור הספור הזה נשתחרר מהחנוך הישן ושאף להשכלה ולעמידה ברשות עצמו, כרוב הצעירים בימינו; והוא נבדל מהם רק בזה שהוא אסתניס¹², עדין־הרגש. מכאן בא הקרע הגדול בינו ובין בני משפחתו וסביבתו. האמת שלו היא אסתיטית¹³, ועל כן אינו מסוגל לשום פשרות, המעוררות בו גועל. הצביעות הנימוסית, המקובלת במשפחה ובחברה, זרה לרוחו, ואפילו את האמת שבלבו אינו יכול לגלות כשיש בה ריח של חנופה. ועל ידי זה הוא מטיל פרוד וחשדים בינו ובין אביו ואחיו, שאינם גרועים אולי מאחרים. איסתניסות ממין זה, שיש בה גם הגזמה חולנית קצת, מצויה כעת אצל צעירינו, המרבים לחדד את רגשותיהם במלחמות פנימיות ובנגודים חיצוניים שבאפני חייהם.

 

“זקן חולה”    🔗

ציור פסיכולוגי אחר, שיש בו מדקות ההרגשה המיוחדה לשטיינברג, הוא “זקן חולה”.

“שנוי דעות יש בעיר בנוגע לשנותיו של נפתלי הזקן. כששואלים אותו אם הגיע לשנת הששים, אינם שואלים אותו בהדיא¹⁴), אלא שואלים אותו, אם זוכר הוא את “העפוש”¹⁵ של שנת תר”ח; ואז הוא אינו לא מודה ולא כופר, אלא מניע על הדבר ביד והולך לו. וכששואלים את בניו על הדבר, הם מעמידים פני קפדנים על כל אותה השאלה – למה היא באה? ומתרצים ומתנים למפרע: “בלי עין־הרע” – ומוסיפים בחשאי: הרבה – הרבה מששים!"

העולם מתיחס בחשדנות גם לדבריו וגם לדברי בניו בענין זה. אומרים, שכמה שהוא מחסר, כך הם מוסיפים על האמת, אף על פי… שידוע נפתלי הזקן בעיר לאב־רחמן. מכל חמשת בניו הנשואים ושלשת חתניו – קצתם אוכלים עדיין נקיים על שלחנו, והשאר יושבים בבתים אשר בחצרו המרוחת ובבתים שקנה בשבילם סמוך לביתו; עד שיושבי קרנות, כשהם רואים את ביתו של נפתלי “הנמוך ומרוח” בין הבתים “הצרים וגבוהים” של בניו – הם מבדחים ואומרים: “הנה התרנגולת על אפרוחיה!”

רובם של בניו – סוחרים ומוכרים על חשבון הזקן, וקצת מהם – על חשבונם שלהם ובכספו ו“בטיחותו” של הזקן. אלו ואלו נהנים ממנו עצה; ועל זה הוא מקפיד תמיד: צריכים הבנים, בין אלו ובין אלו, לקבל הרשאה מן הזקן על כל קניה ומכירה. והבנים אמנם לא הפסידו עוד בזה כלום, מפני שאם הפסידו – על אחריות הזקן הפסידו. לא חפץ נפתלי שעצתו תביא היזק לבניו.

“עץ זקן, ששרשיו חזקים וענפיו מרובים” – אומרים עליו בעיר. והוא באמת לבניו כשרש לענפים. זן אותם בלחו, במוחו, בדעותיו, ברצונו. לא נועז אחד מבניו אפילו לשכור מלמד לילדיו קודם שבאה עליו הסכמת הזקן.

כשחלה הזקן, עמדו הבנים כמעט בתמידות סביב למטתו, והצטערו. יותר מהם הצטערו הילדים: הנכדות לא יצאו מקושטות ולא בקרו חתונות, שמא יוָדע לזקן; והנכדים לא יכלו למלאות פיהם צחוק, שמא יקפיד סבא. ענן של מרה־שחורה ירד על הבית, על החצר, והכביד על הכל…

אסור היה על הילדים לדבר בקול רם, שמא יקפיד הזקן. הקטנים, שלא הבינו זאת, הרגישו בדבר על־ידי הצביטות בבשרם, שחלקו להם אמותיהם בסוד… חפצים היו הקטנים בלב שלם, שישוב סבא לבריאותו, ובלבד שיסתלקו העננים מעל הבית.

מביט הזקן על ענפיו וענפי ענפיו ועל כל אותו “האנוש” הרומש סביב למטתו במעוט שיחה, בכובד־ראש, בדרך־ארץ – ונהנה. סבלן הוא אצלם. הוא רק אז אינו יכול לסבול, כשאחד מהם – וביחוד, מן החתנים – יושב לו ואוכל בחדר זה מה שהוא אוכל, קבע או ארעי, מפני שבימים אלו סר ממנו התיאבון לאכילה לגמרי. מתרגז הוא ואינו יכול להבין, כיצד בני־אדם קובעים מקום ואוכלים, ומקשקשים בשניהם בחינת־בהמה על האבוס, תיתי להם לבנים, שעמדו על הדבר, והם מתרחקים ממנו בשעות אכילה בריחוק האפשרי.

וגם עכשו הכל נעשה על־פי פקודתו ועל דעתו. שוכב הוא על מטתו, פוקד ומצוה בכל מה שנוגע לעניני מסחר, בין אלו של בניו ובין שלו.

לפעמים פחד המות מרגיזהו, ואז אינו חפץ לדעת בשום ענין ועסק שבעולם. דומה עליו, שכל העולם מלא בקבוקים של האפותיקה, חתולים, תחבשות וסמים, כגון אלו שעל שלחנו, וכל באי עולם עסוקים רק בענין אחד – להוסיף חיים על שנות נפתלי הזקן.

והבנים אינם עסוקים באמת אלא בענין אחד: באיזה מן הדוקטורים יבחרו למחר? לאיזו שעה צריכים להחליף את התחבושת? אימתי צריכים להשקות את החולה טפטופים אלו? יין זה? סמים אלו? – וכיוצא בזה.

נהנה הוא במקצת מתוך מחלתו; אבל חפץ הקדוש־ברוך־הוא לצערו – והטיל את חתנו הצעיר במחלה קשה ומסוכנת; ולא עוד אלא שהשכיבהו בחדר הסמך לחדרו, ודלת וחלונות פתוחים מזה לזה.

שכנים ו“אנשים־טובים” נכנסים ויוצאים, דוקטורים יוצאים ונכנסים. הדוקטורים סרים אליו, ממשמשים בדפקו, וזורקים שתים שלש שאלות לחללו של החדר – והולכים להם אל החדר השני. שם הם מתמהמהים ועוסקים בכובד ראש.

רואה הוא שהשכנים, כשהם נכנסים, הם יוצאים אצלו ידי חובתם: שואלים בשלומו, שומעים תשובתו – ונכנסים להם ל“שם”. “שם” יש שהם נשארים ללינת־לילה.

נוטה הוא להאמין, שהשקרן הלז אינו חולה כלל; מתחַלה הוא רק למראית־עין. ושהרופאים הללו אינם שוים כקליפת השום כשאינם מרגישים באותו הזיוף.

ושומע הוא את השכנים כואבים על אותו צעיר־יהיר¹⁶ שלא בפניו, מעוררים עליו רחמים ומספרים בשבחיו. וחפץ הוא להתקוטט באותם הכואבים, ולהגיד להם שכל זה אינו אלא בדיות וטעיות בני־אדם; שכל אותן המעלות, שהם מונים בחתנו, היו בו אמנם אז… כשלקח אותו לו לחתן… אבל עכשו – כבר נתקלקל.

אפילו הילדים מתעוררים יותר אצל מטתו של הדוד.

פה שקט… כיבוש… הכל הולכים על בהונות רגליהם… עוסקים סביב מטתו מתוך דרך־ארץ. ושם גדול השאון, יוצאים ובאים נתקלים זה בזה, אינם נזהרים בריצתם מלהפיל כסאות, ומעמידים רעש בלי שום דרך־ארץ. אבל הרעש יוצא מתוך דאגה עמוקה. ומרגיש הוא בטעמו של דבר. והלא לפיכך הקפיד יותר.

“עץ צעיר!” – מגיעה לאזניו אנחת שכנה אחת, והוא יודע שאנחה זו – ודאי שאינה על חשבונו.

“פתיה!” – הוא כועס עליה בלבו – "כאילו מנויות לפניה שנות בני האדם ויודעת מי צעיר ועל מי חתמו בראש־השנה של אשתקד.

ובא הוא לידי הקפדה; וכמדומה לו שהוא שונא אל כל בניו ונכדיו, ושהם שונאים אותו. כל הצעירים שנואים עליו והוא – עליהם!…

אלו היה סיפק בידו…!"

 

הזִקנה והנוער    🔗

בציור זה פותח לנו שטיינברג אשנב על הפסיכולוגיה של הזקנה החשדנית והמקפידה על זכיותיה יותר מהנוער, במדה שהטבע מקפח את הזכיות הללו. נפתלי הזקן משתרר על בני משפחתו יותר מצעיר לימים, מבלי הרגיש כי הבנים נכנעים לו רק כדי להנות מכספו; ובחלותו הוא כועס על כל התפשרות מצד הסביבה עם מצבו, בחשדו את חתנו שהוא מתחלה כדי למשוך אליו את כל המעינים ולהסיח דעת הכל מן הזקן. יש כאן הרגשה עמוקה ונכונה, שהנוער מותר על קיומה של הזקנה. הזקן נראה בעיני הכל כהולך למות, וחייו זולים מחיי הצעיר. השקפה זו נראה כאמתית מצד ההגיון, אבל היא מעליבה את הרגש המוסרי ופוגעת ביותר באהבת־עצמו של הזקן.

 

“ספורי חסידים” ו“שיחות חסידים”    🔗

“רבו מָטיל ויצחק־שלום זעירא”.

בשנת תרס“ד הוציאה “תושיה” לאור בשני קובצים “ספורי חסידים” ו”שיחות חסידים" של שטיינברג, ספורים שיש בהם גם הומר דק גם עמקות פסיכולוגית. הנה, לדוגמא, אחד המעולים שבהם – “רבי מטיל ויצחק־שלום זעירא”.

“מי שלא ראה את רבי מָטיל מחלפונה מתיז את צפרניו בערב שבת אחר חצות באחת מפנות ה”קלייזיל" – לא ראה בעל מוח כביר ריק מכל מחשבה, ולא שמע מעולם שתיקת הלב בזדון.

מי שלא ראה את ר' מָטיל רץ שחוח בערב־שבת למרחץ וכתנת שבת מתחת לזרועיו –לא ראה מעולם את העוני והשפלות גוססים והולכים ואת חדוַת הלב מפרכסת¹⁷ לצאת, ואך כבושה היא בכונה בתוך בעליה עוד זמן קט, עד היותה דבר בעתו. וכשהיה שב ר' מָטיל מבית־המרחץ, ראשו ורובו נטוי קדימה ורגליו כנחפזות אחר ראשו ורובו, ופניו מתלהבים, ופאותיו שופעות מי מקוה, ומצחו כמו השתרע ויגבה, ועיניו מפיקות חדוה “חשה־וממללת” – היה מכיר אז גם חיים שואב המים המגושם, כי השבת הולכת ובאה, והיה נחפז להריק את חביתו האחרונה ולמהר הביתה לזַכות את עצמו ואת בהמתו בשביתה.

וכשהיה שואל רבי מָטיל בין השמשות את דביתהו¹⁸ – ועיניו אל הכותל: “הפרשת חלה? עשרת? ערבת?” לא היה מחכה גם לתשובתה ותיכף יאמר: “הדליקו את הנר”. והקול – לא קול צווי ולא קול שאלה, כי אם קול מאליו, קול היוצא מלב מי שיודע, שהאותיות והמלות, שהוא מוציא בשפתיו – מנויות וספורות, ויכולות לברא עולמות ולהחריבם.

וחיש היה לובש קפוטה על קפוטתו וחבש מצנפתו המשמשת לשבתות ומועדים; ודומה היה אז, שהנרות שהדלקו מתחרים להביט בפניו ולברכו ב“שבת שלום ומבורך”. וכשהיה יוצא מביתו אל הקלויז, דומה היה שיש לו קפיצת הדרך: אך עקר רגליו ממפתן ביתו – וראשו כבר היה נטוי כמעט על מפתן הקלויז שלו.

בתפלת המנחה שלו היתה נשמעת עוד איזו התאנחות של רוחת הלב, איזו בכיה של שמחה ונחמה, איזו התחטאות של ילד בזרועות אמו, השבה אליו אחרי פרידה של יום תמים. רבים היו מבעלי הנפש, אשר התפארו, כי בנוסח תפלת המנחה של ר' מטיל בערב־שבת המה מכירים בחוש את הגבול הבולט, החוט המשוך בין חול וקדש.

אבל כשהיה ר' מטיל מכניס את ראשו בתוך ארון הספרים שבכותל מערבי ושאג “לכו נרננה” – היו מסבים כל המתפללים את ראשיהם כלפי ר' מטיל וחשו בלבותם איזו הזדעזעות וחרדה נעימה.

יעקב הטוחן נשבע באמונתו, כי בשמעו את ר' מטיל קורא: “קול ה' על המים”, נדמה לו תמיד, כי חמר מים רבים מתנשאים, מכים גלים ועומדים לטבע את טחנתו, שיש לו על הנהר – ולבבו יתפלץ בו. ואחרים אומרים, שכשהם שומעים את ר' מטיל קורא: “הבו לה' בני אלים!” נדמה להם שהוא מעיר מלאכים נרדמים על משמרותיהם וגוער בם בנזיפה…

אך מכל המתפללים היה אחד, אשר תחב בו את מבטי עיניו יותר מכלם; ומראשית התפלה עד אחריתה לא הסירן מעליו כמעט אף רגע".

זה היה יצחק־שלום זעירא, צעיר לימים ש“קומתו קצרה, עיניו קטנות ורצות, ראש קטן על שכמיו הקצרות, זקן צהובה וקרוחה על סנטרו הקצר, וכלו – איש קטן. זה מעט יצא מכלל אברך, איננו סמוך עוד על שלחן חותנו, ופתח לו חנות של מכלת ומזנים”¹⁹. הוא היה למדן גדול, חריף ובקי, אלא שלא אהב ללמוד ביחידות, והיה בוחר לו תמיד לחבר אחד מבחורי הקלויז כדי להכריע ספקותיו. גם כשהביא יצחק־שלום סיוע לדבריו ממסכת אחרת, לא האמין מעולם בעצמו עד שלקח אותה המסכת ועיין בה. על הדבר היותר ברי לו לא אמר מעולם: “הן”, אך “כמדומני שכן הוא”; ולפיכך היו חבריו קוראים אותו שלא בפניו “יצחק־שלום־כמדומני”.

"זוגתו יֶנטה לא היתה בעלת חשבון, ועל כן היה עליו לסדר את חשבונות חנותו; אבל גם במקרים כאלה לא סמך על דעתו: "פלוני חיב ששים ונתן עשרים – הרי נשאר חיב ארבעים! הכן הוא החשבון, יֶנטה? – כן היה מסים את חשבון כל אחד מבעלי־חובות שלו.

העבודה הכבדה בחנותו היתה לו המדה והמשקל. הוא היה נתון אז בין שני כבשונות של אש: ירא פן יפחות מן הצריך ויכשל בעברה, ועוד יותר פחד פן יעדיף ויונה את עצמו. כבד היה לו למצא את נקודת האמצא בין “פחות” ובין “יותר”. ובמקרים כאלה היתּה יֶנטה גוערת בו: “לך מזה, גבר לא יצלח, תנה היה את המאזנים!”…

כשהיה נותן נדבה לעני, היה בורח מפני המקבל תכף לנתינתו, ובתוך כדי בריחה שב ורדף אחריו מספר פסיעות. ולצני הדור היו אומרים, שכשהוא בורח הוא ירא פן יעלה על דעת העני לדרוש ממנו יותר מכפי נתינתו; וכשהוא רודף אחריו, הוא מפקפק: אולי באמת צריך היה לתת לעני הזה יותר?"

יותר מכל היה יצחק־שלום ירא להתפלל ביחידות, כדי שלא יקומו משטינים על תפלתו ולא תדבקנה בה “קליפות”²⁰; והיה זהיר להתפלל בצבור, משום שתפלת צבור אינה נטרפת. ביחוד “היה אוהב להתפלל עם צבורו של ר' מטיל: עמו ביחד היה חש את עצמו יותר בטוח”. אולם לתענוג זה זכה רק בשבתות, כי בחול היה ר' מטיל מתפלל ביחידות.

"בלילי שבתות שוקע יצחק־שלום את מבטי עיניו בר' מטיל, והוא מתאוה ליחד את נשמתו עם העובד הזה; הוא חפץ לכלות כענן, לשוב לתהו ובהו ולהתיחד אחרי כן עם נשמתו של זה.

הוא מביט בו, ומעיניו תזלנה דמעות של התבטלות; שפתיו תרחשנה את דברי התפלה – ולבו בל עמו. כפעם בפעם הוא שוכח את מקומו במזמורים, ומשתתק לרגעים, ומשתקע בתוך יחודו של ר' מטיל. הוא נזכר בתפלתו ומסב פניו ממנו, וחוזר ושב; איננו יכול להסיח דעת ממנו.

וכשהלכו כל המתפללים לבתיהם, היה יצחק־שלום מתעכב עוד וחכה עד כלות ר' מטיל את קריאת “שיר השירים” ובגיל של רעדה קרב ויברך את האיש הקדוש ב“שבתא טבא”…

ובהשפעה זאת היה יצחק־שלום חי עד לשלש־סעודות, אשר סעדו החסידים תמיד יחד בקלויז. אז היה איש איש מהם רוחץ ידיו בביתו, ומביא אתו כזית לחם לקלויז, בשמירת ידים מפני הטומאה ושמירת הלב מהסח הדעת, והיו אוכלים יחד את הסעודה השלישית. שם ידעו לשיר “אל מסתתר בשפריר חביון”²¹; שם חשו בסוד של “זעיר אנפין”²²; שם הרגישו את ה“סוד שבהוד”²³; שם ידעו לשתוק שתיקה מלאת ענין, לחריש בקול גדול; שם הציצו לפעמים לאשר למעלה מן המקום ומן הזמן – ולא נפגעו.

ושם גם ידעו לטשטש את הקו העובר בין החול ובין הקדש, להאריך את השבת על חשבון החול.

ו“דוּמה”, שר של גיהנם מתמוגג מכעש, בועט ברגל, חורק שן – אך לא יעיז לפתוח שערי הגיהנם, כל עוד בני החבורה הזעירא הזאת יושבים בחשך צפופים ושותקים בצבור…

יותר מאשר לכלם ינעם החשך ליצחק־שלום זעירא. הוא יכול עתה לצַיר בנפשו – ומראה עיניו לא יכזיבהו – כי הוא והחבורה אחת; כי אין פה לא יצחק־שלום ולא חבורה, כי אם אגודה אחת של נשמות, חטיבה אחת מתחת כסא־הכבוד.

וכשהיה ר' מטיל מבאר ברמז ובחצאי דברים איזו “מלה” של אחד הצדיקים – היה יצחק־שלום מתכַוץ עד כדי פחות מכזית והיה בולע מלה אחר מלה, וחש תענוג והשפעה מרובה מכפי כחו לקבל.

וככה יושבת החבורה של העולמות העליונים באיזו פנה שבעולם הזה, כסיעת²⁴ בני מלכים שהצטמצמו באיזו ספינה קטנה והפליגו אל הים, עד שהתאכזר שמואל השמש והעלה נר…

ואז ברכו על המזון והתפללו מעריב, ושבו איש איש להעמיס את תרמיל הגלות על שכמו.

ויצחק־שלום בצאתו עמד על המפתן, והחזיר פניו, והביט עוד פעם על האיש הקדוש, כאלו חפץ לקבל מאתו השפעה לימות החול, והתאנח והלך לביתו.

וביום הראשון לשבוע בבקר, כשישב יצחק־שלום בחנותו, וראה מרחוק את אשתו של ר' מטיל הולכת וקרֵבה לחנותו – היה מתרגש מאד, והיה מביט אל אשתו כנואש. “הוי! הקניה בהקפה! – גמגם בשפתיו – הקניה בהקפה תוליכני מטה!”

 

השעבוד הרוחני    🔗

בספור זה מראה לנו שטיינברג איך גם בעולם הרוחני והדתי התקיף ועז־הרצון משעבד לו את החלש ממנו. יצחק־שלום הוא יותר למדן ויותר עדין ברגשותיו הדתיים והמוסריים מרבי מטיל, ובכל זאת הוא כפוף לו ומקבל ממנו השפעה, בהשענו על תקיפותו, על ודאותו, ועל השלמות הנפשית שלו. דוקא שלמות זו, שווי־משקל תמידי זה של רבי מטיל מוכיח, כי איננו דק־הרגשה, מחדש ויוצר; אבל התלהבותו היא תקיפה במדה שהיא סמויה והולכת בדרך כבושה, ובזה היא מכניעה את הנפש המפקפקת והמרטטת של יצחק־שלום, המבקשת להתחמם תמיד כנגד איזה אור, יהא אור של הדיוט. וחזיון פסיכולוגי זה מבאר לנו כמה פרטים ומאורעות בחיי הפרט והחברה. כאן מונח הפתרון להחידה, איך הצליחו לפעמים אנשים פשוטים ותקיפי־רצון להפיץ את דעותיהם הדתיות והחברתיות בצבור העומד למעלה מהם בקולטורה, בהגיון ובעדינות־הרגש.

 

הקֹדש והחול    🔗

בסוף הספור מרמז שטיינברג על ההבדל הגדול בין הקדש והחול בחיי יהודי־הגלות, טימה שנתחבבה על סופרינו הצעירים. בשעה שיצחק־שלום עומד בחנותו הוא שוכח את תקיפותו של רבי מטיל בקדושה, ואינו זוכר אלא את רפיונו לגבי הקפה ופרעון חוב. הפרנסה הקשה של היהודי נתנה לו בעולם־המעשה צורה מיוחדת ושונה לגמרי מצורתו הרוחנית והדתית. ומכאן יצאה שניות פסיכולוגית, שיש בה לפעמים קצת הומר וקומיקה, ושאינה בעיקרה אלא טראגיקה עמוקה של סתירות פנימיות ורציצת הנפש.

“אברהם־מאיר האברך”.

ספור טפוסי היוצא מפי חסיד הוא – “אברהם־מאיר הזקן ואלקנה האברך”.

“אברהם־מאיר הזקן נשתתק מתוך שיחתו עם אלקנה האברך, שהיה משותי־מימיו ומקבל ממנו השפעה בספורי קדושים – והתחיל לזמר בחשאי קיטוע של איזה נגון, מה שהיה עושה תמיד כשהיו מוחו ולבו מלאים מחשבות. ואלקנה נשתקע ברעיונות על הדברים ששמע עתה מפי רבו זה, ופתאום נתעורר ושאל: “והוא היה משמש גם אצל האדמו”ר הזקן זי”ע?“²⁵ – “מי?” – “מי? חיים־איצי!” – “חיים־איצי?! בידוע! הוא היה אצלו זי”ע כל־וכל! הוא היה מגיש לפניו תבשילי הסעודות ערב ובקר, חולץ מנעליו ומלוהו לכשיצא… הכל כמו אצלו שליט”א²⁶. אבל אז לא היתה בו עוד הלקותא²⁷, רחמנא לצלן“. אברהם־מאיר הפסיק בשיחתו ונתאנח, וסנן מתוך שפתיו בחטיפה: “והלקותא, ר”ל, באה עליו על פי מעשה”…

והזקן נקה את קנה־מקטרתו, וישם קצהו האחד בתוך פיו, ואת קצהו השני הושיט להאברך. הלז הוציא מתוך התיק שלו קופסה יפה וחדשה מלאה טבק מן המובחר, מלא את מקטרתו של הזקן, הצית פסת ניר והגישה אל המקטרת. הזקן מצץ שתים שלש מציצות מתוך הקנה והתחיל מספר:

“כשנפטר הזקן זי”ע, והוא שליט"א, המבדיל בין חיים לחיים, היה אז עוד צעיר, ממש קטן, כביכול, אז פטרו את כל המשמשים ממקומם, ורק חיים־איצי נשאר על מקומו, כי הוא היה גם קצת מלמדו שיחיה.

וכשישב הוא שליט“א על הכסא, התחילו המקורבים והחסידים לנסוע אליו בזמנם ושלא בזמנם – הכל כמו שהיה בעוד הזקן זי”ע היה בחיים. אבל הם לא נושעו… כאלו לקחו מידו, חס־ושלום, את מפתח הישועות. מקשות־לילד מתו, ר"ל… עקרות לא ילדו… בני עשרים ואחת נתקבלו כמעט כלם לצבא… הרבה “רינדארים” גורשו מתוך בתי־המרזח שלהם, הכל כאלו נהפך העולם! נהפכו סדרי בראשית ויהיו לתהו ובהו… אין מופת… אין הבטחה ודאית… אין מאמר נפלא!

וחיים־איצי הרגיש בדבר, והיתה לו חולשת הדעת מזה; וכמעט שנלכד בפח של היצר, מפני שנפל בספק: שמא?… אולי?… מי יודע?… וכאלה מטענות אותו הבחור, כשרוצה להעמיד איש חסיד בנסיון, ר"ל.

אבל הוא לא יכול לחיות בספק: הוא יודע אותו שליט“א שהוא קדוש מרחם, שהוא עובד את השם־יתברך ממש כאבותיו זי”ע! ועמד בנסיון, וגרש את ההרהורים מתוך לבו, והתחיל לבקש את סבת הדבר. בקש ומצא.

ונודע לו שהוא שליט"א מסור כלו לעולמות העליונים, ואינו יודע מן העולם השפל כלום. ולא עוד, אלא כשמתאוננת לפניו איזו קשת־לב, הוא מצרף צירופים מדבריה, ומוציא שמות הקדושים, ובורא עולמות חדשים.

אתה מספר לו גזירות רעות על ישראל, ר“ל – צירופים; מקשה־לילד – צירופים; שוָרים בווינה, שעומדים למכירה בחצי מחירם – צירופים; בתי־מרזח… משרפות י”ש… פריצים רעים – הכל צירופים של שמות הקדושים!

אתה כותב בפתקא שלך: “לרפאה מכאב־שנים” – והוא אינו יודע מהו כאב ומהו שנים… אתה כותב: “שיהיו מזונותיו נתונים לו מידי הקדוש־ברוך־הוא ולא מידי בשר־ודם” – והוא נושא את עיניו הבהירות, ושואל: “וכי יש דבר שאינו, חס־ושלום, מידי הקדוש־ברוך־הוא?” בקצור, אינו יודע כלום מהו עולם־הזה".

– “ומה היה בדבר?”.

– “ומה היה בדבר?! העולמות העליונים האירו באור הגנוז… קודשא־בריך־הוא לא קא בכי ולא קא רגיז כל האי שעתא… וראוי היה הזמן שתבוא בו הגאולה”.

– "ומפני מה לא באה? – קם האברך על רגליו ונתן את מבטי עיניו ברבו.

– "מפני מה לא באה? – צחק הזקן צחוק של יאוש – מפני שלא חסרה לו… מפני שבספירות העליונות אין הגאולה חסרה… התבין? אין הגאולה חסרה!… מפני שהכל שם גאול ועומד… רק העולם השפל הוא בגלות.

וחסידים נוסעים, ושבים ונוסעים, וכותבים בקשות לפרנסה, למעמד, להנצל מחרפת רעב, חס־ושלום, אבל הוא שיחיה אינו יודע מהו פרנסה ומהו רעב.

וחיים־איצי היה מצטער מאד על הדבר, ועמד וטען: “רבונו־של־עולם! כלום למענך בראת צדיקים בעולמך?!”.

ואז החליט בדעתו לעשות דבר, שיש בו סכנת נפשות.

– "לא צירופים חסר העולם! כבר יש די קדושה בארץ כשיש לו להקדוש־ברוך־הוא צדיקים כמוהו בעולמי! העולם צריך לפרנסה! בעולם יש עול גלות!

צריך להביא את העולם בלבו הקדוש! צריך לעשות דבר, שידע שליט“א מהו פרנסה, מהו רעב ומהו עול גלות!”.

והוא קבל על עצמו הדבר, ועשה.

ואחר תפלת שחרית, כשהגיעה העת להגיש לפניו שיחיה ארוחת הבקר, עמד וסגר את הדלת; ולא הביא לפניו אפילו כזית לחם.

והוא שיחיה היה טרוד בצירופיו ובבריאת עולמות, ועשה נחת־רוח לשכינה הקדושה, ולא הרגיש כלום. אך בעוד שהוא עוסק בצירופיו, הרגיש שחסרות לו היום הרבה ברכות לתשלום סכום המאה.

ולעת ערב הרגיש בדבר, וקרא לחיים־איצי, וצוה לו שיגיש לפניו איזו טעימה…

וזה התחיל לבכות, והסתכן בנפשו, ועמד וקרא: “רבי! כל טעימה לא אתן היום! צריך שתדע מהו רעב, מהו פרנסה”. ומכיון שפתח פיו, הגיד את הכל: “אין העולם צריך לצירופים! הצדיקים לא נבראו בשביל העולמות העליונים! העולם צריך לפרנסה! יש בעולם עול גלות!” ועוד הרבה דברים הטיח כלפי קדושתו".

– “ומה היה בסופו של דבר?”

– "סופו של דבר?! באותה השנה היה שובע גדול בעולם; כל העקרות נפקדו, מקשה־לילד אפילו אחת לא היתה, וכל מחוסרי פרנסה מצאו מעמדות טובים.

אבל חיים־איצי נענש… הוא שליט“א נתן בו עיניו, ובאותו הרגע נדבקה בו אותה הלקותא, ר”ל, ולא סרה ממנו עד שנטרד מן העולם".

ה“אדם” שבצדיק.

ספור זה מציין פרט מענין בהשקפת החסידים על הרבי: הם מרגישים את ה“אדם” שבו, ואת השפעתו המכריעה על מנהגי ה“צדיק” ופעולתו. הרבי יודע את נפש העני וצרכיו רק בשעה שגם הוא סובל מחסור ורעב; וכשהוא עשיר ושבע, אינו עוסק אלא בצירופים וברזי קבלה שאינם מביאים שום תועלת לעולם. יש כאן מחאה חרישית וכמוסה מצד החסידים נגד העושר והפנוק של ה“צדיקים”, שהשכיחו מהם את מטרתם העקרית: להיטיב ולהקל את העוני. “קדושי” עמים אחרים לא הרגישו בצער האביון משום שנדרו הנאה מן החיים ושנאו אותם; וה“קדושים” שלנו לא ידעו נגעי בני־אדם מרוב טובה ואהבה להחיים. עורר, חיים־איצי, את “האדם המרגיש” שבהם!…

“שלום עליכם”.

ציור מחיי המשפחה אנו מוצאים בספור חסידי אחר – “שלום עליכם”.

“ר' הניך ידע ערכו של שלום־בית”, מפני שמועטים הם הימים בחייו, שהיה השלום שורה בהם בביתו.

את השנה הראשונה אחרי חתונתו אינו יכול לצרף בחשבון, כי אז לא היתה חוה שלו מקנטת אותו, פשוט מפני שהיתה מתבישת עדיין לדבר עמו. אבל מכיון שנולד להם ולד – כבר נעשו חולין זה לזה, והתחילה האשה מספרת עם בעלה בלי בשת פנים. והתחילו הקטטות.

והיתה הקטטה הראשונה במה שאביה פסק להם, לזוג, שלש שנים מזונות במלואן, ולא נתן אלא פחות משנה. חוה מצאה שאשם בזה רק “הניך שלומיאל” שלה, שכשאומרים לו “צא” – הוא קם ויוצא לו. והוא סבר, שראשית היא אשמה יותר בדבר: מסתמא ידעה למפרע, שהבטיחו על מנת שלא לקַים, והסכימה על זה. ושנית: חיב אדם בכבוד חתנא מדרבנן!…

וממש כמו כן היה, כשנגלה הדבר, שחלק גדול מן הנדוניה, שנשאר בידי חתנא בתורת הלואה – הוא שמוט לגמרי.

ואחרי כן התחילו קטטות גדולות בשל ענינים קטנים. חפץ הוא לפעמים לשבת בלילה וללמוד – חוה גוערת בו. חפץ הוא לצום לפעמים ב' וה' שבשובבי“ם ת”ת²⁸ – חוה כועסת עליו. אפילו בעניני המסחר היא מתערבת וכועסת.

וחוה הצטערה אז, שאין לה יותר מבן אחד. אלו היו לה שנַים, היו יכולים לחלק ביניהם שוה בשוה: בן־לי, בן־לך, ולהתגרש. ואחרי כן, כשנתברכה בהרבה בנים, הצטערה ואמרה: אלמלי היה לה רק בן אחד, היתה מקבלת גט פטורין מבעלה, והיתה יושבת לה גרושה כל ימיה.

וכך העמיד ר' הניך דורות מתוך קטטות, ועסק בפרנסה להרויח הרבה כסף מתוך קטטות. והוא הצטער על הדבר, או התנחם וקוה, שסוף סוף תחכם אשה זו ותבין, שהדבר מגונה וקצת אסור על פי דין, ושזהו בכלל “חייהם אינם חיים”; עד שנפלה ביניהם התגרה הגדולה, שפסקו על ידה מלדבר בינם לבין עצמם לשנה תמימה.

השנים היו אז בקלקולן; מצב הפרנסה נלקה ומיחושו²⁹ שלו הֵצַר לו אז באופן נורא, הרופאים יעצוהו שיסע לחוץ־לארץ לעשות נתוח בעצמו; אבל לא היה לו די כסף על זה. הוא התיאש מן הנסיעה, אך חוה קבצה, פרוטות־פרוטות, צרור כסף בחשאי, קימעא־מכאן, קימעא־מכאן – הקערה והמשארה³⁰ לא ספרו לאיש אם חסר בהן קצת ריפות³¹ וקצת קמח. מצפה היתה חוה, שבמהרה־במהרה ימלא הצרור, ויספיק לו לנסיעתו.

וגם היא היתה חולנית במקצת: פסקה מלדת. שכנותיה יעצוה, שתסע לתתרית אחת בכפר פלוני, הרופאה חולים בלחשים. והוא אמנם ידע, שעל פי דין אסור להאמין בכשפים, שמכחישים, כביכול, בפמליא של מעלה³²; אבל על פי דין אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. והתחיל מקמץ ומקבץ קימעא־פה, קימעא־שם, וקוה שימלא הצרור ויתן לה, שתסע לכפר פלוני לתתרית פלונית.

והמה הולכים ומקבצים, מקבצים והולכים – אך הצרורות נלקים בחסר. התחילו חושדים איש את אשתו ואשה את אישה, כי שולחים הם יד בצרורות; ובאחרונה נודע הדבר: היא גנבה מצרורו לצרורה, והוא – מצרורה לצרורו.

אז נפלה ביניהם תגרה גדולה, והניך התחיל מיאש את לבו משלום־בית. רואה הוא, שהיא אשה רעה, ושבודאי היא לו עונש מן השמים על חטאים ופשעים שצריכים מרוק³³ בעולם הזה. ומכיון שהגיע לידי הכרה זו, שוב לא התלונן עליה בלבו ולא הקניטה בדברים, בשעה שהתחילה מצערת אותו; ואין צריך לאמר, שלא פיסה בשעת כעסה, אחר שבעיקר הדבר היא אינה אלא שליח למקום־ברוך־הוא: כל מה שהיא עושה, מְצֻוָּה ועומדת היא. אצל ר' הניך לא היה מעולם שום ספק בדבר, שהאשה אינה בריאה לעצמה, מעין “מלאכה הצריכה לגופה”: היא לא נבראה אלא בשביל האיש, להנאתו או לצערו, והרי מקרא מלא הוא: “עזר כנגדן!”

וככה עברו השנים על ר' הניך. ובינתים פג צער הקטטות בצער גדול בנים; וצער גדול בנים כשהוא לעצמו, נתן סבות חדשות לקטטות חדשות. ואחר כך כשהשיאו את כל בניהם ונעשו קצת זקנים – לא היו עוד לכאורה סבות לקטטות, אלא שהיו מתקוטטים כבר על פי ההרגל".

בני ר' הניך היו עשירים ומשכילים, הולכים בגלוי ראש ומדברים רוסית, וגרמו בזה צער להוריהם; ואפילו בצער זה לא השתתפה חוה עם בעלה, כי הצטערה ביחידות. ובינתים הגיע ר' הניך לשנות זקנה, והתחיל מעיד על עצמו שאינו ראוי עוד לעסוק במסחר, אלא שאשתו השיגה עליו ואמרה, שאינו אלא עצלן, החפץ להרבות באמירת תהלים! ועמדו במחלוקת זו עד שבא בנם הצעיר והכריע. הוא לוה מעט הכסף שנשאר בידם, ותחת לפרוע חובו הקצה להם חדר מיוחד בחצרו לדירה והספיק שם צרכיהם.

"יושבים להם ר' הניך ואשתו כל היום בחדרם בְדֵלִים ושותקים איש לעצמו. אינם משיחים אלא כשהם מתקוטטים; ויכולים הם להתקוטט עכשו אפילו כשיש אדם אחר בביתם, מפני שבין כך ובין כך אין איש זר מבין עכשו לשיחתם. כבר בטלו הטוחנות גם בפי ר' הניךְ, גם בפי חוה, ואבד להם “חתוך הדבור”… אבל ר' הניך וחוה מבינים בינם לבין עצמם.

ובעיקרו של דבר אין להם צורך להבין בקטטות אלו, מפני שאינן יוצאות מפיהם כדי להשמיע. קטטות הן לעצמן. יותר נראה, שהן מחאות לשעבר. מחאות נגד החיים, מחאת הזִקנה על ימי הנֹער שעברו כל־כך מהר בסכלות ילדים, בפזיזות נערים, ולא השאירו אחריהם לא טעם ולא ריח".

והזקנה הולכת ומתגברת על בני הזוג. חוה מוכרחת עוד לצאת ולבוא, כי מי יבשל בלעדיה חמין פעמים בכל יום? אבל על ר' הניך נעשתה קשה ההליכה, והוא מתפלל ביחידות אפילו בשבתות. יש לו קצת צער רק כשמגיע זמן קדוש הלבנה. אז הוא יוצא אל החצר נשען על משענתו, מחדש ורוקד כנגד הלבנה: “ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך עושך, ברוך קונך” – ולמי יאמר “שלום עליכם”? האם לנכדיו הקטנים והשובבים העוברים עליו? הלא יצחקו! והוא רואה את חוה, ההולכת להכניס עצים לבית, ופונה אליה ואומר: “שלום עליכם!” – והיא מסננת מבין שפתיה ועונה לו: “עליכם שלום!” גם כשיכנס ר' הניך לביתו הוא מברך את חוה בקול רם: “ירחא טבא!” – והיא משיבה לו: “ירחא טבא – שנתא טבא!”

“דומה ש”חתוך הדבור" שב אליהם ללילה זה ומכיון שעובר לילה זה, הרי הכל שב לקדמותו. הזקנה שותקת מתוך קפדנות, והזקן מקפיד מתוך שתיקתו. היא עוסקת בבית ומתאוננת בדברים שאין להם “חתוך הדבור”, והוא יושב ואומר תהלים על־פה".

אשה רעה.

ספור זה מראה לנו איזו דוגמה של האשה הרעה, טפוס שהיה ידוע כל כך בחיי המשפחה שלנו מהדור הישן. חוה התקוטטה כל ימיה עם אישה, ר' הניך, מבלי כל סבה גלויה לזה, והיא היתה תמיד המתחילה בריב. קטטה מבלי איבה, קטטה לשם קטטה, ולפעמים מתוך אהבה. אפשר שחוה לא מצאה ספוק נפשיי בחיי הנשואים, ואולי לא התאימו בני הזוג זה לזה ברוחם. או, מה שקרוב לודאי – הם לא הבינו זה את זה, מחמת ההבדל החנוכי שעשו אבותינו בין האיש והאשה. הבדל זה, שסגר את דרך החיים וההתפתחות הרוחנית לפני בת ישראל עד שנשאה לאיש, עורר בה מרירות על עלומיה שכלו בתוהו ועל שפלותה הרוחנית והחברתית; ומכאן יצאה האשה הרעה, שהיתה לשבט־מוסר על חטא נושן. חבל, ששטיינברג לא ברר את הפסיכולוגיה של חוה, היכולה ללמדנו הרבה…

 

ימיו האחרונים של שטיינברג    🔗

כשתי שנים לפני מותו בא שטיינברג לגור באודיסה, בתור קוריספונדנט קבוע של העתון הניויורקי “די ווארהייט”. אז נתמלא חפצו להתפרנס מן הספרות, אולם חיי הכרך היו קשים על המספר החולה, ובכליון נפש התגעגע על חיי העירה השוקטים והנוחים שעזב אחריו. בריאותו התמוטטה יותר ויותר, והרופאים הכירו בו מחלת־הסרטן. ובכל זאת לא הרגיש שטיינברג, המלא דמיונות וחזיונות, כי קרב קצו, והתעתד לכתוב ספורים חדשים. “פקח זה, שידע כל כך לתאר את ההונאה העצמית אצל אחרים, האמין עד רגעיו האחרונים שבריאותו הולכת וטובה”³⁴. באדר תרס"ח גז גם דמיון־מתעה זה, ובשביעי לחדש מת שטיינברג ביסורים קשים. סופרי אודיסה דאגו להמספר בחליו, ולמשפחתו העזובה – אחרי מותו.

כל כתבי שטיינברג.

האפטרופוסים הממונים על עזבונו הספרותי של שטיינברג החלו להוציא לאור בשנת תר"ע קובצי כל כתביו לעם ולבני־הנעורים בשמונה כרכים.

*

תכונתו הכללית של שטיינברג.

רוב ספוריו של שטיינברג לעם הם – רשימות פסיכולוגיות מוצלחות פחות או יותר. הן מתארות את מצב־רוחו של גבורן ברגע ידוע אחד בחייו, ואת הרשמים שעברו עליו במצב ההוא.

 

הרשימה הפסיכולוגית    🔗

הרשמים הללו נובעים על פי רוב מהרגשה עמוקה ופיוטית, אלא שלא תמיד יש ביניהם יחס טבעי וקשר פנימי. יש שהרשמים הם קטועים, מקריים, ולא יצלחו להיות לתמונה שלמה אחת. שטיינברג אינו פסיכולוג מסודר, העוסק בברור מתון והדרגי של הרגשות גבוריו, אלא “אימפרסיוניסט”, הנוח להתפעל מאיזה רושם בודד ונוטה להשליטו על רשמים אחרים.

 

חוסר ציור    🔗

כן חסר למספרנו כשרון הציור. אין בידו לתאר את הסביבה ואת כל המראות החיצונים המלוים את הרגע הפסיכולוגי הנידון, ועל כן אינו מרכז את מעינינו באותו הרגע. שטיינברג מוכרח תמיד להוסיף כמה פרטים ורשמים צדדיים על הרשימה העיקרית, ועל ידי זה הוא מבטל שלמותה ומפחית ערכה. גם ההרצאה של שטיינברג לקויה על פי רוב, מלבד שנטיתו לדרשנות, או יותר נכון – לחקרנות, נותנת בה טעם לפגם. תנאי חייו הבלתי־רצויים של מספרנו מנעו מכשרונו ההגון את השכלול הדרוש, והוציא מתחת ידו כמה דברים שלא היו ראויים גם להכנס לקובץ ספוריו.

 

ספרות הילדים    🔗

שטיינברג היה המספר הראשון, שכתב חלק גדול מיצירותיו בעד הילדים ובני־הנעורים. הוא עִבַּד כמה אגדות והדפיס גם ספורים מקוריים רבים, שהחריפות החקרנית והמוסר השמושי מזדוְגִים בהם לתמימות הילדות ומעוף דמיונה.