א    🔗

אכן, קנאת־נצח היא בין הפרוזה והשירה; הפרוזה מתקנאה, כביכול, בשירה על כבודה הרב בעיני הבריות, על ראשונותה לתהלה, על מחצלות־הפאר שלה ועוד; והשירה מתקנאה, כביכול, בפרוזה על כבודתה שהיא ממשית כל־כך, על שהיא כאלו לחם־חוק לכל משכיל וקורא, ועל שהרבים, כמעט המונים, נזקקים לה ועוד; האם לא בעטיה של “קנאה” זו כל־כך מרובים דברי־הפרוזה, שאינם ראויים לתואר זה, וכל כך מרובים גם דברי־השיר שאין בהם מאומה מן השירה? ואם בכל לשון וספרות סבלה מקנאה זו בעיקר השירה, הרי אצלנו, בספרות העברית, לקויה היתה בעיקר הפרוזה, שגם היא היתה בעיקרה — שירה; כי בואו נא וראו: — שני המספרים העברים, הקלסיקנים משני הקצוות — מנדלי מו"ס וא. נ. גנסין כמה התפיטו בספוריהם וכמה מעט ספרו, בפשטות פרוזאית, דבר דבור על אופניו, משפט שמוליד את חברו, משפט שנובע מתוך קודמו; היריעה כולה של הספור היא, כמובן, שלמה ויפה, אלא שלא היתה הטויה הטבעית מן הפלך, אלא מתוך קשירת חוט אל חוט, אם לאורך ואם לרוחב, — עד שנתקבלה היריעה הרצויה; ספורים, שיש בהם עלילה ממש, מעשה שהיה או שעלול שיהיה, נכתבו אצלנו רק על־ידי אלה שלא היה בכשרונם ליותר מזה; מי שיכלתו הגיעה לדרגה של אמנות — היה מסיג מיד את גבול השירה, אם במדה זו ואם במדה אחרת, ובלבד שהפרוזה לא תהיה, חלילה, מרובה מדי.

ב    🔗

אשר ברש הוא מן המעטים ביותר בספרותנו, אשר קמו והתחילו בהבראתה של הפרוזה העברית, זו שיודעת את כוחה שלה, זו ששמחה בחלקה, שאין הקנאה לשירה נר לרגליה דוקא, אלא יסוד שממילא, שהשירה, היא בה כתוצאה יפה, אם כי לא כמטרה מראש; ודאי, — כל ספרות גדולה מבורכת גם בפרוזה שהיא פיוטית בעיקרה, זו העושה את מלאכת הספור פרקים פרקים, כל פרק לעצמו, כאותו פספס ססגוני על שלוביו המורכבים וכאלו מקריים, ספורים העשויים ברובם כאלו מסטיות, דיגרסיות בלע"ז, שחוט השני שלהם אינה דוקא העלילה האחידה וההגיונית בפרוש, אלא איזו הגות חבויה, אם כי גם מוחשית, כמובן; אבל לא על הפרוזה הזאת לבד תתקים הספרות של אומה מן האומות, ואי־אפשר שלא תהיה אצלה קודם־כל — פרוזה שהיא שלמה וחזקה בתחומיה שלה עצמה, שיש בה ספורים שעלילתם הדוקה, מובהקת, הגיונית, טבעית, הנכרת לא ברשמה הכללי והמופשט, אלא בפרטיה דוקא, בהשתלשלות המאורעות; הנה כי כן מספר א. ברש בעברית — כמות שהיה באמת, או כאשר עלול להיות, — באותה הטעמה מיוחדת שמטעים אדם מישראל בספרו לחברו דבר מענין מאד, והוא גם מופלא מאד: — “הרי **מעשה שהיה!”**; כן, זו מעלה גדולה מאד, אם היא נתונה בידי מספר מלידה, בידי אמן של פרוזה; והלא אמן של פרוזה הוא א. ברש בספוריו, ואף על פי שהם נטורליסטיים — אין זה חסרון אצלם, כי זהו נטורליזם של מספר בעל הבחנה, היודע מה עיקר ומה טפל, מהו גרעינה של עובדה ומה רק קלפתה; ואמנם, את הפרי נותן לנו א. ברש בספוריו, את הפרי על עצו, והעץ נתון בתוך קרקעו, — ואין הוא מקנא דוקא בנותני הציצים־ופרחים או במבקשים להעניק את הבשמים ואת הניחוחות בלבד שבעובדות; והלא הפרי הבשל והטוב — תוכו כולל ממילא גם את הציצים וגם את הניחוח, ומי שחושיו נבונים — יבין דבר מתוך דבר, — האם לא כן?

ג    🔗

אכן, רק מעטים יודעים שמנדלי־מוכר־ספרים כתב גם שירים ואף פרסם אותם בספר, יחד עם כמה דברי פרוזה מימי נעוריו; ויותר ידוע שא. נ. גנסין כתב שירים, אף כי גם הם נשכחים והולכים; ונראה, שרק מעטים מאד מתופסי־עט־סופר נקיים לגמרי מנסיונות לחבר שירים, — ויש אפילו אנשי מדע מטבעם שחטאו בנעוריהם וחרזו בחרוזים, אם מעט ואם הרבה; ויש משהו מן הסמליות בתופעה זו, שהשירה היא בחינת “זה השער יוצרים יבואו בו”; ואולם, — א. ברש האריך בדרכי השירה שלו, כמעט כשנות יצירתו בכלל בספרותנו, — עד ששיריו מצטרפים לכרך הראוי להתכבד, שיצא לאור בשם “צל צהרים”; אלמלא כתב א. ברש אלא את השירים אשר בספר הזה — גם אז היו ראויים לשימת הלב, לבחינה ולהערכה, כי על־כן יש כאן משום מלאכה נקיה עד תכלית, ושיר שיר ורעיונו עמו, וכל אחד מהם — כמוהו כחיוכו של איש נבון, פעם בנעימה של בדיחה, והשניה בנעימה של לעג, והשלישית בדרך הרצאה אֶפית, וכדו'; אין זו שירה שבהברקות ולא מוסיקה מרובה, אף לא מוסיקה קמרית, נגיד, אבל הקצב הוא קצב של שירה בנויה בשכל רב וכשרון של אמן שהוא אמן גם בשעה שהוא עושה בתחום שאינו עיקר עיקריו; עכשיו, ששירים אלה הם שירת־לואי בלבד למספר בעל שעור קומה — ודאי שיש בהם משום ענין, — כי אתה נמצא למד גם מהם, כי האיש מספר בעל שאר־רוח הנו, בעל מחשבה עצמית, ואף בעל הגות לירית, שהפרוזה כובשת אותה ומבליעה אותה בתוכה; על כך יעידו עדות נאה כל־כך שירים כגון “קנאות” (ע' 48) ו“צדפים” (ע' 77); כי אם היוצר בספורו לעולם אלמוני הוא, ואת אשר עם לבו הפרטי אתה מנחש ומפרש ומסביר מתוך הקש והשואה, הרי בשיר נתנים הדברים בגוף ראשון, והדבר חשוב, ביחוד אם המדובר הוא במספר; הנה כי כן אתה עוד נפתע ממש מפני עצבותו הגלויה של מי שעצבותו מוּסוית תמיד ונתנת רק בנסתר ובשם בדוּי; קרא נא את השיר “מסבה” (ע' 112) או את השיר “שים אצבעך” (ע' 123) — ועמדת בפני מסתרי נפש של מספר וידעת נאמנה, כי הפרוזה שלו יש בה, בלי ספק, משום כבוש יצר השירה, מרצון ומאהבה גדולה לספורו, לכוחו המספר.