רקע
ישראל זמורה
יצירתו של ש. י. עגנון

 

א    🔗

עצם ההגדרה של אמן אינה באה אלא לגבי מי שהוא בעל סגנון מיוחד לו, במדה זו או אחרת. איכותם של הסגנונות השונים, ההפרשים, הנגלים או הנסתרים, שביניהם — הם נושא מיוחד לנתוחים והשואות ומדת האהדה או אי־אהדה לאחד הסגנונות רשות היא, כמובן, לכל מבקר, ואין הפליתו, לטובה או לרעה, פוגעת בעצם ערכו של האמן אלא מעידה על אפיו וטעמו של המבקר.

ואף על פי שכל סגנון של אמן — מקורו בבנין נפשו ומהותו, שעליהם חלה במדה רבה הבחינה של “מטבע בריתו”, — בכל זאת אין סגנון זה יפה וחשוב חשיבות יצירתית, אלא אם כן נעשה הוא גם בחינת רצון וכונה לבעליו, ממילא גם כלי הנתן לשכלול, ללטושים ושנויים עד כדי מדרגה, שסגנון זה עצמו כולל בתוכו כמה וכמה צורות וטעמים, והוא נראה מרובה־פנים באחודו ומורכב בפשטותו ובהירותו. משקלו של סגנון זה כשלעצמו ויחסו לגבי משקלם של שאר היסודות שביצירה, המתמזגים בו — הם הקובעים את עצם היותו של האמן, את מקום יצירותיו ואת ערכן בכלל ובפרט.

ואם בחינת הסגנון מכריעה אצל אמן, שסגנונו מיוחד לעצמו מתחלתו, — לא כל שכן שמכריעה היא אצל אמן, שטעם סגנונו כטעמו של סגנון הכלל, ואלו הוא עצמו כופה רצון על יצירתו ומצוה עליה, כביכול, סגנון של הכלל; אין בעל סגנון זה מבטל בשום צורה ואופן את טעמו או ריחו של סגנון הכלל, ואף־על־פי־כן הוא משנה אותו שינוי עצום, בעשותו אותו דוקא לסגנון היחיד שלו. מעשה־“מרכבה” שיש בסגולו של סגנון כזה — ברור ומפורש: אף על פי שבעל הסגנון הזה הוא בעל־“אני”, — בכל זאת דבק הוא בעיקרו של סגנון כללי דוקא, משום שמכיר הוא את יסוד נפשו, עומד על כל סתריו כעל גלוייו, ואולי יותר מכך, — כי סתרים אלה הם המושכים אותו, ומהם הוא בונה את סגנונו; ואף על פי שראש הצרופים של סגנון זה הוא בשבירה היסודית של סגנון הכלל, — הרי אין שבירה זאת משמשתו אלא אם כן הסתיר את עצם השבירה והעלימה מעיני הזר והוא נוהג מנהג של אצילות בשנויים לטובה, בתוספת הדקויות שלו, — והוא תולה אותם בצוארו של סגנון הכלל, והם נראים כעדיו מאז ומתמיד. אמן בעל־סגנון כזה צריך שיהא מבורך בהבחנה עמוקה בהבדלים של חשיבה ובטוי אצל הכלל ואצל הפרט, זקוק הוא למדה גדולה של אורך־רוח אמנותי־אומנותיי, לעבודה רבה וממושכת, שהנאתה בה בעצמה ולא בלאחריה, שאם לא כן לא יגיע לעולם אל ה“לאחריה”. ומובן, שגם הבקיאות הגדולה, ההליכה דרך מבוכים ארוכים של נסיונות, המפוזרים על שבעים ושבעה שבילים וסמטאות של יצירות הכלל — הנן הכרח לאמן זה, כדי שלא יטעה ולא ישלה את עצמו טעות והשליה, שפגיעתן מסוכנת מפגיעת טעות בסגנון אחר.

סגנונו של ש“י עגנון הוא סגנונו של כלל, אשר ככל סגנון של כלל הוא מורכב מגדלות שבפשטות, אבל פשטות שדבקו בה גם הרבה סיגי־להג, ועל כן משובש הוא במכשולים שלסלוקם יש צורך בכח של אמן בעל טעם מדוקדק. אכן, סגנון כללי זה, שש”י עגנון עשהו לסגנון יצירתו — שקוף מאד, כי מטוהר הוא מן הסיגים הנ"ל, והוא הקובע את מקומו המבוצר לו כמספר מקורי בספרות העברית. הוא כבש סגנון של דורות, כבוש כמותי ואיכותי, הפליא להפקיעו לרשותו היחידה, לחשלו על־ידי רקוע ורדוד דוקא, וממתכתו המדוקקת טבע מטבע כבדה ונבדלת לעצמו, שאינה נתנת לזיוף, עם כל פשטותה ומעוט בליטותיה.

משונה הוא דבר זה, אבל נכון: כוחו של סגנון זה הוא במונוטוניות שלו, בזרימה חלקה ללא השמעת קול קלוח; בזה כוחו, אך בזה גם סכנתו: סכנת השעמום, — אלמלא ידע בעליו את סוד נגוניותו הפנימית, אלמלא ידע לצקת מוסיקליות גנוזה זאת בשורותיו הארוכות, ללא סימני הפסק רגילים, אלמלא היה כוחו רב לו לשנות את תוי הפנים של סגנון זה מספור לספור, לשוות לו הדים מראש לצלילים עולים ויורדים, בעלי ניואנסים שונים ומעוררים, המסותרים ונשמעים רק לבעלי חוש שמע חד. לא בלבד הסגנון של “הכנסת כלה” שונה מסגנונה של “גבעת החול”, גם סגנונה של “הכנסת כלה” נבדל מסגנון “והיה העקוב למישור” (מלבד שנוי שבבגרות) וכן של “ספור פשוט” לעומת “גבעת החול”. אבל כל אלה הם פרט למסגרת אחרת.

אכן, בחינה מענינת נוספת לסגנונו של ש“י עגנון שהוא עשהו כמין אספקלריה גבוהה בטרקלין, כלי מפואר שיש בו משהו מן החגיגיות שבמותרות, שמינית שבשמינית ממעשה שעשועים, מין קפריסה יקרה ונאה של גביר בעמיו, ולא לחם חוקו של אדם סתם, אם כי הוא מעלהו על שולחנו הערוך יום־יום ואוכלו כלחם חוק דוקא; אכן, החודר לנקודת הפנימיות של יצירת ש”י עגנון, בבקשו לעמוד על עולמו המיוחד, על דרך חשיבתו, על גופי יסודותיו כאמן חיים של יהודים בני אקלים זה שהוא אקלימו של האמן עצמו, אכן, הלומד ומכיר לדעת את שרשי יצריו (והיצרים הם תמיד כמעט מושכל ראשון, אם לא יחידי, ליצירה) — ימצא, שסגנון זה, שעגנון בחר בו הוא גם סגנון שבהכרח הטבע, סגנון שהוא מחויב לו מעצם גורלו ליצור בכלל וביחוד מעצם כונותיו כלפי חוץ; כי סגנון שש“י עגנון נקט בו (ונוקט בו), — גם בשעה שהוא סגנון כלל ממש וגם בשעה שהוא משמש סגנון יחיד — עיקרו הוא בזה, שאין תוכו כברו; שמא אין טעמו אלא דוקא בזה, שה”חוץ" שלו מצווה לשמש מסוה פסיכולוגי (אצל עגנון — מסוה אמנותי) ל“פנים” שלו. כוחות ויצרים ראשונים וגדולים, גם מאלה שהיו כמסופר במדרש מאבות ה“נפילים” וגורמי ה“מבול”, אם ליצירה נועדו, אם נועדו ללבוש אמנותי בכלל וביחוד — עברי, וביתר יחוד על־ידי אמן מאפיו של ש“י עגנון — רק סגנון אחד יפה להם, סגנון של התחסדות בריאה, שהיא כאצילות, התעדנות, שהיא אב העדינות; הלא לתאור יצרים דומים בפרובינציה צרפתית אחת — בחר לו בחירה מוצלחת מאד רומן רולן, סגנון מיוחד ודומה בשביל “קולה ברניון” שלו. וזה כוחו של ש”י עגנון, שהצליח להסתיר, אולי גם מעיני עצמו, את יסוד ההכרח הגדול הזה שביצירתו, שמשום ששרשיה יונקים מלשד האדמה — תהיה צמרתה מזדקפת כל־כך מול שמים גבוהים (בעיקר, במובן המושאל).


 

ב    🔗

תוכן ספוריו — אם נביא בחשבון־ההערכה את מספר הנפשות החיות בהם, — רבגוני מאד, “יריד”יי ממש; לפעמים נראים ספוריו כמין פנורמה, לפעמים כמין פנאופטיקום, ולא בלבד יצירתו בכלל הכמותי מצטרפת ל“יריד” כזה, אלא גם הנפשות מספור עגנוני אחד עשויות לשמש חומר ובית־אב לכמה ספורים עשירי־נפשות לסופרים אחרים; דוגמה לכך הם לא רק “הכנסת כלה” ו“ספור פשוט”, שהם גדולים בהקפם, אלא גם “בנערינו וזקנינו” ו“בלבב ימים”; שמא משום שכל החיים האלה, שעגנון הוא פתחון פה אמנותי להם, היו חיים שבהמון “יריד”י מתמיד (עגנון מזכיר כמה פעמים את ה“יריד” בספוריו, ופעם או פעמים קבע לו גם תאור, בחינת “גבור”, ב“הכנסת כלה” ועוד); גם חיי בית־המדרש, גם חייו של אדם יהודי בביתו היו רשות הרבים; נדמה לי, כי נכונה תפיסתו של עגנון בקבעו את עיקרי החיים האלה כחיים המוניים, כי חיים אלה היו מוגבלים בתנועתם, תנועה שבהקף כלפי חוץ, מן ההכרח הרחיבו את תנועתם על חשבון נחת חייו של היחיד; התנועה הזאת היתה תנועה מן החוץ אל הפנים, במקום מן הפנים אל החוץ, שאם לא כן היה חוסר התנועה ממית את הכלל ואת הפרט הישראלי. ודוקא בנקודה זו, בעיקר, בהבנת סוד התנועה שבקיום היהודי, דומה עגנון למנדלי מוכר ספרים, שגם אצלו כל יחיד הוא רשות הרבים. ר' יודיל של עגנון כפישקה החגר של מנדלי — נכס הכלל הם; טול מהם את מסגרת הכלל, וחדלו מלהיות “גבורים”, כי חייהם הפרטיים, המצומצמים לעצמם, על כל פנים בספורי מחבריהם — כאין וכאפס הם.

ואף על פי שיריעתו של עגנון, על־פי מספר הנפשות הפועלות בספוריו, רחבה היא — אפשר, כל זאת, לצמצמה, לשם הבלטה, בכמה עיקרי ענינים, שהם בשבילו מרכזיים, בחינת לוז השדרה בספוריו. ודאי: קביעתם של המרכזים הללו אינה ממצה את היצירה הזאת, אלא שהיא מקילה את נתוחם של הדברים, גם אלה שאינם מרכזיים, והם בגדר עטורים לגופה של יצירה.

כמעט כל ספוריו נתנים להגדרה ראשונה של שירת היצרים, יצרי־אדם, האדם בלבושו היהודי, הגלותי בעיקר (גלות גליציה־פולין). יצר השליטה, ההתנשאות וההתנצחות, זה יצר כל האדם ויצר־שבנדחה אצל היהודי, מצא את בטויו האמנותי, בטוי של בנחת ואוביקטיביות ולא של בשנאה ובוז, בכמה מגבורי ספוריו, וביחוד בישראל־שלמה שב“הכנסת כלה”, שעגנון עשאו לדמות המופת של התכונה הזאת. ואף על פי שעגנון טפל בכך מתוך דעת פסיכולוגית מדוקדקת — שכן לא השחיר פניו של ישראל־שלמה, אלא שוה לו, בעקיפין, כמה קוים אנושיים יפים עד מאד (כגון ענין החתול לסונקה ועוד), — לא עשה את יצר ההתנצחות היהודית הזאת לנושא ראשי של יצירתו, כדרך שעשה מנדלי מו"ס. לא־כל־שכן, שלא השים עצמו דַין ופוסק במישרין, ולא רק משום שבכלל נמנע הוא מלשפוט את גבוריו, אלא משום שכל דבר שביצר, אם טוב ואם רע, הוא מן האיתנים שעגנון יודע לכבדם כבוד נגלה ונסתר.

ליצרי המין נתן עגנון בטוי בסולם גבוה ובשלבים שונים. הרבה מסיע לו סגנונו המיוחד לכסוי (נדמה לי: רק שטחי) יחסו המפורש ליצרים אלה של גבוריו. כל התחבולות נוצלו לתאורים אלה: הרצאה שוטפת, כמין ספור מעשים “רגילים”, הרצאת חיי יום־יום שאין מתעכבים עליהם; תאור בצורת התדינות לפני דין, שאין לפניו אלא “מצוות” ו“עברות” והמעשים כשלעצמם אין בהם, כביכול, חיים מיוחדים־ממשיים, אין בהם כונות, אלא הוראת־דין לשם הוראת־דין; ספור המעשה בנעימה של אירוניה (או של הומור קל) ושוב רק בבחינת משל ודוגמא כדי למנוע חטא רחמנא לצלן. ואף־על־פי־כן, יצרי־המין האלה הם, ביצירתו של עגנון, יסוד ועיקר בהבנת חיי אדם בכלל וחיי אדם־יהודי בפרט במסגרת של התפתחות אנוסה לחיים האלה. הספור “הכנסת כלה” על עשרות־עשרות גבוריו, העוברים כמין הפגנה גרוטסקית בפני ר' יודיל, העומד כמעט על מקום אחד (אף־על־פי שעגנון מסיעו ימים רבים כל־כך בעגלתו של נטע), יש בו כעיקר חשוב משהו מקורות חייה של המשפחה היהודית בגולה, דוקא במובן זה של יחסי בינו־לבינה; ואם כל היסודות האחרים, הגלומים בספור זה, נתנו בתחבולות של גרוטסקה (ביחוד אם יגביר הקורא את כוח ראיתו ויהיה מסתכל, יחד עם ר' יודיל, בהפגנת ערים, עיירות וכפרים, על תושביהן מכל המינים), תחבולות המעוררות גם את רגש הרחמים, כמובן, אבל בעיקר את החדוה למראה המגוחך בכל דרגותיו הרבות והשונות, — הרי יסוד זה של יחסי בעל לאשתו ויחסי שניהם לבניהם, בעיקר לבנותיהם, שהגיעו לפרקן, הוא היסוד היחידי כמעט שמדת הטרגיות שבו גדולה מאד והושקע בו כוח־עצוב רב.

ליסוד זה של יצרי־המין הקדיש עגנון בעיקר את ספורו הגדול “ספור פשוט” והביא את גבורו עד כדי שגעון על רקע זה (אגב: פרוצס ההשתגעות של הירשל יכול לעמוד כנובלה בפני עצמה, שהושקעה בה יכולת אמנותית מופלאה). כל פרשת הנהיה המינית, כל כחה הגורלי, העמוק והיסודי, נתנו בתאורים מעודנים־שיריים, מתוך יחס של הבנה והחשבה. נראה, שהמספר עצמו יודע במדת־מה את חשיבות היסוד הזה ביצירתו, ועל־כן קרא את הכרך הרביעי לכתביו בשם “ספורי אהבים”; הספורים עצמם אינם בנויים דוקא על יסוד הדרמתיות, אף על פי שרחוקים הם גם מיסוד האידיליה, אלא שהארס המחלחל בהם, ארסו של האֶרוס, משרה רוח של עצבות וטרגיות, מלובשת בלבוש של נחת ושלוה נפשית. ואת הספור האחרון בכרך זה — “חופת דודים” — יש לראות כמשוכלל ביותר מסוג זה, בכל הפרטים: על־פי התוכן המגובש והדחוס דחוס שבהאצלה וסנון של חכמת החיים; על־פי כובד הגורל היצוק בו יציקה טרגית, בצמצום שבצמצום, ברמזי וד"ל החושפים חביונים נוראים באדם; ועל־פי הכלים האמנותיים המושלמים.

גם את האכילה העלה עגנון למדרגה של יצר חשוב; דוק ותמצא, שאין לך כמעט ספור אחד אצלו, שיחסר בו תאור האכילה, המאכלות, השולחן הערוך, חדר האוכלים, חדר המבשלים, מערכת כלי הבית לצרכי אכילה ושתיה. והתאור נתן בבקיאות, בענין, מתוך יחס כיחס לעיקר; לפעמים ברצינות שבשכחה, לפעמים באירוניה, אבל תמיד, — בגלוי או בסתר, — שופע כאן התאבון הבריא, לפעמים בריא יותר מדי.

ולשירת יצרים זו הייתי מיחס יצר נוסף, יצר עגנוני מיוחד: יצר הספר, שאינו מקופח באיכותו לעומת שאר היצרים החיים ביצירתו. וגם הוא מצא לו תקון בספור מיוחד, המצוין בלטוש כתיבה ובדקות של חבוב — הלא הוא הספור “ש”ס של בית זקני ז“ל”.


 

ג    🔗

רק פעם אחת (בספורו “כפורים”) חרג עגנון ממסגרת התכנים הלקוחים מן החיים היהודיים, אותם חיים יהודיים בארצות הגולה, שאם אפיניים הם, הרי זו אפיניות שלא מדרך־הטבע כמעט. וספק גדול הוא אם כל הספורים על החיים האלה דוקא, גם אם כתובים הם בכשרון רב, ישמשו חומר־קריאה רגיל וטבעי לדורות של יהודים אשר יגדלו בתוך הטבעיות שבחיי מולדת; ככל יצירה, שיש בה יסוד של היסטוריה ושל פולקלור, ועל־כן גם משום פיקנטיות. — תהיה ספרות זאת, בעיקר, חומר לקריאה מיוחדת, מכוונת למחקר היסטורי־לאומי או היסטורי־ספרותי; להושיע את הספורים על החיים היהודיים הגלותיים ממין זה יכולים רק אותם הסופרים, היודעים לעשות את החיים הללו לא בלבד ענין לעלילה ספורית, אלא גם לגלוי פנים אנושיים חדשים, עם כל אכסוטיותם, פנים השוים לענינו של כל אדם; כלומר: הסופרים שאינם רק מספרים ומתארים, אלא עושים את החיים הללו סמל ובעיה אנושית, שאין ממנה שחרור בכל התנאים שבעולם. משהו מעין זה עשה עגנון בספוריו, שהם אספקלריה לפקעת של תסביכים שונים, שמקורם בחיי אדם באשר הוא אדם (כאן — אדם הנתון בתנאים משונים). עגנון עטף את החיים האנושיים בטלית של יהדות לא רק כעובדה, אלא גם כעובדה מקורית, הראויה לעיון; יהדות כלבוש וכמסגרת לא בלבד לשם מתן בבואה נאמנה לחצוניות החיים, ולא כלואי אכסוטי בלבד, כדבר המפרש ומסביר את העובדה המשונה שבאפיים אלה. ושוב: היהדות שבגבוריו אינה רק יהדות שבעובדה מקרית, אלא כאמצאה, אמצאה של מקלט, שהמציאו להם יצרי־החיים הנדחים שבאדם־יהודי זה, בגופו ורוחו. האילוסטרציה המצוינת ביותר לכך היא הספור “הכנסת כלה”. ולא הוא בלבד. אלו היתה האכסוטיות שבספור זה רק אכסוטיות פרובלמטית־מינית (כמו גם ב“חופת דודים”, שאפשר לדונה בדין של פסיכולוגיה אנליטית) — הרי יש בה מן הכוח העומד בפני זמנים ותנאים. ודוקא ב“ספור פשוט” לקוי היסוד הזה שב“הכנסת כלה” ושאר ספורים ממין זה; ואף על פי שכתיבתו משוכללת ודרך הרצאתו מפוארת, ביחוד בכמה פרקים, — הרי הלבוש הסגנוני־יהדותי שלו מיותר כאן, לדעתי, ומעמידו בצל של זמן חולף ומשכיח.


 

ד    🔗

ספוריו של עגנון בנויים בתכנית אדריכלית מכוּונת. חלקי הספורים (הבנינים) מוצקים, עומדים עמידה שבחומר ועמידה שבצורה; ובכל ספור יש, כמובן, גם גבור ראשי או גבורים מרכזיים, והספור נע והולך לקראת השלמת העלילה, למתן דמות לאנשים או לחיי אנשים; — ואף על פי כן אין עגנון יוצר של ספור־עלילה במובנו הראשי והאלמנטרי: הרצאה אמנותית לקורות איש או אנשים, הקשורים זה בזה בחוט של גורל מאוחד ומכוּון בכונתו של מספר־בונה. עגנון אינו מספר כזה (אף־על־פי שדרך ספורו אדריכלית), שכן שבוי הוא, בעיקר, בידי תכונות, העושות אותו יותר מספר־משורר ממספר־מספר. דרכו זאת מתבלטת ביחוד בספוריו הגדולים, ב“הכנסת כלה” וב“ספור פשוט”; ודאי: יש ב“הכנסת כלה” עלילה רבה, אך עלילה כשם־תואר, ולא כשם עצם; יש בו עליליות, — עלילות רבות, שאינן מצטרפות למקשה עלילתי אחד. אין הכונה לומר, כי הספור אצלו קרוע ופרום, אך אם לתאור טפוסים שונים, אם למתן דמות פיוטית־ספורית למקומות ומצבים, אם לרבוי שיחות נאות — הרי יכול היה עגנון להוסיף על “הכנסת כלה” כהנה וכהנה; אולם אם להבהרת דמותו של ר' יודיל דוקא, אם לגבוש ההרפתקאה שלו — אין ספק שאפשר ואולי גם ראוי היה לצמצם את הספור; העדרו של צמצום זה אינו פוגם בעגנון האמן, אך הוא פוגם בספורו פגיעה של משהו עודף, אלא ש“הכנסת כלה” הוא לאמתו של דבר ספור־כסרט, ובמובן זה אפשר לומר, כי יש בו משהו הדומה באפיה של הצורה הפנימית לאפיו של הספר “דון־קישוט” לסרונטס. ועל־כן אין הפגם הנ“ל חשוב לרעה. מה שאין כן ב”ספור פשוט", שכל סגנונו המבוגר, כל היכולת של הספוריות, כל הסגולות הפסיכולוגיות וכל הידיעה המקיפה בנושא ובנושאים שלפניו — אין בידם למנוע את הרושם, כי אין זה ספור שלם ואחיד על־פי עלילתו. אלא שנדמה, הקולר תלוי לא בכשרונו הספורי של עגנון (כשרון המסוגל, כביכול, לדרך של ספור על־פי חכמת־התשבץ בלבד), אלא דוקא בסגנונו המיוחד לו.

כי זהו סגנון שבשרטוט, דק־מן־הדק, עדין־אציל, סגנון־סטיליזציה (כמעלה ולא כחסרון, שיש להצדיקו), ואין הוא יכול לבוא במקום המכחול העבה המיועד לציור תמונה בת מדות גדולות; הספור הגדול, אחיד־העלילה — מחיב, כנראה, סגנון אחד ואינו נכנע לסגנון השרטוט. גדלות מעשה־הפספס היא אחרת, אינה גדלות של מדה והקף. ועל־כן רק אם נראה את “הכנסת כלה” כספור־תשבץ, כקובץ ספורים שונים, המאוחד אחוד פספסי, תהא ההערכה הכללית (הערכת הפרטים היא ענין לחוד) — הערכת חיוב, בהערכתנו את הספורים הקטנים יותר, שרובם מצוינים בכשרון של בנין, על־פי החומר והצורה הטובים ההולמים כל ספור.

כדקוּת ששוה עגנון לסגנונו, כן הדקות ששוה לאירוניה ולהומור שלו, שגם הם מתכונותיה העיקריות של יצירתו. זוהי אחת המעלות החשובות ביצירתו. שאי אתה צוחק למהותם של הגבורים, לדבוריהם ולמעשיהם אלא לעתים רחוקות, ואלו החיוך כמעט שאינו סר מעל שפתיך. כל קו מגוחך, כל כווּן נלעג — לבושים בחכמה שבכובד ראש, זהו יחס שבהבנה ואין בו מההתעללות, אפילו לשם הנאה תמימה בלבד. ושמא משום תכונה זו מלווה כאן כל גחוך גם צל של עצבות; כמה פעמים, בספורים שונים, מרגיש אתה בלידת דמעה בלבד ואי אתה מבחין במפורש בגורמה.

וכוח נוסף לתכונות כשרונו בזה, שהוא עצמו מכיר כמעט אל נכון, את מדת תכונותיו ויודע לעשות בהן כווּני חן ולהשתמש, לפעמים, בכלי האירוניה וההומור גם כלפי עצמו, כמחבר; הלא במדת מה, מסוג זה הם גם מראי־המקומות שבספוריו, שהוא נותנם באירוניה לדיוק בסוגרים: שם הספר ומספר הדף, שממנו שאולים דברי הגבור או הנושא לגבוריו אלה ועוד כווּני־חן דומים. ודוקא מפני תכונה נוספת זאת יש להתפלא על השתמשו בסגנונו זה, בלי שבירה מיוחדת ויסודית, גם לכתיבת ספורי האגדות שלו. מעלה אחת ממעלותיו של סגנון זה היא, שבעליו יודע להשתמש בו לדברים שהם מנוגדים למהות הקדושה שבו: סגנון שבקדושה ובאגדתיות — לדברים שבחולין ומציאות. המזיגה המיוחדת הזאת היא חדושו, היא מקוריותו של עגנון. ואלו השמוש בסגנון זה לאגדות שלו יש בו ממתן אגדה בתוך אגדה, ועל־כן, נדמה לי, הוחלש טעמו; חסר בהן היסוד המנוגד, הצריך לחשולן. פרט ל“בלב ימים”, שהוא ספור־אגדה, אבל כעין מהדורה שונה מ“הכנסת כלה”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47260 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!