רקע
ישראל זמורה
שירת סוד בנגלה עמוד

 

א    🔗

יש משוררים, מן המפורסמים בספריות העולם, הבונים את שירתם, — אם בהכרה ואם מחמת יצר־יוצר בלתי מוכר לעצמם — על יסודה של “פרוזה” דוקא; ומובן מאליו, כי סימנה של שירת־פרוזה זו אינה השורה הארוכה בלבד, אלא גם ובעיקר — המשפט הרחב והגלוי, המדיר עצמו מן המלים הסמליות, מן הסמלים בכלל, והוא מכנה את הדברים בשמם הפשוט, ואם אפשר שיהיה להם גם טעם “פרימיטיבי” — מה־טוב; מניעו הפנימי של ענין זה מחוור לנו, והוא במדה מסוימת חלק מנפתוליהם של משוררים רבים בעלי אופי וכוח, הרוצים כאלו להוכיח, גם לנפשם הם, כי סומקה של השירה אינו סומק של “צבע” הבא מן המלים הפיוטיות, אלא ממש סומקו של דם הנוזל בעורקיה; לשם “הוכחה” זאת — משתדלים הללו לטול משירם כל סממן החשוד ב“פיוטיות” יתרה, כל מלה נוצצת במיוחד, כל חרוז מפתיע; והרי הם כמו אומרים לעצמם: אם יש מן הפואֶסיה ברגשותי ובמחשבתי — מן ה“פרוזה” תאיר נא ותבליט את ישותה; ר. מ. רילקה כִּוֵּן לכך את כל כוחות כשרונו הגדול, ואפשר לומר עליו, כי עמל בכל מאודי נפשו כדי ששירו יהיה לבוש מחצלות פרוזה דוקא, ואעפי“כ לא הועיל לו הדבר בהרבה, כי גם מלותיו היו מלות של שירה, עד שנהפכו והיו למעין תורת שירה בדורו; אין ספק, כמו־כן, שגם גתה, בימים הלא־קרובים ההם, בקש את השלמות בדרך הזאת, אם כי פחות בכונה תחלה, אלא יותר מתוך חוש ובחזקת טעמו המעודן בחכמת השיר; אין כונתי, כמובן, לומר בזה, כי דרך שירה זו, הבאה להבנות מן הפרוזה, משותפת לכל המשוררים הטובים, כי הלא גלוי וידוע שמשוררים רבים וכן חשובים התבדלו בכונה מכונת מכל “אבק” פרוזה ואעפי”כ לא פגמו ביצירתם, כגון ש. בודלר וס. מלרמה בצרפת, ס. גיאוגרה בגרמניה, ועוד; ומובן שיש גם דרכי־בינים בנקודה זאת, ומתגלים כל מיני מינים של מזיגות בין היסודות ה“יריבים”, ועל־כן ראוי הענין ליחוד של שקול ונתוח, ואלו כאן לא פתחנו בהנ“ל אלא כדי להטות את תשומת־הלב אל קו יסודי אחד בשירת אברהם רגלסון, אשר בספרו “אל האין ונבקע” הלא היא הפרוזאיות שבכונה תחלה או כמו שהוא עצמו מכנה אותה, בדרך אגב, באחד משיריו: “אדבר סוד בשפת הנגלה”; ואמנם, אעפ”י ששירה אהובה עליו, ואפילו מורגש אצלו קורטוב של גאוה והתגנדרות בזכותה, — הרי אורגנית לו היא גם זו השאיפה שאצלו: — לראות ולהראות — כי לא בו מקור השירה, אלא בדברים המושרים; יען כי לפי תפיסתו — כל תופעה וכל עצם שירה הם, בלי צורך של ציון מיוחד, ובלי הכרח של הדגשה כל שהיא.


 

ב    🔗

ממילא מובן כי משורר בעל השקפה והרגשה מן הסוג הזה אינו בורר את נושאיו, אלא לוקחם באופן של כל הבא־אל־היד, יען כי בפרט אחד הוא מוצא את הכלל, וכל נקודה זעירה שהוא נתקל בה, נקודת־אחיזה היא לשלמות הקוסמוס כולו; אכן, כלים לתפיסה קוסמית יש יש לו לא. רגלסון והעובדה שהושפע בראית־עולם זו ממיטב השירה האנגלית בכלל, ומזו של וילים בלק בפרט — אינה גורעת, כמובן, ולא־כלום מעצמיותו של המשורר הזה ולא ממקוריות יכלתו; וכי אין אנו יודעים משוררים עברים אחרים באמריקה, שבקשו להיות מושפעים משירת אנגליה ובקשתם לא הועילה להם במאום, ואין שיריהם אלא כמין קוף של שירי בלק, קיטס או ויטמן; והלא ברור לכל מבין, כי רשומה הנכר של השפעה טובה כזאת — ברכה בה בשביל שירתנו, שלא נתבשמה עד עכשיו אלא מעט מאד וממרחק רב מניחוחם של גאוני שירתה של אנגליה, שרק גדולי־כוח לעצמם ובעלי־אופי מגופם עשויים לקלטה, לעכלה־כמו, ולגדל את פרים על פיה וכדוגמתה למופת; הנה יודעים אנחנו, דרך משל, כי המשורר המקורי והגזעי ביותר בלשון הרוסית, א. פושקין, הושפע במדה עצומה מבירון ושלי, אלא שההשפעה אעפ"י שהיתה גלויה ומפורשת, נשכחה ואיננה עוד אלא ענין לחוקרי דרך־יצירתו של משורר זה, ואלו שיריו הקטנים, כפואמות הגדולות שלו, מפורסמים ועומדים בתוקף מקוריותו של יוצרן; לאחר פושקין היו בארצו שוב משוררים חשובים, מהם (פֶט, טיוטצ’ב), שהושפעו בעיקר משירת גרמניה, — מגתה ושילר, — ומהם — משירת צרפת בעיקר (ברוסוב, בלוק, ואפילו פסטרנק); ושירתנו העברית יונקת זה יובל שנים ויותר את השפעתה — פעם משירת רוסיה ופעם משירת גרמניה, ואלו היסודות הפיוטייים הצרפתיים והאנגליים, גם במקום שהיה נסיון לכך, הרכבתם לא עלתה יפה בקרבנו, ורק משום, שלא נזדקקו להם משוררים בעלי שעור קומה לעצמם; והלא אין ספק, כי על־ידי כך הוחסרנו ימים רבים מטפוח תכונות, הלכי־דעות וסממני־אמנות, המצויים אצלנו בכוח, כמו אצל עמי־תרבות אחרים, אלא שחסרה היתה דחיפה ומדת עדוד, כדי שאלה יתגלו בפועל של יצירה שירית; בכמה מטעמי שירתה של צרפת, — עד כמה שהעבריות מסוגלת לקלוט, בדרך־הטבע ולטובתה, את יסוד הגַּליות העליזה־הבריאה — זכה אותנו נתן אלתרמן, שהשכיל למזגם עם יסודות אחרים שהם יסודות עבריים ויסודות של עצמיותו; והפעם מיטיב עמנו א. רגלסון, שכשרונו הפיוטי מקורי אצלו והוא בעל עיקרים עצמיים, מדמו ומאפיו, בחזרו אחרי המוזות של גדולים וטובים באנגליה, הקוסמים לו, והם שהעלו בתוכו יצרי־יצירה, נוספים על היצרים שנולד עמהם, וכולם יחד הולידו ונתנו את הטוב והיפה בחדש שאנו מוצאים בספר “אל העין ונבקע”.


 

ג    🔗

כמה מענין הדבר, שמשורר זה, בעל הלך־רוח קוסמי ובעל שאיפה לקוסמיות, פותח בשיר על מותו של ביאליק (“על איש הכוכבים”); הרי שתיכף ומיד אסיר־אמן אתה לאיש, שאינו “מרחיק” את העדות לדבריו, לדעתו ולרגשו; בבת־אחת הוא מגלה בשירו זה מה צער יש בעולמו ומה חדוה ממלאה את חייו; הן כה דבריה של האדמה אשר קבלה לתוכה את גופתו של המשורר הגדול:

וְהוּא תַּם עִם רֶמֶשׂ וְעִם צִיץ־עֵשֶׂב

עִם יָרֵחַ סוֹחֵב יַמִּים, וְרִנַּת כּוֹכָבִים חֲרִישִׁית

*

נִשְׁחָט יוֹם־יוֹם בִּזְרִיחָה וּבִשְׁקִיעָה,

מֻצְלָף זִיקֵי־מַכְאוֹב לָצֵאת וּלְהָאִיר,

גַּם כִּי חָרְבוּ מִקְדָּשָׁיו,

גַּם כִּי עָיֵף מְאֹד.

וְהוּא בְּשִׂמְחָה נָשָׂא אִשּׁוֹ וְעֵצָיו,

בְּאַהֲבָה נָתַן אֶת כֻּלּוֹ לְיַחֵם וּלְהָזִין,

שֻׁתָּף לְתַפְקִידֵינוּ הַכְּמוּסִים.

כמה אהבה אנושית, פיוטית־נשגבה, הערה א. רגלסון לתוך טורי שיר זה, כמה בינה טובה, קוסמית באמת, תלה על גזע של ליריקה נקיה; וכמה הוד של אמת צנועה, אבל לא קטנה, שוה לרצונו המובע בסיומו של השיר הזה! בתוך ה“משפחה” מצא לו את הקוסמוס, וכאן הוא מחפש את אושר התמזגותו שלו אתו; ראו נא והביטו איזה ים של שירה רועש באפיקיה של הפרוזה אשר בשיר הזה, כמו גם בשיר “פלא הגמלים” שאחריו, שהרצאתו ספורית כל־כך: “סחה לי בת־מרים השחורה והדקה מתל־אביב, בת־מרים גבוהת־המצח” וכו' וכו'; ואל נא יטעה הטועה כי סגנון של אידיליה הוא הסגנון הזה, כי אין לך רחוק כא. רגלסון, משלות נפש או משלות־דעת, המניעות את עגלת האידיליה; אדרבא — כל דבר מדבריו, גם כשהוא עגול וחלק, נושא קרבו איזה אי־מרגוע, והוא תמיד בחינת שאלה ובעיה, ולא מענה ותשובה; קראו נא, למשל, בשיר “הדבק”, את התאור הפרוזאי דלהלן, והוכחו כמה מרעש־אדמה יש אצלו אפילו בציור־הסתכלות בנוף:

וַדַּאי יֵשׁ עֲשָׁבִים מִקְרוֹסְקוֹפִּיִּים

בַּחוֹלוֹת,

יוֹנְקֵי טַל־עֶרֶב וּמְמַעֲטֵי עַצְמָם מֵחֹרֶב־יוֹם,

וְהָעִזִּים הָרְעֵבוֹת חַדּוֹת־עַיִן לְגַלּוֹתָם,

כִּי שָׁם יַנְחֶה הַבֶּדְוִי אֶת עֶדְרוֹ.

גם אם אינכם יודעים את המשכו של שיר זה, וטרם עמדתם על המוסר־השכל היוצא מן הנוף המתואר כהנ“ל, ועד שתלמדו את הלקח על טוהר־מעשים ועל צדק ומשפט־מישרים הנדרש מעמו בציון, — מן השורות הללו בלבד תחושו את עצבנותו הפיוטית של האיש; כי אעפ”י שבעל מחשבה הוא א. רגלסון, ואם כי יש בנין וקומה למחשבתו, אין הוא פילוסוף, שרעיונו קבוע עמו, מוגמר ומהוקצע, ורק שהוא מתאמץ לבטאו עד קצהו, בדרך זו או בדרך אחרת; הלא גם מחשבה שמשורר זה קבע לה כבר צורה, וגם הביעה פעם ופעמים, ואפילו אינו מוסיף עליה ולא יוסיף עוד — לעולם אינה מוגמרת אצלו, ואתה מבחין בה הסוס וספק; ולא שסקפטיות יש כאן, אלא בפרוש — אי־מרגוע, שהוא גם דוי וגם הנאה כאחת; הרי שעיקרו של הדגש אצל א. רגלסון הוא בכל זאת על השירה שבאפיו, ולא על מחשבתו, אם כי משקלה נכר וגם היא מושכת אותנו לחבלי ענין; ואני אומר זאת בפרוש לתהלתו של המשורר, שאינו צֶרֶבְּרַלִּי, אם כי יש והוא נראה כזה, ואפילו עצמו היה נהנה להוראות כזה.


 

ד    🔗

הקורא בספרות אמריקה מופתע מן העובדה, שארץ זו השטופה מעשיות ומעשים לשמם, מצטינת במדה לא פחותה, אולי, גם בנהיה אחרי אגדה (האם אין גם המעשיות אצלם אגדתית משהוא?); מטבע הדברים הוא, ששתי שכבות ציביליזציה, הפרימיטיבית ביותר והמפותחה ביותר בהשגיה הפרקטיים, המצויות שם וחיות בכפיפה אחת, — תקראינה לחיים גם יצירות, שאתה מוצא בהן מזיגה חדשה, שאינה נמצאת אצל אחרים; ולא רק לונגפלו הוא לנו מופת לגלוי מענין בנקודה זאת, אלא אפילו ויטמן, שהוא כמין משורר וחוזה של גורדי־שחקים, הנהו מגלם אותה שעה גם את הפרימיטיב הגדול אשר ביער־עד; וגם אצל א. רגלסון, לא רק בשירים כמו “ערפל בכרם מרתא” ו“גשר הסלע”, שהם על נושאים אמריקניים, אתה מוצא את המזיגה הנ“ל, אלא אפילו בשירים מופשטים־אידיאולוגים כ”שיר התקון“, ולא כל שכן בפואימה הבראשיתית־עברית “קין והבל” — הנך תפוס בחבלי החדוש של מזיגה זאת; אכן, הלשון העברית בדורנו כאלו נוצרה ועומדת לשם שירה מן הסוג הזה, ובידי משורר בעל כשרון ואופי כא. רגלסון, בעל חוש מעודן לגבי מלה כתובה וטעמה, מתגלית לשוננו בשירים אלה בגון נוסף, שאור ואופל של מסתורין משמשים בו לא לסרוגין, אלא בבת־אחת; ושמא כדאי להביא כאן, לשם סיום, קטע אחד מ”שיר התקון" אשר בספר “אל האין ונבקע” (זה הצרוף המקוצץ באופן מוזר ממשפטו הנפלא של שלמה אבן־גבירול — “קרא אל האין ונבקע”), המראה, אם לא להשתמש במשל באופן שטחי־מלולי, מה כסופיו של א. רגלסון כמשורר, שהוא שר אותם לכבוד יובל מ“בראשית”;

וְתַנִּינֵי בְרֵאשִׁית שָׁאֲגוּ וְחִצַּצְרוּ

בְבִצּוֹתֵיהֵם —

יְסוֹדוֹת־תֵּבֵל מְשֻׁבָּשִים נִגְלוּ וְהִשְׁתַּעְבָּדוּ,

וְהַתֹּהוּ הַקַּדְמוֹן הָרוֹבֵץ לְפֶתַח הַיְּקוּם

וְשׁוֹלֵחַ זְרוֹעוֹת לְבַלְבֵּל מִשְׁטַר הַכּוֹכָבִים, וְחַיֵי אָדָם

לָהֹם,

הֻכָּה, הָדְבַּר, הוּשַׁת לִפְעִימוֹת־שִׁיר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!