מקום הולדתי וראשית למודי    🔗

נולדתי כ“ו תמוז תרל”ה בעיירה קטנה בלוזריה (פלך קיוב, אוקראינה). לאחר שנים מספר העתיקו הורי את מושבם לעיירה הסמוכה רוטמיסטרובקה.

ראשית למודי – ב“חדר”. אחרי כן, מגיל שש, חונכתי כמה שנים בבית האדמו“ר ר' נחומצי טברסקי זצ”ל, יחד עם שני בניו הצעירים. למדתי את ה“בבות” עם המפרשים.

בן 9 למדתי מפי מורה פרטי – תנ“ך עם פירוש המלבי”ם, דקדוק עברי, רוסית ולמודים כלליים אחרים.

 

אבי ואמי    🔗

אבי, ר' ישראל בר' שמעיהו, היה למדן מופלג בנגלה ובנסתר, מאלה ששמם הלך למרחקים. ועם זה היה חובב־ציון נלהב ובא בחליפת מכתבים בעניני חבת ציון עם גדולי הרבנים כר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, ר' שמואל מוהילובר מביאליסטוק, ר' יצחק יעקב רייניס מלידא, ועוד. ניסה גם עטו וכחו בהרצאות וחיבורים על נושאים של שיבת ציון.

אמי, אסתר שיינדיל בת ר' מיכל, היתה מצאצאי האדמו“רים טברסקי מרוטמיסטרובקה, אף חונכה וגודלה ב”חצר", – זו ששימשה במשך עשרות שנים מרכז לרבבות חסידים מאוקראינה ומחבלי רוסיה אחרים.

 

ה“חצר” ברוטמיסטרובקה    🔗

ה“חצר” ברוטמיסטרובקה היתה רחבת ידים, ובבנינים הרבים אשר בה שכנו משפחות הרביים, בניהם ובני בניהם, ועל ידם – גבאים, שד“רים, משרתים ו”כלי קודש" לסוגיהם. במרכז ה“חצר” התנוסס ה“קלויז” שבו היו מתפללים האדמו“רים וחסידיהם שהתקבצו מערים שונות בכל ימות השנה ובפרט ב”ימים הנוראים" ובמועדים אחרים. בימי עֲצָרָה אלה היו כל האכסניות והבתים הפרטיים מתמלאים אורחים עד אפס מקום, ומהם נאלצו לישון על ספסלי ה“קלויז” ועל רצפתו, ובלבד להתחמם באורה של רוטמיסטרובקה וליהנות מזיו צדיקה.

בסביבה זו גדלתי עד שנתי הי"א, ובאותה שנה יצאה משפחתנו את רוטמיסטרובקה ועברה לשכון בכפר ויסקי־הקטנה אשר במחוז יליסבטגרד, פלך חרסון. באותו כפר התגורר בימים ההם סבי וסבתי וכל יוצאי חלציהם – בנים ובנות, חתנים וכלות ונכדים, משפחה מסועפת עד למאד.

 

באחוזת סבי    🔗

סבי ר' שמעיה סמילנסקי, היה איש עשיר, בעל אחוזה גדולה בת אלפי דיסאטינות (כחמשים אלף דונם), משק חקלאי מסועף ומגוון.

הכפר ויסקי־הקטנה נתפרסם בימים ההם כמרכז לקבוצת סטודנטים צעירים אשר נהרו אחרי תורתו של ליב טולסטוי איש יאסנאיה־פוליאנה, עזבו את ספסל הלמודים בבתי הספר הגבוהים והטיפו לחיים טבעיים ופשוטים, לעבודת האדמה ולמלאכת כפים אשר בהם ימצא האדם את לחמו ויתרחק ממותרות ומחיי בזבוז.

ואני, צעיר ורך, אשר זה עתה נעקרתי מסביבת צדיקים וחסידים נלהבים העובדים את ה' ביראה ובאהבה ובאש־דת, הוטלתי פתאום לתוך סביבה של בחורים ובחורות חפשים ומתקדמים, חניכי הספרות הרוסית ובעלי אידיאות חדישות. זו היתה קפיצה ממש מן הקצה אל הקצה.

בנפשי באה מהפכה נפשית עמוקה. מצאתי את עצמי פתאום נתון בין שני כחות מושכים: בין “טולסטואיות” ובין רוח ההשכלה היהודית שנשבה בימים ההם.

 

חברי ומורי    🔗

חברַי בני גילי היו אז: אחי הבכור זאב סמילנסקי, בן 13; דודי משה סמילנסקי, בן 12 וחצי, ודודי מאיר סמילנסקי, בן 11. כארבע שנים למדנו יחד אצל מורים ביתיים, שהוזמנו במיוחד לשם כך מניקוליוב ומיליסבטגרד. אחד המורים, שניידר שמו, היה איש משכיל ותרבותי מאד, בעל השכלה אירופית ועברית, חביב ונוח לבריות. מורה זה הקנה לנו את הלמודים הכלליים והמדעיים, את הלשון הרוסית ואת הלשון העברית, וממנו רכשנו ידיעה הגונה בספרות החדשה בשתי הלשונות.

השפעה עמוקה על הלך רוחי ועל השקפת עולמי היו לכתבי מאפו, סמולנסקין וקלמן שולמן, ולשירי י. ל. גורדון, דוליצקי, מנדלקרן, פרוג וסופרים ומשוררים אחרים.

 

“המליץ”    🔗

“המליץ”, שיצא לאור בפטרבורג בעריכתו של האר"ז, היה מגיע לכפרנו פעמים בשבוע, ובכליון עינים הייתי מחכה לעתון העברי היחידי, שהיה מרוה את צמאוני לידיעות מדיניות, ספרותיות וכלליות.

בהתענינות מרובה הייתי קורא את מאמרי מ. ל. לילינבלום, שלמה האלקושי (זלמן אפשטיין) ואחרים, שהיו דנים בשאלות העומדות ברומו של עולם הרעיון הלאומי.

מ“המליץ” הייתי שואב את כל החדשות על תנועת חבת ציון ועל עבודת ה“בילויים” בארץ אבותינו.

 

ההתעוררות לארץ־ישראל    🔗

הקריאה המתמדת בספרות של אותה תקופה עוררה בי את האהבה העמוקה לארץ־ישראל, וכן יחס הערצה והוקרה לכל אלה שנשאו בימים ההם ברמה את דגל התחיה העברית. ברוח זו השפיע עלי גם אבי ז“ל, שהיה בשנות תרמ”ח–תר"ן מורשה מטעם ועד חובבי ציון באודיסה ועוסק באיסוף תרומות ונדבות לטובת “הועד לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה בארץ־ישראל ובסוריה”.

הנוער של משפחתנו החל הוגה ברעיון העליה לארץ־ישראל, ודרש מאת ההורים להגשים את משאת נפשו.

בהשפעה זו הלך בשנת תרמ"ט (1889) הסבא ר' שמעיה סמילנסקי, בלוית חתנו רקיס, לתור את הארץ, שׁהה בה כחדשים, וחזר לכפרנו בלי החלטה מסוימת. קשור היה הסב באלפי נימים אל נחלתו הגדולה ואל משׁקו העשיר, אף על פי שלבו ונפשו לציון ועיניו נשׂואות מזרחה.

 

חלוץ משפחתנו    🔗

אולם בעוד הסב מפקפק ומהסס, ואנחנו הצעירים מכשׁירים את עצמנו ואת סביבתנו לעליה.

החלוץ הראשון מבני משׁפחתנו – משה סמילנסקי, עלה ארצה בראשית תרנ“א. ואני ויתר ה”נוער" נשארנו לפי שעה בכפר וחכינו לתורנו.

 

עתון בארבעה טפסים    🔗

בין צפיה לעליה “הוצאנו לאור” שבועון בשׁם “הקול”, בארבעה טפסים בכתב־יד, ששלשה מהם קבלו העורכים והסופרים עצמם (מאיר סמילנסקי, הידוע כיום בשמו הספרותי “מ. סיקו”; זאב סמילנסקי, הידוע בשם ז"ס, וכותב השורות האלו), והטופס הרביעי נשלח למשה סמילנסקי לא"י. אולם העתוֹן הזה, שהיה מלא כולו השתפכות נפש וגעגועים ארצה – לא נתן לנו ספוק.

בכליון עינים צפיתי ליום המאושר שבו אזכה להספח על שורות החלוצים הראשונים, אשר עלו ארצה לקומם את הריסותיה בזיעתם ובדמם. והיום המאושר בא סוף־סוף: בניסן תרנ"א הסכים הסב שמעיה לעליתי ארצה יחד עם צעירי משפחתנו. הסב ליוה אותנו ברכבת לאודיסה, ומשם הפלגנו באניה רוסית דרך הים השחור לקושטא, סמירנה, אלכסנדריה, בירות ויפו.

 

על חוף יפו    🔗

באייר תרנ"א (1891) דרכו רגלי בפעם הראשונה על חוף יפו. נרגש ונפעם הייתי, כי אמנם הגעתי למחוז חפצי וכאחד הקדמונים נשקתי מהתרגשות את אבני הרציף המזוהם.

בן חמש־עשרה שנה הייתי אז, ואמרתי להכנס כתלמיד לבית הספר החקלאי הראשון והיחידי – מקוה־ישראל. אולם משנודע לי כי הלשון הצרפתית ותרבותה הן השולטות בבית הספר הזה, קנא קנאתי לעברית והחלטתי ללכת לעבוד כפועל בכרמי ראשון־לציון.

 

חבלי עבודה    🔗

לא עלה בידי להכנס לשורות מחנה הפועלים שעבדו בכרמי הבארון רוטשילד: מנהל העבודה הביט עלי מגבוה כעל ילד רך “גמול מחלב”, וגם אנשי הפקידות הראשית של הבארון לא הטו אלי אוזן קשבת.

אחד האכרים הצעירים בראשון־לציון, י. טרכטנברג, קבלני כפועל־מתלמד, ומאושר הייתי מאין כמוני שזכיתי לעדור בכרמי השקדים והגפנים אשר בנחלת ישראל.

בוקר־בוקר הייתי משכים לעבודה, לצלצול פעמון המושבה, וערב־ערב הייתי שב בשירה וזמרה עם חבורות הפועלים שעבדו ב“בחר” של כרמי הבארון.

בערבים הייתי הולך לשמוע את הרצאותיהם של האגרונומים מאירוביץ, כהן ואחרים.

 

זאב טיומקין    🔗

המנוח זאב טיומקין היה בימים ההם המורשה לארץ־ישראל מטעם ועד חובבי־ציון ועמד בראש הלשכה המרכזית ביפו.

מפרק לפרק היה מבקר במשפחתנו הקטנה. אהבתי מאד לשמוע מפיו על ביאת עולים חדשים מן הגולה, על רכישת נחלאות חדשות בצפון הארץ ובדרומה, על ארגון קבוצות נוספות להתישבות כפרית ועירונית ועל כל המתרחש בעולמנו העברי בכלל ובא"י בפרט. לבי עלץ וצהל לכל תכנית מעשית ההולכת ומתגשמת, לכל שטח אדמה הנרכש ולכל נדבך חדש המתוסף לבנין הארץ.

משכמו ומעלה היה טיומקין גבוה מכל מסובביו, איש קומה וארשת פניו מביעה תוקף ועוז, עינים שחורות וחודרות וכולו אומר אצילות והדרת־כבוד. דבורו היה קצוב, ולשונו נמרצת. השפעתו היתה רבה בכל החוגים האזרחיים והממשלתיים, וביחוד התחבב על העולים החדשים, אשר היו מצייתים להוראותיו כאל צו מגבוה, מתוך אמונה והערצה לאחד משליחי האומה ומנהיגיה.

 

גאולת אדמת חדרה    🔗

בעצתו של טיומקין קנה סבי אלף דונם אדמה במושבה חדרה, שעמדה להוסד בשנת תרנ“א (1891). קנית אדמת חדרה היתה מאורע חשוב בישוב. ראשון־לציון השתרעה אז על שטח בן שבעת אלפים דונמים, רחובות – על שנים־עשר אלף, פתח־תקוה – בקירוב לזה. זכרון־יעקב, ראש־פנה, יסוד־המעלה, גדרה, עקרון ונס־ציונה תפסו שטחים יותר קטנים. ואילו אדמת חדרה הכילה עשרים ושבעת אלפים דונם. קניה זו נחשבה, איפוא, בצדק להישג עצום בתולדות גאולת הארץ. בשנה שלפני זו, בתר”ן, קנה מר יהושע חנקין את אדמת דורן–רחובות בשביל חברת “מנוחה ונחלה”, ואת אדמת חדרה קנה בשנת תרנ"א בשביל קבוצות ביאליסטוק, וילנה, קובנה ועוד.

חדשים מספר חיכינו לקבלת שטרי המקנה ולהשגת הרשיוֹנוֹת לבנין הבתים הראשונים על נחלתנו בחדרה – ולשוא. לא קל היה להשיג בימים ההם את שני ההישגים האלה.

חנקין יעץ לנו לחכות בעליה על הקרקע עד לקבלת הרשיונות הדרושים, ובינתיים להכשיר במקצת את הקרקע. זו היתה גם דעת טיומקין.

 

התנחלות על הקרקע    🔗

אולם לאחר תוחלת ממושכת פקעה סבלנותנו, ובאב תרנ"א עברתי עם בני משפחתנו הצעירים לחברה, שהיתה רחוקה מישוב אדם, בין בצות ואגמים אשר שימשו קן תמידי ליתושים המפיצים את הקדחת הממארת.

המתנחלים הראשונים התישבו מתחילה ב“חאן”, אשר קודם לכן היה תפוס על־ידי בידואים. הלכלוך והזוהמא בבנין הישן הזה היה ללא נשוא, והמתישבים הראשונים היו שׁקועים זמן ממושך בניקוי המקום, ובלי הצלחה יתירה. אנו, הצעירים שבחבורה, בחרנו לנו גבעת חול במרחק קילומטר וחצי מבנין ה“חאן”. בן לילה הקימונוּ לנו צריף־עץ והתישבנוּ בו ישיבת קבע. הצריף שקע מיום ליום בתוך החול. בקיץ הציק לנו החום הלוהט, ובחורף אכלונו הקור והגשמים העזים והשוטפים שחדרו לתוך הצריף דרך הגג הרעוע והקירות הסדוקים. נחשים, עקרבים, לטאות וכל השרץ למינהו היו אורחים תדירים מאוד במעוננו. זבובים, יתושים ופרעושים היו עוקצים אותנו בלילות ומנוס מהם לא היה. מלחמה קשה היתה לנו בהם, וככל אשר נשמידם כן יפרו וירבו ויעצמו.

מים לשתיה היינו שואבים מבאר ערבית פרימיטיבית בפח או בכד־חרס, שהיה קשור בחבל. עומק הבאר כשלשה מטרים והמים עליונים, דלוחים ומרופשים.

מסביב לבאר צרו ארחות גמלים, סוסים, פרדים, חמורים, בהמות, עזים וכבשים. כל הבהמה הרבה הזאת היתה עושה, במחילה, את צרכיה הטבעיים על שפת הבאר הפתוחה, והזוהמה חדרה אל פי הבאר.

ובנות ערב שהיו גרות בקרבת מקום באהלי קדר, ובחלקן בתוך בנין ה“חאן”, היו מכבסות את הלבנים והבגדים המזוהמים על האבנים שמסביב לבאר.

על יד הבאר היו מתגלעות פעם בפעם קטטות ומריבות, על דבר המים, ואת מי מריבה אלה שתו מתישבי חדרה.

קבלנו באהבה את כל חבלי ההתנחלות. מיפו הבאנו בסירות חמרי בנין (עצים, רעפים, סיד ועוד) לשם הקמת שני בתי־אבן על מגרשינו. כן הבאנו מיפו גם סתתים, בנאים, נגרים ופועלי בנין. נסינו כמה פעמים להתחיל בבנין ממש, אולם ה“מודיר” (מושל המחוז) מקיסריה וחייליו השגיחו עלינו בשבע עינים, היו מבקרים אצלנו מפעם לפעם ודורשים מאיתנו את שטרי המקנה ואת הרשיונות לבנין, איימו עלינו בכל מיני איומים קשׁים. ברגעים חמורים היה ה“מתן בסתר” מרכך את הלב וממתיק את הדינים. אולם המכשול העיקרי לא הוסר מעל דרכנו. הרשיון לבניין לא נתקבל ואנו נשארנו לגור בצריף.

 

מגפות    🔗

ובינתים קפצה עלינו הקדחת הממארת, אשר תקפה אותנו בלי הרף. חסרי ישע היינו ללא רופא וללא בית מרקחת. ואם המעט בקדחת, הנה נוספה עליה גם מחלת החולי־רע אשר הפילה חללים בשומרון וסביבתה, ולא פסחה גם על חדרה.

ה“חאן” על עשרות חדריו, תאיו ומרתפיו התרוקן מתושביו, והצריפים עם האהלים, שהיו מיושבים על ידי משפחות חנקין, פיינברג, סמסוֹנוב, סלוצקי, רבינוביץ ואחרים – התרוקנו אף הם. כולם היו נגועי הקדחת הצהובה. לאחר מלחמה עקשנית בפגעי המחלות המסוכנות נאלצנו לעזוב במפח נפש את חדרה ושׁבנו רצוצים ושבורים אל ראשׁון־לציון.

 

מתלמד ביקב    🔗

באחד הימים בחורף תרנ"ה (1892)¹ נתקבלה הוֹראה מאת הברוֹן אדמוֹנד רוטשילד מפאריס לקבל ליקב בראשון־לציון עשרה חניכים צעירים, שילמדו את תעשית היין ומלאכת החבתנות.

בעזרת המלצות זכיתי להיות אחד מן ה“מנין” הזה. כשמונה חדשים עבדתי ביקב כפועל וכמתלמד. אהבתי את העבודה, ובמשך זמן קצר הסתגלתי אליה ונחשבתי בין המתלמדים המוכשרים.

אולם הקדחת השיגתני גם פה בין כתלי היקב. מזמן לזמן נתקפתי על ידה ובריאותי הלכה ורופפת. לעתים תכופות הופלתי למשכב, ועל־פי פקודת הד"ר אהרן מזיא הייתי בולע יום־יום גרגירי כינין, אולם גם הכינין לא הועיל הרבה.

 

נכנע לפקודת הסב    🔗

באב תרנ“ב ביקר סבי בשלישית בארץ־ישראל. לאחר כשלונותינו בחדרה החליט להפסיק את נסיונותינו החלוציים. מתוך הסוסים ופקפוקים נכנעתי לפקודתו וחזרתי לרוסיה יחד עם מאיר סמילנסקי. שנינו היינו הצעירים בין ה”נוער" במשפחתנו.

משפחת הסב גרה אז בנובומירגורוד פלך חרסון. ושם התארחתי כשנתים.

געגועי לארץ־ישראל היו גדולים ועזים, ולא יכלתי בשום פנים להשלים עם הרעיון כי עזבתי את המערכה ואת הבונים והיוצרים הראשונים על אדמת ארץ האבות. הייתי שקוע כל הימים בזכרונותי מימי שהותי בא"י, ואיזה כח נסתר משך אותי לשוב ארצה. לא היתה מנוחה לנפשי.

 

חוזר ללמודים ומפסיקם מהכרח    🔗

לאחר לילות־נדודים רבים החלותי לקבל שעורים, יחד עם בן גילי מאיר סמילנסקי, אצל הסטודנט פייבילוביטש מקיוב. המורה הבטיחני, כי במשך שנה אחת אשיג תעודת בגרות של בית־ספר תיכוני, וזו תאפשר לי להתקבל לבית־ספר גבוה.

בהתמדה רבה התמסרתי ללימודים, והצלחתי לעבור בחדשים מספר על חלק חשוב של תכנית הלימודים.

למזלי הרע החל חברי ללימודים, מאיר סמילנסקי, לחוש בעיניו, ובפקודת הרופא נאלץ להפסיק את לימודיו. ואף אני לא יכלתי להמשיך בלימודי, בגלל חששו של אבי (ז"ל), שמא אצא לגמרי לתרבות רעה. לאחר שנחמצתי כבר במדה רבה, ורחקתי מן המסורת. בכאב־לב נכנעתי לדרישת אבי.

 

אני לומד שענות    🔗

כעבור זמן־מה התחלתי ללמוד את מלאכת השענות אצל שען מומחה שיצאו לו מוניטין בכל הסביבה. עשיתי חיל רב במלאכה זו. מן הבוֹקר ועד הערב הייתי שקוע במלאכתי, מלאכת הברגים והגלגלים, ואת הלילות הקדשתי לקריאה בספרות העברית והרוסית ולהשתלמות עצמית במדעים כלליים.

העבודה המאומצת כשנה תמימה, והקריאה המתמדת שלאחריה בערבים ובלילות, החלישו את בריאותי ושוב נאלצתי, בפקודת רופאים, להפסיק את מלאכת השענות.

 

הנהלת פנקסים לפי שיטה איטלקית    🔗

בינתים עברו הורי שוב לרוטמיסטרובקה בשנת תרנ"ד (1894), ולאחר זמן־מה החלוֹתי ללמוד הנהלת פנקסים על־פי השיטה האיטלקית הכפולה. אחרי כן שמעתי גם שיעורים למסחר ולעריכת מכתבים.

במאי תרנ"ה (1895) גמרתי את לימודי אלה ונתכבדתי בתעודת גמר ממדרגה ראשונה, על־ידי המומחה י. ב. לויק. יצאתי לעמוד ברשות עצמי, עזבתי את בית הורי ועברתי לסמילה (מחוז טשרקאסי).

תעודתי הטובה המליצה עלי, ומיד נתקבלתי כגזבר ראשי לבנק מסחרי בסמילה, ועם זה עסקתי גם בהנהלת חשבונות, מזכירות ועבודות משרדיות אחרות.

 

בעול עבודה צבורית וציונית    🔗

במשך זמן קצר בצרתי לי עמדה כלכלית טובה, אולם לא הרגשתי ספוק בכך והתמסרתי גם לעבודה צבורית.

בתקופת למודי יסדתי ברוטמיסטרובקה בית־ספר מתוקן עברי, והתנדבתי להורות בו תנ"ך ודקדוק עברי.

בשנות 1895־6 קבלתי עלי להיות בסמילה מורשה של ועד חובבי ציון, הרציתי באותו זמן על תולדות חבת ציון ועל הישוב העברי בארץ־ישראל.

מיד אחרי הקונגרס הציוני הראשון בבזל יסדתי כמה אגודות ציוניות – ברוטמיסטרובקה, בלוזריה, סמילה, גורודיסץ' וקמינקה בפלך קיוב.

באותו זמן באתי בכתובים עם הפרופיסור מנדלשטם בקיוב, שעמד אז בראש מרכז הכספים, בקרתי בביתו וקבלתי עלי את מכירת השקלים בכמה ערים, יסדתי אגודות ומועדונים של דוברי עברית ועזרתי להפיץ את הספרות העברית הציונית.

התקופה המענינת והפוריה ביותר בעבודתי הצבורית בגולה היתה בשנות 1897–1905.

בראשית שנת 1898 הוזמנתי על־ידי הרב מטעם הממשלה, המהנדס זאב טיומקין, ליליסבטגרד לנהל את משרד הרבנות. בעת ובעונה אחת הטיל עלי את הנהלת הלשכה הציוֹנית המרכזית של גליל יליסבטגרד.

לגליל זה נספחו הפלכים, שבהם התרכזה אוכלוסיה יהודית גדולה, כגון חרסוֹן, פוֹלטבה, חרקוב ופודוליה.

כל רוסיה היתה מחולקת אז לשנים עשר גלילים, ובראשם עמדו: מ. מ. אוסישקין– גליל יקטרינוסלב; פרופ' צ. בלקובסקי – גליל פטרבורג; ד“ר צ. ברון – גליל ויטבסק; ד”ר ש. בנדרסקי – גליל בנדר; ד“ר י. מ. ברנשטיין־כהן – גליל קישינוב ומרכז הציונים ברוסיה; ז. טיומקין – גליל יליסבטגרד; העו”ד מ. יסינובסקי –גליל וורשא; ד“ר א. יעקבסון – גליל סימפרופול; פרופ' ע. מ. מנדלשטם – גליל קיוב; ד”ר ו. י. צ’לינוב – גליל מוסקבה; הרב רבינוביץ – גליל ספוצקין; העו"ד ש. רוזבאום – גליל מינסק.

גליל יליסבטגרד, שעמד תחת הנהלתי הישרה כשמונה שנים רצופות, הצטיין בפעילותו הרבה. גליל זה שימש מרכז חשוב למכירת שקלים, תוי הקרן הקימת לישראל, מניות אוצר התישבות היהודים בלונדון ומניות חברת אנגליה־פלשתינה בלונדון.

גם לגבי הפצת הספרות הציונית והספרות העברית, עבודת התרבות והחנוך הלאומי – צעדה לשכת יליסבטגרד בראש יתר הלשכות הציוניות וצוינה לשבח בכנוסים ובקונגרסים הציוניים.

את העבודה המעשית שהטלתי על שכמי מלאתי באחריות מלאה כחייל נאמן המציית לפקודת מפקדיו הראשיים. בתקופת מלחמת אוגנדה, בשנות 1904־1903, יצא המורשה מ. מ. אוסישקין לארץ־ישראל והיה עסוק שם בארגון הישוב העברי ובארגון הסתדרות המורים. בשובו לרוסיה התמסר ליצירת חזית “ציוני ציון” לשם מלחמה בהחלטת הקונגרס הציוני על אוגנדה. על־פי בקשתו של מר אוסישקין, נהלתי כשנה גם את הלשכה הגדולה של גליל יקטרינוסלב.

אחר כך אירע הדבר, שהד"ר יחיאל צ’לינוב מוכרח היה לצאת לזמן ארוך לחוץ־לארץ, מטעמי בריאות. קיבלתי עלי לנהל כשנה גם את הלשכה הציונית המרכזית של גליל מוסקבה.

לאחר זמן־מה מלאתי כשנה תמימה את מקומו של הד“ר בנדרסקי בגליל בנדרי, ואחר כך ניהלתי גם את הלשכה הציונית של סימפרוֹפול שהשתייכה לד”ר א. יעקובסון.

את כל התפקידים הללו מלאתי מתוך התנדבות שלא על מנת לקבל פרס, והקדשתי לעבודה חשובה זו את מיטב זמני ומרצי.

באותה תקופה התנדבתי להוראה בשעורי ערב לגדולים, בשעורי שבתות למבוגרים ונלחמתי להשלטת הלשון העברית והלמודים העבריים בבתי הספר הפרטיים והצבוריים ביליסבטגרד.

מפרק לפרק הייתי מרצה בחוגים רחבים ובחוגי הנוער הלומד על תולדות חבת ציון, על דברי ימי ישראל ועל התנועה הציונית.

במלחמת “ציוני ציון” ו“ציוני אוגנדה” השתתפתי באופן פעיל, וניהלתי תעמולה גדולה בכוון העבודה המעשית והתרבותית בארץ־ישראל.

 

ושוב לארץ־ישראל    🔗

בשנת 1905 גמרתי אומר לצאת את רוסיה, ולאחר כמה וכמה הכנות מוקדמות עזבתי את עיר מגורי ייליסבטגראד בראשון בפברואר 1906, נפרדתי מחברי הציונים שבדרום רוסיה, אשר אתם עבדתי כעשר שנים רצופות.

חברי וידידי הביעו את צערם על הפסקת שרותי בגולה והתנחמו בזה, שאני מעביר את מרכז עבודתי לארץ־ישראל.

ב־2 במארס 1906 הגעתי בפעם השניה ליפו, על מנת להשתקע בעיר או בכפר. מאז נשארתי כאזרח קבוע בארץ.

בימים ההם עבר משבר גדול על הכורמים במושבות יהודה ושומרון. הבולמוס של עקירת הגפנים הקיף את כל הישוב העברי בארץ, בעקב ירידת מחירי הענבים ומפאת חוסר שוק לממכר יינות ארץ־ישראל.

החקלאות בגליל אף היא היתה בשפל המדרגה ולא יכלה לכלכל את עובדיה. המסחר והתעשיה, עסקי היצוא והיבוא, סוכנויות האניות, משרדי הנסיעות, חברות הביטוח לכל הסוגים ויתר הענפים היו מרוכזים בעיקר בידי הערבים והנוצרים, וליהודים היה חלק בלתי־ניכר בכל ענפי הכלכלה החשובים ביותר.

 

שותף ומנהל בבתי חרושת    🔗

נכנסתי כשותף לחברת “עתיד”, אשר הקימה בתי חרושת לתעשית שמנים וסבון בלוד ובחיפה. כמו כן נעשיתי לשותף בבית החרושת לבנין מכונות וליציקת ברזל ונחושת של החברה “ל. שטיין ושותפיו” ביפו.

בשני המפעלים הללו השקעתי יותר מעשרים אלף פרנק זהב (800 ליטרות שטרלינג זהב).

באותו זמן הוזמנתי כמנהל המחסנים של בית החרושת “ל. שטיין ושותפיו” ביפו, ולאחר שנה וחצי נבחרתי מטעם בעלי המניות כמנהל מסחרי של בית החרושת והמחסנים שעל ידו.

ארבע שנים הייתי שקוע בעבודה אחראית זו. התנאים הקשים, ששררו אז במשטר התורכי לגבי חברות מניות של נתינים זרים, וגם סבות אחרות גרמו לידי כך, שבעלי המניות הפסידו את כל כספם והמפעל לא יכול היה להחזיק מעמד שנים רבות.

ביולי 1906 נכנסתי לעבוד בבית החרושת הנזכר, וביולי 1910 יצאתי ממנו “נקי מנכסי”. גם בחברת “עתיד” לא ראיתי נחת רב.

אמנם מיסדי החברה – ובהם אחד־העם וחתנו ש. פבזנר, – נבאו לה עתיד מזהיר, אולם אף כאן הפריעו בקשיים רבים להתפתחות המפעל. התוצאה היתה מרה. בעלי המניות, וכוֹתב השורות בתוכם, הניחו את מעותם על קרן הצבי.

 

נסיונותי בפרדסנות    🔗

בראשית בואי ארצה השקעתי גם כמה אלפים פרנקים בנטיעת פרדס משותף עם בני משפחת סמילנסקי ברחובות. הנטיעה החלה בשנת 1907, ולפי שיטת העבודה של הימים ההם, היה צורך לחכות 7 – 8 שנים עד קבלת הכנסה מפרדס.

שבע השנים הראשונות דרשו השקעה לשם רכישת האדמה, חרישתה, הכשרתה לנטיעה ואחרי כן השקאה, זבּול ויתר העבודות הכרוכות בהחזקת הפרדס.

ביולי 1914 מכרנו את הפרי על העץ וקבלנו דמי קדימה בסך חמשׁת אלפים פרנק זהב. יודעי דבר העריכו את ההכנסה בשלושים אלף פרנק זהב. עמדנו לכסות את הוצאות ההחזקה וליהנות במדה ניכרת מן ההכנסה הנקיה.

אולם עם פרוץ מלחמת העמים באבגוסט 1914 הוכרז מורטוריום, וכל החוזים וההתחיבויות בוטלו. גם הקונה שלנו דרש חזרה את דמי הקדימה והסתלק מהתחיבותו, כי בעקב המלחמה נפסק הקשר בין ארץ־ישראל ובין חוץ־לארץ, אניות סוחר ומשאות לא הוסיפו לבוא לנמלי יפו וחיפה. מחוסר שוק חיצוני נשאר כל הפרי בפנים הארץ, ובמקום 30.000 פרנק הכניסו פירות ההדר בפרדסנו 800 פרנק. הכנסה זעומה זו לא כסתה אפילו 20% מן ההוצאה השנתית להחזקת הפרדס.

באביב 1915 כיסה ארבה כבד את עין הארץ, והשחית את כל היבול בשדות, בכרמים ובפרדסים. המלחמה בארבה עלתה בדמים מרובים ותוצאותיה היו זעומות. עצים רבים נשרפו מן המשחה החריפה שמשחו אותם לשם הברחת הארבה, ויתר העצים לא נתנו פרי במשך שנים מספר. משלוח לחו"ל היה מן הנמנע עד שנת 1919, ובשוק הפנימי לא היה עוד כל ערך לפרי.

שנים מספר לאחר גמר המלחמה, בשנת 1923, יצאתי מן השותפות של הפרדס, ו“הצלחתי” לקבל בחזרה את הקרן שהשקעתי בפרדס בלי כל תוספת ריוח בעד כל השנים – –

 

ראשיתה של “אחוזת בית”    🔗

אולם אם לא שחקה לי השעה בפיתוח התעשיה העברית, וגם לא הצלחתי ביותר בפרדסנות, ראיתי קצת פרי בעמלי בבניה עירונית.

בימי העליה השניה – בראשית 1906 – התרכזו כל העולים החדשים ביפוֹ, שהיתה אז שער ציוֹן אמתי, בני הישוב הישן, וגם בני הישוב החדשׁ, התגוררו בשכונות היהודיוֹת: נוה־שלום, נוה־צדק, אוֹהל־משׁה, מחנה־יהודה, מחנה־ישראל, מחנה־יוסף, אחוה. מחוסר דירות מצאו להן כמה מאות משפחות מבין העולים החדשים דירות בשכונות הערביות מנשיה ועג’מי, ברחובות בוסטרוס, הוברד וכו'.

משכירי הדירות נהגו לדרוש מראש את שכר הדירה בעד שנה, שנתים ושלש. השכונות היהודיות היו צפופות ביותר. מגרשים פנויים חסרו ליהודים במרכז העיר, והערבים הקימו בכספי המפרעות של היהודים – מאות בתים חדשים, אשר שימשו מקור־הכנסה בטוח לבוניהם.

בעיה זו, בעית הדירות שהלכה והחריפה מזמן לזמן, העסיקה ביותר את יהודי יפו מבני העליה השניה, והיא שהולידה את הרעיון בדבר ייסוד שכונה מיוחדת.

שכן לדירה הייתי מקיץ תרס“ו עד ראשית תר”ע בבית ערבי עם מר עקיבא אריה ויס. ממולנו גר מאיר דיזנגוף, וסמוך לו – יצחק חיותמן (זכר שניהם לברכה). ובמרחק לא רב ברחוב בוסטרוס – יחזקאל דנין. כולם בבתים השייכים לערבים.

לאחר התיעצות מוקדמת וחלופי דברים נקראה על־ידי קבוצת האנשׁים הנזכרת אספה לשם דיון בשאלת הדירות לעולים החדשים.

אור לי“ב תמוז תרס”ו (יולי 1906) נתכנסה האספה במועדוֹן “ישורון”. בה נבחר ועד זמני בן חמשה חברים (ע. א. ויס, י. דנין, י. חיותמן, ד. ברגר וד. סמילנסקי), שהוטל עליו ליסד חברה לבנין בתים בשׁם “אחוזת בית”.

לא היה זה מן הדברים הקלים בימים ההם לבצע מפעל כזה. העולים החדשים, וגם בני הישוב הישן, היו מפוזרים בכל יפו. קבוץ גלויוֹת ולשוֹנות ומנהגים. עברית דברו אז רק המורים והתלמידים של בתי הספר העבריים. הפגישות בין יוצאי הארצות השונות היו נדירות מחוסר ענינים משותפים ולעתים גם לשון משותפת. כולנו היינו נתינים זרים, ובתוקף החוק העוֹתמני לא היתה לנו כל זכות משפטית לרכוש קרקעות, לקבל רשיונות לבנין בתים ולעסוק בהתישבות. ורק לאחר מאמצים בלתי פוסקים עלה בידינו לצרף לאגודתנו כמה עשרות חברים, אשר התמסרו בכל אונם ומרצם להגשמת תכניתנו. וכך נעצנו שרטון בים החולות אשר עליו נבנה כרך זה ששמוֹ תל־אביב.

בראש המחנה שלנו הלך מאיר דיזנגוף, אשר האיר לפנינו את הדרך ברב תבונתו וחריצותו ואשר בו בחרנו לנו למנהיג והטלנו עליו כמה וכמה תפקידים חשובים.

כך היתה ראשיתה של אחוזת־בית, היא תל־אביב, העיר העברית הראשונה, אשר זכיתי להיות בין מניחי אבני הפנה שלה. חבר הייתי בועד “אחוזת בית”, ואחרי כן בועד תל־אביב וגם במועצת העיריה של תל־אביב עד 1923.

 

בגמנסיה “הרצליה”    🔗

בעזבי את בית החרושת “ל. שטיין ושות.” בתר"ם (1910) הוזמנתי בתמוז של אותה שנה לגמנסיה העברית הראשונה ביפו, “הרצליה” – כמזכיר, מנהל חשבונות וגזבר.

הגמנסיה שכנה אז בדירה שכורה בבית ערבי, מול המושבה הגרמנית בקרבת יפו. היו בה שתי מכינות וארבע מחלקות יסודיות; מספר התלמידים היה 120, מספר המורים 10. התקציב השנתי משכר למוד ומתמיכת ועד חובבי־ציון ושונים – 35000 פרנק.

במוסד זה עבדתי עד שבט תרפ“א. ביחוד רבתה וכבדה עבודתי בימי מלחמת 1914–1918. בראשית המלחמה גורשו מן הארץ כנתינים זרים – מנהל הגמנסיה הד”ר בן־ציון מוֹסינזוֹן, סגנו הד“ר חיים בוגרשוב, המורה הראשי הד”ר יוסף לוריא וראש הועד המפקח מ. שיינקין.

בגמנסיה התחנכו אז מאות תלמידים שהיו מוחזקים על־ידי הוריהם שבחו"ל, ועם הכרזת המלחמה באבגוסט 1914 נפסקו הקשרים עם הורי התלמידים בחוץ־לארץ.

מלבד מאות התלמידים נשארו גם כמה עשרות אמהות עם ילדיהן מנותקוֹת מבעליהן אשר מעבר לים ובלי כל אמצעים למחיה.

והנהלת הגמנסיה נאלצה לדאוג לגורל התלמידים ולכלכלת אמותיהם במשך כל שנות המלחמה.

 

בימי גירוש תל־אביב    🔗

חלק גדול מן הטפול הקשה נפל בחלקי, ביחוד בעת הגירוש הכללי מתל־אביב, שנמשך מערב פסח תרע“ז עד חשון תרע”ט.

מורי הגמנסיה ותלמידיה היו פזורים בזכרון־יעקב, שפיה, בת־שלמה, וחיפה. ראש הועד המפקח והגזבר הראשי מר אליהו ברלין נשאר בראשון־לציון, המשרד הארצישראלי–שבראשו עמד הד“ר יעקב טהון–היה בפתח־תקוה, חברת אנגליה פלשתינה, שנסגרה ביפו ובתל־אביב, פתחה סניף בלתי־רשמי בפתח־תקוה. מ. דיזנגוֹף ה”ריש גלותא" היה עובר ונודד ממקום למקום, בכל אשר הגולים נמצאים שם, ודואג למחסורם ולכלכלתם. למטרה זו היה מקבל סיוע מועט מאת מפקד המחנה הרביעי של הצבא התורכי ג’מאל פחה. ואת החלק הגדול היה מקבל מד"ר א. רופין שהגלה לקושטא ויצר שם קשרים עם ארצות הברית ועם הארצות הנייטראליות.

 

“ושבו בנים לגבולם”    🔗

עם כבוש יהודה על־ידי הצבא הבריטי בנובמבר 1917, נשארנו בשומרון ובגליל מנותקים מערי יהודה ומושבותיה. מצבנו החמיר יותר ויותר. שרידי הועד הפדגוגי והועד המפקח בחרו בד"ר הלל יפה לראש הועד המפקח, ואני המשכתי את עבודתי בגזברות, במזכירות ובהנהלת הפנקסים. ביחוד הכבידה עלי הדאגה להשגת האמצעים לכלכלת המורים והתלמידים.

באחד באוקטובר 1918 חזרתי לתל־אביב וטעמתי יחד עם כל הגולים טעם “ושבו בנים לגבולם”.

בנין הגמנסיה, והפנסיון שעל ידו, היו תפוסים על ידי החולים של הצבא הבריטי, ורק לאחר חדשים מספר קבלנו לרשותנו את הבנינים. בינתים שבו מגלותם המנהלים ד“ר מוסנזון, ד”ר בוגרשוב, מ. שיינקין, ד“ר לוריא וד”ר חיים הררי. החיים שבו למסלולם הרגיל, גם התלמידים שהתפזרו לכאן ולכאן חזרו לבית־ספרם, ודופק החיים בגמנסיה החל לדפוק כבשנים כתקונן. בשנת תר“פ – השנה הראשונה לכבוש הבריטי – עלה תקציב הגמנסיה “הרצליה” למעלה מ־10.000 לא”י לעומת 1300 לא“י בשנת תר”ע. מלבד זה עלה התקציב הבלתי־רגיל להחזקת התלמידים מחוץ־לארץ ל־15000 לא“י לשנה, לעומת 100 לא”י בשנת תר“ע. מספר המורים היה 35 לעומת 10 בתר”ע, מספר התלמידים גדל עד 700 בתוך כתלי בית הספר (עוד כ־150 מתכוננים לכניסה) לעומת 120 בשנת תר“ע. מספר המכינות 4 במקום 2 בתר”ע, מספר המחלקות היסודיות 8 ומספר המחלקות המקבילות 4. בס“ה 16 מחלקה לעומת 4 בשנת תר”ע. בצעדים מהירים כאלה התפתח בית הספר התיכוני העברי הראשון.

 

מ“הרצליה” לועד תל־אביב    🔗

בסוף תר"פ (1920) שדלני מ. דיזנגוף להפסיק את עבודתי בגמנסיה “הרצליה” ולקבל עלי תפקיד של מפקח כללי על עניני תל־אביב.

תחילה פקפקתי בדבר, מתוך שהתקשרתי בכל נימי נפשי למוסד החנוכי אשר שימש שנים רבות מרכז חנוכי ראשון ויחידי בארץ כולה ובתל־אביב ויפו בפרט.

קשה היה לי להשלים עם הרעיון לעבוד בשכר בועד תל־אביב, לאחר שהורגלתי מראשית הוסדה של אחוזת־בית, במשך ארבע־עשרה שנה, להקדיש את זמני לעניני תל־אביב מתוך התנדבות, כעסקן צבורי.

לבסוף נעתרתי לבקשתו של דיזנגוף. והרי קטע מתוך הפרוטוקול של ועד תל־אביב בענין זה: “מיום ה' לחודש אדר ראשון תרפ”א נכנס מר ד. סמילנסקי אל משרד הועד, אחרי שנוכח כי מצב הענינים בועד דורש זאת לטובת השכונה ותקונה. מר סמילנסקי סרב תחילה לקבל עליו עבודה של שכר במשרד הועד, אולם אחרי שנוכח כי עזרתו התמידית נחוצה מאד לסדור עניני תל־אביב, וחברי הועד הפצירו בו על זה, הסכים לבסוף לקבל משרה זו, ונכנס לעבודתו באשור המועצה. הועד, בקוותו שהעבודה הקבועה של מפקח כללי זה תהא ניכרת לטובה על מהלך כל הענינים, מודיע על זה בשביעות רצון מיוחדה".

עם כניסתי לעבודה כמפקח כללי, היתה עדיין שכונת תל־אביב תלויה בעירית יפו. היו בה 200 בתים קטנים (1563 חדר), ומספר אוכלוסיה 2084. תקציבו השנתי של ועד תל־אביב בשנת 1920: הכנסה 9822 לירה מצרית, ההוצאה – 9053 לי"מ.

בחדשי מארס ואפריל 1921 הוכנה החוקה הראשונה למועצת תל־אביב, שבעריכתה השתתפו: ש. בן־ציון, מ. דיזנגוף, א. ג. חנוך וכותב השורות. לועדת החוקה צורף, כיועץ משפטי, העו“ד ש. פן ז”ל. במאי 1921 נתאשרה החוקה של מועצת תל־אביב וועד השכונה קבל זכות משפטית. חוקה זו שימשה יסוד עיקרי לחוקת העיריה של תל־אביב, עירית פתח־תקוה ולמועצות עבריות אחרות בארץ.

בתפקיד המפקח הכללי של תל־אביב עבדתי למעלה משש שנים, ובתקופה קצרה זו גדלה והתפתחה תל־אביב במהירות מפליאה. בשנת עזבי את משרתי זו – 1927 – הגיעה תל־אביב ל־3281 בית (לעומת 200 בראשית 1921) ל־37729 תושבים (לעומת 2084), ולתקציב עירוני של 78928 לא"י (לעומת 9822).

 

ממפקח כללי למנהל מפעל המאור    🔗

עם בטול התפקיד של מפקח כללי, נתמניתי – בספטמבר 1927 – כמנהל מפעל המים ומחלקת המאור בעירית תל־אביב, תפקיד שאני משמש בו עד היום. אף במשרה זו זכיתי לראות במו עיני בהתפתחותה העצומה של עיר־חמדתנו, כפי שהיא משתקפת בתצרוכת המים העירונית: בשנת 1927 הגיעה תצרוכת המים בתל־אביב ל־1.882.126 ממ"ע, ובשנת 1939 ל־12.238.872.

 

בעבודה צבורית בתל־אביב    🔗

גם בשנות עבודתי בעירית תל־אביב לא הצטמצמתי בעניני העיריה בלבד, אלא הקדשתי את שעותי הפנויות לעבודה צבורית במוסדות מסוגים שונים וסייעתי במדת־מה לפיתוחם ולקידומם.

בין השאר זכיתי להיות גם ממיסדיו ומבוניו הראשונים של המרכז המסחרי הראשון בתל־אביב בשנת 1921/22.

הייתי גם אחד היוזמים הראשונים של הסתדרות הפקידים והעוזרים בבתי־המסחר ביפו ובתל־אביב בשנת 1912, ועמדתי בראש ההסתדרות הארצית של פקידי ארץ־ישראל למעלה מעשר שנים רצופות עד 1923.

 

בעתונות    🔗

נסיתי את כחי גם בעט. קרובי ובני גילי – משה, מאיר וזאב סמילנסקי – ביצרו להם מעמד מכובד בספרות ובעתונות העברית, איש איש כמתנת אלהים אשר נחן בה. לי היתה הכתיבה לא מטרה בפני עצמה, אלא בת־לואי וכלי שרת לעבודתי הצבורית.

לפני מלחמת העולם הייתי כותב מארץ־ישראל לעתים תכופות לכמה עתונים רוסיים, כמו “חדשות יליסטבטגרד” (עתון יומי), “ראזסויט” (שבועון) שיצא לאור בפטרבורג, “קדימה” “ומחשבה עברית” שיצאו לאור באודיסה, ועוד.

אחרי כן החילותי לפרסם את מאמרי בעתונות העברית בארץ־ישראל כגון: “הארץ”, “דואר היום”, “הבוקר”, “מסחר ותעשיה”, “הישוב”, “ידיעות עירית תל־אביב” ועוד.

רשימותי היו מוקדשות בעיקר לעניני השעה או לעניני תל־אביב ומפעליה, זכרונות על אישים ועסקנים בני דורי (אשר מהם נאספו בקובץ זה), לרשמי מסע מסיורי באירופה ועוד.

 

ה“אני מאמין” שלי    🔗

לנגד עיני עמדה ועומדת תמיד הסיסמה הידועה: “אל תפרוש מן הצבור”, ואני מעדיף לרוב את עניני הצבור על עניני הפרטיים. מאמין אני, שהצבור והיחיד קשורים ומשולבים זה בזה וכל יחיד – אפילו כזה שאינו מחונן בסגולות אינדיבידואליות – עלול להועיל לצבור ולהגביר ולחזק את כחו.

מימי לא היתה כונתי להבליט את עצמי ולהשתלט על אחרים אלא להיות אחד מן הצבור הרחב ולמלא את חובתי כחייל פשוט, לפעמים אלמוני, לעמי ולארצי. דרך גלגולים וסבל רב עברתי מיום דרוך רגלי על אדמת המולדת, אבל קיבלתי את יסורי באהבה בלי טרוניות ותרעומת כלפי מישהו. מתוך שזכרתי תמיד את המאמר: “אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים”. מאושר אני, שזכיתי להיות בין החלוצים הראשונים והוספתי נדבך לבנין ארצנו.

נער הייתי וגם זקנתי, ראיתי עליות וירידות בעבודתנו המדינית והישובית, אבל מעולם לא אמרתי נואש ותמיד האמנתי בנצח ישראל ובעתידה של האומה העברית במולדתה העתיקה.

האמונה הגדולה בעם ישראל ובארץ־ישראל היא שעודדה ואימצה אותי ונתנה לי את הגבורה הנפשית להחזיק מעמד אפילו בימים הרעים והמרים ביותר. ובאמונתי זו אמשיך לחיות גם בשארית ימי.

תל־אביב, תשרי תש"א.