א    🔗

יש ספר עברי אחד, שמחברו קרא לו בשם “עיר מקלט”, ובדרך של “הגיון” עד־הסוף, קרא לכל חלק — בשם “רחוב” (בהוספת מספר סדורי), ולכל פרק בכל חלק — בשם “בית” (שוב בהוספת המספר הסדורי), ובלי דעת, כמובן, עשה את ענינו מגוחך, אעפ“י שספרו רציני לפי כונתו וגם לפי טעמו בו; ואלו מי שקבע שמות עבריים לחלקי השיר וקרא לאחד מהם בשם “בית” — חכם ובעל־טעם היה, כי על־כן עמד בזה ולא המשיך, והשיר הנו שיר ולא עיר, כשם שהשורה ב”בית" שורה היא, ולא רחוב; ועכשיו צאו וראו מה רבה הברכה בזה, שחכם־השמות הנ"ל הסתפק ברמז בלבד, שהשיר יש בו עיקר חשוב כולל של בנין, כי אלו הוסיף לשרטט ולקבוע את פרטיו — היה מצמצם את חשיבותו של עיקר זה ולא מגדיל ומרחיב אותה; ואמנם, כל המעין ובוחן — ימצא, כי יש משורר הבונה את שירו בתים בתים, אם מעטים ואם רבים, הכל לפי הצורך והכשרון, אבל על כולם יחד הוא מעלה גג אחד; ויש שני — הבונה גג לכל שורה ושורה, ואלו השיר כולו אין לו אלא כמין סכך דל אשר לסוכה עברית כשרה; ואם ישאל השואל “מי עדיף ממי?” — הרי בעצם שאלתו זאת יוכיח, שאינו מבין לטעמה של היצירה, שכל עיקרה הוא בזה דוקא, שלעולם אין אתה יכול לקבוע חוק לטיבה, והכל בא לפי היוצר ואופי כשרונו; יש נותן כח איתנים במסגרתה הקפדנית של הסוניטה, — ואפילו בטבעתו הננסית של המרובע, ולעומתם יש נותן אותו כוח עצמו בפואימה בת ממדים רחבים, ובשום פנים ואופן אין לבכר את אחד על פני השני, וכל האומר שהראשון הוא חכם־הצמצום והשני אינו כן — טעות קשה הוא טועה, כשם שיטעה גם מי שיסביר ויאמר, כי השני כוחו עצום עד כדי כך שאין לתתו במטת־סדום; לעמקו של הענין הרי הסוניטה ליוצרה האמן כמוה כפואימה שלמה, ואלו הפואימה ליוצרה האמן — כמוה כסוניטה, ואין בהגדרה זו, כמובן, אף צל־צלו של פרדוכס, כי הלא זו וכן זו אינן יכולות לשמש מבחן אלא ליוצרן, ומי כסיל שיאמר ליוצר פואימה חשובה: “אדרבא, כתוב נא סוניטות ונדע כוחך?” ומובן שגם מי שידרוש את ההפך — גם הוא אינו חכם מן הדורש הראשון.

ב    🔗

י. בת מרים שרה בדרך הכלל בשיר אחד — הרבה תמונות בודדות, מחשבה אחר מחשבה, כל אחת לעצמה, וכמעט בכל שורה אתה מוצא דגש, אם קל ואם חזק; לאו דוקא על “חוט־שני” חורזת י. בת־מרים את בתיה בשיר, או שורותיה בבית, אלא על חוט־שבדמיון, והקורא שאין בו לכל הפחות שמינית־שבשמינית של דמיון פיוטי — יקשה ממנו למצוא את הקשר הכמוס שבין הדברים; כי גם אם י. בת־מרים מתכונת בעיקר לנושא אחד — הרי תמיד תמצא שיש לו לזה שובל־מלאכותי ארוך, ושנושאים רבים אחרים אחוזים בו ומצטרפים לעין תהלוכה חגיגית־צבעונית אתו; אין משוררת זו בודלת ומעגלת רעיון אחד ומוקדם לכל שיר משיריה, יען כי היא, אפשר לומר, משוררת של “רבות מחשבות בלב איש” ועצת (או מועצת) כולן — יחד תקום בשירה; קראו נא דרך משל, שני בתים משיר שלה (“דמויות מאפק” ע' 110) ותוכחו לדעת אם לא כמספר השורות כן מספר התמונות, או המחשבות, או הנושאים, ואם אין כל פרט כאן עומד גם ברשות עצמו:

אֵיךְ גָּבְהוּ הַיָּמִים, אֵיךְ נִעֲרוּ לְפֶתַע,

כִּבְנוֹת יַעֲנָה הַכָּנָף,

עָרִים, נְהָרוֹת וּשְׁקִיעָה מְקֻשֶּׁטֶת,

מַסַּע צִפֳּרִים בַּמֶּרְחָב.

אֵיךְ גָּבְהוּ הַיָּמִים, אֵיךְ שִׁלְּבוּ אֶת הַזְּרוֹעַ,

— אֱהָבֵנוּ, אֳהָבֵנוּ מְעָט —

מָוֶת, וְרֵיחַ יָרֹק וְגָבֹהְַּ

מְשַׁבֵּץ כְּטַבַּעַת אֶת הַיָּד

טבעי מאד הוא ששירים רבים של י. בת־מרים אין שמם מתנוסס מעליהם, ואולם גם אלה שכותרתם בראשם אינם אצלה בחינת חוף שאליו מגיע השיר, אלא חוף מוצא בלבד, שממנו ואילך — פתוח הים הגדול! ואמנם, השירה בכלל היא אצלה בחינת הפלגה מתמדת, הנשאת על גלים ללא תחלה ותכלית נוספת על ההפלגה עצמה. והמקום שבו היא עוגנת לא נבחר מתוך חשבון ותכנית מראש, אלא מתוך שהקסים והזמין לעגינה, שגם היא חלק בלתי־נפרד מן ההפלגה; אכן, סוף שיר של י. בת־מרים אינו סוף מוחלט, אלא יש בו משהוא כבר מראשיתו של ההמשך, של שיר שני; אם גם הדבר נראה כמשהוא מוזר, נכון הוא בלי כל ספק: — דוקא משום שכל בית בכל שיר אצלה כמוהו כשיר נפרד, אתה מוצא שכל שיריה יחד — כשיר אחד; ומי שמצוי אצל יצירתה של י. בת־מרים יודע בידיעה ברורה, כי הפרוזה, אם ביודעין ואם בלא יודעין, אינה בנמצא לחלוטין, לא בפתחי שיריה, ולא בטבורם ואף לא בסיומם, כי השירה — מזג התמיד הוא של י. בת־מרים.

ג    🔗

אכן, אין כלל בלי יוצא־מן־הכלל, וגם י. בת־מרים יצאה פעם מגדרי אפיה ויצרה שיר בן י"א פרקים, על נושא אחד, ממש, שהוא ציר שעליו סובבים הולכים כל הדברים, — התאורים, המחשבות וההתרגשות; הלא הוא שירה “ארץ ישראל”, שכל פרקיו, שכל בתיו, כל שורותיו וכל משפטיו — נוהרים אל נקודת־מוקד אחת, וכל השיר כמוהו כפואימה, אם כי בנינו אחר, כמובן; ועכשיו, הנה הופיעה יצירה שניה של י. בת־מרים, שנושא אחד אסף סביבו את כל מחשבותיה והרגשותיה ולוכד אותן לשלמות אחת; כי בואו נא וקראו בחוברת זו ששמה “1943, שירים לגיטו” ותראו בעין — רקוד־אדירים הוא זה מסביב לאיזו אש גדולה; כאן טושטשו התחומים בין יאוש לבין תקוה, בין בכי אישי לבין בינה הסטורית, בין זעם ואיבת־השונא לבין יסורים נסבלים בגאוה; כאן בטוי גבוה להרגשה שאין בטוי לאסון ולגבורת הקמים עליו גם יחד; מצד אחד —

אִתִּי אֶשָּׂא לָעַד בְּהֹלֶם־לֵב, בַּצַעַד, מַיְדַּנִיק וּטְרֶבְּלִנְקָה, הַגֶּטוֹ הַזּוֹעֵם.

ומצד שני —

אִם מַלְכוּת הִיא לֹא שַׂר וְלֹא חֶרֶב,

אִם גְּבוּרָה הִיא לֹא זֵר־נִצָּחוֹן,

עַצְמוּתוֹ שֶׁל עַמִּי הַמֻּכְתֶּרֶת

מְנַצַּחַת זְמַנִּים בֶּחָזוֹן, —

הפעם אין זו י. בת־מרים של תמיד, אלא אחרת, — סוערת, מסחררת, מערבבת שורה בשורה, עורמת בית על בית, באיזו דהר עצום, באיזה מחול שהכל בו, גם חיים וגם מות, אשר גורלה של אומה מזדקף ונראה לנו על אכזריותו והודו גם יחד; המשוררת עצמה תופשת את עצמה ומזהירה:

אַל תִּשְׁאַל פֹּה בְּהִירוּת מֻסְבֶּרֶת,

פֹּה הַבָּרוּר — כְּסוּפַת הַחוֹל.

כַּאן גַּם אַתְּ כִּסְבָרָה אַחֶרֶת

אֵי־מִי הֶעֱלָה בְּהִסּוּס הַקּוֹל.

*

כַּאן נָשְׁמוּ חֲרוֹן וָזַעַם,

אֶנְקַת סְחַרְחֹרֶת וְסוּפָה,

שֶׁאֵי־שָּׁם אֵי־אָז בִּצְלִילוּת הַדַּעַת

יִגַבָּשֵׁם אֵי־מִי לְשֵׁם תְּקוּפָה.

שירים שזעקה גדולה בהם, שהם מלאים יאוש ודמעה, כמובן, אבל לא פחותה מהם גם הנחמה וגם האמונה ביום גאולה שבוא יבוא, אבל גם זה וגם זה לא בקול דובר יבוטא אלא בזמר, בשיר. שוב ברקוד איתנים; בזרועות שלובות על הלב ובזרועות פשוטות, בקו ישר ובקו עקום, בעגול ובמרובע, בהמראה למרומים ובכריעת־ברכים על פני תהומות פעורות; כאן המחשבה שרה, הרגש שר, הבכי שר והשיר שר — וכולם שלובים ואחוזים זה בזה, והכל אופף אותך וכופת אותך ומשחרר אותך, פעם אתה שרוי בתוך חושך ופעם בתוך סערת אור, ואין ספק כי בהגיעך אל סוף־פסוק תהיה הרגשתך ממש כהרגשתה של המשוררת עצמה:

אַךְ נַעֲלֶה מִבְּהִירוּת וָשֶׁקֶט

קוֹלֵךְ נִשָׁא וְשָׁר, וְשָׁר,

עַל תִּקְוָה אֵין זְמַן, אַהֲבָה אֵין חֵקֶר

עַל שַׁלְהֶבֶת יָהּ שֶׁבַּמִּסְתָּר.

ואלו שלהבת השיר הזה — גלויה לפנינו, כל־כך גלויה.