רקע
יוסף קלוזנר
הקדמה לספר: דוד סמילנסקי וכתביו

ההיסטוריה — כיצד היא נכתבת?

בספר היסטורי “תהום אל תהום קורא” — אדם גדול מושיט את ידו לאדם גדול שני. שורה של בני־אדם מוּפְלָאִים, יוצרים של רעיונות גדולים ונועזים, מופעת לפנינו; ודומה, כאילו הגדולים הללו ממלאים את כל חללה של ההיסטוריה האנושית או הלאומית.

וכך הדבר גם בהיסטוריה של איזו תנועה חשובה; בולטים ונראים מתוכה רק גדולי־הדור, היוצרים והמחדשים של הרעיונות העיקריים והגדולים של התנועה.

ואולם באמת הרי זו רק טעות־החושים. האדם הגדול הוא רק, כאלוהיו של אריסטו', “המניע הראשון” של כל תנועה היסטורית ושל כל מפעל היסטורי. הגישום בא לא על־ידו. אילמלא עמדו לימינו של האדם הגדול בני־אדם קטנים ממנו בכוח־החידוש, אבל די גדולים באמונתם העמוקה בחידוש המוכרז על־ידי הגדול ובאהבתם הלוהטת לחידוש זה, היה הרעיון המחודש או החדש־מעיקרו של הגדול נשאר נשמה ערטילאית בלא גוף–רעיון תלוי באויר, מחוסר־ממשות. שהרי שאלה חמורה היא זו: “תהום אל תהום קורא” — ומי מקשר את התהומות? ומי ממלא את המרחקים שבין תהום לחברתה? –

האנושׁיות כְּפוּיַת־הטובה וְקִצְרַת־הזכרון אינה שואלת שאלה זו. היא קולטת לתוך זכרונה שמות אחדים של גדולים, ולהם היא מַעֲנֶקֶת את כל הגדוּלָה והתפארת של המפעל ההיסטורי או של התנועה הלאומית. שאר הנפשות הפועלות במחזה ההיסטורי מִשְׁתַּכְּחוֹת למחצה או לְגַמְרָן. “עשרה דורות מנוח עד אברהם – בא אברהם ונטל שכר כולם”… כך הוא בכל תנועה ותנועה, וכך הוא גם בתנועת־התחיה שלנו.

הכל זוכרים את בן־יהודה, פינסקר, הרצל ואחד־העם. אבל מי זוכר כיום את עשרות ומאות העסקנים של חובבי־ציון ושל הציוניות, שאילמלא הם לא היתה התנועה נעשית תנועה כלל והיתה נשארת רעיון בלבד, כמו בימי אלקלעי, קאלישר והֶס? – והרי בלא המגשמים הללו של הרעיונות, שהונחו ביסודה של תנועת־התחיה, לא היו לנו כיום לא התחלה של בית לאומי, לא לשון עברית מדוברת ולא ספרות עברית חיה.

והדבר כך הוא לא רק מפני שרעיון גדול זקוק למעריצים שלו, ל“חסידים” שלו, שזולתם הוא הולך ומתנדף מעט־מעט. כך הוא הדבר גם מטעם אחר:

כל רעיון גדול, כשמגעת שעת־הגישום שלו, בעל־כרחו הוא נתקל במכשולים קשים. אילמלא היתה המציאות מתנגדת תחילה לכל רעיון חדש באמת, לא היה אידיאל מצוי בעולם. רעיון, שהמציאות אינה מתנגדת לו, אין בו חידוש ואין בו גודל ורוממות. וגודל ורוממות אלה מתבלטים באידיאל ביותר בו ברגע, שהוא מנסה לֵיעָשות מציאות – והמציאות מתנגדת לו בכל תוקף. אז באה האכזבה הגדולה, הגְרוּרִים וקטני־הנפש, שדבקו ברעיון החדש בימי־הזוהר הראשונים שלו, עוזבים אותו, וסכנה צפויה לו, שיעבור ויבטל מן העולם או שיתערפל וִיטַּשטש כל־כך, עד שישאר זֵכֶר לו אך בספר בלבד, – אבל אז קמים בני־אדם בעלי לב חם ורוח עֵרָה, שמקבלים את הרעיון מידי יוצרו או מחַדְשוֹ, והם הם שמצילים אותו מן הסכנה של ביטול וטישטוש. ובמובן זה חייב הרעיון תודה על קיומו והתגשמותו לא כל־כך ליוצריו או מְחַדְשָׁיו כמו למקיימיו ומגשמיו.

ואחד מן המצוינים שבין מקיימי־הציוניות ומגשמיה הוא דוד סמילנסקי.

וקודם־כל: הוא אחד מאותם הציוניים, שלא נעשו ציוניים מעולם, אלא היו ציוניים תמיד, מִשַׁחַר־ילדותם. החינוך העברי הגמור, הדתי־הלאומי שלהם עשה בשבילם את הציוניות דבר מובן מאליו. דוד סמילאנסקי היה מְעוּרֶה בציוניות מילדותו כמו שהיה מְעוּרֶה בספורי התורה על האבות בארץ־כנען וכמו שהיה מעורה ב“אהבת־ציון” של מאפו וב“עת לטעת” של סמולנסקין, ב“המליץ” של ארז וב“כנסת־ישראל” של שפ"ר, והציוניות נעשתה לו לא רעיון מופשט, אלא דרך מדרכי־החיים. אי־אפשר היה לו לצייר את מציאות־עצמו זולת הציוניות. ואין הדבר תמוה כלל. הן אמנם נולד ובילה את ימי־ילדותו הראשׁונים באוקראינה, אבל בפועל היה גם אז לא שם, אלא בהר־ציון ובירושלים, בחברון ובבית־לחם.

וכך נתקשר ברעיון הציוני קשר לא־ינתק לכל ימי־חייו, יהא מה שיהיה לרעיון. גורל אחד לו ולרעיון – בהצלחותיו ובכשלונותיו, בשִׂיאוֹ ובמפלתו. הוא והרעיון – אחד.

עדיין הוא עלם צעיר, באב תרנ"א, – וכבר הלך כחלוץ לארץ־ישראל. כשנה עבד בראשון־לציון. שׁבעה חדשים ישב עם משה, זאב, מאיר ושפרה סמילנסקי בצריף־עץ בחדרה, שהפילה אז חללי־קדחת לרוב, ואך הקדחת הארורה הכריחה אוֹתו לחזור לרוסיה.

ועסקן ציוני נעשה דוד סמילנסקי עוד בשנות 1895/6, כשנעשה מוּרְשֶׁה של הועד לחובבי־ציון בעיר סמילה (פלך קיוב). אבל עסקנותו גדלה מיד אחר הקונגרס הציוני הראשון. זאב טיומקין הבלתי נשכח, שהיה רב מטעם־הממשׁלה ביֶליסַבָטגראד, מִתְמַנֶּה מוּרְשֶׁה מטעם הקונגרס הציוני לפלכי־הדרום של רוסיה, והמזכיר שלו הוא – דוד סמילנסקי. טיומקין היה אידיאליסטן טהור, אדם בעל־רגש ובעל־מעוף ונואם מצוין; אבל את כל העבודה הציונית הטעין על שכמו של סמילנסקי. וכל מה שעשה טיומקין, כביכול, באמת עשה דוד סמילנסקי. הוא ניהל את “האיפארכיה הדרומית” הגדולה בכל הנוגע לתעמולה ציונית, לעבודה תרבותית עברית (“חדרים מתוקנים”, הפצתם של ספרי “תושיה” ו“אחיאסף”, ועוד) ולעבודה מעשית מסועפת (הפצת שקלים, “מניות של הבאנק הקולוניאלי”, תרומות לקרן הקיימת ועוד). וביחד עם זה עָקַב אחרי כל העבודה הציונית המרובה בכל רחבי רוסיה הדרומית, עבודה, שהיה נותן דין־וחשבון עליה בעתונים עבריים, רוסיים ורוסיים־יהודיים. הוא היה הכרוניסטן האמיתי של התנועה הציונית: בקורֶספונדָנציות ובמאמרים, שפירסם בעברית וברוסית, לא הניח דבר ציוני גדול וקטן, שלא רָשַׁם אותו ולא פירסם את חשיבותו בקהל הקוראים, וזו היתה התעמולה הטובה ביותר בשביל הרעיון הציוני.

ודוד סמילנסקי לא היה אחד מציוני־הגלות, שמצאו את סיפוקם בעבודה בשביל ארץ־ישראל – והם עצמם נשארים בגולה. כך היו נוהגים קודם הכרזת־באלפור העשירים והאמידים שבציוניים: היו תורמים תרומות מסוימות לישוב־ארץ־ישראל והיו מנהלים תעמולה, שאחרים יסעו לארץ־ישראל; אבל הם עצמם כלום יבערו ויכסלו לעזוב את אוקראינה הברוכה או את מוסקבה ופטרבורג, ווארשה ולודז וילכו לנוע על מדינה תורכית דלה ועזובה? – הרי את חובתם לרעיון הם ממלאים בשׁלֵמוּתָה – ומה יש לתבוע מהם עוד? – דוד סמילנסקי לא כך חשב. הציוניות לא היתה בשבילו רק ענין של תעמולה בלבד: ענין של חיים היתה לו תמיד. והוא, עשיר בן־עשיר, שהיה יכוֹל לחיוֹת ברוָחָה באוקראינה, לעשות בה עסקים טובים ולצאת ידי חובת־ציוניות בנדבות ובמאמרים, עוזב את רוסיה לעולם עוד קודם מלחמת־העמים הראשונה, כשעדיין היתה ארץ־ישראל עניה ודלה ושום תקוה להתפתחות לא נשקפה לה בימי השלטון התורכי העריץ והרַשְׁלָנִי כאחד, ועובר ליפו המלוכלכת, וחי בתנאים, שלא הורגל בהם בעיר־מולדתו כלל וכלל, וסובל את כל סבלותיהם של הארץ העזובה והשוממה ושל הישוב העני והדל.

ואף כאן בארץ הוא ממשיך בעבודה כפולה זו: עבודה מעשית, ישובית כלכלית, מצד אחד, ועבודה תרבותית וספרותית, מצד שני.

דוד סמילאנסקי היה המזכיר של הגימנסיה “הרצליה”, כשזו אך התחילה צועדת את צעדיה המאוששים הראשונים, היה אחד מראשוני־הראשונים בין מיסדיה של תל־אביב: היה חבר הועד הראשון של “אחוזת־בית” בשנת תרס“ו: בשנות תרס”ו–תר“פ היה חבר הועד של תל־אביב, ובשנות תרפ”א–תרפ“ב – חבר בעירית תל־אביב. ומאז הוא אחד מן הפקידים החשובים ביותר שבעירית תל־אביב. בשנות תרפ”א–תרפ“ז היה המפקח הכללי על כל עניני העיריה, ומשנת תרפ”ז עד היום הוא עומד בראשה של מחלקת־המים העירונית, העלה את המחלקה הנתונה לפיקוחו לגובה של הכנסה, ששום אדם לא פילל לו מעולם. הוא גם היה אחד מן המיסדים והבונים הראשונים של המרכז המסחרי הראשון בתל־אביב. וביחד עם זה אין דבר צבורי ותרבותי, שאין דוד סמילנסקי עוסק בו בנאמנות ובחבּה, לא לשם כבוד ופרסום, אלא לשמה של הציוניות, לשמה של התחיה העברית, המדינית, הכלכלית והתרבותית כאחת.

ואף עכשיו הוא מוסיף לעקוב אחר כל מה שנעשה בארץ בכלל ובתל־אביב בפרט, ומאמריו המרובים בעתונות נותנים מושג נכון מכל הנעשה להתפתחותה של תל־אביב במשך כל שנות־קיומה, מראשיתה ועד היום. ולא לחינם נחשב סמילנסקי ל“היסטוריון של תל־אביב”.

אבל, אם יש חשיבות מרובה לעבודתו הישובית והתרבותית של דוד סמילאנסקי, יש לדעתי ערך גדול עוד יותר להיחס המיוחד, שבו התיחס אל תנועת־התחיה במשך קרוב לחמישים שנות עבודה בלתי־פוסקת.

כל מי שׁיודע את הפגעים המרובים, שפגעו בתנועת־התחיה ובישוב הארצישראלי במשך חמישים השנים הללו, יתפלא וישתומם, כיצד החזיקה התנועה מעמד בכל החליפות, שבאו עליה, ובכל המכות המרובות, שהוכתה פעם אחר פעם.

עוד בשנת 1882, כשאך התחילה תנועת ההגירה לארץ־ישראל עם התיסדותה של חברת־ביל"ו, כבר הוכתה התנועה מכה רבה: הממשלה התורכית גזרה על כניסתם של יהודי רוסיה ורומניה בהמונים לארץ־ישראל, התחילה התגנבוּת לתוך הארץ או כניסה “לא בהמונים” (ועשרה יהודים בבת אחת נקראו “המון” לשם קבלת בקשיש). ולאחר זמן באה מכה שניה: נאסרה קנית־קרקעות על־ידי יהודים, שאינם נתיני־תורכיה או נתיני הממשלות המערביות התקיפות. ההתלהבות של חובבי־ציון עמדה אז בנסיון בפעם הראשונה.

ובשנת 1891–1892, סמוך ל“גֵּירוש מוסקבה” גדלה העליה לארץ ונתרבתה קנית־הקרקעות, והספסרות בקרקע אף היא עמה, – ושוב הופסקה העליה מטעם הממשלה התורכית, וכסף יהודי מרובה (לפי ערך הכסף בימים ההם), שניתן לערביים בתור דמי־קדימה בעד קרקעות, הלך לאיבוד, ושׁטף העולים זָרַם בחזרה לרוסיה, והרבה מהם הוציאו דִבָּה על הארץ ועל עסקניה. אז גדלה האכזבה בעולם היהודי, וחובבי־ציון כפפו ראש והלכו קדורנית מפני המאורעות והמעשים המעציבים, שתאר אחד־העם בצבעים שחורים מאד ב“אמת מארץ־ישראל” (הראשונה) ומרדכי בן הלל הכהן במאמר “נחלה מבוהלת”.

ואחר־כך באו הימים הקשים ביותר לישוב לאחר שנתגלה כל הרקב שבפעולותיהם של פקידי רוטשילד ולאחר שנסתלק הבארון מלתמוך את המושבות תמיכה בלתי־ אמצעית. ושוב גדל היאוש בקרב חובבי־ציון ו“אחד־העם” כתב אז את ה“אמת” השניה, שלמרות קיצורה היא בעיקר־תכנה קשה מן הראשונה.

תקופה קצרה של “עלית־נשמה” היתה למחנה הציוני בימי הקונגרסים הראשונים. אבל הרצל “נתקל בקושטה בחומת־ברזל” ומצא לנכון להציע לפני הקונגרס הששי את אוגאנדה, — והתחילה מלחמה קשה בפנים־המחנה של הציוניים (“ציוני־ציון” ואוגאנדיסטים־טריטוריאליסטים), שׁנסתיימה בפטירתו קודם־זמנה של הרצל וב“יום־קטנות” ארוך, שנמשך כל ימי־נשׂיאותו של דוד וולפסון. שוב מצב מדוכא וקודר ושוב אכזבה ויאוש.

ואין אני צריך להרבות דברים על האכזבות המרובות והאיומות, שבאו אחר הכרזת־באלפור. בשנות הפרעות והמהומות, שחזרו ונשנו לסירוגים אחר כל זמן קצר של מנוחה ושל בנין והלכו ונמשכו עד מאורעות תרצ“ו – תרצ”ח. היו ימים לא־מועטים, שבהם נדמה היה אף לאופטימיסטים שבינינו, כאילו כל עבודתנו בארץ נידונה לכליה.


במשך ארבעים וחמש שנות הציוניות האחרונות תקפו האכזבה והיאוש את גדולי־הדור. כתב דברי־יאוש אדם כאחד העם, פיקפק והיסס אדם כביאליק, קרוב היה ליאוש אדם כברֶנר; וסופרים כמנדלי, פרץ, פרישמן וברדיצ’בסקי הביעו בגלוי את אי־אמונתם בכל התנועה הציונית ובכל מעשיה בארץ־ישראל.

כיצד החזיקה התנועה מעמד? מי עמד לה בשעת־דחקה?

— ציוניים כדוד סמילנסקי. הם לא נתאכזבו אף בשׁעת הפגעים הנוראים ביותר. הם לא נואשו אף בשעה שדומה היה, שאין תקוה עוד. ולא לפלא הדבר: הרי הציוניות היתה חלק מנשמתם, עצם מעצמותם הנפשית – וכיצד יסתלקו מעצמם? –

שׁני מלאכים טובים ליוו את דוד סמילנסקי ושכמותו בעבודתם הציונית: אהבה לאין שיעור ואמונה בלא גבול. הם אהבו את המולדת ההיסטורית של אומתם, שעל צד האמת אך בה חיו מילדותם, בשעה שכל מזונם הרוחני היו – התנ“ך והאגדה התלמודית־המדרשית, “אהבת ציון” ו”בין שִׁנֵי־אריות". ומתוך אהבה עמוקה זו גם האמינו בהכרחיותה של תחית־המולדת ותקומת־האומה בתוכה, האמינו אמונה נעדרת פיקפוק והיסוס, כמו שאדם מאמין במציאותו, בחייו, במעשיו הטבעיים ההכרחיים.

זהו מה שהציל את התנועה והביא אותה עד לידי מצבה כיום. הצילו אותה העסקנים המסורים לה בלא לבקש חשבונות רבים, שעבדו לטובתה בכל התנאים ובכל המסיבות. אותם העסקנים, שלעסוק בציוניות ולהפיץ את הרעיון הגדול המונח ביסודה היה להם צורך נפשי, ועל־כן עבדו שלא על מנת לקבל פרס, ולא כפקידים וממונים, אלא כנושאי־דגל.

ודוד סמילנסקי הוא אחד מן המצוינים שבנושאי־דגל אלה. כחמשים שנה שקוע הוא בציוניות, במעשית כברוחנית, בישובית כבתרבותית, ומעולם לא עבד את עבודתו לשם קבלת־פרס, ומעולם לא ביקש גדולה וכבוד לעצמו. מעולם לא תבע שכר־עבודתו, עבודת־הקודש, שעבד אותה בלא־הפסק ובלא ליאות עשרות בשנים.

והשכר הקטן ביותר, שאנו יכולים לשלם לו בעד עמל גדול במשך דור שלם, הוא להוציא את מבחר כתביו, שפירסם במשך עשרות בשנים.

אבל שכר זה יהא לא רק לו, לעצמו; הוא יהא גם לנו. כי במאמריו המרובים והשונים מתגלמים לפנינו כל הצלחותיה וכשלונותיה של תנועת־התחיה בחוץ־לארץ ובארץ מן הצד המדיני והכלכלי ומן הצד הרעיוני והתרבותי. ומי שיקרא פרקי־זכרונותיו על אישים ומאורעות, ואפילו את הקורספונדנציות הצנועות ואת המאמרים המלאים עובדות ברורות ומספרים מדויקים, ילמד להכיר מתוכם את דרך השושנים והקוצים של תנועה לאומית גדולה, שיכלה להחזיק מעמד ויכולה היא לצפות לנצחון גמור מפני שיש בשורותיה ציוניים רבי־פעלים ואדירי־ אמונה כדוד סמילנסקי.

ירושלים־תלפיות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49246 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!