א    🔗

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב,

חָנֵּן, רַחֵם נָא אֵל־אֱלֹהִים!

שִׂיחִי אֵיךְ לִשְׁפֹּךְ לֹא אֵדַע,

הִנֵּה לִבִּי לְפָנֶיךָ, אֱלֹהִים.

בית־השיר המשמש מוטו לפרק זה של דברי על המשוררת י. בת־מרים, לקוח מספרה “מרחוק”; מבחינת הרכבו של הבטוי אין כמעט כל קשרי־התפתחות בין ספר זה לספרה “דמויות מאופק”, כמו שאין ביניהם גם קשר מבחינת קליטת מראהו של העולם על ידי המשוררת, אבל יש ויש קשר משתי בחינות אחרות, שהמוטו הנ“ל משמש להן הבעה נכונה: היסוד התורשתי־גזעי (“אלהי אברהם, יצחק ויעקב”) והכונה הדתית־התמה (“הנה לבי לפניך, אלהים”); רק משתי בחינות הללו אני מוצא ערך ומשקל לשירים אשר ב”מרחוק“; — קוים מקוריים אחרים אינם בולטים, ונדמה לי שגם לא מסותרים בהם; אם אנו קוראים את שירי “דמויות מאופק” לי. בת־מרים ועומדים לפיהם על אופי החויה, המראה, והבטוי שלה ולאחר אלה אנו חוזרים ומעינים בשירי “מרחוק”, — כמעט שאי־אפשר להאמין לודאות שמשוררת אחת כתבה את שני הספרים השונים זה מזה בתכלית שנוי; ולא רק שהבטוי שם ב”מרחוק" הוא פשוט מאוד וכאן ב“דמויות מאופק” מורכב מאד, לא רק שהצבעים שם דלילים, וכאן — דחוסים (לא דשנים), לא רק ששם סובב כל שיר על נושא אחד קבוע מראש ועד הסוף, וכאן — נושאים לכל שורה כמעט ולפעמים גם יותר מזה, ולא רק שהקצב שם — אטי ומשרך את עצמו בדרך של הגיון בעיקר, וכאן — קצב סוער־סוער ומתערבל בדרך של סהרוריות — אלא שאפילו היסוד והכונה, המשותפים כאמור, לשני הספרים, שונים הם שנוי שלא בדרך ההתפתחות, ז.א.: גם שתי בחינות אלו, שהן מעצם דמה של המשוררת וממהותה הראשונה, — טבעיות יותר (בלתי שקולות!) בתקופה השניה; ולא צינתי זאת אלא כדי לצין את התופעה המענינת, הנובעת מן העיון היסודי בשיריה של י. בת־מרים והיא: — יש, כנראה, יוצרים שדוקא בתקופתם המאוחרת, באה לידי גלוי עצמותם הראשונה, זו שצריכה היתה לפרוץ בלי הכרה בתקופתם הקודמת, אלא שנתעתה והיתה “הגיונית”, כמו שצריכה היתה להיות בתקופה המאוחרת.

ב    🔗

מֵאַחֲרֵי הַמֶּרְחָק — מֶרְחָק יֵשׁ שֵׁנִי, וְאֹפֶק לִפְנַי וְלִפְנִים אֳפָקִים…

המעין־המבין בשירי י. בת־מרים אשר ב“דמויות מאופק” צריך שישים את לבו לקו אחד חשוב באפיה והוא: המשוררת שרה, בלי כל ספק, קודם־לכל ולאחר־הכל לנפשה היא, כי רק ע“י כך מוסבר לנו מדוע אין היא חוששת לזולתה, שמא לא יבין, חלילה, לכונתה המבוטאת על ידה בדרך הרמז ובדרך הסמל, הכרוכים ברגשה או במחשבתה הנלהבת על נושא אהבתה ושירה; הנה כי־כן שרה י. בת־מרים על ילדותה או על בית־הוריה ואלו לסדר־שירים על חויות אלה היא קוראת בשם “עגורים מהסף”, שהוא כמובן, הסמל הנפשי והציורי הנפלא של הילדות אצל המשוררת; אלא שהיא פותחת בפניָה לא בלשון “אתם” (העגורים), אלא בלשון “את” (הילדות?), אעפ”י שבכל סדר־השירים אין מפורט מי היא ה“את”, ושומה על הקורא המעונין כבר בדברים ובסגולותיהם הטובות, — לפענח לעצמו את השם המפורש המושר בפי י. בת־מרים; וכן הדבר גם בסדר־השירים “בין חול ושמש”, “טבעת” (פעמים אתה מפענח שהמושר כאן הוא אלהים או האלהות, ולפעמים — האהבה שבאדם) וכו'; תכונה עיקרית היא אצל י. בת־מרים: — ההזיה, רקמת הדמיון, המרחק, האופק, יש להם דמות מוחשית אצלה, כי על־כן הם מציאות וממש בעיניה; ומענין ומוצדק, מבחינת האמת הפנימית ולא המותנית ומקובלת, שדוקא משום־זה אין המשוררת מפליגה בדברי־הסבר על ההזוי ומדומה, אלא מדברת בקצור וברמז כשם שנוהגים באמת בעולם המציאות והממש; ואם ננקוט בסברה נכונה זו — ודאי הוא ששיריה של י. בת־מרים יהיו גלויים וברורים לנו כשם שהם גלויים וברורים למשוררת, וכשם שהנם באמת לעצמם ולהויתם.

ג    🔗

שׁוֹטֵף, רוֹגֵשׁ זִכְרוֹנִי, וְעוֹלִים תְּמוּנוֹת וּמַרְאוֹת נָמוֹגוּ מִכְּבָר.

את מוחשיותה של ההזיה, של הרוח והרוחניות, של המופשט אצל י. בת־מרים אנו למדים לדעת גם מן המראות המיוחדים הנראים לה כשלובים אלה באלה בשרשרת בלתי פוסקת כמעט; יש והמשוררת תופסת לרגע כמימרא שהמראה אינו מוחשי דיו והרי היא מסבירה אותו על ידי מראה חדש, מוחשי “יותר”, לפי הגיון ההשואה, אלא שהוא מוחשי רק לפי מערכת החושים הדקים של י. בת־מרים; הנה לדוגמא, כמה מן המראות וההשואות למראות מוחשיים “יותר”:

חֲלוֹם חֲלוֹמִי כִפְרִי וּכְפֵשֶׁר חַיֵּי הַדְּבָרִים בַּמִּסְתָּר.

שְׁקִיעָה גוֹלְשָׁה מְחֻלְחֶלֶת כְּפִיוּס כִּסְלִיחָה וּמִזְמוֹר.

וְעוֹלָה אַתְּ מְלֻטֶפֶת כִּתְהִלָּה מִפֶּה אֶל פֶּה.

אוֹשֶׁר חָרִיף כִּדְרוֹר וּכְזֶמֶר.

הִבְהִיק הַשָּׁבִיס עַל הַמֶּצַח,

כְּטוּב־לֵב נָבוֹן וְנֶאֱמָן,

שֶׁכָּבוּשׁ, שֶׁגָּנוּז בְּאֶמְצַע

סִפּוּר־מַעֲשִׂיָּה נוֹשָׁן.

כל קצב שירתה הוא כקצב ההזיה וההפשטה, כלומר: “מאחרי המרחק — מרחק יש שני”, כי הן אין גדרות או גבולות לאלה; ואין להתפלא בשעה שאנו מוצאים שירים רבים שאינם אלא כעין משפט אחד, בלתי נפסק, המצטרף ממראה משולב במראה, מדמיון הגורר דמיון; קראו נא את שלשת הבתים בעמוד 34, את שלשת הבתים האחרונים בעמודים 37 ו־38, את ארבעת הבתים בעמוד 53 ועוד ועוד, ותראו שלא רק הנקודות, שאינן כאן, לא צריכות להיות, — אלא גם הפסיקים מיותרים, ואינם, בודאי, אלא מין ותור למורת רוחה של המשוררת ולנוחיותו של הקורא הנאיבי; יותר מאשר כל משורר עברי אחר יש איזו התלהבות מאד תמימה (אמנם קצובה ושקולה ומאד מבוגרת בכוחה ובגלוייה בבטוי הפיוטי), — בשירה של י. בת־מרים אפילו השירים בעלי הנושא המוּגמר והמוּחשי ביותר, הלא הם שירי “חמש ערים” (פטרבוּרג, קיוב, פריז, תל־אביב, ירושלים) הם מין שירים־אגדות על אגדות; לו התעלמנו לרגע מן הכותרות, שרק הן מפרשות את הנושא, — היינו יכולים לשער שהננו קוראים איזו אגדה על נשים צדקניות או על אלו יעלות־מים; כי אצל י. בת־מרים יש ערך ומשקל לממש, רק כשהוא “מרחוק”, או בחינת “דמויות מאופק”, וממש זה מוּשר על ידה כשיר על אגדה, הפשטה, רוח מרחפת על פני דברים!

ד    🔗

מן הבחינה שמניתי לעיל אפשר לומר שכל שירי הספר “דמויות מאופק”, הם כשיר אחד שתכנו יחיד אעפ“י שהוא מחולק למחזורים, והמחזורים — לשירים בודדים הקרואים בשמות פרטיים; ההבדל בין שיר לשיר הוא בעיקרו הבדל שבהרכב המראות, אם כי גם המראות החוזרים נבדלים זה מזה על־ידי איזה ניואנס שהוא עצמו עולם מלא; הנה כי־כן אנו מוצאים דמיון בין “קיוב” לבין “תל־אביב”, כי על־כן לא העיר הוא הנושא לאמתו, אלא המראות הגלוּמים בעיר אותה שעה, והמראות לא מן העיר הם אלא מן הרואה; הן נכון דבר, כי תאור הדניפר — תאור מדהים הוא בקסמיו הפיוטיים, בהודו המוסיקלי, אלא שיתכן כי לא רק הדניפר נגר “משיח קדומים”, כמו שיתכן, כי לא רק בתל־אביב יושבות סבתות “כטוויות ונטוות, מפליגות עם קו אור אחרון ונסתר”, את הקדושה (ולא חשוב שהיא פרבוסלוית) בקיוב, את מציאות אלוהים וטבע חי (המוחזקים כחסרים) בפריס, את המלכות (של פיוטר הגדול, כמובן) בפטרבורג, את הודה של המסורת והדת (המוכחשות) בתל־אביב, ושוב את המלכות (הפעם — גם מלכות שמים!) בירושלים — שרה י. בת־מרים ב”חמש ערים" ולא את הערים הנ“ל; אכן, אכן, — את המלכות, את האלהות ואת הקדושה לכל גלוייה, שרה היא בכל שיריה; האם לא סגולות אלו במדה זו או אחרת, בצורה אחת או שניה אנו מוצאים גם בשירים “הסבא”, “סבתא”, אמא”, “הדוד”, “חנה רובינא” ואפילו “החיט” או “הסנדלר”? כולם מלכים ובני מלכים הם, קדושים וכהנים; הוא הוא היסוד העמוק של שירתה, היא היא הכונה הנעלה שלה.

ה    🔗

בדברי כאן איני מתכון, כמובן, אלא לשרטוטה של מסגרת כוללת ולא מפרטת את דמותה הפיוטית של י. בת־מרים. ואעפי"כ, — גם בתוך צמצום זה, אי־אפשר שלא לתת בטוי לכל הפחות מרומז, להתרוממות הדעת והנפש, לנעימות ההנאה מן הכח האמנותי, המבוגר בגלויו ומטעמו של התוך המלא שבדברים; לפרקי הזמרה “טבעת” — צלילות קול בתוך ההפשטה שנשארה בעינה, גבהות־הכונה ההולכת לפני הדבור ולאחריו, עמקות חשיבה ורחבות של יסוד־אמת, והנה מעט־ממעט מן המצוי בשירים אלה:

רַק חֶרֶשׁ תַּבְהִיק, תֵּעָלֵם

תַּעֲלוּמַת הֱיוֹתְךָ לֹא־מִכָּאן,

וּכְמִיהָה עֲצוּמָה לְלֹא־שֵׁם

תַּעֲטֹף הַמָּקוֹם וְהַזְּמָן,

וְתָצִיף בִּמְבוּכָה אֶת יָמַי:

אֲשׁוֹטֵט כְּבַחֲלוֹם הַנִּתְעֶה

לְחַפֵּשׂ, לְבַקֵּשׁ בְּשִׁירַי

רִשּׁוּמֵי תָּאָרְךָ לֹא נִרְאֶה.

או למשל:

הַרְחוֹקָה כְּפַעֲמֵי בַת יִפְתָּח בַּתְכֵלֶת,

הַקְּרוֹבָה כְּפָנָיו בְּיִחוּל וְדִמְעָה!

בְּדִידוּתִי כְּצַלְמְךָ, כִּדְמוּתְךָ אִי־נִגְאֶלֶת

שִׁיר לְךָ חָצְבָה נָאֶה כִדְמָמָה.

ועלי לצין עוד, ולו בדרך הכללה בלבד, את שלמותו של השיר “דפק על זכוכית חלוני הסהר” (ע' 143), את המזיגה עד תכלית של התוך עם הצורה, של הלך־הרוח ומעוף־המחשבה עם כל הבטוי, המאיר בשקיפותו את הפְּנים, כשם שהפנים מאיר אל כליו.

ו    🔗

איני זוכר מי הוא שאמר בדברו על המשוררת הצרפתית דה־נואי שהיא כולה השראה עליונה על הכרתה בכלל ועל הכרתה האמנותית בפרט, שגם היא השראה ולא שקול ובחירה, כרגיל; הקורא את י“א הפרקים של השיר “ארץ ישראל” לי. בת־מרים ישיג ויבין עד כמה נכון הוא ליחס אותה הגדרה מוצלחת על דה־נואי גם למחברת שיר זה; יצירה פיוטית זו בעלת משקל בלתי־שכיח היא בספרותנו; שהעיקר כאן היא בכל־זאת ההשראה העליונה ושהבחירה היתה על־ידי המשוררת רק משום שלא היה “צד שכנגד”, שצריך היה לשללו, שהשכינה נטתה בזה את חסדה הגדול ביותר למשוררת — אנו למדים מן הנשימה האחת הרחבה ואינה פוסקת, האופפת את היצירה ומחשמלת אותה לשלמות מטבע בריתה: איזו אכסטזה, כאכסטזה הדתית ממש, כאן, ועוד היא מֻבעת בקצב עולה ומכשף, שאינו נעכר אף לרגע על־ידי איזו התפרצות בלתי־שקולה! איזה גלוי של בינה באיתנים שהטביעו את חותמם הגורלי על ארץ אחת! איזו מחשבה מדינית־גזעית שבוטאה ע”י דברי־שיר צרופים! איזו קביעת־דמות לטבע בארץ הזאת, לרוח האקלים, שכמוהו כהשגחה פרטית! איזו אהבה שבהכנעה, שרק חזקים ומנצחים בעצם הויתם יודעים לקבלה! איזה הזדהות עברית כללית נאמנה ובלתי־שוגה לעולם ואיזו נעימה פרטית, אישית ליחסה של המשוררת אל הארץ וכל הקשור בה! איזו השגת־אמת על פרידה שלא היתה! — איזו השראת־רוח שהיא כולה כהכרה ואיזו הכרה שהיא כולה כהשראת־רוח! אך למה נוסיף ונמנה מעלות על אלו שמנינו כבר, — הלא אי־אפשר בשום אופן להסתיע במראי־מקומות, כי יש לקרוא שיר זה כמות־שהוא, כנתינתו מידי י. בת־מרים, והקורא בו ודאי שיבין ויסכים, כי העדר מראי־מקומות מעלה היא ולא חסרון.