רקע
ישראל זמורה
שני ש. שלום

 

א    🔗

התאריך המוקדם ביותר, הרשום מתחת לשיר ב“ספר השירים והסוניטות” לש. שלום הוא של שנת תרפ“ד — ונמצא שהאיש אזרח שירתנו הוא זה עשרים שנה; ואעפ”י שקולו בדברו רם מתמיד, ואם כי צבע לבושו בשירו ססגוני וחזק, ולמרות זה שאינו גם מן הנדירים בהופעה בדפוס, ושוב: אם כי לפי יחוד אפיו וגם מחמת יכלתו וכשרונו מקומו מבצר לו — אין לומר, שהוא מן העולים ראשונה על דעתנו ולשוננו במנותנו את המשוררים החשובים במעלה בדורנו זה; וכשאנו בוחנים ושואלים מפני מה הוא הדבר כך, אין לנו אלא תשובה אחת בטוחה — יען כי חלקו שלו לא שפר עליו, משום שכוחו בגבולו בלבד לא נעם לו ולא הביאו על ספוקו; לא זה שמה שיש בו לא טוב עוד, חלילה, בעיניו, והוא בא להגבירו, לחזקו ולחשלו, אלא מה? — כל מה שיש לו, לא די בשבילו; כי הנה כוח וגבורה יש בו להיות המשורר (בהא הידיעה ממש) של יצר־הרע דוקא, משום שיש בו אצילות של חוטא החוזר־בתשובה ומחמת זה שהוא מרגיש את החטא, הריהו נבהל מחטוא ובשום אופן אינו יכול שלא לחטוא; ואמנם, יש איזו דתיות עדינה בשירי־החטא של ש. שלום, כגון ב“אשה” (כליל סוניטות) אשר בספר הנ“ל (ע' ר"ה); כל שורה כמעט בשירים אלה יש בה מכוחו של געש ושל פרץ מתהום, ובכ”ז מלווים הדברים גם רנת־עינות; כל משפט כאן מלא ממש ממה שיש בו, וכשאתה נוטל זאת לעצמך מתוכו — מתגלה לך, שיש עוד משהו:

אֲנִי עֲרֻמָּה וּשְׁחוֹרָה וְעוֹרִי כְמָסָךְ עַל

שַׁלְהֶבֶת,

שְׁעָרִי מְפַזֵז בֵּין שָׁדַי וְסַלְסֶלֶת פּוֹרֶצֶת מִפִּי,

הַמַּיִם מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּבְאֶמְצַע נִצֶּבֶת אֲנִי —

הַבֵּט מִזְּבוּלְךָ, אֱלֹקִים, בִּתְּךָ בַּתֵּבֵל מִשְׁתּוֹבֶבֶת!

וְהַבֵּט: בָּאֲגָם הַשָּׁקוּף גְּוִיָּתִי מֵאָפְלָהּ מִתְפָּרֶדֶת,

וּבֵין בָּבוּאוֹת וּצְלָלִים לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מְרַצֶּדֶת.

הלא זהו הדבר, — אין חטא ראוי לשירה, אלא אם כן יש בו מניה־וביה גם מן ההתחטאות, ודוקא מכגון זה גדוש כל שיר משיריו הטובים של ש. שלום; עוונות כאן כעבותות, לא רמזים קלושים, לא קריצות־עין ערמומיות, לא ריר הנוזל מן השפתים אלא עבירה ממש, בעוז של גוף, בכוח של חומר ממגר וממעך, כאש גדולה, שורפת ולוחכת, מוסיפה והולכת; ומפני זה יש כאן גם אהבה־של־מעלה, רוח טהורה החובקת אותנו ברחמים גדולים, ברצון להעניק אושר:

רַבִּים הַגְּבָרִים בָּעוֹלָם וְאִישׁ וּמְשׂוֹשׁוֹ הַקָּבוּעַ;

יֵּשׁ מַצְנִיעִים וּבָאִים וְהֵם רַכִּים וְטוֹבִים כְּעוֹלָל,

יֵשׁ שֶׁמְאַשְּׁרִים בִּדְרִיסָה, שֶׁכּוֹבְשִׁים וְלוֹפְתִים כְּמוֹ גַל —

רַבִּים הַגְּבָרִים בָּעוֹלָם, שֶׁלִבָּם לִי יָנוּעַ.

כי יצירה אצל ש. שלום אינה נגזרת אלא מיצר־הרע, שבכוחו ובכשרונו ובזכות אפיו המבורך הוא הופכו ליצר־טוב; חטאו מחַטא, ממרק, מרומם; ב“שביל” הזה — דרך־המלך שלו, ב“פנה” הזאת — כרו הנרחב, ביחודו כאן — כללו הגדול; והאם לא מענין הדבר, שהסוניטות של ש. שלום הן הטובות בין כל שיריו? האין אנו למדים מזה, שהוא זקוק לכבלים חזקים, לחוקים ולמצוות ולא לחופש ולמקרה, לא למרחב ולתנועה כרצונו? אכן, גם מחזור השירים “את” יש בו ברכה לא מעטה, ושירים אחדים ביניהם מהודקים ונאנחים כמעט תחת עול הכוח שהושם עליהם; מה שאין כן בשירים שקצבם קל ונוח, שנשימתם קטנה ופשוטה, — ש. שלום רואה עצמו אז כמו בתחום של הפקר, והוא עושה בלי בקורת, בלי יראה ובלי דרך־ארץ; זהו משורר שרק מפחד תרי"ג הוא נוהג בכובד־ראש ומאמץ את רוחו שתתן מה שהיא מסוגלת לתת.


 

ב    🔗

לפי חסרון הכוח הגלום בשירי הספר “עולם בלהבות” (ולא רק מהם), הננו למדים לדעת כי לש. שלום יש גם יצר קטן: — להיות משורר האקטואליות; לא בכל השירים האלה יחד, ואף לא באחד מהם לעצמו — מצוי משהו ממשהו שיהיה בו משום שירה; ואין כל ספק בידינו, כי הכאב בלבו של ש. שלום מן המאורעות בעולמנו ובעולם — גדול בהרבה וחזק לאין שעור מן הכאב המבוטא בשיריו; הנה הם חרוזים על חוט כרונולוגי ומנינם כמנין הנהוג בדברי סטטיסטיקה, ובשום אופן אין כאן מזעם של תוכחה ואף לא מן ההתיפחות שבקינה עברית; והאמנם לא התכון המשורר אלא להוכיח לנו מה גדול צערו ומה רבו צרותיו — על ידי זה דוקא שהוא מעמידנו על חוסר־האונים השירי שלי? האם לא להג מחורז הוא זה, המתגלה לנו בשורות כגון:

מִכָּל גֹּרֶן בִּשְׂדוֹת עֵבֶר,

מִכָּל אֹהֶל וְסֻכָּה

מִצְטָרְפִים יוֹרְדֵי אֶל קֶבֶר

לַשּׁוּרָה הָאֲרֻכָּה.

או:

צִפָּרֵי בַּרְזֶל, טַיֶּסֶת.

אֲדָמָה מֵאֵשׁ נִפְחֶסֶת.

מְטַר גְּוְיוֹת, רָאשִׁים, יָדַיִם.

אִי שָׁמַיִם!

וכדו' וכדו' — כל ק“ח העמודים שבספר! גם דברים שאינם מחורזים נכתבים ברשול כזה, ברפיון עצלני, בקהות בטוי, המשתרע כאן מתוך יהירות של אדם האומר: “אני עושה את חובתי!” אכן, אפשר גם לקבל את ההסברה האומרת שמשורר חיב לתת את עטו לכאב של הכלל בשעתו ממש, — אבל גם הסוברים כך הן מתכונים שהעט יהיה אז תותח, רובה או לכל הפחות — אקדח, ולא מחט פגומה, לא סִכה כהה: כי מה הטעם ומה ההקלה, ומה העדוד ומה המחאה ומה סתם רגש — בשיר “חניתה” (למשל) אשר בע' מ', בן שלשה בתים, שה”טוב" מהם הוא:

— הֵן אָבַד הַכֹּל, וְעַתָּה

הֲגַם פֹּה לֹא נִבָּנֶה?

— "אֲדֹנָי, אַתָּה יָדַעְתָּ,

אֱלֹהִים, אַתָּה עֲנֵה"

לא חורון אנו מוצאים כאן, אלא חוסר כל צבע, — כל רגש מטושטש, כל בטוי דהה; הקול חלוש וכמוהו כצפצוף וכמלל של תינוקות־מבית־רבן, ואולי גם פחות מזה; וכיון ששירים אלה, שנתפרסמו כל אחד בשעתו בעתון מן העתונים, — נאספו יחד בספר, הרי שיש בזה כבר משום שקול־דעת והחלטה מפורשת, שיש כאן משום אספקלריה, וכי נועד להם איזה יעוד: לחנך, נגיד, את הדור; ודוקא משום־כן אין לעבור על כך באדישות ויש להגיד את הדעה ואת הרושם בפה מלא: תעודת־עניות הוא ספר זה לא רק למחברו, אלא לכולנו על־ידי עצם האפשרות של אסיפת הדברים ופרסומם בקובץ מיוחד; לא כך מרגישים ולא באופן זה “מוכשרים” משוררים עברים לבטא את אשר הם מרגישים “במצור” ו“בהמוט ארץ” (שמות מחזורים בספר!)! זו רק קריקטורה, זה השארז' של שירה אקטואלית בישראל! יש שירים עברים אחרים — רבים מאד, של משוררים רבים ושונים, שנתפרסמו בבמות שונות בכל שנות הצרה והאימה האחרונות, הם חזקים, והם מלוטשים, והם כמו תוכחה, והם כמו קינות, והם כמו תפלות, אלא שלא אספו אותם ואין לאספם עוד, כי לא הגיע המועד! לש. שלום יש כשרון־שירה בלתי־שכיח, יש לו אופי ויש לו כלי בטוי, אבל אין אלה יפים, כנראה, לשמוש של יום־יום. ואינם טובים להוציא לפועל החלטה (ואפילו כונתה טובה ומובנת) לעשות למען הכלל; שירה אינה באה על ידי הפשלת שרוולים ולא על־ידי נעור מן השרוולים; על כאב ועל אסון אין חורזים אלא אם החרוז הופך חרב מתהפכת; אם השיר אינו מעלה את עצמת הכאב במציאותו הרי הוא מוריד אותו! אין דבר טרגי בעולם מן המחזה שאדם הקרוב למת — עומד וחופר לו קבר, כדי להחביאו, ולא להניחו בראש חוצות! הקינה היא תמיד העשירה בשירות ישראל, ולא העניה שבהן, פאר והדר מלכותי בה ממש כבשיר האהבה! ההפסד אינו יכול להיות חלוש ודל; הוא דוקא גדוש תמיד הפלגה, הוא עולה אל הדיוטה הגבוהה ביותר, לשם זניקה לתחתונה ביותר, כדוגמת הקינות העבריות המסורתיות שלנו, החל מ“איכה”, ואפילו כדוגמת ההספדים אצל הגויים; קראו נא, למשל, את ההספדים הצרפתיים (בפרוזה) של בּוסי — ותוכחו; שיר מספד צריך להיות חזק כשתיקה בבית המת, או נורא כהטחת ראש בכותל! — “שביל הזהב” — אין כאן ולא צריך להיות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47260 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!